תפלה קודם הלמוד
פרק ח
בְּנוֹסַח הַתְּפִלָּה הַנ"ל יֵשׁ טל תֵּבוֹת, בְּחִינַת "טַל תּוֹרָה", שֶׁהוּא "טַל תְּחִיָּה" (טַל עוֹלֶה הוי' אֶחָד – שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ הִיא פֵּרוּשׁוֹ וְהַחֲדָרָתוֹ בַּלֵּב ("שְׁמַע יִשְׂרָאֵל") וּבָעוֹלָם כּוּלּוֹ) קעד אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה עוֹלֶה "חַיֵּי עוֹלָם" בְּסוֹד: "וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ"[לב] – תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְגוֹ'"[לג], בְּחִינַת "טַל תְּחִיָּה" כַּנ"ל.
כָּל הַתְּפִלָּה עוֹלָה אַחַת עֶשְׂרֵה אֶלֶף וַחֲמִישִׁים – אַיִן (כַּאֲשֶׁר אי דְּאַיִן נֶחְשָׁבוֹת לַאֲלָפִים), שֶׁהוּא סוֹד "טַל" וְ"חַיֵּי עוֹלָם" הַנ"ל.
אַיִן הַנ"ל עוֹלֶה עַיִן פְּעָמִים פֶּה; עַיִן עוֹלֶה ה פְּעָמִים הוי' ב"ה; פֶּה עוֹלֶה ה פְּעָמִים טוֹב, שֶׁהוּא שֵׁם אהוה ב"ה (הוי' בְּמִסְפָּר קָטָן, וְיוֹצֵא מֵרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"[לד], שֶׁהוּא הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי לְיַחֵד שָׁמַיִם וָאָרֶץ – רוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת – יַחַד, בְּסוֹד "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב"[לה] – "לִגְנוֹז" לַ"צַדִּיק כִּי טוֹב"[לו]. "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם"[לז], בְּחִינַת "כִּי-כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבַָאָרֶץ"[לח] וְתַרְגּוּמוֹ – "דַּאֲחִיד בִּשְׁמַיָא וְאַרְעָא" – אָחוּז בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ כְּאֶחָד, לְחַבְּרָם וּלְיַחֲדָם בֶּאֱמֶת). הַדִּיּוּק שֶׁבְּ-ה פְּעָמִים דַּוְקָא הוּא בְּסוֹד גִּלּוּי ה הַחֲסָדִים שֶׁבַּדַּעַת, אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, ה חֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת עֶלְיוֹן בָּעַיִן, וְ-ה חֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת תַּחְתּוֹן בַּפֶּה, בְּסוֹד "דַּעַת גְּנִיז בְּפוּמָּא".
וְזֶהוּ "חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם"[לט] וּפֵרְשׁוּ חז"ל "אַל תִּקְרֵי 'לְמוֹצְאֵיהֶם' אֶלָּא 'לְמוֹצִיאֵיהֶם' בַּפֶּה"[מ] – יִחוּד הָעַיִן וְהַפֶּה, "מוֹצֵא" בָּעַיִן וּ"מוֹצִיא" בַּפֶּה, בְּסוֹד שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – בָּעַיִן – וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – בַּפֶּה.
שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפֵּרוּשָׁן עַיִן וּפֶה סְמוּכוֹת הֵן בָּא-ב: ע-פ. סוֹד סֵדֶר אַרְבַּע הָאוֹתִיּוֹת ס-ע-פ-צ: לְהַסְמִיךְ אֶת הָעַיִן לַפֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אֵצֶל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ "לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הוי' בְּפִיךָ"[מא], וַאֲזַי מִתְגַּלָּה בְּחִינַת צַדִּיק, "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק"[מב].
יִחוּד זֶה שֶׁל עַיִן וּפֶה הוּא בְּסוֹד "עֵין חַשְׁמַל"[מג]. עַל יְדֵי גִּלּוּי הָאַיִן הָאֱלֹקִי בְּעֵין הֶחָכָם, בְּחִינַת "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" כַּנ"ל, מִתְגַּלֶּה אוֹר הַ"חַשְׁמַל" בְּפִי הֶחָכָם (יִחוּד הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כַּנ"ל), בְּחִינַת "פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ"[מד], בְּסוֹד "חַשְׁ-מַל", שְׁתִיקָה וְדִבּוּר כְּאֶחָד – "קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה"[מה] – בְּסוֹד "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ"[מו] וְ"דִּבְרֵי פִי-חָכָם חֵן"[מז] – גִּלּוּי הַחֵן שֶׁמָּצָא בְּעֵינֵי ה', "חֵן חֵן לָהּ"[מח]. וְ"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"[מט] וְנִקְלָטִים הֵיטֵב בְּלֵב הַשּׁוֹמֵעַ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת, בְּסוֹד "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"[נ] – וּ"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת- הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", אָמֵן.
פרק ח - רמזי התפלה: יחוד העין והפה
אנחנו מסבירים ולומדים באריכות שיש בתפלה קודם הלמוד חמש מדרגות כנגד חמש המדרגות שבנפש. בתפלה הזו אנחנו מביעים ומצהירים לפני ה' על רצון לתקן את כל חמש המדרגות שבנפש, ולהגיע לתכלית האמיתית במדרגה החמישית – להפיץ את אור התורה בעולם כולו, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[רמז]. כדי להגיע ליחידה שבנפש צריך לעבור את כל המדרגות שתחתיה, החל מהנפש בתקון המעשה.
לכן בתחלה צריך לבקש מה' עזרה, שכל הלמוד יתגשם במעשה. אחר כך אני מצהיר ומבקש שהלמוד יעדן את מדותי, שאהיה אדם יותר טוב במובן הרגיל – לא לכעוס, לעזור וכו' וכו'. אחר כך אני מבקש מה' שאתקן את שכלי ממקורו, על ידי 'ידיעת התורה' – שבמקום שראשי יהיה מלא שטויות הוא יהיה מלא וגדוש ב-תריג מצות התורה, בכל פרטיהן ודקדוקיהן, פרושיהן וטעמיהן וכל סודותיהן, שכל המודעות שלי תהיה תודעה של דעת תורה. זו ההצהרה השלישית.
אחר כך אני עולה לשתי המדרגות המקיפות של הנפש, שנקראו בקבלה חיה ויחידה, ואני מבקש שהלמוד יקשר אותי בבחינת 'נוגע ואינו נוגע' – 'מטי ולא מטי' – לדבקות בבורא. כלומר, להרגשה התמידית של חידוש העולם, שה' בכל רגע ורגע מחדש בטובו מעשה בראשית. זו אינה הרגשה שיכולה להיות קבועה ויציבה בנפש, משום שהנברא היה מסתלק ומתבטל מהמציאות, והיא בבחינת 'נוגע ואינו נוגע', ב'רצוא ושוב'. זו ההרגשה כיצד אני, וכל העולם כולו איתי, חוזר בכל רגע ל'אין' ואיך שוב, בכל רגע, אני, וכל העולם כולו איתי, מתהווה מחדש 'יש מאין', וחוזר חלילה. זו מדרגת החיה.
אחר כך, ההרגשה הכי גבוהה היא הרגשת עצם הנשמה, היחידה שבנפש – היהודי מתמלא כולו מסירות נפש. אבל, יש לדעת על מה מוסרים את הנפש. לא מוסרים את הנפש סתם, לקפוץ לים. יהודי מוסר את הנפש על הפצת האמת המוחלטת של התורה חוצה, בתקוה, באמונה ובבטחון שעל ידי כך, בעזרת ה', יתוקן העולם כולו. על אף האכזבות שבכל דור – "דור הולך ודור בא"[רמח] ו"אנחנו עוד לא נושענו"[רמט] – ביחידה שבנפש אין יאוש כלל. היא למעלה מהזמן, ויש לה אמונה איתנה ובטחון גמור ש"אם יתמהמה חכה לו בא יבוא לא יאחר"[רנ], ועלי לעשות את שלי ולמסור את נפשי על הפצת המעינות חוצה. הפצה במסירות גמורה תתכן רק כאשר היחידה שבנפש מתגלה. זהו, אם כן, שיא כל הבקשות וההצהרות שבתפלה זו: להקדיש את חיי להפצת האור והאמת חוצה.
זהו סיכום התפלה, הכוללת חמש בקשות-הצהרות בנוגע לסבת למוד התורה על כל רבדיה: פשט, רמז, דרוש, סוד. כאמור, שלש המדרגות הראשונות בתפלה, שכנגד נפש רוח נשמה – "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה" – מודפסות בסידורים רבים. העיקרי שבהם הוא הסידור החשוב 'בית יעקב', סידורו של של רבי יעקב עמדין. את שתי המדרגות הנוספות, שכנגד חיה יחידה – "לידי דבקות הבורא ולידי הפצת מעינות תהום רבה וכו'" – הוספנו כדי להשלים את חמש המדרגות שבנפש, נר"ן ח"י.
עד התגלות החסידות היו גלויים בתורה הענינים שכנגד רבדי הנפש, הרוח והנשמה, הם האורות הפנימיים בנפש: המעשה, תיקון מדות הלב וידיעת התורה. שתי מדרגות למוד התורה שכנגד החיה והיחידה, האורות המקיפים בנפש, התחילו להתעורר מחדש על מנת לגלות את פנימיות התורה, כדי לאזן את 'ירידת הדורות' שהתרחשה.
לפני הופעת החסידות הגיע עם ישראל למצב של 'התעלפות', כפי שתאר הבעל שם טוב[רנא] את מעמד העולם אליו בא. הבעל שם טוב הסביר שכל היהדות נמצאת במצב של התעלפות – צריך להתעורר ולא מתעוררים. יש מי שישן אך מצבו אינו כה נורא, כי ברגע שיעירו אותו הוא יתעורר. לעומתו, יש מי שקשה לעוררו – הוא לא מתעורר. גם אצלו נמצאות החיה והיחידה, אך מפאת רחוקן הן לא מופיעות כשזקוקים להן. לכן, במצב של התעלפות רוחנית בעם ישראל, זקוקים למישהו כמו הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו, היודע לעורר ולהחדיר פנימה את החיה והיחידה. ברוח זו השלמנו חמש מדרגות לתפלה קודם הלמוד.
סימנים עשה
הפרק האחרון, פרק ח, כולל גימטריאות ופרפראות הבאות לחתום ולסכם את הענין. חז"ל אומרים בפרקי אבות: "תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה"[רנב]. מהמלה 'גמטריאות', בלשון רבים, אפשר לדרוש שיש כמה וכמה סוגי גימטריאות, וביניהן גם 'תקופות' – הסוג בו נעסוק כאן. תקופות לשון הקפה, ותפקיד גימטריא מסוג זה הוא להקיף את כל החומר הנלמד ולסכם אותו, ובכך להכנס לגדר הוראת חז"ל "סימנים עשה"[רנג]. יש מצוה לעשות סימנים לכל נושא שלם שהאדם למד, סימנים הבאים לתמצת את כללות הנושא. הסימן הטוב ביותר הוא סימן הקשור עם מספר. כך רואים בפשטות אצל הרמב"ם, המקפיד לתת סימן לכל מבנה ברור של הלכות – סימן מספרי המציין כמה מדרגות ישנן בכל הלכה והלכה וכו'. זו התועלת הראשונית של גימטריא הבאה בסוף למוד הנושא, ומשמשת סימן לכללות החומר הנלמד. בפרק דלקמן יש כמה גימטריאות מסוג זה, המהוות סיכום וסימן לנושא שנלמד באריכות.
כאשר חיברתי את המשך נוסח התפלה התבוננתי בעיקר בתוכן, כך שרוב תופעות הגימטריא המתגלים כאן כלל לא היו במודעות. גם עבורי, היפי של התוצאות והסיכום בא בהשגחה פרטית ממש. מעבר לכך, כל רמז ורמז בפני עצמו 'עומד על הרגלים' כנושא שלם, וממילא אמור ללמד משהו, בקשר לתפלה או ללא קשר אליה. בכל דבר בעולם אפשר למצוא רמזים חשובים, אלא שהרמז צריך להיות בעל תוכן עצמי ו'עומד על הרגלים'.
הרמזים כאן באים להקיף את הכל ולתת סימן והם מועילים להמתיק את כל הלמוד, בעיקר אם מרגישים על ידי הרמז את ההשגחה הפרטית. למדתי משהו, ואני מבין את נכונותו – אין לי כל 'טענה' כלפי הלמוד – אבל הוא עדיין לא מתוק לחך. כתוב[רנד], שרמז מכוון משמש לעשות את הכל מתוק – ככל שמורגשת ברמז ההשגחה הפרטית והקשר לתוכן הנחמד, כך הדבר נעשה מתוק.
