מאמר הוראת המספרים

אנא אמלוך

ברגע שיש שלשה קוים הם בונים יחד פרצוף, הספירות הופכות להיות אישיות אחת, אדם אחד – זעיר אנפין. יש איזון ויחסי גומלין ביניהם וכולם מתגבשים לכלל אישיות אחת. החסד מתגלה במכלול כולו, באהבה ביניהם. בעולם התהו אי אפשר אפילו להסתכל אחד על השני, כל אחד רואה רק את עצמו. את השני הוא רואה כמו בראי, רואה רק את השערות, את הקרקפת של עצמו, וכשמסתכל למעלה רואה את הרגלים שלו.. בספרא דצניעותא כתוב שעד שלא היה שיווי משקל לא היו מסוגלים להסתכל אחד לשני בפנים – "עד דלא הוי מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין"[לז]. כמו לפעמים בצבא, שפקודה עוברת מאחד לשני לפי סדר המערכה, אבל אף אחד לא מסוגל להסתכל על השני. כל אחד הממלכה שלו. זה נקרא "אנא אמלֹך"[לח], ואם אחד מקבל יותר מדי כח הוא לא מסוגל לעכל אותו והדבר שובר אותו.

כל זה היה תיאור של עולם התהו בעל הקו האחד. לעומתו, עולם התקון שלשה קוים, היוצרים מצב בו כל אחד מסוגל להסתכל לשני בפנים, המביא את המערכת כולה להיות פרצוף אחד. לא מתיחסים לכל ספירה בתור מלך בעל תקופת מלכות מסוימת שאחר כך מת. ושוב, העיקר תלוי בשלשה קוים. בעבודה מעשית, ההגעה למצב של שלשה קוים תלויה בעבודת המוסר. אדם עובד על עצמו ומתקן את המדות הרעות.

הביטוי כאן הוא "עולם האצילות המתוקן", היות ועולם התהו נקרא גם הוא אצילות. כל מה שנאצל מאדם קדמון נקרא אצילות, אלא שעולם התהו לא התקיים. אצילות פירושה הפרשת אור[לט]. עיקר השבירה והתקון הוא בבחינת אצילות. היום יש ביטוי 'אדם אציל'. אצילים של היום הם המלכים שנשברים. כתוב במתן תורה "אצילי בני ישראל"[מ] שחטאו ושהיתה נגדם גזירה ודין והם מתו[מא]. זו נקודה חשובה.

בהיסטוריה המודרנית של המאות שנים האחרונות באירופה האצילות נשברת, אין יותר אצילים. רוצים שכולם יהיו אותו דבר, קומוניזם. זה לא נקרא תקון. מה הבעיה? האצילות אכן לא היתה טובה ונשברה, אבל התקון היא שתהיה אצילות אמתית. זהו תפקידם של בני ישראל. לגוים אין ערך לתקן את האצילות, רק לחוות את שבירת האצילות אצלם. הפיתרון שלהם הוא שיוויון בין האזרחים, סוציאליזם, אבל התקון האמתי שרק אנו מסוגלים להביאו הוא תקון האצילות, וזאת רק על ידי הכנסת אהבה שלמה בתוכה, שהאצילים יהיו בתכלית האהבה ובהסתכלות פנים בפנים. אז יהפכו כולם ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש"[מב]. מה ה' רוצה מאתנו? "והייתם לי סגֻלה מכל העמים"[מג], שתהיו עם של אצילים, ולשם מה? להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כהן הוא חסד ואהבה, וממלכת כהנים היינו ממלכה מתוקנת.

אם כן, עולם התהו הוא אצילות הראשונה ועולם התקון הוא אצילות השניה, המתוקנת.

תקון הנפש בשלשה שלבים

להגיע למצב מאוזן של שלשה קוים, באהבה שלמה ובהסתכלות פנים בפנים עד שהכל הופך להיות אחד, הוא על ידי תקון המדות. הכלל הידוע מהבעל שם טוב[מד] בשלבי תקון כל מדה, שהם גם שלבי הקיום של כל מצוה, כולל בעצמו שלשה שלבים:

כָּל תִּקּוּן בָּא עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה שְׁלַבֵי עֲבוֹדָה – בִּלְשׁוֹן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִי"עַ: "הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה", כְּנֶגֶד "עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹהוּת".

כאשר האדם עובד על מדותיו בשלשה שלבים אלו הוא בונה לאט-לאט את עצמו עם שלשה קוים מאוזנים וכל מדות הלב הופכות לפרצוף אחד.

