תפלה קודם הלמוד

פרק ו - מעשה: תולדותיהם של צדיקים

'נפש' היא שם כללי לכל חמש מדרגות הנפש וגם שם פרטי של התחתונה במדרגות – הנפש. נפש, בתור מדרגה פרטית, היא כנגד המעשה, עליה אמרו חז"ל "המעשה הוא העיקר"[קכז].

המעשה – הגבלת פריצת האהבה

בספירות, הנפש היא כנגד ספירת המלכות, תכלית כל הספירות. התכלית של כל מעשה בראשית היא להגיע למלכות: "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[קכח]. עיקר ענינו של המלך וגלוי מלכותו בעולם הם על ידי המעשה, כאשר עושים את רצונו. לפיכך, עיקר תכלית התורה וקיום תריג מצותיה במעשה הוא 'בנין המלכות'. בנין המלכות עולה תריג. כלומר, כל המצות הן מצות מעשיות המכוונות לבנות את 'בנין המלכות'.

נפתח בהקדמה מעניני דיומא: בהשגחה פרטית, אנו נמצאים בשבוע האחרון של ספירת העומר, בחודש סיון, בימים הנקראים "שלשת ימי הגבלה", ימי התכוננות מיוחדת לקבלת התורה. הם נקראים כך על שם ההוראה לישראל שלא לפרוץ לעלות אל ההר[קכט]. בחסידות מוסבר[קל] כי הר הוא גלוי של אהבה רבה. במתן תורה הקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם"[קלא]. מוסברד – ויש לכך אסמכתא בספר הזהר ואצל המהר"ל מפראג[קלב] – כי כפיה זו לא באה מצד מדת הדין, אלא מצד מדת האהבה. בקבלה, הר הוא בחינת אברהם – "אברהם קראו הר"[קלג] – וכפיה זו בעבודת ה' היא כפיה של אהבה רבה, בסוד החיבוק[קלד]. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[קלה] – לפעמים האחד מגלה אהבה רבה מאד, ועל ידי כך 'מכריח' את השני לאהוב אותו חזרה.

הכפיה בעת מתן תורה היתה על ידי רבוי גלוי מלמעלה של אור ואמת, אהבה רבה ואין סופית. ה' יתברך גילה עד כמה הוא אוהב אותנו, עד שהדבר הכריח אותנו לאהוב אותו בחזרה, כאילו שהתגובה מלמטה אינה על פי בחירה חופשית, אלא מחוייבת. "וירד הוי' על הר סיני"[קלו] ו"כל העם רואים את הקֹלֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן"[קלז] – אור ה' ירד מלמעלה ו"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[קלח]. בפריחת הנשמה הזדעזענו ואילו הגוף שלנו ברח אחורנית מהמערכה – "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק"[קלט] – עד שהמלאכים הוצרכו להחזיר אותו. מרוב הגלויים נעשים האהבה והשעבוד שלנו מלמטה, לקבל עול מלכות שמים – מחוייבים.

לאור זאת, נקראים הימים שלפני שבועות ימי הגבלה, ומטרתם שלא לרוץ ולעלות להר, שלא להגיע למדרגת אהבה רבה באופן בלתי-מבוקר [גם בשעת מתן תורה אסור היה לעלות אל ההר, לבד ממשה רבינו, אבל מעוצמת הגלוי שבו לא היה צורך באזהרה]. בנפש, זו ההחלטה של "נעשה ונשמע"[קמ] – קודם "נעשה" ורק אחר כך "נשמע" – ושל הגבלת הרצון לאהבה רבה. "אהבה מקלקלת את השורה"[קמא], ועל כן נדרשים שלשה ימים כדי להגביל אותה.

אותה אהבה התחילה להתגלות בשלשת הימים הללו, בתת-מודע ובדרך מקיף בלבד. כתוצאה מכך מרגישים משיכה, ועל מנת שלא להרוס את עצמנו, את המצב, את המעמד והתיקון שלנו [כדברי רש"י שם[קמב]] – דרושה התאפקות והגבלה רבה. בעבודת ה' זהה הגבלה זו עם אמירת "נעשה ונשמע". זו התחייבות מוחלטת לקיים את רצון ה' במעשה – "המעשה הוא העיקר".

אמירת "נעשה" קודם ל"נשמע" מתוך קבלת עול מלכות שמים אינה גלוי של אהבה, אלא גלוי של יראה תתאה. "נשמע" היינו שמיעה, ששייכת לספירת הבינה[קמג], בחינת אהבה רבה[קמד]. הכלל הוא, שככל שמגבילים בימים אלו כך מגיעים אחריהם לשמיעה פנימית ועצומה עד אין סוף. זו דרך היהדות. עיקר העוצמה שביהדות היא ההתאפקות – "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ"[קמה]. מה הכוונה לא לאהוב קודם הזמן? זו ההחלטה הנפשית, שההכנה לקבל את אור האהבה היא העשיה והמחוייבות למעשה. "נעשה ונשמע" הוא סוד היהדות.

התכללות אמיתית – בעשיה

אם כן, כל ימי ספירת העומר הם ימי תקון המדות, אבל סיום תקונם בשבוע האחרון הוא בקבלת עול מלכות שמים, שהיא תקון המלכות – תקון המעשה. ובפרט: המלכות מתחילה להתקן ביום חסד שבמלכות, כח אייר [בדורנו הוא היום בו שוחררה ירושלים, וירושלים בקבלה[קמו] היא כינוי לספירת המלכות]. תפארת היא נקודת האמצע[קמז], המשלבת בתוכה ריבוי גוונים[קמח], ולכן ביום תפארת שבמלכות, ראש חודש סיון, מתגלה ההתכללות בביאת ישראל למדבר סיני – "'ויחן שם ישראל נגד ההר'[קמט] – כאיש אחד בלב אחד"[קנ]. אז מתגלה כיצד הכל אחד על מנת לקיים את רצון ה' – אחדות המתגלה רק מתוך המחוייבות הכוללת לעשיה. עד העשיה אין דבר בנפש ש"שוה ומשוה קטן וגדול"[קנא], מאחד את הכחות כולם, יחד כמו מדת המלכות[קנב]. להיות ביחד אפשר רק כאשר ישנה משימה אחת המאחדת סביבה את כולם.