אכן, את תוכן כל פסוק ניתן ללמוד מאה ועשרים שנה בלי להזדקק כלל לגימטריא – יש מספיק תוכן בפסוק, אין סוף תוכן, וממילא יתכן שכלל לא אגיע לשלב חישוב הגימטריא או ספירת המלים והאותיות בפסוק. למרות זאת, ללא הרמז חסר משהו. כשרוצים לסיים ולסכם את הלמוד בפסוק ראוי לעשות גם חשבון גימטריא. ואכן, כתוב כי שלב החשבון שייך לספירת המלכות[רנה], סוף המדרגות. אם כן, הרמזים הם מעין חתימה וחותמת לגבי הענין הנלמד.
מכאן מובן ענין עמוק: בספרי חסידות חב"ד ישנו בדרך כלל עומק עצום של השכלת החסידות ומעט מאד רמזים. הרמזים הקיימים מועטים ביותר ביחס להסבר הרחב. מה הסיבה? כאשר התוכן עדיין מתפתח ומתעמק אין ענין ברמז, שאף עלול להפסיק את התפשטות התוכן. יתכן ורמז המובא תוך כדי ההסבר ישמש נקודת מוצא לתהליך חדש של התבוננות והתפשטות, אך לגבי התבוננות קודמת הרמז החשבוני משמש חתימה וסיום. כיוון שחסידות חב"ד היא בבחינת התעמקות, עוד ועוד, בלי סוף אין בדרושיה הרבה רמזים. אולם, בשנים האחרונות ראינו אצל הרבי יותר ויותר רמזים, יותר ויותר גימטריאות. תופעה זו של רבוי רמזים מלמדת אותנו על בחינה של חתימה וסיכום – רמזים שחותמים ומסכמים את כל מה שהיה.
כאשר באים לתת רמזים לסיכום הענין, יש להסתכל על שלש תופעות פשוטות המתיחסות למבנה הפסוק. כך כתוב בכתבי האריז"ל. המבנה הוא הצורה החיצונית של הפסוק ובו נכלל הכל. כדי למיין מבנים ולהשוות ביניהם יש לספור כמה יחידות גדולות בפסוק – אלו המלים; כמה יחידות קטנות בפסוק – אלו האותיות; ולבסוף לחשב את חשבון הגימטריא הכולל – אלו יחידות עוד יותר קטנות – פרטי הפרטים.
רמזים – אור חוזר בסיום
"למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים את כל המלים והאותיות שבתורה"[רנו]. הסופרים, ובהם עזרא הסופר, הם שחתמו את התנ"ך. איך חותמים את ספר התנ"ך? על ידי ספירתו. כותבים כמה חלקים בתנ"ך, כמה ספרים בכל חלק וחלק, כמה פרשות בכל ספר וספר, כמה פסוקים בכל פרשה ופרשה, וכמה אותיות בכל פסוק ופסוק ועוד. כל זמן שהתוכן ממשיך להתפשט ולהתפתח אין טעם לספור, אך כאשר רוצים שהדבר יגמר מתחילים לספור, שהרי הספירה עצמה היא פעולת גמר, חתימה והחלטה.
"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"[רנז] – עד שלא ספרת, שקלת ומדדת אותו, הברכה עדיין מצויה בו. כלומר, הוא יכול עדיין להתרבות, בדרך נס, יותר ממה שהוא עכשיו. אם אני רוצה שיקרה נס וכספי יתרבה – מוטב לי כלל לא לספור אותו. ברכה היא כח התרבות פנימית, וכל עוד הדבר סמוי מן העין הוא מתברך והולך, מתברך ומתרבה, אבל ברגע שספרת אותו והחלטת אותו הוא כבר לא סמוי מן העין והברכה נפסקה.
לעניננו, מפני שהתורה שבכתב כבר מוחלטת יש לספור אותה ובכך גם לחתום אותה. מרגע החתימה ואילך, הברכה אחוזה באותיות התנ"ך, לא פחות ולא יותר, ויש מצוה לספור את אותיות התורה ואת תבותיה. הכמות מעוררת את האיכות.
בתחילה, האיכות משפיעה ומרבה את הכמות, אך בסוף הכמות היא המשפיעה לגבי האיכות, על דרך הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה"[רנח]. אומר הרבי מליובאויטש[רנט], שתופעה זו ניכרת בדורנו, שכמות קובעת לגבי איכות. הסדר בו איכות קודמת לכמות הוא סדר של 'אור ישר' שיורד ומתפשט. לעומת זאת, ב'אור חוזר' משפיעה הכמות על האיכות. באופן פשוט הגימטריא והרמז הם סיכום האור הישר, אבל החידושים העולים מספירה זו הם בבחינת אור חוזר, המוסיף אור והמתקה. בתחלה יש זרימה מאיכות לכמות, ובסוף יש זרימה העולה מכמות לאיכות.
שאלה: אם כך, מדוע אסור לספור את ישראל[רס]?
תשובה: עם ישראל הוא כמו צבא, "צבאות הוי'"[רסא], וכאשר צריך לסכם את המחנה, את הבנין והמנין, צריך לספור. דוד המלך מנה את העם בצורה אסורה[רסב], מה הביא אותו לכך? מדוע הסיתו יצרו לספור את העם בצורה אסורה? הרי דוד המלך הוא צדיק גמור! צריך לומר, שכאשר באמת מגיע הסוף, המנין עושה את ה'אור חוזר' ופועל את ביאת המשיח, כידוע ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[רסג]. כלומר, לאחר שכל האורות, כל הנשמות, כל הניצוצות, ירדו בדרך 'אור ישר' יש לפעול 'אור חוזר' מלמטה למעלה. אך אם דוחקים את הקץ ומקדימים את הזמן הרי זה עוול וקלקול שאינו בגדר תיקון של ה'אור חוזר' אלא הסתלקות האור.
זהו כלל חשוב בקבלה: אם מתחילים את העליה לפני שהכל ירד נגרמת הסתלקות במובנה השלילי. כלומר, מה שכבר נעשה מסתלק, ולא זאת הכוונה במושג 'אור חוזר'. עליה של 'אור חוזר' מוסיפה רבוי גוונים ועומק למה שנמצא – הכל נמצא על מקומו ושום דבר לא מסתלק כאשר ה'אור חוזר' מתחיל לעלות לאחר שהכל ירד.
לאור זאת אפשר להסביר, שכל המושג דחיקת הקץ פרושו נסיון להעלות 'אור חוזר' קודם זמנו, לפני שירד כל ה'אור ישר'. נסיון כזה מביא להסתלקות וקלקול גמור, וכל מה שירד מסתלק. לעומת זאת, כאשר ה'אור חוזר' מתחיל לעלות בזמנו, בקץ האמיתי, הוא מגלה ממדים יותר ויותר פנימיים במה שקיים.
יתכן שבאותו רגע שלמשיח בכח, דוד המלך, 'מתחשק' לספור את עם ישראל, המשיח ממש מוכן לבוא, וברגע שהמשיח מוכן לבוא יש פעולה גדולה וחשובה מאד – לפקוד את הצבא ולמנות את העם. כך ניתן להבין את סיפורו של דוד במנין העם.
בהקשר שלנו: התנ"ך כבר חתום ומושלם. מה עוזר להתבונן ברמזים שיש בספירת מלים ואותיות? הספירה מוסיפה עוד ועוד ממדים של התגלות בתוך אותיות התנ"ך. שום דבר לא מסתלק ואובד אלא להפך – הכל נעשה יקר יותר, וממילא עולה, כביכול, מלמטה למעלה.
כל אחד יכול לספור מלים ואותיות, אין צורך לשם כך ב'גלוי אליהו'. זו פעולה פשוטה ביותר, אותה יכול לעשות כל אדם, ללא צורך בכישרון מיוחד משמים. 'אור חוזר' היינו שתוך כדי עשיית הפעולה הפשוטה ביותר, תוך כדי הספירה, מתקשרים ומתגלים דברים שקודם היו נעלמים. 'אור חוזר' נולד מלמטה, מתגלה מתוך פעולה השייכת ל'מטה', פעולה פשוטה שכל אחד יכול לבצעה. ב'אור חוזר' איני מחכה לגלוי תוכני ומשמעותי מלמעלה, אלא מבצע פעולה טבעית ופשוטה ביותר, ומתוך כך נולד משהו חדש. עד כאן היה הסבר מדוע הרמזים באים דוקא בפרק האחרון, בסוף השער.
גימטריא – זרימת האחדות הפשוטה
אחרי ההקדמה הכללית לענין הרמזים הבאים בסוף למוד של תוכן, נקח פסוק כדוגמה למציאת רמזים, בכל שלשת הרמות: מלים, אותיות וחשבון מספרי (גימטריא).
לדוגמה: בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[רסד] – יש 7 מלים, 28 אותיות, והוא עולה כולו בגימטריא 2701. אלו הן שלש מדרגות של ספירה: מלים, אותיות, גימטריא, מהכלל אל הפרט. ספירת המלים היא ספירה יותר כללית, ספירת האותיות יותר פרטית – אך מה היא גימטריא?
אומר הבעל שם טוב[רסה], שכל אות היא זרימה קבוצתית של אותיות א. למשל במלה ברא: האות ב, שערכה בגימטריא 2, היא קבוצה זורמת של שתי אותיות א. כלומר, ב היא הכח לקבץ שתי אותיות א ביחד, כבתוך קופסא סגורה. האות ר היא קבוצה זורמת של מאתיים אותיות א. לפי עיקרון זה, ספירת הגימטריא היא הכח לפתוח את כל הקבוצות הסגורות ולהחזירן לזרימה אחת חופשית של האות א. כלומר, הפרוט האחרון ביותר חושף את הפנימיות של הכל, את האחדות המוחלטת העומדת וזורמת מאחורי הריבוי – היא מגלה אותה כזרימת האות א.
זו גימטריא על פי הסברו של הבעל שם טוב, וזו הספירה הפרטית ביותר מבין שלש דרכי הספירה, העונה על השאלה: כמה אותיות א יש כאן? את האחדות המוחלטת העומדת מאחרי הכל וזורמת בתוך הכל. מתי מגיעים לאחדות? כאשר רוצים לסכם את כל מה שנלמד לגבי הפסוק.
טל תורה – החדרת יחוד ה' בפנימיות
עד כאן ההקדמות, וכעת נתחיל לקרוא את הפרק מתוך הספר:
בְּנוֹסַח הַתְּפִלָּה הַנ"ל יֵשׁ טל תֵּבוֹת, בְּחִינַת "טַל תּוֹרָה", שֶׁהוּא "טַל תְּחִיָּה"
כיצד קשור המספר טל עם התורה? מכיוון שאנו עוסקים בנוסח תפלה קודם למוד התורה צריכים לקשר כל רמז וכל מספר עם הנושא הכללי – התורה. פנימיות התורה נקראת 'טל תורה'. בקבלת התורה על הר סיני, על כל דבור ודבור ששמעו ישראל מפי הגבורה פרחה נשמתן והחזירן הקב"ה לחיים בטל שעתיד להחיות בו את המתים[רסו]. 'טל תורה' הוא 'טל תחיה'.
התורה נקראת 'טל תחיה' על שם היותה 'תורת חיים'[רסז]. בכח התורה להחיות אותנו 'חיי עולם'. כלומר, להביא אותנו לתחיית המתים לעולם ועד. לכן נקרא למוד התורה על ידי חז"ל בשם "חיי עולם"[רסח] – התפלה נקראת "חיי שעה", ואילו למוד התורה נקרא "חיי עולם".
(טַל עוֹלֶה הוי' אֶחָד – שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ הִיא פֵּרוּשׁוֹ וְהַחֲדָרָתוֹ בַּלֵּב ("שְׁמַע יִשְׂרָאֵל") וּבָעוֹלָם כּוּלּוֹ)
רמז המספרי העיקרי במלה טל הוא הוי' אחד [העולה ג פעמים אחד]. מטרת התורה כולה היא להחדיר את אחדות ה', ראשית ללבו של היהודי – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[רסט] – ואחר כך, באמצעותו, לכל העולם כולו[רע].
שמיעה פרושה הבנה וקליטה, וקליטה היא החדרת הדבר לתוך הלב. הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" נאמר כמעין סיום להופעה השניה של עשרת הדברות, בפרשת ואתחנן שבספר דברים – הוא בא להחדיר בישראל ובעולם את כללות עשרת הדברות, וממילא את התורה כולה. כלומר, פנימיות הכוונה של כל התורה היא להחדיר את "הוי' אחד" אל תוך הלב ואחר כך אל תוך העולם[רעא].
החדרת אחדות ה' ללב נעשית על ידי המצות התמידיות, שאחת מהן כלולה בפסוק "שמע ישראל". מתוך תריג המצוות ישנן שש מצות תמידיות: אמונה בה', יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא לכפור בה', ושמירת המחשבה – "ולא תתֻרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[רעב]. אלו שש מצוות תמידיות, מתוך תריג המצוות, כפי שמונה הרמב"ם[רעג]. מצוות אלו, שהאדם חייב בהם תמיד, באות להחדיר את תודעת "הוי' אחד" בלב. ואכן, שש המצוות התמידיות מכוונות כנגד שש מדות הלב, כנגד ו קצוותיו[רעד].
