מאמר הוראת המספרים

מלך שמו נקרא עליהם

נעבור להערה העוסקת במדרגה השלישית של התפשטות המלך על העם – "מלך שמו נקרא עליהם". אכן, מקור ביטוי זה אינו פסוק בתנ"ך (על אף שמצוין לדברי הימים), אלא מאמר המופיע בספרי החסידות. בכל זאת, הבטוי נשען על פסוק בדברי הימים, שנאמר לאחר ששלמה המלך בנה את בית המקדש וחנך אותו. שלמה התפלל לה' תפלה ארוכה מאד, בה מתחנן לה' שיקבל את תפלות עם ישראל ואפילו של אומות העולם הבאים להתפלל במקום קדוש זה, בבית המקדש. לאחר כל העבודה הגדולה שלו ביום חנוכת בית המקדש הוא חוזר לביתו וחולם בלילה חלום. בחלום ה' בא אליו ואומר לו: שמעתי את התפלה שלך וקיבלתי אותה. את ההמשך נקריא:

"וירא ה' את שלמה בלילה, ויאמר לו שמעתי את תפילתך ו[על פי זה] בחרתי במקום הזה לי לבית זרע אם אעצור השמים ולא יהיה מטר ואם השדה על חגב לאכול הארץ ואם אשלח גבר בעמי. ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פני, וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם, וארפא את ארצם"[קצב].

שלמה אומר, וזה אחד מיסודות התורה שלנו, שצריכים להאמין שכל צרה שבאה על הצבור היא בגלל חטא. צריך לתקן את הצרה, להמתיק ולרפא אותה. איך מעוררים את הקב"ה לכך? רק על ידי תשובה. דבר ראשון צריכים להיכנע – "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם" – ומכאן מקור הבטוי "מלך שמו נקרא עליהם". מה קורה כאשר העם נכנע? במה מתבטא הדבר? שבאים לבית המקדש, מתפללים ועושים תשובה – "ויתפללו ויבקשו פני", את פנימיותי, "וישובו מדרכיהם". מפסוק זה רואים שהמציאות של "עמי אשר נקרא שמי עליהם" קשורה עם הכנעה, שברגע שישראל מרגישים שהם "עמי אשר נקרא שמי עליהם" מיד הם נכנעים, מתפללים, מבקשים את פני ה' ועושים תשובה.

על דרך הדרוש: "ויבקשו את פני" פרושו לבקש פנימיות, דהיינו לומדים פנימיות התורה, חסידות. לפי זה, הסדר הוא: מתפללים, לומדים חסידות ועושים תשובה. לפני שאדם עושה תשובה הוא צריך לבקש פנימיות, ומיד הקב"ה שומע.

הכל מתחיל מהכנעה, והיא תוצאה של הרגשת "עמי אשר נקרא שמי עליהם". כלומר, האור המקיף הוא מקור ההכנעה שלו. ברגע שיש לאדם הכנעה ה' מהווה אותו הויה אמיתית, בורא אותו באמת. קודם הוא רק היה חלום, לא היתה לו מציאות, וברגע שהוא נכנע בהכרתו "עמי אשר נקרא שמי עליהם" מהווה אותו האור שמתפשט עליו, עד שנעשה חלק מהמלך – "עבד מלך מלך". זהו יחוד עצום בין העם והמלך. אם כן, מעלת היחוד בין עם ומלך יותר גדולה אפילו ממעלת יחוד של איש ואשה, כמעלת ארבעה על שנים.

נקרא את לשון ההערה:

לו. שֶׁהוּא [שם המלך המתפשט בעם] פּוֹעֵל (וְעַל כֵּן שָׁיָּיךְ וְנִזְכָּר בְּהֶקְשֶׁר לָזֶּה – עיי"ש) בְּחִינַת הַהַכְנָעָה הָאֲמִתִּית ["ויכנעו עמי"] בַּעָם וְכִמְבוֹאָר בִּפְנִים לְקָמַן. מִזֶּה [מתוך הכנעה] בָּאָה הַהִתְעוֹרְרוּת לִתְפִלָה [כמו שצריך] – כְּעַבְדָא קָמֵי מָרֵיהּ [כעבד לפני אדונו, כביטוי חז"ל[קצג], רק כך אפשר להתפלל כמו שצריך] – "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ" (ברכות פ"ה) [הבא מהרגשת שם המלך המאיר על הראש] וּפֵרֵשׁ רָשִׁ"י "כֹּבֶד רֹאשׁ – הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת" – פְּנִימִיוּת מִדַּת הַמַּלְכוּת כִּמְבוֹאָר לְעֵיל [בתחלת השער[קצד]],

כמו שלמדנו, פנימיות המלכות היא השפלות, וברגע שהעבד מקבל שפלות הוא מתחיל להשתייך לפנימיות המלך. ר' הלל מסביר את סוד "עבד מלך – מלך", שעבד המלך מתחיל להיות מלך בעצמו, שפנימיות המלכות, שרש המלכות במלך עצמו, היא השפלות. כל זמן שהעבד הולך אחר שרירות לבו הוא בכלל אינו מציאות, הוא חלום, עד שנעשה עבד. ללא שפלות הוא לא שייך למלכות. ברגע שהוא מקבל שפלות למלך הוא מתחיל להיות מלך בעצמו, וזו מציאותו האמתית.

בסופו של דבר מגיע העבד למדרגה הכי גבוהה של אחדות, כמו שכתוב[קצה] שה' עצמו מתפלל, אבל בינתיים הוא מרגיש את העם שבו. על פי פשט עם הוא דוקא דבר נפרד, ולכן כתוב שמלכות לא תתכן על בנים, שרים או אשה וכו'. על מישהו קרוב אי אפשר להיות מלך. המלך יכול למלוך רק על אנשים רחוקים ולא על קרובים. זה נקרא עם מלשון עוממות. אבל עם זאת, המלכות פועלת שהרחוק, העם, חייב להגיש את עצמו לטוב. ההתרחשות בתוכו היא שהופך להיות עצמות המלך, כביכול, אפילו יותר מאשה, שרים ובנים. ביחס אל המלך העם הוא אפילו יותר מבן ויותר מאשה.

שאלה: אם הכוונה הבריאה היא שהאדם יכניע ושיבטל את עצמו לשם מה ה' צריך את זה?

תשובה: באמת צריך לשאול את ה' בשביל מה... יש לו ענין בזה. לה' יש לו תאוה, הוא רוצה להיות למטה, הוא רוצה להיות בתוך העולם. על ידי כל 'הסיפור' הזה הוא עושה לעצמו "דירה בתחתונים"[קצו], מקום חדש שלא היה לו קודם, שהוא עצמו יכול להיות בתוכו, על ידי הבטול שלנו. למה הוא רוצה את זה? צריך לשאול אותו, אבל ככה הוא רוצה. עם זאת, צריכים להבין, עד כמה שאנו מסוגלים, מה הוא רוצה ואפשר להרגיש בכך אפילו קצת טוב טעם. בסופו של דבר, כל ענין החסידות הוא להרגיש את תכלעת הכוונה. אדמו"ר הזקן אמר[קצז], ש"אויף תאוה נישט קיין קשיות", על תאוה של ה' אי אפשר לשאול קושיות, אבל אפשר להרגיל, יותר ויותר בעומק, לטעום טוב טעם. כאמור, בפרצוף הכתר יש טוב טעם, געשמאק, והרגשת רצון ה' בסבת הבריאה, למה ה' רוצה את העולם ואותי, ומה אני צריך לעשות בדיוק.

אם כן, הסברנו הפעם את הרעיון שבפסוק "מלך שמו נקרא עליהם". בפעם הבאה, לאחר סיום לימוד ההערה, נמשיך להסביר ארבע המדרגות של המלכות, שהן הסוד האמיתי בקשר בין המספר ארבעה למלכות והנהגה.

 

* * * * *

בלימוד המשמעות הפנימית של המספר ארבעה, מלכות והנהגה, התחלנו את ההסבר על ארבע המדרגות במלכות – המלך; השערת מחשבת המלך את העם ואיכות הנהגת המלכות; התפשטות שם המלך על העם; העם. הוסבר ששתי מדרגות הן עיקריות – מלך ועם – ושתי מדרגות התכללות ביניהן, "שתים שהם ארבע".

התחלנו ללמוד בהערה על המדרגה השלישית – שם המלך המתפשט על העם – ועל הבטוי "מלך שמו נקרא עליהם". דייקנו במשפט, שלא המלך עצמו מתפשט, רק שמו, בעוד הוא עצמו נחבא בחדרי חדרים. זו תכונה מיוחדת למלכות, בשונה משאר כחות של הנפש. עצמות המלכות מסתתרת תמיד, ואילו שאר המדות מתגלות כפי שהן. אצל אדם בעל חסד מתגלה החסד, לא מסתתר, ואילו המלך עצמו מסתתר, מתגלית רק ההארה שלו. שמו מתפשט ושורה על גבי העם.

לכן כתוב שבריאת העולם תתכן רק על ידי המלכות. אם המדות העליונות היו בוראות את העולם הוא לא היה יכול להתקיים בתור מציאות נפרדת, היה נכלל בתוך במדותיו של ה'. לעומתן, המלכות עצמה מסתתרת, כמו במושג צמצום, ונותנת מקום לעמידת המציאות של הזולת. לאחר צמצום זה מתפשטת הארה מהמלכות על העם. צמצום הוא תכונת המלכות, לכן כל בריאת העולמות היא מלכות ה' המצמצמת את עצמה ורק הארה חיצונית ממנה מתפשטת על העם. ללא זאת, לא היה שום מקום ואפשרות לעמידת עולמות נפרדים.

הנקודה הראשונה שלמדנו מהביטוי "מלך שמו נקרא עליהם" היא שתנועת ההכנעה האמיתית בעם היא פעולת התפשטות שם המלך עליהם על מנת לתקנו. מי שאינו נכנע – אינו מציאות אמתית, הוא סתם בדמיון אחד גדול. ראשית תקון מציאות האדם, שתהיה לו מציאות אמתית, היא על ידי ההכנעתו למלך.

הכנעה אמיתית אין פירושה להיות אבן דוממת, אלא מהווה התעוררות לתפלה. תפלה היא פניה אל ה', במקום לפנות אל ההבל. תפלה נקראת שועה, מלשון "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו"[קצח]. כתוב בחז"ל[קצט] שיש עשרה לשונות של תפלה כנגד עשר הספירות[ר], ולשון שועה היא הגבוהה ביניהן, וכנגד הכתר. ברגע שהאדם פונה מהבלי עולם הזה אל ה' ומתחנן לפניו זוהי ראשית התפלה. בשביל לפנות צריך הכנעה. כלומר, אם האדם צריך להכנע ממציאותו הקודמת והמדומה, הפונה לעסקי הבלי עולם הזה, ואז הוא עומד לפני ה' כעבד לפני אדונו.

הזכרנו את פירוש רש"י, האומר שעמידה בתפלה בכובד ראש היא ב"הכנעה ושפלות", והוא הדבר שמניע ומכשיר את התפלה. לכן כתוב "ויכנעו עמי אשר שמי נקרא עליהם ויתפללו", שהדבר הראשון מתוך הכנעה וכובד ראש הוא שמתפללים כעבד לפני רבו. אזי, מכח השפלות שבפנימיות מדת המלכות, מתחיל העבד להיות שייך למלכות בעצם.

שש המצוות התמידיות

עמידת העבד לפני אדונו היא בשפלות, פנימיות המלכות:

שֶׁכְּנֶגֶד מִצְוַת הַתְּפִלָה – "וַאֲנִי תְּפִלָה" – כִּמְבוֹאָר שָׁם.

גם בסוד ה' ליראיו נגענו בזה[רא]. מבין תריג המצוות המעשיות בתורה ישנן שש מצוות, לפי מנין הרמב"ם וספר החינוך בשם הראשונים והאחרונים, שחיובן תמידי – אדם חייב לקיים אותן כל רגע. שש מצוות אלו הן השרש לכל תריג מצוות התורה וכוללות אותן, ומשום כך זו התבוננות יסודית ביותר ליהודי ביחס למצוות התורה. שש המצוות הללו מכוונות כנגד ו הקצוות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שפנימיותן אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת.

בקצרה: המצוה שכנגד החסד היא כמובן אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך"[רב]; המצוה שכנגד הגבורה היא מצות יראת ה'. המצוה שכנגד התפארת, שפנימיותה רחמים, להיות מודע תמיד לרחמי ה', היא יחוד ה' – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[רג]. המצוה היא ליחד את כל מה שקורה, לדעת שהכל הוא ה' וגילוי שמו, שם הוי', שם הרחמים, וממילא הכל רחמים. יחוד ה' בלב, ברגש, פרושו להרגיש שכל מה שקורה הוא רחמים, לא דין – "ה' אלקינו ה' אחד"; המצוה שכנגד הנצח היא מצוות האמנת אלקות – "אנכי הוי' אלקיך"[רד], הדיבור הראשון של עשרת הדיברות; המצוה שכנגד ההוד היא הדיבור השני – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שלא להודות לשום כח "בלתי להוי' לבדו"[רה]; המצוה שכנגד היסוד היא מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[רו]. מצוה זו היא כנגד האחור, שמירת הברית, האמת. זו מצוה של שמירת המחשבה. ומה באמצע? זו המלכות.

שש המצוות התמידיות מהוות מקום רוחני אלקי סביב האדם. כמו אדם שיושב בתוך חדר בעל ששה צדדים – ד הרוחות, מעלה ומטה – כך האדם נכנס לתוך שש המצוות התמידיות. אדם שמקיים את שש המצוות התמידיות מוקף על ידן במקום רוחני אלקי. הן המקום שלו, ועל כך כתוב "הוא מקומו של עולם"[רז]. מקום הוא כינוי לקב"ה[רח], והמצוות, התורה וה' – הכל אחד, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[רט]. כתוב בספר החינוך[רי], שמצוות אלו הן בסוד שש ערי מקלט, בהן נקלט האדם.

תקון ה'אני' – האדם המתפלל

ככל שאדם נקלט לתוך מצוות אלו הוא נעשה בעצמו "היכל הקדש באמצע"[ריא], זה הבטוי בספר יצירה. נקודת האמצע היא מציאות האדם, המלכות, והמצוה שכנגד האמצע היא מצות התפלה. על כך כתוב בפסוק בתהלים "ואני תפלה"[ריב]. התפלה היא התקון למציאות ה"אני", לאגו של האדם[ריג]. כתוב בכתבי האריז"ל[ריד], ש'אני' הוא כנגד המלכות, והפסוק "ואני תפלה" הוא שלמות אותו 'אני'. ישנו ההבדל בין המצוות הראשונות לבין מצות התפלה: חז"ל אומרים "הלואי יתפלל אדם כל היום כולו"[רטו]. כלומר, המצוה הזו אינה תמידית על פי פשט, אבל היא שואפת להיות כזו. ככל שהאדם מרגיש את המצוות התמידיות שמקיפות אותו, כך הוא נעשה באמצע יותר ויותר מציאות של התפתחות הנפש. התפתחות הנפש היא תקון האני, והוא תלוי, ראשית כל, במדת השפלות וההכנעה. מטרת כל התפלה היא תקון האני העומד בתוך המקום הקדוש של המצוות התמידיות.