אמנם, גם בתקון המדות ישנה התכללות, וגם ימי הספירה שקודמים לשבוע המלכות הם תקון לחטאם של תלמידי רבי עקיבא ש"לא נהגו כבוד זה לזה"[קנג], שלא התכללו אחד בשני. התכללות היינו ההבנה כי המדה שלי נמצאת במדה שלך והמדה שלך נמצאת במדה שלי. בכל זאת, אינה דומה אחדות כאשר כל אחד עסוק בתקון המדות שלו לאחדות המתגלה בעת מעשה. תיקון המדות, תיקון הנפש הפנימי, אינו שוה לכולם. הוא שייך לכל אחד ואחד על פי מצבו הפרטי – "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעותיהם דומות זו לזו"[קנד]. כל אחד מתקן את עצמו ומרגיש כיצד כל המדות מתכללות אצלו אחת בשניה. בכל זאת, עדיין לא הגיע התקון למדת "שוה ומשוה קטן וגדול", למצב בו האחד אינו שונה מחברו. אחדות אמיתית מתגלה רק כאשר מגיעים להתכללות שבמלכות – תפארת שבמלכות.

נסביר יותר: בפרק השני למדנו[קנה], שהדבר השוה לכל נפש יכול להיות בשני אופנים: המדרגה הגבוהה בנפש, היחידה שבנפש, המתגלה כמסירות נפש, כמו אצל חיל במלחמה, שוה אצל כל יהודי. אבל, לא כולם במדרגת היחידה שבנפש בכל יום ויום. אם כן, מה יכול להיות שוה אצל כולם ביום-יום? רק המעשה, המדרגה הנמוכה בנפש. במעשה כולנו שוים –מצות התורה מחייבות אותי בדיוק כמו את חברי, ללא שום הבדל. בתיקון המעשה – התיקון שלי דומה בדיוק לתיקון שלו. לעומת זאת, תיקון המדות שלו שונה מתיקון המדות שלי. 'תפארת שבמלכות' היינו הראיה כיצד המעשה פועל על כולם בשוה, ועל ידי כך מאחד את עם ישראל באחדות אמיתית, ולכן דוקא באותו יום נאמר "'ויחן שם ישראל' – כאיש אחד בלב אחד".

"נעוץ סופן בתחילתן"[קנו] – הנפש, מדרגת המעשה בפועל בקבלת עול מלכות שמים, קשורה עם היחידה שבנפש. רק מדרגות היחידה והנפש שוות אצל כולם, ללא חילוקי מדרגות בין אדם לחברו. המדרגות שמהחיה ולמטה – מדרגת החיה, מדרגת הנשמה ומדרגת הרוח – מבדילות בין אדם לחברו, ורק ביחידה ובנפש אין חילוקי מדרגות בין אדם לחברו. בתוך המעשה נעוצה מסירות הנפש, נעוצה היחידה שבנפש. סודו של המעשה הוא שבתוך הנפש שבנפש, מדרגה התחתונה ביותר, נמצאת המדרגה הגבוהה ביותר – היחידה שבנפש.

אחר כך באים שלשת ימי ההגבלה, שהם ההכנה למעשה – ימי "נעשה ונשמע". בספירות אלו ימי הוד שבמלכות, יסוד שבמלכות ומלכות שבמלכות. את היותם יחידה אחת רואים במזמור אותו נוהגים לומר אחר הספירה בכל ערב – "למנצח בנגינות מזמור שיר"[קנז]. יש בו מט מלים ושבעה פסוקים, וכן מט אותיות בפסוק המרכזי בו ["ישמחו וירננו…"[קנח]], ומציירים אותו בצורת מנורה[קנט]. בכל יום מימי הספירה מכוונים מלה אחת מהזמור ואות אחת מהפסוק המרכזי. כאשר מגיעים לשלשת הימים האחרונים בספירה מכוונים את שלש המלים "כל אפסי ארץ", המהוות יחידה אחת. גם בפסוק המרכזי מכוונים בימים אלו מלה אחת שלמה – "סלה".

לעניננו, ספירת ההוד, על פי קבלה, שייכת כבר לספירת המלכות – "איהי בהוד"[קס]. בתנ"ך מופיע הבטוי "הוד מלכות"[קסא] [רק שתי ספירות מצטרפות בתור ניב למלכות – "כתר מלכות"[קסב] במגלת אסתר ו"הוד מלכות" אצל שלמה המלך. באמת "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[קסג], והמלכות מקבלת מכל הספירות שמעליה, אבל על פי פשט רק שתי אלו קשורות עמה], ואם כך מספירת ההוד מתחילה ההתעצמות עם המלכות. המלכות היא המעשה, ההתאפקות מלפרוץ להר "עד שתחפץ" האהבה מלמעלה. בכך מתעצם היהודי עם "נעשה ונשמע", עם קבלת עול מלכות שמים.

שאלה: מהו הגבול בין תשוקה לבין הגבלה?

תשובה: כל דבר "יפה בעתו"[קסד]. יש זמן בו צריך האדם להגיע למצב של "נעשה ונשמע". לפעמים צריך חמש דקות, אבל כאשר צריך אותן על האדם לדעת להגביל את עצמו, להגביל את התשוקה, ולהתאפק. כתוב על יוסף הצדיק שהתאפק[קסה], וההתעצמות עם ההתאפקות היא הסוד של היהדות. כתוב שכאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" ה' שאל: "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?"[קסו]. רואים, כביכול, שגם לגבי הקב"ה זהו רז.

ללא תואר נוסף

מתוך נוסח התפלה שאנו לומדים עולה דבר חשוב לגבי מדרגת המעשה: כאמור, עיקר היחוד של המעשה הוא היותו "שוה ומשוה קטן וגדול", ומצדו אין שום הבדל בין אחד לשני – הוא פשוט. מנוסח התפלה ניתן לראות כי למדרגת המעשה לא נסמך שום תואר, בשונה מהמדרגות האחרות. לכאורה ניתן היה לומר: 'כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה טוב', או 'לידי מעשים טובים'. רואים, שהמעשה הינו פשוט, ולא מצטרף אליו שום תואר. הבטוי במדות הוא 'מדות ישרות'. כלומר, יש מדות ישרות ויש מדות שאינן ישרות. על מדרגת הנשמה לא כתוב רק 'שכל', אלא 'ידיעת התורה' – זו ידיעה מסויימת ומבוררת. לעומת זאת, מדרגת המעשה מובאת לבדה.