כאמור, כל שאר מצוות התורה באות לקחת את תודעת "הוי' אחד" מהלב, להמשיך ולהחדיר אותה בתוך העולם. אכן, ממש בסמיכות למלים "שמע ישראל" נאמרו המלים "ארץ זבת חלב ודבש"[רעה]. הבטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מתיחס להחדרת יחוד ה' בעולם[רעו], שהרי הארץ הזאת היא המסוגלת לקבל כבר היום את הגלוי של "הוי' אחד", ולעתיד לבוא – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו"[רעז]. כלומר, לעתיד כל העולם יהיה מסוגל לקבל בתוכו את גלוי "הוי' אחד", וזו תכלית כל מצוות התורה.
כולם מכירים את הבטוי 'טל ומטר' – "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". מטר, העולה רמח (עם הכולל), הוא הגלוי המפורט של כל המצות, ואילו טל, העולה הוי' אחד, הוא הכונה הפנימית שלהן[רעח] [כאמור, הרמזים כולם מתקשרים לנושא התפלה שלנו, למוד התורה, אך כל רמז ורמז עומד בפני עצמו וניתן ללמוד ממנו ענין שלם].
תפלת 'חיי עולם'
קעד אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה עוֹלֶה "חַיֵּי עוֹלָם"
ב-טל תבות התפלה יש קעד אותיות. כמובן, כדי להגיע לתוצאה זו יש לדייק בכתיבה. לדוגמה, התבה "וארֻבֹּת" כתובה בתורה בכתיב חסר: "וארבת השמים נפתחו"[רעט]. דייקתי לכתוב כל מלה ומלה כפי שהיא כתובה בתורה על מנת שנוכל, בסופו של דבר, לספור את האותיות.
הרמז כאן הוא, שמספר המלים, קעד, עולה כמנין הבטוי חיי עולם [ג פעמים חן] – "וחיי עולם נטע בתוכנו"[רפ]; "כי הם חיינו ואורך ימינו"[רפא]. כאמור, 'טל תורה' הוא 'טל תחיה', ועל פי הרמז כאן הטל של "חיי עולם" הוא תחית המתים – חיים נצחיים, חיים לעולם.
כאשר באים ללמוד תורה לשמה, יש לדעת שפנימיות התורה היא טל, הוי' אחד, וכן שהתורה היא מקור של "חיי עולם". כאמור, בפי חז"ל נקראת עבודת התפלה בשם "חיי שעה" ואילו למוד התורה נקרא "חיי עולם". גם התפלה שמתפללים קודם שבאים ללמוד תורה לשמה היא בגדר "חיי עולם". על פי פשט, התפלה נקראת "חיי שעה" כי האדם מתפלל בה על פרנסה, חיים, בריאות, בנים וכו', שאינם אלא דברים חולפים. לעומת זאת, למוד התורה נקרא "חיי עולם" כי תכליתו היא להקנות לנפש נצחיות.
לעניננו, כאשר האדם מתפלל לה' תפלה לשם הלמוד, הופכת גם התפלה עצמה להיות בגדר "חיי עולם". האדם מתפלל על למוד תורה לשמה, על "חיי עולם" שהם חיי נצח, ולא על שאר צרכיו החולפים, כשאר התפילות שהן בגדר "חיי שעה". זהו הקשר שיצא מספירת קעד אותיות התפלה קודם הלמוד.
בְּסוֹד: "וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ" – תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְגוֹ'", בְּחִינַת "טַל תְּחִיָּה" כַּנ"ל.
בסעיף זה למדנו את הרמז הפשוט של מספר המלים ומספר האותיות. נשאר עדיין ללמוד, בסעיפים הבאים, את הגימטריא הכוללת של כל התפלה.
* * *
מקוים לסיים הערב, בעזרת ה', את השער 'תפלה קודם הלמוד' [כל השנה הזו עסקנו בתפלה קודם הלמוד. נקוה שבעזרת ה' בשנה הבאה כבר יהיה הלמוד עצמו…]. בפעם הקודמת התחלנו ללמוד את הפרק האחרון, שכולו רמזים לגבי המבנה הכללי של התפלה. לפני המשך למוד הפרק נשלים כמה נקודות בנושא הרמז והגימטריא:
רמזים – גלוי ההשגחה בתוך התורה
בשיעור הקודם הוסבר, שאחר סיום ההתבוננות במדרגות הפרטיות של מבנה מסויים בתורה, רצוי ודרוש, על מנת לכלול הכל יחד, לחתום את הענין ברמז. הרמז כולל את מנין המלים, האותיות ואת חשבון הגימטריא (שגם הוא ספירה), והוא בא לחתום רעיון שכבר התפתח בהתבוננות פרטית, דרגה אחר דרגה. הרמז הוא ה'מכה בפטיש', הגמר הטוב, המסכם את כל המבנה. סִיכּוּם הוא מלשון סְכוּם, ואכן הרמז סופר את כל הסכומים: של המלים, של האותיות ושל החשבון. כל הסכומים עוזרים לסכם את הענין ולכלול יחד את כל רבדי החכמה.
הוזכר שעושים זאת רק לאחר שהדבר כבר נמצא. כל הרמזים הם גלוי של השגחה פרטית. אפילו בדבר שהאדם עושה בעצמו, הוא מתבונן בסוף אם הדבר מכוון – הוא מתחיל לספור את המלים וכו' כדי לראות סיעתא דשמיא. כל אלו הסתכלויות לאחר המעשה, ולא חישובים שהאדם מתחשב בהם מראש. קודם הוא התחשב רק בתוכן הענין עצמו, אבל אחרי הסיום הוא מסתכל על התוצאה בצורה הזו.
התבוננות זו דומה ליום השבת, בו אחר סיום כל מלאכתי אני יכול לשבת בשקט ולהתבונן במה שעשיתי. כך, הלומד מתחיל לספור את האותיות ו'הפלא ופלא', מתגלים לו דברים שלא שיער בדעתו ושלא חשב עליהם כלל – הוא רואה שה' עזר ויצאו לו דברים מאד יפים, מאד נחמדים, השייכים לענין, בלי לחשוב עליהם מראש. אלו שתי מדרגות של התבוננות: התבוננות של תוכן, על מנת לבנות נושא וענין; התבוננות של סיכום, על מנת להתפעל מהסיעתא דשמיא שהיתה בלי ערך למאמצים שהאדם השקיע, גלוי שה' עזר.
הבעל שם טוב אומר[רפב], שההשגחה הגדולה ביותר מתגלה בדברי תורה. כמובן, יש השגחה על כל צעד ושעל בחיים, ואדם שעיניו פקוחות יוצא החוצה ורואה אותה, אבל ההשגחה הכי גדולה היא בתורה עצמה. אף על פי שהתורה כבר ניתנה, אדם שזוכה ללמוד תורה כמו שצריך זוכה לראות השגחה נפלאה של קישורים. למשל, ה' עוזר שהוא לומד כאן משפט ואחר כך הוא פותח ספר אחר ופתאום רואה שם בדיוק את מה שהיה חסר לו, או שאדם מחדש משהו בתורה ופתאום מתגלים לו עוד ועוד דברים שכלל לא שיער בדעתו. זו ראית השגחה נפלאה בתוך התורה בעצמה.
רמזים – המתקה לצורך עיכול
נוסיף עוד ממד: מה הענין להאריך כל כך ברמז? כאמור, הנושא והאמת שבו כבר חיים וקיימים, והחשבון משמש רק כקרש קפיצה להברקה נוספת שממתיקה אמת ידועה. הרבי תמיד אומר[רפג] שאי אפשר לחדש רעיון שלא כתוב בשום מקום רק על סמך גימטריא, אבל אם האמת קיימת יש לה משום המתקה גדולה ברמז, שיש בו כח להחדיר את האמת הזו אל תוך הנפש. כאשר רואים איך שהחשבון מצביע על דבר אמיתי הוא יכול להעמיק את האמת הזו וההעמקה תעזור מאד להחדיר את הדבר בנפש פנימה. זו המתקת האמת – לפעמים יודעים איזו אמת אבל הידיעה אינה מתיישבת בלב, היא לא מתוקה. כמו שאדם אוכל מאכל שאינו טעים לו והוא עומד לו בגרון או בבטן – קשה לו לעכל אותו. יש בנפש אמת כזו, שאפילו שיודעים שהיא אמת, קשה לעכל אותה.
רואים זאת אצל אנשים שעברו מאורע וקשה להם לקבל ולעכל אותו. למה? כי האמת בשבילם היא עדיין בבחינת דין, נדמה להם שזו אמת קשה, אמת כואבת. האדם לא מסתפק לגבי אמיתות הדברים. להיפך, הוא מקבל אותם כנכונים ללא פקפוק, אלא שקשה לעכל אמת כזו – האמת היא עדיין בבחינת דין. אבל אמת אמיתית, האמת של הקב"ה ושל התורה, היא בסופו של דבר טובה, מתוקה ונעימה. אם לא מרגישים שהאמת נעימה, והיא נתפסת כקשה, סימן שהתגלה רק החלק החיצוני של האמת. התגלה רק צד הדין שבענין ואילו הצד הפנימי שבו, החסד שבו, נסתר בינתיים. צריך לבוא פתאום מישהו שיגלה את האזן, שהאמת הזו לא הושגה על כל עמקה, ומי שישיג את ה'אמת לאמיתו' יראה שהוא בעצם ממש רוצה אותה.
זו דוגמה קיצונית, אבל באותו אופן יש דברים שהלומד לא מודע לכך שהם בבחינת דין אצלו. הוא למד תורה והבין טוב, ואולי אפילו נהנה ולא קשה לו לקבל את מה שהוא למד, אבל בכל זאת הלמוד לא התישב בלבו לגמרי. זהו סימן שהוא קיבל את הידיעה בבחינת דין, ללא המתיקות הפנימית שיש בה. יכול גאון בתורה שיודע הכל והוא 'מבסוט' מכך, יש לו הרגשה טובה מאד, אבל הידיעה אצלו עדיין בבחינת דין, היא טרם התישבה אצלו. אך אם ה' יגלה לו רמז מופלא בענין שלמד בתורה, רמז שבדיוק מצביע על הדבר שהוא יודע מקודם, הוא יוכל פתאום לפתוח ולגלות את המתיקות הפנימית שבו, מתיקות שלא היה מודע לה קודם. אף על פי שהאמת נשארה אותה האמת, הרמז עזר להמתיק אותה, ולהמתיק היינו לקלוט את הדברים בפנימיות ממש. אם האמת לא מתוקה נותר חלק בתוכך שמתנגד לה, כמו בתרופה, ואם היא מתוקה במתיקות אמיתית היא נקלטת ומתיישבת בכי-טוב. כל ההסבר הארוך הזה עולה מדברי הרבי, ומבין כל ההסברים וההיבטים לעיסוק ברמזים וגימטריאות הוא ההסבר הפשוט ביותר – להמתיק את האמת לצורך הקליטה הפנימית.
טל ואין
עד כאן היו ההשלמות, וכעת נחזור לכתוב, אל הרמז האחרון בפרק, הנמשך עד סופו:
כָּל הַתְּפִלָּה עוֹלָה [בגימטריא, בחשבון האותיות] אַחַת עֶשְׂרֵה אֶלֶף וַחֲמִישִׁים – אַיִן (כַּאֲשֶׁר אי דְּאַיִן נֶחְשָׁבוֹת לַאֲלָפִים), שֶׁהוּא סוֹד "טַל" וְ"חַיֵּי עוֹלָם" הַנ"ל.
כפי שהוסבר, ישנה ספירת מלים וישנה ספירת אותיות, וגם חשבון גימטריא הוא ספירה – ספירה של זרימת ה'אלפין' שיש בכל אות. האות ב היא שני 'אלפין', האות ג היא שלש 'אלפין', וכך הלאה, כפי שהובא מדברי הבעל שם טוב[רפד]. האות ר היא בטוי לזרימת מאתיים 'אלפין' – היא סימן ל'קבוצה' (בלשון המתמטיקה) שבתוכה קיימת הזרימה הזו.
גם מלה מהווה יחידה אחת, 'קבוצה', ביחס לאותיות שבתוכה. אם סופרים גם את האותיות הן מהוות 'קבוצה' משנית. האותיות הן פרטים ביחס למלה, אבל הן 'קבוצות' ביחס לחשבון האותיות, וכך הלאה. כל דבר הוא 'קבוצה' ביחס לפרט יותר קטן ממנו, ולכן קודם סופרים את המלים, אחר כך את האותיות ולבסוף עושים את החשבון הכולל.
