מאמר הוראת המספרים

יחס בין שנים – שיויון אמתי

המצב השני כבר מתחיל להיות שנים. שנים מקיימים תמיד יחס, כמו שהוסבר לגבי המספר שנים, שמשמעותו היא זווג ושלום בין שנים. באחד יש פשיטות והשתוות ואין עדיין יחס. אם הכל שווה אין גם יחס, אין דו-שיח בין שנים, אלא כולם שווים.

אגב, זו בעיה בכל השיטות היום בעולם של השתוות, כמו שוויון זכויות וכיוצ"ב. שוויון לא מחייב שלום וחיבור בין אנשים כלל. גם אם כולם שווים עדיין לא קשרת שום קשר ביניהם. רוצים כביכול לבטל מרחקים בין אדם לחברו, ומצפים שאם לא יבוטל המרחק יוכלו להתחבר בשווה. אבל המושג שוויון לא פועל שום שוויון, בדיוק להפך, הוא עלול לפעול דוקא פירוד. אכן, יתכן מצב בו אדון ועבד שברשותו אינם במצב של שיוויון, שהאחד גבוה והשני נמוך, ובכל זאת יהיו ביחס טוב וחי של אהבה. אהבת האדון לעבד ואהבת העבד לאדון יוצרים ביניהם במידה מסוימת זווג. לעומת זאת, יתכן שישחררו את העבד ויעשו שוויון בינו לאדון, אבל השיויון העכשוי גרם שאין שום הבדל בין האדון לעבד ולפירוק כל השלום והקשר ביניהם.

הוסבר בשיעורים קודמים[שע], שבין מלך ועם יכולה להיות אחדות הכי עצומה, יותר אפילו מאחד, אפשר אפילו להגיע למדרגה של יחיד. רוצים בשוויון כדי אפשר קשרים, אבל למעשה, אם הדבר לא אמיתי שלא על פי תורה, הוא מביא בדיוק את ההפך. זהו שיויון המונע אפשרות של התקשרות בגלל הדמיון. אנחנו חייבים להיות שווים ולכן הדבר מונע את האפשרות להתקשר לאמת. האפשרות היחידה להתקשר באמת היא רק אם נכיר את הערך של כל אחד כלפי הזולת, שאנו לא בדיוק שווים.

כל זאת רק להסביר ששוויון שאינו של קדושה אינו מחייב יחס של קשר, ואף יכול לגרום בדיוק את ההפך. יותר מכך, אפילו השתוות של קדושה עדיין לא בגדר של יחס. השתוות של קדושה היא למעלה מיחס, ואילו שוויון של קליפות היא למטה ממנו. חיפוש ההשתוות בעולם יכול להיות הרבה למטה מיחס בריא בין שנים, ואילו השתוות של קדושה היא מדרגת 'אחד' שעדיין למעלה מיחס. היחס הראשון בנפש הוא כאשר האדם מתייחס לעצמו. ישנן מדרגות בנפש בהן עדיין אין לאדם שום התייחסות לעצמו, רק עצמו ללא יחס. מדרגות אלו עדיין בגדר פשיטות והשתוות של קדושה, שיר פשוט. הכל מתחיל מאחד האמת, המניע גלוי אור נעלם. כאשר האור הנעלם מתגלה לעצמו, בבחינת עצם האור, הוא נקרא בלשון החסידות רצון מוחלט ורצון פשוט, אבל הוא עדיין לא מאיר לעצמו. כלומר, אין שום יחס של אור זה לעצמו.

שעשועים עצמיים

שרש המספר השנים הוא בין האדם לעצמו. רגילים לחשוב ששרש השנים הוא בין בני זוג, איש ואשה, אבל באמת המקור הכי גבוה של שנים הוא היחס בין האדם לבין עצמו. האור באדם שמאיר לעצמו הוא בחינת בת הזוג שלו. זהו המקור הכי גבוה בתוך האדם של זכר ונקבה. למצב זה קוראים בקבלה 'שעשועים עצמיים', ובמושגים שלנו "שיר כפול". בספר משלי כתוב הביטוי "שעשֻעים יום יום"[שעא], וכפילות המלה יום – "יום יום" – רומזת לשתי הספירות חכמה ובינה, אבא ואמא[שעב]. אם כן, הדבר הכי עמוק הוא הסבר זה. הכפל שב"שיר כפול" הוא משתי בחינות: האור שמאיר לעצמו הוא יחס של שעשועים – האדם משתעשע עם האור של עצמו. כלומר, היחס בו הוא ביני לבין האור שלי, כזכר ונקבה. בנוסף, יחס זה עצמו נמשך בשני שלבים – "יום יום" – בחכמה ובבינה. מדרגה זו נמוכה הרבה יותר מאשר התגלות עצם האור לפני שמתחיל להאיר, ואפילו לעצמו.

דבר נוסף: הוזכר בשיעורים קודמים, שהמספרים מבטאים גם את מספר השלבים – המספר שנים צריך שני שלבים, המספר שלש צריך שלשה שלבים, וכו'. כתוב שהשעשועים עצמם, האור שמאיר לעצמו, מתגלים בשני שלבים. "שעשועים יום יום" היינו שני ימים שאורכת ההתגלות, שבנפש הם החכמה והבינה. שעשוע החכמה הוא כאשר האור נמשך ומאיר לעצמו אבל עדיין "לא במורגש", ואילו שעשוע הבינה נקרא בחסידות "אור השעשועים הבא במורגש"[שעג] – כבר ישנה הרגשה גמורה של ההתייחסות בינו לבין האור [כל המדרגות האלו מתגלות באור אין סוף שלפני הצמצום, מהדברים הכי גבוהים בהתבוננות. המקובלים לא דנו במדרגות אלו כלל, אלא שהבעל שם טוב והחסידות מדברים אפילו במדרגות נשגבות ונעלות שלפני הצמצום מתוך הבנת הנפש].

כאמור, מדרגת אחד סתם היינו כאשר עלה ברצונו לברוא את העולם – "כד סליק ברעותיה למיברא עלמא". כאשר השיר כפול הוא עדיין בינו לבין עצמו ואין עדיין התעוררות לברוא את העולם. לברוא את עולם פרושו לברוא את המציאות של הזולת, ובשיר הכפול אין עדיין זולת. זו מציאות שאין עדיין עולם סביב, שניהם ממש אדם אחד – "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם"[שעד]. כתוב ששתי נשמות של איש ואשה הן נשמה אחת בשרש. סוד השנים הוא יחס בינו לבין עצמו ללא שום שייכות למציאות. עיסוק רק במה שיוצא מחיבור השנים מאד פוגם במדרגה זו. כמו חתן וכלה שחושבים יותר מידי איזה בית יקנו ואיזה רהיטים יהיו להם וכו' וכו'. זאת משום שבמדרגה האמתית של שלום העולם אינו קיים כלל. עדיין אין שום רצון שחוץ לעצמו, ועצמו היינו שניהם יחד. כל האור עדיין בפנים, בינו לבין עצמו, לא בינו לבין משהו אחר.

נסביר עוד יותר: המדרגה בה חתן וכלה, איש ואשה, הם בעצם היחס של אדם בינו לבין עצמו היא מדרגה של חב"ד. כמו שאמרנו, הזווג האמתי הוא רק בין חכמה לבינה, עוד לפני אהבה. 'אור המאיר לעצמו' של אור השעשועים העצמיים הוא טהרת הבינה וקדושת החכמה, שהקשר ביניהם הוא דעת, וזו מדרגת "שיר כפול".

שעשועים עם עצמו אינם אהבה עצמית, שהאדם אוהב את עצמו במובן הרגיל. אהבת עצמו היא חורבן עצמו, ובחסידות[שעה] זהו אחד הביטויים שכמעט זהה עם היצר הרע בכבודו ובעצמו. זו 'ישות', גאוה. אהבה אמיתית היא רק אהבת הזולת והיא הכח המניע והמחייב לברוא את הזולת.

שיר משולש – אור המאיר לזולתו

לעומת השעשועים, אהבה היא כבר רגש שבלב, שזו כבר מדרגת "שיר משולש". "שיר משולש" הוא הענג שבמדות, שנועדו רק לצורך הזולת. במדות קיים יחס בין שני אנשים שונים לגמרי, שהאחד אוהב את השני. זו אהבת הלב במובן הרגיל, הנקראת "אהבה זוטא"[שעו]. ברגע שיש אהבה למישהו אחר זו כבר התעוררות לברוא את העולם. אהבה סתם היא המדה הראשונה של הלב, ומשום כך היא גם כוללת את כל מדות הלב. הסברנו הרבה פעמים שכל המניע לברוא עולם הוא אהבת הזולת. העליה ברצונו לברוא את העולם נקראת רצון להטיב, שה' פשוט התעורר באהבה.

"שִׁיר מְשׁוּלָשׁ" הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן לְהֵטִיב – [בלשון הפסוק[שעז]] "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא", "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ" –

נחזור: המדרגה הראשונה היתה העלם האור בתוך המאור; אחריה גלוי עצם האור; אחריו האור המאיר לעצמו ולבסוף אור המאיר לזולתו. "שיר משולש" הוא הרצון להיטיב, והוא גלוי האור שכבר מאיר לזולתו. זוהי האהבה, סיבת הבריאה – אברהם אותיות בהבראם. כאשר מחלקים בין האור המאיר לזולתו לבין האור המאיר לעצמו מכנים בלשון החסידות אור זה בשם זיו, בגלל שזיו הוא אור המתפשט החוצה – מהשכינה לנשמות הצדיקים.

בְּחִינַת הָ"זִיו" שֶׁהָיָה כָּלוּל בָּ"אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ".

הזיו שהיה כלול באור המאיר לעצמו הוא כמו הבנים הכלולים בתוך אמא. אבא שבאור המאיר לעצמו עדיין אינו מורגש, ואילו אצל אמא בא האור המאיר לעצמו במורגש.

תפקידם של השעשועים

דבר מאד עמוק בחסידות, שמי שנמצא במצב של שעשועים עצמיים, של ענג הכי מופלא שבינו לבין עצמו, ולא יוצא מכך, ולא מסתעף מהשעשועים רצון להטיב לזולת זהו סימן לכך שכל השעשועים העצמיים – אבא ואמא – היו בבחינת עקר ועקרה. מעיקרי ההבדלים בין יהודי לבין גוי הוא, שכאשר מגיע הגוי למצב הדומה לשעשועים עצמיים הוא נשאר שם, מה שקוראים נירוונה, שגמרנו את העסק. שיא הרצון שלו הוא להגיע לשעשוע ללא הולדה והארה לזולת. השעשועים עצמם הם בבחינת סריס. כל דבר שקשור לסטרא אחרא נקרא סריס, שאינו מוליד[שעח]. לכן, אם בשעשועים העצמיים, שבגדר אור המאיר לעצמו, אין שום מחשבת של אור המאיר לזולתו – זה סימן שהאור הזה סריס, עקר. ההבדל בין שעשועים עצמיים בקדושה לקליפה הוא "כקוף בפני אדם"[שעט], דימוי לחיצונים. אותו מושג כפי שמופיע בגלוי, בחיקוי, אינו מחייב הפך עצמו. הזיו – האור המאיר לזולתו ברצון לבריאת העולמות – יוצא מהדרגה הכי גבוהה של שעשועים עצמיים. לכן אצל הגוים תכלית הכוונה היא להגיע למדרגה הכי גבוהה של שעשועים עצמיים וגמרנו. לעומת זאת, אצל היהודי, מצב השעשועים העצמיים הוא אמצעי, מעבר, ולא תכלית. כך כתוב תמיד ביחס לספירות חב"ד, שאף על פי שהן מדרגה מאד גבוהה, הן רק מעבר בין הכתר ללב.

כיצד פועל מעבר זה? נחזור למושגים של עצם האור – רצון המוחלט ורצון הפשוט. זהו רצון מוחלט שיהיו עולמות, שתהיה מציאות של זולת, אבל אין בו עדיין רגש התעוררות לבריאת העולם. כמו אדם שהחליט החלטה תיאורית לגמרי. צריך לברוא את העולם, מחליטים שכך צריך להיות, ולאחר שיש החלטה עדיין אין שום התעוררות לבצע אותה, אלא נכנסים למצב של שעשועים עצמיים. לכאורה השעשועים העצמיים הם ההפך הגמור מההחלטה. הם רק משחק נעים בין האדם לבין עצמו. אכן דוקא בתנועה ההפכית הזו אוגר האדם את הכח ומעבר את עובר ההתעוררות לבצע את החלטת הרצון הפשוט. אם כן, לפני שהתחילו השעשועים כבר היה גלוי רצון מוחלט, לא רק בהעלם העצמי אלא בגלוי, אבל אחר כך היה מעבר למצב של שעשועים עצמיים, שתכליתו זווג, ולכן השעשועים נקראים שנים. על ידי הזווג בין אבא ואמא במדרגה הכי גבוהה, מתעבר הזיו – האור שעתיד להיות מכוון לזולת – ואחר כך הוא חייב, אם הזווג באמת קרה, להפוך להיות האור המאיר לזולתו.

אם כן, עוד לפני משאיר אור ישנם שני רצונות: 'אחד האמת' – הרצון לברוא הנעלם בעצמות ממש – והרצון המוחלט – רצון פשוט שעדיין לא מאיר אפילו לעצמו. האור הראשון שמאיר לעצמו הוא כבר בגדר שנים. בנוסח הדוגמא שאמרנו קודם בין איש לאשה: הכנת הילד ביחס כזה שהעולם לא קיים, כאשר העולם עוד לא קיים אין לכאורה ילדים, בגלל שהיחס הוא רק בינו לבין עצמו. אבל דוקא מצב זה נועד כדי להכין את הילדים למקום ולמצב הכי גבוה. אכן, אם איש ואשה מקיימים שעשועים עצמיים שלא כדי להוליד ילדים סימן שהכל היה בלוף, שקר. אלו שעשועים עצמיים של הסטרא אחרא. כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה"[שפ]. אצל הגוי, אם הוא לא עובד ויושב לו בנירוונה הוא חייב גיהנם, בגלל שהוא לא זורע, הוא לא חורש, לא בונה את העולם. כמובן, גוי חייב להאמין באלקות, ואם הוא לא עובד עליו נאמר "גוי ששבת חייב מיתה"[שפא] – אין לו שבת, עליו לעבוד שבעה ימים, ואם הוא מפסיק אפילו יום אחד חייב מיתה.

שעשועים עצמיים הם אכן בשביל להתמלא, אבל האדם לא מודע לכך. טבע השעשוע הוא שלא להתחשב בעולם, שאין כלל זולת, ובכל זאת הוא בקדושה. למה הכירו החתן והכלה? בגלל שהחליטו קודם לכן לקיים מצות "פרו ורבו", לא בשביל הכיף של השעשועים העצמיים. ההחלטה הקדומה, כאשר היא בקדושה ולצורך מצוה, נקראת 'רצון מוחלט', לו קדם 'אחד האמת' – הרצון העצמי הפנימי הנעלם בעצמות ממש. 'אחד האמת' גילה את עצם האור ב'רצון מוחלט', ושניהם נכללו ב"שיר פשוט" של האחד. אחר כך התחיל האור להאיר בינו לבין עצמו ב"שיר כפול", ואחר כך נולד הזיו שהיה כלול בינו לבין עצמו, והתגלה כאהבה שמחייבת את הבריאה.