אם כן, פנימיות המלכות היא שפלות והכנעה והמצוה שכנגדה היא מצות התפילה – "ואני תפלה". לכן כתוב שתפלה מלשון נפש שפלה, שכן אותיות ת ו-ש מתחלפות בין עברית וארמית. 'אני' קשור גם עם 'עני'[רטז], ואכן דוד אומר על עצמו "עני ואביון אני"[ריז] ולכן אני תמיד מתפלל לה'. בלשון החסידות[ריח], התפלה היא חוט השדרה, ולכן יש שמונה עשרה ברכות, שחז"ל[ריט] מכוונים אותן כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה.

כאמור, מציאות התפלה ותקון האני הם התפתחות הנפש. לא תמיד מתבטא הדבר בדיבור, אבל בלב אדם תמיד מתפלל. זהו מצב של "שפכי כמים לבך נוכח פני אדני"[רכ]. יש לו התפתחות פנימית תמידית. כלומר, הוא במצב של תפלה תמידית, "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". הגעה למצב זה הוא תקון האני, שכן שברגע שהאדם מרגיש את עצמו בתור אני – נשפך אותו אני נוכח פני ה'. יש מצב של בטול האני, שהאדם לא מרגיש את האני כלל, אבל תקון האני בהיותו אני הוא הרגשת עצמו ללא מציאות שמפרידה אותו מהקב"ה. הדרך היחידה להתקשר לה' תוך כדי הרגשת האדם את עצמו היא רק על ידי תפלה. אם האדם מרגיש את עצמו בלי להיות במצב של התבטלות הוא אוטומטית נפרד. מי שמקיים מצוה, כמו שש מצוות התמידיות מתוך מודעות אלקית, אין לו כלל מודעות לעצמו. הוא יותר גבוה מהמלכות, הוא בטל, לא מרגיש את עצמו כלל. הוא אם הוא יודע מעצמו, מכיר בעצמו, הוא כבר נפרד. אבל להכיר מצד אחד, ולא להיות נפרד מצד שני – זה נקרא תפלה טבעית. זהו תקון המלכות, תקון האני.

נקשר את הדברים יחד. מה פועל את השפלות? שם המלך. זהו הכח מלמעלה הבא ב"אתערותא דלעילא". טבע המלך הוא להסתתר בחדרי חדרים, ולא להתגלות בעצמו. על ידי ההסתתרות מתפשטת ממנו הארה, שם המלך, והיא הועלת בעם הכנעה. שם המלך המתפשט מתחיל לתקן אצלי את המלכות, את מציאות העם האמתית בהיותו נעשה המלך – "עבד מלך מלך". מציאות זו מתאפשרת דוקא כאשר העם הוא עבד הבטל למלך. ככל שהעבד בטל באמת למלך הוא נעשה בעצמו מלך.

ההכנעה היא ראשית תקון העם, והבטוי שלה בעבודת ה' היא תפלה באופן של "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". בכך מתקן העם את האני, וזה נקרא תקון המלכות. ככל שהמלכות מתוקנת למטה הופך העם בעצמו להיות מלך. דוד מלך ישראל, "נעים זמִרות ישראל"[רכא], הוא המתפלל תמיד, ומקיים בעצמו "הלואי יתפלל אדם כל היום כולו".

שלמות בית המקדש

וְהוּא עִיקָר שְׁלֵמוּת (בְּחִינַת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה) בֵּית הַמִּקְדָשׁ –

בית המקדש צריך להיות שלם. זאת לומדים מכך שלא דוד בנה את בית המקדש[רכב], אפילו שהוא המתפלל, אלא שלמה בנו. שלמה מלשון שלמות, המלך היינו מלכות, וממילא כוונת הצירוף 'המלך שלמה' היא מלך שלם, שלמות תקון המלכות בבנין בית המקדש. בנין בית המקדש הוא ביטוי לתקון המלכות, ולפיכך הוא נבנה דוקא על ידי המלך שלמה. שלמות בית המקדש היא להיות

"בֵּית תְּפִלָה" – [שבספר יצירה נקרא[רכג]] "הֵיכָל הַקֹּדֶשׁ בָּאֶמְצָע" – כִּמְבוֹאָר בַּפָּסוּק שָׁם.

הביטוי המלא בפסוק הוא "בית תפלה יקרא לכל העמים"[רכד], שכל העמים יבואו להתפלל, אבל כמובן שיש משהו מיוחד בתפלת עם ישראל לעומת תפלת אומות העולם. המיוחד הוא ההכנעה והשפלות הגדולים של ישראל. היהודי מתנשא על כל העמים בכך שהוא באמת יותר בטל, יותר נכנע לה', וממילא בתפלתו יש יותר התבטלות הנפש, יותר תקון האני, עד שמתיחד לגמרי עם המלך. מרוב בטול הנפש הוא נעשה בעצמו חלק מהמלך.

הזכרנו בפעם הקודמת שהביטוי "ויבקשו פני" פרושו פנימיות. בקשת פנימיות לא נאמרה לכל העמים, הם יכולים וצריכים להתפלל שה' ירחם עליהם ויושיע אותם. ה' מרחם על כל מעשה בראשית – "ורחמיו על כל מעשיו"[רכה]. אם הגוי מתפלל בהכנעה המתאימה לו ה' שומע ומרחם עליו, ובמיוחד אם יבוא לבית המקדש, שכן הוא משמש "בית תפלה לכל העמים". אבל יהודי נכנע ממש. למה עם ישראל יכול להיכנע יותר מכל עם? בגלל ש"שמי נקרא עליהם", לא שהם נקראו על שמי. "שמי נקרא עליהם" מביא אותם ופועל בהם את השפלות האמיתית, וממילא התפלה שלהם אמתית לגמרי ופנימית יותר משל אומות העולם. כל דבר כאן הוא מסובב מהמדרגה הקודמת – מהכניעה באה התפלה, מהתפלה באה בקשת פנים ומבקשת פנים באה תשובה שלמה.

נסכם את ההערה: מתוך "מלך שמו נקרא עליהם" מגיע עם ישראל להכנעה אמתית, ומתוך כך לתפלה אמתית, שהוא תקון המלכות, כאשר האדם נמצא בבית המקדש, שלשם כך נבנה. האדם צריך לבנות בעצמו בית המקדש, שהוא המקום האלקי, על ידי קיום המצוות התמידיות. נפסק להלכה[רכו] שאסור להתפלל בבקעה, במקום פרוץ, אלא צריך להתפלל במקום מוקף קירות סביב. ברוחניות, ההקפה היא בית המקדש במובן הרוחני, כלומר, התודעה של המקום האלקי בו האדם מתפלל. מקום זה הוא ציור שש המצוות התמידיות כקוביה. שלמות בית מקדש זה הוא רק כאשר אני נכנס להתפלל בתוכו. בית מקדש ללא 'אני' בתוכו אינו התכלית. תכלית התפלה בבית המקדש היא "ואני תפלה". זהו שלמות התקון.

מלכות – גילוי העלם שאינו במציאות

נחזור לענין שבגוף המאמר: במלכות ארבע מדרגות – מלך, השערת העם בתוך המלך, התפשטות שם המלך על העם ועם. בספר התניא[רכז] מובא בטוי מאד חשוב, שמקורו בקבלה[רכח]:

"אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם",

כלומר, לא תתכן מציאות של מלך בלי עם. מה זה אומר? כל מדה אחרת יכולה להתגלות גם ללא הזולת, אפילו מדות שלצורכו, כמו חסד – לתת מתנה, או לעשות טובה למישהו.

נרחיב: כתוב שאדם מסוגל להרגיש בלבו חסד למרות שאין זולת. אכן, הוא לא יכול לבצע את החסד ללא זולת, אבל הוא יכול להרגיש את ההתעוררות לעשות טוב. אדם יכול להתעורר לעשות טוב לאחר גם באי בודד, גם כשאין זולת לגמול אתו חסד. לעומת זאת, מלכות לא תתכן כלל ללא מציאות של עם. מלכות אמתית לא תתכן אם העם עצמו לא בא להקדים את פני המלך, להשתחוות לו ולהיכנע בפניו. ללא זאת הוא אף פעם לא יסגל לעצמו את תכונת המלכות. כלומר, מלכות אמיתית נעלמת בתת-מודע ובעל-מודע יותר מכל כח אחר.

זהו כלל גדול בחסידות ובקבלה: כל הכוחות קיימים בהעלם לפני שמתגלים. העלם היינו על-מודע וגלוי היינו מודע. קודם נמצא הכח בהעלם ואחר כך הוא מתגלה. למשל: אדם שמרגיש רצון לעשות חסד והרגש מתגלה בלב, היה קודם רגש זה בהעלם התת-מודע או העל-מודע. מוסבר בחסידות[רכט], שבהעלם זה ישנן שתי מדרגות: 'העלם שישנו במציאות' ו'העלם שאינו במציאות'. יש מצב של העלם בתת-מודע, שכבר נמצא ורק חסרה התעוררות קלה יחסית על מנת לגלותו מהעלם. לעומתו, יש העלם שאינו במציאות כלל, ואזי מאד מאד קשה לגלותו. גם הרמ"ק בספרו[רל] וגם בספרי החסידות באריכות מובאים שני משלים להבדל בין שני סוגי ההעלם: שלהבת הקשורה בגחלת ואש בצור החלמיש. בשלהבת שבתוך גחלת נעלמת השלהבת מהעין, רואים רק את הגחלת. על מנת לגלות את השלהבת נצרכת רק נפיחה בגחלת ומיד השלהבת מתגלה. היות והשלהבת כבר קיימת במציאות לכן כדי לגלותה לא נצרכת עבודה קשה, רק התעוררות יחסית קלה של נפיחה. זהו משל ל'העלם שישנו במציאות'. לעומת זאת, האש שבצור החלמיש אינה אש גלויה, ועל כן כדי להוציא ניצוץ אש מתוכו נצרך כח, עבודה קשה יחסית, של הכאת שתי אבנים זו בזו. זה נקרא 'העלם שאינו במציאות'.

איך הדבר בנפש? כתוב שכל כחות הנפש קיימים בגדר 'העלם שישנו במציאות', חוץ ממדת המלכות של הקדושה, שרק היא בגדר 'בהעלם שאינו במציאות'. עובדה זו מחייבת שני דברים: דבר ראשון הוא שיותר קל לגלות את שאר כחות הנפש מאשר את המלכות. קל פרושו שהאדם יכול לגלות אותם בעצמו, ואינו זקוק לעזרה מבחוץ. "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים"[רלא], ואדם שחבוש ואסור לא מסוגל להוציא את עצמו לבד. בנפש, מדת המלכות חבושה לגמרי, היא בגדר 'העלם שאינו במציאות', ולכן היא לא יכולה להוציא את עצמה לידי גילוי. אדם לא יכול לגלות בעצמו את המלכות, הוא חייב שהעם יגלה ויוציא ממנו אותה. המלכות בנפש היא כחבוש בבית האסורים, היא לא מסוגל להוציא את עצמה, רק בעזרת הזולת. לעומתה, את שאר כוחות הנפש – חכמה, בינה, חסד, גבורה וכו' – יכול האדם לעורר לבדו, בגלל שהם קיימים ב'העלם שישנו במציאות'.

הדבר השני הוא חיוב מציאות הזולת: כמו שאדם יכול בצורה קלה לעורר מדה מהעלם, כך הוא יכול לעשות זאת ללא זולת כלל. היא הנותנת, הדברים תלויים זה בזה. בחכמה ובינה פשוט הדבר שניתן להשכיל השכלות ולהשיג השגות גם ללא מציאות הזולת, אלא אפילו במדות הלב, כמו חסד שנועד לזולת, כך הוא. כפי שהאדם יכול לעורר את החסד בעצמו כך הוא יכול להרגיש אותו גם ללא זולת. אמנם הרצון לא יכול לבוא לידי סיפוקו בביצוע החסד ללא זולת, אבל בהחלט ניתן להרגיש רצון להטיב גם ללא מציאות זולת. לעומת זאת, גלוי מלכות לא יתכן כלל ללא מציאות הזולת. כל זה להסביר את המאמר "אין מלך בלא עם", המיוחד לגבי מלך ולא נאמר על שום מדה ותכונה אחרת.

לכן מלכות מחייבת את כל הארבע מדרגות – מלך, השערה, התפתחות השם ועם. ברגע חייב להיות שתים חייב להיות גם ארבע. כמו הסברנו בפעם הקודמת.

אצל ה' המלכות מתגלה בגלל שמציאות הזולת גם קיימת בתוכו. ה' משתעשע בנשמות הצדיקים, "מחול לצדיקים" בלשון חז"ל[רלב], לכן העם ממש נמצא בתוכו, הוא יכול להיות מלך. כל מאמרי החסידות שואלים איך יכול להיות "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא"? הרי "אין מלך בלא עם"? מסבירים שבאמת, כמו כל דבר, במלכות ה' בתוך אור אין סוף הכח לא חסר פועל[רלג], אין חסרון של פועל. אצלנו, אחרי הצמצום הראשון, יש חסרון בפועל, כל זמן שהדבר לא יצא לידי פועל זה הכל חסר, אבל למעלה אין חסרון של פועל.

שנים וארבעה – יחוד גלוי ונחבא

המספר שנים הוא זווג ושלום, כמו איש ואשה, "שנים שנים באו אל נח אל התבה"[רלד]. מלך ועם גם הם שנים, ובכל זאת היחוד ביניהם הוא אחר –הוא של ארבעה, לא של שנים.

אַךְ אֵין יִחוּד הַמֶּלֶךְ בְּעַמּוֹ כְּיִחוּד זָכָר וּנְקֵבָה הַנַּ"ל, שֶׁהֲרֵי יִחוּד זָכָר וּנְקֵבָה הוּא בְּסוֹד "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמֶלֶךְ וְעָם, הַמֶּלֶךְ נֶחְבָּא בְּחַדְרוֹ בְּצִמְצוּם וְהֶעְלֵם מַהוּתוֹ מֵעֵינֵי כָּל בְּרִיָּה, רַק זִיו הֶאָרָתוֹ מִתְפַּשֵּׁט בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ בְּסוֹד "שֵׁם" כַּנַּ"ל.

