תפלה קודם הלמוד

פרק ז - התפשטות השכל והמעשה

עד כאן נלמדה בפרטיות כל אחת מחמש מדרגות התפלה. נמשיך ונשלים ענינים הנוגעים לכללות ענין התפלה ומדרגותיה:

פרק ז דן בקשר בין שתי אותיות ה בשם הוי'. אחד מפרושי[ריט] הבטוי "תורה לשמה" הוא: לשם ה. כלומר, או לשם האות ה תתאה שבשם הוי', לשם מעשה, לשם האות ה עילאה שבו, לשם ידיעת התורה. אם יש שתי אותיות זהות בשם הוי', צריך להתבונן מהו המכנה המשותף להן, מהו הצד השוה שביניהן. כאשר שני דברים נראים זהים, כנראה יש חוט פנימי המחבר אותם ואינם אלא אותו ענין בשני ממדים שונים.

אם כן, יש להתבונן מהו הקשר בין ידיעת התורה, שכנגד הנשמה, למדרגת המעשה, שכנגד הנפש. ההסבר בפרק זה ממשיך את המוסבר בפרק הקודם, שנפש מלשון "נפישו" בארמית. כזכור, תרגום אונקלוס לצווי "פרו ורבו"[רכ], שמובנו התפשטות של רבוי תולדות, הוא "פושו וסגו".

כל מעשה יעיל ותקיף הוא מעשה של "פרו ורבו". לכן המצוה המעשית הראשונה בתורה, שכוללת את כל תריג מצות התורה, היא מצות "פרו ורבו". זו דוגמה ואבן יסוד לכל מצות התורה – כל מצוה ומצוה בתורה צריכה להיות בבחינת "פרו ורבו". למדנו ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[רכא], ואמרנו שכל מעשה טוב הוא בבחינת תולדה, בבחינת "פרו ורבו".

ים ויבשה – התפשטות ורבוי

כשם שהאות ה תתאה, שכנגד המעשה, היא מצות "פרו ורבו", כך צריך למצוא ממד של "פרו ורבו" גם באות ה עילאה, שכנגד ידיעת התורה. תמיד קיים קשר בין שתי אותיות ה בשם הוי', וזהו הנושא אותו רוצים להסביר היום, ובכך להמשיך את מה שכבר הוסבר בפרק הקודם:

הָאוֹת ה מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת וְרִבּוּי.

ההוראה של כל אות ה היא התפשטות ורבוי[רכב]. באות ה עילאה של שם הוי' עיקר הדגש הוא על ה'התפשטות', ובאות ה תתאה של שם הוי' עיקר הדגש הוא על ה'רבוי'.

ה-ה היא אות רחבה המתפשטת לשלשה כיוונים. הקו האנכי והקו המאוזן מיצגים את ממדי האורך והרוחב ואילו הרגל השלישית הקצרה, המנותקת מהקו העליון, מורה על ממד שלישי, ממד העומק, הממד שכאילו נכנס לעובי הדף[רכג]. אם כן, האות ה, יותר מכל אות אחרת, מורה על התפשטות והתרבות.

ה עילאה היא עדיין בגדר של 'עלמא דאתכסיא'[רכד], לכן הרבוי אינו ניכר בה. 'עלמא דאתכסיא' הוא כמו ים[רכה] רחב ידים, "מים שאין להם סוף"[רכו], ואף שיש באמת דגים רבים בתוך המים, הרבוי המופלג נעלם בו ואילו ההתפשטות גלויה. הרבוי מכוסה ובטל בתוך ההתפשטות: "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדֹלות"[רכז].

ה תתאה היא 'עלמא דאתגליא'ו, 'יבשה'ז, וגם בה קיימת התפשטות, אך החידוש בה הוא גלוי של רבוי הנבראים. אומרים חז"ל ש"כל מה שיש ביבשה יש בים"[רכח], אלא שביבשה הכל גלוי ואילו בים הכל מכוסה ונעלם. "מה רבו מעשיך הוי'"[רכט].