זה נושא גדול ושלם בפני עצמו. למשל, אדם שיש בו מדת הכעס צריך קודם הכנעה כללית, להכניע את עצמו; אחר כך עליו להיבדל ממנו – הבדלה; לאחר מכן הוא מסוגל להפוך את האנרגיה ההיולית שיש בכעס לטוב – המתקה. ראשית העבודה תמיד תהיה בהכנעה, וזה מה שהיה חסר בעולם התהו, שלא היתה בו שום הכנעה, וכל אחד רצה למלוך – "אנא אמלוך". הבדלה היא היכולת להיבדל מהרע. מתי אדם לא יכול להיבדל ולהתגבר על היצר? כאשר אין לו מספיק הכנעה. לכן הכנעת הישות והגאוה היא הראשונה והכוללת את התקונים כולם. לדוגמה, תאות אכילה וחוסר ההצלחה להתגבר עליה הם רק בגלל שאין לאדם הכנעה. על ידי הכנעה הוא יכול להיבדל, להכיר בשכל את ההבדל בין הרע ובין הטוב ולא להתגאות.

הרמב"ם בהלכות דעות[מה] אומר, שמי שחולה שם מר למתוק ומתוק למר, וכל מי שיש לו מדה לא מתוקנת זו מחלת נפש. הוא הראשון שמתיחס לשבירת הכלים בתור חולי נפש. מי שיש בו כעס הוא במדה מסוימת חולה נפש, והסימן הראשון לכך הוא בלבול הטעמים. "שמים חֹשך לאור ואור לחֹשך... מר למתוק ומתוק למר"[מו]. הכל אצלו מבולבל, אפילו בהכרה. אבל האדם יכניע את עצמו יתחיל להכיר בשכלו בין מר למתוק וגם יקבל כח בנפשו להתגבר. הטענה שאי אפשר להתגבר היא לאמתו של דבר רק גאוה של אדם שלא הכניע את עצמו, לא משהו אחר. לכן כל תקון מתחיל מהכנעה, ועובר להבדלה ובה שני מישורים: מקור ההכרה בין טוב לרע ומקור קבלת הכח להיבדל בפועל. כל זמן שיש לאדם ערבוביה של טוב לרע הוא חלש, וברגע שנבדל מהרע הוא נעשה חזק.

תקון הכלל בשלשה שלבים

כך כתוב על עם ישראל: כל זמן שאנו בגלות בין הגוים אנחנו חלשים, אבל אם אנחנו "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"[מז] לבדנו בארץ – אנחנו בשיא החוזק, הכי חזקים בעולם. לכן עיקר בלבול היצר הוא לערבב אותנו גם פה, שיש ערבוביה של זרים בתוכנו, להחליש את החוזק והעז שלנו.

ככל שאנחנו מובדלים בטוב שבנו, "הן עם לבדד ישכן", אנו מקבלים יותר ויותר כח, עד שניתן להפוך את הרע. זו כבר המתקה. אז אפשר ללכת אל הגוים ולהפוך אותם, ללמד אותם שבע מצוות בני נח ולתקן את כל העולם. הדבר מתאפשר רק לאחר שמקבלים כח, והדרך היחידה לקבל את הכח היא הבדלה, ובשביל הבדלה צריך להיכנע. למה היום בארץ לא רוצים להמיר את המר למתוק? הכל הפוך, מהתחלה ועד הסוף, שכל דבר מר חושבים שהוא מתוק וכל דבר מתוק חושבים שהוא מר. למה? בגלל שאין שום הכנעה לה'. הכנעה לה' היא תכלית המתיקות, אין דבר יותר מתוק מכך.

ללא הכנעה ההמתקה אינה המתקה. חושבים שתכלית המתיקות היא שכולם יהיו כאן יחד בלי שום אפליות ח"ו וכו'. זו דוגמא טובה ביותר לאחד שהופך את המר למתוק בגלל שהוא חולה. איך מרפאים אותו? רק על ידי הכנעה, לא יעזור שום דבר אחר. אם הוא לא יכנע לכח שמעליו, לקב"ה, לא יעזור לו שום דבר. אי אפשר להסביר לו שדבוריו על שוויון זכויות הם דבר מר, שהרי לדעתו זהו הדבר הכי טוב, אתה לא יכול להסביר לו שום דבר.

הכנעה מתוקה

שאלה: מה הכוונה להיכנע לה'?

תשובה: על ידי הכרה. כל דבר מתחיל מתודעה של "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[מח]. כתוב "האֹמרים לאל סור ממנו"[מט], שהאדם לא רוצה לחשוב על ה'. זה נקרא שאין שום הכנעה. אתה תחיה את החיים שלך ואני אחיה את החיים שלי. זהו היפך ההכנעה, רק מחפש "סור ממנו". הכנעה היא להתחיל לחשוב עליו כל הזמן – "והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו..."[נ], כמו שכתוב בתניא. אם התודעה הזו נמצאת עליו כל הזמן זו הכנעה. הכנעה היא קבלה, והיא מתחילה מתודעה, מהכנסת עבודת ה' לתודעה שלו. אין יותר הכנעה מכך, וזהו כל ענינה של חסידות חב"ד.