לעניננו, החשבון הכולל של כל התפלה הזו עולה 11,050. אם רוצים לכתוב את המספר הזה בתכלית הקצור כותבים את האלפים שבו בתור אחדים, בסוד הפסוק "איכה ירדף אחד אלף"[רפה]. איך כותבים את המספר 1500? כותבים את האות א [לפעמים מוסיפים לה פסיק עליון – א'], והיא בעצמה כבר 1000, ומוסיפים לה את האותיות תק העולות 500. שם האות בעצמה רומז לכך: אַלֶף – אֶלֶף. בלשון הקדש נקראת התופעה הזו, בה האחדים חוזרים לאלפים ולהיפך, 'סוד חזרת הגלגל'[רפו]. לכן, כאשר מזוהה החלוקה בין אחדים לאלפים, ניתן לכתוב את המספר 11,000 בשתי אותיות בלבד – אי, ואילו את יתרת המספר בחשבון הרגיל, 50 העולה נ. כל המספר יחד יעלה, על פי החשבון הזה, אין.
את כל המספר הגדול של סכום מלות התפלה אפשר לצמצם למלה אחת – אין. 'אין' קשור, על פי קבלה, עם ה'טל' ועם 'חיי עולם' שהוזכרו קודם. ידוע שהשרש האמיתי של נשמות ישראל הוא ה'אין האמיתי' – "אַיִן מזל לישראל"[רפז] – ה'אין האלקי'. המלים טל ואין משלימות אחת את השניה ל-100, התכללות עשר הספירות זו בזו. הפרצוף הפנימי של הכתר נקרא פרצוף 'עתיק יומין' ויש בו שתי מדרגות: המדרגה העליונה היא האמונה והמדרגה השניה היא התענוג. במספר סדורי – מ-1 עד 22 – אמונה עולה טל ואילו תענוג, המשלים את עשר ספירות של עתיק, עולה אין. אם כן, המספר מאה, המורכב מטל ואין, רומז למאה הספירות של פרצוף עתיק יומין.
גם בסוד האותיות יש הופעה של טל ואין: כב האותיות כוללות את התורה כולה. כתוב בקבלה ובחסידות[רפח], שכל אזכרה של המלה 'בך', כמו בפסוקים "ואני אבטח בך"[רפט] "וישמחו בך"[רצ], היא רמז ל-כב אותיות התורה ולתורה בכלל. על פי פשט אומרים 'בך' על הקב"ה, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[רצא], ולכן היא רומזת גם לתורה. "וישמחו בך" היינו שישמחו בה' דרך התורה, שהרי ה' נותן את עצמו דרך התורה. התורה היא נתינת העצמות לנו. את המלה הראשונה בעשרת הדברות – "אנכי" – מפרשים חז"ל "אנא נפשאי כתבית יהבית"[רצב], אני את עצמי כתבתי ונתתי. לכן מובא בזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה"[רצג], ישראל מתקשרים בתורה והיא מקשרת אותנו אל הקב"ה. כל זה בא להסביר שהתורה כולה נכללת ב-כב האותיות.
כאשר כותבים את כל כב האותיות במלוי – א במלוי אלף; ב במלוי בית וכו' – בצורה הכי פשוטה ושגורה [אפילו במילון של ימינו], וסופרים את האותיות, רואים שיש סך הכל אין אותיות. אם כך, כמה אותיות מלוי נתווספו ל-כב אותיות השרש? טל אותיות. זה הסוד של טל ואין באותיות התורה. האותיות הנוספות במלוי האות הן האותיות הנעלמות, הסוד של התורה. במלוי האות א – אלף – האות א עצמה היא החלק הגלוי בעוד שאותיות לף הן החלק הנסתר. כלומר, טל אותיות המלוי הן החלק הנסתר ואילו כב אותיות השרש הן החלק הגלוי, ובסך הכל יש אין אותיות.
יחוד העין והפה
עד כאן נתבאר הקשר הפשוט בין הסכום הכולל של התפלה, שעולה אין, למה שנלמד קודם בסוד טל המלים וחיי עולם האותיות. מכאן והלאה נתחיל לראות דברים נפלאים בחשבון הגימטריא:
אַיִן הנ"ל [של חשבון האלפים] עוֹלֶה עַיִן פְּעָמִים פֶּה;
יוצא שכל התפלה הזו היא הכאה – כפל בקבלה הוא פעולת הכאה, יחוד וזווג – של העין עם הפה. פתאום יוצא, שכל התפלה הזו אמורה לייחד את העין עם הפה, וזה בעצמו 'אין', האין האלקי. כאשר זוכים על ידי למוד התורה לייחד את העין הגשמית עם הפה הגשמי מגיעים לאין האלקי, האין האמיתי, ה"אַיִן מזל לישראל" שהוא מקור החיים האלקיים. זה הנושא שנלמד היום.
מה הכוונה? בשביל להבין צריך להקדים עוד שלב:
עין עוֹלֶה ה פְּעָמִים הוי' ב"ה;
זו כוונה בשם הוי' שמופיעה הרבה פעמים בכתבי האריז"ל[רצד] וגם אותה נצטרך להסביר בהמשך. נמשיך בחשיפת המבנה:
פה עוֹלֶה ה פְּעָמִים טוֹב, שֶׁהוּא שֵׁם אהוה ב"ה
שם אהוה גם הוא שם קדוש בקבלה, הקשור ישירות לשם הוי'. כאשר מחליפים את האות י שבשם הוי' באות א יוצא השם אהוה. לחלוף האות י באות א יש עוד משמעות בקבלה:
(הוי' בְּמִסְפָּר קָטָן, [שכן י במספר קטן היא א ושאר האותיות נשארות בערכן]
עולה שהפה הוא במצב של 'קטנות' ביחס לעין – שניהם ה פעמים שמו של ה', פעם ב'גדלות' של שם הוי' ופעם ב'קטנות' של שם אהוה. בהמשך נסביר ש-ה הפעמים של שני המספרים הם כנגד ה החסדים שבדעת. העין והפה של האדם, ללא התורה, הם כנגד ה גבורות, אבל העין והפה של התורה הם כבר חסדים. התורה היא "תורת חסד"[רצה] והיא פועלת בהם – על ידי ה שמות הוי' שבעין ו-ה שמות אהוה שבפה – המתקה של ה חסדים. בכל זאת, יש בהם שני מצבים: מצב של 'גדלות' בעין ומצב של 'קטנות' בפה.
'דעת עליון' ו'דעת תחתון'
כל זה מבוסס על הכתוב בחסידות[רצו], שיש שתי דעות: 'דעת עליון' ו'דעת תחתון', דעת של גדלות ודעת של קטנות. דעת היא נקודת מבט והשקפה על המציאות, פרספקטיבה. 'דעת עליון' היא שלמעלה ה'יש האמיתי' ואילו למטה ה'אין'. כך ה' רואה את המציאות שברא, שהרי "כולא קמיה כלא חשיב"[רצז] – ה' הוא ה'יש האמיתי' והמציאות בטלה בו. לעומת זאת, 'דעת התחתון' – נקודת המבט שלנו על המציאות מלמטה – גורסת הפוך. כך ה' ברא את העולם וכך צריך להיות, כדי שתהיה לנו עבודה של זכוך ותקון. לכן אנחנו רואים שהעולם הוא ה'יש' ואילו למעלה נמצא ה'אין'. אפילו שאנחנו מכירים בכח האלקי שמהווה אותנו, הכח הזה נעלם מאתנו. למרות שאנחנו מאמינים בו וחשים אותו, ובלעדיו אין לנו שום קיום ושום מציאות, אנו מכנים אותו בשם 'אין', בהיותו נעלם מאתנו, בלתי נראה ונתפס במוחש ממש.
גם בתוך העין וגם בתוך הפה קיימת דעת. בספר הזהר כתוב "דעת גניז בפומא"[רצח] – יש דעת גנוזה בתוך הפה – וכמו כן גנוזה הדעת גם בתוך העין. היחס בין שתי הדעות האלו, כאשר הן מתוקנות, הוא היחס שבין 'דעת עליון' לבין 'דעת תחתון'. על ידי התורה יש לחולל הכאה – יחוד וזווג – בין העין והפה. כלומר, לזווג את שתי הדעות, את ה'דעת עליון' שבעין עם ה'דעת תחתון' שבפה. פעולה זאת נקראת בלשון החסידות יחוד 'סובב' ו'ממלא', או יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ענין עמוק זה, אותו נלמד היום, נולד מתוך בדיקת חשבון מלות התפלה.
שוב, המושגים 'דעת עליון' ו'דעת תחתון', והצורך ליחד אותם, והקשר בין 'דעת עליון' לעין ו'דעת תחתון' לפה – הם דברים ידועים [שכמובן דורשים הסבר]. אך פתאום יצא רמז נפלא, שיש כאן תפלה, שכל ענינה הוא להתיחד עם התורה, שעל ידה יתגלו כל חמשת כוחות הנשמה בכי טוב, וכל התפלה הזו יחד עולה אין, המורכב מ-עין פעמים פה, כאשר עין היא ה פעמים שם הוי' ואילו פה הוא ה פעמים שם אהוה.
שם הטוב הגנוז – "את השמים ואת הארץ"
שם אהוה לא כתוב בשום מקום בתנ"ך במפורש, אלא רק מרומז בראשי תבות בהרבה מקומות. הפעם הראשונה היא מיד בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[רצט]:
וְיוֹצֵא מֵרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ",
לכן כתוב בקבלה[ש], שהשם הזה הוא האור הגנוז במעשה בראשית. בהמשך היום הראשון כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב"[שא], ודרשו חז"ל "'כי טוב' – לגונזו"[שב]. כלומר, זהו האור הגנוז, ואותו "אור כי טוב", האור הגנוז, הוא השם הקדוש ששוה בגימטריא טוב. על כך מוסיף הבעל שם טוב: "והיכן גנזו? בתורה"[שג], והפעם הראשונה שהוא גנוז בתורה היא מיד בפסוק הראשון שלה.
בכל שם יש כח אלקי לפעול משהו. מה פועל הכח של שם אהוה? כתוב שבכחו לחבר שמים וארץ – "את השמים ואת הארץ". בלשון אחרת: לחבר רוחניות עם גשמיות. בלשון החסידות[שד], זהו כח באדם להיות 'אין וועלט – אויס וועלט', להיות בתוך מציאות העולם הזה התחתון ובו זמנית להיות אחוז, כמו בחבל, בעולמות העליונים, עד לעצמותו יתברך. מי שמרגיש במודעות את האחיזה הכפולה הזו, למעלה ולמטה יחד, משמש גשר המגשר, מחבר ומיחד את העליון עם התחתון.
הכח להיות גשר ועמוד שמחבר את העליונים והתחתונים הוא מתפקידו של האדם, של הצדיק. על הצדיק נאמר "אמרו צדיק כי טוב"[שה] – הצדיק אמור להיות טוב. מה זה טוב? פסוק אחר אומר: "אֹמֵר לדבק טוב הוא"[שו], טוב הוא כח לדבק. מה הטוב של הצדיק? את מה הוא מדביק? הוא מדביק יחד את השמים ואת הארץ, הוא העמוד שבין הרוחניות ובין הגשמיות על מנת ליחד אותם[שז].
'עולם הבא' ו'לעתיד לבוא'
נרחיב קצת בהבדל בין שם הוי' לשם אהוה: לעומת שם אהוה, המופיע בתורה רק ברמז, שם הוי' כתוב בפרוש. בכל זאת, בפרק הראשון של התורה, בכל הסיפור הראשון של מעשה בראשית, עד 'ויכֻלו', לא מופיע שם הוי'. הוזכר, שכבר בפסוק הראשון מופיע רמז לשם אהוה. איפה הרמז הראשון לשם הוי'? אומרים אותו בכל שבת בקידוש. מדייקים, על פי קבלה[שח], להתחיל ברמז הראשון שבמלים "יום הששי ויכלו השמים…"[שט]. השם מורכב משתי המלים האחרונות של מעשה בראשית ומשתי המלים הראשונות של שבת קדש. זו הפעם הראשונה שמופיע שם הוי' ברמז בתורה. מה רואים מכך? ששם הוי' בא לחבר את המציאות המושלמת של העולם הזה עם העולם הבא, שכן שבת היא מעין עולם הבא. לעומת זאת, שם אהוה בא לחבר את השמים ואת הארץ כפי שהם עכשיו.
בקבלה[שי] מחלקים בין שני מושגים לגבי גלוי האלקות העתידי: 'עולם הבא' ו'לעתיד לבוא'. 'עולם הבא' הוא גלוי שבא ומגיע תמיד, בהווה, כל הזמן. את העולם הבא בתוך העולם הזה יכול להרגיש כל צדיק, ותפקידו להחדיר את ההרגשה הזו בכל העולם כולו. זהו סוד שם אהוה היוצא מהפסוק "את השמים ואת הארץ". אותו רעיון מבוטא, בצורה אחרת, בפסוק בקריאת שמע: "כימי השמים על הארץ"[שיא] – המשכת יום ובהירות מוחין מהשמים אל הארץ[שיב].