ההכנעה שבבריאת העולם

בלימוד המספר שלושה הוסבר שהתקון והקיום שלו הם שלשת שלבי תקון המדות בנפש. כל פעם שצריך לתקן מדה – אהבה או יראה רעים – נעשה הדבר בשלשה שלבים. בלשון הבעל שם טוב[שפב] נקראו השלבים "הכנעה, הבדלה, המתקה". ברגע שהגענו למדרגת האור המאיר לזולתו שברצון להיטיב ממש – "כד סליק בריעותיה למיברא עלמא"[שפג] – צריך לזהות ברצון זה את שלשת שלבים אלו. כביכול איך ה' מתקן את מדת אהבתו לזולת, המניעה אותו כביכול לברוא את הזולת:

יֵשׁ כָּאן "הַכְנָעָה" מִצַּד הֶכְרֵחַ מְצִיאוּת הַזּוּלַת, כִּבְיָכוֹל, בְּרָצוֹן זֶה;

כתוב שברגע שה' רוצה שיהיה זולת כבר קיימת מציאות הזולת בתוכו, בגלל שאצלו הכח אינו חסר פועל[שפד]. לאחד מגדולי החסידות, רבי אייזיק מהומיל, יש כמה מאמרים עמוקים[שפה] ביותר על נושא זה. הוא משתמש בלשון ספר הזהר "בריין דעתידין"[שפו], שכל הנבראים שעתידים להיברא כבר קיימים במדרגת הרצון להיטיב. מציאות של זולת בתוך עצמי זו הכנעה.

בעבר למדנו את מאמר "החלצו" של הרבי הרש"ב[שפז] על הפסוק שקראנו בשבת שעברה בפרשת מטות – "החלצו מאתכם"[שפח]. היציאה למלחמת מדין היא לנקום נקמת ה' במדין. מדין היא מדון ומריבה, הקליפה שכנגד החכמה[שפט]. חכמה בקדושה היא בטול, והיא מקור הישות בקדושה. באותו מאמר מובאת דוגמה לישות האדם: האדם יושב בתוך חדר ומרגיש את עצמו ממלא את החדר ומתפשט בו. הרגשה זו היא הגאוה הגדולה ביותר, ולכן מי שפותח את החדר ונכנס אליו דומה בעיניו כאילו שנכנס לתוכו ופוגע בו, והוא מיד הוא מתרגז עליו. לכך קוראים שנאת חנם (נוהגים ללמוד מאמר זה בתקופת בין המצרים, זמן חורבן הבית שחרב בגלל שנאת חנם). למה חנם? כי זו שנאה לאדם רק בגלל שהוא נמצא. עצם מציאותו כבר פוגעת בי, מפריע לי שהוא קיים, שאני לא היחיד בעולם. זו הסיבה שפרעה מלך מצרים אמר "אני ואפסי עוד"[שצ] – אני וחוץ ממני אין שום דבר.

לעניננו, ברגע שאדם מניח את עצמו, כלומר מחייב את הזולת ונותן לו מקום בתוך עצמו זהו שרש ההכנעה. עצם העובדה שהזולת קיים, שיכול להתקיים ושיכול להיות מישהו אחר חוץ ממני אומרת שלא אני כל העולם. זו ראשית ההכנעה בנפש.

כעת אנו מתבוננים איך הדבר אצל ה', אבל כמובן שצריך להבין איך זה אצלנו. כאן, במדרגה גבוהה זו, הכנעה פרושה הכרח מציאות הזולת, שהרצון הוא שמחייב את מציאות הזולת. אין לך הכנעה יותר מכך. חייב להיות מישהו אחר. כלומר, אני לא יכול להפיק את רצוני להטיב אם אין למי להטיב. הרצון להטיב מחייב מישהו אחר. ביחס לקב"ה ה'מישהו אחר' כבר נמצא, "פריין דעתידין" בלשון הזהר, הנבראים שעתידים להיות כבר קיימים בתוך עצמו. אם כן, עצם חיוב מציאות הזולת בתוך הרצון להטיב הוא-הוא מקור ההכנעה שיש ברצון זה.

שאלה: איך עומד רעיון מקום הזולת מול "אנכי הוי' אלקיך"?

תשובה: לאחר שיש זולת ה' נותן את עצמו, את עצמותו, וזה קורה אחר כך, במתן תורה. למה ה' רוצה זולת? כדי שיוכל לתת את עצמו, שבסוף יהיה הכל יחיד. ה' רוצה דירה בתחתונים, לתת את עצמותו ממש לזולת, שיתגלה שהזולת הוא והוא הזולת – הכל אחד יחיד ומיוחד. אבל קודם כל יש תהליך המצאת הזולת.

שאלה: הצורך של אדם במרחב משלו הוא משהו שלילי?

תשובה: בדרך כלל צריך עבודה. בבית המקדש כתוב "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"[שצא], קודם צפוף יחד עם כולם, וזה בטול החכמה. אחר כך, כאשר מגיעים לבטול עוד יותר גבוה, מרגישים שנעשה מרווח. זה היה נס גדול. בשביל להגיע לנס של "משתחווים רווחים" קודם צריך להיות בטול עצמי של "עומדים צפופים". כמובן, אם האדם צריך לטייל ולהתבודד וזה חלק מעבודת ה' שלו – זה משהו אחר. כל הצדיקים התבודדו והתרחקו מהיישוב. יש רצוא ושוב. האדם צריך לחדש את הכחות הפנימיים שלו לצורך עבודת ה', ואז הוא רץ אל ה', מחפש את הבדידות, אבל זו אינה התכלית. התכלית היא לחזור. בלק אמר לבלעם "ברח לך אל מקומך"[שצב], ואף על פי שהפסוק מדבר בין שני רשעים גמורים, בכל זאת הוא נדרש בספר הזהר[א] למעליותא, שכל אדם צריך לברוח למקום שלו. מקום היינו השרש שלו. בשביל לחזור למקום שלו צריך האדם לברוח. כאשר אדם מצוי בעבודה של "ברח לך אל מקומך" הוא מתבודד וצריך את הפרטיות. אבל אם האדם יושב בשקט, עם מרחב סביב, ומפריע שמישהו פוגם בו – זו גאוה, עצם ישות האדם.

הכנעה – ראשית אהבת הזולת

שוב, אנחנו רוצים לזהות ברצון להיטיב שלשה שלבים יסודיים של עבודת ה' – "הכנעה, הבדלה, המתקה". זו התבוננות מאד עמוקה וחשובה בתקון הנפש: בתוך האהבה עצמה צריכה להיות הכנעה. יש אחד שאוהב והאהבה שלו היא בעצם רצון להחליט, אין בתוכה שום הכנעה, רק סיפוק. מתוך רצון לקבל את הסיפוק שדורש הוא יכול להיות חיה טורפת באהבה שלו. איזו אהבה? היום יש לכך בטוי: להתחשב. אהבה מסוג זה אינה מתחשבת בזולת כלל, רק האדם בעצמו. היא לא באמת צריכה את הזולת. הזולת משמש רק אמצעי לשם מילוי הסיפוק של עצמו, הוא לא באמת נותן.

כל אהבה מחייבת קודם מציאות של זולת, כולה באמת רק בשביל הזולת. כעת מובן מהו תקון האהבה. שלשה הוא סוד התקון, עיקר התקון הוא של מדות הלב, והמדה העיקרית בו היא האהבה, וממילא צריך בעיקר להתבונן מהו תקון האהבה. תקון האהבה פרושו קודם כל הכנעה. כיצד? ככל שמתגלה שהאהבה היא אך ורק בשביל הזולת, ולא בשביל הסיפוק העצמי, זהו ראשית תקון האהבה. קודם לא הייתי צריך את הזולת ועכשיו אני מרגיש באהבה שלי אליו את חיוב מציאותו. ממילא אני תופס פחות מקום והוא מתחיל לתפוס יותר. הכנעה היא שלב א' בתקון האהבה.

מהי ההבדלה?

"הַבְדָּלָה" מִצַּד הַפְרָשַׁת הָ"זִיו" מִן הָאוֹר הָרִאשׁוֹן;

מה קרה בהפרשת הזיו? הבדלה של מה שקודם היה כלול בבחינת שעשועים עצמיים. הזיו היה כלול בתוך האור הראשון שהאיר לעצמו בשעשועים. הבדלה פרושה כאן שהאור נולד והתגלה. כלומר, אפילו טרם נולד. קודם אמרנו שהרצון להטיב הוא כבר הולדת הזיו בתוך האור, אבל באמת ההכנעה קודמת. קודם, לפני שהזיו מתגלה בשלב ההבדלה, מתעוררת הכנעה בחיוב הזולת. האדם היה משתעשע בינו לבין עצמו, והדבר הראשון שמתעורר אצלו פתאום הוא שנמאס לו להיות בינו לבין עצמו. השעשועים עצמיים בינו לבין עצמו כבר לא מספקים אותו יותר, הוא חייב שיהיה מישהו אחר לאהוב אותו.

אם כן, הדבר הראשון שמתעורר הוא חיוב מציאות הזולת – הכנעה. אם החיוב אמתי, בשביל לתת לזולת מקום, מיד נולד הזיו שהיה כלול בתוך האור שהאיר לעצמו, מתוך השעשועים – הבדלה.

מהי המתקה?

וְ"הַמְתָּקָה" מִצַּד הֶאָרַת הַזִּיו בְּפוֹעַל (כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח שֶׁ"כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ הוי' עָשָׂה" מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל, שֶׁהֲרֵי הוּא "שְׁלֵמוּתָא דְּכוּלָא" וְלֹא חָסֵר בּוֹ הַפּוֹעַל מַמָּשׁ וְדַ"ל).

אם כן, בתוך רצון זה ישנם שלשה שלבים. כמובן, כולם קורים יחד מיניה וביה, אי אפשר באמת לחלק בזמן, הם למעלה מהזמן לגמרי. בכל זאת, לצורך הבנת הענין, יש רגע של חיוב מציאות הזולת, פתאום מתגלה אור שמתאים ושייך לזולת, ומיניה וביה הוא כבר מאיר לזולת ונמצא בתוכו.

הבדלה – זיהוי הזולת וצרכיו

אצל ה' הכח לא חסר פועל, אך בהבנת שלבי התקון אצל האדם ניתן לחלק. מהו תקון מדת האהבה? קודם כל קיימת מציאות הזולת, וזו הכנעה – ההכרה שבאמת העיקר הוא הזולת וההתחשבות האמתית בו. אח"כ אם אני באמת כל כך אוהב אותו, עד שנותן לו מציאות קיימת בעולם שלי, זה כבר הסימן שאני אוהב אותו. אחרת יש שנאת חינם. באותו רגע שאני באמת אוהב אותו, שהוא קיים ממש ואני צריך את קיומו, באותו רגע נולד בי אור. אור זה הוא פיקדון אצלי על מנת לתת לו.

נפרט: קיים מצב שאדם מתחיל לחשוב על מישהו אחר ולא יודע מה יכול לתת לו. הוא אוהב אותו אך עדיין לא יכול לתת לו שום דבר. אם הוא באמת אוהב אותו ממש, ואותו אחד הולך ותופס אצלו מקום בנפש שלו, יגיע פתאום רגע שיהיה לו משהו לתת לו. היחס יכול להיות גם בין מי שהנו "נחות דרגא"[ב] ביחס למי שיותר מעולה ממנו, כמו עם הארץ ותלמיד חכם, בלשון הגמרא. עם הארץ חי את החיים שלו בלי לשים לב שיש תלמידי חכמים, לא אכפת לו מהם ויכול להיות שאפילו שונא אותם, כמו שכתוב[ג] על רבי עקיבא, שבכלל לא הכיר במציאותם. פתאום מתחיל אותו עם הארץ להתאהב בתלמיד חכם. הדבר הראשון הקורה הוא ההכנעה – נתינת מקום. הוא מכיר שבאמת טוב שהתלמיד חכם נמצא בעולם, אבל עוד לא יודע מה לעשות עם זה. פתאום מגיעה הבדלה באהבה שלו. מתגלה לו שיש משהו שיכול לתת לתלמיד חכם – יכול להיות "תמכין דאורייתא"[ד], להביא לו ביכורים או להיות תלמיד שלו. גם התלמיד נותן לרב, כמו שכתוב "ומתלמידי יותר מכולן"[ה], ואחד מתוך מח דברים שהתורה נקנית בהם הוא "איזהו תלמיד חכם? זה שמחכים את רבו"[ו].

בעבודת ה' כאשר ההכנעה מושלמת זוכה האדם בסיעתא דשמיא שמתגלה משהו. זה נקרא הבדלה. להבדלה קודם תמיד מצב של עירבוביא, שהדבר המיוחד שהיה מתאים לאותו ענין שעסוק בו אינו מזוהה אצלו. במצב הראשוני של עירבוביא אין זיהוי אמיתי, אין הבדלה בין קדש לחול, בין טהור לטמא – "אור וחושך משתמשים בערבוביא"[ז]. ברגע שיש בעבודת האדם הכנעה אמתית מגיע רגע מסוים של הבדלה, "ויבדל אלהים"[ח].

יש לכך דוגמאות רבות: אדם שואף למשהו בחיים אבל הוא לא יודע אפילו איך מתחילים להשיג אותו ופתאום באה לו הברקה של התחלה מה עליו לעשות. למשל, אדם שמחפש עבודה הולך ללשכת עבודה, פותח את העיתון, ולא מצליח למצוא. פתאום באה הישועה 'מהשמים', כמו שאומרים, איזו הברקה, עצה, הזדמנות טובה. בקדושה, מה עושה האדם במצב כזה? הוא צריך להכניע את עצמו מה שיותר, וההכנעה יכולה לזהות את הפתח.

ללא הכנעה לא יכולים למצוא את הפתח, כמו אחד שמסתובב סביב לעיר ולא מוצא את הפתח בחומה. מה עושים? צריך להכניע את עצמו, סימן שיש לו הרבה גאוה. שום דבר לא מפריע, רק הוא המפריע. הוא תופס כל כך מקום שלא יכול לראות את הפתח, שהפתח מיטשטש, האני כל כך גדול עד שמטשטש את זיהוי המציאות האמתית. להזדהות היינו בחינת הבדלה, זה קורה מעצמו. אחר כך כאשר הוא מפיק את התועלת של אותו הדבר, זו בחינת המתקה. "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא כולו"[ט], ומי שחושב באמת על הזולת ונותן לו מציאות בתוך עצמו – זו הכנעה. אחר כך פתאום מתגלה אור שמאיר לזולת.

הדוגמא שנתנו מיחס עם הארץ לתלמיד חכם היא מלמטה למעלה. כאן אנחנו מדברים על יחס הקב"ה למציאות, מלמעלה למטה. לכן צריך לזהות בשלב זה הארה פחותה ממה שקדם לה, לא תוספת אור, כפי שמתבקש מלמטה למעלה. כאן צריך בדיוק להפך. ה' צריך לגלות אור שבגדר זיו המאיר לזולתו, שהיה קודם בטל ונכלל בתוך האור הראשון שהאיר לעצמו. גם אצל ה' מתגלה הזיו על ידי ההכנעה. כל דבר חדש שרוצים שיתגלה, בין אם היה נעלם קודם ובטל בתוך משהו יותר גדול ובין אם היה נעלם בהיותו עסוק בדברים יותר קטנים – קודם צריך הכנעה. כאן ההכנעה היא חיוב מציאות הזולת. אחר ההכנעה בא גלוי הזיו ששייך לזולת, ולבסוף ההמתקה בנתינה עצמה.

בין שני בני אדם התהליך קורה שלב אחר שלב – אחרי שהאדם מצא את הדבר שצריך לתת הוא נותן. לעומת זאת, אצל הקב"ה הכל יחד, מיניה וביה, ברגע אחד – הנחת עצמותו להמציא ולתת מקום למציאות הזולת; גילוי הזיו שלי בשביל הזולת; והמשכת אותו זיו עד להגעתו לזולת. אלו שלבי "הכנעה, הבדלה, המתקה" שבתקון המדות, כאשר המדה הראשית ביניהן היא מדת האהבה. אם כן, כאן הסברנו הרבה יותר עמוק מהו תקון המדות על ידי התבוננות בקב"ה.