זהו עיקר ההבדל. יחוד זכר ונקבה – "והיו לבשר אחד"[רלה] – הוא גלוי, לא אחד שמתחבא מהשני. לעומת זאת, יחוד מלך ועם נעשה על ידי כך שהמלך מתחבא. בדיוק להפך. כאשר שני דברים נקשרים יחד זוהי דביקות, אבל כאן נעשה היחוד על ידי התחבאות האחד מהשני. ללא ההתחבאות לא היתה התחברות, לא היתה כלל מציאות של זולת, וממילא לא היה למלך עם מי להתחבר. המטרה הסופית, התכלית, היא יחוד, והוא מחייב בדיוק את ההפך מיחוד השנים. המלך נחבא בחדרו פנימה, מצמצם את עצמו לגמרי, ורק שמו מתפשט ממנו על כל המדינות שלו, ובכל זאת בסופו של דבר על ידי כך במקום שיהיו שנים יש ארבעה. אצל איש ואשה לא נחבאים לכן אין ארבע, רק שנים, אבל אצל מלך, שחייב להתחבא, מתחיבות ארבע מדרגות – הוא בפני עצמו, השערתו מצד עצמו את העם, התפשטות הארה חיצונית ממנו וקריאת שמו על העם, והעם. אלו הארבעה שמלכות מחייבת. בסופו של דבר יחוד זה הוא יותר עצמי, שהכל עצם אחד, אפילו מיחוד של שנים.

חיצוניות השם ופנימיותו – אימה וכיסופים

חִצוֹנִיוּת הַשֵּׁם מְטִילָה אֶת אֵימַת הַמֶּלֶךְ עַל הַכֹּל, אַךְ אֶל פְּנִימִיּוּת הַשֵּׁם נִכְסְפָה נֶפֶשׁ כָּל חָי.

כאן יש משהו חדש: עד כאן דברנו על שם בתור התפשטות של הארה חיצונית מהנפש, אך לא חלקנו בשם עצמו. כאן רואים בשם המלך שתי מדרגות – פנימיות השם וחיצוניותו.

בתוך שם המלך יש צמצום. כל סוד הצמצום המובא בקבלה הוא שהמלך מתחבא. מה מתצמצם? רק המלכות. מלכות דאין סוף היא היא הפועלת את הצמצום על עצמה. משמעות הצמצום היא בדיוק אותה התחבאות, אבל ה' מתחבא עם מטרה – יחוד אמתי עם עמו. ברגע שהמלך מתחבא, לאחר שמשער את העם, מתפשט החוצה השם שלו.

בשם גופא יש שני ממדים המתבטאים בשתי פעולות: הפעולה הראשונה היא שפועל שם המלך הוא הטלת אימה. מי שנכנס למדינה, רק עובר את הגבול התגובה הראשונה שלו היא אימה. פתאום נעשה עיוור, מקבל 'שוק'. הוא מרגיש את שם המלך שמתפשט על כל המלכות הזו. הפעולה הזאת היא חיצוניות השם. ההכנעה שהמלך פועל היא ראשית התקון וחשוב לפעול אותה. אבל יש בשם משהו פנימי יותר: מרוב האימה והפחד הוא פועל שם המלך על האדם משיכה עצומה אל המלך, עד כדי כלות הנפש. בלשון התורה נקראת משיכת הנפש כיסופין אל פנימיות השם – "נכספה נפש כל חי"[רלו]. נפשו של כל אחד מהעם נכספת אל המלך. בחיצוניות השם תארנו את פעולת ההכנעה שבו, וכעת נוספה גם פעולת המשיכה [המעבר מהכנעה למשיכה קשור לנלמד קודם, שמהכנעה בא האדם להתפלל, לכיסופין ובטול לה'. התפלה באה לאחר ההכנעה ובאמת היא כבר מבטאת את הכיסופין והתנועה אל פנימיות השם].

בסוד כוונת בריאת העולמות, מיד לאחר הצמצום, נותר רשימו מהאור הראשון, ואחר כך נמשך אור הקו. בדרך כלל כשמדברים על התפשטות שם מדמים אותה לקו שמתפשט, אבל באמת הדבר נכון גם ביחס לרשימו. שם רמוז בתוך רשימו. הרשימו הוא כמו חיצוניות השם, המבטא בעיקר את האימה והפחד, ואת ההכנעה בתוכן. פנימיות השם המעוררת כיסופין מתגלה בהארת אור הקו.

באופן מפורט יותר, בקו בעצמו חיצוניות ופנימיות: חיצוניות הקו מגלה את הרשימו ומודדת אותו לכל אחד ואחד. כלומר, בשביל להרגיש באמת את הרשימו גם צריך קו. אמנם עיקר האימה והפחד באים מהרושם של הרשימו, אבל הרגשתם נפעלת על ידי חיצוניות הקו. חיצוניות הקו מוקפת בחלל הפנוי ומודדת את הרשימו. הרשימו הוא כמו חומר היולי לגמרי[רלז], ללא שום צורה ותפיסה כלל, והקו, הנקרא "קו המדה"[רלח], מודד ויוצר מכל האנרגיה שבו יצירה מסוימת, לפי מה שעלה ברצונו יתברך. רק כח שלוקח את ויוצר ממנה. הדבר הראשון שחיצוניות השם, חיצוניות הקו, פועל הוא התגלות הרשימו המטילה אימה ופחד על המציאות, על העם.

לעומת זאת, פנימיות הקו מגלה את פנימיות השם, והיא פועלת בדיוק להפך, כיסופין וגעגועים להשתפך על המלך – "נכספה נפש כל חי". זהו עומק סוד המלכות: המלך מתחבא, אחר כך שמו מתפשט, והוא מטיל פחד על העם, אחר כך נולדים בעם כיסופין עליו המביאים בסוף את העם ליחוד, כמו בתפלה. כתוב שתפלה היא דביקות[רלט], מלשון "תופל כלי חרס"[רמ], הדבקת ספלים נקראת תופל (אפשר לרשום גם ב-ט וגם ב-ת[רמא]). זו דביקות של עבד במלך.

על כסא ה' למלך

בדביקות זו יש תכונה העולה אפילו על דביקות איש ואשה, הקשורה להוראת המספר שנים. מהי?

עֹמֶק סוֹד הַמַּלְכוּת הוּא כְּאָמְרָם ז"ל "עֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ" מַמָּשׁ – [וכך נאמר על שלמה בדברי הימים[רמב]] "וַיֵּשֶׁב עַל כִּסֵּא הוי' לְמֶלֶךְ",

כאמור, שלמה הוא שלמות התפלה בבית המקדש שבעצמו בנה, שם התפלל וה' קיבל את תפלתו, וזה היה הדבר הראשון שעשה בו.

מה המעלה של המלכות בקדושה? למה צריך להיות בכלל מלך בעם ישראל? כתוב שמלך בשר ודם הוא העבד הכי מושלם של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא בתכלית השפלות. על דוד המלך כתוב שזכה למלכות רק מפני ש"קופה של שרצים מונחת לו מאחריו"[רמג]. הכוונה שתמיד היה לו 'רגש נחיתות', כלשון ימינו, מכך שהוא בא מרות המואביה וכו'. דוד תמיד היה במצב של שפלות עצומה, לא במצב של בטול במציאות, כמו של משה רבינו שאינו מרגיש את עצמו כלל[רמד]. כתוב שאצל דוד המלך רגש הנחיתות היה בתכלית הקדושה, בלי להיות עצוב מכך. אם השפלות גורמת לעצבות היא כבר קליפה, ישות[רמה]. אבל אם זהו פשוט נחיתות, שבאמת "יש לו קופה של שרצים מונחת מאחריו", תמיד יש לו רקע של הכי גרוע מכולם – זו שפלות. דוקא בגלל השפלות זכה דוד להיות "דוד מלך ישראל חי וקים"[רמו]. לשאול לא היתה תכונה זו, ולכן מלכותו של שאול נפסקה, ורק מלכות דוד היא "חי וקים".

לעניננו, שלמה מגלה את שלמות הבטוי של תפלת דוד בבית המקדש. המלך בקדושה הוא העבד המושלם ביותר. היות והוא בשפלות כל כך גדולה לגבי הקב"ה הוא נעשה כמו הקב"ה – "עבד מלך מלך". ולכן כתוב עליו "וישב... על כסא הוי' למלך", שהוא עצמו יושב על כסא ה', הוא כמו ה'.

שנים וארבעה – מ'אחד' ל'יחיד'

מדרגה זו היא:

בִּבְחִינַת "מֶלֶךְ יָחִיד" מַמָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מִבְּחִינַת "בָּשָׂר אֶחָד".

הסוד השנים הוא שיהיו "בשר אחד"[רמז], אבל אצל מלך ועם אין שנים שמתאחדים. עיקר הרצון הפנימי של המלך הוא לגלות ש"אין עוד מלבדו"[רמח] – יש רק מלך ואין שום דבר חוץ ממנו. מלכות אמתית היא שאין כאן אף אחד, רק המלך. זה נקרא "מלך יחיד"[רמט]. מלך בשר ודם צריך להתבטל למלכות ה'. לכאורה, ענינה של התורה הוא לגלות את מלכות ה' בעולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[רנ]. אם כן, מה המעלה של מלך? הגלוי שבעצם אין פה אף אחד, רק המלך. אצל איש ואשה אין הדבר כך, תמיד יש שנים שנעשים אחד. לעומת זאת, כאשר יש ארבעה הם חוברים לאחד, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן"[רנא], עד לאחד שבבחינת יחיד. המלכות, בחינת ארבעה, מגיעה בסוף לאחדות גבוהה הרבה יותר מאחדות של שנים שנעשים אחד. שנים שנעשים אחד הם תמיד נפרדים, אלא שנעשים אחד – "והיו לבשר אחד" – אך עדין לא במדרגת יחיד. שלמות תכלית המלכות היא לגלות את היחיד, והיינו שעבד המלך כל כך בטל וחסר מציאות, ממש כלום, עד שנשאר המלך עצמו. אם כן, בסופו של דבר, היחוד כאן יותר גבוה מאשר יחוד השנים.

שרש העם בעצמות המלך

לח. מְצִיאוּת הָעָם מוּשְׁרֶשֶׁת בְּעַצְמוּת הַמֶּלֶךְ

הוסבר, שהמלכות קימת ב'העלם שאינו במציאות'. הבטוי בחסידות[רנב] הוא "נמצא במציאות בלתי נמצאת". יש מציאות אבל אי אפשר למצוא את המציאות הזו. קודם דברנו על המלכות כפי שהיא כח בתוך האדם הקיים בהעלם שאינו במציאות, במציאות בלתי נמצאת. כעת מסבירים, שהמלכות ביחס לקב"ה היא העם. לגבי אדם אי אפשר לומר שהמלכות היא העם ממש, שאנשים אלו קיימים בתוך נשמתו. אבל לגבי הקב"ה, המלכות כפי שנמצאת בבחינת מציאות בלתי נמצאת, בהעלם שאינו במציאות בתוך עצמותו של ה' – היא עצמה העם. המלכות והעם הם היינו הך, העם הוא חלק מעצמות המלך.

יש על כך רמז מאד נפלא: תמיד כאשר מדברים בחסידות על ה' עצמו משתמשים במלה 'עצמות'. עצמות פרושה אני בעצמי. פעם הסברנו[רנג] שיש חמש מדרגות: עצמות, מהות, מציאות, איכות וכמות. עצמות היא המדרגה הכי גבוהה, הדבר בעצמו. לכן עצמות ה' תמיד נקראת אנכי – "'אנכי הוי' אלקיך'[רנד] – אנכי מי שאנכי"[רנה]. לעצם עצמו אין שום תואר, שום תפיסה, ושום שם כלל. עליה כתוב[רנו] שלא נרמזת בשום שם, בשום אות ואפילו לא בקוץ האות.

מאידך, הסברנו קודם שמלכות היא ה'אני' אצל האדם. כלומר, גם אצל הקב"ה המושג עצמות ה' קשור בעצם מדת המלכות, יותר מכל מדה אחרת. על אף שאין לו שום הגדרה במודע כלל, בכל זאת עצם המושג עצמות כדבר עצמו, ה"אנכי" שבו קשור עם המלכות, עם ה'אני'. אם כן, המלכות מושרשת במקום הכי גבוה, בעצמות שבכתר. על כתר מלכות נאמר "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"[רנז] – "אני ראשון" היינו כתר, "אני אחרון" היינו מלכות[רנח], ו"נעוץ סופן בתחלתן". שרש האני בכתר, במדרגה הכי גבוהה שבו, הנקראת "רישא דלא אתידע", הוא בהעלם שאינו במציאות. זהו ה"אנכי" שבבחינת עצמות כביכול. רות, אם המלכות, עולה עצמות כלומר, עצם שווה ל-ר.

כל ההסבר היה הקדמה לקשר בין עצם ועצמות למלכות, וכעת נגש לרמז עצמו. במלה עצם רואים עוד פלא:

(עֶצֶם [הוא] סוֹד מֶלֶךְ – [העולה בגימטריא] צ – [המוקפת לפניה ואחריה באותיות] עַם) [אם כן, עצם מבטא את המלך בתוך עמו] בְּסוֹד הָרִיבּוּעַ דְּתֵיבַת מֶלֶךְ כָּזֶּה: מ מֶלֶ מֶלֶךְ שֶׁעוֹלֶה עַם מֶלֶךְ.

ריבוע בקבלה היא צורה של התגלות תבה. אין הכוונה לריבוע במובן המספרי, כמו חמש בריבוע, אלא שם נרדף לפעולת תהליך התגלות מלה, בו פותחים עם האות הראשונה, אחר כך מוסיפים עוד ועוד אותיות עד להשלמת התבה. לפעמים משתמשים בקבלה בבטוי נוסף: 'אחורים של מלה', אך כאן השתמשתי כמובן בבטוי ריבוע, בגלל שייכותו למלה ארבעה, למלכות. בכל אופן, כאשר עושים את הריבוע של המלה מלך – מ מל מלך – עולה הכל עצם.

שני השלבים הראשונים בהתגלות המלה – מ מל – עולים עם, כאשר הסדר הוא למפרע: השלב השני של הריבוע (אותיות מל) הוא הראשון במלה עם (האות ע), ואילו השלב הראשון (האות מ) הוא השני במלה עם (האות ם). כלומר, עוד לפני שיש התגלות מלך כבר ניתן לזהות את העם בעצמות ההעלם שבו.

