מאמר הוראת המספרים

שביעות רצון – שלמות התענוג

נסביר יותר את הביטוי "שבע רצון" בהערה ההבאה. מקורו הוא בפרשת וזאת הברכה:

נה. וְהוּא בְּבִרְכַּת נַפְתָּלִי – נֹפֶת לִי (עיין פלח הרימון בראשית ד"ה נפתלי אילה שלוחה).

הכתוב אומר "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי' ים ודרום ירשה"[קטז]. באותיות נפתלי יש הרבה רמזים, והכי קרוב לו בסדר אותיותיו, פשוט לחלק אותו לשנים – נֹפֶת לי (כמו ברמז בראשית – ברא שית). כך מובא בספר הזהר[קיז] ומבואר באריכות בחסידות. מהו נֹפֶת? מתיקות וענג, "נפת צופים"[קיח]. בחסידות כתוב שזהו גלוי שעשועים וענג ולכן הוא שייך בעיקר לשבט נפתלי, אצלו מופיעה דרגה זו.

על פי האריז"ל, עיקר סדר השבטים הוא לפי הדגלים שסדר משה רבינו במדבר וסדר קרבנות הנשיאים, ולא סדר לידתם, ולפי סדר זה נפתלי הוא האחרון. כפי שיום השבת בא בסוף השבוע כך השבט השנים-עשר הוא נפתלי, וכפי שדוקא בסוף השבוע מתגלה שלמותו, כך אצל נפתלי אחרון השבטים מתגלה שלמות ה"שבע רצון". הענין מוסבר באריכות במאמר של רבי הלל מפאריטש^[קיט].

לאחר הביטוי "שבע רצון" כתובים בפסוק עוד ביטויים ששייכים לסודות יום השבת, והראשון הוא "ומלא ברכת הוי'":

הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק הוּא: "וּמָלֵא בִּרְכַּת הוי'" בְּחִינַת "וַיְבָרֵךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו'" (בראשית ב, ג), דְּ"מִינֵיהּ מִתְבָּרְכִין כּוּלְהוּ יוֹמִין".

"שבע רצון" הוא שלב א', "ומלא ברכת הוי'" הוא שלב ב'. "שבע רצון" הוא הצביון של "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", ואילו "ומלא ברכת הוי'" הוא המשך הפסוקים "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו" – שביעות הרצון ממלאת אותו בברכה מרובה. כתוב ששבת מתמלאת ברכה מהשבוע שעבר, וזאת על מנת להשפיע ברכה על כל ימי השבוע הבא – "מינה מתברכין כולהו יומין"[קכ]. היא מקור הברכות לגבי השבוע הבא.

זהו רעיון מאד עמוק וחשוב: דברנו הרבה מאד פעמים על כך שסיפוק יכול להיות מקור של רע, ובכל זאת יש סוג של סיפוק שהוא תחלתו של תהליך טוב. זה הסיפוק של שבת, הענג שבת ושביעות הרצון שבה, שמתחילים תהליך הפוך של התעלות וכלות הנפש. זהו סוד השבע של הקדושה – "כל השביעין חביבין". שביעות הרצון נעשית כלי לקבל בתוכו רבוי ברכה. ללא זאת, שהאדם לא 'מבסוט' מעצמו הוא מתייאש ונופל לעצבות, את ההבדל בין הסיפוק הטוב והרע נסביר יותר בפעם הבאה. יש בטוי שהרבי שליט"א מרבה להשתמש במיוחד בזמן האחרון על מי שיש לו תמיד מרה שחורה – 'מרה שחורניק'. האדם הולך עצוב, גם בשבת, ואף פעם לא מבסוט משום דבר, לא כלי לקבל ברכה כלל. אבל אם האדם שבע רצון נאמר עליו המשך הפסוק "ומלא ברכת ה'". אם כן, נפתלי הוא נפת לי, ענג ושעשועי שבת, ולכן הוא "שבע רצון", ועל ידי כך הוא "מלא ברכת הוי"'. כל זאת לומדים מברכת נפתלי.

מה כתוב בסוף אותו הפסוק? "ים ודרום ירשה", שנפתלי יורש שתי מדרגות, שהן שני עולמות – "ים" ו"דרום":

"יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" פֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן ז"ל עַלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא וְעַלְמָא דְּאִתְגַלְיָא, הַיְינוּ שְׁלֵמוּת הַצִּבְיוֹן דְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית וְדַ"ל.

הרמב"ן מפרש[קכא] ש"ים ודרום" הם 'עלמא דאתכסיא' ו'עלמא דאתגליא', העולם הרוחני המכוסה הוא ה"ים", ואילו "דרום" הוא היבשה, ושני העולמות הם על דרך עולם הבא ועולם הזה. אם כן, בשבת יורשים ומחברים שני עולמות, והיינו שלמות הצביון. ה"ים" הוא בבחינת השביעי, ה"דרום" הוא בחינת הששי, והירושה היא שהשביעי נכנס לתוך הששי ומשלים אותו. עד שבת היה רק ה"דרום", היבשה, הששה שסביב, ובשבת נכנס הים. אכן, כתוב שיום קשור עם ים, במובן של עלמא דאתכסיא, ושהים הגדול הוא בחינת יום השביעי, יום השבת. לכן באמת יותר מכל המאכלים, נוהגים בשבת לאכול דגים, אפילו יותר מבשר[קכב], ויש בכך הרבה סודות[קכג]. לעניננו, הסיבה לכך היא שהדגים הם בחינת עלמא דאתכסיא, ועיקר בחינת השבת היא להכניס את ה"ים" לתוך ה"דרום" ולרשת את שניהם יחד – "ים ודרום ירשה".

אם כן, בהערה זו הסברנו את כל הפסוק בסוד יום השבת ובסוד המספר שבעה. בעזרת ה' נמשיך עם המספר שבעה בפעם הבאה.

* * * * *

שבעה – ירידת הנחת

בשבוע שעבר למדנו על המושג צביון, הנאמר בהקשר ליום השבת. הסבר המספר שבעה צריך להיות קשור עם סוד השבת, והפסוק הראשון בשבת הוא "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[קכד] עליו דרשו חז"ל "לצביונם נבראו"[קכה], שכל דבר נברא לצביונו. כלומר, כל דבר בשבת קודם כל נעשה שבע רצון מעצמו. כמו שכל נברא שבע רצון מעצמו כך גם לגבי ה' – עוד לפני כניסת השבת הוא מסתכל ורואה שהכל טוב מאד – "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[קכו] – ומיד מתמלא שביעות רצון ממעשה ידיו להתפאר – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם".

כעת צריך לעבור למושג השני שקשור עם שבעה – נחת. כתוצאה מהצביון השלם, שביעות הרצון, באה נחת, והיא באה ויורדת בשני שלבים:

סוֹד "שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת" ("שַׁבָּת" מִלְּשׁוֹן בִּטּוּל) הוּא בִּטּוּל הַמְּלָאכָה עַל יְדֵי הַרְגָּשַׁת הַ"סִּפּוּק" ("נַחַת לְתַתָּא" – "שַׁבָּת תַּתָּאָה") מִגְמָר הַמְּלָאכָה,

כלומר, ישנן שתי מדרגות נחת. יש מאמר חז"ל מפורסם ש"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"[קכז], ובחסידות דורשים[קכח] ש"שתי שבתות" הן לאו דוקא בשני שבועות שונים, אלא ביום השבת עצמו יש שתי מדרגות – ליל שבת ויום השבת. בלשון ספר הזהר[קכט] 'דמעלי שבתא' ו'שבתא דיומא'. ליל שבת ויומו הם שתי מדרגות של נחת, ואם שומרים אותן "מיד נגאלים".

המשכת השנים בשבעה

אגב, רואים שיש כאן קשר בין שנים לבין שבעה, ששבת בפני עצמה היא שבעה, יום השביעי, ויש בשבת כמה וכמה דברים שקשורים דוקא עם המספר שנים: סוד שתי השבתות, אכילת לחם משנה, ובכלל כל ענין השבת הוא ענג ושלום, ובמשמעויות המספרים שלנו משמעות המספר שנים הוא זווג ושלום. הוסבר לעיל באריכות, שיש בשנים פירוד וחיבור, "זה לעומת זה", ודבר זה שייך במיוחד לשבת. שבת הוא זמן של קיום היעוד של השנים בשלמות. החיבור והיחוד שבזווג והשלום מתגלים בשבת. אם כן, יש קשר מיוחד בין שנים לשבעה – ענג שבת בא להמשיך ולהביא את סוד השנים לתוך השבעה.

בתחילת הסבר המספר שנים ראינו את הזוג הראשון בתורה שנאמר לגבי נח וחיות התבה "שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלקים את נח"[קל], השנים העקרי. נח הוא בחינת נחת, וכאן יש לנו עוד רמז לקשר בין שנים לבין שבעה. כתוב בפרוש בספר הזהר[קלא] שנח הוא בחינת סוד השבת והנחת שבה. בפסוק "שנים שנים..." מופיע השם של נח פעמיים –"שנים שנים באו אל נח אל התיבה כאשר צוה אלקים את נח", ועוד יותר חשוב הוא הפסוק הראשון של הפרשה –"אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו"[קלב]. וכתוב על כך בספר הזהר[קלג] שאלו שתי מדרגות של נחת רוח, "ניחא דרוחא לתתא" ו"ניחא דרוחא לעילא", נחת רוח למטה ונחת רוח למעלה. בנוסף, למדנו שהשלום אצל נח היה של כל החיות בתבה, ושהתבה היתה כמו בעולם הבא, שכולם חיו בשלום ובאהבה אחד עם השני – "וגר זאב עם כבש"[קלד]. אם כן מתהדק ומתחזק הקשר בין זווג ושלום שבשנים לנח.

ידוע מנהג ישראל שמברכים בשבת בנוסח "שבת שלום". הרבי שליט"א מסביר בשיחה[קלה] שמקור המנהג אינו באשכנז אלא מאנשי ספרד[קלו]. יש למנהג אסמכתות אבל הוא אינו בטוי מקורי, לא מוצאים בפירוש בחומש, בתנ"ך או בחז"ל את הביטוי שבת שלום. גם אצל גדולי החסידות נהגו כך. למשל בבית נדבורנא, אחד מהבתים הגדולים בחסידות, יש ניגון מסורתי של הרבי הראשון על המלים "שבת שלום ומבורך". רואים שמנהג מקובל בעם ישראל ששבת הוא יום שלום. אנחנו יודעים שסוכה מבטאת שלום "ופרוש סוכת שלום עלינו"[קלז], אבל העובדה ששבת היא יום שלום מתגלה לנו רק על פי המנהג לברך שבת שלום.

נחת – השבתת המלאכה מאליה

אם כן, צריך להסביר במספר שבעה מהן שתי המדרגות של נחת הבאות לאחר הצביון. כל פעם שאחד משני ענינים מתחלק בעצמו לשתי מדרגות שונות מתקבל מבנה כללי שנקרא בקבלה ובחסידות ואצל הבעל שם טוב "חש מל מל"[קלח]. בהמשך נסביר שהצביון ושתי המדרגות של נחת מקיימים סדר זה.

צריך קודם לקשר את הרעיון עם פרוש המלה שבת. שבת בארמית היא שב, שפירושה שבעה. כלומר, שבת עצמה היא שבעה. אבל גם בלשון הקדש הפרוש הפשוט של שבת קשור באופן עצמי למספר שבעה. שבת הוא לשון שביתה, להתבטל ממלאכה ולא לעבוד, כמו שכתוב בפירוש בתורה "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השבת תשבת"[קלט]. בחסידות מוסבר, שכל דבר אמיתי שהאדם מכין את עצמו לקראתו בא בדרך ממילא. למשל, אם האדם מכין את עצמו לשבת – השבת יורדת ובאה מעצמה. שבת ענינה בטול מלאכה, ואם כך ביאת השבת מבטלת את המלאכה. מי שלא ראוי ועדיין לא זכה לקבל הארת שבת צריך לשבות מכח הבחירה החפשית שלו – עכשיו שבת ולכן הוא צריך לסגור את החנות. אבל צדיק, מי שמרגיש באמת את השבת, לא צריך להפסיק לעבוד. זה פשוט נפסק, ולא רק החלטה שלי כעת להפסיק לעבוד. "באה שבת באה מנוחה נגמרה כל המלאכה"[קמ]. גמרנו, חאלאס. זה מעצמו.

מה שיורד, משבית ומבטל את המלאכה ממילא מעצמו הוא בחינת נחת. נחת היא לשון ירידה ונחיתה. בשבת קיימות שתי תנועות הפכיות: כלות הנפש העולה מלטה ונחת שיורד מלמעלה. כלות הנפש היא "ויכלו", שכל הבריאה שואפת וחוזרת לשרשה ומקורה למעלה, ואילו נחת הוא מה שיורד מלמעלה והיא זו שלמעשה משביתה את המלאכה ופועלת את הבטול של כל מעשי האדם. ההרגשה היורדת בשבת היא עצמה מבטלת את המלאכה, כבר לא צריך לעבוד יותר. חז"ל אומרים שבשבת "כל מלאכתך עשויה"[קמא], שכל אחד צריך להרגיש שממילא הכל גמור, אין לו מה לעשות.

איזו הרגשה זו? הרגשת סיפוק אמיתי מכל מה שעשה עד עכשיו במשך השבוע שעבר. קודם ישנה שביעות רצון מהצביון, האדם מרוצה מעצמו, ואחר כך הוא מסתכל על מה שפעל במשך השבוע. על כך כתוב "פעֻלת צדיק לחיים"[קמב], שכל אחד צריך לפעול משהו בחיים. הצביון עליו למדנו בפעם הקודמת הוא הכנה לקראת סיפוק זה. האדם מתבונן על כל מה שפעל במשך השבוע ויש לו מכך סיפוק. כמובן, סיפוק הוא מושג שיכול להיות בקדושה ויכול להיות רע, תאוה שב"לעומת זה", והסיפוק בשבת הוא מהסוג הראשון. הסימן לכך הוא שבעקבות אותו סיפוק יגיע האדם אחר כך למדרגה יותר גבוהה, בה הסיפוק עצמו יתבטל. זהו הסימן שסיפוק הוא טוב. מהי נחת? הרגשה מאד טובה. לא יודעים למה, אך פתאום יורדת על האדם הרגשה מאד-מאד טובה של נחת וסיפוק מכל מה שעשה. הרגשה זו גופא פועלת את השביתה, גומרת מבטלת את המלאכה.