אכן, קיים ביטוי 'מעשה טוב' – "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה"[קסז] – אבל הוא כבר לא מורה על קבלת עול כפשוטה. 'מעשה טוב' כבר כרוך בגלוי אהבה ומדות טובות תוך כדי עשיתו. כתוב[קסח] ש'מעשים טובים' הם מעשים מאירים. כלומר, רק כאשר המעשה מאיר הוא מוגדר 'מעשה טוב'. זו אינה מדרגת הנפש כפי שהיא לעצמה, אלא כפי שהיא מגלה דרכה מדרגות גבוהות יותר.

מדרגת הנפש בטהרתה היא ענין 'בנין המלכות', ועד שהמלכות אינה בנויה אין צורך להאיר אור נוסף, שיכול גם 'לבלבל' את הבנין. קודם כל צריך לחזק את בנין המלכות, שהוא המעשה עצמו ללא כל מלה או תואר נוספים. כמובן, גם כאשר אדם מחליט ומתחייב לעשות את רצון ה' יש לו בכך רצון מאד פנימי, אבל זהו רצון לקבל עול מלכות שמים – "מלכותו ברצון קבלו עליהם"[קסט].

יותר מכך, הרצון המלווה את העשיה מתגלה אפילו מתוך מצב של כפיה. מסביר הרמב"ם[קע] רעיון יסודי, שלפעמים בית דין כופים אדם לעשות מעשה שלכאורה נוגד את רצונו. הוא חייב על פי תורה לעשות את הדבר, אך הוא מתנגד ואינו רוצה לעשותו. במקרה בו הגוי כופה אותו לעשות את הדבר, או אפילו יהודים שאין להם סמכות אמיתית על פי תורה הכפיה אינה מגלה אצלו רצון אחר, וממילא גם אינה מועילה ליציאה ידי חובת המצוה, הדורשת רצון פנימי לביצועה. אבל כאשר בית דין כופים אותו, מלקים אותו עד שיאמר "רוצה אני", אף על פי שלכאורה הוא מעושה לגמרי – אכן נתגלה רצונו האמיתי, והמעשה שהוא עושה בכפיה חל.

אם כן, כל יהודי בפנימיות נפשו רוצה באמת לקיים את כל התורה כולה. כאשר היהודי מכריז ואומר שאינו רוצה לקיים את המצוה שנתחייב בה אלו רק דברי הקליפה שלו, כלומר, המודעות החיצונית שלו. זאת דוגמה קיצונית לפשטותו של המעשה, ה"שוה ומשוה קטן וגדול".

רבוי תולדות ומעשים טובים

כל זה היה הקדמה לפרק שנלמד היום, פרק ו:

"מַעֲשֶׂה" הוּא הַ"מּוּטְבָּע" שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית –

שיעור הקומה מתחלק על פי הספירות לשלש מדרגות – מושכל, מורגש, מוטבע:

חב"ד              –הראש, המח–              מושכל

חג"ת–מדות הרגש שבלב–              מורגש

נהי"מ–              מדות המתעוררות תוך כדי מעשה              –              מוטבע

המוטבע הוא טבעי, כמו אינסטינקט. כלומר, המעשה הוא החלק האינסטינקטיבי של האדם. המוטבע של היהודי, האינסטינקט שלו, הוא לעשות את רצון ה'. במדה והיהודי אינו יודע זאת הרי זה רק כי היצר הרע, הקליפה שלו, מסתיר זאת ממנו. האינסטינקט של היהודי הוא הרצון לקבל עול מלכות שמים, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". המעשה מצד עצמו נקרא 'מוטבע', ואין בו לא רגש ולא שכל. המעשה הוא:

בְּחִינַת "נֶפֶשׁ" שֶׁבָּהּ [של הנפש האלקית] (הַשֵּׁם "נֶפֶשׁ" קָאֵי עַל כְּלָלוּת ה הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבָּהּ, וּבִפְרָט עַל הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבָּהּ [המוטבע, המעשה, שכנגד המלכות]), [ומה פירוש המלה 'נפש'?] מִלְּשׁוֹן "נְפִישׁוּ" – לְשׁוֹן רִבּוּי תּוֹלָדוֹת.

נפש היא מלשון המלה הארמית נפישו, שמשמעותה התפשטות והתרבות במובן של רבוי תולדות. את הפסוק "פרו ורבו ומִלאו את הארץ"[קעא] מתרגם אונקלוס "פּוּשׁוּ וסגו ומלו ית ארעא" [האות נ במלה 'נפש' היא אחת מאותיות האמנתיו, הנופלות מהשרש[קעב]]. המעשה הראשון של התורה הוא המצוה הראשונה שבה, מצות "פרו ורבו", הנקראת בלשון חז"ל "מצוה רבה"[קעג], בהיותה כוללת את כל מצות התורה.

זהו המעשה בגשמיות. מהו מעשה בפנימיות? ידוע מאמר חז"ל[קעד]:

עִיקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים ("וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים") הֵם מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְקָא –

המלה צדיקים מכוונת לכל יהודי, ככתוב "ועמך כֻּלם צדיקים"[קעה], וממילא תולדותיהם של כל עם ישראל, של כל הצדיקים, הם מעשים טובים דוקא.

קודם הסברנו שמעשה נקרא 'מעשה טוב' רק כאשר הוא מואר על ידי גלוי אור עליון, בעוד המעשה לכשעצמו שייך למדרגת הנפש בטהרתה, אך הבאנו כאן את מאמר חז"ל על "מעשים טובים" בגלל הקשר למצות "פרו ורבו". במצות פרו ורבו חלק ה"פרו" הוא למעלה מחלק ה"רבו". פרו לשון פרי, לפרי יש טעם והטעם הוא הטוב, כמו בפסוק "טוב טעם ודעת למדני"[קעו] – הפרי הטעים והטוֹב נותן טוּב, כלומר, מגלה אור איכותי בתוך הרבוי הכמותי של "רבו". עצם המצוה הוא "רבו", כלומר, התרבו, ועל פי פשט די היה בעצם מעשה הרביה. המעשה בפני עצמו, שהוא העיקר, אינו חייב לגלות טוב, ואזי הוא אכן "שוה ומשוה קטן וגדול".