נחזור: בשם הוי' שתי אותיות ה על שם שתי מדרגות של עולם, שתי מדרגות של מציאות. יש מציאות של התפשטות ורבוי בה הרבוי מכוסה ונעלם, הנקראת 'עלמא דאתכסיא', ויש מציאות של התפשטות ורבוי בה הרבוי גלוי, הנקראת 'עלמא דאתגליא'.

כל רבוי מתגלה מצד ה'מלכות', עליה כתוב "אין מלך בלא עם"[רל]. המלכות מחייבת עם, ועם הוא רבוי נבראים, רבוי חפצים. רק המלכות מחייבת את התגלות הרבוי – ה' רוצה למלוך בעולם של רבוי נבראים, רבוי מעשים, כאשר כל מעשה טוב של צדקה, עושה שם ("ויעש דוד שֵׁם"[רלא]) ומקדש את המציאות לשם ה'.

מצות תלמוד תורה – התעסקות וידיעה

כאמור, ענינה של האות ה הוא התפשטות ורבוי. עיקר הדגש באות ה עילאה של שם הוי' הוא על ה'התפשטות' ואילו עיקר הדגש באות ה תתאה הוא על ה'רבוי'. בתפלה קודם הלמוד, ה עילאה היא הכוונה ללמוד תורה על מנת לדעתה – ידיעת התורה, ו-ה תתאה היא הכוונה ללמוד תורה על מנת לעשות, לדעת "את המעשה אשר יעשון"[רלב], לקיים בפועל את מצות התורה.

שתי כוונות אלו הן הכוונות העיקריות בלמוד תורה לשמה. חמש המדרגות בתפלה הן בעצם חמשה פרושים לבטוי 'למוד תורה לשמה', אבל שנים מתוכם הם הפרושים העיקריים והפשוטים: הראשון הוא ללמוד תורה על מנת לעשות את מצותיה, והשני ללמוד תורה כדי להיות דבוק בה, כלומר, ללמוד תורה לשם התורה עצמה[רלג]. כאשר האדם יודע את התורה וכל התורה כולה נמצאת אצלו בתודעה אזי הוא אכן דבוק בתורה.

מצות תלמוד תורה כוללת על פי שולחן ערוך שתי מצות: מצוה אחת היא "והגית בו יומם ולילה"[רלד], מצות ההתעסקות בתלמוד תורה. כלומר, האדם צריך ללמוד בכל עת ואסור לו להבטל מתלמוד התורה. מצוה נוספת היא להגיע למצב של ידיעת התורה[רלה]. כלומר, לדעת את כל התורה כולה בבת אחת. כדי לקיים מצוה זאת יש להשקיע שנים רבות, אולי עשרים שנה, בלמוד התורה יומם ולילה. אזי, אם האדם מוכשר, הוא יוכל לקיים מצוה זאת. אם אדם אינו מוכשר באופן מיוחד ללמוד התורה אין דורשים ממנו את ידיעת התורה[רלו], ולבטח יש לו עבודה אחרת, אבל אם הוא מחונן הוא מצווה להקדיש את כל חייו, עד שיגיע למצב בו הוא יודע את כל התורה כולה בבת אחת. הזוכה לקיים מצוה זו זכה למדרגת הנשמה, ואילו מי שזוכה ללמוד ולקיים את המעשה בפועל זכה למדרגת הנפש.

מתוך חמש המדרגות שלמדנו אלו שתי הכונות הפשוטות של למוד התורה לשמה – מעשה וידיעת התורה. כאמור, המכנה המשותף של שתי אותיות ה שבשם הוי' הוא ההוראה על 'התפשטות ורבוי'. מהו, אם כן, ההבדל בין ה'התפשטות ורבוי' של ה עילאה, לבין ה'התפשטות ורבוי' של ה תתאה?