קדושת "מקדשא וקיימא" וקדושת "זכור את יום השבת"

על פי פשט שתי שבתות הן שתי מדרגות בטול. הבטול הראשון הוא חיצוני, שאני מפסיק לפעול בחיצוניות. ה' הוא הצל שלי – "הוי' צלך"[קמג] – ואני המשל והדוגמא לקב"ה, וממילא כפי שהקב"ה שבת וגמר את המלאכה ביום שבת קדש, כך גם אני צריך בדוגמתו להידמות אליו. ככל שהיום, לאחר השבת הבריאה, אעשה כך יגרום הדבר שגם למעלה יהיה כך, וגם יתגלה למטה.

על שבת בראשית אומרים חז"ל "שבת מקדשא וקיימא"[קמד], ששבת קדושה ועומדת מעצמה, לא כמו הימים הטובים. את מועדי השנה קובע עם ישראל בקידוש החודש, ואם בית הדין לא יקדש את החדש לא יהיה פסח, לא שבועות, לא סוכות ולא יום כיפור. ללא עם ישראל למטה לא יהיו מועדים כלל. לעומתם, שבת קדושה מעצמה. מאז ששת ימי בראשית כל שבעה ימים מקודשת השבת אפילו שלא נעשתה שום פעולה מצדנו. הברכה שמברכים בכל יום טוב היא "מקדש ישראל והזמנים"[קמה], והכוונה שעל ידי קדושת ישראל ישנה קדושת הזמנים, ובלעדיה הם אינם. לעומת זאת, בשבת לא מברכים 'מקדש ישראל והשבת', בגלל ששבת "מיקדשא וקיימא".

עם זאת, יש מצוה בתורה "זכור את יום השבת לקדשו"[קמו]. נשאלת בחסידות[קמז] השאלה איך הדברים מסתדרים יחד? אם שבת "מיקדשא וקיימא", קדושה מעצמה ולא אומרים בה 'מקדש ישראל והשבת' אלא "מקדש השבת", למה כתוב בעשרת הדיברות שעלינו לקדש את השבת – "זכור את היום השבת לקדשו" או "שמור את יום השבת לקדשו"? הפרוש בפשטות הוא, שלאחר ששבת אכן עומדת וקיימת, נכנסת חיה בעצמה, אף על פי כן אנחנו מצווים לקדש אותה יותר. כאשר אנחנו מקדשים אותה נעשית עליה במדרגת השבת, מעבר ל"מיקדשא וקיימא" מצד עצמה.

כתוב בחסידות[קמח] על פי כתבי האריז"ל[קמט] שכל ששת ימי החול שבשבוע הם כנגד שש מדות הלב, מחסד עד יסוד. "ששת ימים תעשה מלאכה"[קנ] של האדם הם כנגד "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ"[קנא] של ה'; מדרגת שבת כפי שהיא "מיקדשא וקיימא" היא עלית המלכות מעצמה למעלה, מכל מעשה בראשית, לספירת הבינה; אחר כך עושים קידוש, ועל פי פשט קיום המצוה המעשית "זכור את יום השבת לקדשו" הוא לקדש את השבת על היין – "זכרהו על היין"[קנב], ואילו קידוש השבת בפנימיות היינו לקדש כל רגע ורגע ביום השבת. כאשר עם ישראל מקדש את השבת הוא מעלה אותה מבינה לחכמה; אחר כך בסיום השבת, בשעת "רעוא דרעוין" במנחה של שבת, עולה השבת שוב מדרגה נוספת לפנימיות הכתר. זה עוד כלל מאד חשוב לגבי שבת:

השלב	מהותו	עלית המלכות בו
ליל שבת	שבת מקדשא וקיימא	בינה
יום השבת	זכור את יום השבת לקדשו	חכמה
רעוא דרעוין	פנימיות הכתר

הסיפוק הנכון – טעימת העתיד

כאמור, שתי שבתות הן שתי מדרגות של בטול, ובכל בטול יש נחת. עד כאן הוסבר הבטול הראשון ממלאכה. הבטול ממלאכה בא על ידי סיפוק, וכעת ניתן להבין מהו סיפוק לא טוב – סיפוק שבא באמצע המלאכה, וגורם אף לבטל אותה הוא סיפוק טוב. הוא כמו דבר שמתקלקל לפני שנגמר. סיפוק לא טוב הוא כאשר הוא בא שלא במקום, מוקדם מדי, כמו סתם סיפוק אצל בני אדם. מה אתה מבסוט? כבר בא המשיח? כל מי שפתאום מבסוט אין לזה טעם וריח. להפך, העובדה שהוא מבסוט לפני שבא הסוף, לפני גמר המלאכה, רק מקלקל, מוריד ממנו את מתח הפעילות. אכן, לפעמים יש צורך להוריד מתח על מנת לנוח. צריך לשמור על איזון ושיווי משקל נפשי, לא צריך להיות יותר מידי מתוח. זה נושא חשוב מהבעל שם טוב. האדם צריך למדוד את עצמו כל הזמן ולשמור על איזון בין מתח למנוחה. מתח רב מידי עלול להתפוצץ. בכל זאת, אם אין את בעיית יתר המתח ואדם מרגיש טוב סתם ממה שעשה ועוד לא גמר – הדבר מפריע ולא מקדם. כמו אדם שעושה שבת באמצע השבוע, זה לא במקום.

מהי שבת? מעין עולם הבא. ה' נתן לנו עם ישראל יום שבו הוא האיר לנו מהעתיד לבוא. רק לעתיד לבוא הכל נגמר בשלמות. הנחת והסיפוק שמקבלים הוא מהעתיד, לא ממני, אלא מתנה משמים. על שבת כתוב שהיא המתנה הכי טובה – "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"[קנג]. ה' נותן לנו מתנה להרגיש קצת את הסיפוק שלו מה יהיה בעולם הבא, כאשר באמת הכל יגמר, משיח יבוא ואין יותר מה לעשות. מההרגשה הזו מזכה ה' אותנו במקצת בכל שבת ושבת. זהו סיפוק נכון, עליה לאחר שהכל נגמר. הסיפוק בבטול המלאכה מאפשר שהכל יתעלה. כל מלאכה היא התעסקות עם הזולת, עם החוץ, וברגע שמפסיקים להתעסק מסוגל לעלות כל מה שפועלים.

זאת בתנאי שהפעולה נשלמה. אם הוא עשה משהו וזה לא מושלם עדיין, אם אדם התחיל לעשות כלי ופתאום באמצע הפסיק, אם יעזוב אותו כך ילך הכלי לאיבוד ועמו כל המאמץ והכחות שהשקיע בו. הכלי עדיין לא מסוגל לפעול את פעולתו. הדבר רק יגרום משבר בתוך הכלי, ועליתו לא נקראת עלייה אמיתית, אלא הסתלקות במובן שלילי. אבל אם האדם באמת השלים את הכלי, מסגול כעת הכלי לעשות את יעודו. לכן כאשר בא המקום והזמן המתאים לסיפוק האדם לא עוזב את מה שעשה, אלא בעליתו יכול גם הכלי לעלות, הכל יכול לעלות.

לפעמים אדם עושה משהו ונשבר באמצע, מאיזו סיבה שלא תהיה, והוא מסתלק, מתפטר מהעבודה. ברגע שהוא מתפטר קרו שני דברים לא טובים: ראשית, הוא השאיר מציאות חיצונית של גולם, לא רק שהיא מסכנה אלא היא עלול להידרדר יותר ויותר. יתכן שהוא השאיר כחות חיוביים, ועכשיו שעזב באמצע, ההדרדרות תגיע עד שהכחות החיצונים ינקו מהכחות שהשקיע בדבר. כל הכחות החיוביים שהשקיע יכולים לרדת לטמיון ולהזין את החיצונים. שנית, לא טוב שהאדם עצמו נסוג נס וברח מהמערכה, זו אינה שליחות האדם. לאדם יש שליחות, הוא חייל בצבא [צביון מלשון צבא], ואם הוא מסתלק הוא עריק מתפקידו.

שאלה: בתיבת נח שמרו את השבת?

תשובה: כתוב[קנד] שהמזלות באותה שנה שימשו, לא היה יום, לא לילה ולא מועדים. כל מערכת השמים שלא פעלה. יתכן שכל התקופה הזו היתה כמו שבת. כמו שנת שמיטה שכל העולם שבת. אכן, נח לא היה מצווה על שבת כלל, הוא לא היה עדיין יהודי, אבל היה מצב של שביתה אותה כל השנה.

הסתלקות הפנימיות ועלית הכל

אם כן, הרגשת סיפוק מתוקנת היא כאשר באמת נגמרה המלאכה, ולכן בשבת צריך להרגיש כיצד "כל מלאכתך עשויה". זו אינה הסתלקות אלא התעלות של הכל יחד. זה כלל מאד גדול וחשוב בחסידות. בדרך כלל כתוב שהתכלית היא תמיד ירידה, "דירה בתחתונים"[קנה], ולא עליה. עליה בדרך כלל היא הסתלקות ואינה רצויה. אבל מתי עליה לא טובה? כאשר הפנימיות עולה לבדה ומשאירה למטה את החיצוניות עזובה ונאנחה ללא תקון, הנשמה משאירה את הגוף המסכן. עליה זו נקראת הסתלקות ובריחה במובן שלילי. כאשר הפנימיות מסתלקת ומשאירה את החיצוניות היא אינה מסוגלת לפעול בפני עצמה, וזהו מצב כפוי. אלו שני הממדים השליליים.

מתי עליה היא טובה ואינה הסתלקות? כאשר באמת הגיע הסוף. מה הסימן של סוף הפעולה שאדם גמר לעשות? הגמר האמתי הוא בימות המשיח ולעולם הבא, אבל גם כעת הסימן לכך הוא, שאם אני אעלה גם אתה תעלה איתי יחד, אפילו בלי שאשים לב. אם השלמתי לתקן את מה שבחוץ, אפילו אם אסתלק לא אשאיר אותך למטה, בגלל שגם אתה מושלם ותעלה באופן ממילא. זסימן של שלמות התקון. ואז מותר לעלות, ואז העליה גופא זה לא נקראת הסתלקות, וככל שהתחתון עולה כך העליון יורד. בעליה כזו יש גם עליה וגם ירידה יחד. לעומת זאת, בהסתלקות יש רק עליה אל המקור, אבל המקור לא יורד, כי הוא לא מבסוט מהעליה הזאת.

עוד הפעם, אם העליה היא שלילית, כמו בהסתלקות, הקב"ה לא מבסוט ממנה, וממילא הוא לא יורד לקראתה. מה שעולה מסתלק ועוזב. התחתון באמת רוצה להגיע למעלה, לעליון, אבל העליון באמת לא מרוצה מכך. לעומת זאת, בשלמות התקון הכל מתחיל לעלות, וכשם שיש עליה מלמטה כך יש ירידה מלמעלה. יש פגישה באמצע, שהוא מצב מושלם. זה מה שקורה בשבת בשני שלבים.

שאלה: מה קורה כאשר צדיק מסתלק?

תשובה: מצד אחד זה לא טוב, אבל מצד שני כאשר צדיק אמיתי מסתלק הוא גם נשאר ואינו עוזב. כתוב שצדיק שמסתלק מהעולם עדיין נשאר בתוכו ואפשר לקבל ממנו, לפעמים אפילו יותר מאשר לפני ההסתלקות. לכן כתוב ש"צדיקים נקראו חיים", הם לא מתים כלל. בהקשר זה, המלה הסתלקות היא במובן החיובי.

שאלה: כתוב שכאשר אדם מקבל נבואה הוא מתנתק מהגוף.

תשובה: הרבי מסביר[קנו] שזו מדרגת שאר הנביאים, שאינם מסוגלים לקבל את הנבואה ולהישאר בתוך הגוף, וזאת בגלל שמדרגתם לא מושלמת. לעומתם, משה רבינו לא צריך לעזוב את הגוף, וכל שכן המשיח לעתיד לבוא לא צריך לעזוב את הגוף.

המשל העיקרי בחסידות[קנז] להסתלקות חיובית הוא מרב ותלמיד. כתוב שלפעמים לצורך התלמיד צריך הרב לעזוב אותו קצת, ואז באמת התלמיד מרגיש מסכן, עזוב ונזרק, וזה צריך להיות. הרב צריך לחדש את שכלו, את המוחין שלו, ובסופו של דבר זה לטובת התלמיד. אבל בינתיים זה נקרא גלות. כך מסבירים בחסידות את סוד הגלות. הקב"ה כמו הרב ואנחנו התלמידים. כתוב שאנחנו נקראים "לימודי הוי'"[קנח], וחז"ל בגמרא[קנט] מפרשים את הביטוי כתלמידי ה' [יש הרבה מדרגות בעם ישראל ובדרך כלל מדובר על שתי מדרגות – אנחנו בנים של ה' ועבדים שלו]. ה' הוא הרבי שלנו ואנחנו תלמידיו. הגלות באה כביכול כשצריך לבוא גלוי יותר גדול. הרב אינו עצמותו יתברך, אלא רק מה שמתגלה ממנו, וכאשר גילוי זה מסתלק ואנחנו נשארים למטה מסכנים, נדחים ומושפלים אנו מרגישים שהרב לא אוהב אותנו. להרגשה זו יש כל מיני צורות, שנקראות היום תסכול, שיש בו הרבה דמיון שוא של כח המדמה. נדמה שה' עזב, שיש הסתר. כאשר יש הסתר בין אנשים נדמה שאם הזולת מסתתר ממני הוא לא אוהב אותי. זהו דמיון שוא. יש דמיון של ריחוק שחייב להיות. בסופו של דבר הכל בא לתקון. בגאולה מתברר שהכל היה צריך להיות. זה נקרא גלות וגאולה.