איך באמת משפיעים על מישהו? איך נגרום שכולנו נעשה כך? צריך לתת סוכריה של קדושה, "טעמו וראו כי טוב הוי'"[נא], ואז אפילו חולה נפש זה, ההופך מר למתוק, פתאום מרגיש טוב טעים. כדאי באמת לחשוב איך להשיג את הסוכריה, יותר ויותר להשפיע עליו, להכניס לתודעה שלו את הקב"ה.

שוב, עיקר ההכנעה הוא בהכנסת "שויתי הוי' לנגדי תמיד" לתוך התודעה התמידית שלך, ואין הכנעה יותר מכך. במקום שאדם יחשוב על עצמו הוא חושב על ה'. איך מגיעים לזה? ע"י "טעמו וראו כי טוב הוי'", שצריך להטעים בעצם. הכנעה לא חייבת להיות ביד חזקה, היא יכולה להיות דבר טעים. אפשר להטעים את התודעה. היום אין דרך אחרת, אי אפשר להכריח תודעה, חייבים להטעים אותה, וברגע שירצו זאת – תגיע הכנעה טעימה.

בכלל זהו אחד מהיסודות שחידש הבעל שם טוב: כמו שלילדים נותנים סוכריה טעימה כך יש תרופות מתוקות. עד הבעל שם טוב היו רק תרופות מרות והאדם היה באמת חולה שצריך תרופה. כעת אפשר להטעים לו את התרופה. לעניננו, מהי התרופה? הכנעה, ובעיקר בהחדרת תודעה, נכונות ורצון לחשוב על ה', ואותה עצמה אפשר לתת בטוב טעם.

אחרי שיש תודעת הכנעה מגיעים ממילא להבדלה. כתוב שבעצם כל שלשת השלבים באים כמעט ממילא, אחד מהשני, והכל תלוי בהכנעה. ברגע שההכנעה מספיקה, יבוא רגע בו מקבלים זיק הכרה של הבדלה. בשלב של הבדלה בין טוב לרע מתחילים לשאוב כחות, כבר לא מבולבלים בשכל, והאדם פתאום מקבל גם כח לבצע. עיקר החולשה אצל אדם מבולבל היא בשכל, הוא לא יודע מה לעשות, וברגע שמקבל בהירות מה טוב ומה רע, הוא גם מקבל כח גדול מאוד ללכת אחרי הטוב.

אחר כך, ככל שהוא מבדיל – עיקר התורה הוא להבדיל בין הטוב ובין הרע –הוא מתחזק לאט-לאט, יותר ויותר, עד שכבר מוכן להיות משפיע. משפיע היינו ללכת ולקרב רחוקים, את כל העולם, ולהפוך את הרע. זוהי המתקה.

לקרב ליפי התורה

זה כלל גדול: הדבר שמושך אדם הוא יפי. כאשר אדם מכיר במשהו יפה, עם חן, הוא נמשך ממילא אחריו. נוצר רושם שאנשים במאה שערים לא יפים, שחורים וכד', הדבר מעורר אצל האדם סלידה של כיעור ח"ו, וכתוצאה מכך הוא רק דוחה ומתרחק ולא רוצה להזדהות אתם. הוא לא צריך את זה בכלל. לא שהוא מבין בו, אין לו שום הכרה, אבל הוא רחוק, הוא לא נמשך כלל. אכן, הדבר שמושך הוא יפי. זה הכלל הגדול. לכן עיקר הלימוד שנוגע לכולם הוא שמגלים בתורה את היפי שלה בכל המישורים – מהמישור העמוק שבעמוק ועד למישור המעשי שבמעשי. הרעיונות העמוקים ביותר הם היפים ביותר שיכולים להיות, והמעשים – קיום המצוות בפועל – הן דרך החיים היפה ביותר שיכולה להיות.