בכלל התבוננות בחסידות קשורה תמיד עם תקון הנפש, במיוחד בהתחלה, ומההתבוננות בנפש להגיע להתבוננות תרגום הדברים בשרשם אצל הקב"ה – "מבשרי אחזה אלו-ה". אם מתחילים רק עם אותיות של קבלה לא מבינים שום דבר, זה שטחי וחיצוני ולא שווה כלום, אבל אם מתחילים מהנפש ואח"כ מגיעים למעלה, אז דוקא פתאום הענין מתבהר, מתרחב ומתעמק עד אני מבין אותו לגבי עצמי אלף אלפי פעמים יותר טוב, יותר רחב, יותר עמוק מאשר קודם. זהו כלל גדול בדרך ההתבוננות על פי החסידות. למה? בגלל שרק כאשר אדם יוצא מעצמו הוא יכול אחר כך לראות משם את הדברים באמת, ומשם לחזור להבין אותם בתוך עצמו.

לעניננו, בתקון בעל שלשת השלבים, אם הייתי אומר סתם שצריך גם אצל ה' הכנעה-הבדלה-המתקה היה הדבר מגוחך, אבל אם מתבוננים שיש בדיוק את הממדים האלו ברגש של ה', ב"שיר משולש", ומזהים בו את כל אותם שלשה שלבים, אפשר להבין אותם על עצמי הרבה יותר טוב.

[כל התורות הפסיכולוגיות הן בעצם סוג של מכשיר כדי להגיע לעבוד בצורה זו. מה ההגבלה שלהם? הם לא עולים. מי שרק נשאר למטה נשאר שטחי, הוא מוגבל מאד. בעבודת החסידות יש תנועה תמידית של רצוא ושוב: מצד אחד התכלית אינה עצמי ומצד שני הסיום הוא בתקון עצמי. בתחלה האדם רוצה להבין את הדברים בתוך עצמו כדי להתקרב לה', וראשית הדרך להתקרבות לה' היא לדעת אותו, מצות "וידעת היום"[י], "דע את אלקי אביך"[יא]. איך אפשר לדעת את ה'? מתוך האדם עצמו. אם כן, בתחלה האדם לא רוצה פסיכולוגיה כלל, זה לא מענין אותו. כל מה שמבין בעצמו בתחלה הוא רק אמצעי. כדי להתקרב לה' הוא צריך לתרגם את החיים שלו, את חוויות הנפש שלו, למעלה. אחר כך, כאשר מגיע באמת למעלה הדברים פתאום מתבהרים כל כך עד שדרך ממילא הוא מבין לגבי עצמו יותר מאשר קודם. כעת יכול האדם לתקן את עצמו באמת לשם עבודת ה'. הדבר בא בדרך ממילא, כמו השראה שמקבל בסוף. גם אז, בסוף, אף פעם לא היתה הכוונה רק להבין את הנפש, לא לחפש תואר בפסיכולוגיה. החסידות והבעל שם טוב הקדימו את הפסיכולוגיה והמדע. כל הדברים החדשים התחילו להתגלות בעולם חמישים שנה אחרי הבעל שם טוב, ממוסיקה ופסיכולוגיה ועד למדע ופוליטיקה. כמובן, הדבר הפנימי-הנפשי הוא פסיכולוגיה].

עד כאן היה הסבר מדרגת "שיר משולש".

שיר מרובע – חדירה אל תחום הזולת

"שִׁיר מְרוּבָּע" הוּא בְּחִינַת הָרָצוֹן וּמַחְשָׁבָה שֶׁל "אֲנָא אֱמְלוֹךְ" [של המלך], [והעם שבתוכו הוא] שֶׁבּוֹ "שִׁיעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעַל" וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם [הראשון] הִמְשִׁיךְ קַו וְחוּט אוֹרוֹ (שֶׁהוּא סוֹד הִתְפַּשְּׁטוּת פְּנִימִיּוּת הַשֵּׁם – [שהוא] "מְקוֹר חַיִּים" כַּנַּ"ל, מַה שֶׁאֵין כֵּן חִצוֹנִיוּת הַשֵּׁם הוּא סוֹד הַרְשִׁימוּ, [אותיות] שֵׁם [או שַׁם ריו. ריו הוא שם בקבלה[יב] השווה ל]יִרְאָה.

הרשימו הוא חלק היראה שיש בשם המלך – כח הטלת האימה והיראה. לעומתו, פנימיות השם שואבת את כולם לכסוף, להתגעגע ולהתקשר לקב"ה. קו הוא לשון תקוה, והוא גלוי פנימיות השם, שהוא מקור חיים, אליו כולם נכספים. אם כן, השם התגלה על ידי הצמצום הוא הרשימו והקו.

הַפְּנִימִיּוּת [אור הקו] נִמְשֶׁכֶת עַל יְדֵי הַחִצּוֹנִיּוּת [נקודת הרשימו] דַּוְקָא וְדַ"ל)

המשכת שם המלך היא למדרגה הרביעית:

לְעַמּוֹ – כְּלָלוּת הַהִתְהַוּוּת – אָדָם קַדְמוֹן אַבִּי"ע.

העם לעניננו הוא כל מה שה' ברא, כל הנשמות – "בכל מכל כל". בלשון הקבלה הם כל העולמות – אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

אם כן, בתחלת ההסבר על המספר ארבעה דברנו על מלכות שבאור אין סוף, שהיא מחשבת "אנא אמלוך"; אחר כך על מחשבת ההשערה, בה ה' משער בעצמו כל מה שעתיד להיות – העם שבמלך; אחר כך נעשה צמצום, שהוא כבר מקום בפועל בעמידת העולמות, ובתוך מקום זה ישנה התפשטות שם המלך – המלך שבעם.

נסכם: ארבע המדרגות – "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משולש", "שיר מרובע" – מתחילות מ'אחד האמת', מדרגת יחיד, ומסתיימות בסוף כל העולמות. אם כן, רק בארבעת המספרים מאחד עד ארבעה נכללת התבוננות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כאשר עיקר ההתבוננות היתה במדרגות של אור אין סוף שלפני הצמצום. כל המושגים שלמדנו היום לא מוזכרים בכתבי האריז"ל המקובלים של ר' חיים ויטאל, אלא הם גלוי של החסידות. בדרך כלל מי שלומד על פי קבלה את סדר ההשתלשלות, מתחלה עד סוף, יתחיל מהצמצום הראשון. ואכן, אפשר להסביר את המדרגות הללו בכל טווח של מדרגות.

למשל, אפשר להסביר שהמספר אחד הוא כנגד אדם קדמון, או כנגד עולם האצילות והמספר ארבעה כנגד עולם העשיה. אפשר להתחיל מאיפה שרוצים להתחיל. מה עיקר החידוש כאן? רוצים להבין את המשמעות בשרש הכי גבוה, כמו שהתגלה בתורת החסידות, לפני הצמצום. בהתבוננות שלנו, כמעט כל המדרגות הן לפני הצמצום הראשון, אפילו שתי המדרגות הראשונות של המספר ארבעה. רק המדרגה השלישית והרביעית – רשימו וקו ועולמות – הן לאחר הצמצום הראשון.

נסכם את הנושא האחרון בתרשים הבא:

כְּלָלוּת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת בְּאַרְבַּעַת הַמִּסְפָּרִים הָרִאשׁוֹנִים:

קוּצוֹ שֶׁל ישִׁיר פָּשׁוּט – "אֶחָד הָאֱמֶת"

יהשִׁיר כָּפוּל – "שַׁעֲשׁוּעִים עַצְמִיִּים",

"אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ"

ושִׁיר מְשׁוּלָשׁ – "רָצוֹן לְהֵטִיב",

"אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ"

ה שִׁיר מְרוּבָּע – מַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֱמְלוֹךְ";

"הַשְׁעָרָה בְּכֹחַ";

הִתְפַּשְּׁטוּת הָ"שֵּׁם" לְאַחַר הַצִּמְצוּם;

"עַם" – עוֹלָמוֹת א"ק אַבִּי"ע

מחשבת "אנא אמלוך" היא התפשטות שם המלך כפי שנכנס בתחום העם. הצמצום מגדיר את תחום העם, אליו המלך נכנס – המלך שבעם. בחסידות מוסבר[יג], שהרצון להטיב גופא מחייב את מחשבת "אנא אמלוך", בגלל שבלי למלוך אי אפשר לבצע את הטוב. אי אפשר לתת טוב אם אין סדר, וסדר הוא מלוכה. אם כן, אחרי ועל ידי הרצון להטיב מתגלה המלך עצמו – "אנא אמלוך" – ואחר כך הוא משער בתוכו את העם – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[יד] – ואת איכות הנהגתו את כל האישים הפרטיים עד הפרט האחרון בבחינת השגחה פרטית.

עד כאן התבוננו בארבע מספרים הראשונים. הסברנו כיצד הם נמשכים אחד אחרי השני – קודם פשיטות, "שיר פשוט"; אחר כך זווג ושלום, במדרגה הכי גבוהה שבינו לבין עצמו; אחר כך תקון המדות שבמשמעות המספר שלשה הוא תקון וקיום; לבסוף מלכות והנהגה שבמספר ארבעה, והוא הסוגר את כל המדרגות. עיקר עומק תורת החסידות הוא הדיון במדרגות שלפני הצמצום הראשון, בשונה מהקבלה הרגילה המתחילה רק אחריו.

וְהִנֵּה כָּל הַנַּ"ל (הִתְכַּלְּלוּת הַכֹּל בְּאַרְבַּעַת הַמִּסְפָּרִים הָרִאשׁוֹנִים) הוּא בִּכְלָלוּת, אַךְ בִּפְרָטִיּוּת יוֹתֵר סוֹד הַמִּסְפָּר נִמְשָׁךְ עַד עֲשָׂרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעזה"י.

 

* * * * *

חֲמִשָּׁה – הִתְחַלְּקוּת וְהַבָּעָה

בשבוע שעבר למדנו באריכות על ארבעת המספרים הראשונים תוך התבוננות בהקבלתם להשתלשלות העולמות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, ועל פי סוד "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משולש", "שיר מרובע". הסקירה כביכול הסתימה, והקיפה את כל העולמות, עד העולם הכי תחתון. נשאלת השאלה: אם הכל נכלל בארבעת המספרים הראשונים, מאחד עד ארבעה, מה נעשה עם שאר המספרים, מחמשה עד עשרה? בהמשך[טו] נראה שגם שאר המספרים, מחמשה עד עשרה, מופיעים בתוך השתלשלות העולמות.

בכל זאת צריכים להשלים את ההתבוננות של כל מספר בפני עצמו ומה המשמעות וההוראה בעבודת ה' שיש מכל אחד מהם, ובסוף נבין גם את משמעותם בכללות השתלשלות העולמות. סוד המספרים על פי התורה ועל פי המציאות כפי שה' ברא את העולם נמשך עד המספר עשרה. צריך להבין כל מספר בפני עצמו, כעת נלמד על המספר חמשה:

הַמִּסְפָּר "חֲמִשָּׁה" הוּא סוֹד הַהִתְחַלְּקוּת וְהַהַבָּעָה – ה אֶצְבְּעוֹת הַיָּד, ה מוֹצְאוֹת הַפֶּה

עשיה של ניגון

בידים קיימת התחלקות לחמשה מתוך הזרוע הנמשכת בפשיטות מהכתף, וכך הוא גם ברגלים. התחלקות זו היא לצורך האפשרות לעשות, כמו שכתוב בסוף מעשה בראשית "אשר ברא אלהים לעשות"[טז]. כדי שאדם יוכל לפעול עם הידיים שלו נחוצות לו חמש האצבעות. במיוחד רואים זאת בנגינה. כמעט בכל כלי שאדם רוצה לנגן הוא נזקק לחמש האצבעות. לא יתכן שאדם יוכל לנגן בכינור עם ארבע אצבעות, וגם מאד מענין – אם היו לו שש אצבעות היתה האצבע השישית מפריעה לו לנגן, היא יותר מדי.

יש משהו מאד עמוק בכך שמספר זה הוא המדויק והמכוון לאדם כדי לפעול ולנגן. הנגינה היא המשל הפנימי ביותר לכל מה שאדם עושה בעולם. אם הוא עושה משהו נכון בטוב טעם הוא מחבר בכך תוים וקולות ומנגן. כל מעשי האדם בעולם הם בירורים, וכתוב שכל בירור הוא הוצאה וגילוי של נקודה טובה שהיתה טמונה בתוך המציאות. במעשיו הטובים הוא מגלה ומברר עוד נקודה ועוד נקודה. רבי נחמן מברסלב מסביר[יז] שכל הדברים הטובים שאדם עושה הם כמו חיבור קולות ותוים יחד לכדי ניגון. צריך לחבר ולצרף אותם יחד, עוד ועוד, ולא רק סתם לעשות.

יש בכך משהו מאד עמוק: מעשים טובים של האדם צריכים להיות לפי סדר של נגינה. אם יעשה אדם דברים טובים בצורה סתמית לא יצא מהם ניגון נעים לאוזן. תקון ועבודת האדם בעשיה שלו הוא ליצור כביכול ניגונים יפים ונעימים לאוזן של אלקים ואדם על ידי מעשיו הטובים בעולם. אם כן, הניגון בכינור הוא משל כללי לכל מה שאדם עושה, ומספר האצבעות שנחוץ לשם כך הוא חמש.

התחלקות הדבור והמעשה – ה מוצאות ו-ה אצבעות

מכאן מובן הקשר בין האצבעות לפה: עשית האדם בידיים נקראת לבוש המעשה. בפה האדם שר ומדבר, ולשם חלוקת הקול הפשוט היוצא מהגרון עליו להשתמש בחמשה מוצאות. הקול שיוצא מהגרון דומה לזרוע – שניהם המשך אחד פשוט ללא התחלקות. ברגע שמגיע הקול הפשוט לתוך הפה הוא מתחיל להתחלק באמצעות חמשה מוצאות הפה – הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים – ל-כב הברות.

אגב, יש גם מושג של כב אותיות המעשה, אף על פי שלא רואים אותן כל כך בפירוש. ה מוצאות אלו מחלקות גם הן את שפע האנרגיה הפשוטה שזורמת בזרוע ל-כב אותיות של פעילות. גם המעשים מחוברים מ-כב אותיות ברוחניות. המעשה שרואים בו בהדיא הוא מעשה הכתיבה, שאדם כותב אותיות בחמש אצבעותיו. כתוב שכעין זה כל המעשים כולם מורכבים מאותיות של מעשה, כמו אותיות הדבור.

עשית האדם ויכולת הדבור והמחשבה שלו (גם במחשבה יש אותיות, כדלהלן) הם לבושי הנפש הנקראים הבעה – "יום ליום יביע אֹמר"[יח]. המושג התחלקות כאן הוא לצורך הבעה, וזהו כחו המיוחד של המספר חמשה. רואים גם בטבע שמשמעותו והוראתו הפנימית של חמשה היא כח לקיחת דבר פשוט וחלוקתו, כמו חלוקת האנרגיה הזורמת ביד והקול העולה בגרון. חמשה מחלק את האחד הפשוט ל-כב אותיות, על ידן האדם מביע כל מה שרוצה גם במחשבה, גם בדבור וגם במעשה.

כאמור, תכלית הכל הוא ניגון. צריך לנגן גם במחשבה, גם בדבור וגם במעשה. ידוע שהיו הרבה צדיקים, במיוחד אדמו"ר הזקן בעל התניא, שדבורם היה נשמע כניגון[יט]. אדמו"ר הזקן אף פעם לא דיבר דבור רגיל, כמו בני אדם רגילים, אלא אפילו דבור חול שלו היה בניגון. כך גם לגבי מעשה, ככל שהדבר מתוקן ופנימי יותר הוא מתנגן יותר.