ה עִילָּאָה מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת הַשֵּׂכֶל בִּידִיעַת כָּל פְּרָטֵי הִלְכוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְסוֹדוֹתֶיהָ [והיא תלויה ביגיעה רבה, עליה כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין"[רלז]] – "כָּל חֲדָא וַחֲדָא לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ"

הפסוק במשלי, בפרק אשת חיל, אומר: "נודע בשערים בעלה"[רלח]. על פסוק זה כתוב בספר הזהר[רלט] שהבעל של אותה "אשת חיל" הוא ה'. ה"אשת חיל" היא הנשמה של כל יהודי והבעל הוא הקב"ה, עליו כתוב "נודע בשערים בעלה". הבעל נודע לכל נשמה ונשמה ב"שערים", כלומר, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – לפי כמה שהוא מסוגל לשער בלבו. השערה היא מלשון שער, הרומז ל-נ שערי בינה הנפתחים בכח ההתבוננות של היהודי. כלומר, מתוך התבוננות בתורה, במצותיה ובסודותיה, מכירים את הבעל, את נותן התורה.

אחד המושגים העיקריים בלמוד התורה הוא 'שיעורי תורה'. על פי פשט, שיעורים הם מדות השייכות לכל התורה כולה: כזית, כביצה, אמה, טפח וכו' וכו'. כל קיום מצות התורה מיוסד על שיעורים. בפנימיות, השיעורים הם מדת היכולת לשער – להתבונן ולתפוס – איזה ממד של האלקות, של הבעל.

פקחות אמיתית – ירידה לפרטים

כאמור, האות ה עילאה מורה על התפשטות השכל. הוסבר שהאות י שבשם הוי' היא למוד תורה במדרגת דבקות הבורא, המתקיימת בראית התחדשות ה'יש מאין' בכל רגע. דמוי לכך הוא נורה חשמלית הנדלקת וכבה בכל רגע. לחויית דבקות הבורא אין התפשטות אלא רק נקודת התחדשות תמידית. לעומת זאת, בידיעת התורה, שכנגד האות ה עילאה של שם הוי', יש לדעת חומר רב מאד וממילא השכל חייב להתפשט.

ראית ההתחדשות והדבקות בה הן שרש הפקחות שבשכל – פקחות מלשון פקיחת עינים. פקחות אינה מחייבת מאמץ ויגיעה בהתפשטות השכל, לכן יש פקחים בחיצוניות, דוגמת קרח שחלק על משה רבינו והיה פקח גדול[רמ], אך לא התאמץ להתפשט ולדעת את כל התורה. מבין הנשמות הכלליות, הנשמה הכללית שכנגד התפשטות השכל להכיר את כל התורה היא נשמת משה רבינו. לעומתו, קרח היה הפקח הכי גדול וחלק עליו.

על פי הנלמד כאן, קרח רצה להגיע למדרגת החיה, הגבוהה ממדרגת הנשמה של משה רבינו. לכן הוא לגלג על הצורך במאמץ השכלי הדרוש כדי להגיע לדרגת הנשמה, ידיעת התורה, וזלזל בו. אכן, חכמה ללא בינה לעולם אינה ברורה. בחכמה ללא בינה נדמה לאדם שיש לו חויה ברורה, אבל ללא התפשטות הבינה הבוחנת את טהרת נקודת החכמה היא נותרת מלאה פסולת סמויה[רמא]. הפסולת הסמויה בנקודת החכמה מתגלה רק כאשר האדם עושה את המאמץ הנחוץ כדי להגיע לבינה. יוצא מכאן, שפקחות היא ענין פקיחת העין של השכל.

(וְכַנּוֹדָע שֶׁמִּצְוַת 'יְדִיעַת הַתּוֹרָה' הִיא לָדַעַת אֶת כָּל תריג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְכוּ' בִּידִיעָה בְרוּרָה וּכְאַחַת).

כך כתוב בשולחן ערוך. אין הכונה לדעת פרט מסויים, זה או אחר – ידיעה כזו שייכת לחלק המצוה המוגדר עיסוק בתורה. הלומד ומתעסק בדברי תורה מקיים את מצות "והגית בו יומם ולילה", שבנוסף לכך היא גם הדרך להגיע למצות ידיעת התורה. מצות ידיעת התורה היא לדעת את כל התורה כאחת.

מצות ידיעת התורה היא צד ההתפשטות שבאות ה עילאה, וענינה הוא יגיעת השכל והתפשטותו להקיף כאחת את כל רבוי הפרטים. כאמור, יש בידיעת התורה רבוי, אבל ממד הרבוי שבה מכוסה, ואילו התפשטות השכל לסקור את כל פרטי התורה כאחת היא הממד הגלוי שבה. במצב זה, בו האדם יודע את כל התורה כולה בידיעה אחת ברורה, אין כל פרוד בין הפרטים. כל הפרטים נכללים בשכל כמו הדגים שבים – 'עלמא דאתכסיא'. עד כאן לגבי האות ה עילאה.