איך מקרבים יהודי? יש אנשים שרוצים לקרב בכח, בתוקפנות. מוכיחים בהוכחות שהתורה נכונה וכל השאר שקר, מה שנקרא שטיפת מח. יכולה להיות גם כזו דרך בקירוב, אבל היא דרך חיצונית, לא נכונה. הדרך האחרת היא שפשוט מראים לאדם כמה באמת יפה התורה, שכל מה שהכרת בחיים והיה נדמה לך יפה מתבטל לגמרי ליפי זה. אם היית שייך למשהו רעיוני, רוחני, נעשה אותו דבר מכוער לגבי יפי העומק של התורה. אם היית שייך קודם לדרך חיים מעשית וחשבת שהיא דרך טובה, אתה רואה שאין לה שום טעם ויפי ביחס ליהודי ששומר תורה ומצוות כמו שצריך (לדוגמה: עניינים של טהרת המשפחה וכיו"ב). הדרך האמיתית היא רק להראות היפי של הדבר, וממילא נמשכים באופן שצריך לחשוב על אותו יפי. ככל שהאדם חושב על הדבר באמת, זו כבר הכנעה.

נסכם: הדרך האמתית להגיע להכנעה, בעיקר היום, היא ע"י קדימת המתקה. למדנו כאן על שלשת שלבי התקון "הכנעה, הבדלה, המתקה", אבל יוצא שמי שרוצה באמת להשפיע, לקרב ולפעול הכנעה לתורה, עליו לפעול בדרך של המתקה. זו בחינה של "נעוץ סופן בתחילתן"[נב]. זוהי הדרך האמתית של הבעל שם טוב והחסידות. כמובן, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, אבל זהו העיקרון, ויש לפעול לפי ערך, ביחסים הנכונים. אי אפשר לעשות מה שאי אפשר, אבל זהו נושא שמצריך דיון שלם.

שאלה: איך אפשר לקרב אדם שלא מכיר את התורה ולכן מתייחס בזלזול? קשה בכלל לשכנע אותו לשמוע שיעור בתורה. ניתן לדחוף אדם שמתעניין בקבלה, ועדין לא שייך לקיום מצוות מעשיות, אבל יש מי שלא מכיר כלל ומאוד קשה להביא אותו לשמוע.

תשובה: כתוב בחסידות שיש כמה דברים שהם העסק של הקב"ה. יש באמת הרבה אנשים שלא ידעו שום דבר באידישקייט, ולא יעזור כלום, ואם לא יבוא משהו וידחוף אותם חזק, לא יעזור כלום. את זה תשאיר לה'. הוא יודע על אותו אדם האם ואיך לשבור אותו, לא אתה. יש לעשות מה שמסוגלים, ואם ה' לא הביא את כולם זה גם העסק שלו.

חן המשיח

כשאני אומר יפי אני לא מתכוון למשהו חיצוני, אלא למשהו מאוד מאוד פנימי. כתוב "שקר החן והבל היפי"[נג] – יש יפי של שקר, אבל כתוב[נד] שאם מגלים את האמת של "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – היא תתהלל בחן וביפי הפנימי שלה. חן ויפי הם פנימיות התורה. "אשת חיל מי ימצא"[נה] היא התורה בכלל, כמו שחז"ל דורשים[נו], יש לה חן ויפי של אמת, ויכול להיות גם כן חיצוניות, כמו אדם שמתפאר ומתגאה, ואז התורה הופכת להיות אצלו סם המות, במקום סם חיים[נז]. אבל החן הפנימי הוא מה שמושך, הוא זה שיקרב בסופו של דבר את העולם כולו.

למה חן הוא מושג כל כך חשוב? כתוב[נח] שחן הוא מתנת המשיח. אנחנו מחכים הרבה זמן לביאת המשיח. למשל, חסיד חב"ד חושב שהרבי שליט"א יכול להיות המשיח, ושואלים למה באמת הוא לא מגיע? מה מעכב ולמה מחכים? זו מתנת אלקים, שה' יתן חנו, כמו שכתוב לגבי יוסף[נט], שה' נתן את חנו על יוסף והוא מצא חן בעיני כולם. לא יעזור שום דבר, צריך להיות אדם כזה, שפתאום ימצא חן בעיני כל העולם, וגם בתורה. הדבר לא תלוי בו, זה נקרא שה' יתן רוח חן. יש פסוק בספר זכריה[ס], שה' ישפיע רוח חן על המשיח, וברגע שהחן ירד עליו כל העולם ממילא ימשך אחריו. הכל יהיה מוכן, ה' ירצה ויתן את חינו על אחד, שימצא חן בעיני העולם כולו, ויתקן אותו. זהו חן של אמת. כל חנות השקר הם באמת בזבוז לעולם. אחד נמשך אחרי גורו זה ואחד אחרי גורו זה, וכולם שקר. "לא תגורו מפני איש"[סא]...