התחלקות המחשבה – ה חסדים ו-ה גבורות

(וְכֵן בִּלְבוּשׁ הַמַּחְשָׁבָה יֵשׁ ה מוֹצָאוֹת כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

כתוב בחסידות, במיוחד בדרושי ראש השנה בכוונות השופר[כ], ובדרושי כוונת המקוה מהבעל שם טוב[כא], כי כמו שבין הקול הפשוט ל-כב האותיות שבהברות הפה יש ה מוצאות כך קיים כח זה גם במחשבה. המחשבה בראשיתה פשוטה, יש זרם פשוט של אור המחשבה, ובתוכה ה מוצאות, הנקראות ה גבורות. נקדים נקודה נוספת: כל פעם שיש חמשה הם מופיעים בפעמיים – חמש אצבעות ביד ימין וחמש ביד שמאל. אמנם בחמש מוצאות הפה לא מורגשת הכפילות, אבל באמת גם בפה קיימת בפנימיות כפילות. בספר יצירה, ספר הקבלה הראשון, כתוב שהמושג "עשר ספירות בלימה"[כב] קשור עם חמש האצבעות שכנגד חמש האצבעות – חמש כנגד חמש.

מהם חמשה כנגד חמשה? אלו ה חסדים ו-ה גבורות, זה הבטוי בקבלה. מהו עיקר ההבדל בין הגבורות לחסדים? גבורה היא תמיד כח שמפריד ומחלק, אבל יש גם כח שלוקח את החלקים הנפרדים וחוזר ומחבר אותם, מצרף אותם. כך גם בדבור, יש כח ראשוני לחלק את הקול הפשוט ל-כב אותיות, אבל תוך כדי כך, בלשון חז"ל "תוך כדי דבור"[כג], באותו דבור יש כח גם כן לתפוס כל אחת מהאותיות על מנת לצרף אותן לתבות. אם כן, עצם ההתחלקות היא ע"י ה גבורות, אבל ההתייחסות לכל אחד מהכחות הנפרדים על מנת לחבר אותם יחד הוא ע"י ה חסדים.

גם פעילותן של שתי הידים היא בדרך דומה, ובלשון חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת"[כד]. כח השמאל הוא להוציא. מטרת פעולת הדחיה אינה לאדם, אלא לפשיטות על מנת להוציא ממנה רבוי והתחלקות. לעומת זאת, ימין באה לקרב, לקחת את הרבוי עצמו ולחבר אותו שוב לאחדות, ליצור מ-כב האותיות שמתחברות תבות בעלי משמעות.

בהוראת המספר חמשה – 'התחלקות והבעה' – יש להבדיל: 'הבעה' היא כנגד חמשה חסדים ואילו 'התחלקות' היא כנגד חמש גבורות, כאשר מטרת ההתחלקות היא לשם הבעה. אכן, כל אחת מהוראות המספרים באה בזוגות, והכוונה היא שהאחד חסדים והשני גבורות, מלבד המספר עשרה, אבל הכי בולט והכי חשוב הוא במספר חמשה. דוקא בהקשר למספר זה מובא בקבלה המושג חסדים וגבורות. אין בקבלה שלשה חסדים ושלש גבורות.

הסדר הוא שהגבורות מופיעות בתחלה בתור כח המחלק את הפשיטות ואחר כך באים החסדים על מנת להביע. הבעה היא הכוונה הראשונית, ואם כן "סוף מעשה" עלה "במחשבה תחלה"[כה]. למה רוצים לחלק? כי רוצים להביע. ברצון קודמים החסדים לגבורות, אבל למעשה צריכה להיות קודם התחלקות. רצון האדם להביע מחייב הקדמת חמש הגבורות לשם חלוקת הפשיטות, ואחר מכן יבוא גילוי החסדים על מנת לחבר את החלקים, האותיות, לכלל תבה.

ארבעה – כחות הנפש; חמשה – לבושי הנפש

התבוננות במספר חמשה משלימה את הסבר המספר ארבעה:

נִמְצָא שֶׁסּוֹד הַחֲמִשָּׁה מוֹפִיעַ בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁבָּהּ, עַצְמָהּ, אַרְבַּע בְּחִינוֹת "שִׁיר" כַּנַּ"ל).

הסברנו שהמספר ארבעה הכולל את ארבעת המספרים הראשונים, מאחד עד ארבעה, ובעצם כולל את עשר כחות הנפש, מכתר עד מלכות ונכלל ב"שיר פשוט, כפול, משולש, מרובע". לכחות הנפש שלשה לבושים – מחשבה, דבור ומעשה – שהם כחות ההבעה שלה. לבושי הנפש מביעים ומשרתים את הכחות, זו הלשון בחסידות[כו]. השירות שנותן הלבוש לכח הוא בכך שמאפשר לו להביע את עצמו, והבעה יכולה להיות לעצמו או לזולתו. אפילו המחשבה, שבין האדם לעצמו, יכולה להיות כלפי הזולת. כתוב שאפשר לפעול גם בכח המחשבה על הזולת. על פי פשט הזולת לא שומע ולא רואה את המחשבה, אבל בכחה גם להתקשר ולפעול רבות על הזולת. חז"ל אומרים "מחשבה מועלת"[כז], שמחשבה מועלת לפעול פעולה גם בחיצוניות העולמות[כח]. זה הכלל הראשון של ספר התניא, המוסבר בתחילתו (בפרק ג מוסבר על הכחות ופרק ד על הלבושים המביעים אותם). לפי זה עולה לנו הסבר לקשר בין חמש לארבעת המספרים שקדמו לו. ביחס ללבושים נקראים הכחות עצם הנפש, וממילא ארבעת המספרים הם ארבע מדרגות שיר של עצם הנפש, ואילו המספר חמש מבטא התחלקות והבעה, הקשורים עם לבושי הנפש.

חשוב להבהיר[כט], ולפי העיקרון שהכל יחסי: בספר התניא כתוב שכחות הנפש – כתר, חכמה ובינה וכו' – נקראים עצם הנפש, ואילו שלשת לבושי הנפש רק באים לשרת אותם. בכללות, הכחות מקבילים לספירות בעולם האצילות ואילו לבושי ההבעה לשלשת העולמות התחתונים – המחשבה כנגד עולם הבריאה; הדבור כנגד עולם היצירה; המעשה כנגד עולם העשיה. כלומר, הלבושים ביחס לכחות הנפש הם משהו חיצוני, ואילו הכחות הם הנפש עצמה. אכן, ביחס לעצם הנפש ממש, הנקודה הפנימית שבלב, כמובן שכל הכחות כולם, מכתר עד מלכות, הינם כעין לבושים אליו. בכל מקרה הלשון בספר התניא[ל] היא שהכחות הם עצם הנפש, והלבושים הם המשרתים שלהם.

נסכם: ארבע מדרגות של שיר –"שיר פשוט, כפול, משולש, מרובע" – הם כנגד עשרת כחות הנפש. אחר כך הסברנו את ארבע המדרגות כנגד העולמות שבסדר ההשתלשלות, ממדרגת 'אחד האמת' עד העולמות התחתונים. כעת, במספר חמשה, הגענו לדבר על הלבושים. חמשה הוא כח שמבטא את לבושי הנפש –המחשבה, הדבור והמעשה. ארבעת המספרים הראשונים הם השיר הפנימי, וחמשה הוא המספר שמנגן על כל השירים הללו ומביע אותם.

הבעת התורה בחיצוניות ובפנימיות

הזכרנו קודם את המושג בקבלה חמשה חסדים וחמש גבורות. מה בתורה הכי חשוב בהקשר למספר חמש? על פי פשט הם:

חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה

בפיוט "אחד מי יודע", המונה את הדבר הפשוט ביותר בהקשר לכל מספר ומספר, מובא למספר חמשה "חמשה חומשי תורה". אם כן בודאי שהדבר הכי חשוב לנו על פי פשט במספר חמשה הוא חמשה חומשי תורה. אכן, בכתבי האריז"ל כתוב[לא] שחמשה חומשי תורה הם כנגד חמשה חסדים דוקא, לא חמש גבורות, כיון שהתורה כולה נקראת "תורת חסד"[לב].

מה המשמעות שהתורה ניתנה לנו בחמשה חומשים – לא פחות ולא יותר?

הֵם בְּסוֹד הוֹרָאָה וְדִבּוּר – "דְּבַר הוי' זוֹ הֲלָכָה".

התורה כולה, מתחלה ועד סוף, נקראת "דבר הוי'", הדבור של הקב"ה. כלומר, התורה היא ההבעה של ה'. יותר מכך, מובא בחסידות[לג] ובמיוחד הרבי שליט"א[לד] בשם הרד"ק[לה], שהמשמעות הפשוטה והעיקרית של המלה תורה היא מלשון הוראה, שמורים לאדם את דרך החיים. התורה כולה היא הבעת ה' והוראה לנו את דרך החיים, ה' מדבר אתנו. התורה מתחילה עם דבור, עם "עשרה מאמרות שבהם נברא העולם"[לו] – "ויאמר אלהים יהי אור"[לז], ומגיעה ליציאת מצרים ולעשרת הדברות. כתוב בספר הזהר[לח], שהסוד הפנימי בתורה כולה הוא לחבר את עשרת הדברות בעשרה המאמרות, בהם נבראו שמים וארץ, על מנת לברר את העולם.

אם כן, באופן יותר פנימי, התורה כוללת שני ממדי הבעה, כאשר על ההבעה הפנימית להתלבש בתוך החיצונית. ההבעה החיצונית היא בבריאת העולם, ה' אומר "יהי אור" וכו', ואילו ההבעה הפנימית היא, בעשרת הדברות – "'דבר הוי''[לט] זו הלכה"[מ]. כוונת התורה כולה היא שההבעה הפנימית של ה' תופיע ותתלבש בתוך ההבעה החיצונית על מנת לברר ולתקן את כל המציאות כולה, את העולם כולו. אם כן, התורה כולה היא בעיקר דבור שה' מדבר איתנו, ועל כן מספר החומשים קשור במיוחד המספר חמשה. חמשת חומשי התורה הם כמו ה מוצאות המחשבה, ה מוצאות הפה ו-ה מוצאות היד, שכולם לצורך הבעה.

[כב האותיות קשורות עם התקופה שלנו היום[מא]. אנו כעת בימי בין המצרים ותשעת הימים, ובתקופה זו – משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב – יש כב ימים. כתוב, ש-ג השבועות האלו נועדו לתקן את כל העבירות שעברנו בתורה. בתשעה באב קוראים מגלת איכה, אותה כתב ירמיה הנביא לפי סדר אותיות ה-א"ב. למה? כדי לתקן את כל מה שעברנו בתורה כולה, שנכללת ב-כב האותיות. כתוב שזו גם הסבה שכאשר אנחנו חוזרים בתשובה ומתוודים לפני הקב"ה על החטאים, עושים זאת לפי סדר האותיות – "אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'". מובא שכל יום בתקופה זו הוא כנגד אות בסדר הוידוי. למשל: היום התאריך הוא ג אב, יום הששה עשר בתקופה זו, ולכן הוא כנגד האות ע, שבסדר הוידוי הוא כנגד "עוינו". כלומר, היום הוא התקון של עוינו (כנגד האות ת יש שלשה פרטי וידוי כי הוא כנגד תשעה באב, שלש פעמים יותר גרוע...). הסברנו זאת בהקשר לכך שהתורה כולה נכללת ב-כב האותיות, ועל כן כאשר רוצים להתוודות על כך שעברנו על דבריה עושים זאת על ידי כב האותיות].

אם כן, כל התורה נכללת ב-כב האותיות, ההבעה של התורה, אבל הכח להביע אותן הוא חמשה חומשי תורה. חמשה חומשי תורה הם ה החסדים המניעים בפנימיות את ה הגבורות לחלק את פשיטות האחד הפשוט ל-כב אותיות, וזאת על מנת להביע דרכן את רצון ה' שבתורה, מלשון הוראה, בדבור של "דבר הוי' זו הלכה".

הבעת השכל הנעלם

דבר נוסף מאד חשוב שקשור להוראת המספר חמשה:

וְהוּא סוֹד אוֹת הָ-ה שֶׁנִיתְנָה לְאַבְרָהָם, שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה אַב רָם – "שֵׂכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל רַעְיוֹן" – וְעַל יְדֵי אוֹת הָ-ה קִבֵּל אֶת כֹּחַ הַהַבָּעָה כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

חמשה הוא האות ה, שנוספה לאבינו הראשון, כאשר עשה אותו הקב"ה היהודי הראשון, מכאן הקשר בין המספר אחד – "אחד היה אברהם"[מב] – למספר חמשה ולאות ה. אכן, אברהם היה שייך לאחד עוד לפני שקבל את האות ה בשמו, ורק כאשר ה' כרת אתו את ברית המילה הוסיף לו ה' אותה.

מה משמעות אות ה זו? אברהם בתחלה היה אב רם, וכתוב בחסידות[מג] שאב היינו חכמה, שכל, ורם פרושו שהשכל רם ונשגב. הביטוי בחסידות הוא "שכל הנעלם מכל רעיון"[מד]. בתחלה לא היה לאברהם כח להביע את אותו שכל רם, ולכן במדה מסוימת הוא 'מתוסכל'. חז"ל אומרים[מה] שאברהם ושרה היו טומטומים, והכוונה שלא היו יכולים להביע את עצמם, להוליד. אף על פי שאברהם קרב את כולם, "את הנפש אשר עשו בחרן"[מו], עם זאת הוא עשה זאת כמי שיש לו שכל מאד-מאד פנימי ואינו יכול להביעו, ועם זאת הוא הולך ופועל עם שכל יותר חיצוני ושטחי. כמו אדם שיש לו משהו מאד מאד עמוק בלב, שמאד היה רוצה להביע אותו אך אינו מסוגל, ובינתיים הוא אומר משהו אחר. גם הבעה זו עוזרת במדה מסוימת. כך היה אברהם אבינו לפני שקבל את האות ה – הוא קרב הרבה אנשים והכניס אותם תחת כנפי השכינה, אבל לא עשה מהם יהודים ממש. לכן כתוב[מז] שכאשר נפטר אברהם כל אותם אנשים שקרב יצאו שוב לתרבות רעה.

כתוב עיקר סוד האות ה של אברהם שה' נותן לו הוא הנס שאדם יכול להביע מה שיש לו על הלב. הדבר שנמצא בלב בא ממקום יותר גבוה מאשר הלב עצמו. יש הרבה אנשים שיש להם משהו מאד מאד עמוק לומר ולא יכולים לומר אותו בגלל שחסרה להם אות ה של ההבעה. רק ברגע שאברהם קבל את האות ה הוא יכול להוליד בקדושה את יצחק[מח]. גם לפני כן הוליד אברהם, אבל זה היה את ישמעאל שאינו יהודי, שבקליפה, ב'לעומת זה'. הולדת ישמעאל לפני קבלת האות ה היא גם משל להבין את ערך הדבור שלו לפני קבלת האות ה לאחריה, בדיוק אותו יחס. מה שהיה מסוגל אברהם לומר על אחדות ה' הוא רק בצורה שטחית, כמו המונותאיזם שבדת ישמעאל, להבדיל. לפני קבלת ה-ה היה יכול לפרסם אלקות כמו שמפרסמים לערבים, לישמעאל, ואלו לאחר מכן יכול להביע את אחדות ה' כמו יהודי.