הכל היה בדרך אגב, שכן אנחנו מדברים על שבת, לא על גלות, על עליה אמתית שיש בה נחת וסיפוק אמיתיים. מכל האמור מובן שבדרך כלל סיפוק הוא באמת לא טוב, הוא ישות, זו גאוה. הישות מפריעה להמשך הפעולה. כל ישות מנטרלת את המצב. אם האדם חושב על עצמו הוא לא מסוגל לעשות כמו שצריך – או שאתה חושב על היעד או שאתה חושב על עצמך. ברגע שאדם חושב על עצמו המחשבה הזות מנטרלת את הפעילות שלו. לכן, ישות היא תמיד דבר רע. אבל בשבת, כאשר יהודי כבר לא צריך לעשות יותר, הוא יכול לקבל סיפוק אמיתי, להרגיש שזו מתנה טובה שהקב"ה נותן לו. וכאשר המחשבה הזו יורדת מתבטל היהודי מהמחלות ממילא.

הוא עלה למעלה...

אמרנו קודם שיש כמה סיפורי צדיקים להמחיש את הרעיון. מספרים על רבי רבי ישראל מרוז'ין, שיום היארצייט שלו היה לפני שבוע, ב-ג' חשון. הרבי הצמח צדק מחב"ד היה מאד קרוב אליו, הוא הנין של המגיד ממעזריטש, והיה מכנה אותו 'דער הלייגער רוז'ינער', הרוז'ינער הקדוש. היו הרבה שליחויות ביניהם בעסקנות הכלל, והרבי הצמח צדק נהג לשלוח אליו את החסיד הכי גדול שלו, רבי אייזיק מהומיל, בענייני הכלל. רבי אייזיק מהומיל סיפר, שפעם אחת בא בערב שבת, והרבי מרוזי'ן עישן מקטרת (לולק'ה), כמו שנהג גם הבעל שם טוב. כך היו בחוץ לארץ מעשנים. הנוהג היה, שהשמש דופק על הדלת לפני שבת ובכך נותן סימן לרבי שעכשיו מתקרבת שבת. הם מדברים ביניהם, ור' אייזיק מתאר כך: כל זמן שדברנו עוד החזקתי אתו, אפילו שהוא צדיק ורבי היינו שווים במדרגה, איפה שהוא היה הייתי יחד איתו, אבל ברגע שאותו שמש דפק בדלת "הוא עלה למעלה ואני נשארתי למטה...", כך סיפר אחר כך. זו הכוונה ששבת היא משהו שיורד מלמעלה, ומה שנפעל הוא עליה בדרך ממילא, מבלי שיחשוב. כאשר הדפיקה באה, צינור המקטרת נפל מהפה מבלי שום כוונה כלל. זה נקרא ששבת הגיעה.

שמחה היא התפשטות חיצונית, כמו לרקוד, להתגלות. שמחה יכולה לבוא אחרי סיפוק. שבת ענינה ענג. ענג הוא הרגשה פנימית. אם אחר כך הוא מתפשט החוצה זו כבר שמחה. ענג קשור עם מוחין, ובלשון הקבלה הוא נקרא מוחין דאבא, ואילו שמחה היא מוחין דאמא[קס]. בשמחה רוצים לשתף את כל העולם. עיקר השמחה הוא יום טוב. אמנם חז"ל דורשים את הפסוק "'וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות'^[קסא] – אלו השבתות"[קסב] (וזאת רק בשל הכפילות "שמחתכם" ו"במועדיכם". מאמר חז"ל מובא בספרי, אבל אינו ידוע, הרבי מזכיר אותו הרבה), ולכן ברור שגם בשבת צריכים להיות שמחים, ושלא נחשוב שאין שמחה בשבת. אם כן, באמת יש שמחה בשבת, אבל באופן סתמי על שבת כתוב בנביא "אז תתענג על הוי'"[קסג]. שמחה הוא כח בנפש שפועל ירידה והתפשטות, וכך הוא ביום טוב. לכן יום טוב ענינו התקבצות יחד, מה שאין כן ענג שבת פועל התעלות.

מה הקשר בין שנים לשבע על פי פשט? באמת הייתי צריך להסביר קודם. כל מערכת הששה מהווה חיצוניות אחת, שלמות החיצוניות, שלמות הגוף, והשביעי הוא זווג הפנימיות בתוך החיצוניות – אחד פנימי בתוך השלמות של השש בחיצוניות. כלומר, שבעה הוא בעצם זווג של שנים. נגיע לזה בהמשך.

דוגמא לכך רואים בלמוד התורה של האריז"ל. רבי חיים ויטאל מספר^[קסד] שרבו האריז"ל כשהיה לומד תורה היה אומר על כל דבר ודבר ששה פרושים של נגלה ואחר כך פרוש אחד של סוד, וזאת כנגד ששת ימי החול וכנגד השבת. ובעצם מה שיש כאן? שני דברים, רק שבסוד מתגלה החיצוניות בשש פנים, ששה פרושים של נגלה, ואחרי כל מערכת הנגלה, המהווה מאגר מושלם, נכנסת הנשמה – שבת קדש. זהו זווג. אם כן זהו הקשר הפשוט בין שבעה לשנים.

יש בשבעה פרדוכס של נשיאת הפכים: מצד אחד יש בו זווג בין שנים, ומצד שני הוא מעלה את הכל. אם כן מה ההבדל בינו לשנים? שנים הם זווג ושלום, אבל שבעה הוא זווג ושלום בשני שלבים, שאחריו הכל עולה ומתעלה לאחדות האמתית – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". שבת היא מלשון שבעה, וזאת רואים מהמלה בארמית – שב. כלומר, האות ע אינה מעיקר השרש במלה ולכן נשמטת. פרוש שבת בעברית הוא מלשון שביתה במובן של בטול.

שבת – כל המוסיף גורע

שאלה: ענין השביתה לא מובן. מצטייר שהיא דבר שלם, אבל כעת הוסבר שיש עליה, לא שביתה.

תשובה: השביתה היא ממלאכה, שלא לעשות יותר. נמחיש: אומן שעשה תמונה וגמר לצייר אותה. מי שאינו מומחה מסוגל להוסיף עוד איזה פרט, אבל אם היה יותר מומחה היה רואה שהתמונה מושלמת, "כל המוסיף גורע"[קסה]. באומנות יש מצב בו ברגע שדבר מושלם מכאן ולהבא כל המוסיף גורע. אם אני אוסיף עוד פרט אחד בתוך התמונה הזאת קלקלתי אותה. חוש זה הוא של אומן טוב, שרואה שעכשיו זה נגמר, ועוד תוספת אחת תקלקל. הוא לא תכנן כך, זה דבר שזה בא בספונטניות. האומן פתאום מרגיש שזה נגמר, שלא צריך יותר להוסיף נקודה אחת יותר. זאת בגלל שיש רגע מסוים שירדה עליו נחת. הרי כל הזמן הוא עוקב אחרי התמונה ורק באותו הרגע הוא רואה שזה "טוב מאד". הנחת שיורדת עליו גורמת לו להפסיק את העבודה, הוא מרגיש שאסור עכשיו להוסיף שום פרט. זו הרגשת שבת, וזה נקרא צדיק ששומר שבת. ה' עשה משהו בצורה מושלמת ואסור לי להוסיף, אסור לי לעזור לו, אסור לי להדליק חשמל. להדליק החשמל היינו לעשות יותר מידי ו"כל המוסיף גורע". לכן כתוב שסיפוק הוא לשון מספיק. זה לא דמיון שוא, זה באמת מספיק, וממילא סיפוק מהמספיק הזה. הסיפוק עצמו גומר ומסיים את המלאכה וממילא אסור לעשות יותר.

זו דרך מאד טובה להבין השקפה מאד עמוקה וכללית לגבי המושג 'אסור'. הרבה אנשים, במיוחד חלשים מאד, לא אוהבים את המלה אסור. מה פתאום אסור לי לעשות כך? אני רוצה לעשות מה שאני רוצה. מי אמר שאסור? איסור אמיתי הוא כמו של אמן. הדבר נכון לכל איסורי התורה, ובמיוחד באיסורי שבת. האיסור פירושו שאם רק תבחין תשים לב שהמעשה האסור מקלקל את התמונה שלך. 'אסור' זה הוא בבחינת מוסיף גורע. אתה רוצה לעשות משהו אבל באמת אתה מפסיק משהו אחר, זה מקלקל לך את התמונה וחבל. כאמור, הדבר נוגע במיוחד לשבת, בגלל שבה כל התמונה מושלמת, הכל יפה ו"טוב מאד", מוצא חן. בלשון החסידות מכונה הענין של "כל המוסיף גורע" בשם 'בליטה', שכל מה שתוסיף מכאן ולהבא הוא בליטה חיצונית. כתוב, שבליטה היא ההפך מבטול. יש רגע מסוים שהדבר מתבטל, ואם הדבר לא נעשה ברגע המתאים הוא יהפך מכאן ולהבא לבליטה. זה נקרא "סרח העֹדף"[קסו] שרק מפריע.

צדיק – הדרכה מותאמת

אכן, הדבר באמת קשה מאד. בכל המקומות בהם כותב הבעל שם טוב שאדם צריך להיות באיזון הוא מיד כותב שאדם רגיל לא מסוגל להבחין טוב לגבי עצמו, ולכן צריך להיות קשור לצדיק או לתלמיד חכם שיעזור לו. הסברנו שזו אחת הסיבות שבחסידות מודגש ענין ההתקשרות לצדיק יותר מאשר אצל אינם חסידים. רק בחסידות קיים בכלל המושג איזון, שאדם צריך להיות מאוזן לשמור עליו.

נרחיב: המושג איזון נפשי זה לא מופיע בכלל בהשקפת המוסר. לפי ההשקפה הרגילה – של מוסר ושולחן ערוך – הרע הוא רע והטוב הוא טוב ותפקידך בחיים הוא לעשות זאת כמה שיותר טוב, בין אם מדובר במצוות מעשיות ובין בתקון המדות על פי דרכי המוסר. כן אם אתה לא מבין מה כתוב בספר תלך לתלמיד חכם שיסביר לך וילמד אותך, אבל אם אתה מבין לבד אתה לא כל כך צריך אותו. הנה, הכל כתוב וזה מה שצריך לעשות, תעשה וגמרנו. עד התגלות החסידות צריך את הרב רק בשביל להבין מה רוצים ממך. בא הבעל שם טוב ואומר באריכות גדולה מאד שיש מצבי נפש שונים ושצריך לשמור על איזון בנפש. כלומר, צריך להבחין מתי אני צריך להדגיש קו אחד של עבודה ומתי קו אחר. מאד מאד קשה להרגיש בעצמך, ולכן הוא כותב שצריך תמיד להיות קשור לצדיק שיעזור בדבר זה. התקשרות לצדיק היא מיסודות החסידות, שמדברת ומדגישה את הענין. ככלל מתי המתיחות גדולה מידי? נקודת האבחון היא כשאדם מתחיל להרגיש מרוב מאמץ קצת מרה שחורה, קצת דיכאון. זהו סימן זהירות שצריך משהו לעשות, להפיג את המרה שחורה. צדיק אמיתי אינו נופל מכך. הוא מדריך, והכוונה עוזר, אבל הוא דואג כל הזמן שהאדם יעמוד על רגליו. זה נקרא הדרכה.

מובא בשם הבעל שם טוב ש'רצוא' היינו המאמץ ו'שוב' היינו המנוחה, האיזון. זהו הפרוש היותר פשוט של רצוא ושוב, אבל הפרוש בחב"ד[קסז] של "רצוא ושוב" הוא לרוץ אל ה' בכלות הנפש ואחר כך לשוב לקיים מצוות. לפי זה, גם הרצוא וגם השוב הם מתח גבוה. יש מאמץ של עליה על ידי רצוא ויש מאמץ של ירידה לעשות את רצון ה' על ידי שוב.

קודם הסברנו לפי כתבי האריז"ל, שבשבת עולה המלכות לבינה, אבל הרבה פעמים שבת היא כנגד היסוד. בקבלה הראשונה[קסח] שבת היא הספירה השביעית, אבל כאשר מונים מבינה עד יסוד. לפי זה, השביעי מבינה הוא גם השני מלמטה, בגלל שהיסוד עומד על הארץ. השייכות לספירת היסוד הוא גם אחד הסודות הקושרים את שבעה ושנים. יסוד ענינו שלום, וזווג ושלום הם הוראת המספר שנים. גם נח נקרא בקבלה[קסט] יסוד אבא. אם כן, היסוד הוא שביעי מלמעלה ושני מלמטה.

אם כן, הגענו לכך שהרגשת הספוק היא מה שנקרא נחת לתתא, נחת התחתונה מבין שתי מדרגות נחת הרוח, הפועלת את גמר המלאכה. מתוך כך הרחבנו בהבחנה בין סיפוק טוב לסיפוק לא-טוב, ובין שביעות רצון להסתלקות. גמר המלאכה פירושו הרגשה שנגמרה המלאכה והפסקת העבודה בדרך ממילא. הרגשת הסיפוק מפסיקה את הידים.

נחת עילאה – בטול הספוק עצמו

אחר כך באה בשבת נחת לעילא. מהי? שסיפוק עצמו מתבטל. כל השבוע היה האדם פעיל, אחר כך באה הרגשת סיפוק, ולבסוף היא עצמה מתבטלת. בטול הרגשת הסיפוק הוא סימן לכך שסיפוק זה לא היה תכלית, אלא רק שלב ביניים אמצעי, ממוצע. הנחת העליונה באה בשלב ב' של שבת, בשבתא דיומא. כאמור, זהו הסימן להבדל בין סיפוק אמיתי וחיובי לבין של הסטרא אחרא. זה האחרון מלא ישות, גורם להפסקת המלאכה שלא במקום, והולך ומתנפח. לעומת זאת, יש סיפוק שהוא אמצעי, שבלעדיו לא יבוא מה שצריך לבוא אחר כך.