אם כן, עיקר התקון יבוא רק כאשר כל החן הפנימי של התורה מתגלה. בסופו של דבר יתגלה החן אצל אדם אחד, אבל עד אז תפקידנו הוא לגלותו כמה שיותר. זה מה שמקרב. ואיך? ע"י השפעת הכנעה. ברגע שאדם מתחיל להימשך הוא מתחיל יותר ויותר לחשוב על דבר שקודם היה מסולק מהתודעה שלו, וכעת הוא מחזיר אותו לאט לאט לתוכה. זה עצמו הכנעה, שה' ניצב עליו. כך בלבול הטעמים אצלו בין מר למתוק ובין מתוק למר מסתדר. גם מי שהיום חושב שהדבר הכי מתוק הוא שוויון זכויות לזרים, יבוא יום אחד שבו הוא יחשוב מעט על ה' והתורה, ופתאום תבוא לו בהירות גדולה שלא זו הדרך. יתבהר לו שכדי לישם את היעוד ושעם ישראל יתחזק צריכה להיות קודם הבדלה, ואח"כ יכולה להיות גם המתקה. אבל אם מחפשים יותר מידי את השוויון תהיה רק ערבוביה ובלבול שלם. זו עצת השטן על מנת להתיש את הכח.

כל האריכות היתה כדי להסביר, שבכל עבודת תקון יש שלשה שלבים, ועיקרון זה הוא עיקר שבעיקרים, יסוד היסודות של תורת הבעל שם טוב – הכנעה, הבדלה, המתקה[סב]. שלבים אלו הם עצמם כנגד שלשת ממדי ההויה כולה שהזכרנו קודם – "עולמות, נשמות, אלקות"[סג], כמוסבר בכתבי החסידות.

נחזור על ההסבר: היחס בין המספרים הראשונים – אחד, שנים ושלשה – מכוון לממדים "אלקות, נשמות, עולמות", המתגלים ע"י עבודות היחוד, ההתקשרות והעליה. ובפרט: יחוד ממד האלקות כנגד השתוות אמתית של אחד; התקשרות הנשמות כנגד זיווג ושלום של שנים; עלית העולמות כנגד תקון וקיום של שלשה. למרות שיחס זה קיים בשלשת המספרים הללו, בכל זאת נכללים כולם במספר שלשה. שלשה דברים שמצטרפים יחד, ובמיוחד כאשר הדרך היא מלמטה למעלה: מתקון ועלית העולמות, שאצל האדם היינו תקון המדות; דרך התקשרות הנשמות, עבודת ההבדלה, שעיקרה היכולת להיבדל מהמציאות ולהסתכל רק על ה', קשור לזווג ושלום שבין השנים; ועד להשפעת יחוד ה' בעולם. כל אלו נכללים במספר שלשה, בתור שלבי תקון. מתוך עבודת תקון בכל מדה ומדה בפני עצמה מגיעים בסופו של דבר למצב מאוזן, בעיקר במדות הלב, בו עיקר תקון וקיום הבנין שלא יפול, יתמוטט וישבר כמו בעולם התהו.

תקון שלשה את הששה

נקרא את ההערה, שהיא המשך להערה הקודמת, בה צוטט המקור לעבודת "הכנעה, הבדלה, המתקה" מספר כתר שם טוב. בהערה זו מצוטט המקור לשלשת הממדים "עולמות, נשמות, אלקות", גם הוא מכתר שם טוב, ובהמשכו בא רמז למתבאר על המספר שלשה:

כד. תִּקוּן וְקִיּוּם הָעוֹלָם הוּא סוֹד הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן בַּתּוֹרָה (כַּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל שֶׁשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הַכְתוּבִים בַּתּוֹרָה הֵם שֵׁשֶׁת יְמֵי תִּקוּן עוֹלָם הַתֹּהוּ שֶׁקָּדַם לָהֵם): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

הכלל גדול בכתבי האריז"ל אומר, שהפסוק "בראשית ברא אלהים..." הוא תקון השבירה. הפסוק לא בא לתאר מה היה לפני הבריאה, אלא מספר על התקון. כל התורה שלנו היא תורת התקון, ולכן בפסוק השני כתוב "והארץ היתה תהו ובהו", באמת היתה קודם לכן תהו. לכן מוסבר על פי פשט, שהמלה ברא היא מלשון בריאות. ווארט של הלצה אומר ש"בראשית ברא" היינו שדבר ראשון ועיקרי הוא שצריך להיות בריא... אבל יותר בעומק, מוסבר בכתבי חסידות, במיוחד בספר מי השילוח של הרבי מאיז'ביץ[סד], ספר מאוד חשוב: בתחלת החומש הוא מסביר שברא מלשון בריאות, חיזוק. קודם כל צריך להיות חזק, והכוונה לחזק דבר רופף. זה תקון עולם התהו שנשבר. כמו שכל מעשה בראשית נכלל בפסוק הראשון "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" כך כל סוד התקון נכלל בפסוק זה. מכאן מובן בדרך אגב, שמצב של שבירה אצל אדם נקרא חולי, חולי נפש, והתקון הוא הבריאות.