סגנון – הבעת הפנימיות שבכל דור

בכל פעם שהקב"ה שולח נשמה חדשה לעולם לפרסם יותר אלקות הוא בסוד האות ה. למשל, חסידות ביחס לקבלה היא כמו הבעה חדשה ביחס למה שקודם אף אחד לא היה מסוגל להביע. האריז"ל לא היה יכול לומר מה שהבעל שם טוב אמר. משה רבינו אמר הכל בקיצור, בעל-מודע שלו. לכן מובא במדרש[מט] שמשה לא ידע בכלל מה שרבי עקיבא מדבר במודע, לא יכל לומר את הדברים וגם לא לכתוב אותם. יש הרבה סיפורים על כך.

מכאן מובן המושג סגנון – "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[נ]. כתוב שהסגנון יותר עמוק ויותר מביע אפילו מהתוכן. סגנון בגימטריא עולה טעמים, שהם המדרגה הגבוהה מבין ארבע המדרגות בתורה – אותיות, תגין, נקודות וטעמים[נא]. טעמים הם החלק הפנימי ביותר. הם אינם השכל. האותיות הן התוכן השכלי, החכמה, ואילו הטעמים הם הסגנון הכי פנימי לומר אותו. סגנון עולה גם אחד בריבוע, מספר מושלם.

הרבה פעמים מופיע בחסידות המושג "לשון החסידות", וכוונתו שיש דברים בהם התחדש סגנון מיוחד על ידי הבעל שם טוב, ועל ידי אדמו"ר הזקן של חב"ד. כל עוד שהסגנון לא היה גלוי לא היה שום אפשרות לגלות אותם דברים. כך הוא גם לגבי הקבלה: קבלת האריז"ל מתחילה מהצמצום והלאה, ואף על פי שהאריז"ל דיבר עם תלמידיו גם על מדרגות שלפני הצמצום, בכל זאת רבי חיים ויטאל, נאמן ביתו של האריז"ל, ראה לנכון להעלים ולהסתיר את אותם הנושאים ולהתחיל את ספר עץ חיים מהצמצום הראשון והלאה. לעומת זאת, שאר התלמידים שלא שמשו כל צרכם פרטו גם דבורים ששמעו בנוגע למדרגות שלפני הצמצום. באה החסידות, במיוחד חסידות חב"ד, ועשתה בירור. כלומר, כל מה שמהצמצום הראשון והלאה אפשרי, טוב וצריכים להשתמש בסגנון האריז"ל ובמונחיו. אבל בכל מה שנובע מהצמצום הראשון ומעלה לא צריך להשתמש במונחים שמובאים בספרי שאר תלמידי האריז"ל, אף ששמעו זאת ממנו. למה? כי סגנון זה לא מלביש בדיוק את דבריו. הסגנון צריך להלביש את הענין, כמו בגד לגוף, ולהיות מתאים אליו בדיוק, להתלבש בתוכו. לשונות שאר תלמידי האריז"ל לגבי מדרגות שלפני הצמצום אינן הולמות בדיוק את אותם הנושאים, ואפילו יכולות לעוות ולהגשים אותם.

ענין זה שמור לנשמות יחידי סגולה שירדו מן השמים עם תפקיד. ברגע שהלבוש, הסגנון, נמצא ישנה הבעה מתאימה וכבר מותר להתבטא, ואפילו יותר ממותר – זה כבר מצוה. האריז"ל אומר[נב], שכל מה שעשו לפניו עכשיו זה מצוה. כך גם אצל הבעל שם טוב בדברים שקודם אליו היה אסור לדבר, כמו שטענו המתנגדים. החסידים היו מדברים על מדרגות האין סוף והמתנגדים היו מזדעזעים מכך, טענו שאסור לדבר עליהן, שהרי אפילו האריז"ל מדבר רק ממדרגת הצמצום הראשון ואילך. החסידים באמת היו הולכים ברחובות בין בתי המתנגדים וצועקים 'אין סוף'. למה? בגלל שמה שפעם היה אסור עכשיו הוא כבר מצוה. מתי? כאשר יש לשון מתאימה. זה נקרא כח הבעה.

זו המשמעות של האות ה שניתנה לאברהם, שגם שרה קבלה. דבר מענין, ששתי אותיות ה היו סתומות בתוך האות י בשמה של שרי. משמעות הדבר היא שלשניהם לא כח הבעה, הכח היה סתום בתוך האות י, שהיתה בפקדון אצל שרה, ואח"כ התחלקה האות י בין שניהם לשתי אותיות ה. אברהם זכה לכך לאחר שעמד בשבעה נסיונות, כאשר ברית המילה היא בעצם הנסיון השמיני שלו (הנסיון התשיעי היה לגרש את ישמעאל, והעשירי והאחרון היה עקידת יצחק).

חמשה – שמחת ההולדה

דבר נוסף: חמשה אותיות שמחה, וזה מתקשר עם מה שהוזכר קודם. אמרנו, שלפני שאדם יכול להביע את עצמו הוא מתוסכל, גם אברהם אבינו מתוסכל. זה נקרא שהוא טומטום, אב רם, שאינו יכול להוליד. עם כל הליכתו בעולם לפרסם אלקות הוא יודע היטב שעדיין לא אמר את מה שנמצא לו על הלב.

כתוב "שמחה לאיש במענה פיו"[נג], והכוונה שרק כאשר אדם יכול לדבר ולהביע הוא שמח. הזכרנו שגם בידים יש הבעה. זהו סוד בעלי המלאכה המעולים. כל ההבעה של נגר מעולה, או כל בעל מלאכה אחרת, מרוכזת בתוך מעשה ידיו, כמו הביטוי 'מכניס את כל הנשמה שלו'. כאשר כלי מפואר יוצא מתחת ידיו נקרא הדבר "מעשה ידי אמן"[נד]. בעל המלאכה שמח שמחה עילאית ביותר בגלל שהצליח בעשיית הכלי להביע את עצמו. ה' עוזר לו להצליח והוא מתמלא שמחה.

לכן האות ה קשורה תמיד עם לידה. הבעה היא לידה, והיא שייכת ל"אם הבנים שמחה"[נה]. לפי שלש עשרה המדרגות בפנימיות הנפש הבינה היא המדרגה החמישית מאמונה שבכתר.

שאלה: הבעה לא שייכת לנבואה?

תשובה: מה שנביא רואה אינו מה שהוא מביע, אלא מה שה' שם בפיו לומר. לא כתוב על אברהם שהוא ניבא בשם ה', שה' נותן לו דבור "כה אמר ה'" ושם אותו בפיו לומר לעם. כתוב שהוא ראה, בבחינת מראה הנבואה. אמנם חז"ל אומרים "מח נביאים עמדו לעם ישראל"[נו], ויש ביחס לכך שתי דעות[נז], האם מספר הנביאים כולל גם את האבות או שלא, אבל בתנ"ך לא כתוב בפירוש שאברהם הלך ואמר דברים בשם ה'. גם הרמב"ם, שמסביר בתחילת הלכות עבודה זרה כיצד השפיע אברהם על העולם, כותב[נח] על פי מדרשי חז"ל[נט], שהכיר את ה' ואחר כך הוא הלך לפרסם אלקות. אבל לפרסם בדיוק מה שנתגלה לו בפנימיות לבו הוא לא היה מסוגל עד גיל 99.

שאלה: הבעה לא קשורה עם המלכות?

תשובה: אמרנו שיש במלכות ארבע מדרגות – המלך, עם הכלול במלך, התפשטות שמו על העם והעם. זהו עצם היחס בין המלך והעם, והוא שייך למספר ארבעה. זהו בנין המלכות. לעומת זאת, כח המלך להביע, להורות לעם את הדרך, שייך כבר למספר חמשה. זו כבר המתקה. כתוב שהמלכות בתחלה היא ארבעה כי היא עדיין לא מומתקת (זה הבטוי בקבלה), וכאשר היא מתמתקת היא נעשית חמשה. שתי דרגות אלו הן מלכות.

בשם הוי' מופיעה האות ה פעמים, ובשתי הפעמים היא משמשת כח הבעה. האות ה תתאה היא כנגד המלכות, וכוללת את הדבור והמעשה. זה נקרא עלמא דאתגליא. לעומתה, האות ה עילאה כוללת את ה מוצאות המחשבה והיא בבחינת עלמא דאתכסיא, מה שמכוסה.

שאלה: האם יכולת הבעת האדם את פנימיות לבו היא עבודת נפש או זכיה?

תשובה: אברהם עבד קשה ולקח לו הרבה זמן להגיע לכך. כתוב שכל צדיק מוסר את נפשו בקושי רב, ובכך סולל את הדרך לכל מי שבא אחריו, שיוכל להגיע לכך בקלות יחסית. אין הכוונה שיגיע לכך בלי שום מאמץ ועבודה, אלא שיחסית לאותו צדיק שסלל את הדרך במסירות נפש אחר כך הרבה יותר קל. לעניננו, אנחנו צריכים ללמוד מאברהם ולקבל ממנו כחות לישם את המשימות שלנו ביתר קלות, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"[ס].

תסכול – קושי ביכולת ההבעה

המטען ואי היכולת להביע הם התסכול, והוא גדל ככל שהמטען גדול יותר. אם אין מטען אין תסכול כלל, ולכן היהודי צריך להיות המתוסכל הכי גדול מכל יצור עלי אדמות. יהודי אמתי צריך להיות מתוסכל לחלוטין, בגלל שיש לו משהו מאד גדול לומר ולעשות והוא לא מסוגל. הוא צריך להיות מתוסכל 'עד הגג', כמו שאומרים, ואם הוא לא מתוסכל משהו לא בסדר, זהו סימן שאינו מרגיש את חוסר היכולת שלו להביע את עצמו.

נושא שחשוב להסביר: יש הרבה אנשים שסובלים. דברנו על תסכול, ובעצם תסכול היא מלה מאד סתמית, מלה מתוסכלת... אין שום יפי במלה הזו, אבל היא באה לתאר משבר אנושי. כלל גדול בעזרה לאנשים שסובלים בנפש הוא עצם ההכרה והידיעה שהרבה מהסבל, מהתסכול, נובע מאי-היכולת להביע. אברהם לא מודע לסבת היותו מתוסכל וסובל. אי הידיעה היא סיבה לכל מיני משברי נפש. לכן מובן למה יהודים סובלים משברי נפש יותר מאשר אינם יהודים, להבדיל. ליהודי יש מטען כל כך גדול, ואם לא קיבל את החינוך וההדרכה המתאימים, את ההוראה המתאימה, ולא פיתח אצלו את החושים והיכולת להביע את עצמו, הוא בסוף עלול להגיע מכך לכל מיני משברי נפש. אם כן, המספר חמשה צריך להיות תקון בכל מיני משברי נפש.

הכלל הגדול הוא שהכרת המחלה היא חצי תרופה. ברגע שאדם מכיר את הבעיה המצב כבר טוב, לפחות הוא מתחיל להתפלל. בעית הבעיות היוא שנדמה לאדם כאילו העולם הפקר. כשאדם לא מבין מה הולך, ובמיוחד לא מבין שהדבר קשור לתפקיד שלו שניתן לו מהקב"ה, הוא לא מקשר את הצרות, הסבל והחרדה שלו למשהו אלקי. הוא לגמרי מסכן ועלול להתייאש חס ושלום. הסכנה היא להתיאש מתוך טשטוש גמור בהרגשת הכיוון האלקי וההשגחה פרטית. ברגע שהאדם מכיר שיש בכך זיקה לאלקות, אף על פי שממשיך לסבול, מהסכנה הוא כבר יצא, והוא יכול לאט-לאט לעלות על הדרך.

עד כאן היה הסבר המספר חמשה. נעבור למספר הבא – ששה.

שִׁשָּׁה – שִׁלּוּב וְחִבּוּר

הַמִּסְפָּר "שִׁשָּׁה" הוּא סוֹד הַשִּׁלּוּב וְהַחִבּוּר, עַל דֶּרֶךְ צוּרַת הַ"מָּגֵן דָּוִד" – שִׁלּוּב שְׁנֵי מְשׁוּלָשִׁים יָחַד.

הדבר הכי חשוב בסוד הציור שקשור לששה הוא שני משולשים המשולבים יחד הנקראים מגן דוד. נתבונן בציור ונראה שיש במספר ששה משהו עצמי שפועל את השילוב של שני המשולשים.

כל מספר קשור עם המספר שבא אחריו, כמו שהסברנו עם ארבעה וחמשה וכך גם לגבי חמשה וששה. ואכן בקבלה, ה החסדים מתפשטים מספירת החסד עד ספירת ההוד ואחר כך מצטברים ונכללים בששי, היא ספירת היסוד. ספירת היסוד נקראת "כל"[סא] על שם שכוללת בעצמה את כל ה החסדים[סב], ואכן כל עולה ה פעמים י, שכל חסד מתחלק בעצמו לעשרה. "כי כל בשמים ובארץ" הוא היסוד. המספר ששה בקבלה מקביל תמיד לספירת היסוד. יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם"[סג], ויוסף עולה בגימטריא ו פעמים הוי'. הכח של שילוב וחיבור מתגלה כאשר כל ה החסדים מתכללים יחד ונעשים ששה.

שילוב – איחוד מערכות שונות

מה ההבדל בין שילוב וחיבור להבעה? הבעה היא לקיחת האותיות יחד ועשיה מהן תבות של דבור, אבל אין בכך עדיין שילוב של שני דברים יחד. שילוב וחיבור הם במדרגה יותר נמוכה, בדומה לזווג ושלום של המספר שנים – לקחת שני דברים שונים, כמו אני ואתה, ולשלב אותם יחד. ההבעה באה להביע את האחד, לקחת ולחלק אותו ל-כב אותיות, ב-ה מוצאות הפה, או ב-ה אצבעות הידיים, ואחר כך לצרף את האותיות על מנת להביע. התהליך מתחיל מאחד פשוט, עובר לחלוקה ומסיים בחיבור, אבל הוא אינו לקיחת שני גופים שונים מלכתחילה ולחבר אותם יחד.

נביא מעניני דיומא: מדברים היום על ממשלת אחדות לאומית, כלומר לקחת שתי מפלגות שונות לגמרי, שכל אחת היא משולש בפני עצמה, ולשלב אותן יחד, כמו שני משולשים. זהו כח רציני מאד, לא דבר פשוט. בכלל לא קל. כאשר הדבר אינו בקדושה ודאי שלא יצליח, אין פה את כח ה'. במערך יש שלשה, וגם בליכוד יש שלשה, לכל אחד השלישיה שלו, וכדי לשלב אותם יחד נדרש כח חדש, לא של הבעה. הבעה היא שכל אחד יוכל לומר בדיוק מה שבאמת חושב, וזה שייך למספר חמשה. לעומת זאת, שילוב כבר שייך לששה. כאן החיבור הוא של שילוב, כמו במגן דוד, לקחת שתי מערכות קיימות ולשלב אותן יחד, שיוכלו לפעול בתיאום. מכאן הקשר למגן דוד. מה זה מגן דוד? על פי פשט הוא כח של מלכות, שכן דוד הוא המלך. כנראה שהכח לעשות אחדות לאומית בין המפלגות הוא דבר שנחוץ מאד למלך ומגן עליו. זה ענינו של שלוב שני משולשים יחד.

האדם – שילוב שמים וארץ

הדבר החשוב ביותר בתורה במספר ששה:

וְהוּא סוֹד שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – שִׁלּוּב שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

כתוב, ויש כמה מאמרי חז"ל במדרש, שהחידוש והכח המיוחד של בריאת העולם הוא לשלב גשמיות ורוחניות יחד, כמו שמוזכר מיד בפסוק הראשון של התורה:

"בְּרֵאשִׁית ("בָּרָא שִׁית") בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".