המדרגה הנקראת בלשון חז"ל 'לעתיד לבוא' היא מדרגה יותר גבוהה. בלשון הקבלה, 'עולם הבא' ממוחין דתבונה ואילו 'לעתיד לבוא' נמשך ממוחין של אמא עילאה, שני פרצופי של הבינה, אמא. ז המדות התחתונות – מחסד עד מלכות – הן כולן בסוד העולם הזה, שנברא בששה ימים. ההמשכה מה'עולם הבא' לתוך העולם הזה היא כבר המשכת ו הקצוות של פרצוף זעיר אנפין מהתבונה, ואילו מדרגת 'לעתיד לבוא' היא כבר אמא עילאה, הגבוהה מתבונה. בחיי כל יהודי, מדרגת 'לעתיד לבוא' מרומזת ביום השבת. מה היא שבת? מה שבא ממש אחר כך, בסמוך לעולם הזה, לימות החול.
המושג 'עולם הבא' הוא שם כללי, שיכול להיות גם זה וגם זה, לכן שבת נקראת גם 'מעין עולם הבא'. אבל בפרטיות יש שתי מדרגות: 'עולם הבא', שכל הזמן הולך ובא, ועולם הבא, שלא בא כל הזמן, אלא רק בבחינת 'לעתיד לבוא'. לפי זה, שבת היא 'מעין עולם הבא' שבבחינת 'לעתיד לבוא'. יש בחינת שבת גם באמצע השבוע, והיא 'עולם הבא' ממש, של בחינת תבונה.
אם כן, יש שתי בחינות בשבת: שבת שמאירה תמיד, במשך כל השבוע, ושבת שמאירה רק בסוף, ביום השבת עצמו. בסוף מאיר עצם הדבר, בעוד שבינתיים מאירה רק התפשטות של הארה וזיו מהעצם. תמיד מאירה ההתפשטות מהעצם, שהיא היכולת לחבר רוחניות וגשמיות, ואילו גלוי העצם הוא רק 'לעתיד לבוא'. זהו סוד השבת.
לעניננו, שם אהוה מרומז מיד בפסוק הראשון של בריאת העולם. מהרגע הראשון של בריאת העולם צריך להתחיל להוריד את ה'עולם הבא' אל תוך העולם הזה – "את השמים ואת הארץ". לעומתו, שם הוי' מרומז רק בסיום יום הששי. מה זה אומר? יום הששי הוא השלמות של מעשה בראשית, כאשר ה'עולם הבא' כבר נמשך כולו לתוך העולם הזה. רק אז מביאה שלמות זו – המרומזת במלים "יום הששי" [ולכן זו הפעם היחידה בה כתוב "היום", בתוספת ה הידיעה] – לידי "ויכלו השמים…". מה פירוש "ויכלו השמים"? שהשמים עצמם כַּלִים, זו שבת במדרגת 'לעתיד לבוא'. במדרגה הראשונה רוצים רק להמשיך את השמים למטה, אל הארץ, אבל המדרגה השניה היא שלשמים עצמם יש כלות הנפש לעלות למדרגה עוד יותר גבוהה.
זווג פנימי וזווג חיצוני – לידת הנשמות ולידת המלאכים
את ההבדל בין שתי השמות – הוי' ואהיה – אפשר להסביר בצורה קצת אחרת [יש הרבה דרכים]: יום הששי הוא כנגד ספירת היסוד בקבלה[שיג] ושבת כנגד המלכות, שעולה עד לאמא עילאה ועוד יותר גבוה. אם כן, הפסוק "יום הששי ויכלו השמים…" הוא יחוד של יסוד ומלכות, יחוד לצורך לידת הנשמות. מכאן יעלה עוד הבדל בין שם הוי' לשם אהוה. כל השבוע צריך להיות יחוד של רוחניות וגשמיות, של "את השמים ואת הארץ", על מנת לחדש את מעשה בראשית. בלשון הקבלה[שיד], להוליד נשמות של מלאכים, של הכוחות הפנימיים של מעשה בראשית. אמנם, כתוב[שטו] שלא היו מלאכים ביום הראשון של מעשה בראשית, ולכן הלשון בו היא "יום אחד" ולא 'יום ראשון', כי בו היה רק ה' אחד, אך היחוד הזה מסוגל לחדש את העולם ולהוליד בחיצוניותו את כוחות הטבע. לעומתו, על היחוד של שבת כתוב בקבלה[שטז], שהוא לצורך לידת נשמות ישראל, שהן נעלות באין סוף מכל המלאכים וכל כוחות הטבע.
לפי כל זה, שם אהוה גם הוא שם של יחוד, אבל יחוד שמים וארץ על מנת לחדש את מעשה בראשית ולהוליד את כחותיו הטבעיים, ואילו שם הוי', שבסיום מעשה בראשית, פועל זווג ויחוד לצורך לידת נשמות. בקבלה כתוב[שיז], שהיחוד לצורך המלאכים וכוחות הטבע של העולמות הוא יחוד חיצוני של אבא ואמא, ואילו היחוד לצורך הולדת הנשמות הוא יחוד פנימי. אם כך, שם אהוה הוא, יחסית, שם היחוד החיצוני, ובכל זאת הוא 'אור הגנוז' בתוך מעשה בראשית ובתוך התורה – רק בכח התורה "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[שיח]. ביחס אליו, שם הוי' הוא היחוד הפנימי של שבת.
יחוד הזמן והמקום
נסביר את ההבדל מכוון נוסף, בדרך שלישית. הדרך הראשונה היתה ההבדל שבין 'עולם הבא' ובין 'לעתיד לבוא'. הדרך השניה היתה בהסבר ההבדל בין יחוד לצורך העולמות ליחוד לצורך הולדת נשמות ישראל. ההסבר השלישי הוא הפשוט מכולם:
יש יחוד במקום ויש יחוד בזמן. על פי פשט, המלים "את השמים ואת הארץ" מתארות יחוד של שני דברים שהם בגדר מקום, יחוד העליונים והתחתונים. לעומתן, המלים "יום הששי ויכלו השמים…" מתארות חבור בממד הזמן. בספרי הקבלה והחסידות כתוב[שיט], שממד הזמן הוא פנימי לגבי ממדי המקום, ולכן היחוד בתוך הזמן שבפסוק "יום הששי ויכלו השמים…" הוא פנימי ועצמי יותר מאשר היחוד של העליון עם התחתון שבמלים "את השמים ואת הארץ".
כל שלשת הפרושים עולים בקנה אחד. בכללות, היחוד של "את השמים ואת הארץ" הוא בבחינת 'דעת תחתון' ביחס ל'דעת עליון' שבשם הוי'. לכן שם הוי' עולה ה פעמים עין ואילו ה הפעמים אהוה הן בפה. בכל זאת, צריך לייחד את שתי הדעות עצמן, בסוד הפסוק "אל דעות הוי'"[שכ]. לא צריך לבטל את אחת הדעות, אלא לייחד אותן, והיחוד יוצר את המספר שלנו – אין (11,050). היחוד נעשה מכח התורה, כאשר אדם לומד אותה בשלמות – "תורת הוי' תמימה"[שכא] – לגלות ולתקן את כל מדרגות נפשו, עד היחידה שבנפש.
נסכם את מה שלמדנו בקריאה מתוך הכתוב:
שֶׁהוּא הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי לְיַחֵד שָׁמַיִם וָאָרֶץ – רוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת – יַחַד, בְּסוֹד "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב" – "לִגְנוֹז" [למי?] לַ"צַדִּיק כִּי טוֹב". "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", בְּחִינַת "כִּי-כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבַָאָרֶץ" [כי כל עולה יסוד, שהצדיק הוא היסוד] וְתַרְגּוּמוֹ – "דַּאֲחִיד בִּשְׁמַיָא וְאַרְעָא" – [ומה זה אצל הצדיק? כחו להיות] אָחוּז בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ כְּאֶחָד, לְחַבְּרָם וּלְיַחֲדָם בֶּאֱמֶת).
עלית המשפיע עצמו
אחרי הקריאה אפשר להסביר עוד יותר בעדינות את ההבדל בין שם הוי' לבין שם אהוה: בפרוש השני נתבאר ששם הוי' הוא יחוד פשוט של יסוד ומלכות. כאן יוצא ששם אהוה הוא שם הצדיק עצמו, והוא הנותן ומגדיר לצדיק את הכח לחבר רוחניות וגשמיות, שמים וארץ. לפי זה, שם הוי' מתגלה כאשר הצדיק עצמו מתקשר, מזדווג ומתייחד, עם המלכות על מנת להוליד נשמות.
נסביר יותר: יש אדם שמשתלם בעצמו לקראת מילוי התפקיד שלו, ותפקידו הוא לחבר שנים אחרים. למשל, בעל מקצוע כמו נגר, שצריך לחבר חתיכות עץ כדי להרכיב מהן שולחן – הוא לומד היטב את המקצוע, וכאשר הוא משתלם ומתמחה בו הוא מסוגל לחבר ביחד את מה שצריך לחבר. הוא לא מתחבר בעצמו עם משהו, עם בת זוגו, אלא רק משתלם על מנת למלא את תפקיד החבור. הרמב"ם פוסק[שכב], שלפני שאדם מתחתן צריך שיהיה לו מקצוע [בחורי ישיבה לא מקיימים זאת בדרך כלל]. מה סוד הפסק הזה בפנימיות? קודם צריך האדם לדעת לחבר דברים ביחד ואחר כך הוא יוכל להתחבר בעצמו עם בת הזוג. כך גם אצל הצדיק, המקצוע שלו הוא לחבר "את השמים ואת הארץ", להיות 'אין וועלט – אויס וועלט'. רק אחרי שרכש את המקצוע בשלמות הוא יכול להתחתן, להגיע ל"יום הששי ויכלו השמים…".
זה עוד הסבר, קצת יותר עמוק: קודם יש שלמות של תפקיד ומקצוע. המקצוע והתפקיד של הצדיק בעולם הזה הם לחבר את העולם יחד – זו פעולתו ביחס לעולם. אחר כך בא היחוד העצמי שלו. הכח שיש בצדיק לחבר רוחניות וגשמיות ביחד הוא כח אלקי, אדיר ועמוק, כח עצמי. שם אהוה אינו כנוי בלבד, כמו שם אלקים או שם אל. שם אהוה הוא שם העצם. האבן עזרא כותב[שכג] שהשמות המורכבים רק מן האותיות א-ה-ו-ה – כמו שם הוי', שם אהיה, שם יה – הם שמות העצם, בעוד שאר השמות – שם אל, שם אלקים, שם צבאות, שם שדי, שם אדני – הם רק כנויים (באופן יחסי). עם זאת, שם אהוה הוא כח עצמי רק ליחד שמים וארץ. לעומת זאת, "יום הששי" הוא הצדיק בעצמו והמלים "ויכלו השמים" הן החיבור שהוא עצמו פועל. ויכלו הוא מלשון כלה – כל העולם נעשה בבחינת כלה. קודם הצדיק חיבר את השמים והארץ, אבל עכשיו גם השמים וגם הארץ הם הכלה שלו. מי החתן? "יום הששי". כל זה היה כדי להסביר ביתר עומק את ההבדל בין שתי השמות.
הבעת האהבה בעין ובפה
נמשיך לקרוא:
הַדִּיּוּק שֶׁבְּ-ה פְּעָמִים דַּוְקָא הוּא בְּסוֹד גִּלּוּי ה הַחֲסָדִים שֶׁבַּדַּעַת, אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, ה חֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת עֶלְיוֹן בָּעַיִן, וְ-ה חֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת תַּחְתּוֹן בַּפֶּה, בְּסוֹד "דַּעַת גְּנִיז בְּפוּמָּא".
יש ה חסדים ו-ה גבורות, אבל התורה מגלה את הפנימיות, את ה החסדים. יש בפה ה מוצאות, והם הכח שיש בפה לחלק ולהביע אותיות: אותיות א-ח-ה-ע מן הגרון, ב-ו-מ-ף מן השפתיים, וכך הלאה. הכח לחלק הוא כח של גבורות, כח של התחלקות, והוא ה הגבורות שיש בתוך הפה. אבל הכח שבפה גם להביע אהבה – הוא כבר משהו אחר לגמרי, הגלוי של ה חסדים. חסד הוא אהבה, ותכלית הדבור היא להביע אהבה[שכד].
כך גם ביחס לעין: הכח שיש בעין לסקור את המציאות, לבדוק ולעיין מה יש בכל מקום בה, הוא כח ה הגבורות שבה. הכח בעין לראות טוב, לאהוב משהו דרך הסתכלות, הוא גם דרך של הבעה. כמו בפה, גם בעין יש כח הבעה, עליו נאמר "עיניך יונים"[שכה]. זהו כח של 'עין טובה', כבפסוק "טוב עין הוא יבֹרך"[שכו]. הבעת האהבה בעינים היא אפילו פנימית יותר מההבעה בפה.