שוב, כל מעשה הוא טוב, אבל כתוב בחסידות ש'מעשים טובים' הם מעשים שבהם הטוב מתגלה, שכולם רואים כמה טוב הדבר שעשית. למשל, אם ראית אותי מניח תפילין בבוקר – לא בהכרח ראית שעשיתי משהו טוב. ראית שעשיתי משהו, ראית שעשיתי מעשה – ראית אותי מניח תפילין. אם אני מגיע בהנחת התפילין שלי למדרגת 'מעשה טוב' אזי הטוב מאיר דרך המעשה שאני עושה. במקרה כזה, אפילו אם המתבונן בי לא ראה מעולם תפילין – הוא אינו יודע הנחת תפילין מה היא ועל מה היא – הוא מתפעל ומתרשם מן האור הטוב שמתגלה במעשה. כך כתוב[קעז] אפילו לגבי גוי, שראית הנחת התפלין פועלת עליו ומרשימה אותו: "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[קעח].

רק כאשר מתגלה אור המאיר דרך מעשה המצוה, מדרגה שאינה פשוטה ואינה שוה לכולם, הוא נקרא 'מעשה טוב'. אבל, למרות שה' רוצה שהמעשים יהיו 'מעשים טובים', אין בכך עיכוב לעצם המעשה, שהרי "המעשה הוא העיקר". גם ביחס למצוה הראשונה של התורה – "פרו ורבו" – עצם מעשה המצוה הוא "רבו", ואם היה צריך להיות בה רק מעשה די היה בכך. ה' רוצה התרבות – "לא תהו בראה לשבת יצרה"[קעט] – הוא רוצה 'פושו' מלשון נפש, הוא רוצה מעשה. זוהי מדרגת הנפש בעצם. אכן, הכתוב אומר "פרו ורבו", להורות כי ראוי שהמעשה גם יהיה 'טוב', מעשה שטוב טעם הפרי מוחדר בתוכו ומאיר בו.

לכן "עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" דוקא, כאשר כל תריג המצות הן בחינת רבוי תולדות, בחינת "רבו".

התאפקות ופריצה

בשביל להתרבות צריך להתעצם ולהתאפק מגלוי יתר של אהבה, כפי שהוסבר על מהותם של שלשת ימי הגבלה – ימי ההתאפקות מפריצה אל ההר. מובא בספרי הקבלה, שלפעמים אפילו בגשמיות, גלוי יתר של אהבה מפריע ומונע תולדה. זהו נושא עמוק הדורש הסבר מיוחד ואין כאן מקומו[קפ]. כאשר האדם מונע אהבה מיותרת – אהבה שאינה במקומה או שאינה בזמנה – הוא מתעצם על ידי כך עם המעשה, ואז הוא יכול להוליד הרבה מעשים.

כל התאפקות בתורה אינה באה כדי להצטמצם, אלא על מנת לפרוץ את הפריצה האמיתית של "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[קפא]. אמירת ה' שלא לפרוץ אל ההר באה לשם קיום הבטחה זו. כלומר, אם לא תפרצו להר אזי תפרצו לכיוונים החיוביים והנצרכים – "ימה וקדמה וצפנה ונגבה".

פריצה אל ההר היא כמו הסתלקות מהעולם הזה. הפריצה להר מתוך רוב אהבה עלולה למנוע את פריצת רבוי התולדה בעולם, שהיא כוונת התורה באמירת ה' "ופרצת". כאשר ה' מברך את יעקב אבינו בברכה זו הכוונה היא, על פי פשט, שיוליד הרבה ילדים, שיגיעו לכל קצוי תבל. לכן כל מהות ההגבלה היא כדי שאחר כך תבוא הפריצה האמיתית, בבחינת "שוב", אל תוך העולם, כרצון ה', ולא בכיוון מעלה, אל ההר.

כאשר היהודי מתעצם עם ההגבלה של "נעשה ונשמע" בשלשת ימי ההגבלה הוא מוכן אחר כך, במשך כל שנות חייו, לפרוץ, לפרות ולרבות בתוך העולם, זו עיקר התכלית של התורה – זה נקרא 'בנין המלכות'.

אין מלך בלא עם

על כך נאמר "אין מלך בלא עם"[קפב]. על פי פשט, ההתרבות באה כדי לעשות יותר ויותר עם למלך – "ברֹב עם הדרת מלך"[קפג]. למה דוקא המעשים מהווים את 'בנין המלכות'? כי כדי להיות מלך צריך עם [אפילו הצמח צדק, שהיו לו אלפי חסידים, התבטא שיש לו רק שני חסידים וחצי, כאלו שקשורים באמת, בלב ובנפש[קפד]]. אם למלך רק מספר קטן של עבדים ונתינים, איזה מין מלך הוא?! במצב כזה, אם העבד מאד אוהב את מלכו ומשועבד אליו, עליו לקרב עוד אנשים להיות עבדים למלך, או פשוט לשאת אשה וללדת הרבה בנים, שיהיו עבדים למלך… ככל שהוא מוליד יותר בנים כך הוא מגדיל את מלכות המלך.

כאמור, מעשים טובים גם הם תולדות, גם הם בנים. כל מעשה טוב וכל מצוה שמקיימים הם הולדה. כמובן, עיקר התולדה היא בקיום המצוה הראשונה בתורה – "פרו ורבו" – פשוטו כמשמעו. צריך הרבה יהודים בעולם, וכמה שיותר – יותר טוב, שהרי "ברֹב עם הדרת מלך". בכל זאת, כל מעשה טוב וכל מצוה שעושים הם גם בבחינת עם, וגם הם נקראים הולדה. בכך הוסבר הקשר בין הבטוי 'בנין המלכות' לריבוי המעשה – המעשה ממש הוא הבונה את המלכות, בהוספת עוד עבד ועוד עבד למלך. זהו:

מַעֲשֶׂה – בְּחִינַת ה תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

סוד השם – מלך שמו נקרא עליהם

נקרא בהערה:

ל. וְהוּא סוֹד "'וַיַּעַשׂ (מַעֲשֶׂה) דָּוִד שֵׁם' (שמואל ב ח, יג)

להבנת ההערה נקדים הקדמה חשובה: המלכות מכונה 'שם' – "מלך שמו נקרא עליהם"[קפה]. כאמור, ככל שהעם יותר נאמן וקשור למלך כך הוא דואג להרבות תולדות כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך". מהו הקשר בין המלך לבין העם? כתוב[קפו], שהקשר בין המלך לעמו הוא שמו של המלך.