מלך צדיק

אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם עוֹלֶה מֶלֶךְ (צ כַּנַ"ל) צַדִּיק [ומיהו?] (הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית לְעַמּוֹ לְתַקְנוֹ וּלְהַשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל טוּב סֶלָּה)

צדיק הוא בחינת יסוד[רנט], ברית של התקשרות, "צדיק יסוד עולם"[רס], ולפי זה, מלך צדיק הוא מלך המקושר לעמו בתכלית כדי לתקן אותו. הצדיק עצמו נעשה היסוד, המתקשר בתכלית ההתקשרות על מנת ליצב, ליסד ולהקים את העולם. כתוב בחסידות[רסא], שכאשר צריכים להתקשר למשהו, לתקן אותו, צריך לעשות זאת מלמטה, לרדת למטה מהמדרגה. זהו מלך צדיק, מלך כשר. מלך של סטרא אחרא רוצה כניעה. ההכנעה עליה דובר קודם במלך של קדושה היא רק אמצעי לתקון, שבלעדיו לא יתכן תקון, אבל היא אינה התכלית. תכלית היא תקון עד שהעם הופך להיות המלך. המלך כל כך אוהב את העם עד שרוצה שהעם יחזור להיות הוא עצמו ממש, כמו שהיה בתחלה, ואפילו יותר מיחוד איש ואשה.

זהו הרצון המלך, שהוא רצון כל בריאת העולמות. בבריאת העולמות מתגלה ה' כמלך יותר מכל בריאה אחרת, והרצון שבסופו של דבר כל העולמות יגלו "אין עוד מלבדו". תכלית הכוונה ביחוד איש ואשה הוא "פרו ורבו", ואילו תכלית כוונת המלכות היא לקדם יותר ויותר את גילוי "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". תכלית "פרו ורבו" אצל המלכות כבר מקוימת, לא צריך יותר, והיא רק אמצעי להגיע לגלוי של "מלך יחיד".

מלך צדיק בשינוי צירוף האותיות הוא מלכי צדק מלך שלם. חז"ל אומרים[רסב] שמלכי צדק הוא שם בן נח, ושם הוא סוד שם המלך. על פי פשט[רסג] מלך שלם הוא מלך העיר שלם, ירושלים, אבל אפשר לקרוא עוד יותר פשוט, שהוא מלך המגלה את שלמות המלכות.

שֶׁהוּא "מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" (בראשית יד, יח) שֶׁבָּא בְּהֶמְשֶׁךְ לְסוֹד "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" כַּנַ"ל [הנאמר על אברהם אבינו, כפי שנלמד], וְהוּא [מלכי צדק] "הוֹצִיא לֶחֶם וְיַיִן" – [שהם] שֶׁפַע מָזוֹן (מְזוֹנָא דְּגוּפָא וּמְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא) בְּנִגְלֶה וּבְנִסְתָּר וְדַ"ל.

מה תפקיד המלך? דברנו על כך שמלכות ענינה השגחה פרטית, לחלק את המזון הקצוב לכל אחד ואחד. בדרך כלל יש בכך שתי מדרגות: מזונא דגופא ומזונא דנשמתא. בתורה היינו הנגלה והנסתר שבה – "גופא דאורייתא" ו"נשמתא דאורייתא". כתוב[רסד] שלחם הוא מזון הגוף, ויין הוא מזון הנשמה, וכשמלכי צדק הוציא לחם ויין זהו רמז לנגלה ולנסתר. הנסתר הוא יינה של תורה, סודות התורה – "נכנס יין יצא סוד"[רסה].

חז"ל אומרים[רסו] שמלכי צדק מלך שלם מסר את כל המדרגות שלו לאברהם. עד כאן היה מלכי צדק כהן והכהונה היתה אצלו בבחינת פקדון. מבואר, בעיקר בספר הכוזרי[רסז], דבר חשוב מאד: הנפש האלקית, עם כל המעלות של עם ישראל, עברה בתור פקדון ומעבר מאדם הראשון, דרך גדולי הדורות, עד אברהם אבינו. אברהם אבינו, כך היא הלשון, הוא הראשון שהתעצם עם הנפש האלקית. הכוונה שהיא נעשתה עצם מעצמו. אנחנו לומדים עכשיו על סוד העצם, ואכן עד אברהם אף אחד לא התעצם עם המעלות העליונות של הנפש האלקית, ועם וכתר המלכות שטמון בה (וכך גם לגבי שאר הכתרים – כתר תורה וכתר כהונה). התעצמות היא בחינת מלכות, שהדבר הופך להיות 'אני'.

זה גם כן משהו מאד חשוב: להתעצם עם משהו פירושו שהדבר נעשה כעת אני עצמי, ולא רק איזה פקדון שעובר דרכי. כתוב שעיקר ענינו של אברהם אבינו הוא שהיה הראשון שהתעצם עם כל המעלות של כהונה, מלכות ותורה, וברגע שהוא מתעצם הוא גם כן מוריש אותם הלאה לבניו. בסיפור זה מלמדים אותנו חז"ל שמלכי צדק מסר לאברהם לא רק לחם ויין, אלא גם את עצמו, על תכונותיו – כהונה ומלכות. הן היו אצלו בתור פקדון ולא בעצם, ועכשיו הוא מסר הכל לאברהם אבינו.

הכל בסוד מה שהוסבר בפעם שעברה, שהארבעה נעוץ באחד, דוד באברהם. אברהם הוא בחינת אחד ודוד הוא בחינת ארבעה. מלכי צדק הוא מלך צדיק, "ברכות לראש צדיק"[רסח], הדואג לחלק את המזון לכל אחד ואחד, להחיות ולתקן אותו. הוא צריך לחלק לחם ויין, מזונא דגופא ומזונא דנשמתא, נגלה ונסתר של תורה. אם כן, מלכי צדק הוציא לאברהם לחם ויין, ומעביר לו בכך את תכונות המלכות.

תפלת הצדיק ותפלת העבד

נעבור להערה הבאה, ולפני כן נחזור על העיקרון שהוסבר: אמרנו שיחוד שנים נקרא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[רסט], והיחוד של ארבעה, של המלכות, נעשה באופן אחר. קודם המלך מסתתר ומתחבא, ולכאורה בדיוק ההפך מהאחדות. כאשר ישנה משימה של אחדות, אפשר להגיע אליה ישירות – להיות ביחד. אבל אפשר לעשות בדיוק ההפך, להסתתר ולהתחבא, ואז המהלך מחייב עוד כמה מדרגות באמצע, שלכאורה מרחיקות במקום לקרב, אך בסופו של דבר פועלות יחוד יותר נפלא, לגמרי נפלא, למעלה מטעם ודעת. זהו לא יחוד של שנים, אלא של יחיד גמור, "מלך יחיד". מכך כלל גדול: כאשר פועלים בעקיפין משיגים מטרה יותר פנימית מאשר כשפועלים ישירות.

לח. בָּשָׂר אֶחָד עוֹלֶה תְּפִלָה

עד כאן הסברנו שתפלה היא מלכות, מדרגה של ארבעה, המגיעה לבחינת "מלך יחיד", ולא למדרגה של "בשר אחד". איך נסביר את רעיון הרמז? כתוב בחסידות שיש כמה מדרגות של תפלה. בדרך כלל מדובר על שלש מדרגות, אבל כאן נזכיר רק שתים מהן. מקור הנושא הוא בספר הזהר^[רע], ומבואר בספר חנה אריאל לר' אייזיק מהומיל[רעא], שיש תפלה שנקרא תפלת צדיקים

בְּסוֹד צְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא [זו לשון הזהר]

תפלה ענינה זווג[רעב], כמו חתן וכלה, ותפלה של צדיקים היא ענג מורגש של זווג. תפלת צדיקים היא כמו תפלת שבת. כתוב בחסידות[רעג], שתפלת שבת היא ענג השבת הכי גדול למי שזוכה. יש אנשים שענג שבת אצלם הוא לאכול ולשתות, יש אנשים[רעד] שאצלם הוא לישון כל היום – "שינה בשבת תענוג"[רעה]. כל אחד לפי הענג שלו. כתוב שמי שזוכה, לא רק צדיקים אלא אפילו חסידים אמיתיים, ענג השבת שלו הוא תפלה. יש משהו מיוחד כאשר מתפללים ושרים את התפלה של השבת, שהוא הענג הכי נפלא. בימות החול לא מתפללים בשביל הכיף, אתה מתפלל בשביל עבודת ה' והשתפכות הלב, בשביל לבקש ולהתחנן לפני הקב"ה. זו עיקר מצות התפלה, אבל בשבת לא מבקשים שום דבר. התפלה בשבת לא נועדה לשם כך. בשבת התפלה נועדה להתרפק, כמו שני אוהבים, חתן וכלה. ענג הכי נפלא הוא בתפלה של זווג, תפלת הצדיקים. אכן, צדיקים תמיד בבחינת שבת[רעו]. לעומתה, התפלה שכנגד המלכות היא כמו תפלה של חול, כמו עבד שעומד לפני רבו. דוקא תפלה זו היא שמשיגה את הבחינה הכי גבוהה של "מלך יחיד".

אַךְ הַתְּפִלָה דִּבְחִינַת מַלְכוּת הִיא כְּעַבְדָא קַמֵיהּ מָרֵיהּ כַּנַ"ל.

קו שמאל בכללותו הוא קו העבודה, ועבודה ככלל היא תפלה. בראשית קו העבודה, בבינה, התפלה היא של שמחה, תפלה של אוהבים, תפלה של שבת – תפלת הצדיקים. לעומת זאת, התפלה שבהמשך קו העבודה היא של יראה, של גבורה, והיא גם גובלת בשפלות והכנעה. אלו שתי נקודות של תפלה.

וּמְבוֹאָר לְקַמָּן בְּסוֹד הַ"מָּגֵן דָּוִד" שֶׁהֵן ב' מַדְרֵגוֹת [שונות] בִּתְפִלָּה וּבַעֲבוֹדָה, מִצַּד שֹׁרֶשׁ עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה [משמחה] וּדְבֵקוּת הַתְּפִלָּה בְּאִמָּא עִילָּאָה וּמִצַּד עַמּוּד הָעֲבוֹדָה בִּגְבוּרָה – מְקוֹר בִּנְיָן הַמַּלְכוּת.

התפלה שכנגד המלכות היא ביראה והכנעה, וכן מביאה להשתפכות הנפש, לכיסופין פנימיים. אמרנו שפנימיות הקו, שהיא פנימיות השם, פועלת כיסופין, אבל הם אינם תענוג של דבקות. כיסופין הם פשוט געגועים של "נכספה נפש כל חי", והם מביאים בסוף לידי יחוד עצמי יותר מאשר יחוד של תענוג בלבד.

שרש המלכות ברדל"א

נעבור להערה הבאה, בה מתבאר שמדרגת "מלך יחיד" מגיעה למעלה ממדרגת "בשר אחד".

מב. וְהַיְינוּ שֹׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת בְּרַדְלָ"א

רדל"א – רישא דלא אתידע – הוא הראש העליון מבין ג' הרישין שבכתר[רעז], כל מה שמושרש בו הוא בבחינת 'העלם שאינו במציאות', ונמצא ב"מציאות בלתי נמצאת". לכן הוא נקרא רדל"א, שאינו נודע. שרש המלכות הוא ברדל"א:

וּבְרַדְלָ"א גּוּפָא בַּכֶּתֶר שֶׁלוֹ [על פי כתבי האריז"ל[רעח] יש ברדל"א ארבע מדרגות: כתר, חכמה, בינה ודעת של פרצוף עתיק יומין. שרש המלכות הוא בכתר של רדל"א[רעט]] מָה שֶׁאֵין כֵּן שֹׁרֶשׁ הַדְּבֵקוּת וְאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים שֶׁבְּבִינָה הוּא בַּבִּינָה דְּרַדְלָ"א סוֹד "אֱהְיֶה אֲשֶׁר אֱהְיֶה" (שמות ג, יד) כִּמְבוֹאָר בְּפֵירוּשׁ ר' הִלֵּל ז"ל לְשַׁעַר הַיִּחוּד אֲשֶׁר לְכ"ק אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי פֶרֶק א' עיי"ש.

השרש הכי גבוה של דבקות ואהבה בתענוגים, שהוא יחוד בין שנים, גם הוא ברדל"א, אבל בבינה שבו, לא בכתר. זהו סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה"[רפ] – "אהיה" הראשון כנגד בינה דרדל"א, ו"אהיה" השני כנגד כתר דרדל"א[רפא], שהיא עבודת התשובה מתוך שמחה ודבקות. כלומר, בעבודת התפלה שבבחינת צלותהון דצדיקייא מתגלה שם "אהיה" הראשון, שכנגד בינה דרדל"א. מהי בינה דרדל"א? הבטוי המובא בחסידות הוא "ענג הנעלם הבא במורגש"[רפב].

אם כן, בסופו של דבר מה כתוב כאן? שהזווג של שנים עולה עד בינה דרדל"א, המקבל מחכמה, כמו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רפג]. לעומת זאת, היחוד של מלכות, של "מלך יחיד", מושרש בכתר של רדל"א שנקרא עצמי או עצמות ממש.

 

* * * * *

אנחנו ממשיכים בלמוד המספר ארבעה, שהוראתו מלכות והנהגה. הסברנו בשני השיעורים הקודמים שבמלכות יש ארבע מדרגות, ארבעה שלבים, ועל ידן באים ליחוד יותר גבוה מיחוד של שנים – המלך עצמו; השערת העם בתוך המלך; שם המלך, ההארה המתפשטת ממנו על העם תוך צמצום עצמו ומציאות; העם. הסברנו את ההבדל בכך שיחוד בין שנים הוא ישיר, אך התוצאה היא שני דברים המתאחדים. לעומת זאת, יחוד של ארבעה נעשה בעקיפין, כמלך שמתחבא בחדרי חדרים, משם ממשיך ומאיר הארה של אור על העם שלו, והיא פועלת בעם בטול להימשך אחרי המלך. בסוף מתבטל העם עד כדי שהופך להיות ממש מציאות אחת עם המלך – "עבד מלך מלך". מתגלה אז שהמלך "מלך יחיד חי העולמים", שאין עוד מלבדו בכלל. זה סוד המלכות וסוד המספר ארבעה.

אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הַנַּ"ל (כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה כַּנַּ"ל)

ארבע מדרגות אלו מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי'. בחז"ל[רפד] נקרא שם הוי' "שם בן ארבע" על שם ארבע אותיותיו. אכן, כינוי זה מלמד על משהו יחודי ועצמי, ולא רק מנין האותיות. הכוונה היא לארבע מדרגות, ולשלמות היחוד שיש בהן. שתי אותיות הראשונות בשם הוי' – אותיות יה – מהוות בפני עצמן שם קדוש ונקראות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רפה]. חז"ל אומרים[רפו] שכאשר מצרפים איש ואשה יש ביניהם השראת השכינה. באיש נוספת האות י, באשה האות ה, ויחד הם יה. עם זאת, הקדושה בשתי אותיות אלו אינה כמו בשם המלא של ארבע האותיות. כלומר, היחוד שמתגלה בשלמות ארבע אותיות שם הוי' על ארבעת שלביו הוא הרבה יותר גבוה מאשר היחוד של שתי אותיות יה.