נתבונן במבנה הפסוק: מה רואים? כתוב שה' ברא את העולם כביכול ע"י פעולת שתי ידים, והרמז לכך הוא הוא היחס בין שני חלקי הפסוק. כל פסוק מחולק לשני חצאים ע"י אתנחתא באמצעו, בבחינת זיווג ושלום. זה כלל יסודי בכל פסוקי התורה חוץ מכמה פסוקים קצרים, נדירים ממש, שהם בסוד המספר אחד, אבל רוב פסוקי התורה ככולם בעלי שיווי משקל של שני חצאי פסוק (במסורה הראשונה מסומנת האתנחתא כשני קוים, אבל היום היא מודפסת בחומשים כקו קטן וחצי עיגול תחתיו).

אם כן, בכל פסוק בתורה ישנו מצב של זיווג ושלום בין שני חלקיו, וזה ענין כללי בתורה כולה. לעניננו, בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלקים..." – מחלקת אותו האתנחתא שתחת המלה "אלקים" לשני חלקים שוים, בעלי יד אותיות – יד אותיות במלים "בראשית ברא אלקים" ו-יד אותיות במלים "את השמים ואת הארץ". זהו סוד בריאת העולם בשתי ידים. בשני החלקים יחד יש כח אותיות, "כח מעשיו הגיד לעמו"[סה], כדברי רש"י בפירושו לפסוק זה. לא סתם כח אלא כח ביד.

הַפָּסוּק מִתְחַלֵּק לְ-יד יד אוֹתִיּוֹת, כַּאֲשֶׁר כָּל יד מִתְחַלֵּק לְ-ז ז, וְאֶמְצָע כָּל ז הוּא הָאוֹת הַרְבִיעִית – אוֹתִיּוֹת שְׁלֹשָׁה כָּזֶה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ",

נסביר: יש מושג בחשבון הנקרא 'נקודה אמצעית' של קבוצה. אם המספר של אישי הקבוצה אינו זוגי קימת נקודת אמצע, אבל אם הוא זוגי אין נקודת אמצע אלא אפשר רק לחלק את הקבוצה לשני חצאים שווים. מה עושים? מסתכלים על כל חצי בפני עצמו. אם החצי שהתקבל כבר אינו זוגי, ניתן לזהות נקודה אמצעית לכל אחד מהחצאים. אם גם החצי הוא מספר זוגי צריך לחלק אותו שוב, עד שמגיעים עד שמגיעים בסוף למספר לא-זוגי, או לאחד.

למשל: אם המספר הוא 3 נזהה מיד את נקודת האמצע במספר 2. אבל אם המספר הוא 16, כמו פסוק בעל 16 אותיות, כל האותיות הן אמצע, ללא יוצא הכלל. אבל אם המספר הוא 15, נזהה מיד את השמיני כאמצע, וכאן תהיה רק נקודת אמצע אחת. אם המספר הוא 14, נחלק אותו לשתי קבוצות של 7, ללא נקודת אמצע, אבל במספר 7 נזהה את נקודת האמצע במספר 4, וממילא שתי נקודות האמצע תהינה 4 ו-11 – 3 מכאן ו-3 מכאן. אם כן, לגבי המספר 14, תהינה 4 ו-11 נקודות האמצע.

ובפסוק שלנו: 28 האותיות שבפסוק הראשון של התורה תתחלקנה לשני חצאים שווים של 14 ו-14 אותיות; חלוקה שניה תהיה של 7 ו-7 אותיות; בחלוקה שלישית כבר נמצא את נקודות האמצע בפסוק – בכל 7 אותיות תהיה האות הרביעית נקודת אמצע. לפי זה, הנקודות האמצעיות בפסוק תהינה האותיות ה-4, ה-11, ה-18 וה-25:

1	2	3	4	5	6	7	8	9	10	11	12	13	14	15	16	17	18	19	20	21	22	23	24	25	26	27	28
ב	ר	א	ש	י	ת	ב	ר	א	א	ל	ה	י	ם	א	ת	ה	ש	מ	י	ם	ו	א	ת	ה	א	ר	ץ

שֶׁהוּא [שלשה] פְּנִימִיּוּת סוֹד הַתִּקוּן שֶׁבָּא בְּפָסוּק זֶה.