וּבִטּוּל הַרְגָּשַׁת הַסִּפּוּק ("נַחַת לְעֵילָא" – "שַׁבָּת עִילָּאָה") עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה – "תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ' כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וְגו'".

נסדר את השלבים: ביום ששי היה "טוב מאד"; אחר כך "ויכלו" הוא שפלות; אחר כך ירדה נחת ו"באה שבת באה מנוחה נגמרה כל המלאכה", שכל מה שפעלתי הכל מושלם וממילא הכל נפסק. על פי פשט, כיון שנגמרה כל המלאכה לכן באה המנוחה, אך על פי הסבר זה באה מנוחה באה שבת. כל זה שבת תתאה; אחר כך בא בטול הרגשת הסיפוק. מהו? על פי פשט הוא אמונה פשוטה של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[קע]. רגע לאחר הרגשת הסיפוק האדם מרגיש שכל מה שפעלתי אינו אני, לא עשיתי שום דבר, אלא שהסיפוק היה רק אמצעי להרגיש את ה'.

ה' הוא מושלם, שלימותא דכולא, הוא שלמות הכל, ואם כן כל מה שעושה הוא שלם, ואני לא יכול להחזיר לו משהו אם אינו מושלם, בגלל שזה לא מתאים לו. אומן שרוצה לעשות כלי יקר ולתתו למלך לא יכול בשום אופן לעשות זאת אם הכלי לא מושלם לגמרי. הדבר לא מתאים ואפילו עלול להרגיז את המלך. מה שאפשר לתת לאדם רגיל, להדיוט, אי אפשר לתת למלך. תכלית הנחת היא להחזיר הכל לה', אבל צריכה להיות הרגשת שלמות כל כך גדולה, שמה שה' עשה הוא כל כך טוב, ורק אז אפשר לתת אותו לה'. הסיפוק ממה שעשה הופך להיות הסימן שכעת אני יכול לתתו לה'. לפני כן לא היה מתאים וראוי.

להחזיר את הסיפוק לה'

אם כן הסיפוק הוא אמצעי, וזה סימן פנימי שכל הנחת באה רק כשלב אמצעי וכעת אני יכול באמת לתתו בחזרה לה'. אומרים בכל רגע "תן לו משלו שאתה ושלך שלו", שהכל חוזר לה'. תוך כדי הפעולה אדם צריך תמיד לדעת שמה שעושה ה' עוזר לו, אבל נתינת המתנה בחזרה לקב"ה, למסור לו את הכל, צריכה לבוא רק בסוף, כאשר האדם השלים את התפקיד. הדוגמא לכל היא בקרבנות בבית המקדש. כתוב "ריח נחוח"[קעא] וחז"ל דורשים "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[קעב]. בקרבן שמקריבים בבית המקדש קיימת ההרגשה שאני יכול להחזיר משהו בעולם הזה בשלמות לקב"ה.

מכאן הסבר מאד עמוק להבנת החסרון שיש לנו עכשיו בגלות, ללא בית המקדש ועבודת הקרבנות. כלומר, אין לנו שום מצוה שאנחנו עושים שמותר לנו להרגיש שאנו מחזירים את המציאות לה'. אמנם אומרים על כל מצוה שעושים שהיא מעלה נחת רוח, אבל זה רק בשם המושאל. בחז"ל המושג של עשיית נחת רוח לה' הוא רק לגבי קרבן בבית המקדש, ואם חז"ל דורשים כך הכוונה שכך צריך להרגיש. בזמן המקדש יש הרגשה של שלמות הפעולה, וממילא מחזירים את הכל לה'. "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר ממך הכל ומידך נתנו לך". דוד אמר זאת בשעת הקרבת קרבן. יש בקרבן הרגשת נחת למטה ואחריה בטול הנחת, כאשר מחזירים את הכל באמונה פשוטה. האמונה היא הכח בנפש שמחזיר את הכל לה'.

בכל מדרגה של נחת יש זווג. בנחת לתתא יש זווג, הנקרא זווג הגופות, כמו ענג שבת בגשמיות, ואילו בנחת לעילא הזווג הוא של הנשמות. על אף שכללות השבת היא יחוד וזווג נשמה בגוף, עם זאת כל מדרגה של נחת היא גם מדרגה של זווג.

וְזֶהוּ סוֹד בִּיאַת הַשְּׁנַיִם בְּשִׁבְעָה [כמו "שנים שנים באו אל נח אל התיבה"] – עֹנֶג שַׁבָּת בְּזִוּוּג הַנְּשָׁמוֹת וְהַגּוּפִים.

את הנקודה העיקרית שבשתי המדרגות צריך להסביר לגבי ה' עצמו. מה הכוונה שיש לה' סיפוק ואחר כך הוא מבטל ומחזיר אותו לה'? מוסבר תמיד בחסידות[קעג], שאצל הקב"ה זהו היחס בין האור שמתגלה ממנו – אור ה"ממלא כל עלמין" וה"סובב כל עלמין" – לעצמותו יתברך, כביכול. הסיפוק הוא בבחינת האור, והאמונה פשוטה שעל ידה עולה הסיפוק ומתבטל היא התגלות של עצמותו יתברך. שוב, אצל אדם התהליך יותר פשוט: קודם מתגלה הסיפוק שלו, ואחר כך הוא מחזיר אותו לה' על ידי אמונה שלא אני עשיתי שום דבר, אלא הכל ה' – "ממך הכל ומידך נתנו לך"[קעד]. אכן, אצל הקב"ה שתי המדרגות האלה הן אור ועצם.

זה נקרא שבת תתאה ושבת עילאה. בכל שבת יש כלות הנפש ויש נחת, כאשר נחת היא החתן וכלות הנפש היא הכלה. עיקר מדרגת הכלה הוא התגלות הצביון, השלמות הפנימית-העצמית, שעולה פעם ראשונה. כנגד עליה זו יורדת נחת ראשונה, שהיא החתן הראשון. אחר כך עולה הכלה בפעם השניה, וזו כבר כלה עילאה, וכנגד עליה זו יורדת עוד פעם נחת שניה, שהיא חתן עילאה. לכן יש בשבת שני זווגים: זווג של שבת תתאה, שנקרא זווג גופים, וזווג נשמות של שבת עילאה. זו שלמות הקשר בין שנים לבין שבעה.

נסכם את הנלמד בשני השיעורים האחרונים: בהוראת המספר שבעה ראינו שלש מדרגות של צביון ושתי מדרגות של נחת, וכולן כנגד "עולמות, נשמות, אלקות"[קעה]. הרגשת שביעות הרצון שבכל העולם, להיות מבסוט מעצמו בשלשת המובנים, נקראת תקון העולמות שנקרא 'חש'. כל הבריאה מרגישה שרצתה להיות מה שהיא – לא כפו עלי את מהותי ורק אני עצמי בחרתי בה; הנחת והסיפוק ממימוש תפקיד, שעשיתי מה שאני צריך לעשות "פעֻלת צדיק לחיים"[קעו], שייכים לתקון ממד הנשמות, שנקרא 'מל' מלשון מילה. לעולמות אין תפקיד מודע. כמובן, לכל נברא יש תפקיד, אבל לא מודע, אלא תפקיד טבעי, על דרך ההבדל בין חתול ליהודי. גם לחתול יש תפקיד במעשה בראשית, אבל הוא חלק מהמערכת, חלק מהטבע. הטבע שלו מחייב את קיום התפקיד, וזה נושא ארוך שאי אפשר להאריך בו. לעומת זאת, ליהודי יש בחירה בין טוב לרע, התפקיד אצלו הוא מודע, וממילא הוא יכול גם שלא למלאות אותו. לכן גם מגיע לנשמה סיפוק מלא ואמיתי מכך שהצליחה בעזרת ה' לקיים את תפקידה. זהו הנחת ראשון; הנחת לעילא היא כנגד ממד האלקות – "תן לו משלו", שהכל רק הוא, לא אני בכלל. בשלב זה אני אמנם מודע לתפקידי והתאמצתי מאד לקיים אותו, אבל בסוף אני פתאום מודה שלא אני זה שעשה משהו, רק ה'. זהו בטול עצמי לגמרי, גלוי אלקות, שנקרא 'מל' מלשון דבור:

השלב	מהותו	בממדי המציאות
צביון	שביעות ההטעם	עולמות (הכנעה)
שביעות היפי
שביעות הדמות
נחת	סיפוק ממילוי התפקיד	נשמות (הבדלה)
החזרת הסיפוק לה'	אלקות (המתקה)

שלבים אלו הם תקון העולמות, הנשמות והאלקות. ממד הנשמות הוא שלב הכרחי למעבר מממד העולמות לממד האלקות, ושלשתם מקבילים לסוד חש-מל-מל ולעבודת "הכנעה, הבדלה, המתקה".

 

* * * * *

שבעה – כח השבועה

אנחנו עוסקים עדיין בענינים הקשורים עם המספר שבעה, כתוב כאן ודיברנו על כך, ששִׁבְעה מלשון שְׂבִיעה, "שבע רצון". הקשר בין שׁבע לבין שֹׂבע הוא על ידי חילוף האותיות שׁ ו-שֹ, אבל מה שלא דיברנו על שרש המלה שבעה, על פיו ישנה עוד מלה שקשורה לשבעה, ואפילו יותר משׂוֹבע, והיא המלה שבועה. זו מלה ומושג מאד נפוצים בתורה. נשתדל לקשר את המושג שבועה עם הנלמד על המספר שבעה עד כאן.

בשרש זה בלשון הקדש יש תופעה די נדירה, שהפועל הוא תמיד בלשון נפעל. לא אומרים אני שׁוֹבֵעַ, אלא אני נשבע. זה ודאי אומר דורשני. צריך להבין למה פעולת השבועה נאמרת תמיד בלשון זו, לכאורה פעולה זו דומה לכל פעולה במציאות בעברית. הכלל הוא, ונדמה לי שדיברנו על כך פעם[קעז], שנפעל בעברית מבטא פעולה שנמשכת באופן ממילא. הדבר מושלם, ולאחריו יש עוד דבר שנמשך בתוכו באופן ממילא. כיון שיש בסיס שכבר מושלם נקרא שהדבר נפעל מעצמו, באופן כמעט ספונטני. כאשר אור גדול, שמעל ומעבר לכוחות המודעים, נמשך לאדם שלא לפי כחו בכוחות המודעות שלו, הוא נקרא נפעל.

שבועה – גילוי כח האיתן שבנשמה

באמת כתוב שהקשר בין שבועה לשובע כל כך חשוב, עד שאדמו"ר הזקן התחיל לכתוב את ספר התניא, תורה שבכתב של החסידות, עם מאמר חז"ל "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[קעח]. לפני שנשמת הוולד יורדת לעולם הזה היא צריכה לעבור בשמים השבעה. יש בשבועה דבר והיפוכו: מצד אחד אתה צריך להישבע להיות צדיק ולא להיות רשע, ומצד שני להישבע שתמיד תדע שאתה נשאר בעיניך כרשע, באיזה מעמד שתהיה ולאיזו מדרגה שתגיע.

מה התועלת בדבר? הרי לא עושים דבר בכדי. הנשמה שעומדת לרדת לתוך הגוף נמצאת במשבר מאד גדול, כמו האם היולדת היושבת על המשבר. מהי התועלת בשבועה זו? כתוב בחסידות[קעט], ששבועה היא מלשון שובע, וכשאדם נשבע הוא נעשה פתאום שבע מכחות נעלמים עצמיים שלא היה מודע להם קודם כלל. פתאום האדם מתמלא כחות אדירים מעצם הנפש, שנקראת איתן[קפ] [ספר התניא קשור עם איתן[קפא]]. איתן הוא הכח האדיר שיש בעצם הנפש לעמוד בכל ניסיונות החיים. איך זוכים לקשר את האיתן שבנשמה לתוך הארת הנשמה המתלבשת בגוף? לא כל הנשמה יורדת לתוך הגוף, רק הארה מסוימת ממנה, ויש חבל התקשרות בין ההארה לבין שרש הנשמה למעלה. אם אדם חלילה עובר עבירות הוא עלול להגיע למצב שנקרא כרת, חס ושלום. כרת פירושו שהחבל המקשר בין הארת הנשמה למטה לבין השרש למעלה עלול להיכרת, חלילה וחס. כמובן, אפילו לאחד שהגיע למצב גרוע של כריתה יש תמיד מצב של תשובה, ו"אין דבר שעומד בפני התשובה"[קפב]. בעל התשובה חייב לקשור את הקצוות באותו מקום שבו נפסק בקשר כפול ומכופל, הרבה יותר מאשר בתחלה, כמו בגשמיות. כך מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא באגרת התשובה[קפג].

איך בכלל יש לבעל תשובה כח לקשור מחדש את הניתוק והכריתה בין ההארה למעלה לשרש למטה? מוסבר בחסידות[קפד], שההארה המתלבשת למטה נקראת יעקב. יעקב הוא י עקב, כאשר האות י היא ביטוי להארת הנשמה שיורדת לתוך הגוף, ואילו גוף האדם נקרא עקב. לעומת זאת, השרש למעלה נקרא ישראל, אותיות לי ראש, כמו שכתוב בספר הזהר, והכוונה שלאות י יש ראש ושרש למעלה. בין שניהם – ישראל שלמעלה ויעקב שיורד למטה – יש חבל התקשרות.