חז"ל שואלים למה האדם נברא ביום הששי? תשובתם היא, שאם שלא היה נברא ביום הששי לא היה איזון ושלוב בין השמים לארץ. את המדרש המפורסם מביא רש"י בפרושו לתורה[סד], בפשוטו של מקרא: ביום הראשון נבראו שמים וארץ שניהם; ביום השני נברא הרקיע, שהוא השמים; ביום השלישי נאמר "יקוו המים" וגם "תדשא הארץ" שהם הארץ; ביום הרביעי נבראו המאורות, שוב בשמים; ביום החמישי נבראו הדגים והעופות שבארץ; נשאר יום הששי בו נבראו החיות, שהם שוב בארץ, ואם לא היה נברא דבר ששייך גם לשמים וגם לארץ, לא היה שויון ואיזון במעשה בראשית, לא היה שילוב. לכן ביום הששי נברא האדם, שחלקו מהעליונים וחלקו מהתחתונים. יותר מכך, באבות דרבי נתן כתוב[סה], שיש לאדם שלש תכונות מהעליונים, בדומה למשולש העליון, ושלש תכונות מהתחתונים, בדומה למשולש התחתון. האדם הוא הכח המאוזן שמשלים את השילוב והאיזון שבמעשה בראשית, ויום הששי הוא שלמות כח הששה, כמו שלמות המגן דוד. האדם שנברא ביום זה רומז בראשי תיבותיו אדם דוד משיח.

נמצא שעיקר השילוב הוא בין שמים וארץ. בתוך האדם הכוונה היא לשילוב בין הרוחניות לגשמיות שלו. זו תופעה חיצונית של הזווג בין איש ואשה. הרבה פעמים מסבירים כך את סוד הזווג, שהוא כעין איזון – האיש יותר רוחני והאשה יותר גשמית, וכשמתחתנים מתאזנים [כך נוהגים להסביר, אלא שהיום אנחנו לא תמיד רואים זאת, ודאי לא לפני החתונה. אחרי החתונה אולי זה מגיע, לדאבונה של האשה... ]. אכן, ודאי שאין אלו הזווג והשלום הפנימיים, כמו שהוסבר באריכות. הזווג והשלום הוא מדרגת השנים במובן של "אור המאיר לעצמו", העצם שמתייחס לעצמו, "עצם מעצמי"[סו]. אבל יש באמת משהו במספר ששה ששייך לבריאה. המספר חמשה ענינו הבעה, כמו עשרה המאמרות, הדבור שמהווה את הבריאה, אבל המספר ששה הוא המצב המתוקן של הבריאה עצמה, כאשר יש שילוב נכון בתוכה. השילוב הנכון מתבטא במספר ששה. גם שלוב שמים וארץ הוא זווג, אבל כמו של איש ואשה. שמים וארץ הם הרבה פעמים משל לאיש ואשה, שאיש נקרא שמים ואשה ארץ. אבל זה בחיצוניות, בסוד הבריאה, בסוד מעשה בראשית. שילוב וחיבור הוא כח הששה המתגלה במיוחד ביום הששי, יום בריאת האדם "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם"[סז].

המלה אדם עצמה היא שילוב הזכר והנקבה יחד – "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". האדם נקרא חותם מעשה בראשית והיות ש"הכל הולך אחר החיתום"[סח] הרי שהוא חותמו של ה' – "חותמו של הקב"ה אמת"[סט]. אמת ענינה שילוב, ולכן למדנו שאמת היא פנימיות ספירת היסוד[ע], כח הששה, כח המשלב.

"אחיד בשמיא ובארעא"

איך רואים זאת במעשה בראשית? כל מעשה בראשית – "ברא שית"[עא] – הוא בריאת ששה, מצב משולב בין שמים וארץ, ופעולת אחדות ושילוב שתי מערכות – "השמים והארץ" – יחד, כשילוב שני משולשים בהתאמה. בפסוק השילוב – "בראשית... את השמים ואת הארץ" רמוז בראשי תבות השם הקדוש:

אהוה הוּא שֵׁם הַטּוֹב [שמו של היסוד, של הצדיק, עליו כתוב בישעיהו[עב]] – "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" [הצדיק הוא האדם שנברא בסוף יום הששי] – [ובכח שם זה הוא] הַמְּחַבֵּר שָׁמַיִם וָאָרֶץ יָחַד –

בעבודת ה' קוראים לכך בחסידות "אין וועלט אויס וועלט"[עג] – בתוך העולם מחוץ לעולם באותו זמן. בסגנון אחר, כמו שאמרנו קודם, היסוד-הששי מכונה "כל", שעל כך כתוב "כי כל בשמים ובארץ"[עד] – ה'כל' נמצא בשמים ובארץ יחד. התרגום לפסוק זה הוא "דאחיד בשמיא ובארעא", אחוז בשמים ובארץ בבת אחת. כל ענין הצדיק, האדם שנברא בסוף מעשה בראשית, הוא שתהיה לו אחיזה אמתית למעלה ואחיזה אמתית למטה. "צדיק וטוב לו"[עה] היינו צדיק שאחוז גם למעלה וגם למטה בבת אחת ויש לו את כח הטוב, הכח לשלב רוחניות וגשמיות ולחברם יחד.

במלים פשוטות: להיות אחוז למעלה ולמטה פרושו שאדם יוכל לחיות בתוך מציאות עולם הזה, להיות איש מעשה, איש מציאותי ולתפקד, ועם זאת להיות עם הראש בשמים. הרגלים על הקרקע והראש בעננים. זהו תכלית סוד המספר ששה. המשיח יגיע לשלמות שילוב זה, ולכן כתוב[עו] שאדם ראשי תבות אדם דוד (קשור למגן דוד) משיח. עם זאת, בכל זאת הבטוי 'אין וועלט אויס וועלט' נאמר בתור הוראה לכל חסיד, ולא רק לצדיקים גדולים. עליו לשלב:

רוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת, צוּרָה וְחֹמֶר.

השמים הם הצורה והארץ היא החומר. הלבשת הצורה בחומר, השילוב והחיבור ביניהם פועל את הגברת הצורה על החומר, שהצורה תתקן אותו, שהפנימיות תתקן את החיצוניות.

ההבדל במשמעות בין שתי המלים – שילוב וחיבור – הוא, ששילוב הוא עם יחס שווה, ואילו חיבור הוא הגברת הפנימי על החיצוני, הצורה על החומר, על מנת לתקנו. קודם בא השילוב וגורם שיהיו משולבים יחד, שיוכלו לפעול יחד, אבל החיבור פועל בירור מי הם השמים מי הוא הארץ, מי הצורה ומי החומר, מי הפנימי ומי החיצון, וממילא הפנימי מתגבר ומתקן את החיצוני.

סימנו היום את שני המספרים חמשה וששה, כנגד שני החודשים אב ואלול.

 

* * * * *

שִׁבְעָה – צִבְיוֹן וָנַחַת

שבעה – גילוי הצביון

הגענו עד למספר שבעה. ידוע מאמר חז"ל "כל השביעין חביבין"[עז], ואנו מתחילים שנה חדשה עם חביבות חדשה של שבעה:

הַמִּסְפָּר "שִׁבְעָה" הוּא סוֹד שְׁלֵמוּת הַצִּבְיוֹן וְנַחַת רוּחַ.

כמובן, הדבר החשוב ביותר במספר שבעה הוא יום השבת קדש. בתחלת יום השביעי של מעשה בראשית כתוב:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" – [ודורשים חז"ל[עח] שצבאם מלשון צביון] "לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ".

שלמות המסגרת החיצונית ומילויה

כשלמדנו את המספר ששה קישרנו אותו למעשה בראשית בדרשת חז"ל "בראשית – ברא שית"[עט], ברא שש. אבל השלמות האמתית של מעשה בראשית היא יום השבת, יום השביעי, וממילא המספר שבעה. ההסבר בדרך כלל הוא, ששלמות המספר ששה היא של החיצוניות, ואילו של שבעה היא של הפנימיות.

נסביר: כל מסגרת חיצונית מושלמת על ידי ששה. למשל, אם נקח ששה חפצים שווים בגדלם, כמו ששה כוסות, ונסדר אותם במדויק בעיגול יחסר האמצע. כלומר, הששה השווים משלימים את ההיקף החיצוני ומשאירים באמצעו מקום פנוי בדיוק באותו גודל, כך:

כך הוא בטבע, במדע, ופשוט בפיזיקה והנדסה. תופעה זו לא קיימת כמובן בשום מספר אחר, רק בששה. לפי זה יוצא שששה הוא שלמות המסגרת החיצונית, אבל עדיין חסרה בו הפנימיות, והשבעה הוא השלמות האמתית שמשלימה אותה. כך הוא גם ביחס לימי השבוע: יש ששה ימים, שלכל אחד מדה מסוימת של שעות וזמן, 24 שעות, ועוד יחידה דומה באותו היקף, לא פחות ולא יותר, אך לא באותו ממד, והיא מהווה את פנימיות כולם.

דימוי זה משתקף בתורה בדברי חז"ל ביחס לסיום הבריאה. לאחר ששת ימי בראשית, כשהכל נברא יפה ומושלם בחיצוניות, נאמר בסוף יום הששי "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[פ]. עד יום הששי מצויים בתהליך של בריאה פרטית, עדיין אין כללות, אבל ברגע שמגיעים לסוף יום הששי של מעשה בראשית כבר יש "כל אשר עשה". פעם ראשונה שה' סוקר את כל ההויה יחד ורואה שהכל יפה ומושלם. אבל מה חסר עדיין? חסרה מנוחה, וחז"ל אומרים "באה שבת באה מנוחה נשלמה כל המלאכה"[פא]. מתגלה ממד פנימי שאינו לפי ערך שאר הנבראים. המנוחה לגבי הנבראים היא ממד אחר לגמרי, רוחניות ביחס לגשמיות. גשמיות ההויה כבר נשלמה ביום הששי, ועכשיו חסר משהו, חסרה פנימיות הכל. כאשר משלימים ומחברים את הפנימיות יחד עם החיצוניות מגיעים לשלמות האמתית, שלמות של ששה סביב ואחד באמצע. זהו סוד המספר שבעה.

כאמור, הוראת המספר שבעה הוא צביון ונחת. מה קורה כשיש שבעה? קודם מתגלה שלמות של צביון, ובה נסביר שלש מדרגות, ואחר כך מתגלה שלמות של נחת רוח, ובה שתי מדרגות [יש כמה שלבי עליה, כמו שביום השבת יש תהליך של כמה עליות, ועד לאחדות הפשוטה]. זה יהיה הנושא שלנו.

ויכלו – שכלול השלמות

ובכן, הדבר הראשון שכתוב לגבי שבת הוא שלמות הצביון, והדבר מרומז בפסוק הראשון של יום השביעי "ויכלו השמים והארץ"[פב]. "ויכלו" הוא לשון שלמות, ובתרגום אונקלוס הפירוש הוא "ואשתכללו", שהשתכללו. קודם מתגלה שלמות המסגרת החיצונית, וזה כבר קיים בסוף יום הששי, לאחר שכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואחרי זה מתחילה הפנימיות להופיע. הדבר הראשון בהופעת הפנימיות הוא שלמות של צביון בחיצוניות. בדרך כלל בחסידות מסבירים ש"ויכלו" הוא כלות הנפש, שהכל כלֵה בכלות הנפש לחזור לשורשו, וכדלהלן. אבל על פי פשט זהו שלב יותר מאוחר.

"ויכלו" במובן של שכלול הוא הפוך מכלות הנפש. כלות הנפש היא תנועת עליה כלפי מעלה, ואילו שכלול הוא שלמות הבריאה כפי שהיא במקומה. לפני שדבר חוזר לשרשו הוא צריך להיות בתכלית השלמות כפי שהוא, ואחר כך הוא חוזר לשרשו ומתאחד למעלה. זהו השכלול. השכלול הוא ההגעה לשלמות יותר מזו שהיתה קודם. קודם היתה שלמות של ששה, שהיא שלמות במסגרת החיצונית, וכאשר השבעה מתחיל להיכנס ולהופיע ביום השביעי הוא קודם משכלל לגמרי את הששה, את כל הבריאה הקודמת.

אם כן, הדבר הראשון שהשבעה פועל במעשה בראשית לפני שמגיעים לכלות הנפש הוא שכלול, שכלול הכי מושלם של מעשה בראשית, שלמעלה משלמות יום הששי. שלמות יום הששי הוא "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", ולפי התרגום – "אשתכללו" – מתגלה השלמות בסופו.

ויכלו – שתי מדרגות כלה

לאחר מכן פועל שבעה בבריאה שתי מדרגות של כלות הנפש, שנקראו בלשון הקבלה והחסידות[פג] שתי מדרגות כלה: כלה תתאה וכלה עילאה. כלה תתאה היא כלות הנפש מורגשת, כמו בפסוק "כלתה נפשי לחצרות הוי'"[פד], שתרגומו הוא "תאיבת נפשי". זו תשוקה מורגשת, בה הנברא נכסף וחושק לעלות, לחזור ולהתבטל בשרשו. למעלה מכך היא מדרגת כלה עילאה, שענינה כלות הנפש של התבטלות גמורה, של התמוגגות. כלות הנפש זו היא מלשון כליון, "כלה שארי"[פה]. האדם כבר לא רוצה לעלות, לא מרגיש ברצון זה, שכן הוא מתמוגג עד כדי כיליון, כאילו שהוא נגמר. בשני פסוקים בתהלים משתמשים בלשון כליון – "כלתה נפשי" ו"כלה שארי" – ובכל אחד תרגום אחר. כתוב בחסידות שכל תרגום מקביל למדרגה אחרת של כליון. כאמור, על הפסוק "כלתה נפשי" התרגום הוא "תאיבת נפשי", מלשון תשוקה, ועל הפסוק "כלה שארי" התרגום הוא "אשתיצא גושמי", מלשון כיליון וגמר. אלו שתי מדרגות כלה – כלה תתאה וכלה עילאה [אמנם יחוד זה הוא ענין של חסד, שבת, אבל תמיד כלה לגבי חתן היא בתנועה של אור חוזר, שהיא כגבורה לגבי חסד. אור חוזר הוא כאש לגבי מים, אך זו אינה גבורה של דין, אלא של התעלות].

לצביונם נבראו – בחרתי להיות כך

כאמור, את המלה "צבאם" דורשים חז"ל ש"כל מעשה בראשית לצביונם נבראו". מהו צביון? נראה את ההערה:

נד. וּפֵרֵשׁ רָשִׁ"י בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּ"טַעַם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וּבִדְפוּס כָּל אֶחָד וְאֶחָד" וּבְחוּלִין פֵּרֵשׁ "בִּדְמוּת שֶׁבָּחַרוּ לָהֵם".

מאמר חז"ל זה מופיע בשני מקומות בגמרא, במסכת ראש השנה[פו] ובמסכת חולין[פז], ויש עליו כמה פרושים. רש"י במסכת ראש השנה מסביר את הביטוי "לצביונם נבראו – טעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד". לכל נברא יש טעם ודפוס. טעם הוא טוב הטעם והדעת הפנימי, ובעצם זו הבחירה. הביטוי השגור הוא 'לפי טעמך איך אתה רוצה להיות?' אחד אוהב טעם כזה, לשני יש טעם אחר, ו"על טעם ועל ריח אין להתווכח", כל אחד והטעם שלו. כתוב שגם לקב"ה יש טעם, והוא ברא כל אחד לפי טעמו. לעומת זאת, דפוס הוא הצורה החיצונית המסוימת והקבועה של הדבר.