רואים שיש פה רמז מאוד פנימי, שהאותיות האמצעיות בפסוק זה יוצרות את המלה שלשה. כלומר, כל התקון תלוי בשלשה, והשלשה מתקן את הששה, את ששת ימי בראשית. "בראשית ברא אלקים" הוא פסוק התקון, שעל פי קבלה הוא תקון כל העולמות. ששת ימי בראשית הם מדות הלב. קודם הלב נשבר, וכעת בא תקון שבירת עולם התהו שקדם בסוד השלשה.

למה? כי שלשה יוצר ששה צירופים, כמו שורש מלה בלשון הקודש. בכל שרש ישנן שלש אותיות, ולהן ששה צירופים אפשריים. כל מדה משש המדות שצריך לתקן היא צירוף אחר של השלשה.

שוב, זה בכלל אחד מהתורות הידועות. תקון מדות הלב קשור במספר שלשה, שכן עיקר תקונן נעשה כאשר כל מדה תכלול בתוכה את חברותיה, וברגע שיש שלש יחידות ישנן ששה צירופים. אזי אפשר לייחד כל מדה ומדה בצירוף אחר. לכל מדה יחוד משלה, כמו בין אנשים שונים, ועם זאת היא כוללת את כל אותם הגורמים הראשוניים שיש בכולן, ובכך מגלה בסופו של דבר שהכל אחד. לכן ברגע שיש שלשה מתגלה תקון הששה, שהוא סוד כללות ששת ימי בראשית – הופעתם של שלושה קוים.

שלשה דברים יחד

וְכֵן מוּבָא בְּקַבָּלַת הָרִאשׁוֹנִים [בכתבי רבי אברהם אבולעפיא] שֶׁסּוֹד בְּרֵאשִׁית – [שבספר הזהר מבואר] בָּרָא שִׁית [דהיינו הבריא ותיקן את הששה שנשברו] הוּא [נעשה על ידי] שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים יַחַד

נסביר את הרמז: הרמז חילוף האותיות בראשית – ברא שית כתוב בספר הזהר[סו], לא בקבלת הראשונים. רבי אברהם אבולעפיא כותב[סז] גימטריא מאוד חשובה שבראשית עולה שלשה דברים יחד. הסברנו, ששלשה הוא הרמז הפנימי בפסוק הראשון בתורה, וכאן מוסבר ששלשה הוא רמז מהמלה הראשונה בתורה, המתחלקת לשתי מלים, שמשמעותן להבריא את השש, שש המדות. בנוסף, במלה עצמה – בראשית – יש שש אותיות, וזהו גם אחד מסודות תקון השש. ברמז האחרון הוספנו שהמלה בראשית עולה בגימטריא כמנין הביטוי שלשה דברים יחד. כלומר, על ידי שלשה דברים יחד מתקנים את כל השש, שכן שלשה דברים יחד יוצרים ששה צירופים של אותו הדבר, כל אחד עם היחוד והסדר המיוחד לו. זהו תקון העולם, וזה כל סוד לשון הקדש – שרש של שלש אותיות היוצר ששה צירופים. מה הכוונה 'יחד'? ששלשה דברים בעלי שש האפשרויות מהווים צירוף אחד.

("שָׁלֹשׁ אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָׁה בָּתִים" – סֵפֶר יְצִירָה),

הרמז על שלשה דברים יחד הוא ע"פ הנאמר בספר יצירה: "שלש אבנים בונות ששה בתים..."[סח]. ששה בתים הם ששה צירופים, שש מלים, ושלש אבנים הן שלש אותיות. בספר יצירה זהו המקור למושג 'שלשה דברים יחד'.

עוד כמה רמזים חשובים מאוד. שלשה דברים יחד הם:

רָאשֵׁי תֵּבוֹת שָׁדָי,

השם שדי הוא שם קדוש שקשור עם בריאת העולם, כפי שדורשים אותו חז"ל "שאמר לעולמו די"[סט]. כלומר, ברגע שיש שלשה דברים יחד – זה מספיק. מה הכוונה "עולמו"? העולם שנשבר, ושם שדי אומר לעולמו "די", מספיק להיות שבור, כעת קום לתחיה. זו משמעות שם שדי.

וְיַחַד סוֹד כב אַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא.

יחד היא מלה בעלת משמעות מיוחדת בקבלה, העולה בגימטריא כב, ורומזת ל-כב אתוון דאורייתא. לשלש אותיות יחד כח של כל כב האותיות. כלומר, בכל שורש בלשון הקודש בעל שלש אותיות משתתף כחן של כל כב האותיות על מנת לצרף אותן יחד. ממילא היחד של השלשה כולל בעצמו את כל ה-כב. זה היה רמז נוסף בביטוי זה.