מה תועלת השבועה? השבועה ממשיכה בתוך החבל הזה, ואפילו במצב מיוחד בו הוא נפסק, קשר נעלם יותר לעצם האיתן שבנשמה. לקשר בין ההארה לבין השרש אין כלל מודעות, ותוקף השרש לא מתגלה בתוך ההארה, אלא רק משפיע ומזין אותה על ידי אור פנימי. השרש גם מוסיף כל הזמן לפי ערך בתוך ההארה, אבל אין גלוי של עצם השרש. השבועה פועלת שהשרש, האיתן שבנשמה, יוכל להתגלות למטה כפי שהוא, ולא רק בדרך השתלשלות המדרגות זה על ידי צמצומים ומיעוטים. החבל עצמו הוא קשר, אבל שעל ידי השתלשלות. המדרגות, כמו בשלשלת אחר שלשלת, הולכות ומתמעטות על ידי צמצומים רבים. השבועה באה לתת שובע ומילוי, כמו בברכת נפתלי "שבע רצון ומלא ברכת הוי'"[קפה]. המצב של שובע הוא הרגשת התמלאות עצומה, לא לפי ערך הארת הנשמה כפי שהיא קיימת במודעות בתוך הגוף.

עמידה בניסיון וחזרה בתשובה

האיתן שבנשמה מתגלה בדרך כלל בשני מצבים בחיים: לצדיק, בדרך כלל בשעת נסיון וכדי לעמוד בו, ולבעת תשובה בעבודת התשובה. אברהם אבינו הוא צדיק שעמד בעשרה נסיונות[קפו]. הוא לא בעל תשובה שחטא, הוא אמנם התגייר בצעירותו לאחר שעמד על דעתו וגלה את הבורא[קפז], אבל אחר כך הוא צדיק ש"מוסיף והולך"[קפח], "בא בימים"[קפט]. איך אפשר לעמוד בנסיונות? רק בכח האיתן, ולכן הוא, יותר מכל אחד אחר, נקרא "איתן האזרחי"[קצ]. לעומתו, בעל תשובה צריך את האיתן בשביל לחזור בתשובה, לאחר שהקשר נותק ונכרת לגמרי. אין לו שום דרך להתחיל מחדש ללא גילוי האיתן שבנשמה. לכן כתוב בחסידות, שצדיק זוכה למעלת בעל תשובה רק על ידי עמידה בנסיונות. הרי יש כלל ש"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"[קצא], איך בכל זאת יכול הצדיק לזכות לזה? רק על ידי נסיונות. כמובן, גם לבעל תשובה יש נסיונות משלו, אבל עבודת הנסיונות דומה במהותה לכבודת התשובה בכך שדורשת את גלוי עצם הנשמה.

אגב, עצם פרושו עצמה. העצמה העצומה של הדבר, כמו שה' ברך את אברהם שיהיה "לגוי גדול ועצום"[קצב]. בשביל מה? שבכל אחד ואחד תהיה עצמה של האיתן שבנשמה, בה נבדל היהודי מאינו יהודי. הרגשת התמלאו עצמה מהאיתן שבנשמה היא פעולת השבועה. לכן משביעין אותו לפני שיורד לעולם הזה, עולם הנסיונות, ומטרת כל עולם הזה היא לעמוד בהן – "היום לעשותם"[קצג].

לכן בזמן שהולך לאדם טוב, שעובד את ה' עבודה שגרתית, אינו זקוק לעצמה זו של האיתן שבנשמה. הוא מסתפק בהארת היעקב שבו ללא גילוי האיתן שבנשמה. אבל בזמן שצריך לעמוד בנסיון הוא זקוק לה. המשכת האיתן שבנשמה לתוך מודעות הגוף נעשית על ידי שבועה – המשכת שובע עצום של עצמה.

כאשר דבר נמשך, שאינו דבר שאפשר למדוד אותו כי הוא למעלה ממדידה והגבלה, אני לא מרגיש שאני עושה משהו אף על פי שאני ממשיך אותו, הוא לא לפי ערכי לגמרי, הוא כאילו נעשה ממילא, ולכן הפעולה היא בלשון נפעל. לא הוא פעל, משהו נמשך שלא לפי ערך אליו ובכל זאת הוא מתמלא ממנו. בתריג מצוות יש לפעמים מצוה להישבע בשם ה' באמת[קצד]. היום מאד נזהרים שלא להישבע או לנדור[קצה], וכל דיבור שאדם מוציא ומבטא שעלול להתפרש כשבועה או נדר הוא נוהג לומר בלי נדר, וכך צריך[קצו], אבל בתורה זו מצוה. המצוה להישבע היא להגיע למדרגת השבת, מדרגת השבע. הם מאותו שרש בלשון הקדש.

ובשמו תשבע

איפה כתובה המצוה? מיד אחרי מצות היחוד "שמע ישראל[קצז]" ומצות "ואהבת את הוי' אלהיך"[קצח] – שתי מצוות תמידיות – בא הפסוק "את הוי' אלקיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע"[קצט]. תחלת הפסוק היא במצוה תמידית נוספת, השלישית ברצף, מצות היראה [קודם, באותה פרשה בעשרת הדברות, מוזכרות עוד שתי מצוות תמידיות – "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[ר]. חמש מתוך השש מוזכרות בפרשת ואתחנן, חסרה רק מצות "ולא תתורו"[רא]]. המשך אותו פסוק הוא במצות התפלה – "ואותו תעבֹד", שחז"ל דרשו "איזו היא עבודה שהיא בלב? זו תפלה"[רב]. סיום הפסוק הוא במצות השבועה – "ובשמו תשבע".

רש"י על הפסוק מוסיף את הדרכת חז"ל[רג], שלא לכל אחד מותר להשבע, וש"לא כל הרוצה לטול את השם יטול"[רד]. המצוה אינה שווה לכל נפש, ולכן רש"י מוסיף שרק מי שקיימים בו המדות שקדמו בפסוק – ירא את ה' ועובד אותו בשלמות – יכול מעצמו להשבע בשם ה'. הסברנו, שכל פעם שיש לאדם ניסיון או שהוא חוזר בתשובה הוא צריך את עבודת השבועה. לאו דוקא להוציא בפה, אלא להמשיך את השובע משרש הנשמה, אבל צדיק גדול שירא את ה' ועובד אותו בשלמות יש לו מצוה להשבע.

נסביר יותר את ענין השבועה בהקשר למספר שבעה בשיעורים הקודמים. שבעה בא לאחר שלמות מסגרת סביב של ששה, שהיא שלמות הטבע, כמו בסוף יום הששי של מעשה בראשית, בו נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". השש יוצר מעגל סגור ומושלם ומניח מקום פנוי באמצעו, ואז באופן ממילא נמשך שכלול נוסף בכניסת הנשמה הפנימית ואז מרגיש כל נברא ונברא שביעות רצון מעצמות. שביעות זו היא הצביון, הרצון העצמי לרצונו הוא נברא.

צריך לומר שזו גם פעולת השבועה. בדרך כלל שבועה באה רק אחרי שיש ערעור בבית משפט וצריכים לקיים את הדבר. בארמית שבועה היא קיימא, קיום. כאשר צריכים לקיים, לאשר ולחזק משהו יש מצוה בתורה להשבע. מי שנשבע צריך לעשות זאת בשבועת אמת, ואצלנו אמת היא פנימיות היסוד[רה], שלמות מדות הלב. כאשר ה' רואה ש"הכל... טוב מאד" הוא יכול להשבע על האמת הזו. כל מה שהאדם אמר הוא אמת, ואז הוא יכול להישבע ובכך להחדיר ממד יותר פנימי של אמת לתוך האמת הראשונית.

בלשון החסידות[רו] נקראת אמת זו בשם "אמת לאמיתו". ובפרט, יש שלש מדרגות של אמת: "שפת אמת"[רז] היא שפה סביב האמת, יש "אמת" בתוך המסגרת שיצרה שפת אמת, ועצם האמת נקראת "אמת לאמתו". על ידי השבועה מכניסים לתוך מדרגת "שפת אמת" את ה"אמת לאמתו".

מי יכול להשבע? מי שמחזיק במדרגת שבת, שראוי לה. מי שמושלם במסגרת החיצונית. אבל מי שאין לו מסגרת של אמת לגמרי אסור לו להשבע לרצונו, כיוון שמדובר באור גדול שאינו בערך דעתו להמשיך בדרך ממילא.

שבועה – החדרת ההתקשרות לה' במדות

נסביר יותר את הפסוק היסודי בתורה: יש בו שלשה שלבים והוא מכוון כנגד הספירות חב"ד. ביראה יש שתי מדרגות – יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה היא כנגד המלכות[רח], ונקראת גם "דחילו תתאה"[רט], ויראה עילאה היא יראת בֹּשֶׁת[רי], הזהה עם בטול במציאות.

הסדר המלא בחסידות[ריא] הוא יראה-אהבה-אהבה-יראה, כנגד ארבע אותיות שם הוי'. יראה תתאה היא כנגד מלכות ואות ה תתאה שבשם, ואילו יראה עילאה היא כנגד החכמה ואות י שבשם. מימלא שרש היראה הוא בחכמה.

"ואתו תעבד" היא עבודת התפלה שבלב, ובעבודה זו ההתבוננות – "בינה ליבא"[ריב]. הפסוק העיקרי בספר הזהר[ריג] המתאר את עבודת התפלה הוא "ועבד הלוי הוא"[ריד]. על פי פשט קשה להסביר את משמעות המלה "הוא". היא נראית מיותרת בפסוק, אבל בספר הזהר כתוב ש"הוא" היא עיקר סוד עבודת ה' – עליה של קו שמאל, של הלוי[רטו]. כהן הוא קו ימין, לוי קו שמאל וישראל קו האמצעי. בספירות קו שמאל עולה וקו ימין יורד, כמו מים ואש[רטז]. עלית קו שמאל היא עבודת הקרבן, וכמו האש העולה למעלה כך הקרבן "עולה עד רזא דאין סוף"[ריז]. תכלית העליה היא הנקודה הראשונה של קו שמאל, הנקראת "הוא", מלשון נסתר. כח העליה של קו השמאל הוא השירה, "לארמא קלא"[ריח], להתעלות ולחזור אל הנסתר. "הנסתרֹת" הם האות ה עילאה הנסתרת.

אצלנו עבודה היא התבוננות הלב, דרישה של "בכל לבי דרשתיך"[ריט], והיא מושרשת בספירת הבינה. היראה מושרשת בבטול אמתי, בראית האלקות, יראה אותיות ראיה, ואילו ההתבוננות היא בעיקר שמיעה והתעלות על ידה.

אם כן, "את הוי' אלקיך תירא" היא עבודה החכמה, "ואתו תעבד" עבודת הבינה, ולפי זה "ובשמו תשבע" הוא כנגד הדעת:

חכמה		בינה
את הוי' אלקיך תירא		ואתו תעבד
	דעת
	ובשמו תשבע

למה? יש בלב שבע מדות, מחסד ועד מלכות, והאחרונה והשביעית היא המלכות, שם ה'. על דעת נאמר "ובדעת חדרים ימלאו"[רכ], שהיא כח שחודר בתוך הלב כדי למלא את הלב חיות של מוחין. חיות זו צריכה להגיע את כל חדרי הלב ולהחיות את המלכים שמתו בשבירת הכלים, שהתחילה מהדעת[רכא]. גם חטא עץ הדעת היה פגם בדעת. שבועה היא תקון השבירה בשרשה, בהתקשרות הדעת באלקות.

מהי שבירת הדעת? שאדם מתקשר להרגשת עצמו במקום להרגיש את ה'[רכב]. מדובר על הרגשה טבעית תמידית. שבירת הדעת היא שאדם מסתובב ומרגיש את עצמו באופן תמידי. זו תוצאה של שבירת הכלים ושל חטא עץ הדעת. לעומת זאת, תקון הדעת הוא התקשרות לקב"ה, שבאופן טבעי הוא חי עם ה', "חי הוי'"[רכג]. תודעה זו צריכה לחדור את כל שבעת הכחות שלו. זהו ענין השבועה, לפי פירוש הראשון בפסוק שלנו.

שבועה – גילוי האמונה במודע

פירוש נוסף בפסוק בכיוון הפוך, מלמטה למעלה: "את הוי אלקיך תירא" הוא כנגד החכמה, כמו בפירוש הראשון. הביטוי השני "ואתו תעבד" הוא כנגד עבודת הלב, בה יש שני ממדים – פנימיות הלב וחיצוניותו. מבואר בספר התניא[רכד], שחיצוניות הלב קשורה עם התבוננות, שעל ידי התבוננות מעוררים אהבת ה' ויראתו בלב. לעומת זאת, פנימיות הלב נקראת בלשון ספר הזהר "רעותא דלבא"[רכה], נקודת הרצון הפנימי שבלב. אצל רבי נחמן[רכו] אלו הגעגועים העצמיים של יהודי לקב"ה, הכח המניע כל דרישה. למה דורשים? כי יש רצון פנימי שמניע. "רעותא דלבא" שייכת לספירת הכתר, ולפי פירוש זה עבודת ה' גבוהה מיראתו.

לפי זה, מהו "בשמו תשבע"? מה יכול להיות יותר גבוה מהכתר? כתוב בכתבי האריז"ל שבכל עולם יש ששה פרצופים: בכתר עצמו יש שנים – עתיק יומין ואריך אנפין, בחכמה ובינה פרצופי אבא ואמא, ובמדות ומלכות פרצופי זעיר אנפין ונוקבא. בדרך כלל בקבלה כאשר מדברים על שש ושבע מתכוונים לששה קצוות שכנגד שש מדות הלב, הטבע שכנגד ששת ימי בראשית [לא כולל ג"ר שלמעלה מהטבע] והמדרה השביעית היא המלכות החוזרת לבינה. אבל יש פירוש הרבה יותר עמוק, והוא שהשש הם כל פרצופי עולם שלם. פרצוף הוא שיעור קומה שלם שהוא אישיות, אדם, בפני עצמו, המתיחד עם פרצוף אחר. המושג ספירות מתיחס לאדם אחד, אבל מחדש האריז"ל[רכז] שבכל עולם יש ששה מיני אדם כביכול. שרש הפרצופים הוא בספירות, אבל ברגע שספירה מתפתחת לכלל פרצוף הוא כולל בעצמו את כל הספירות. מה שקודם היה ספירת הכתר הופך להיות שני פרצופים, שבכל אחד מהם קיימים כל הספירות לפי ערך אותו פרצוף. נקודת החכמה מתפתחת להיות פרצוף אבא, נקודת הבינה מתפתחת לפרצוף אמא, שש מדות הלב מתפתחות יחד לפרצוף זעיר אנפין והמלכות לפרצוף נוקבא דזעיר אנפין.