מלכות – שרש הזמן

אם כן, ארבע מדרגות התגלות המלכות – מלך, השערה, שם ועם:

נִרְמָזוֹת בְּאָמְרֵנוּ [בתפלה כל בוקר]: "הוי' מֶלֶךְ, הוי' מָלַךְ, הוי' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ וגו' [ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[רפז]] ודו"ק.

אלו שלש מדרגות של מלכות מֶלֶךְ, מָלַךְ, ימלֹך. בספר התניא^[רפח] מסביר אדמו"ר הזקן, שמושג הזמן משתייך רק לספירת המלכות. למעלה ממנה לא יתכן זמן, ולכן לא כתובה הטיה זו לגבי שום ספירה אחרת. לא כתוב ה' חסיד, ה' היה חסיד, ה' יהיה חסיד לעולם ועד. אין הכוונה שספירת המלכות תחת הזמן, היא ודאי למעלה ממנו, אלא שהיא מקור ושרש הזמן[רפט].

צריך להבין את הסדר: מתחילים מזמן הוה – "הוי' מֶלֶךְ", ממשיכים לזמן עבר – "הוי' מָלַךְ", אחר כך זמן עתיד – "הוי' ימלֹך", ולבסוף מסיימים עם הפסוק בזכריה "והיה הוי' למלך על כל הארץ", בו מופיעים כמעט את כל הזמנים יחד –"היה" בפני עצמו הוא זמן עבר, אלא שהאות ו שבראשו הופכת את הפועל מזמן עבר לזמן עתיד (ו ההיפוך), ו"למלך" הוא זמן הוה.

ארבע מדרגות אלו מכוונות בדיוק כנגד ארבע מדרגות התגלות המלכות:

ימלךהוי' מֶלֶךְ

ההשערההוי' מָלַךְ

ושםהוי' יִמְלֹךְ

העםוהיה הוי' למלך על כל הארץ

הוי' מֶלֶךְ – סוד ההוה

נסביר קצת: המלך עצמו הוא כנגד "הוי' מֶלֶךְ". לא כתוב שה' מולך, כפועל בלשון הווה, כי הכוונה היא לעצמות המלך. זהו עצם המלך. בלשון המדקדקים, כמו הרד"ק[רצ], נקרא ניקוד הפועל מלך בשני סגולים של 'שש נקודות' (לצירי וסגול הם קוראים ניקוד של חמש נקודות, שתים של צירי ושלש של סגול). על פי קבלה[רצא] סגול הוא ניקוד ספירת החסד. כל מלה מורכבת מאותיות ומניקוד, כאשר הניקוד הוא הצורה הפנימית, רוח החיים שמניעה את האותיות, ואילו האותיות הן החומר, הגוף. היחס ביניהם הוא של נשמה וגוף. מהי המשמעות כאן, בניקוד הפועל מֶלֶךְ? שהנשמה הפנימית של המלכות היא חסד, שהמלך הוא 'מלך חסיד'. למדנו הרבה פעמים על הקשר בין אברהם, שכנגד החסד, לדוד שכנגד המלכות. זאת לפי הסוד בקבלה, שהחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[רצב], מצטרף ומתלווה לכל שש המדות. החסד הוא רוח החיים שמניע את המלכות של הקדושה.

מלבד העובדה שסגול הוא ניקוד החסד, גם על פי פשט שש הנקודות קשורות עם המדות. למדנו בתחלת שער זה של הספר, ששלש הספירות חסד-גבורה-תפארת הן סדר אחד, ושלש הספירות נצח-הוד-יסוד הן סדר שני, ושכל סדר בונה צורת סגול. אם כן, הסוד האמתי בכל מלה בלשון הקדש בעלת שש נקודות, שני סגולים, הוא של התפשטות החסד בכל ו הקצוות. הניקוד עצמו הוא חסד, והוא מחיה את שש הספירות, קודם את הספירות חג"ת ואחר כך את הספירות נה"י, וכל אלו מחיים את עצם המלכות. כל ההסבר היה הגדרת הפועל מֶלֶךְ, שכנגד מדרגת המלך עצמו.

הוי מָלַךְ – סוד העבר

הביטוי הבא, "הוי' מָלַךְ" בזמן עבר, הוא במדרגת 'קדמון'. כתוב "אדון עולם אשר מלך בטרם על יצור נברא", מה הכוונה שה' מלך? ברגע שהוא משער את העם בתוך עצמו, אפילו שעוד לא ברא את ההנהגה, אין עדיין בריאת עולמות, אין צמצמום, אבל הוא כבר מָלַךְ. בלשון החסידות[רצג] נקראת ההשערה מדרגת קדמון, התגלות המֶלֶךְ היא מדרגת 'אחד', שלמעלה מקדמון, ורק בסוף כשהמלך בבחינת יחוד עם העם הוא מתגלה במדרגת יחיד.

לפני הצמצום יש שלש דרגות: יחיד, אחד, קדמון[רצד]. כאשר המלך בעצמותו, בתחלה, לפני היחוד על ארבעת שלביו, הוא בחינת אחד שלפני הצמצום. השערת העם נקראת קדמון. כלומר, השערת העם בתוך המלך היא סוד העבר המוחלט, מה שהיה קודם בריאת העולם, מאז ומקדם. לגבינו, פה בתוך המציאות של מעשה בראשית, מהווה מדרגת הקדמון את סוד ההשערה, דהיינו כוונת המציאות כולה עוד קודם לבריאתה, קודם לצמצום. מלוכת ה' מלך עלינו לפני התחלת מעשה בראשית בפועל הוא סוד ההשערה, בסוד ה' מָלַךְ.

נקודה שחשוב להדגיש: בשלב ההשערה נמצא הכל בכח, והחידוש בכך הוא שאצל הקב"ה הכח לא חסר פועל[רצה], הוא כבר "אדון עולם אשר מלך". זהו עיקר ההבדל בין הקב"ה לבין מדת בשר ודם. מדת בשר ודם הכח חסר פועל, לכן אי אפשר לומר עליו מָלַךְ רק בכך שהוא משער את העם, לעומת זאת, אצל הקב"ה החידוש הוא שהכח לא חסר פועל. יש על כך הרבה דרושי חסידות, וזהו אחד מיסודות ההתבוננות. תמיד לומדים ש"מבשרי אחזה אלו-ה"[רצו], שאדם מסתכל על עצמו ומכך לומד ויודע איך הדברים למעלה. עם זאת, תמיד גם קיים ההבדל בין מדת בשר ודם לבין מדת הקב"ה. לעניננו, מדת בשר ודם היא שכח חסר פועל, ואילו מדת מלכי המלכים היא שהכח לא חסר פועל, ובכל זאת ה' רוצה להוציא את השערתו מהכח אל הפועל. ה' רוצה כביכול להמחיש ולהגשים את מה שנמצא כבר בשלמות.

הוי' יִמְלֹךְ – סוד העתיד

מה הכוונה הוי' יִמְלֹךְ? זו ההתפשטות של ההוצאה מהכח לפועל, להשלים את המלכות גם ביחס אלינו, גם מצד דעת תחתון. לגבי ה' הכל מושלם מאז ומתמיד, לא חסר שום דבר. בינו לבין עצמו ה' כבר מָלַךְ, אבל הוא רוצה שהשלמות תהיה גם מצד דעתנו. "הוי' ימלך" מתייחס אלינו. ה' מָלַךְ כבר כאשר שיער בעצמו את כל מעשה בראשית, בבחינת קדמון, אבל לגבינו כתוב "הוי' ימלך לעולם ועד", דהיינו התפשטות המלוכה לתוך "עולם ועד". "ועד" פרושו למטה-מטה, עד סוף עולם העשיה. על שאר ההטיות – "הוי' מֶלֶךְ" ו"הוי' מָלַךְ" – לא נוסף הבטוי "מעולם" או "מעולם ועד עולם"[רצז], ורק על הטית העתיד כתוב "הוי' ימלך לעולם ועד". כלומר, ה' ימלוך על מה שעתיד להתגלות בתוך מעשה בראשית, שהוא סוד התפשטות המלך על העם, התפשטות לקראת העתיד, בו תתגלה מלכות ה' בכל עולם ועולם "לעולם ועד".

הוי' יִמְלֹךְ – סוד העבר המוחלט בהוה ובעתיד

מה ההבדל בין הטית העתיד "הוי' יִמְלֹךְ" להטית העתיד שבפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ"? לכאורה יש בו גם זמן עבר – "היה" – כנגד מדרגת קדמון, וגם זמן עתיד בהוספת ו ההיפוך – "והיה" – ההופכת את "היה" ל"יהיה". ענינה של ו ההיפוך הוא סוד גדול מאד בכל התנ"ך[רצח]. למה צריך אותה? למה לא מספיק לומר לשון עתיד? אלא שלשון עתיד מורה רק על התפשטות הארה מהעבר, אבל לא כל העבר מתגלה בעתיד. לעומת זאת, פרושה של לשון "והיה" הוא שכל מה שהיה מתגלה, שהצמצום לא מסתיר כלל בין קדמון לבין המתהווה.

הצמצום מסתיר לגמרי את מדרגת קדמון מאתנו, ומה שמתפשט הוא רק הארה חיצונית. אבל פרוש הכתוב "והיה הוי' למלך" שכל "מה שהיה הוא שיהיה"[רצט]. הפסוק מדבר על ביאת המשיח, שאז באמת תתגלה מלכות ה' בעולם. ראשי התבות בביטוי "מה שהיה הוא.." הם משה[ש], ומכאן לומדים שמשה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[שא], שהמשיח יגלה את כל הנעלם שיש בנשמת משה רבינו. משה התגלה לנו בתחלה כביכול רק בממד החיצוני שלו – "מה שהיה הוא..." – ואילו המשיח יגלה טעמי תורה, שהיא פנימיות נשמת משה רבינו – "...שיהיה". זהו סוד ו ההיפוך מעבר לעתיד – כל העבר שלפני הצמצום יתגלה לאחריו ללא כל הסתרה.

חז"ל דורשים, ש"והיה" הוא לשון שמחה[שב], ואילו "ויהי" לשון הוא צער[שג]. איפה נאמר "ויהי" במעשה בראשית? "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[שד]. "ויהי אור" היא רק הארה בעלמא מן המקור המתגלה לאחר הצמצום. על התפשטות לאחר הצמצום שייך לשון צער, "ויהי", ואילו "והיה" בלשון שמחה – "והיה הוי' למלך וכו" – שייך כאשר הגילוי הוא ללא צמצום.

התגלות המקור היא כמו שיש לאדם מקור חכמה או כשרון אחר כמו מוסיקה. כאשר קיים מסך שמבדיל בין מקור הכשרון שלו לבין התגלותו בפועל יש עדיין צער. המקור מצדו מסוגל להתגלות אבל משהו מפריע, יש מחסום באמצע. כאשר אתה מוריד את המחסום וכל מה שבמקור מתגלה יש שמחה. התגלות היא תמיד סוד השמחה. שמחה תמיד קשורה עם מקור. בשער הראשון של הספר למדנו ששמחה היא פנימיות ספירת הבינה[שה], פרצוף אמא, עליה נאמר "אם הבנים שמחה"[שו]. למה? בגלל שאמא היא סוד המקור[שז]. בחסידות הבטוי הוא "מקור השמחה" – התגלות המקור כפי שהוא היא בחינת שמחה.

לכן בארבעת שלבי התגלות המלכות מכוונת מדרגת ההשערה כנגד הבינה, שבאות ה עילאה שבשם. על פי פשט מהי השערה? "חמישים שערי בינה", כל מה שאדם משער בלבו. הוזכר, שעל המלך המשער את העם כתוב "לב מלכים אין חקר"[שח], ולא שמוחו עד אין חקר. השערת העם היא בתוך לבו של המלך, שם הוא המקום האיכותי שלו. הלב הוא בחינת בינה ושמחה. כאשר המקור, אמא, מתגלה בלי שהצמצום יפריד ויסתיר יש גלוי של שמחה בכל העולמות ללא צמצום. כל ההסבר היה להבין למה "והיה" הוא לשון שמחה ואת סוד אות ו ההיפוך – גילוי העבר כפי שהוא בעתיד.

ו החיבור ו-ו ההיפוך

מכאן ניתן גם להבין את סוד האות ו בלשון הקדש. כתוב, שבשם הוי' ממשיכה האות ו רק הארה חיצונית מאות ה עילאה ולא את כל הגלוי המקור. האות ו בראש מלה בלשון הקדש משמשת בעיקר כ-ו החיבור ובפנימיות היא פועלת תמיד המשכה. כתוב שבדרך כלל ו החיבור אינה מחברת את כל השרש והמקור אל התכלית, רק ממשיכה הארה ומחברת את ההארה אל התכלית. לעניננו, המקור הוא האות ה עילאה שבשם הוי', התכלית היא האות ה תתאה שבו, והאות ו מושכת הארה מ-ה עילאה ומחברת אותה עם ה תתאה. כך הוא כיום, בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא כתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד". מובא בקבלה[שט], ששם הוי' יקרא לעתיד יהיה. כלומר, האות ו תהיה במדרגת האות י. מובא בחסידות[שי] על כך, שהשם לא באמת ישתנה, הוא ישאר עם האות ו, אלא שיהיה בכחה להמשיך את כל העצם. כאשר האות ו ממשיכה את כל העצם היא נעשית ו ההיפוך.

["ויהי אור" הוא לאחר הצמצום. אכן, באמת כתוב קודם "יהי אור", ללא האות ו, ואילו "ויהי" היא רק המשכת הארה חיצונית מתוך ה"יהי" הראשון לאחר הצמצום אל העולמות. כאן האות ו באה לפני ה-י, והפעולה כאן הפוכה – לקחת עתיד ולהפוך אותו לעבר, העתיד נכלל בתוך העבר]

המעבר מ-ו החיבור ל-ו ההיפוך בעבודת ה' הוא כמו המעבר לעבודת האתהפכא. מהי האות ו? בעבודת ה' היא כנגד ו מדות הלב – אהבה, יראה וכו'. ידוע בחסידות[שיא] שבעבודת המדות יש שתי עבודות: אתכפיא ואתהפכא. האתכפיא היא עבודת הבינוני, שלא מסוגל לשנות ולהפוך את מהות המדות מרע לטוב, הוא מסוגל רק לשלוט על המדות הלב. לעומת זאת, עבודת הצדיקים היא של אתהפכא – להפוך את המדות. כאשר הכח הוא רק של אתכפיא, מסוגל הלב רק לחבר הארה מהמקור אל התכלית. הלב משמש ממוצע בין המקור, אמא, בינה, לבין התכלית – המעשה בפועל. עבודת האתכפיא היא בדומה ל-ו החיבור, המחברת רק הארה חיצונית מהמקור אל המעשה בפועל, אל התכלית. לעומת זאת, עבודה בלב של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[שיב] היא של מי שיכול להפוך את החושך של רוע מדות לבו – התאוות והכעס – מרע לטוב. בעבודה זו יכול הלב להמשיך את המקור כולו, ללא שום צמצום, אל התכלית. עבודה האתהפכא היא בדומה ל-ו ההיפוך. עד כאן הסבר האותיות ו החיבור ו-ו ההיפוך. לעניננו, כיום האות ו שבשם היא ו החיבור בלבד, אבל לעתיד היא נעשית ו ההיפוך, והופכת את כל הפוטנציה שבעבר להתגלות בפועל – "מה שהיה הוא שיהיה".