קודם הוסבר, שהעם הדואג להתרבותו ולהגדלתו עושה בכך טובה למלך, אך באמת הוא עושה בכך גם טובה לעצמו – ככל שהמלך גדול יותר כך שמו של גדול יותר [כמו אצל כל אדם מפורסם], וממילא יש לו יותר זיקה וקשר לכל אחד ואחד מבני העם. ממילא, ככל שעבד המלך דואג להרבות תולדות הוא מגדיל את שם המלך, וכך גם המלך יותר ויותר קשור אליו באופן אישי. "מלך שמו נקרא עליהם" – יש יותר קשר ואור שזורח מהמלך לכל אחד מאישי העם.

שוב, ריבוי העבדים של המלך מגדיל באין ערוך את איכות האור המגיע ממנו לכל אחד ואחד מהם. יכולתי לחשוב בדיוק להיפך, שאם למלך יש שפע קצוב באוצרו – כך וכך דולרים – העם ירצה להיות מועט ככל שאפשר, כדי שהשפע יספיק. אבל האמת הפוכה – ככל שיש יותר עַם יש יותר שפע למלך. למה? כי התקשרות המלך לעם היא סוד שם המלך.

לא נאריך כעת, אבל בקבלה וחסידות קשור סוד זה עם המושגים אור ושפע[קפז]. שם המלך אינו בבחינת שפע אלא בבחינת אור הזורח ממנו. ככל שיש יותר עם כך ישנו יותר אור, כלשון הפסוק שהבאנו "ברב עם הדרת מלך", והדר הוא לשון אור. אותו אור גדול מגיע לכל אחד ואחד בנפרד, על דרך הבטוי "נר לאחד נר למאה"[קפח], ולכן ככל שמתרבה העם כך מקבל כל אחד ואחד הרבה יותר מאשר קיבל קודם, לאין ערוך. להבדיל משפע, המתחלק לחלקים קטנים, שֵׁם המלך דומה במהותו לאור הזורח – "הדרת מלך" – וממילא מקבל כל אחד יותר ויותר.

גם תהליך זה נקרא 'בנין המלכות'. קודם הוסבר, שהעם עצמו הוא בנין המלכות, וככל שיש יותר עם יש יותר מלכות. בפנימיות יותר, בנין המלכות הוא בנין שם המלך – "מלך שמו נקרא עליהם". שם המלך נקרא – ונקרא פירושו נמשך[קפט] – עליהם בבחינת אור מקיף, שאינו מחלק בין אחד לשני, וככל שמרובים מעשי העם כך גדל השם.

זהו סוד קידוש השם, הדבר החשוב ביותר אצל יהודי. מסביר הרמב"ם[קצ], שכל מצוה שיהודי מקיים כהלכתה היא בבחינת קידוש השם, ולא רק מות על קידוש השם, ולעומת זאת כל עבירה היא בבחינת חילול השם. ככל שאדם יותר גדול כך גדל חילול ה' בעשית איסור, ולאידך – "מרובה מדה טובה" – גדל קידוש השם בעת מעשה מצוה. לעניננו, כל מעשה מתוקן הוא תולדה, כל תולדה היא רבוי בעם, והרבוי בעם פועל רבוי ב"הדרת מלך" – בשמו של המלך – וממילא יש בכך קידוש השם.

יותר בעומק: בכל פעם שהשם 'עולה', זו לא עליה רק בכמות אלא גם באיכות, באיכות מובדלת. התפלה היקרה ביותר אצל עם ישראל היא הקדיש – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". זהו שיא כל תפילותינו – שיתגדל השם ויתקדש השם. קודם רוצים שהשם יתגדל, ועל ידי כך הוא גם יתקדש. כלומר, לאחר שהשם מתגדל הוא מתקדש ומקבל בתוכו איכות מובדלת לגמרי – קֹדש[קצא] – ביחס לאיכות הקודמת של השם. קידוש השם פועל החדרת קדש אל תוך השם, והדבר נפעל בדרך ממילא על ידי הגדלת השם. זאת תכלית כל המצות, הנקראת בנין המלכות.

ויעש דוד שם

עד כאן למדנו את סוד ה"שם" – מלה אחת מתוך הבטוי "ויעש דוד שם"[קצב]. נוסיף עוד הקדמה ללמוד ההערה: דוד המלך הוא המרכבה למדת המלכות[קצג]. לכל ספירה ולכל מדה יש דמות בתנ"ך המשמשת לה 'מרכבה'. כלומר, אדם שהגשים בשלמות את המדה בעולם הזה. עד כאן כבר הוסבר, שמשיח הוא בחינת היחידה; אדם הראשון לפני החטא בחינת החיה; משה בחינת הנשמה; אליהו בחינת הרוח. כאן לומדים שדוד הוא בחינת הנפש.

הנעיצה של הנפש ביחידה ושל היחידה בנפש – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[קצד] – היא סוד משיח בן דוד. זהו הקשר בין המשיח, שכנגד היחידה, לבין דוד, שכנגד הנפש [חג השבועות הוא יום הסתלקותו של דוד המלך[קצה], וגם של הבעל שם טוב, שהיה גלגול מדרגת הנפש של דוד המלך[קצו] – מדרגתו העצמית].

והקדמה חשובה נוספת: בתנ"ך פרושה של המלה 'מעשה' הוא תקון – "אשר ברא אלהים לעשות"[קצז]. לכן התקון העיקרי, תקון המלכות ובנינה, נפעל על ידי מעשה. על דוד, שמדרגתו ספירת המלכות, כתוב "ויעש דוד שם". כלומר, דוד, בתור מלך צדיק, עשה ותיקן שֵם. אם כן, כל מלה בבטוי רומזת למדרגה האחרונה: "ויעש" הוא העשיה, "דוד" הוא הנפש ו"שם" הוא בנין המלכות בפנימיות.

צדקת המלך עם עמו

בבטוי זה פותחת אחת מאגרות הקדש של אדמו"ר הזקן, בספר התניא, וזו לשונה:

וּפֵירַשׁ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם פסוק טו) 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ' [ועל ידי כך הוא עושה ומתקן את ה'שם'], בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וַאֲמַר מַאן עָבֵיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא מַאן דְּיָהֵיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי כו'" [מי עושה שם קדוש בכל יום? מי שנותן צדקה לעניים וכו'] (תניא אגה"ק ה').