שלשה פרצופים הם על דרך שלשה דורות – סבא וסבתא, אבא ואמא, בן ובת. כתוב בחז"ל[רכח] שעולם שלם מכיל שלשה דורות, ועד הדור השלישי הם נכדי הסבא, ומהדור הרביעי מתחיל ענין אחר לגמרי. במודע אין כל כך קשר. שני פרצופי הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין – הם הזקנים מהדור הקודם, פרצופי אבא ואמא הם הדור השני ופרצופי זעיר אנפין והנוקבא הם הדור הצעיר. הסברתי בפשטות שיש סבא וסבתא, אבל באמת בפרצופי הכתר אין זכר ונקבה.

לפי כל זה, מהי מדרגת השבע? בפסוק כתוב "ובשמו תשבע", ושם בקבלה הוא מלכות[רכט]. לפי הפרוש הראשון היה חלק זה בפסוק כנגד ספירת הדעת, אבל בסדר הפרצופים הדעת אינה נחשבת כלל. זו תעלומה גדולה בכתבי האריז"ל. בתחלת עולם האצילות יוצאת נקודת הכתר המתפתחת לשני פרצופים, נקודה החכמה והבינה מתפתחות כל אחת לפרצוף אחד, המדות לפרצוף אחד והמלכות לפרצוף אחד. מה קורה עם הדעת הכללית? היא נעלמת. יש דעת בתוך כל פרצוף, כמו בכל אדם במח האחורי שלו.

לפי הפירוש השני, צריך לומר ש"בשמו תשבע" היינו מלכות של העולם הקודם, מעל הכתר של העולם הנוכחי:

	מלכות (עולם קודם)
	ובשמו תשבע
	כתר
	ואתו תעבד
חכמה
את הוי' אלקיך תירא

במערכת ששת הפרצופים של עולם האצילות תהיה זו מלכות דאדם קדמון, בעולם העשיה תהיה זו מלכות של עולם היצירה שמעליו, ובערכים כלליים יותר תהיה זו מלכות דאין סוף. העיקרון הוא היחס לעולם בו אתה חי ולפי ערכין. הקשר בין שבועה למספר שבעה בפירוש זה הוא ברור – המלכות היא הספירה השביעית. השבועה מושכת עצמה אין סופית מהמודעות הקודמת, מהאיתן שבנשמה.

שבת היא "מעין עולם הבא", והתחושה על פי פשט היא שמשהו אחר שלא מעלמא דין מתגלה לי עכשיו. כאשר המלכות, שעולה בשבת למעלה, מתקשרת עם ראשית העולם שלי בו אני נמצא – היא נקראת רישא דלא אתידע, ובנפש זו אמונה פשוטה. לכן אמונה מתיחסת באופן פשוט לספירת המלכות[רל], ואילו אצלנו תמיד אמונה היא הראש הראשון שלמעלה מפרצוף עתיק יומין[רלא]. זו הארת מלכות דא"ק כפי שיורדת והאירה בפרצוף עתיק שבעולם האצילות, ולכן אמונה היא הטבעת המקשרת בין שני עולמות.

"ובשמו תשבע" היינו שמו במדרגה יותר גבוהה. המלכות הנעוצה בפנימיות כתר העולם שלי נעוצה באמונה הפשוטה – "אמונה אֹמן"[רלב]. זה סוד האיתן שבנשמה הוא שנתגלה לאברהם אבינו.

אמונה מתקשרת עם דעת. למרות שכאן הם דבר והיפוכו, היא הנותנת, אמונה היא שרש הדעת. היא הופכת להיות דעת ועל ידי כך הוא האמונה למדרגה עליונה ונשגבה יותר. אמונה היא שלמות. אמונה דעת עולות יחד כד ברבוע, מספר המבטא שלמות.

אם כן, "ובשמו תשבע" לפי הפרוש השני היינו מלכות דאין סוף המאיר בפרצוף עתיק ומשם נותנת כח בדעת הנעלמת לחדור לתוך שבע המדות התחתונות של אותו עולם, ולהחיות את מיתת הלב בתחית המתים, כמו שביארנו בפירוש הראשון. יוצא בתיווך שני הפירושים, שהכתר הוא שרש הבינה, והאמונה היא שרש הדעת:

	מלכות דאין סוף
	שרש ובשמו תשבע
	כתר
	שרש ואתו תעבד
חכמה		בינה
את הוי' אלקיך תירא		ואתו תעבד
	דעת
	ובשמו תשבע

כח השבועה הוא כח המספר שבעה, לגלות עולם הבא שאינו עולם שלי כרגע. תלמיד חכם נקרא מדרגת שבת[רלג], ובהקשר פירוש זה הוא מי שיכול להשבע בכל עת. בכך קישרנו את המספר שבעה עם תחושת השובע ועם כח השבועה.

שבעה – רוב הניכר

נסיים את הנושא היום עם ענינים הנוגעים למספר שבעה. שאלו על תופעות פשוטות בטבע הקשורות עם מספר זה. אנחנו יודעים שהספירה אצלנו מבוססת על עשרה, ואם כן למה שבעה חשוב כל כך ביחס לעשרה? בהלכה יש מושג של רוב מנין על מנת לקיים דבר שבקדושה. כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[רלד], והכוונה היא לעדה המונה עשרה[רלה], אבל אם רוצים להתפלל ויש עשרה שארבעה מהם כבר התפללו, מספיק ששה שלא התפללו על מנת לצרף אליהם את הארבעה למנין[רלו]. זהו המושג 'רוב', אבל לפעמים צריך 'רוב ניכר'[רלז], כמו ברכת שבע ברכות לחתן וכלה בסעודה, וצריכים שבעה שאכלו. אלו שתי מדרגות של רוב בהלכה – רוב ורוב ניכר.

מה ההבדל ביניהם? אם יש רוב ניכר סימן שהרוב הרגיל אינו ניכר. הארבעה שכבר התפללו אינם בטלים ונכללים לגמרי בתוך הששה שלא התפללו. הם מצטרפים כעיקר אל הטפל, אך לא מתבטלים בו. ברגע שיש רוב ניכר, השלשה נשאבים לגמרי, נכללים ומתבטלים, בתוך השבעה. כלומר, כשיש רוב ניכר נכלל העשר בשבע. בחסידות מובא שרכילה היא לשון התכללות, ועיקר האכילה הוא שאוכלים אותי. אדמו"ר הזקן דורש את הפסוק "ואכלתם אכול ושבוע", שצריך לאכול את האוכל. לעניננו, אם יש מנין של אוכלים הם צריכים גם להיאכל, להתכלל במדרגה שלמעלה מהם, ולכן צריך דוקא רוב ניכר [וכך גם בסנה ש"איננו אכל"[רלח], אוכלים אותו והוא נשאר].

מה ההבדל על פי חשבון בין ששה לשבעה ביחס לעשרה? ששה הוא אמנם יותר מחצי השלם, אך לא הגיע לשני שליש. שני שליש נכתב בכתיבה עשרונית 0.6666 עד אין סוף. כשרוצים לעגל את המספר עוצרים וכותבים בסופו 7 – 0.6667. אם רוצים לעגל את המספר מיד, ללא 6, כתובים מיד 7 – 0.7. כלומר, שלמות השבר שני שליש הוא שבע. שני שליש נקשר עם סוד "שלם וחצי", כאשר שני השלישים הם ה"שלם" והשליש הנותר הוא ה"חצי", ומשמעות הדבר היא, שהמספר שבעה הוא השלם ביחס למספר עשרה. לכן שבעה הוא מספר שבע ומושלם. לתופעה זו יש הרבה השלכות, שאין המקום להאריך בהן.

נתבונן בתופעה חשבונית נוספת: מסביר רבי אברהם אבולעפיה, שסכום כל המספרים מ-1 עד 7 עולים יחד 28, המשולש של 7. לעומת זאת, סכום שלשת המספרים הנותרים עד עשר, 8-9-10, עולה 27. כלומר, 7 חוצה את המספר ומהווה נקודת אמצעית ל-55, סכום כל המספרים מ-1 עד 10. הדבר מתאים להסבר המספר שבע, שענינו להמשיך את הפנימיות בתוך המסגרת החיצונית.

דבר נוסף: אם מכפלים את המספרים מ-1 עד 6 (הנקרא בחשבון עצרת של 6) –6•5•4•3•2•1 – עולה התוצאה 720, שהוא מספר הצירופים האפשריים למלה בראשית, לפי הנוסחה בספר יצירה "שש אבנים בונות שבע מאות עשרים בתים"[רלט]. אולם כאשר מכפילים את שאר המספרים מ-8 עד 10 (וכאן מדלגים על 7) – 10•9•8 – מקבלים שוב 720. תופעת זו אינה מופיעה בשום מספר אחר, ויש בה משום יחוד בחירת המספר 10 כבסיס למספרים. יש בה חן ואיזון – ששה מכאן ושלשה מכאן, וההכאה שלהם שווה בדיוק. מספר השוויון עולה י פעמים חסד, ונקודת החלל שבאמצע היא המספר 7. אם אכה אותו מכאן ומכאן שוב תהיה התוצאה זהה, והיא תעלה 5040, כמנין מה (בהחשבת האות ה באלפים), עצרת של 7, הרומזת לאמירת משה רבינו, השביעי – "ונחנו מה"[רמ].

היום כשלומדים חשבון מסבירים שהבחירה העשרונית היא סתמית והסכמתית בלבד, ובאותה מדה היה אפשר לבחור כבסיס את המספר 2 או 12. זו שטחיות שאין כמותה, שהמתמטיקאים של היום בוחרים בה, ללא שום תפיסה אמתית לגבי משמעות המספר 10. צריך חיבור שלם כדי להסביר את תכונות המספר 10 ואת חיוב היותו בסיס המספר. אחת מהן הסברנו כעת, ונסתפק בזו.

 

* * * * *

שְׁמוֹנָה – צְמִיחָה וְהִתְפַּשְּׁטוּת

[כנראה חסר שיעור קודם]

הַמִּסְפָּר "שְׁמוֹנָה" הוּא סוֹד הַצְּמִיחָה וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת עַד אֵין סוֹף.

דברנו על כך שהמספר שמ­­ונה הוא מלשון שמן, "שמן משחת קֹדש"[רמא]. כתוב בזהר[רמב] שיין הוא רזין דאורייתא וסודות התורה, ואילו שמן הוא רזין דרזין דאורייתא, סודי-סודות. כל אחד משבעת המשקין מרמז לבחינה וממד אחר בתורה, והממד הכי פנימי הוא שמן. ידוע שרז בגימטריא עולה אור וכן אין סוף, והוא מהגימטריות הכי מפורסמות ויסודיות בקבלה[רמג]. רז הוא תמיד גלוי של אור אין סוף. ידוע שגם שמן מרמז לבחינת אין סוף, להתפשטות ללא גבול, לכן שֶׁמֶן הוא גם מלשון שָׁמֵן – דבר שמתפשט בעצם ללא שום הגבלה. כלומר, רז הוא בחינת צמיחה והתפשטות, ואצלנו המספר שמונה מרמז על צמיחה והתפשטות בלי סוף ובלי גבול.

תכונות השמן – פעפוע וציפה

יש כמה תכונות של שמן, שמובאות בחז"ל ומוזכרות היטב בחסידות. מאמר אחד של חז"ל[רמד] אומר ששמן מפעפע בכל דבר מוצק, נכנס וחודר לתוכו. ביחס למשקין כתוב[רמה] משהו אחר, שהשמן צף על-גבי כל המשקין ושום משקה לא צף עליו, ולפיכך אינו מתערב בהם. זו בחינה הופכית, שהרי ביחס לכל דבר אחר, אפילו אבן, בסופו של דבר יגיע השמן ויכנס לכל מקום, אבל במשקין קורה בדיוק ההפך, שהשמן צף על גבי כל המשקין ועולה על גבי הכל, גם על גבי היין. יש מחלוקת בחז"ל[רמו] האם מקום שכבת הנגיעה בין השמן לבין היין או המים עליהם צף השמן נחשב חיבור או לא. יש דברים ששכבת הנגיעה נחשבת חיבור ויש דברים שאינה נחשבת, משום שהשמן מרומם ומתנשא מאותו משקה עליו הוא צף. כלומר, אפילו המגע לא נחשב לחיבור, והוא מקיף עליו מלמעלה לגמרי.

למעשה אלו שתי בחינות של אור מקיף: כאשר השמן שצף על גבי המשקה נחשב למחובר, הוא נקרא מקיף הקרוב, בלשון הקבלה והחסידות, וכאשר השמן הצף לא נחשב מחובר הוא נקרא מקיף הרחוק. שני המקיפים הם החיה והיחידה שבנפש. נגיעת האין-סוף שבשכל, להשכיל השכלות חדשות בתמידות, היא החכמה, החיה. לעומת זאת, המקיף הרחוק בנפש הוא היחידה שבנפש, מקור מסירות הנפש, כמו זו של המכבים, שהיא למעלה מטעם ודעת לגמרי, ואפילו ממקור נגיעת האין-סוף שבשכל. זהו האיתן שבנשמה, החוזק העצמי שלה.

תכונת השמן לפעפע בכל דבר ולחדור לתוכו היא בחינת דעת, ואילו התכונה ההופכית בשמן, לצוף על גבי המשקין בשתי המדרגות של מקיף, היא בחינת אמונה. פעפוע השמן היינו שאמונה הופכת להיות בבחינת דעת, החודרת לכל מקום. כתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[רמז], שכל חדרי הלב, שהם מציאות העולם הגשמית, מתמלאים על ידי דעת. לכן חדר הוא מלשון כח החדירה שבו. בספר הזהר נקראת הדעת "מפתחא דכליל שית"[רמח], המפתח שכולל את כל ששת חדרי הלב, פותח אותם, חודר לתוכם וממלא אותם אור.