ה תתאה – "הכל לפי רוב המעשה"

ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת בִּ"פְעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים", לְהַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת רַבּוֹת עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים הַרְבֵּה.

הפסוק במשלי אומר: "פעֻלַת צדיק לחיים"[רמב]. כלומר, כל מצוה שצדיק עושה היא פעולה של חיים. הכוונה היא, שמעשה הצדיק פעל משהו בעולם, ייחד יחוד במציאות – לא רק יחוד במחשבה, אלא במציאות. הפעולה במציאות היא בבחינת "פרו ורבו", היא הולדה. הפעולה שהצדיק מייחד במעשיו, בצדקה שלו, היא מקור חיים של 'חיים להחיות'.

בפרקי אבות אומר רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה"[רמג]. מה עדיף? הנותן בבת אחת מאה מליון או הנותן בכל יום ויום, במשך מאה ימים, מליון אחד? מסביר הרמב"ם[רמד], שאינו דומה האחד לשני, כי ככל שהמעשים מרובים כך מזכך הנותן את נפשו יותר ויותר – "והכל לפי רוב המעשה". בכל פעם שהאדם נותן הוא פועל פעולה – הפעולה היא יחוד, והיחוד הוא זכוך. ממילא, ככל שמרובים מעשיו הטובים כך הוא מזכך את נפשו יותר ויותר.

המבנה הפנימי של מאמר זה מתבאר בהרחבה במקום אחר[רמה]:

י – הכל צפוי

ה – והרשות נתונה

ו – ובטוב העולם נדון

ה – והכל לפי רוב המעשה

ומהמבנה עולה שמדרגת "רוב המעשה" מכוונת כנגד הנפש, כנגד ה תתאה שבשם הוי', כמו שלומדים כאן. כאמור, הרמב"ם מסביר שיש מעלה בעשית הדבר בכמה פעולות, יותר מעשיתו בפעולה אחת, למרות שהתוצאה זהה. הטעם הוא, שעל ידי רבוי המעשים זוכה האדם לתקן את נפשו הרבה פעמים, והתיקון המצטבר גדול יותר.

מסביר אדמו"ר הזקן באגרת הקדש[רמו], שאמנם הרמב"ם מדבר על זכוך נפש האדם, אך כך בדיוק לגבי הנפש העליונה – המלכות של עולם האצילות, הנקראת 'שכינה': רבוי מעשים הוא רבוי התגלויות של השכינה בתוך העולם.

העיקר הוא הרבוי – "והכל לפי רוב המעשה" – שצריך להיות גלוי לעין. רבוי פעולות של ממש – "פעלת צדיק לחיים" – גורם רבוי התגלויות של השכינה, התגלויות של הנפש הכללית, בתוך המציאות הטבעית של העולם הזה. זאת היא הוראת האות ה תתאה שבשם הוי': בכל פעם שיהודי מוסיף ונותן צדקה, עוד פעם ועוד פעם, הוא מחיה שוב ושוב את נפש העני, מתקן את נפשו שלו ומגלה בעולם התחתון את הנפש הכללית, ה'שכינה'. כמו שהוזכר, כל המצות המעשיות, ואפילו המצות שבין אדם למקום, נכללו במצות הצדקה, הנקראת בתלמוד ירושלמי 'מצוה' סתם.

נסכם: בפרק ז ערכנו השוואה בין שתי מדרגות האות ה של שם הוי' בתפלה קודם הלמוד. אלו שתי אותיות זהות, שעיקר כוונתן הוא 'התפשטות ורבוי' – ב-ה עילאה התפשטות ורבוי בשכל, וב-ה תתאה התפשטות ורבוי במעשה. לפיכך, ב-ה עילאה ההתפשטות היא העיקר, ואילו ב-ה תתאה הרבוי המתוקן הוא העיקר.

* * *