סוד זה כל כך עמוק וכל כך חודר לנקודה הפנימית שבלב, עד שרבי שמעון בכה כשאמר אותו. כתוב[קצח], שבוכים על גלוי כה גדול, עליו נאמר "לית כל מוחא סביל דא"[קצט]. כאשר יש גלוי וחידוש שהמח בקושי יכול לסבול את עצמתו – בוכים. אצל הצדיקים הגדולים בכי הוא תגובה להתגלות מסוג זה. אם היה מדובר במח קטן, כדוגמת המח שלנו, לא היה זה חידוש כה גדול, אבל כאשר מח גדול כמו מחו של רבי שמעון מגיב בבכי ניתן רק לנסות ולתאר לאיזה גלוי עצום הוא זכה כשאמר מאמר זה.

על מה בכה רבי שמעון? מה היה החידוש? המצוה המעשית העיקרית בתורה, הכוללת את כל המצות המעשיות, היא מצות הצדקה, כמבואר באריכות בספר התניא[ר]. צדקה נקראת בכל התלמוד הירושלמי "מצוה" סתם. מצות "פרו ורבו" נקראת "מצוה רבה", שכן היא יוצאת מהכלל לגבי שאר המצות, אבל כאשר כתוב "מצוה" סתם הכוונה היא לצדקה. הצדקה היא-היא המצוה הסתמית שכל שאר המצות נכללו בה.

דוד הוא מלך שיש לו עם, אבל על ידי הצדקה שהוא נותן לעניי עמו הוא בונה ועושה שם לקב"ה. מעשה הצדקה אצלו הוא בחינת תולדה – "תולדותיהן של צדיקים" – ובאמצעותו הוא מגדל ומקדש שם שמים ומתקן את השם – "עביד שמא".

מעשה הצדקה – יחוד עצמי

עד כאן דובר על מצב בו יש עם ולו מלך, וככל שמרבה העם להוליד תולדות ולגדל את עצמו כך מתגדל, וממילא גם מתקדש, שמו של המלך, וכל העם מקבלים את האור הקדוש של השם –"ברב עם הדרת מלך", ו"מלך שמו נקרא עליהם".

כאן ישנו חידוש נוסף: מי שמקיים את המצוה נעשה מלך בעצמו, כמאמר חז"ל "עבד מלך – מלך"[רא]. דוד המלך הוא עבד ה', אבל כלפי העם הוא עצמו מלך, ואת הצדקה הוא עושה עמם – "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". בכך הוא עושה רבוי בעם ה', וממילא רבוי בשם ה', שבעקבותיו קידוש השם וכו'. מכאן נלמד, שברגע שיהודי עושה מצוה הוא בבחינת "עבד מלך – מלך". כל מצוה היא בחינת השפעה, ולכן צדקה היא המצוה הכללית, בעשיתה נעשה היהודי מלך-משפיע, והמקבל ממנו נעשה עַמו.

כתוב בחסידות, שכאשר נעשה יחס עצמי בין המלך לבין העם דורשים "אל תקרי 'עַם' אלא 'עִם'"[רב]. כלומר, שבמקום "עַמּוֹ" נקרא 'עִמּוֹ' [למלה עִם עצמה שני פרושים שונים[רג]: לפי מובן אחד הדבר נמצא עִם דבר אחר, כטפל אליו. לדוגמה: בפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[רד]. מבארים, ש"מקור חיים" הוא רק "עמך", טפל אליך. בדרך כלל כתוב, שלגבינו "מקור חיים" הוא אור אין סוף – כרמוז בכך ש"מקור חיים" עולה אור אין סוף[רה] – אבל לגבי עצמותו יתברך "מקור חיים" הוא רק "עמך", בטל וטפל לך. לפי מובן שני, וכך אצלנו, הכוונה היא עמך ממש, עם עצמיותך, ואזי השנים שוים זה לזה ממש.].

כאמור, כאשר האדם משפיע לזולתו הוא נעשה בבחינת מלך, והמקבל הוא בבחינת עם. ממילא, אם הוא נותן שפע עצמי – לא נותן רק את חיצוניותו, אלא את עצמו ממש, ובהתמסרות מלאה – הוא מחבר את הזולת אליו בבחינה עצמית, 'עמו' ממש.

התולדה העיקרית היא זו היוצאת מבין משפיע ומקבל. חז"ל מסבירים, ש"יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני – עושה העני עם בעל הבית"[רו]. כלומר, מתן צדקה אינו רק השפעה מהמשפיע אל המקבל, אלא גם השפעה חוזרת מהמקבל אל המשפיע. נעשה יחוד בין המשפיע למקבל, ואם היחוד מתקיים כדבעי, בהתמסרות אמיתית לזולת, אזי – על אף שהעשיר-המשפיע הוא המלך והעני-המקבל הוא העם – מתקיים יחוד עצמי.

כך נבין יותר את הפסוק: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". מהדיוק בפסוק עולה, שפרוש המלה משפט הוא 'אמת'. מבואר רבות בחסידות[רז] אודות הקשר בין משפט וצדקה. על פי פשט, מספיק היה לכתוב צדקה, אך הפסוק אומר "משפט וצדקה". כאשר הצדקה היא אמיתית יש יחוד בין המשפיע ובין המקבל, והתולדה היא רבוי עם למלך העליון, וממילא שמו מתגדל ומתקדש.

בשם כל ישראל

הכל קורה כאשר תולדת המעשה יוצאת מהשנים – המלך והעם, המשפיע והמקבל. עולה מכאן פרוש יותר עמוק למאמר חז"ל "עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" – מעשה הוא תמיד ביחס לזולת, ביחס למישהו אחר, אבל 'מעשים טובים' הם כאשר יש יחוד עצמי בין העושה לזולתו.

אפילו כאשר היהודי עושה מעשה שלכאורה הוא בינו לבין עצמו, כמו הנחת תפילין, על פי קבלה[רח] הוא צריך לומר לפני כן "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה… בשם כל ישראל". זה דבר מאד יסודי. מה פרוש "בשם כל ישראל"? לכוון שהמצוה תמשיך שפע טוב על כללות עם ישראל. מהדברים העמוקים ביותר בחסידות הוא, שאפילו כאשר שיהודי מניח תפילין בחדרו, בינו לבין עצמו, הוא צריך לכוון שבמעשה המצוה הוא מזכה עוד יהודי, הנמצא במקום נידח – ברוחניות או בגשמיות – ומשום כך אינו יודע או אינו מסוגל להניח תפילין. אמנם, על פי הלכה לא יכול היהודי המניח תפילין להוציא את הזולת ידי חובת הנחת תפילין בפועל ממש, אבל על פי סוד הוא יכול לזכותו בכך. בכח הנחת התפילין שלו הוא יכול להשפיע לו בפנימיות את הענין המיוחד של התפילין.