הבעת האהבה דרך מבט העינים נקראת כאן גלוי ה חסדים של 'דעת עליון', בעוד שיכולת הבעת האהבה דרך הפה היא גלוי ה החסדים של 'דעת תחתון'. התורה היא "תורת חסד". כלומר, היא באה להשלים ולתקן את האדם על מנת שיוכל להביע את האהבה העליונה דרך העין ואת האהבה התחתונה דרך הפה.
בגבורות יש 'התחלקות' ובחסדים יש 'הבעה'. במאמר 'הוראת המספרים'[שכז] בספר זה, מוסבר שלמספר חמש יש משמעות של 'התחלקות והבעה'. הכח של חמש מחלק ואחר כך מביע. הדבר מרומז בחמש האצבעות: קודם יש התחלקות של חמש אצבעות ותכלית ההתחלקות היא להביע משהו, בציור, בכתיבה או בנגינה. אלה כבר ה החסדים שזורמים דרך אותן ה הגבורות. ה הגבורות נועדו לחלק כלים דרכם ניתן להביע משהו, אבל כאשר ההבעה עצמה זורמת דרכן – אלו הם כבר ה החסדים.
אותו עיקרון שיש בפה – התחלקות לצורך הבעת אהבה – קיים גם בעין [לא פשוט להסביר זאת בגשמיות, אבל העיקר כאן הוא העיקרון]. גם בעין יש תפיסת התחלקות של חמש. למה? כי מתוך ששת הקצוות במציאות המקיפה אותנו יכולה העין הגשמית לתפוס ולראות חמשה בסקירה אחת. חמשת הקצוות הם כנגד חמש הספירות מחסד ועד הוד. מה עם יסוד? כתוב בקבלה[שכח], ש-ו הקצוות הם כנגד ששת הכיוונים מעלה-מטה ימין-שמאל קדם-אחור. חסד בצד ימין, גבורה בשמאל, תפארת בקדם, נצח למעלה, הוד למטה. מה עם היסוד? היסוד הוא צד האחור. כאשר האדם מסתכל הוא יכול לראות ולתפוס רק חמשה כיוונים בבת אחת, לא ששה – את האחור לא ניתן לראות. זו דוגמה של התחלקות לחמש בהסתכלות העין. כמובן, הכיוונים הגשמיים רק מרמזים לחמשה דברים יותר פנימיים, למדות הלב. אחר כך, אחרי ההתחלקות שבעין, באה ההבעה של "טוב עין הוא יבורך". חז"ל דורשים על הפסוק "אל תקרי 'יבורך' אלא 'יברך'"[שכט], ולברך היינו להמשיך אהבה וחסד. ההסתכלות של אותו 'טוב עין' על המציאות המחולקת היא הסתכלות של אהבה, ובה מתגלים ה החסדים שבעין.
יחוד העין והפה בלמוד התורה
עלה סוד כללי, לפיו ה חסדים הם כח של הבעת אהבה, וכח זה קיים בעין, "עיניך יונים", ובפה, "דעת גניז בפומא". כעת יש להסביר איך כל זה נוגע ללמוד התורה:
כתוב[של] שבלמוד התורה יש שתי מצות בבת-אחת: מצות עיון ומצות גירסא – אדם צריך לעיין בלמוד וגם להוציא את הדברים בפה. לא מספיק רק לחשוב על המלים אלא צריך גם להגות אותן, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה"[שלא]. על כך דרשו חז"ל בפסוק "'חיים הם למוצאיהם'[שלב] – אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה"[שלג]. מדרשה זו רואים, שמצות תלמוד תורה היא חבור של העין (עיון) והפה (גירסא). הכוונה בעין היא גם לעין הרוחנית וגם לעין הגשמית, שהרי 'אותיות מחכימות'[שלד]. השמוש בעין הגשמית בעת הלמוד מודגש הכי חזק בקריאת התורה. המדרגה הכי גבוהה של מצות תלמוד תורה היא כאשר קוראים בה בבית הכנסת, ועל פי ההלכה[שלה] חייב הבעל-קורא לקרוא מתוך הכתב – אסור לו לקרוא בעל-פה. עם זאת, הוא חייב להוציא אותן מפיו בצורה ברורה ובהירה, עם כל הטנתא – טעמים, נקודות, תגין ואותיות – בשלמות. רואים מכאן שמצות קריאת התורה בשלמותה היא ממש היחוד בין העין והפה.
כל זה יצא לנו מחשבון התפלה שלנו, העולה עין פעמים פה. הוסבר שהעין מביעה אהבה של 'דעת עליון' ואילו הפה מביע אהבה של 'דעת תחתון'. מה הכוונה? 'דעת עליון', כאמור, היא שלמעלה ה'יש' ולמטה ה'אין', ו"כולא קמיה כלא חשיב" והכל בטל וכלול בתוך היש האמיתי, ואילו 'דעת תחתון' היא הפוכה, שלמטה ה'יש' ולמעלה ה'אין'. ה'אין' של 'דעת תחתון' הוא מה שנעלם ממנו. אני מרגיש את עצמי, את ה'אגו' שלי, ובכל זאת מכיר שיש 'אין' נעלם ממני ושואף לבטל עד כמה שביכולתי את הישות שלי, על מנת להתיחד עם ה'אין'.
בתרגום הדבר העמוק הזה ליחס שבין שני אנשים, שני אוהבים, רואים ש'דעת עליון' נובעת מתוך הרגשה שהזולת כלול בי. זו הסתכלות על הזולת בהבעת אהבה כזו שחובקת את כל מציאותו, עד שהוא הופך ל'אין' בתוך ה'יש האמיתי'. מהי האהבה של הפה? אני מדבר בעוד הזולת נעלם ממני. השאיפה היא לבטל את ישותי הנפרדת ולהתקשר עם הזולת באמצעות הדבור – דבור הוא תקשורת – על מנת להתייחד עמו. דבור הוא מאמץ להתקשר – אם היינו ביחד בשלמות לא היינו צריכים לדבר. דבור בא מתוך הרגשה שאנחנו לא ביחד ולכן עלי לומר משהו. דבור, אם כן, הוא הבעת השאיפה של התחתון להתחבר עם ה'אין' הנעלם, ואילו בעין מתבטאת אהבה מלמעלה למטה. העין מביעה עד כמה אנחנו ביחד, ולכן העין שותקת – היא מביעה אהבה גם בלי לדבר, וזו עצמה ההבעה שלה.
זו הקדמה להסבר יותר עמוק ליחוד בין העין והפה שנעשה באמצעות התורה – יחוד ה החסדים שב'דעת עליון' עם ה החסדים שב'דעת תחתון'. נקרא את הסעיף הבא:
וְזֶהוּ "חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" וּפֵרְשׁוּ חז"ל "אַל תִּקְרֵי 'לְמוֹצְאֵיהֶם' אֶלָּא 'לְמוֹצִיאֵיהֶם' בַּפֶּה" – יִחוּד הָעַיִן וְהַפֶּה,
בפסוק כתוב, שהתורה היא חיים למי ש'מוצא' אותה, כמו שמוצאים מציאה ברחוב, ואילו חז"ל מפרשים 'מוציא' – שהלומד צריך להוציא את דברי התורה בפה. איך אדם מוצא משהו? בפה? לא, הוא מוצא אותו בעין שלו, כאשר הוא רואה. לכן יש סברא בחז"ל[שלו], ויש אפילו דעה כזו בהלכה[שלז], שאפשר לזכות ולקנות על ידי ראיה בלבד. עצם המציאה היא על ידי ראית הדבר. לפי זה, "חיים הם למוצאיהם" פירושו שהתורה היא חיי עולם למי שמוצא אותה, למי שרואה את האמת שלה. מה עושים חז"ל בדרשה "אל תקרי 'מוצאיהם' אלא 'מוציאיהם'"? הם מוסיפים את הפה לעין.
יוצא שבכללות התורה שבכתב היא בבחינת הדעת הפנימית שבעין, 'דעת עליון', כלומר, הבעת אהבה של התכללות הכל בתוך העצם. לעומת זאת, התורה שבעל פה ניתנה לנו, בני ישראל, אף בהיותנו עם הרגשת ישות, על מנת לחדש בה. לכן אנחנו, מצדנו, צריכים לשאוף להתחבר על ידי התורה שבעל פה עם הקב"ה – חיבור הנעשה על ידי כמה שיותר דבור. זה עומק דברי חז"ל בדרשתם, 'מוצאים' בעין ו'מוציאים' בפה, בה נעשה יחוד ממש בין העין ובין הפה ביחס לתורה.
"מוֹצֵא" בָּעַיִן וּ"מוֹצִיא" בַּפֶּה, בְּסוֹד שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – בָּעַיִן – וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – [כשמה כן היא] בַּפֶּה.
להסמיך עין לפה
נעבור לסעיף הבא: יש עוד סוד ביחס ליחוד שבין עין ופה, שמובא בחז"ל בפרוש. חז"ל אומרים שהעין והפה צריכים להיות סמוכים. מהיכן לומדים זאת? מסדר ה'אלף-בית'. סדר האותיות הוא ס-ע-פ-צ. האות ע היא העין, האות פ היא הפה והאות ס שלפניהן היא מלשון סמיכות.
בתשעה באב קוראים את מגילת איכה, בה סדר הפסוקים הוא לפי ה'אלף-בית', מלבד האותיות הללו, ע ו-פ – האות פ מופיעה לפני האות ע[שלח]. חז"ל מסבירים[שלט] תופעה זו כרומזת לכך שעיקר החטא בגללו נחרב הבית הוא שדברו בפה מה שלא ראו (קודם) בעין.
איפה רואים בתורה עוד מצוה של חבור העין עם הפה? מצות עדות, מצוה בתורה להעיד[שמ]. העדות צריכה להיות עדות ראיה, אבל מעידים אותה בפה. עד שקר הוא מי שמדבר מה שלא ראה, הוא מקדים את הפה לעין. נדמה לו שאם הוא יאמר כך הוא גם יראה זאת. זו טעות, זו דמיון שוא, כמו נחוש – "לא תנחשו"[שמא]. הרבה מהנחשים והכישופים באים לעשות מציאות על פי רצון האדם. אמרת משהו ואתה מקוה שכך יהיה. יש לך כל כך הרבה 'אגו', כח רוחני מדומה, עד שנדמה לך שכל מה שתאמר – יהיה. האדם אומר ומסתמך על כך שזה יתגשם, ולכן נחרב הבית. זו תופעה של 'אגו' מנופח, שאדם אומר בתקוה שתיכף יראה זאת – זה נחוש. כל רופאי האליל – המכשפים והמנחשים למיניהם – עובדים כך.
מהו התקון לכך? בקריאת שמע יש שתי אותיות גדולות, אותיות רבתי: האות ע במלה 'שמע' והאות ד במלה 'אחד', היוצרות יחד את המלה עד. האותיות הגדולות בתורה הן גלוי האין סוף[שמב], ובפסוק היסודי ביותר של עם ישראל – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" – יש שתי אותיות גדולות, אותיות עד. מה משמעות התופעה? הנביא ישעיהו ביטא זאת בפסוק "אתם עדי נאום הוי'"[שמג]. אתם, בני עם ישראל הקורא בכל יום פעמיים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", מעידים על מה שראיתם, ורק אתם יכולים להעיד על כך. רש"י אומר על הפסוק הזה בחומש, שהוא עדות על העתיד: מתי "הוי' אחד"? כאשר יקויים הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[שמד]. כלומר, יהודי מעיד על העתיד. איך אפשר להעיד על העתיד? הרי אתה רק מקוה שכך יהיה! לא, יהודי לא מקוה אלא מעיד – הוא כבר ראה זאת קודם.
יש ספור של ר' נחמן[שמה], בו מתוארת יד שיש בה רישום של כל מה שיהיה עד סוף כל הדורות. בקבלה רישום העתיד נקרא 'ספר של אדם הראשון'[שמו], התורה הקדומה. הצדיק ראה זאת, ו"אתם עדי נאום הוי'" – אתם עדים על מציאותי, שאני, "אני הוי' לא שניתי"[שמז], נמצא, אתם מעידים על העצמות. גוי יכול להעיד באופן מוחשי רק על בריאת העולם, אבל על העצמות ממש יכול להעיד רק יהודי. בנוסף מעיד היהודי גם על העתיד לבוא, וזה 'היינו הך' – מציאות ה' הבלתי משתנה תתגלה בעתיד. לכן אמירת האמונה של היהודי בפה אינה עדות על מה שהוא לא ראה – הוא אומר מה שהוא כן ראה. אם אדם מעיד על מה שלא ראה, והוא רק מקוה שכך יהיה – זו גאוה. החידוש אצל יהודי הוא יכולתו לומר דברים גדולים מאד בבטחה גמורה, כיוון שהוא באמת ראה אותם.