כאמור, תכונת האמונה שבשמן מתגלה בשתי מדרגות, ועל כך רומז הכתוב "צדיק באמונתו יחיה"[רמט]. כתוב[רנ] שהמלה באמונתו היא צירוף ב אמונות. המלה צדיק עצמה עולה ב פעמים אמונה. אם כן, הצדיק כולל שתי אמונות, שני מקיפים. בדרך כלל מוסבר בקבלה[רנא] ששני המקיפים רמוזים הסוד הצלם, הכולל שלש מדרגות: האות צ היא כנגד אור פנימי – האור שחודר לכל מקום – והוא כולל את הנפש שבכבד, את הרוח שבלב ואת הנשמה שבמח; האות ל היא כנגד המקיף הקרוב – מקור נגיעת אור האין-סוף שבשכל; ואילו האות ם (הסתומה) היא מקור מסירות הנפש שבמקיף הרחוק, היחידה שבנפש.

סוד השמן קשור עם המספר שמונה. בהשגחה, היום הוא יום השמיני של חנוכה, יום שהוא גם "שמונה" וגם "שמן". יש עוד כמה ימים הקשורים עם שמונה, אבל הכי מושלם והכי עצמי ביניהם הוא יום "זאת חנוכה", בו מתגלה שלמות השמן, על כל ממדיו.

השמן קיים בכל

מבואר בחסידות[רנב], שמלבד שתי תכונות אלו בשמן, ישנה תכונה נוספת והיא, שכל דבר גשמי בסופו של דבר הוא שמן. בכל דבר יש טיפת שמן עצמית, אם היה אפשר למַצוֹת, מלשון מיצוי, כל דבר עד סופו היה יוצא מיץ של טיפת השמן שבכל דבר. אין הכוונה לשמן זית זך דוקא. ידוע שהיום אפשר לקנות בחנות כל מיני שמנים, במיוחד של צמחים. לכל צמח בעולם יש שמן (כמו שכותבים היום על שמן 'צמחי'), ולכל שמן סגולה רפואית מיוחדת המסוגלת למשהו אחר, לצרכי רפואה וכד'. ממילא המספר שמונה ושמן צריכים להיות קשורים עם רפואה. אכן, כתוב בחסידות שלא רק בצמחים יש שמן ושבאמת הוא קיים בכל דבר – בבעלי החיים ואפילו בדומם. ידוע בפשטות שלכל צמח ולכל חי השמן המיוחד שלו.

פעם דברנו באריכות, שאת השמן שמתמצה מכל דבר אפשר לזהות לפי המדע והחשיבה של ימינו עם המושג 'אנרגיה'. ידוע שיש היום בעיה של אנרגיה בעולם (דברנו על כך כמה פעמים), מאין יבוא השמן לצורך האנרגיה הנחוצה לצורך קיום העולם שלנו. זאת על פי הידוע היום שחומר שווה לאנרגיה, שכל חומר שבעולם בסופו של דבר הוא תמצית של שמן. אם כן, יוצא ששמן הוא העצם של כל דבר, וזה נקרא רזין דרזין.

אמרנו קודם שיין נקרא 'רזין' ואילו שמן 'רזין דרזין', סודי סודות. מה ההבדל? היין אגור בתוך הענב וצריך רק לגלותו. על יין זה כתוב שהוא "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[רנג]. בחסידות מוסבר שכמו מיצוי השמן כך צריך לסחוט את הענב. זו פעולה דומה, אך כנראה שסחיטה לא מגיעה בכחה לפעולת המיצוי, אף-על-פי שסחיטה גם היא פעולה מעשית עם כח מסוים. בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך"[רנד] אומרים חז"ל ש'כל נפשך' פרושו "אפילו הוא נוטל את נפשך"[רנה], כלומר מסירות נפש, אך בפירוש אחר מבארים "עד מיצוי הנפש"[רנו], וממילא מובן שמיצוי הנפש הוא מסירות נפש. פעולת המיצוי, למצות משהו, גורמת שיוצאת נקודת השמן, והיא הרבה יותר מסחיטה. פעולת הוצאת השמן האגור בתוך הזית היא יותר קשה. ידוע שהרבה יותר קשה פעולת בית הבד בהוצאת שמן מזיתים מאשר סחיטת ענבים ליין. למשל בבית אי אפשר להפיק שמן זית בבלנדר, אבל לעשות יין הדבר אפשרי. מה ההבדל? סחיטת היין היא כמו לגלות 'העלם שישנו במציאות'.

העלם שישנו במציאות ושאינו במציאות

כתוב בחסידות[רנז] שיש שתי דרגות של העלם: העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות. ישנו העלם שרק צריך לגלות אותו לעין, אבל הוא כבר נמצא. היין כבר נמצא, רק שצריך פעולת סחיטה לגלותו מהעלם למציאות. הדוגמא העיקרית להעלם שישנו במציאות הוא "שלהבת הקשורה בגחלת"[רנח], שאף על פי שהגחלת עוממת ולא רואים על פניה את האש, אבל השלהבת נמצאת. יש מציאות של שלהבת בתוך הגחלת, ועל-ידי נפיחה, הדומה לפעולת סחיטת הענב, אפשר להוציא את השלהבת מתוך הגחלת. לעומת זאת, הוצאת "אש מצור החלמיש"[רנט] דורשת פעולה הרבה יותר חזקה ועצמית מאשר נפיחת הגחלת להוצאת השלהבת. הסיבה היא שהאש בצור החלמיש אינה במציאות, היא נעלמת בה בבחינת 'העלם שאינו במציאות'. הוצאת האש מצור החלמיש דומה להוצאת השמן. האש בצור החלמיש היא האנרגיה, והוצאתה היא כמו מיצוי הדבר לשם הוצאת טיפת השמן שבו. כאשר מגלים ההעלם שאינו במציאות זהו גלוי עצמי – מגלים את העצם. העצם הוא בבחינת העלם שאינו במציאות ולכן מיצוי השמן הוא גלוי עצמי. לעומת זאת, גילוי של העלם שישנו במציאות הוא רק של אור העצם, לא של העצם עצמו. בלשון אחרת: זהו גלוי שם בלבד, לא העצם, כמו שכתוב "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[רס].

כל זה מסביר לנו את ההבדל בין יין לשמן, ובלשון ספר הזהר בין 'רזין' ל'רזין דרזין'. 'רזין' הם האור, שם העצם, ואילו 'רזין דרזין' הם העצם עצמו, שגלויו עצמי. כאמור, גם גילוי השם דורש פעולה, פעולת סחיטה, והביטוי שהובא הוא "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית". למה דוקא "מששת ימי בראשית"? הדבר מקביל בדיוק לרעיון בחסידות של 'העלם שישנו במציאות' – הדבר קיים מאז שנברא העולם. לעומת זאת, מיצוי השמן הוא גילוי דבר שקיים עוד לפני ששת ימי בראשית, כביכול. כתוב בקהלת "טוב שם משמן טוב"[רסא] ויש בפסוק שני פרושים: אפשר לפרש ששם יותר טוב משמן, אבל פרוש שני, הופכי, אומר שהשם הטוב בא מ'שמן הטוב'. "שמן טוב" הוא המאור, וממנו יוצא "שם טוב". כך מוסבר[רסב] גם הביטוי "שמן למאור"[רסג] – שמן שהוא המאור, העצם, ממנו יוצא "טוב שם".

שאלה: מה יחס המים לשמן וליין?

תשובה: כל המשקים הם משל לממדים שונים של התורה, ומים הם הנגלה שבה. מים הם נגלה, יין הוא הרזין, ושמן הרזין דרזין. מי הנגלה הם כנגד החסד, יין כנגד בינה ושמן כנגד חכמה. הבינה בגדר נסתר, אבל במדרגה א', ואילו שמן שבחכמה הם נסתר במדרגה ב'. כתוב שחכמה ובינה הם "הנסתרֹת". שמן קשור עם טל, שמן עולה י פעמים טל, וכן יה פעמים הוי', כאשר טל עצמו עולה הוי' אחד, פעם וחצי שם הוי', לפי היחס של 'שלם וחצי'. יה פעמים הוי' הוא היחס בפסוק "כי ב-יה הוי' צור עולמים"[רסד].

נסכם: הסברנו שתי תכונות בשמן – מפעפע בכל דבר וצף על פני המשקים, ובתכונה זו שתי מדרגות. כעת הוספנו תכונה שלישית, שהשמן הוא עצם, שכל דבר הוא בעצמו הוא שמן, ואם אמצה כל דבר תצא לי טפת שמן. תכונה זו שונה לגמרי מהקודמות. היא מתארת את מדרגת הדבר עצמו, ולא את היחס שלו אל המציאות. שתי התכונות הקודמות מתארות את יחס השמן למציאות – או שמפעפע בתוכה או שצף על גבה, אבל תכונה זו מתארת כיצד השמן הוא-הוא המציאות, שבסופו של דבר כל דבר הוא עצמו שמן.

היחידה והעצם שמעליה

נחבר את הדברים על-פי המאמר המפורסם במדרש על מדרגות הנפש. מאין לנו שיש בנפש חמש מדרגות? כל כתבי האריז"ל בנויים על פי חמש מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. בדרך כלל לוקח האריז"ל כל דבר מספר הזהר, אבל דבר זה, שהוא מיסודי היסודות שלו, לא מופיע בספר הזהר. כתובות בו[רסה] רק ארבע מדרגות: נפש, רוח, נשמה ו"נשמתא לנשמתא", ולא מוזכרות המדרגות חיה ויחידה. מאין לאריז"ל? ממדרש רבה, שזה לשונו: "חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה"[רסו]. הסברנו הרבה פעמים[רסז], שאצל אדם הראשון לפני החטא מוזכרים רק ארבעה שמות מתוך החמשה בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[רסח] ובתרגומו "לרוח ממללא". יחד עם התרגום מופיעים בפסוק ארבעת השמות האחרונים, אבל יחידה חסרה. לכן כתוב בכתבי האריז"ל[רסט], שלפני החטא זכה אדם הראשון עד למדרגת החיה שבעולם האצילות. מדרגת היחידה מוזכרת בפסוק "אצילה מחרב נפשי מכלב יחידתי"[רע], זה הפסוק העיקרי שדוד מלכא משיחא אומר, וכתוב שלמדרגת היחידה זוכה בשלמות מלך המשיח. מפסוק זה יוצא שהקליפה שמסכנת את היחידה שבנפש נקראת כלב[רעא].

[החג שלנו, חג החנוכה, הוא חג של ביאת המשיח, כידוע מהבעל שם טוב[רעב]. המצוה האחרונה שתיקנו חז"ל היא מצות נר חנוכה, והיא משלימה את כתר המצוות. תריג מצוות הן דאורייתא, ויש עוד ז מצוות מדרבנן, כאשר האחרונה ביניהן היא מצות נר חנוכה. כך הוא גם לפי המציאות, שמצוה זו היא היחידה שנתקנה בתקופת התגלות התורה שבעל-פה בזמן הבית השני. כל ז המצוות שחז"ל תיקנו קשורות עם גלויי העתיד לבא, כאשר הגדול מביניהם הוא של חנוכה, ובחנוכה עצמה הוא יום זה – "זאת חנוכה". ביום זה מתגלה שלמות פנימיות התורה, השמן-שמונה. כל זאת אמרנו דרך אגב לפסוק "אצילה מחרב נפשי מכלב יחידתי", הקושר את הכלב כנגד היחידה שבנפש.

בהקשר לכלב, יש כמה סיפורים מתחלת החסידות, במיוחד סיפור מפורסם מאד מהבעל שם טוב[רעג], שהשטן בכבודו ובעצמו התגשם בצורת כלב. בפיו של אותו כלב היתה נשמת אדמו"ר הזקן, והבעל שם טוב היה צריך להלחם עמו על מנת להוציאה. הזכירו קודם את מאמר חז"ל "פני הדור כפני הכלב"[רעד] ששייך לדור שלנו, הדור של ביאת המשיח, בו "חוצפא יסגי"[רעה]].

אם כן, יש חמש מדרגות בנשמה, ובחסידות מדייקים[רעו] בלשון המדרש שציטטנו קודם "חמשה שמות נקראו לה". כלומר, כל חמש המדרגות, כולל היחידה, הן רק שמות וגלוים של עצם אחד – שמה הראשון הוא נפש, שם שני רוח, שם שלישי נשמה, רביעי וחמישי חיה ויחידה. אפילו היחידה היא שם, אלא שהוא דבוק בתכלית הדביקות בעצם. זו מעלתה המיוחדת של היחידה ועל כך כתוב "יחידה ליחדך"[רעז], אבל לא שהיא-היא העצם. התכונה האחרונה שהזכרנו, שכל דבר בסופו של דבר הוא שמן, היא כנגד העצם ממש, לא כנגד חמשת שמות.

נחזור ונקשר את הדברים למערכת הצלם. שלש התכונות בשמן שהזכרנו קודם (שתים שהן שלש), היו כנגד שלש אותיות צלם – תכונת הפעפוע כנגד נפש רוח ונשמה וכנגד האות צ; השמן צף ומחובר הוא כנגד החיה וכנגד האות ל; ואילו השמן שצף ואינו מחובר הוא כנגד היחידה וכנגד האות ם. כעת מוסבר, שאפילו המקיף הרחוק, היחידה, הוא רק שמה של הנשמה, ואילו תכונה זו, האחרונה שהסברנו, היא כנגד העצם ממש. זהו ה"שמן למאור" ממש.

תכונת השמן	מדרגה בנפש	מדרגת האור
מפעפע בכל	נפש-רוח-נשמה	אור פנימי (צ)
צף ומחובר	חיה	מקיף קרוב (ל)
צף ואינו מחובר	יחידה	מקיף רחוק (ם)
תמצית הכל	עצם הנפש	מאור

שאלו קודם, האם גם יין קיים בכל דבר. לפי מה שעכשיו הסברנו שמן הוא משהו אחר לגמרי. שמן הוא בסופו של דבר המציאות עצמה, כמו החוק במדע שכל חומר הוא אנרגיה. אמנם יש כל מיני צורות של יין ושל שאר משקים, אבל סודם אחר לגמרי מאשר של השמן.