זו הכוונה בכל מצוה שעושים – לעשות טובה לעם ישראל. איני אגואיסט שעושה דברים רק בשביל עצמו. גם הקב"ה אינו אגואיסט. גם הוא דואג לכולם, והוא לא יאמר לי לעשות דברים שיפרישו אותי מן הצבור – "אל תפרוש מן הצבור"[רט] [אני מאריך בכך כי יש טענה יסודית שרבים טוענים כיום: 'אני עסוק כל היום בדברים טובים, כמו עזרה לזולת וכד', ומעשים כמו הנחת תפלין מוציאים אותי מהמסלול'. בדקות שבדקות זו טענה מאוד צודקת: אם כל המצות הן רק ביני לבין עצמי – מי צריך אותן?! הרי הקב"ה דואג קודם כל לכולם, ויש דברים שרואים בהדיא שהם טובים לכולם, אז למה להיכנס למנטאליות של מצות ביני לבין עצמי, שעלולה לנתק אותי במודעות מכולם?! במדה מסויימת, צודקת טענה זו ביחס לאנשים "דתיים מאוד" (במרכאות), שמרוב התעסקות במצות אין להם שום זיקה ותודעה של מחויבות לכלל ישראל, חס ושלום. לכן חשוב מאוד לרדת לסוף דעה זו.

שוב, ודאי שה' לא רוצה שאניח תפלין ואשכח מחובתי לעם ישראל. חס ושלום לומר כך. יש אנשים שמרוב מצות יכולים להסתגר בבית כנסת בשכונה דתית ולהניח תפלין בכל יום – לא 'מבצע תפלין' בתחנה המרכזית בתל אביב – ולשכוח שיש בחוץ עם ישראל, חס ושלום. יכול לטעון אדם 'חילוני', בצדק, שהמצות גורמות לפרישה מהציבור. לשם כך נתן ה' מצות?! זו טענה צודקת מאוד, לכאורה, ולכן הידיעה שכל מצוה ומצוה נעשית "בשם כל ישראל" היא מיסודות התורה.

כמובן, איני מסוגל לדעת מה עוזר יותר לכלל, ולכן אם ה' אמר להניח תפלין בכל יום הוא ודאי יודע יותר טוב ממני שאת פרק הזמן הזה – חמש דקות או כמה שעות – עלי להקדיש לכך, ולהיות מעוטף בו בטלית ומעוטר בתפלין. גם כאשר איני מתעסק ברחוב עם יהודים אני יודע שמעשי עוזרים להם. כך גם לגבי למוד תורה: צודקת הטענה שבחור הישיבה, היושב ועוסק בתורה, עוזר ומגן על עם ישראל בדיוק כמו החיל בקרב. אכן, עליו להיות להיות קשור במחשבתו עם אותו חיל. שניהם – בחור הישיבה והחיל – צריכים לדעת זאת. כמובן, אם בחור הישיבה משתמט ומתחמק מאחריות עליו ללכת לצבא, אבל אם הוא יושב ולומד, ויודע שהחיל בקרב זקוק לכך – כך עליו לנהוג].

הארכנו בכל זה כדי להסביר שכל מצוה היא צדקה, גם הנחת תפלין, ולכן מצות הצדקה כוללת את כל המצות. ברגע שעושים טובה נעשה יחוד – זווג בלשון הקבלה – בין המשפיע והמקבל. כאשר יהודי משפיע הוא מלך, הוא עצמו דוד המלך, העושה "צדקה ומשפט" (צדקה שיש בה גם משפט), ועל ידי כך עושה היהודי שם. נסכם את התהליך: יש במצוה יחסי גומלין בין משפיע ומקבל – "יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני וכו'" – ומבין שניהם נולדת תודעה המגדלת ומקדשת שם שמים.

משיח צדקנו

דָּוִד הוּא הַ'נֶּפֶשׁ' הַכְּלָלִית שֶׁל נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל וְ"נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִילָּתָן" – מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ ("גּוֹאֵל צֶדֶק" – "צֶדֶק, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא"), הַ"יְּחִידָה" הַכְּלָלִית – "דַָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא" [הסוף הוא דוד, הנפש הכללית, והוא נעוץ בתחלה, ביחידה הכללית].

המשיח מוכונה בתנ"ך "משיח צדקנו"[רי]. כינוי נוסף למשיח הוא 'גואל צדק'. בהקדמת ספר תיקוני זהר, בקטע הנקרא "פתח אליהו", כתוב "צדק מלכותא קדישא". אם כן, צדק הוא המלכות, וכאשר ה"צדק" מקבל את האור, את ה החסדים הנשפעים לה מהיסוד, המלכות נעשית צדקה[ריא]. לפיכך, כינוייו של המשיח – 'גואל צדק' ו"משיח צדקנו" – מתארים את נעיצת היחידה בנפש, הגואל (משיח-יחידה) נעוץ בתוך הצדק (דוד-נפש).

וְהוּא סוֹד רִבּוּי הַתּוֹלָדוֹת שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים – "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ" – [שכאמור, על סוד זה בכה רבי שמעון]

שאלה: מהו ה"משפט" שיש במתן הצדקה?

תשובה: משפט הוא שרש האמת שיש במעשה הצדקה. האדם בודק ושופט את עצמו שאכן אין אצלו שום פניה חיצונית בנתינת הצדקה, וממילא הוא נותן אותה במסירה גמורה. כלומר, הוא מסור ונתון לזולת, ועל ידי כך הוא עושה מן הזולת 'עִמּוֹ' ממש, ולא רק טפל ובטל אליו. מבואר בחסידותפא, כי אדם הנותן צדקה ללא משפט מתיחס למקבל כטפל ובטל אליו, אך בנתינת צדקה על ידי משפט, האדם שופט את עצמו וקובע שהכסף אינו שלו כלל. בנתינה כזו נעשה המקבל, העַם, בבחינת עִם לגמרי – 'עִמּוֹ', ולא בטל וטפל אליו בלבד. אז יוצאת תולדה אמיתית מבין שניהם.

זו צדקה אמיתית, כשהאדם שופט את עצמו ומבטל כל פניה חיצונית שעלולה להיות במעשה הצדקה. על ידי כך הצדקה היא במסירה ונתינה גמורה – מסירה 'תרתי משמע': הוא מוסר למקבל את כל מה שמגיע לו, וגם מתמסר, מוסר את עצמו, לגמרי.