זה היה הסבר שלשת הביטויים: קודם היה ה' רק מלך בפני עצמו – "ה' מֶלֶךְ"; אחר כך היתה השערה במדרגת קדמון – "הוי' מָלַךְ", שברגע שמשער הוא כבר מָלַךְ, הכח לא חסר פועל; אחר כך באה ההתפשטות להגשים את המלכות גם מצד העולמות, מצד המציאות החיצונית –"הוי' ימלֹך לעולם ועד"; המשך הפסוק הוא "והיה הוי' למלך על כל הארץ", מה החידוש בכך? מי זו "הארץ"? האדם, העם עצמו, שנעשה כבר מלך, בסוד "עבד מלך מלך", העבד ההופך להיות המלך עצמו, וכעת נעשה מלך "על כל הארץ". לכן המלך העומד בשתי רגליו על הארץ, האדם שנעשה עצמו מלך, מגלה מדרגה יותר עצמית ופנימית במלך העליון מאשר בתחלה. בתחלה היה המלך רק במדרגת אחד שלפני הצמצום, ואילו עכשיו הוא עולה לבחינת מלך יחיד.

אם כן, בארבע מדרגות אלו יש עוד רמז מאד חשוב שמלכות מחייבת ארבעה שלבים. כדי שהמלך יגלה את עצמו ויתחבר לעם חיבור פנימי ואמתי, נדרשים ארבעת השלבים: עצם המלך, התעלמות של השערה, התעלמות של הארת השם ולבסוף סיום ותקון.

צרופי שם הוי'

[אגב הפסוק "והיה הוי' למלך..." נאמר עוד משהו: "והיה" הוא צירוף של שם הוי', לפי הצירוף השביעי מבין יב צירופי שם הוי'. צירוף זה הוא כנגד חודש תשרי, החודש השביעי. חודש תשרי הוא חודש ההמלכה, בראש השנה ממליכים ומכתירים את המלך, ולכן אומרים בו מלכויות וכו'. וגם תקיעת שופר שבו היא סימן של המלכת המלך. צריך להבין את המשמעות שיש בכל אחד מהצירופים. למשל, הצירוף זה – "והיה" – מגלה את שרש היחוד שבאותיות וה. לפי הסדר הרגיל הישר – י-ה-ו-ה – האותיות יה הן היחוד העליון ואילו אותיות וה הן היחוד התחתון. לעומתו, צירוף והיה מגלה לנו שיש ביחוד התחתון שרש יותר גבוה מהיחוד העליון.

אגב, זהו אחד הדברים היחודיים שיש בכתבי האריז"ל עצמו. הספרות שנקראת כתבי האריז"ל – כמו "עץ חיים", "פרי עץ חיים" – נכתבה ברובה על ידי תלמידו המובהק, רבינו חיים ויטאל. בתוך הספר עץ חיים יש פרק בכתב יד מהאריז"ל עצמו (יש מעטים כאלו), בו הוא מסביר במלים ספורות מאד את המשמעות של כל צירוף שבכל חודש. בלשון הקדש אין משמעות לרוב הצירופים. מתוך כל יב הצירופים יש רק עוד שני צירופים שיוצרים מלים עם משמעות – והיה, והוֹיָה, שלפי סוד הצירוף אלו הצירופים החמישי והשביעי, שכנגד החודשים תשרי ומנחם-אב.

הוֹיה פירושו שבר[שיג], ולכן הוא מכוון כנגד חודש אב, בו נחרב הבית, אלא שהתקון שלו הוא המלה הוַיָה. בעולם החרדי מעדיפים שלא להשתמש ביחס לשם הוי' בכינוי הוַיָה, אלא אומרים שם ה' ומתכוונים לשם המיוחד. אבל דוקא בחסידות חב"ד הוַיָה הוא בטוי מאד שכיח ושגור. יש בכך מעין תקון לשבירה. השבירה היא הוֹיה.

כאמור, הצירוף של חודש תשרי הוא והיה, לגביו יש מאמר חז"ל "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[שיד]. "ויהי" הוא תמיד לשון צער[שטו] (לא אותיות הוי'), אבל "והיה" הוא לשון שמחה. לכן כתוב שחודש תשרי הוא "זמן שמחתנו"[שטז]. שיא השמחה בתורה היא בחודש תשרי. זהו גם חודש ההמלכה, החודש בו ממליכים את המלך עלינו בראש השנה, ושיא כל החגים הוא "זמן שמחתנו", המתחיל בסוכות ונגמר בשמחת תורה].

ארבע מדרגות במערכת המלוכה

כעת נראה ענין חדש הקושר בין המספר ארבעה והמלכות:

וְכֵן בֵּין הַמֶּלֶךְ ([הנקרא]"אַחַד הָעָם") לָעָם יֵשׁ "מִשְׁנֶה" וְ"שָׁלִישׁ".

בין המלך לבין העם יש בתורה שני שלבים של מערכה – דירוג של אנשים: מלך, משנה למלך, שלישים ועם. כמובן יכולות להיות עוד הרבה מדרגות, כמו בצבא, עד שמגיעים מהמלך לחייל הפשוט. הצבא מסודר עם אלופים, ותתי אלופים וכו'. אם הסדר היה על פי סוד, היו עשר מדרגות כנגד הספירות, אבל בדרך כלל אנחנו מוצאים בתורה ארבע מדרגות אלו. המשנה למלך משתייך למלך. המלך עצמו משער ופועל תמיד על פי ההכוונה של המשנה שלו. כאשר היה יוסף משנה למלך במצרים, הוא קבע את הכל ביחס למלך[שיז]. בסוף התנ"ך מופיע מרדכי שהיה משנה למלך, בידיו טבעת המלך[שיח], ומה שרוצה לעשות הוא עושה בשמו. רואים שהמשנה למלך משתייך למלך וקובע לגמרי בעניניו. לעומת זאת, שלישים הם תמיד פקידים המפקדים על העם. רואים שבדרך כלל המשנה עדיין שייך לצד המלך יותר מאשר לעם, ואילו השליש יותר לצד העם מאשר למלך.

האבן עזרא[שיט] בסוף מגילת רות מסביר שהמלך הוא בחינת המספר אחד, "אחד העם"[שכ], מספר אחד ברשימה. למה קוראים למשנה בשם זה? בגלל שהוא שני. כך השליש הוא השלישי וכו'. כלומר, המשנה הוא התגלות והתגשמות השערת ומחשבת המלך בינו לבין עצמו, הכח לשער בלב את איכות ההנהגה עד אין חקר – "לב מלכים אין חקר". השליש הוא כבר התפתחות לאחר הצמצום. הצמצום חל בין המשנה למלך לבין השליש, ואכן יש מרחק עצום ביניהם. המשנה למלך הוא יחד עם המלך, ואילו שליש הוא רק פקיד שתפקידו לבצע בפועל את פקודות המלך. אם כן, הוא כבר התפשטות חיצוניות שם המלך על העם. העם הוא הדרג הרביעי. אם כן, יש לנו עוד דבר מאד יסודי בתנ"ך המצביע על כך שסדר מלכות מתגלה בארבע מדרגות – מלך, משנה, שליש ועם.

נראה את הערה העוסקת במהות המשנה למלך:

מה. "מִשְׁנֶה" – [אותיות] נְשָׁמָה [והיא המשערת ומבינה בבינת הלב], סוֹד הַשְׁעָרַת הַמַּלְכוּת שֶׁבְּמַחְשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ עַל דֶּרֶךְ "וְנִשְׁמַת שָׁדַי תְּבִינֵם" (איוב לב, ח).

הנשמה היא מקור ההבנה, וביחוד של פרטים דקים. לכן היא קשורה עם שם שדי – "שאמר לעולמו די"[שכא] – והכוונה לידיעת והרגשת כל רבוי הפרטים ואופני התקון בנשמת כל אחד ואחד. "ונשמת שדי תבינם"[שכב] הוא מקור הבינה וההשערה. והמשנה הוא כח הנשמה של המלך להבין ולשער לעצמו את איכות העם.

"שָׁלִישׁ" הוּא סוֹד הַמְשָׁכַת הַקָּו (פְּנִימִיּוּת הַתִּקוּן כַּנַ"ל) שֹׁרֶשׁ הִתְכַּלְּלוּת ג' קַוִין כַּנַ"ל, וּכְמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בִּפְנִים.

לאחר הצמצום נמשך הקו. שלמדנו על המספר שלשה הסברנו, ששרש המספר הוא שלשה קוים, המתפשטים מתוך קו אור אין סוף המאיר לאחר הצמצום בתוך העולמות. הקו האחד כולל שלושה קוים – ימין, שמאל ואמצע – כאשר הוא עצמו שרש הקו האמצעי. השליש הוא בסוד הקו.

צדיקים – משנה למלך מלכי המלכים

קודם הזכרנו שיש בתנ"ך שני צדיקים שהיו משנה למלך, שבסוד ההשערה של "לב מלכים אין חקר":

יוֹסֵף וּמָרְדְכָי הָיוּ "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ".

שאלה: אפשר לקרוא לפרעה ואחשורוש מלכים במובן זה?

תשובה: אמנם בעולם הזה זו התקשרות נפולה, אבל יש ודאי בכל מלך, אפילו מלך רשע, רמז למלך מלכי המלכים. בחז"ל כתוב[שכג] שכל פעם שכתוב במגילה "המלך" כמו "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", מרמז הכתוב למלך מלכי המלכים. לא מובא בחז"ל בפרוש שהשם אחשוורוש גם מרמז לקב"ה, אבל בכתבי האריז"ל[שכד] מובא מדרש, על פיו גם השם אחשוורוש רומז לה' – "אחרית וראשית שלו". גם שמו של פרעה הוא מלשון התגלות – פריעה היא התגלות – ולכן כתוב בספר הזהר[שכה] שפרעה בקדושה הוא התגלות המלכות.

מלבד העובדה שיוסף ומרדכי היו שניהם משנה למלך יש להם עוד דבר משותף: הם שתי הדמויות העיקריות בתנ"ך שנקראו בלשון חז"ל[שכו] צדיק – יוסף הצדיק ומרדכי הצדיק. גם בנימין נקרא צדיק, אבל הוא טפל ליוסף אחיו (התנא שמעון הצדיק אינו בתנ"ך). יוסף הוא "צדיק עליון", ואילו בנימין "צדיק תחתון"[שכז].

יוֹסֵף מָרְדְּכַי עוֹלִים צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם

שניהם משקפים את דמות הצדיק. על פי פשט, כאשר אומרים על מישהו צדיק רוצים לומר שהוא משפיע צדקה וחסד. צדיק הוא מי שעושה צדקה – "פעֻלת צדיק לחיים"[שכח]. בחסידות על פי ספר התניא צדיק הוא כבר סיפור שלם[שכט], בספר הזהר צדיק קשור עם היסוד, עם תקון הברית, אבל בחז"ל יש עוד משמעות מיוחדת כשאומרים צדיק על מישהו, והיא שיש לו כח לקבוע לגבי ה'. בסוף ספר שמואל כתוב "צדיק מושל יראת אלהים"[של], וחז"ל דורשים[שלא] על הפסוק ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". צדיק הוא 'מאן דאמר', יש לו מה לומר ומה לקבוע לגבי הקב"ה. זו התכונה הפנימית ביותר ששייכת לצדיק. שוב, כאשר רוצים להדגיש את הכח משתמשים בכינוי צדיק. אפשר לומר צדיק על כל דמות, גם משה היה צדיק, והשאלה מה רוצים להדגיש כשנותנים למישהו כינוי. כשאומרים על מישהו צדיק רוצים להדגיש את הכח שלו לגבור על הקב"ה.

למה אומרים את הכינוי צדיק דוקא על יוסף ומרדכי? בגלל שהם היו המשנה למלך. בעומק, משנה למלך הוא מי שנקרא צדיק, מי שיש לו מה לומר, יש לו דעה, לגבי המלך. כביכול הוא בסוד ההשערה שבין המלך לעצמו.

וְעַל כֵּן "צַדִּיק גּוֹזֵר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר וְצַדִּיק מְבַטֵּל" (מועד קטן טז, ב וש"נ) שֶׁהוּא סוֹד הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ,

אפשר להוסיף ולדרוש, שמִשְׁנֶה הוא מְשַׁנֶה, מי שיכול לשנות לפי רצונו. כשלמדנו על המספר שנים הסברנו שאחד הפרושים בו הוא יכולת השתנות. גם כאן, המשנה למלך יכול לקבוע ולשנות. "הקדוש ברוך הוא גוזר" הוא בחינת המספר אחד, והצדיק המשנה ומבטל ואומר משהו אחר הוא בחינת המספר שנים. השינוי יכול להיות למעליותא או לגריעותא, וכאן השינוי הוא למעליותא, כמו השינוי של בעל תשובה העולה על הצדיק. כאשר הצדיק משנה מגזירת ה' הוא כמו בעל תשובה. מבואר בחסידות, שהרבה פעמים פרוש הכינוי צדיק הוא בעצם בעל תשובה.

סוֹד "בְּמִי נִמְלָךְ" כַּנַ"ל בִּפְנִים.

להימלך פרושו להתייעץ. המלך נמלך עם היועצים שלו, אבל בעיקר במשנה שלו. יותר מכך, אצל פרעה ואחשוורוש רואים שאפילו מסרו את הנהגת המדינה לידי המשנה.

כמו שהסברנו, ההמלכה במובן של התייעצות היא המדרגה השניה של המלך. אכן, בחסידות מוסבר שמדרגת "במי נמלך"[שלב] הרבה יותר גבוהה מאשר השערת המלך. ההשערה נקראת בחסידות מדרגת 'קדמון' לפני הצמצום, אבל מדרגת "במי נמלך" כלולה כביכול במדרגת 'יחיד'. למה ה' בכלל התעורר להיות מלך? בגלל שעוד לפני כן הוא נמלך. יש הרבה מדרגות של "במי נמלך", ובכל מדרגה זהו סוד הנשמה, המשנה למלך שבאותה מדרגה – "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים". גם נשמה וגם צדיק הם שני הדברים שהסברנו כאן. אם כן, היחס הוא בין המלך שבבחינת אחד למשנה שבבחינת קדמון, ואותו היחס קיים הרבה יותר גבוה בתוך עצמו.

שאלה: יש קשר בין מִשְׁנֶה לבין מִשְׁנָה?