מצא מין את מינו ונעור

אפשר בכל זאת לקשר את הדברים, ולהבין בכך דבר עמוק לגבי מעלת המדרגות הפנימיות של הנפש, הנר"נ, על מדרגות המקיפות – חיה ויחידה. הנר"נ הם חלק המודע בנפש, והמודע תופס רק חלק קטן ואפסי ביותר ביחס לעל-מודע, ועם זאת יש מעלה מיוחדת בממד הכי פנימי שבחלק המודע, בחינת הפעפוע של השמן בכל דבר. מה יכול לגלות לי שכל דבר במציאות הוא שמן? יש מאמר חז"ל מפורסם ש"מצא מין את מינו ונעור"[רעח], והוא מוסבר תמיד בעומק בחסידות[רעט] בהקשר לכך שאי אפשר לגלות העלם עצמי אם אין דבר שבדיוק מאותו המין שפוגש אותו ופוגע בו.

על יעקב אבינו כתוב "ויפגע במקום"[רפ], והכוונה היא למקום העצמי. הפגיעה היא על מנת לגלות העצם, לכן בהמשך אומר יעקב "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים"[רפא]. על ידי פגיעתו במקום הוא מגלה את העצם שהיה נעלם לגמרי. גלוי העצם הוא בחינת "נורא". על גלוי זה אומר יעקב "ואנכי לא ידעתי", והיינו מדרגת "רישא דלא אתידע". הדבר שלא ידעתי פתאום מתגלה בבחינת נורא ע"י הפגיעה במקום. מכאן מעלת המודעות ביחס לעל-מודע.

לעניננו, דוקא על ידי הנר"נ, המגלים את תכונת השמן לפעפע בכל דבר, מתאפשרת הפגיעה בשמן העצמי של כל דבר, והגלוי שבסופו של דבר הכל שמן. שוב, יש משהו בשמן, שנכנס וחודר לכל מקום ומפעפע, ואז "מצא מין את מינו ונעור" – השמן מגלה בסופו של דבר שהכל הוא עצמו שמן. המודעות שבאות צ שבצלם צריכה לקבל מהמקיפים שבנשמה, מאותיות לם. רק כאשר היא מקבלת מהם הופך השמן למפעפע בכל דבר, ואז הוא פוגע במקום העצמי, בעצם של כל דבר, ומגלה את התכונה העצמית, שכל דבר הוא בסופו שמן. כלומר, דוקא בכח המודע של הנשמה לגלות את העצם, וזה למוד עמוק מאד ויסודי מאד ביהדות. לא העל-מודע הוא שפועל את גלוי העצם ואת התקון במציאות. ה' ברא את העולם על מנת שתהיה לו דירה בתחתונים, שבמציאות התחתונה יתגלה העצם, ומטרה זו מתאפשרת דוקא כאשר השמן מפעפע בתוך המציאות, במודעות הנפש, ולא כאשר צף על גבה.

פעפוע – גלוי ההשתייכות

שאלה: מה הכוונה שמן מפעפע?

תשובה: הרגשת השתייכות, כמו אחד שמתעסק בפנימיות התורה, ומכחה הוא מרגיש השתייכות לכל אחד ואחד. להיכנס היינו להרגיש השתייכות. אנחנו בחנוכה, חג החסידות של גלוי 'רזין דרזין'. קבלה נקראת 'רזין' כנגד מדרגת החיה, ואילו חסידות היא השמן, ה'רזין דרזין' דאורייתא. לכן חג חנוכה הוא החג המיוחד של הבעל שם טוב והחסידות.

כתוב שחנוכה הוא החג החביב על כל עם ישראל, יותר מכל חג אחר. החג לא דורש שום דבר, רק להדליק נרות, להרגיש טוב, ובלי הרבה בעיות. זאת בחיצוניות, רק מסוה. כמו שמסופר על הבעל שם טוב[רפב], שהיה שם בקבוק משקה, וודקה, על השולחן בשעה שהיה מתלהב כדי שאנשים יחשבו שסבת התאדמות פניו היא שתית המשקה. לכל דבר צריך להיות מסוה, והמסוה של חנוכה הוא האופי הכי יפה, נחמד, פשוט, עממי, וחביב שלו. המסוה הוא לכך שבאמת מהות חג זה היא פעפוע השמן בכל מקום, והגעתו לכל אחד ואחד. אור הנר יוצא החוצה ומאיר – "יפוצו מעינתך חוצה"[רפג]. זה נקרא החג של המשיח. כתוב בספר הזהר[רפד], ששמונת הימים הם כנגד שמונה נימין שבכנורו של המשיח[רפה].

שמן בסופו של דבר משתייך תמיד ליחידה, אלא רק שהיחידה עצמה מתחלקת – יחידה דחיה ויחידה של הנר"נ. השמן שבנר"נ הוא היחידה כפי שמופיעה במודע. כמו ההתעסקות במודע ב'רזין דרזין' דאורייתא. מה היא פועלת? השתייכות. כתוב שרק היחידה שווה באופן מוחלט אצל כולם, אצל כל עם ישראל. שאין בה מעלות של האחד על השני. בחיה יש מעלה. משה רבינו יותר גדול בחיה שלו ביחס למישהו אחר, אבל ביחידה אין אחד שגדול יותר מהשני. לכן יהודי פשוט שמוסר את נפשו ומשה רבינו שניהם שוים ביחס ליחידה שבנפש. לכן גלוי זה מגיע לכל מקום ומשתייך לכל אחד ואחד. ממילא מובן, שעסק הלמוד במדרש או בחסידות, שהם 'רזין דרזין' דאורייתא, הוא המפעפע בכל מקום ומעורר אהבת ישראל. גלוי השמן ואהבת ישראל הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[רפו].

אם כן הסברנו עד עכשיו את תכונות השמן. מהפסוק שהזכרנו קודם – "טוב שם משמן טוב" – יוצא ששתי תכונות השמן, מפעפע וצף, הם השם הטוב, אבל עצם השמן הוא התכונה השלישית, שכל דבר בסופו הוא עצמו שמן. לשם גלוי תכונה זו נדרשים שני דברים: צריכים לגלות את העצם מ'העלם שאינו במציאות', וזה דורש מיצוי, כמו בעבודת "בכל נפשך" – עד מיצוי הנפש, וצריך גם לעורר על ידי תכונת הפעפוע.

"ויפגע במקום" – גלוי העצם

כתוב בצוואת הריב"ש[רפז], מתורות הבעל שם טוב היסודיות והפשוטות ביותר, שצריך לעבוד את ה' עם כל מה שרומש על פני האדמה. אדם צריך לחשוב שאינו שונה מנמלה, או כל יצור אחר. זו מחשבה מאד פשוטה, אבל גם תורה של הבעל שם טוב. צריך להרגיש השתייכות, להרגיש שאני חבר של נמלה וזבוב. אני צריך השתייכות לכל דבר, גם לדומם. כתוב[רפח] שיש גם עם הדומם דו-שיח, דין ודברים. כאשר אדם הולך ברחוב יש לו מגע עם כל אבן שדורך עליה. האבן אומרת לו למה אתה דורך עלי? מה פתאום? האדם צריך לענות לה, שהדריכה היא על מנת לתקן אותה בכך, וזאת רק אם הוא חושב בשעת מעשה בדברי תורה או חושב על אמונה בה'. אזי באמת מגיע לו לדרוך על האבן. אבל אם לא, האבן טוענת נגדו – "אבן מקיר תזעק"[רפט] – לעתיד לבוא. היא מגלה את האמת, של אמת ראשי תבות אבן מקיר תזעק.

שאלה: כל מקום בארץ ישראל הוא דומם במובן הזה?

תשובה: כן בוודאי. יעקב פגע במקום שעל פי פשט היה ארץ הקודש, רק שבתחילה לא הרגיש את ההשתיכות, עדיין לא גילה את העצם. הוא עוד היה בבחינת "לא ידעתי". הדבר קרה רק על ידי הפגיעה שלו, שהיתה דוקא בחשיכה. לכל תפלה שתקנו האבות לשון משלה: בשחרית הלשון היא השכמה – "וישכם אברהם בבוקר"[רצ]; במנחה הלשון היא שיחה – "ויצא יצחק לשוח בשדה"[רצא]; בערבית הלשון היא פגיעה – "ויפגע במקום". חז"ל אומרים[רצב] ש"ויפגע" היא לשון תפלה, והתפלה המיוחדת שיעקב אבינו תיקן היא תפילת ערבית. ערבית היא תפלה בתוך בחשיכה. כלומר, את העצם הוא לא מגלה עדין, ובכל זאת מתייחס לדבר שחוץ לתודעה שלו לגמרי.

כל תפלה בסופו של דבר היא לשון חיבור, ואפילו כתוב[רצג] שתפלה עצמה היא לשון חיבור – "התופל כלי חרס"[רצד]. כמו שמצוה היא לשון חיבור וצוותא[רצה], גם תפלה היא לשון חיבור. על פי פשט, שרש המלה תפלה הוא פ.ל.ל, ולא ת.פ.ל, ובכל זאת דורשים כך, זה לא סתם (אגב, לפעמים נכתבת המלה עם האות ט, הטופל). ההבדל ביניהם הוא, ש"תופל" פרושו חיבור חלקי כלי חרס שבורים, וכלי חרס הם רמז לגוף. לעומת זאת, "צוותא" הוא חיבור גמור, כמו שני חברים נאמנים בנפש, כמו דוד ויהונתן. זהו חיבור הרבה יותר נשמתי ופנימי, ולא רק של דבר שבור. החיבור שבמצוה, 'צוותא', הוא כמו בין שני בני זוג, חתן וכלה, שנפרדו. הפרוד הוא שבירה, שנעלם בינתיים הקשר ביניהם, ואחר כך כאשר הם מוצאים אחד את השני מתגלה מעצמו הקשר הראשוני העצמי – "מצא אשה מצא טוב"[רצו]. לעומת זאת, דבר שממש נשבר לשנים, כמו הגוף, וצריך חיבור – זהו החיבור שבתפלה. זה היה בדרך אגב לכך, שתפלה ענינה חיבור.

לפיכך כל לשונות התפלה השונות הן דרגות שונות של חיבור. השכמת אברהם בתפלת שחרית היא דרך אחת של חיבור, ולשוח בשדה היא דרך חיבור אחרת. צריך לומר על פי פשט ש"וישכם אברהם בבוקר" היינו חיבור עם הבוקר; "ויצא יצחק לשוח בשדה" היינו שיחה וחיבור לשדה; "ויפגע במקום" היינו פגיעה בעצם המקום.

תפלת שחרית נקראת השכמת הבוקר, שהיא שיח עם הבוקר, כמו שכתוב "'אעירה שחר'[רצז] – אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי"[רצח]. יש בה הרגשה של התחדשות הזמן, "חדשים לבקרים רבה אמונתך"[רצט], של התקשרות וחיבור עם התחדשות האלקות שמתרחשת במציאות, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[ש].

לעומתה, תפילת מנחה היא לשוח, לא להשכים. לשוח פירושו לדבר לשדה, ודבור זה הוא ביחס לחיצוניות העולמות. בלשון חז"ל ברייתא הוא מה שמחוץ לישוב, בשדה והשדה גם מפיקה תבואה, וממילא היא בעלת תועלת רבה וחיונית לאנושות. ולשוח עם השדה, או בשדה, מכיון שבסופו של דבר הכל קשור עם הקב"ה. אבל החיבור הזה שנקרא לשוח בשדה, זאת תפלת מנחה. בחסידות מוסבר[שא], שעיקר הסגולה של תפילת מנחה יותר מכל תפלה אחרת, וש"אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה"[שב], הוא שבדרך כלל ליהודי בעל עסק שעובד כל היום יש נסיון בנוגע אליה. לכן כתוב שתפלה זו יותר חשובה במדה מסוימת יותר מכל התפלות. את תפלת מנחה צריך האדם להתפלל תוך כדי ההתעסקות בשוק. השוק הוא השדה שלו. הוא צריך להפסיק את השדה, ולזכור שהוא עצמו אלקות, ולהתחבר אליה. השדה היא התעסוקה והעבודה של כל אחד ואחד, ותפילת מנחה היא השיחה באותו שדה.

בעוד תפלת שחרית היא לפני שהאדם יוצא "לפעלו עדי ערב"[שג], תפלת ערבית באה לאחר שחוזר האדם לביתו, לאחר שגמר וסגר את חנותו. החזרה היא למציאות שנקראת 'מקום' סתמי, ואז היא עבודת יעקב. לפעמים כתוב שמעריב היא הבחינה הכי גבוהה, בגלל שהיא רשות. חז"ל אומרים[שד], שאף על פי ששתי התפלות הראשונות הן חובה, תפילת ערבית היא רשות. בחסידות מוסבר[שה], שיש לפעמים מעלה ברשות יותר מאשר בחובה, שרשות נוגעת לעצם ובאה לגלות גלוי עצמי, ואילו החובה באה לגלות רק אורות שהיו בבחינת 'העלם שישנו במציאות'. זו עבודה שנקראת "ויפגע במקום". הפגיעה במקום שבתפלת ערבית היא התפלה הכי הדוקה וחזקה מכל החיבורים, בבחינת "התופל כלי חרס", ורק בה מתגלה העצם – "מה נורא המקום הזה" [לכן לפי האריז"ל, וכך הוא מנהג חב"ד[שו], הדלקת נר חנוכה היא דוקא בין מנחה למעריב, בזמן של "עד תכלה רגל מן השוק"[שז], מיד אחרי מנחה עם שקיעת השמש, לפני תפילת ערבית].

הכל היה כדי להסביר את התכונות השונות של השמן בהקשר להוראתו הפנימית של המספר שמונה בכל התורה – צמיחה והתפשטות. שמן הוא "למאור", הוא גילוי 'רזין דרזין', וכל בחינה גבוהה היא בחינת אין סוף העולה רז.