לאור הנ"ל יובן מאמר חז"ל:

"עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף" (יבמות סב, א)

המשיח לא יבוא עד שיוולדו – "פרו ורבו" כפשוטו – כל הנשמות שבגוף, שבאוצר הנשמות העליון. לפי ההסבר כאן, משיח לא יבוא עד שירבו בצדקה ובמעשים טובים המולידים עם, שעל ידו מתגדל ומתקדש שם שמים. משיח אותיות שם חי, השם המקודש של הקב"ה שצריך להתגלות על ידו, אלא שהוא אינו יכול לבוא אם אין מספיק עם. ההסבר כאן הוא סודו של מאמר חז"ל זה – צריך להרבות בעם רבוי מופלג ביותר, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, אזי נבנה בנין המלכות בשלמות מצד העם, וממילא השם מתגדל ומתקדש. ענין זה עצמו הוא ביאת המשיח:

וְ[אזי] "קָאָתֵי מָר" וְד"ל.

חמש הנשמות הכלליות

הסעיף הבא, המסיים את ההערה, הוא סיכום חמש מדרגות הנשמות הכלליות עליהן למדנו במהלך השיעורים בשער זה:

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁחָמֵשׁ נְשָׁמוֹת הַכְּלָלִיּוֹת הֵן:

קוֹצוֹ שֶׁל ייְחִידָה: מָשִׁיחַ

יחַיָּה: אָדָם הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי הַחֵטְא

הנְשָׁמָה: מֹשֶׁה

ורוּחַ: אֵלִיָּהוּ

הנֶפֶשׁ: דָּוִד

לכל אחת מחמש מדרגות התפלה קודם הלמוד, שכנגד נר"ן ח"י, קישרנו אחת מחמש הנשמות הכלליות שבעם ישראל. לפי ההסבר כאן, תפקידו של דוד הוא להביא לכך שיכלו כל הנשמות שבגוף. דוד הוא הנפש, המעשה, וממילא הוא המוליד תולדות ומרבה את העם. כאשר דוד שבכל אחד ואחד מוליד את כל התולדות שלו, פעולה עליה כתוב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", אזי המשיח נכנס בתוכו והוא נקרא 'משיח בן דוד'. משיח בא כתוצאה מדוד, שעשה משפט וצדקה לכל עמו ועל ידי כך "ויעש דוד שם".

המשיח עצמו נולד מדוד, בסוד "נעוץ תחלתן בסופן". היחידה הכללית, שהיא "פרו ורבו" של גלוי רזין דאורייתא במסירות הנפש בכל העולם כולו, היא נשמת משיח. מתי הוא נולד? כאשר "יכלו כל הנשמות שבגוף" – תולדות המצות המעשיות שבבחינת דוד.

ככל שיש יותר תולדות בגשמיות על ידי קיום המצות – הכלולות כולן במצות הצדקה – ובהן גם המצוה הראשונה בתורה, מצות "פרו ורבו" כפשוטו, מתגלה המשיח בתוך דוד. אזי נקרא המשיח "משיח צדקנו", 'גואל צדק'. אז מתחולל "פרו ורבו" בבחינת "יפוצו מעינתיך חוצה"[ריב], של גלוי רזין דרזין דאוריתא.

שאלה: איך יודעים מתי יכלו כל הנשמות?

תשובה: ה' יודע כמה נשמות צריכות להיות. כך הוא לגבי מנין: כאשר יש עשרה יהודים שורה השכינה ויש מנין[ריג]. אם יש תשעה יהודים – זה לא מספיק. כמו כן, מובא כי "אין השכינה שורה אלא על גבי עשרים ושנים אלף מישראל"[ריד], ויש מדרגה שבשבילה זקוקים לששים ריבוא[רטו]. כך אצלנו, יש מספר מסוים "עד שיכלו הנשמות שבגוף" המהווה כַּן ובסיס מספיק לגלוי המשיח.

על חמש הנשמות הכלליות בא הרמז הבא:

מָשִׁיחַ, אָדָם, מֹשֶׁה, אֵלִיָּהוּ, דָּוִד עוֹלֶה מִלּוּי שֵׁם שַׁדַּי; שִׁין דָּלֶת יוּד שֶׁמִּלּוּיוֹ [כלומר: ין ﬩ לת ﬩ וד] עוֹלֶה תק (פְּרוּ וּרְבוּ) כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.

סכום חמשת השמות הוא המלוי של שם שדי. מלוי האות הוא חלק ה'עיבור' שבה, על דרך אשה מעוברת, שחלק המלוי שבה הוא מה שעתיד לצאת ממנה ולהתגלות. הרמז מגלה משהו לגבי השאלה מתי יגיע הרגע בו יכלו "כל הנשמות שבגוף" שאזי "בן דוד בא":

את שם שדי מפרשים חז"ל "שאמר לעולמו די"[רטז]. כלומר, יש גבול ותכלית להתפשטות וממילא יש גבול גם לכמות "הנשמות שבגוף", שבאוצר הנשמות העליון. זו אחת הסיבות שאוצר הנשמות נקרא "גוף", שהוא בטוי לדבר מוגבל וסופי. בתחלת משנה תורה מסביר הרמב"ם[ריז], שכל דבר בעל גוף הוא בהכרח בעל גבול. לאוצר הנשמות קוראים דוקא "גוף", כדי להצביע על כך שיש לו גבול. מכיון שיש לו גבול, יש תקוה – אפשר כבר לומר "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף".

השם של כח הגבול, שם שדי, הוא גם שם התולדה[ריח], ובתכונתו זאת מקופל כל מה שלומדים כאן: כדי להתעצם עם המעשה של "נעשה ונשמע" צריכים הגבלה, הרמוזה בשם שדי עצמו. לעומת זאת, כח ההולדה של "פרו ורבו" רמוז באותיות מלוי השם, בפוטנציה שלו.

בכך סיימנו ללמוד את פרק ו, המדבר על מדרגת המעשה-הנפש בתפלה קודם הלמוד, וראינו בו את השייכות המיוחדת להכנה לקבלת התורה, עליה אמרנו "נעשה ונשמע". בהערה על הפסוק "ויעש דוד שם" עמדנו על סוד רבוי התולדות שעל ידי מעשים טובים. לבסוף, ראינו בדרך הרמז איך כל חמש הנשמות הכלליות עולות יחד שם שדי במלוי, כאשר חלק המלוי עולה בדיוק "פרו ורבו".

* * *