תשובה: כן, ולכן כתוב שמשנה היא סגולה לגלוי הנשמה. "מאן מלכי רבנן"[שלג], והכוונה שהמשנה היא כח הצדיקים שגוזרים והקב"ה מקיים. דוקא על התנאים כתוב, ש"זוטי דאית בכו מחיה מתים"[שלד] – הקטן שביניכם מחיה מתים. מה הכוונה מחיה מתים? משנה את גזירת ה'. התנאים בעלי המִשְׁנָה הם בסוד המִשְׁנֶה, שהקטן שביניהם מחיה מתים ומבטל את גזירת ה'.

המספרים בסדר ההשתלשלות (א)

למדנו קצת מהסודות של ארבעת המספרים הראשונים, אחד עד ארבעה. כעת צריך לסקור את כל מה שלמדנו ולסדר לפי השתלשלות העולמות. עד כאן רק למדנו שאחד הוא אחד, שנים כולל שתי מדרגות, שלשה כולל שלש מדרגות וארבעה כולל ארבע מדרגות. אם כן, יש לנו כבר עשר מדרגות, ולכן שוב רואים את הקשר בין ארבעה לשלמות המלכות שבמספר.

שיר פשוט, כפול, משולש, מרובע

בקבלה ישנו מושג המחבר יחד את כל מה שלמדנו:

הוֹרָאוֹת אַרְבַּעַת הַמִּסְפָּרִים הָרִאשׁוֹנִים הֵן בְּסוֹד "שִׁיר פָּשׁוּט", "שִׁיר כָּפוּל", "שִׁיר מְשׁוּלָשׁ", "שִׁיר מְרוּבָּע" – כְּלָלוּת עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה.

מושג זה מופיע בספר הזהר[שלה], בעיקר בספר תיקוני זהר[שלו], ומוסבר באריכות בתחילת ספר קבלה שנקרא אשל לאברהם, ספר מאד פשוט, שנכתב בתקופת הבעל שם טוב. הפרק הראשון של הספר, כהקדמה ראשונה לחכמת הסוד, מתחיל מסוד ארבע דרגין קדישין – "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע". מוסבר כאן סוד מאד יסודי בקבלה, שבו נכללות הספירות כולן. בתחלת הלימוד הסברנו מכמה טעמים שבפרק זה אנו לא מקבילים עדיין את המספרים לספירות, וכעת נבין זאת יותר. הוא מסביר שהאחד הוא הכתר, אבל שנים אינו ספירה, הוא לא חכמה, אלא חכמה ובינה יחד, והן נקראות "שיר כפול"; השלשה הוא הספירות חסד, גבורה ותפארת, ונקראות "שיר משולש"; הארבעה הוא הספירות נצח, הוד, יסוד ומלכות והן נקראות "שיר מרובע". עד כאן השלמנו את כל עשר הספירות, וזהו כבר טעם ראשון לכך שאי אפשר להקביל את המספרים לספירות בפשטות.

שיר – ענג במדרגות שונות

בקבלה ובחסידות כתוב[שלז], ששיר הוא תמיד התגלות של אהבה בתענוגים. אדם שר שיר מתוך אהבה ומתוך תענוג. בלשון הקבלה היינו חסד דעתיק. חסד הוא אהבה, וחסד דעתיק הוא של תענוג, הנקרא שיר. לפעמים מתגלה השיר בפשטות, ברצון פשוט שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, ואז הוא נקרא "שיר פשוט". פרצוף עתיק יומין מתלבש ומחיה את כל שאר הפרצופים והספירות שבשאר העולמות, שכן הוא ענג החיים, החיים האמיתיים והכי פנימיים של כל דבר. דברנו כמה פעמים, שאהבה בתענוגים היא לחלוחית החיים הפנימית ביותר של כל דבר זה, השיר שבו, הענג והאהבה שבו. אין הכוונה לאהבה במודעות, אלא בעל-מודע, למדרגה הכי גבוהה של עתיק, מקור החיים (כפי שלמדנו בתחלת השער[שלח]). שוב, כל הבעה הכי פנימית בנשמה גם של אהבה וגם של ענג היא שיר, ולכן השתמשתי בבטוי שמחבר את שניהם – "אהבה בתענוגים"[שלט].

כאשר מתגלה השיר רק במדרגת הכתר הוא נקרא "שיר פשוט", אבל אם אותו שיר, האהבה בתענוגים, החסד דעתיק, מתגלה ומחיה את השכל, את החכמה והבינה, הוא נקרא "שיר כפול"; אם האהבה בתענוגים, השיר, מחיה את המדות הרגשיות של הלב, את המורגש בנפש, חסד גבורה תפארת, הוא נקרא "שיר משולש". מחיה פרושו שיש הרגשת ענג נפלא בהתגלות ובהתפתחות האהבה, וכאן הכוונה שהאהבה הגלויה שרה מתוך הענג הנעלם; הדבור הוא פרצוף המלכות, ואם הענג יורד ומהווה ומחיה את הדבור שבנפש זהו "שיר מרובע". על פי האריז"ל, ארבע הספירות – נצח, הוד, יסוד, מלכות – של פרצוף זעיר אנפין בונות את פרצוף המלכות, נוקבא דז"א, ולכן הן משתיכות למלכות ולהנהגה שבסוד המספר ארבעה. המלכות עצמה היא הדבור – "באשר דבר מלך שלטון"[שמ] – ועומק הדבור, כאשר האדם מרגיש בדבור ענג נפלא ופנימי של אהבה בתענוגים המתלבשת ומחיה אותו, נקרא "שיר מרובע". שוב, הענג הפשוט שמתלבש ברצון הפשוט הוא שיר פשוט; הענג שבשכל הוא שיר כפול; הענג שמדות הלב הוא שיר משולש; והענג שבדבור הוא שיר מרובע.

בחסידות כתוב על כך משהו מאד חשוב: הענג שיורד מדרגה לדרגה אינו מצטמצם כלל. בדיוק להפך, הוא אפילו מתגבר. לכן התגברות התענוג שבדבור יותר חזקה מכל המדרגות. כתוב "דאגה בלב איש ישחנה"[שמא], ומוסבר שעצם העובדה שאדם מדבר, במיוחד על הצרות שלו, כבר ממתיקה את הצרה, שכן הדבור גופא מלא ענג. יש לאדם כל כך הרבה תענוג, שעצם הדבור כבר ממתיק את הדאגה. במדה מסוימת הענג שבדבור יותר גדול מכל המדרגות שקדמו לו.

שאלה: ומי שלא אוהב לדבר?

תשובה: סימן שעוד לא גילה את השיר המרובע. שיר מרובע הוא כנגד המלכות, ששייכת לנשים ולכן נשים אוהבות לדבר.

שאלה: לאיזה שלב שייך ענג ההתבוננות?

תשובה: ל"שיר כפול". ההתבוננות כבר אינה שיר פשוט. השיר הוא בדיוק אותו השיר, הוא שומר על מהותו, ההבדל הוא רק היכן מתגלה – בשכל, בלב או בדבור. השיר הפשוט הוא על-מודע, וכך גם הרצון בנפש. השיר הראשון שמתגלה במודעות הוא "שיר כפול".

התבוננות היא שמיעה ואילו הסתכלות היא ראיה[שמב]. ביתר דיוק: התבוננות היא השמיעה שבראיה, לשמוע את הפנימיות באמצעות הראיה. אבל ראית המהות היא לא התבוננות, זו כבר הסתכלות. שניהם יחד – התבוננות והסתכלות – הם "שיר כפול". כתוב[שמג] ש"שמע ישראל..." היא שירת הנשמות, והוסבר שנשמה היא בחינת מִשְׁנֶה. המשנה למלך הוא בחינת "שיר כפול", ואם כך העבודה של "שמע ישראל" היא אכן לגלות את ה"שיר כפול".

יש מושג בחז"ל שנקרא "עשרה לשונות של נגינה"[שמד], שעל פיו תיקן[שמה] רבי נחמן מברסלב את התקון הכללי שלו, וכל לשון שירה כנגד ספירה אחרת[שמו]. כיוון שהמושג שיר קשור עם גלוי ענג, ניתן להקביל את לשונות הנגינה לספירות שבפרצוף עתיק יומין, שהן הכחות הפנימיים שבתענוג העל-מודע בנפש: 'שיר' הוא כנגד החסד; 'נגינה' כנגד התפארת, נגינה היא שלמות התפארת, התגלות הרבה גוונים יחד; 'מזמור' כנגד היסוד, לזמר עריצים, לכרות את הברית, וכך הלאה.

שירת הרגש והמעשה

אם כן, הקבלה כולה מתחילה מארבע דרגות של שיר "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משולש", "שיר מרובע":

"שִׁיר פָּשׁוּט" הוּא הַתַּעֲנוּג הַפָּשׁוּט שֶׁבְּכֶתֶר עֶלְיוֹן, כְּנֶגֶד קוּצוֹ שֶׁל י דְּשֵׁם הוי' ב"ה. "שִׁיר כָּפוּל" הוּא הַתַּעֲנוּג שֶׁבַּשֵּׂכֶל – חָכְמָה וּבִינָה – כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת יה שֶׁבַּשֵּׁם. "שִׁיר מְשׁוּלָשׁ" הוּא הַתַּעֲנוּג שֶׁבְּמִדּוֹת הַלֵּב שֶׁעִיקָרָן שָׁלֹשׁ: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת, כְּנֶגֶד עִיקָר אוֹת הָ-ו שֶׁבַּשֵּׁם.

האות ו שבשם כוללת שש מדות, שהעיקריות בהן – חסד גבורה תפארת – נקראו מורגש, ואילו המדות נצח הוד ויסוד נקראו מוטבע. ספירות אלו הן רק ענפי המדות העיקריות, כאשר לפעמים הן נכללות בספירות המורגש ולפעמים מצטרפות לאות ה תתאה שבשם, למלכות. אצלנו, ספירות המוטבע הן חלק מבנין המלכות. למה? כיוון שעיקר המדות במובן של רגש שייך לחסד לגבורה ולתפארת, ואילו המדות נצח הוד יסוד הן מדות של ביצוע המעשה, ביצוע הרגש בפועל. המלכות היא ה'בפועל ממש', ואילו המדות נצח הוד יסוד הן ממוצע בינו לרגש, הבאות לבצע וליישם את ספירות המורגש. ממילא ניתן לומר שמדות המוטבע הן המשך המדות חסד גבורה תפארת, הענפים שלהם, אבל מאידך גיסא ניתן לומר, שכיוון שהן פועלות בשעת המעשה הן מצטרפות ממש למעשה עצמו, למלכות.

"שִׁיר מְרוּבָּע" הוּא הַתַּעֲנוּג שֶׁבְּדִבּוּר, הַמַּלְכוּת הַנִּבְנֵית מֵאַרְבַּע הַסְּפִירוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת: נֶצַח הוֹד יְסוֹד מַלְכוּת, שֹׁרֶשׁ אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת שֶׁבַּמַּלְכוּת כַּנַּ"ל, וּבִכְלָלוּת כְּנֶגֶד ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

מתקבל כך הסדר הבא: אחד (כתר), שנים (חכמה-בינה), שלשה (חסד-גבורה-תפארת), ארבעה (נצח-הוד-יסוד-מלכות) – קוצו של י כנגד האחד; אותיות יה יחד הן השנים, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"; האות ו כנגד הספירות חג"ת – "שיר משולש"; האות ה האחרונה כנגד הספירות נהי"ם – "שיר מרובע".

מלכות שבמלכות

שרש ארבע המדרגות שבמלכות – מלך, השערה, שם ועם – הוא בארבע הספירות האחרונות, נצח-הוד-יסוד-מלכות. כלומר, המלך עצמו הוא כנגד ספירת הנצח; השערת העם בתוך המלך היא בחינת "הוד מלכות"[שמז], הוד המלך; התפשטות שם המלך והמשכתו ממנו אל העם היא בחינת ספירת היסוד; העם הוא המלכות. כמובן, שרש הנצח הוא בחכמה, ה-י שבשם; שרש ההוד הוא בבינה – "בינה עד הוד אתפשטת"[שמח], ה עילאה שבשם; שרש היסוד במדות ומלכות במקומה.

קודם הסברנו שארבע מדרגות המלכות מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי', וכעת רואים שארבע הספירות האחרונות – נצח הוד יסוד מלכות – מכוונות גם הן כנגד שם הוי'.

ינצח – המלך

ההוד – השערה המלך

ויסוד – המשכת שם המלך

המלכות – העם

בקבלה כתוב[שמט] שארבע מדרגות אלו – "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משלש", "שיר מרובע" – הן עצמן סוד הריבוע, האחוריים, של שם הוי' וכנגד ארבע אותיותיו:

קוצו של ישיר פשוטי

יהשיר כפולי-ה

ושיר משולשי-ה-ו

השיר מרובעי-ה-ו-ה

אם כן, איפה מתגלה השם בשלמותו? דוקא בשיר המרובע. לפי הקבלה זו, ארבע אותיות שם הוי' נכללות בארבע הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות.

שיר פשוט – גלוי הרצון הפשוט והמוחלט

כל ההסבר עד כאן, על פי הספר אשל אברהם, בא להסביר את הסודות בנוגע לספירות שאחרי הצמצום. אכן, צריך להבין את הדברים בשרש הכי גבוה. בדרך כלל כאשר מדובר בקבלה על ספירות ומדרגות הכוונה היא לעולם האצילות, לאחר הצמצום הראשון, אולם חידוש החסידות הוא הסבר כל המדרגות בשרש הרבה יותר גבוה, עד אור אין סוף שלפני הצמצום.

כמו שהוסבר באריכות, המלה אחד מרמזת למדרגת 'אחד', שלמטה מ'יחיד', לשנים שנעשים "בשר אחד", אבל היא יכולה גם לרמז למדרגת 'אחד האמת', עליה למדנו בתחילת הפרק, שהיא במדרגת 'יחיד'. על פי זה צריך להסביר את משמעות ארבעת המספרים הראשונים – אחד, שנים, שלשה וארבעה – ואת סוד השיר הפשוט, הכפול, המשולש והמרובע בשרש הגבוה ביותר:

בְּשָׁרְשָׁם הָעֶלְיוֹן "שִׁיר פָּשׁוּט" הוּא בִּבְחִינַת "אֶחָד הָאֱמֶת" הַנַ"ל [בטוי בלשון אדמו"ר הזקן[שנ], בשם רבו המגיד ממעזריטש, שהוא], הַמְּגַלֶּה אֶת הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי בָּרָצוֹן הַמּוּחְלַט וּבָרָצוֹן הַפָּשׁוּט – עֶצֶם הָאוֹר.