אם כן, תקון סיבת החורבן הוא הקדמת העין לפה, ובמגילת איכה הוקדמה האות ע לאות פ, לרמז על סיבת החורבן. רואים מכך ששני הדברים הללו – עין ופה; תורה שבכתב ותורה שבעל פה – הם יסוד היסודות.
שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפֵּרוּשָׁן עַיִן וּפֶה סְמוּכוֹת הֵן בָּא-ב: ע-פ. [אם נמשיך את] סוֹד סֵדֶר אַרְבַּע הָאוֹתִיּוֹת ס-ע-פ-צ [נראה כי הוא בא]: לְהַסְמִיךְ אֶת הָעַיִן לַפֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אֵצֶל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ "לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הוי' בְּפִיךָ",
זו עוד מצוה שקשורה עם סוד האותיות ע ו-פ: מצות תפלין של ראש. קודם צריך להיות זכרון בין העינים, על מנת שתורת ה' תתבטא גם בפה. לכן כתוב[שמח] שהמלה טוטפות היא מלשון הטפה בפה. הטוטפות הן כח הטפה, כח דבור, אבל כזה שנמצא בין העינים. אם האדם מסמיך את העין אל הפה הוא צדיק:
וַאֲזַי מִתְגַּלָּה בְּחִינַת צַדִּיק, "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק".
בכך מוסבר סוד סמיכות ארבעת האותיות ס-ע-פ-צ.
סוד עין החשמל
עוד סוד עמוק שיש ביחוד העין והפה מובא כאן בסעיף האחרון של הפרק:
יִחוּד זֶה שֶׁל עַיִן וּפֶה הוּא בְּסוֹד "עֵין חַשְׁמַל".
במעשה מרכבה בתחלת ספר יחזקאל [שקוראים בחג השבועות, זמן מתן תורתנו] כתובה המלה 'חשמל', המלה הסודית ביותר בתורה. זהו הקשר היחיד בתנ"ך בה היא מופיעה, והיא חוזרת בו שלש פעמים, בכל פעם בסמיכות למלה 'עֵין'. פעם אחת כתוב "עֵין הַחַשְׁמַל"[שמט], פעם שניה "עֵין חַשְׁמַל"[שנ] ופעם שלישית "עֵין הַחַשְׁמַלָה"[שנא]. חז"ל מפרשים את המלה 'חשמל' – "עיתים חשות עיתים ממללות"[שנב]. זו מלה המורכבת משתי מלים: 'חש' ו-'מל', על דרך הפסוק בקהלת "עת לחשות ועת לדבר"[שנג].
לפי זה, המלה חשמל קשורה לפה, בהיותה תקון הדבור. תקון הדבור הוא לדבר רק לאחר שתיקה. כאשר מדברים בלי לשתוק קודם הדבור יוצא מקולקל והופך להיות כח הורס במקום להיות כח בונה. לכן יש לשתוק ורק מתוך השתיקה והדממה אפשר לדבר – "דממה וקול אשמע"[שנד], וב"קול דממה דקה"[שנה] ה' בא. בנוסף לכך, המלה 'חש' היא גם במובן של חוש, ומבין כל החושים החוש העיקרי הוא חוש הראיה. חוש הראיה, החוש של העין, כולל את כל החושים, את כל המושג 'חוש'.
ידוע, שליעקב אבינו נולדו יב שבטי י-ה כנגד יב חודשי השנה, וכנגד יב החושים[שנו] [כפי שנתבאר באריכות במ"א]. הבן הראשון, שכנגד החוש הראשון, הוא ראובן, שחושו הוא חוש הראיה[שנז]. בדגלי המדבר משה רבינו, על פי הגבורה, הקדים לדגל ראובן את דגל יהודה, שחושו הוא חוש הדבורקיא. זהו עוד סוד של יחוד העין והפה. על פי סדר התולדה החוש הראשון הוא הראיה, כנגד ראובן שנולד הראשון, אבל על פי סדר חנית דגלי המדבר החוש הראשון הוא הדבור, כנגד שבט יהודה. חוש הדבור מתחיל לתקן את סוד המערכה של חנית עם ישראל, את תקון הצבור. יהודה הוא המלך, הדבור, והמלך הוא תקון הצבור, בעוד שראובן הוא התקון הפרטי, תקון האיש. התקון הפרטי הראשון הוא חוש הראיה ואילו תקון הצבור הראשון הוא חוש הדבור.
נחזור לסוד הבטוי 'עין החשמל', בו יש משמעות כפולה: חשמל, על פי פשט, הוא תקון הדבור על ידי השתיקה שקודמת לו, אבל בכל פעם מופיעה בסמיכות למלה 'חַשְׁמַל' המלה 'עֵין', והעין כבר שייכת לחוש הראיה. בעומק, רק במלה 'חשמל' כבר יש שני שלבים, שכן בכל 'חשמל' יש שתיקה ודבור, כאשר השתיקה היא הכנה לדבור. בלשון הבעל שם טוב[שנח], כל שתיקה היא פעולת הכנעה בבחינת חש, לפני המתקת הדבור שבבחינת מל. זהו השלב הראשון, אבל חש הוא גם מלשון חוּשׁ, והחוש העיקרי הוא, כאמור, חוש הראיה. כלומר, בתוך המלה חש יש יחוד של הראיה ושל הדבור.
שוב, בבטוי 'עין חשמל' יש גם עָיִן וגם חש-מל. העין היא הראיה בפני עצמה, ה-מל הוא הדבור בפני עצמו, וה-חש באמצע – מצד אחד הוא הכנה לדבור [חש במובן של שתיקה] ומצד שני הוא כלי לקבל את חוש הראיה [חש מלשון חוש]. זהו סוד ה-חש – כאשר הישות נכנעת בתכלית אפשר לראות, ולא רק לראות אלא גם למשוך את הראיה לתוך ה'דעת תחתון'. הראיה האמיתית היא ה'דעת עליון' ואילו הפה הוא ה'דעת תחתון', אבל ה-חש שקודם לדבור הוא הכלי למשוך מהראיה של 'דעת עליון' לתוך 'דעת תחתון'. כאשר האדם שותק, משמשת שתיקתו ממוצע להמשיך קצת ממה שהוא רואה בעין הפנימית, כאשר הוא נמצא בבטול במציאות, אל תוך הרגשת הישות שלו, השואפת להתבטל ולהתאחד עם הזולת. כל זה בסוד הבטויים "עין חשמל", שיש בו עין ופה.
נקרא בפנים:
עַל יְדֵי גִּלּוּי הָאַיִן הָאֱלֹקִי בְּעֵין הֶחָכָם, בְּחִינַת "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" כַּנ"ל, מִתְגַּלֶּה אוֹר הַ"חַשְׁמַל" בְּפִי הֶחָכָם ([והיחוד הזה של ראית החכם בעין והחשמל שבפיו הוא] יִחוּד הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כַּנ"ל), [ומה שיוצא כעת הוא ב]בְּחִינַת "פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ", בְּסוֹד "חַשְׁ-מַל", שְׁתִיקָה וְדִבּוּר כְּאֶחָד – "קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה" – בְּסוֹד "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ" וְ"דִּבְרֵי פִי-חָכָם חֵן" –
מה כתוב עד כאן? מ-אין הגענו לעין עם פה. כתוב בקבלה, שבעין המתוקנת רואים את ה'אין', בסוד מאמר חז"ל "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[שנט], וכתוב בתניא[שס], שהכוונה היא לחכם הרואה איך כל דבר נולד יש מאין. אחר כך, הפה המתוקן מביע את מה שיוצא מהלב.
חכם בעין, חכם בלב, חכם בפה
אם כן, הסדר הוא: ה'אין' האלקי נכנס דרך העין, בהברקת החכמה של "איזהו חכם הרואה את הנולד". אחר כך יורדת חכמה זו ללב, והאדם נקרא 'חכם לב'. הברקת החכמה, בה אדם רואה בעין את ה'אין', נמשכת מיד אל הלב, ומהלב היא עולה אל הפה. כתוב בקבלה[שסא], שהסדר הזה הוא גם סוד האות א במלוי – אלף. האות א היא החכמה, מלשון "אאלפך חכמה"[שסב], ראיית ה'אין' האלקי. אחר כך היא יורדת לאות ל, סוד הלב, ולבסוף עולה לפה, לאות פ.
שוב, על קבלת החכמה בעין כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד", רואה את הכל נולד 'יש מאין'. על כך שהדבור עולה מהלב לפה כתוב בספר משלי: "לב חכם ישכיל פיהו"[שסג]. חכמה היא הסתכלות, ראיה – קודם החכם רואה, והראיה שלו היא גם בלב. גם לכך יש בטוי חשוב: 'עין השכל שבלב'[שסד]. הראיה בעין הפנימית הזו עמוקה יותר, היא ראיה בממד נוסף. מקור הבטוי 'עין השכל שבלב' הוא בדברי רשב"י ל'רעיא מהימנא', משה רבינו – הוא אומר לו "בעין השכל דבלבך את חזי כולא". מה הכוונה? משה רבינו אומר לרשב"י בתלונה, שה' אמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו"[שסה], שניתנה לו היכולת לראות רק את אחוריו של ה', ולא את הפנים. רשב"י עונה לו על כך, שבעין השכל שבלב "את חזי כולא", גם את הפנים. כלומר, 'עין השכל שבלב' רואה את הפנימיות שהעין הגשמית אינה רואה. העין הגשמית רואה רק את ה'אחור' של ה', אבל העין שבלב רואה גם את ה'פנים' מתוך ה'אחור'. לאחר שהחכם רואה, גם בעין החיצונית וגם בעין הפנימית שבלב, הראיה משכילה אצלו גם את הפה, וגם על כך יש פסוק חשוב: "דברי פי חכם חן"[שסו].
חכמה בעין "איזהו חכם? |
חכמה בפה "דברי פי |
|
|
||
חכמה בלב "לב חכם ישכיל פיהו"; |
שוב, יש חכם בעינים, יש חכם בלב ויש חכם בפה. החכם בעין הוא ה"רואה את הנולד". על החכם בלב כתוב "לב חכם ישכיל פיהו", והבטוי חכמת לב מופיע הרבה פעמים בתנ"ך [אף פעם לא מופיעה בתנ"ך חכמה עם ראש, רק עם לב]. על חכמה בפה נאמר הפסוק השלישי, "דברי פי חכם חן", המלמד שהדבור מפי החכם הוא חן. החן שיוצא מפי החכם מוצא חן בעיני הזולת. כלומר, הדבור חוזר אל העין – מה שהוא 'מוציא' מהפה 'מוצא' חן בעין [ההיפך מדרשת מוצא-מוציא לעיל], וחוזר הגלגל חלילה.
בכל ראיה אמיתית, עם התקשרות חזקה למה שרואים, יש משום מציאת חן, בבחינת "ונח מצא חן בעיני הוי'"[שסז]. לכן כתוב בקבלה[שסח], שהמלה עין מורכבת מחן וחסד – הראיה היא מתוך חסד ואהבה, ובאמת הדבר שרואים הוא הנקודה של מציאת חן. היא נכנסת לעין, יורדת ללב ועולה לפה – דרכו מביעים את החן. כך אצל חכם מראש ועד סוף – ה'ראש' הוא העין, ה'תוך' הוא הלב וה'סוף' הוא הפה.
אצל חכם אמיתי יוצא מהפה אור. כמו שדרך העין נכנס אור, כך מהפה יוצא אור, ועל כך נאמרו הפסוקים: "פתח פיך ויאירו דבריך"[שסט] ו"פתח דבריך יאיר"[שע]. בקבלה כתוב[שעא], שהנקוד של ספירת החכמה היא 'פתח'. הבטוי "פתח פיך", המשמש בספר הזהר בלשון "פתח ר' פלוני וכו'", הוא גלוי של חכמה. הפתיחה באה מתוך מצב קמוץ וסגור, כמו מי שקמץ את ידו ואחר כך פותח אותה. יש אחד שמדבר תמיד בלי סוף, ולא צריך לומר לו 'פתח פיך'. אם אומרים לך 'פתח פיך' משמע שקודם שתקת. ככל שהאדם שתק יותר יודעים שבמה שידבר אחר כך יהיה יותר אור. אם אדם כל הזמן מדבר ברור שיצא אחר כך רק הבל ורעות רוח, "הכל הבל"[שעב].
על הבן שאינו יודע לשאול בהגדה של פסח נאמר "את פתח לו"[שעג], אתה צריך לפתוח לו, ולומדים זאת מהפסוק "פתח פיך לאלם"[שעד]. סופי התבות של הבטוי "פתח פיך לאלם" הם חכם, שכן הבן שאינו יודע לשאול הוא בסוד 'חכמה סתימאה'. כלומר, יש חכמה סתומה וקמוצה בכתר שלו, וצריך רק לפתוח אותה.