אגב, לגבי המלה צביון כתוב בחסידות פירוש נוסף[פח], מלשון צבא. "... והארץ וכל צבאם"[פט] – הכוונה לצבא הארץ ממש, דהיינו לנשמות ישראל, לעם ישראל. בשמים יש צבא מאז ששת ימי בראשית, אבל בארץ אין לה' צבא עד שמופיע עם ישראל. אכן כאן מפרשים חז"ל את הבטוי צבא מלשון צביון, גם על השמים וגם על הארץ.

כך הוא בפירוש רש"י בראש השנה. לעומת זאת, במסכת חולין מחבר רש"י את שני המרכיבים יחד: כל דבר נברא בצביונו "בדמות שבחרו להם". זה רעיון מאד עמוק ויפה, שכל דבר בעולם בוחר לעצמו דמות כיצד הוא רוצה להיראות. ה' אומר לאריה כעת אני בורא אותך, איך תרצה להיראות? תסתכל בראי, וכפי שתרצה כך אעשה. זהו הפירוש שכל דבר נברא "לפי טעמו". בספר קדושת לוי[צ], לר' לוי יצחק מברדיטשוב, כתוב שבחירה זו קיימת גם עכשיו. על פי פשט ניתנה הבחירה לכל נברא רק בששת ימי בראשית, ואולם כיוון שאנחנו יודעים ומאמינים שהבריאה תמידית בכל רגע, כנראה שהבחירה הזו קיימת גם עכשיו. הוא כותב שאם היה אדם בוחר ברגע זה בבחירה מוחלטת להיות משהו אחר ולהיראות אחרת וממש להתהפך ליצור אחר, להיות חתול – באותו רגע כך היה נעשה. אתה לא יכול להיות להתלונן שאינך רוצה להיות כפי שהנך, שכן ה' בורא אותך ברגע זה לפי בחירתך. אין לך שום תלונה כלל, ואם אתה רוצה להיות משהו אחר אתה מוזמן לבחור כעת, אפשר לשנות את המצב. כנראה אף אחד לא רוצה באמת להיות אחר, בגלל שאם היה רוצה היה הדבר קורה מיד.

מדוע השלב הראשון בבריאה הוא זה? על פי פשט צריך שכל אחד יהיה 'מבסוט' ממה שהוא. האדם פתאום מרגיש שהוא הרי זה שבחר להיות כך, ולפי טעמו. לא נקבע מלמעלה בגזירת הכתוב מבורא עולם שצריך להיות לי אף כזה [אגב, אני לא סתם אומר אף, בגלל שחז"ל אומרים[צא] שאף מלשון אופי האדם]. עד יום השביעי, עד שבת, כל אחד הוא בגדר נברא, אבל לא מרגיש בכך שום השתתפות. חז"ל אומרים[צב], שמי שקורא "ויכלו" בכוונה נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית". על פי פשט מדברים חז"ל רק על נשמות ישראל, אבל באמת הרעיון בעומק הוא שבשבת כל דבר מרגיש כביכול את השתתפותו בבריאת עצמו. לא שמישהו אחר כפה עלי, אין פה כפיה. כביכול ששה ימים הם בהרגשת כפיה, שאני חייב להיות ככה, מישהו כופה עלי את הדמות שלי – את השכל, המדות, מערכת הנפש והתנאים שלי בחיים. הרי זה אני לא בחרתי בשום דבר, הכל כפוי. האדם יכול להיות לגמרי מסכן, לא רוצה להיות ככה.

מהי שבת? להרגיש שבעצם אני בחרתי בכל והכל בדיוק לפי טעמי. האדם מתחיל להרגיש טוב טעם, 'געשמאק', במה שהוא. זה רעיון מאד מאד חשוב ועמוק, הדבר באמת היה קיים מתחלה, אבל לא התגלה בנבראים עד היום השביעי. טרם התגלה איך כל דבר "נברא לצביונו", וממילא יהיה מרוצה ושבע רצון. זהו הסימן הכי מובהק של שבת. לשמור שבת פרושו להרגיש מיד ברגע הראשון של שבת שהכל הוא אני ולפי טעמי, ולהיות מבסוט. ללא הרגשה זו חסרה הנקודה הראשונה של שבת – בריאת כל נברא לצביונו.

שבעה – שביעות רצון

לפי דברנו יוצא, שהנקודה הראשונה של שבת היא גם הסוד הראשון של המספר שבעה – להיות מרוצה. לכן שבעה הוא מלשון "שְֹבַע רצון"[צג], ושביעות רצון ממשהו היא רק אם אתה שותף בו. אי אפשר להיות שבע רצון ממצב כפוי [היום יש אנשים בארץ שצועקים על כפיה דתית, ובאמת זה קשה. שביעות רצון היא מצב של שבת, שאבעס'דיק, וארץ ישראל עצמה ביחס לכל הארצות היא בחינת שבת, ואילו כפיה ושבת סותרות אחת לשניה]. שבת היא מצב של מנוחה, ענג ושמחה, בדיוק ההפך מאשר כפיה. כל ששת ימות השבוע העבודה היא של כפיה, שאדם כופה את עצמו, ואילו שבת היא "באה שבת באה מנוחה נסתיימה כל המלאכה". זו שביעות רצון של באדם מעצמו.

יש בטוי שהרבי שליט"א משתמש בו לפעמים כשהוא מברך – שיהיה לך נחת רוח מעצמך. לא רק נחת רוח מהמשפחה, מכולם, אלא שיהיה לך נחת רוח גם מעצמך. זה משהו עמוק. הדבר דומה למה שאומר רבי נחמן[צד], שיש לאדם למצוא בעצמו נקודות טובות ולשמח את עצמו. כמובן שעיקר העבודה ותקון הנפש הם הכנעה ושפלות, להשפיל את עצמו במשך כל השבוע, אבל בשבת יש לאדם איזו נחת רוח אפילו מעצמו. הוא שותף בבריאה, בבחינת צדיק. על צדיק כתוב "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[צה], וכשה' ברא אותו לפי רצונו, הוא בחר איך לברוא את עצמו וה' קיים את הבחירה שלו הוא בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

בחירה ובטול הבחירה

שאלה: האם אכן יכול אדם לשנות את עצמו לגמרי?

תשובה: בחירה היא דבר כל כך עמוק, שבכחה ממש לשנות את המהות. זה לא על פי דרך הטבע, יש כמובן מגבלות של טבע, אבל אם כח הבחירה מאד מאד חזק הוא מסוגל לעבור ולהפוך אותו. כמובן שאין הדבר קל ואינו שכיח, אבל יש דבר כזה.

יוצא שתחלת השבת היא התחזקות הבחירה החפשית. בהמשך נגיע לשלבי העליה שיש בשבת – בשבת כל הבריאה עולה – ולכאורה ככל שאדם עולה הוא חוזר להתאחד עם הקב"ה והבחירה מתבטלת, שכן חזרתו היא לתוך ידיעתו המוחלטת של הקב"ה. כל עצמותו מתבטלת ועמה מתבטלת גם הבחירה. עם זאת, כאן אנחנו רואים שהנקודה הראשונה היא דוקא התחזקות הבחירה עד אין סוף, בדיוק ההפך. שרש וראשית תופעת שבת קדש הם הרגשת בחירה חפשית לגמרי. מיהו אדם חפשי? מי שחפשי להיות בדיוק מה שהוא רוצה. זו הרגשת חופש פנימי עצמי עצום ללא גבול. הבחירה הגדולה והעצומה מכשירה אותו לאחר מכן להתחיל להתעלות ולחזור לשרש, בו הוא מתבטל.

אכן, הבחירה המוחלטת לא מתבטלת, אני הבוחר מתבטל, ואילו הבחירה עצמה חוזרת להיות יותר ויותר בחירת ה'. זה כמו ששאלו עכשיו לגבי ברכת "שעשני כרצונו", שהרצון שלי והרצון שלו מתאחדים יותר ויותר. זה מה שחוזר ומתגלה. שוב, ראשית השבת היא הרגשת חופש אמיתי, וחופש אמיתי כח בחירה לא מוגבל, עד כדי הכרה שכל הבריאה שלי היא בדיוק לפי טעמי ובחירתי. אחר כך בהמשך השבת יש הרגשת כלות הנפש והתבטלות האני, ולכאורה כשהאני מתבטל גם הבחירה מתבטלת, בגלל שלא קיים בכלל, אבל לאמיתו של דבר הבחירה לא מתבטלת, הבחירה רק נכללת ומתאחדת עם בחירת ה'. מה שאני בוחר ומה שה' בוחר הם היינו הך. על פי פשט, כאשר ה' ברא את העולם הוא בחר, ולומר שאני בחרתי הרי זה חידוש נפלא. דברי רש"י כאן הם פלא. אני בחרתי להיות מה שרציתי, והבחירה עצמה עולה ומתאחדת עם הבחירה של ה' עד שנעשים אחד – אני מתבטל אבל הבחירה עולה ונכללת ברצון ה'.

אם כן, רש"י מבאר את המונח צביון בשני המקומות בשני מובנים, ובשינוי לשון. במקום אחד הוא כותב "בטעם כל אחד ואחד ובדפוס כל אחד ואחד" ובמקום השני הוא כותב "בדמות שבחרו להם". חייבים לפרש שהכוונה בשני המקומות זהה, רק שהניסוח שונה. "בדמות" היא כנגד הדפוס, ואילו "שבחרו להם" היא כנגד הטעם, שכל דבר בחר לפי רצונו מה להיות. זו שיטת רש"י.

צביון – יפי הבריאה

וְתוֹסְפוֹת פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן יֹפִי.

התוספות בשני המקומות, בראש השנה ובחולין, אומר שצביון הוא לשון צבי ויפי, "לצבי... ולתפארת"[צו]. לכאורה זהו פרוש אחר. מה מתגלה לפרוש זה בתחילת השבת? יפי מיוחד. גם ביום הששי היה יפי, כמו שכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". על פי פשט, פרוש המלה טוב הוא יפה. בסיפור הראשון של מעשה בראשית המלה טוב אינה מופיעה במובן של טוב מוסרי. בפסוק "וירא אלקים את האור כי טוב" אין הכוונה לאדם טוב לעומת אדם רע. אמנם יש קשר בין הדברים, וחז"ל דורשים בהֶקְשר זה על מעשה הצדיקים ומעשה הרשעים, אבל על פי פשט הוא כמו בתרגום לפסוק – "שפירא", וכמו "טֹבראשית יב, יאבת מראה"[צז]. גם בענין שמונת נרות חנוכה למדנו[צח] על שמונה שמות נרדפים של יפי, כנגד מספר הנרות, כאשר כל נר בחנוכה הוא גלוי יפי מיוחד: שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר וחן.

אם כן, ה' ברא משהו, הסתכל עליו ואמר זה יפה – "ויאמר אלקים יהי ויהי אור וירא אלקים את האור כי טוב", וכך בכל מה שברא. בדיוק כמו אמן שיוצר משהו ומתבונן בו, הדבר מוצא חן בעיניו וכעת הוא יכול ללכת הלאה, לברוא את הדבר הבא. בסוף מעשה בראשית נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", הכי טוב, הכי יפה. אבל לפי התוספות יש יותר יפה מכך, וזהו היפי של תחילת יום השביעי.

עולים שלשה שלבי התגלות חן ויפי בבריאה: מיד לאחר בריאת כל דבר, כאשר ה' מסתכל עליו ואומר עליו שהוא יפה ומוצא חן; ההסתכלות הכללית בסוף יום הששי על כל הבריאה, שעולה מגדר טוב סתמי ל"טוב מאד"; שכלול היפי שמתגלה ביום השביעי – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". זו שלמות היפי והפאר של הבריאה בהתגלות הצביון – "לצביונם נבראו".

נרחיב: מה ההבדל בין הטוב של ששת ימי בראשית לבין הצבי ותפארת של יום השביעי? הוא יפי מופנם, יפי פנימי שאינו מתגלה לגמרי בחיצוניות. כך מוסבר ההבדל בין התואר "טובת מראה" לעומת "יפת מראה"[צט]. זו תופעה מעניינת. הסברנו שכל ששת ימי בראשית הם בנית המסגרת החיצונית, ואילו היפי שלו עדיין מופנם. לעומת זאת, בשבת מתחילה הפנימיות האמתית לחדור ולהופיע. הרוחניות נכנסת באמצע הכל, ובכך מגלה את היפי בחיצוניות שמסביב, שהיפי יבלוט, יתגלה ויצא. לכן באמת כתוב בקבלה, ש-כד השעות של יום השבת הן כד קישוטי כלה. יום השבת כולו נקראת כלה – "בואי כלה בואי כלה" – וכל שעות יום השבת הם התגלות חיצונית של יפי.

הרעיון מתאים לפרוש התוספות, שביום השבת דוקא, כאשר הפנימיות-הרוחניות נכנסת יוצא היפי לגלוי. שלמות הפאר והיפי של ה' מתגלה. זה מה שקורה בשבת. כמו בפסוק "חכמת אדם תאיר פניו"[ק], שככל שיש חכמה – פנימיות ורוחניות – כך באופן ממילא מבהיק האור החוצה. לפי זה יוצא שיום השבת הוא יום שרואים יפי מיוחד בכל דבר ודבר, לא בגלל הגשמיות, בגלל הרוחניות כמו שרואים יפי, גם כן טועמים טעם מיוחד. יש מושג אצל יהודים 'טעם של שבת'[קא], כמו דגים, שאם מבשלים דגים של שבת ביום חול לא יהיה להם טעם דומה. טעם של שבת הוא ממש מציאות. טעם זה הוא באמת חיצוני, הרי טועמים אותו בחיך הגשמי, אם כן מה קורה כאן? כמו שהסברנו, כאשר הפנימיות נכנסת היא מוציאה את כל היפי וטוב הטעם של החיצוניות. הטעם שטועמים בפשטות בדגים אינו של הרוחניות, מלבד צדיק שטועם בחיך הרוחני, אלא של הגשמיות. מי נתן את טעם השבת? שבת אינה תבלין גשמי, אלא שהנשמה של הדבר נכנסה בו, יותר מאשר בחול. הסוד של השביעי נכנס לתוך המסגרת של הששה וגילה את היפי, עד לטעם המאכל. כל דבר ודבר במשך ששת ימי בראשית הוא יפה במובן של טוב.

נשים לב: מי אומר שכל דבר הוא טוב? ה' רואה שהוא טוב. לא כתוב שהדבר עצמו מרגיש שהוא טוב, שהוא יפה, אלא ה' מבחין ומרגיש שכל דבר הוא יפה ומושלם – "וירא אלקים את האור כי טוב... וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אבל כאן כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", ו"צבאם" היינו הצבא שלהם, היפי שלהם. גם הם מרגישים את היפי של עצמם, והסבר זה דומה לפרוש הראשון של רש"י. זה מה שקורה בכניסת השבת, בכניסת השביעי בתוך הששה, הרוחניות בתוך הגשמיות.

טעם, יפי, דפוס ודמות

עולים מפרושי רש"י ותוספות שלש מדרגות של צביון במעשה בראשית:

טַעַם (בְּחִירָה) הוּא בְּדַעַת – כְּלָלוּת חָבָּ"ד. יֹפִי הוּא בְּתִפְאֶרֶת ("לִצְבִי... וּלְתִפְאֶרֶת" ישעיה ד, ב) – כְּלָלוּת חָגָ"ת. דְּפוּס (דְּמוּת) הוּא בִּיְּסוֹד ("הִדוּרָא דְּגוּפָא") וּמַלְכוּת ("כִּדְמוּתֵנוּ" כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל) – כְּלָלוּת נְהִי"ם.

בכל פסוק וענין בתורה הנלמד בחיצוניות יש כמה ממדים בפנימיות. צריך להבין היטב מה אומר כל אחד, ואז לסדר אותם יחד ולראות כיצד הכל מהווה מערכת אחת, וממילא כל פרוש הוא ממד נוסף של אותו הדבר.