אלו מושגים עמוקים בחסידות, שנחזור עליהם: מעל מדרגת 'אחד' ישנה מדרגת 'יחיד' – כביכול ה' עצמו. מתוך היחיד מתגלים 'רצון מוחלט' ו'רצון פשוט'[שנא] להיות משפיע, להאיר אור, להיות טוב. אכן, שתי המדרגות – רצון מוחלט ורצון פשוט – הן באמת שני שלבים שונים, אבל כאן לא נבחין ביניהם. שניהם מתגלים עוד לפני ההתעוררות לברוא את העולמות, הוא שלב עלית הרצון לבריאת העולמות. זו ההחלטה לרצות.

נרחיב יותר: סתם רצון הוא זה שמתחיל 'לגלגל את הענינים', כמו שאומרים. כל עוד אין רצון מעשי שום דבר לא מתחיל להתגלגל. רצון זה בראשית ההשתלשלות מכונה בחסידות מדרגת 'אחד', או עלית הרצון, והיא ההתעוררות לברוא את העולם. גם הרצון המעשי שמתחיל את התהליך הוא על-מודע, גם הוא למעלה מהשכל, אבל הוא גורם שהשכל והרגש יפעלו. זהו הרצון שמתחיל את השתלשלות הדברים. אני משתמש בבטוי לגלגל בגלל שבקבלה נקראת מדרגה זו גלגלתא.

אבל יש רצון הרבה יותר גבוה מכך, שנקרא רצון מוחלט. הדוגמא היא לאדם שיכול ממש להחליט בנפשו על בנית בית בעתיד, אבל הוא לא חושב בדיוק איך הבית צריך להיות. את זה הוא משאיר לאחר כך. החלטה זו עדיין לא מזיזה שום דבר, ויכולה להישאר אצלו בעל-מודע גם חמישים שנה. עוד לא נראה שהוא ממש רוצה בכך. פתאום, בסוף חמישים שנה הוא יתעורר ויגיע לכך, שהנה הגיע הזמן שצריך לבנות את הבית, ואז הדבר מתחיל להתגלגל. הרצון הראשוני הוא ה'רצון המחלט'.

גם הרצון המוחלט אינו עצם הנשמה. משהו גרם לאדם לרצות, הוא לא היה חייב להחליט כך, אלא שכך עלה ברצונו במחשבה תחלה שיהיה בסוף המעשה. זו מדרגה יותר עמוקה, של "במי נמלך" שבעצמות שהזכרנו. מושג זה נקרא בחסידות 'אחד האמת' והוא הכח שמניע ומעורר את הרצון המוחלט לרצות בבריאת העולם, כמאמר חז"ל[שנב] המובא בספר התניא "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[שנג]. תאוה זו היא כביכול בתוך העצמות, ובלעדיה לא היה מתגלה אפילו רצון מוחלט. הדבר שכביכול מניע את העצמות ממש, לרצות ברצון המוחלט לבריאת העולמות וכל מה שעתיד לצאת מכך, נקרא אחד האמת שבמדרגת 'יחיד'.

קודם היה "העלם העצמי של אור במאור"[שנד], העלם מוחלט, ומתוכו מתגלה עצם האור. גלוי עצם האור נקרא הרצון המוחלט. מה מביא אותו להתגלות מתוך ההעלם העצמי? 'אחד האמת'. זו בחינת 'אחד' בשרש הכי גבוה.

שיר כפול – גלוי אור השעשועים

"שִׁיר כָּפוּל" הוּא בְּחִינַת הַשַּׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים – "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ".

לאחר התגלות הרצון המוחלט והרצון הפשוט, ועוד לפני שיש התעוררות לברוא בפועל עם "רצון להטיב", ישנו שלב ביניים שנקרא 'שעשועים עצמיים', והוא בגדר "אור המאיר לעצמו". לפי המשל שאמרנו קודם, השעשועים מתגלים בין ההחלטה לבנות בית, שיכולה להישאר בתת-מודע גם חמישים שנה, לבין גלוי אור שמאיר לזולתו ברצון פשוט להטיב.

מה קורה באמצע? לפני שהאדם מתחיל לרצות בפועל להתחיל לבנות את הבית, הוא משתעשע בינתיים בינו לבין עצמו. לכאורה לשעשוע בינו לבין עצמו אין קשר לבנית הבית, אולם באמת, בעומק שבעומק, הוא שמכין ומכשיר אותו לקראת הרגע המתאים בו יוכל פתאום לרצות להתחיל ולבנות ממש. התחלת הבניה אינה לשים אבן על אבן, אלא להתחיל לתכנן. ברגע שמתחיל לרצות ממש בא התכנון וכל השלבים לקראת המעשה, עד לסופו – "סוף מעשה".

על ילד קטן כתוב, שטוב מאוד שישחק כמה שנים טובות בינו לבין עצמו, שכן בכך הוא אוגר כח נפשי עמוק באמצעותו יוכל אחר כך לפעול בעולם הזה. כדי שאחר כך לא יהיה שחקן צריך הרבה לשחק. כשיגדל הילד יוכל בתכלית הרצינות לתקן את העולם. שלב הביניים שנקרא שעשועים עצמיים נקרא בקבלה ובחסידות 'אור המאיר לעצמו'.

הסדר הוא כך: קודם מתגלה עצם האור מתוך העלם האור, ומי שמביא את 'עצם האור' ממצב של העלם לידי גלוי הוא 'אחד האמת'. עצם האור מתגלה, אבל עדיין לא מאיר, ואפילו לעצמו. זהו הרצון המוחלט.

[חסר סיום השיעור]

 

* * * * *

התחלנו ללמוד על ארבעה מיני שיר – "שיר פשוט", "שיר כפול, "שיר משלש", "שיר מרובע" – בלשון הקבלה. הסברנו, שהמספרים מאחד עד ארבע כוללים בעצמם את כל עשר הספירות, ושמאחד עד ארבעה יחד הם עשרה.

לאחר מכן התחלנו להתבונן במדרגות אלו בשרשן הגבוה ביותר – משמעויות המספרים כהשתלשלות מדרגות בסדר התהוות העולמות, שהאחד יוצא מהקודם לו. צריך להתבונן שכל בריאת העולם, מהשרש הכי גבוה ועד הכי נמוך, נכללת במשמעויות ארבעת המספרים הראשונים מאחד עד ארבעה. הכל נסקר בסקירה מהשיר הפשוט ועד השיר המרובע (בהמשך נסביר גם את שאר המספרים, מחמש עד עשר).

אחד, יחיד, אחד האמת

נחזור על שהוסבר בשיעור הקודם וביתר הרחבה: ישנן כמה מדרגות של אחד, כאשר אחד סתם מבטא ומגלה את אחדות פנימית בין גוונים רבים. למעלה ממנו היא מדרגת 'יחיד', בה אין שום נתינת מקום לרבוי כלל. זו אינה אחדות בין גוונים שונים, אלא גלוי "אין עוד מלבדו" – דבר יחיד בפני עצמו, שאין חוץ ממנו. אכן, שרש מדרגת 'אחד' כפי שהיא בתוך מדרגת 'יחיד' נקרא בלשון אדמו"ר הזקן בספר התניא מדרגת 'אחד האמת'. זהו בטוי מקורי מהבעל שם טוב.

נרחיב יותר: בספר הזהר[שנה] מובא משל על בוצינא, נר, המאיר בתוך חדר ומשליך בתוכו כל מיני גוונים וצורות שונות. בתוך נר אחד יש רבוי אין סופי של השלכות ודימויי גוונים היוצאים ממנו. האור המתפשט בתוך החדר מצייר על הקירות כל מיני תופעות שונות, אבל כאשר מתבוננים מאיפה הן באות ומחפשים את המרכז רואים שהכל הוא נר אחד. זה משל פשוט של ספר הזהר. משל זה מביא להתבונן ולהרגיש את האחדות, שהיא-היא העצם שמחבר את כל רבוי הגוונים, את כל הכוחות, ומגלה שבעצם הכל אחד. זו האחדות במובן הסתמי. בכל אחדות קיימת התעוררות להאיר החוצה, הנקראת "אור המאיר לזולתו", והיא יכולת האחד לחבר את כל התופעות והגלויים שמתפשטים ומאירים ממנו. זו בחינת אברהם אבינו סתם, עליו נאמר "אחד היה אברהם"[שנו]. אברהם מגלה את האחדות שבתוך הבריאה, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[שנז], שכל העולם הוא אל, "אל אחד בראנו"[שנח], כפי שלמדנו[שנט].

ברגע שעולה הרצון לבריאת העולם, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" בלשון הזהר[שס], זו כבר מדרגת 'אחד'. הרצון של הקב"ה לא חסר פועל, ולכן הכל כביכול נברא תיכף ומיד בדרך ממילא – "הוא צוה ונבראו"[שסא]. אותו 'אחד' הוא המהווה ומחיה את הכל, והוא-הוא הכל. "אל עולם" ולא 'אל העולם'[שסב]. לעומת זאת, במדרגת 'יחיד' מתגלה עומק גדול יותר – זהו מצב שעוד לפני ההתעוררות לברוא. כלומר, עוד לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם, זה הבטוי בקבלה.

השאלה הפשוטה שנשאלת היא איך ה' מתעורר? מקודם לא רצה לברוא את העולם ועכשיו הוא כן רוצה לברוא את העולם. הדבר נדמה כאילו יש שינוי רצון אצל הקב"ה, חס ושלום, והרי כתוב "אני הוי' לא שניתי"[שסג]? אם כן, צריך לחפש את הרצון שעולה בהיותו טמון בתוך העצמות. זאת על דרך היחס בין על-מודע למודע אצל האדם.

כמובן, יש להיזהר שמשתמשים עם ביטויים אלו לגבי הקב"ה, שהוא "יודע תעלומות"[שסד], וממילא אי אפשר לדבר בעצמותו יתברך על תת-מודע. ובכל זאת, כיוון ש"דברה תורה בלשון בני אדם"[שסה], וכתוב "מבשרי אחזה אלוה"[שסו], שצריך האדם להתבונן בכל התופעות של עצמו ולהבין שכל היחסים קיימים כביכול גם אצל ה'. אצל האדם קיים בנפש יחס של העלם וגלוי – יש דברים נעלמים ממנו, שנקראים תת-מודע או על-מודע, ויש דברים שמתגלים בתוך התודעה, במודעות. כך כביכול קיים אצל ה' אותו יחס של העלם וגלוי – יש את המודעות של ה', ויש את העל-מודעות שלו. אכן, ה' יודע גם את רובד העל-מודע שלו, אלא שאת המושגים 'דעת' או 'מודעות' אצלו אנחנו לא יכולים להבין, כמו שאי אפשר להבין שום דבר אצלו.

אם כן, מדרגת 'יחיד' היא מצב בו כביכול הרצון לבריאת העולם עדיין לא קיים במודעות, שאין עדיין התעוררות של עלית רצון. כאשר ה' מתעורר ברצונו לברוא אין הדבר נקרא שינוי, בגלל שהדבר היה תמיד. מציאות ה'אחד' כפי שקיימת בתוך 'יחיד' נקראת 'אחד האמת'. יותר מכך, 'אחד האמת' הוא גם הכח האין סופי שמכריח כביכול את גלוי עצמו, את מה שעתיד להתגלות – "אהיה אשר אהיה"[שסז].

העלם האור, עצם האור, אור, זיו

לאדם יש בעל-מודע, בהעלם הנפש, כל מיני כישרונות וחושים שונים, ויחד עמם גם רצון להשתמש בהם. למשל, אדם בעל כישרון במוזיקה, שעדין לא מודע אליו. בשביל שהכישרון יתגלה צריכים להיות שני דברים: רצון ואהבה למוזיקה, ורצון נוסף נעלם לגלוי כישרון זה. הרצון מגלה את הכישרון. אצל הקב"ה נקרא הכישרון "כל יכול"[שסח] – יש לו כל כישרון שיכול להיות – כח בלי גבול. הוא יכול להתבטא בבחינת אור אין סוף, כפי שיכול להתבטא בחינת אור מוגבל. הוא למעלה מכל הגבלה והגדרה. 'כל יכול' פרושו היכולת הפשוטה, כמו הכישרון הפשוט. 'אחד האמת' הוא הרצון כפי שהוא נעלם, והוא מגלה את ההעלם העצמי, ה'יחיד', בהקשר זה הוא מדרגת 'כל יכול'. ברגע שההעלם העצמי מתגלה הוא נעשה רצון מוחלט, המדרגה הכי גבוהה של גלוי האור (אכן מתגלה גם 'רצון פשוט', אבל כאן לא נחלק ביניהם).

בלשון החסידות נקראים הרצון המוחלט והרצון הפשוט 'עצם האור', שנתגלה מתוך ההעלם. בתחלה היה האור נעלם בתוך המאור – עצמות נקראת מאור – כאשר האור מתחיל לצאת מהעלם הוא יוצא מנקודת העצם של האור, האור בפני עצמו בטרם מאיר ומתפשט, שעדיין לא מאיר לעצמו ולא לזולתו [לאחר מכן באות שתי מדרגות הארה: האור המאיר לעצמו והזיו הכלול בו[שסט]. כלומר, בתוך האור שמאיר לעצמו קיים ממד מיוחד של אור, שהיה קודם נכלל ונסתר בו, ושטבעו ורצונו הוא להאיר אל הזולת].

נשים לב לחלוקה – העלם האור בתוך המאור ועצם האור. עצם האור כביכול כבר יצא מתוך ההעלם, אבל עדיין לא מאיר לעצמו וכל שכן שלא לזולתו; אחר כך האור כבר מאיר לעצמו, כביכול כבר קיים דו-שיח בין האור לבין תודעת העצם; לבסוף האור שהיה נסתר ונעלם בתוך אור זה, והוא הנקרא זיו. לזיו, שאחר כך מתגלה, יש כיוון כלפי הזולת, הוא אינו מופנם כלפי עצמו. אם כן, השלב הראשון הוא יציאת ההעלם העצמי למדרגת 'עצם האור'.

למדרגת עצם האור קוראים רצון מוחלט ורצון פשוט ושתיהן נכללות בפשיטות ה"שיר פשוט". אין עדיין שני דברים. יש 'יחיד', וה'אחד' מוציא מתוך 'כל יכול', מתוך העלם האור הנעלם בתוך היחיד, ומגלה אותו גלוי ראשוני. גילוי זה אינו לעצמו ולא לזולתו, אלא יציאה בצורה הכי עצמית שלה, כמו נקודת עצם, שעדין לא התפשט. "שיר פשוט" היינו שיש ענג עצמי פנימי, שעדין לא מורכב משום דבר חוץ מעצמו.

נסכם:

מאור	עצמות
העלם האור במאור	יחיד	כל יכול
עצם האור	אחד האמת	רצון פשוט ומוחלט
אור המאיר לעצמו	אחד	שעשועים עצמיים
אור המאיר לזולתו	רצון פשוט להטיב (זיו)