כאשר לב החכם משכיל את פיו, מתקיים "דברי פי חכם חן", שהוא:
גִּלּוּי הַחֵן שֶׁמָּצָא בְּעֵינֵי ה',
אותו חכם, שעבר את כל שלבי יחוד העין והפה, בסוד "עין חשמל", מצא חן בעיני ה' והוא מביע זאת גם בדבורו. על כך יש עוד פסוק:
"חֵן חֵן לָהּ". [ועוד פסוק] וְ"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"
כתוב[שעה] שהמלה נחת מורכבת מ-חן והאות ת, שעולה בעצמה ח פעמים ן. כאשר "דברי חכמים בנחת נשמעים" ויש בהם חן, יש הבטחה גמורה שהדברים יתקבלו ויקלטו:
וְנִקְלָטִים הֵיטֵב בְּלֵב הַשּׁוֹמֵעַ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת,
בדבור, ובמיוחד בדבור של אהבה, יש כח לפרות ולרבות בלב השומע. הפתגם המקובל אומר: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[שעו], ובחסידות מוסיפים: "ופועלים את פעולתם". מהלב יוצא ה"לב חכם ישכיל פיהו", ואם יש בדבור חן ונחת הוא נשמע ונקלט. ברגע שהדבור נקלט בלב השומע הוא פועל בו את פעולתו. מה הפעולה? "פרו ורבו" ברוחניות.
בְּסוֹד "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" –
באידיש לב הוא 'הַארְץ'. כתוב בקבלה, שהמח הוא "השמים" ו"הארץ" היא הלב, וה"פרו ורבו" ממלא את גם את השמים וגם את הארץ, על פי שני פרושי המלה 'ארץ'. ואז:
וּ"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת- הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", אָמֵן.
עד כאן למדנו את פרק ח, ונשארו שתי הערות בענין. נתחיל מהערה לד: נתבאר ששם אהוה, שם הטוב, מרומז בראשי תבות בפסוק הראשון בתורה: "את השמים ואת הארץ". באמת כתוב בקבלה, שהשם הזה נרמז עוד קודם, במלים "ברא אלהים", שעולות בעצמן טוב ברבוע [172]. אם כן, השרש של כל בריאת האלקים חתום, ורשום וחרוט בעצם השמים והארץ. השרש של "ברא אלהים" חתום בראשי התבות "את השמים ואת הארץ", זהו הכח האלקי שנמצא תמיד בשמים ובארץ ונמסר לצדיק כדי לחבר את כל מעשה בראשית:
לד. וְכֵן "בָּרָא אֱלֹהִים" עוֹלֶה טוֹב בְּרִבּוּעַ (רָאשֵׁי תֵבוֹת הַהֶמְשֵׁךְ: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" הוּא "שֹׁרֶשׁ" הָרִבּוּעַ – כֹּחַ הַבְּרִיאָה [שבו ברא אלקים]), וְהוּא סוֹד "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה" (ישעיה מ, כו) – [שהן אותן אותיות של המלים] "בָּרָא אֱלֹהִים" [כמובא בהקדמת ספר הזהר].
נעבור לעוד הערה קצרה, המתיחסת לכך שהקב"ה גונז את האור כי-טוב בצדיק: כתוב בספר הזהר, שעיקר המלה טוב הוא באות ט, שצורתה מרמזת לגניזת האור בתוכה. היא אות מופנמת. הבטוי בזהר הוא "טוביה גניז בגויה"[שעז], שהטוב שלו מופנם בתוך עצמו. בחסידות כתוב[שעח], שזהו ההבדל בין טוב לחסד – טוב הוא השרש המופנם, וכאשר הוא מתגלה החוצה הוא נקרא חסד.
לו. בְּסוֹד הָאוֹת ט דְּ"טוּבֵיהּ גְּנִיז בְּגַוֵּיהּ".
"פרו ורבו ומלאו… וכבשוה ורדו"
עוד הערה אחרונה, הערה נ, העוסקת בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[שעט]: הסברנו ש"פרו ורבו" הוא סוד הדבור המתוקן שמקורו בעין. כאשר זוכים לתקן את "עין חשמל", היחוד השלם של עין ופה, יש בדבור כח פריה ורביה.
וההסבר בפשטות: אמר אדמו"ר הזקן[שפ], ש"פרו ורבו" היינו שיהודי עושה עוד יהודי ['אַ-יִיד מָאכְ'ן נָאךְ אַ-יִיד']. איך יהודי עושה עוד יהודי? כאשר הוא מקרב אותו לתורה. איך הוא מקרב אותו לתורה? באמצעות הדבור שלו [בהמשך הספר, בשער 'אהרן הכהן'[שפא], מבואר שמדרגת "מקרבן לתורה" היא כנגד המלכות]. קודם הוסבר שהפה מביע אהבה, ולהבעת אהבה יש תכלית – התכלית היא להתאחד, שכן אם היינו בתכלית היחוד לא היינו צריכים לדבר. כאשר מדברים עם מישהו על מנת לקרב אותו לתורה ודאי שתכלית הרצון היא לייחד, שכן התורה מאחדת את כולם. לכן עיקר תקון הדבור הוא לפעול פריה ורביה בלב הזולת השומע. בכך עושים עוד יהודי, מולידים בלבו את ה'יהודי', מגלים את הניצוץ האלקי שבו, את הנפש האלקית. זהו הפרוש ל"פרו ורבו" על פי אדמו"ר הזקן.
מתי יש כח של "פרו ורבו" בדבור? כאשר זוכים ל"עין חשמל". אם מתחולל יחוד העין והפה, הבא מתלמוד תורה לשמה, האדם יכול לפרות ולרבות בדבורו. עד כאן ההקדמה להערה שנתחיל לקרוא:
נ. וְהוּא [ברכת וצווי "פרו ורבו" לאדם הראשון ה]פָּסוּק הַ-כח בַּתּוֹרָה – [שהבטוי בחסידות[שפב] למצוה זו הוא 'גלוי כח האין סוף'] הַמְשָׁכַת כֹּחַ הָאֵין סוֹף בָּאָרֶץ הַתַּחְתּוֹנָה – [לעשות לקב"ה] "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" – עַל יְדֵי "תּוֹלְדוֹת (מָלֵא דְּמָלֵא) פָּרֶץ ('פְּרִי צַדִּיק' – משלי יא, ל)" (רות ד, יח).
תכלית מצות "פרו ורבו" נקראת בקבלה "תולדות פרץ"[שפג]. ליעקב אבינו נאמר "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"[שפד], ועל פי פשט הכוונה היא להוליד הרבה תולדות. היום אצל חסידים זהו כנוי לעשיית עוד יהודים ברוחניות, אבל הפשט הוא ברכה שיוליד הרבה בנים, שיתפשטו לכל כיוון.
רק פעמיים בכל התנ"ך כתובה המלה 'תולדות' עם שתי אותיות ו. בכל שאר המקומות חסרה אחת מהן – הראשונה או השניה – או שחסרות שתיהן. בלשון חז"ל כתיבה זאת נקראת: "מלא דמלא"[שפה]. הפעם הראשונה היא בתחלת בריאת העולם, לפני חטא אדם הראשון, בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים"[שפו]. הפעם הנוספת היא בסוף מגילת רות, במנין כל הצאצאים מפרץ ועד דוד המלך, 'דוד מלכא משיחא', ושם כתוב: "אלה תולדות פרץ".
כתוב, ש"תולדות פרץ" הוא התקון של "אלה תולדות השמים והארץ". איך? כאשר אדם הראשון חטא הוא פגם בעיקר בכח ה"פרו ורבו" שלו. הוא קיבל גם מצות עשה של "פרו ורבו" וגם מצות לא-תעשה שלא לאכול מעץ הדעת, וברגע שעבר על המצוה שלא לאכול מעץ הדעת הוא פגם וחיסר בכוחו האמיתי והאין סופי, בשלמות כח הפריה והרביה שלו. בא יעקב אבינו, שעליו אמרו חז"ל "שופריה דיעקב אבינו כעין שופריה דאדם קדמאה"[שפז] והוא בין האבות עיקר תקונו של אדם הראשון, ולו נאמרה ברכת "ופרצת". הוא התחיל לחזור לכח ה"מלא דמלא" של פריה ורביה. בכל זאת, הפגם לא נתקן עדיין בשלמות, והתקון המלא הוא ב"אלה תולדות פרץ". פרץ הוא הבן של יהודה אך הוא רומז ל'פורץ' – "עלה הפֹרץ לפניהם"[שפח] – המשיח.
לכן הרבי אומר[שפט] שכל אחד צריך להשתדל לקיים גם בגשמיות ממש את מצות "פרו ורבו". פעם הסברנו[שצ], שיש שלש מדרגות של "פרו ורבו":
א. "פרו ורבו" בגשמיות – נישואין והולדת ילדים
ב. "פרו ורבו" בקרוב נפשות לתורה – יהודי עושה עוד יהודי
ג. "פרו ורבו" בחדושי בתורה
בכל המדרגות הללו של "פרו ורבו" צריך להרבות ולהתמיד כדי לקרב את ביאת המשיח. צריך להגיע ל"תולדות פרץ", "תולדות מלא דמלא", ופרץ הוא נוטריקון של 'פרי צדיק' – זהו ה"פרו ורבו" של הצדיק, של היסוד.
כעת נתבונן בפסוק המלא של מצות "פרו ורבו":
בּוֹ אַרְבַּע דְּרָגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה: "פְּרוּ" ("פְּרִי חָדָשׁ",
ב"פרו" יש טריות של פרי חדש. עיקר הפרי הוא הרגשת הטריות שבו, וגם בקבלה האותיות פ ו-ט מתחלפות (בחלוף אותיות אח"ס בט"ע), ואז פרי הוא טרי. מה הוא פרי חדש? 'נביעת האין סוף', בלשון הבעל שם טוב[שצא]:
"נְבִיעַת הָאֵין סוֹף" בַּ-י דְּחָכְמָה, כְּפֵרוּשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב);
המשמעות של "פרו" היא בחכמה, באבא, אבל "רבו" היינו כבר התפשטות והתרבות, שכבר שייכת לאמא, לבינה:
"וּרְבוּ" (רִבּוּי הִתְפַּשְּׁטוּת נְקוּדַּת הַהַשְׂכָּלָה הַחֲדָשָׁה – "מַעְיַן הַחָכְמָה" – בִּ"רְחֹבוֹת הַנָּהָר" – הַשָּׂגַת הַבִּינָה); [אחר כך] וּ"מִלְאוּ… וְכִבְשֻׁהָ" [זו כבר מדרגת הדעת, עליה כתוב הפסוק] ("וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" – משלי כד, ד –
הכח למלא תוכן ולהחדיר – חדר הוא מלשון החדרה – הוא כח הדעת. כאשר מחדירים תוכן כובשים את המציאות. לכן מהמלה "ומלאו" ועד "וכבשוה" הכל כנגד הדעת. חדר הוא ראשי תיבות:
חֶסֶד דִּין רַחֲמִים, חַדְרֵי לֵב, וְהַ"כִּבּוּשׁ" הוּא בְּנה"י בִּכְלָל וּבִיסוֹד בִּפְרָט כַּנּוֹדָע);
הדעת נקראת בספר הזהר "מפתחא דכליל שית"[שצב], המפתח שכולל ופותח את כל שש מדות הלב. קודם היא ממלאת את החג"ת, את החדר – חסד דין רחמים – ואחר כך היא כובשת את הנה"י, את הספירות נצח והוד ובמיוחד את ספירת היסוד. בסוף כתוב:
" וּרְדוּ…" ([וזו] לְשוֹן מַלְכוּת).
כנגד האות ה תתאה שבשם. הדעת שפותחת את כל שש מדות הלב היא כנגד האות ו שבשם, ואילו ה"רדו" שבסוף הוא כנגד המלכות. זה היעוד הסופי של היהודי, להיות מלך על המציאות.
אם כן, יוצא לנו סוד שם הוי':
יפְּרוּ
הרְבוּ
ווּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ
הוּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ
בכך סיימנו את השער 'תפלה קודם הלמוד', שתכלית הלמוד היא להגיע ל"'תולדות פרץ' – 'תולדות' מלא דמלא". איך מגיעים לכך? על ידי יחוד עין ופה. ענינו של פרץ הוא בדיוק ענינה של מדרגת היחידה שבנפש, בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן", הענין של "יפוצו מעינותיך חוצה". פרושו הפשוט של הפסוק "יפוצו…" הוא להוליד הרבה בנים.
זהו גם סיום את התפלה, שיביאני הלמוד: "לידי הפצת מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק – שנקרא הפורץ, 'עלה הפֹרץ לפניהם' – במהרה בימינו אמן".
בכך סיימנו את למוד השער. נאחל לכולם שנה טובה ומתוקה!
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.