לעניננו, מפרושי רש"י ותוספות לבטוי "לצביונם" עולים לנו שלשה רעיונות שונים: טעם, יפי, דפוס ודמות. הטעם שבכל דבר, "טוב טעם ודעת למדני"[קב], הוא הבחירה שלו במה שהוא רוצה להיות, ופרוש זה כנגד כללות החב"ד. יש כמה וכמה שיחות מהרבי שליט"א[קג], בהן הוא מסביר שבחירה היא פעולת הדעת. כאשר אני בוחר משהו אני בוחר את כל מהותי ומציאותי, מה אני רוצה להיות; יפי הוא בעיקר של הגוף, שכנגד התפארת, "לצבי ולתפארת", והוא כנגד כללות החג"ת; ואילו הדפוס והדמות הם כנגד יסוד ומלכות.

נסביר יותר: במבנה הספירות מסודר בשלשה מבנים של שלש ספירות בצורת סגול – סגול של חב"ד, סגול של חג"ת וסגול של נה"י – ובסופן נקודה אחת שמקבלת הכל – המלכות:

חכמה		בינה
	דעת
חסד		גבורה
	תפארת
נצח		הוד
	יסוד
	מלכות

במבנה זה, כולל הקו האמצעי את הספירות דעת, תפארת ויסוד (דת"י), כאשר כל אחת מהן כוללת את שתי הספירות שמעליה, מימין ומשמאל. פעולת הבחירה, שכל אחד בוחר לעצמו מה הוא רוצה להיות לפי טעמו הפנימי, שייכת לדעת. טעם הוא פנימיות הדעת, ולפי טעמו ודעתו בוחר האדם מה רוצה להיות.

נסביר יותר את הבחירה שבדעת: הזכרנו קודם שצביון קשור לשביעות רצון ולא הסברנו את הפשט בזה. בארמית צביא פרושו לרצות, ורצון היינו בחירה. יכול להיות אדם שמרוצה מכך שהוא עצמו ממש בחר והכל לפי טעמו. הבחירה שייכת לספירת הדעת, שלמעלה ממעשה בראשית. הכלל החשוב מאד בכל סוד מעשה בראשית אומר שכל מה שנברא בששת ימי הבריאה הוא כנגד שש הספירות התחתונות, מחסד עד יסוד. מי מחליט? מי בוחר מה לעשות? הבחירה צריכה לבוא מהספירות שלמעלה מהן, מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו"[קד], שלמעלה מ-ו הקצוות. כלומר, הספירות חב"ד אינן חלק ממעשה בראשית, ועם זאת הן המחליטות לפי טעמן. כתוב שהכל נברא באמצעות הספירות חב"ד – "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ובדעתו תהומות נבקעו"[קה]. הבריאה עצמה היא ו הקצוות, אבל עיקרה הוא על פי חב"ד. לבריאה עצמה יש הרגש פנימי משלה, והוא הספירות חג"ת, כאשר הנקודה הפנימית בתוכן היא התפארת, היפי. התפארת היא המיזוג הנכון של כל המדות. ואחר כך בא המעשה החיצוני שהוא בספירות נה"י, עד כללות המעשה שבמלכות.

כתוב בפתח אליהו "תפארת גופא", והיינו ששלמות הגוף היא כנגד התפארת, ופרושה הפשוט של תפארת הוא יפי, ולכן יוצא שתפארת היא יפי של החיצוניות. ספירת התפארת כוללת את הרגש, ואם כן יוצא שיפי זה אינו רק גשמי, אלא כולל מדרגות יפי מעל הדומם, ומצד שני אינו יפי של שכל. מתבקש איפה שיפי זה הוא בעיקר של רגש – יש רגש של אהבה, ויש של אהבה משולבת עם יראה, על מנת לאזן ולהגביר אותה, ויש באמצע תפארת, שהיא מדת הרחמים, שהיא מיזוג נכון של אהבה ויראה.

למה ספירת התפארת היא מלשון יפי? על פי פשט יפי מתייחס לגוף, וכתוב שהיינו לעומת השכל, בכל זאת פנימיות התפארת היא מדת הרחמים והיא כוללת את כל מדות הלב – אהבה, יראה, רחמים, שבפנימיות החסד, הגבורה והתפארת. אכן, יפי חיצוני ממש, של מה שאנו קוראים גוף, אדם יפה תואר בחיצוניות שיתכן ובפנימיות אינו כך כלל, שייך למלכות. תפארת בקבלה היא של מדות, של לב. כלומר, עיקר היפי הוא גלוי מדות ממוזגות בצורה יפה ומתאימה.

במלים אחרות: מה היפי המיוחד שיש לאדם בשבת? זהו גלוי יפי הרבה יותר מאשר במשך ימי השבוע. בשבת יש אפשרות להתייחס ולהתחבר עם הזולת על ידי מדות הלב, על ידי הרגש, הרבה יותר מאשר בחול. לכן יום השבת הוא גם יום של אהבה וחיבה בתוך הבית, בחיק המשפחה. מי שמתארח בבית בשבת, ויש לו קצת רגישות, יוצא מהביקור ואומר שזו היתה השבת הכי יפה שראיתי בחיים, שלא ראיתי אף פעם דבר יפה כמוהו. מה היפי? שהאשה היתה מקושטת ויפה? שסדרו את הבית יפה? הוא ראה יפי של יחס, של מדות, של אהבה בין האיש לאשה ולילדים – איך מדברים עם הילדים, איך הילדים מדברים עם ההורים. יש יפי מיוחד בבית זה בשבת, שאותו לא ראה בימי השבוע. זה נקרא יפי של מדות, של רגש.

פרושי המונח צביון אלו באים לדי ביטוי בשבת: בשבת יש טעם והכרה פנימית שכל דבר הוא נכון, לפי הרצון שלי, וממילא אני שבע רצון מעצמי ומהכל. על שבת כתוב "שבות כאילו מלאכתך עשויה"[קו], אין לי מה לעשות, הכל בסדר. זהו מצב של דעת; כמו כן בשבת מתגלה יפי, שעיקרו ביחסי האהבה.

אכן, בשבת מתגלה גם שלמות הדמות והדפוס בחיצוניות. כאמור, רש"י משתמש פעם אחת, במקום אחד במלה דפוס ובפעם השניה במלה דמות. דפוס על פי סוד שייך ליסוד (בדפוס יש עיקר האותיות של יסוד), ודמות שייכת למלכות. המכנה המשותף בשני הביטויים הוא שלמות חיצונית בתוך הגשם. כתוב בספר הזהר שספירת היסוד נקראת "הידורא דגופא"[קז], ההידור של הגוף. הכוונה שהגוף יפה גם בחיצוניות ממש. המלכות נקראת "דמותנו", והיא הדמות של כל שאר הספירות.

חיבור כל הפרושים יחד יוצר מצב של שלמות בשכל, בלב ובמעשה, וכולם מהווים שכלול מעשה בראשית. שכלול זה מתגלה לבריאה עצמה כאשר הנשמה הפנימית מתחלה להיכנס לתוך המסגרת החיצונית, השביעי לתוך הששה. כל זה נכלל בפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", ובביאור חז"ל עליו "לצביונם נבראו". כאשר השביעי מופיע נשלם הדבר בצביון שלו, כאשר הוא שבע רצון ומושלם בכל מדרגות הנפש – הטעם בבחירת דעתו מרוצה, הלב ומדותיו יפים מאד, וגם הגוף מושלמת בחיצוניות הדפוס והדמות. היפי כולל את כל פרצוף האדם בספירת הדעת, התפארת והיסוד (הכולל גם את המלכות), שהן כוללות את הספירות כולן:

מושכל	חכמה		בינה	טעם בבחירה
	דעת
מורגש	חסד		גבורה	יפי הרגש
	תפארת
מוטבע		יסוד		שלמות הדפוס
	מלכות		שלמות הדמות

אמת – בתפארת או ביסוד?

שאלה: האם אמת אינה מדתו של יעקב אבינו שבתפארת?

תשובה: אמת היא גם בתפארת וגם ביסוד. יש כמה מדרגות של אמת, ובעצם כל קו האמצעי נקרא אמת. נסביר יותר: פאר על פי פשט הוא יפי – "לצבי... ולתפארת"[קח] – והוא עצמו כולל שלש מדרגות, הרמוזות בראשי התבות – פאר, אמת, רחמים. פאר הוא היפי החיצוני, שהדבר מפואר. דבר מפואר הוא כאשר יש מיזוג מרבוי גוונים שונים. גוון אחד בלבד אינו מפואר. אחר כך יש אמת, אחר כך יש רחמים. אנחנו מסבירים תמיד שפנימיות התפארת היא הרחמים, אבל לפי רמז זה האמת ממוקמת באמצע. במלים אחרות: הפאר הוא המלכות של התפארת, האמת היא היסוד שלה, ואילו הרחמים הם התפארת שבתפארת:

רחמים – תפארת שבתפארת

אמת – יסוד שבתפארת

פאר – מלכות שבתפארת

אמת היא כח שמקשר יחד שני דברים בנשיאת הפכים. למה אנחנו מדייקים ומדגישים שאמת דוקא קשורה עם יסוד? בגלל שיסוד הוא חיבור וקישור. לכן שרש האמת גבוה עד אין סוף. אמת בשרשה באה מאמונה, מקור נשיאת ההפכים בעל מודע, אבל הכח, גם הפיזי, לחבר שנים יחד שייך לאמת שביסוד.

בתוך הלב מחברת האמת את פנימיותו עם חצוניותו: פנימיות מדת התפארת – היפי הפנימי שבלב – היא הרחמים. מדת הרחמים היא הכי משולבת, ממוזגת ומפוארת, שכן היא משלבת גווני חסד עם גווני צמצום וגבורה, ולכן בתור מדה פנימית היא מזוהה עם פנימיות התפארת (בתחלת הספר יש רק על כך פרק שלם[קט]). לעומת הרחמים הפנימיים, כל דבר שמתגלה החוצה נקרא מלכות, ולכן הפאר כמושג של יפי חיצוני שייך למלכות. מלכות היא אשה, ויפי האשה שייך להתגלות חיצונית המלכות. בדרך כלל בקבלה פאר הוא איש, ועם זאת בחלוקה שבתוך התפארת הפאר הוא המלכות של מדת הרחמים, נשמת התפארת. הכח שיש במדת התפארת לחבר יחד את הרחמים הפנימיים עם גלוי היפי והפאר החצוניים הוא האמת. לכן, בהקשר רמז זה, האמת היא היסוד שבתפארת. לפי הקבלה זו, "תתן אמת ליעקב"[קי] פירושו לתת את יוסף ליעקב.

שביעות רצון מול סיפוק

שאלה: איך הצביון במובן של בחירה ולהיות מרוצה מסתדר עם כלות הנפש שמתגלה בשבת?

תשובה: הצביון קודם לכלות הנפש. ברגע שיש שביעה, שהאדם מבסוט, זה נקרא סיפוק, והוא יכול להידרדר או להתעלות. אם האדם לא תופס את עצמו מיד ומתחיל לחזור לשרש השביעות מיד מדרדרת אותו, ונעשית בליטה חיצונית. זה ממש להגיע לתוך הרע. לכן אומר האבן עזרא[קיא], על פי חכמת המזלות של הגוים, שיום השבת מועד להשחתה לכל מיני דברים רעים, ולכן יהודים לא עושים בו שום דבר. הכי טוב הוא "שב ואל תעשה", להישאר בשבת בבית ולא לצאת החוצה. אין הרבה מזל בשבת, ככה הוא כותב. למה? שבת קשורה עם הכוכב שבתאי, שהוא כוכב של השחתה. זה לא שייך לנו, אז למה הזכרתי את הענין? רואים מכך ששביעה עלולה להמשיך לרדת עד להרגשת עצמו, ובכך יש השחתה, היא אינה דבר טוב. אבל בקדושה, כאשר הדבר מגיע לשלמותו יש נקודת מפנה. מתוך שלמות זו פונה האדם מיד למעלה, לכלות הנפש. האור מתחיל לחזור מלמטה למעלה. האדם לא יפנה למעלה אם לא יגיע קודם לנקודת שלמות הצביון.

אם כן צביון בכל המדרגות הוא שביעות רצון וקשור עם המספר שבעה. כתוב בחסידות[קיב] ששֶׁבַע מלשון שָׂבֵעַ, והמספר שבא אחריו הוא שמונה מלשון שָׁמֵן. שמן הוא יותר משַׂבֵע, זו כבר צמיחה והתפשטות. בשיעור הקודם למדנו שששה הוא שילוב וחיבור מושלם, אבל היום הסברנו שזו עדיין שלמות בחיצוניות, ואילו שבע הוא כבר השׂבע של הפנימיות. כתוב "צדיק אֹכל לשובע נפשו"[קיג], שאכילת הצדיק לשובע נפשו אין הכוונה שאוכל הרבה, אלא הוא אוכל והברכה שרויה במעיו. זאת בגלל שהוא קשור לפנימיות, ואפילו שאוכל מעט יש באכילה הרבה נשמה, הרבה פנימיות, וממילא עיקר השביעה שלו היא מהפנימיות. הצדיק לא זקוק להרבה חיצוניות, לכן הוא יכול לאכול קצת ולהיות שבע מאד. זהו ההבדל בין שבעה לששה.

נסכם את הדברים עד פה: הסברנו ששביעות רצון מתבטאת בדעת, בתפארת, ביסוד ובמלכות. שביעות רצון בדעת היינו הטעם של כל דבר, שמרוצה בטעמו, שאני בחרתי לעצמי להיות כך, שהרי אני בראתי את עצמי והשתתפתי במעשה בראשית; שביעות רצון בלב היא יפי שלמות המדות, המתבטאת ביחסי האהבה שיש בשבת; ויש גם יפי חיצוני ממש, שהדג יותר טעים בשבת, וכמוהו כל דבר ממש מאיר בחיצוניות. הוא מושלם בדמותו ובדפוסו. כל אלו מצבים של שביעות רצון מכך ששבעה התחיל להיכנס למסגרת הששה.

וְהוּא "שְׂבַע רָצוֹן" מִשְּׁלֵמוּת מַעֲשֵׂי יָדָיו לְהִתְפָּאֵר.

דבר נוסף לגבי התפארת: כתוב בקבלה שכאשר מחלקים את כב האותיות לשנים ומחברים אותן בזוגות מתקבלים יא פרצופים כנגד הספירות[קיד], מכתר עד מלכות כולל הדעת. לחלוקה זו קוראים אלב"ם, כאשר כל זוג אותיות מהוות את פנימיות הספירה וחיצוניותה, כך:

	כתר
	אל
חכמה		בינה
במ		גנ
	דעת
	דס
חסד		גבורה
הע		ופ
	תפארת
	זצ
נצח		הוד
חק		טר
	יסוד
	יש
	מלכות
	כת

בדרך כלל, כאשר מתחילים מספירת החסד, השביעי הוא המלכות, אבל לפי סדר זה התפארת היא השביעית, ואכן לפעמים בקבלה השביעי הוא התפארת. בפרצוף התפארת זוג האותיות ז-צ, כאשר האות ז רומזת ליום השביעי והאות צ לצדיק – "ועמך כלם צדיקים"[קטו]. על הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו" כתוב בפירוש בחסידות שהכוונה היא לאכילת שבת. בשבת, ביום השביעי, כל יהודי הוא צדיק האוכל לשובע נפשו, ולכן יום השביעי הוא יום השָׂבֵעַ. זהו ענין סעודות השבת. מהי תפארת כאן? כמו בכל הפרושים תפארת היא יפי, כמו בפירוש התוספות. זהו ה"מעשה ידיו להתפאר", שהכל מפואר, יפה, מושלם ומשוכלל.