נסכם את שלשת הרמזים שראינו בביטוי מרבי אברהם אבולעפיא, המקובל הראשון: הרמז הראשון הוא על דברי תקוני הזהר, שבראשית אותיות ברא שית, שמשמעותו תקון השש, והרמז בראשית עולה שלשה דברים יחד אומר, שעל ידי שלשה דברים יחד מתקנים את כל השש; הרמז השני הוא שראשי תבות הביטוי הם שדי, שם התקון "שאמר לעולמו די" (בדומה לכך, יעקב אבינו מזכיר את שם שדי – "אל שדי יתן לכם רחמים"[ע] – וחז"ל מפרשים "מי לעולמו די יאמר לצרותי די"[עא]). על פי קבלה[עב], שדי הוא שם היסוד, המדה הששית, ואם כן יש בו שלמות כולן; הרמז השלישי הוא, ש"יחד" עצמו, הכח ליחד את ה"שלשה דברים", צופן בתוכו את כל כב האותיות, ובכך מייצג את שלימות לשון הקדש.

שאלה: האם ה"שלשה דברים" יכולים להיות כל דבר? גם חב"ד?

תשובה: ששת צירופי חב"ד מאירים בשש מדות הלב. אכן, הספירות חב"ד מצטרפות והן באמת המתקנות את שש מדות הלב. דבר מאוד חשוב[עג], נסביר עוד יותר: שלש אותיות השורש, הן על דרך הספירות חב"ד, וכאשר הן עצמן מצטרפות ומאירות בשש אפשרויות הצירוף מאיר כל צירוף במדה אחרת – יש צירוף שמאיר בחסד, יש בגבורה, וכך בכל שש מדות הלב. הצירופים מתקנים את המדות. כמו שכבר הוסבר, בעולם התהו לא נחשבת הדעת לחלק מהסגול של חב"ד, אלא לתחלת הקו האחד של המדות. לעומת זאת, בעולם התקון ראשית תקון שלש המדות מתחיל בספירות חב"ד. לכן בחסידות חב"ד משתמשים בביטוי זה – חב"ד. הוא חשוב ביותר בגלל שעל ידן מעלים את שלש המדות למדרגת מוחין, ומהם ממשיכים אחר כך את הכח לתקון הלב.

שאלה: במקרה שדעת היא התחלה של המדות, הכתר יהיה שייך לחכמה ובינה?

תשובה: במקרה זה אין ביניהן יחוד אמיתי. הצורה תהיה של סגול עליון, בגלל שהכתר-האחד עומד לעצמו והחכמה והבינה הם שנים שעומדים לעצמם. אין עדין שלשה. ראשית התקון הוא בהעלאת הדעת אל המוחין וחיבורה עמם, וכאשר יש שרש לשלשה במוחין הם מצטרפים בששה צרופים שונים, מאירים ומתקנים את מדות הלב. זה נקראת "שלשה דברים יחד" במעשה בראשית.

אם כן, סימנו היום את לימוד הוראת המספר שלושה – סוד התקון והקיום.

* * * * *

אַרְבָּעָה – מַלְכוּת וְהַנְהָגָה

עד היום למדנו על שלשת המספרים הראשונים – 'אחד' פשיטות והשתוות, 'שנים' זווג ושלום, 'שלשה' תקון וקיום. היום נתחיל את מספר 'ארבעה', שהוראתו מלכות והנהגה.

המשמעות הפשוטה במספר

מי שמכיר את הספירות יודע שספירת המלכות מגיעה בסוף, הספירה העשירית. הפרוש הפשוט ביותר למונח 'ספירות' הוא מספרים. הזכרנו[עד] שיש שלשה פרושים למונח 'ספירות', כנגד הממדים עולמות, נשמות ואלקות: הראשון הוא במובן של מספרים, כמו חוק טבע, והוא הצד הטבעי, ממד העולמות שבספירה. ממד זה הוא כח המבנה שבה; השני הוא במובן של סיפורים, המגלה את חוש השמע. זהו ממד הנשמות שיש בספירה; השלישי הוא ממד האלקות שיש בספירה, והוא מלשון ספיר. אם כן, הממד הראשוני מחוץ, מצדנו, הוא ממד המספר, ועל פיו עשר ספירות הן עשרה מספרים מאחד ועד עשרה.

נרחיב: כתוב בספר יצירה שיש לב נתיבות חכמה, המחולקות ל"עשר ספירות בלימה"[עה] ול-כב אותיות היסוד, והמושג עשר ספירות הוא הראשוני ביותר בקבלה ובפנימיות התורה. רבינו סעדיה גאון מפרש[עו] שעשר ספירות היינו עשרה מספרים, הפרוש החיצוני, הפרוש מצד העולמות. מה פרוש "בלימה"? הוא מפרש עד כאן ולא יותר, לבלום את הפה. המשפט המלא, "עשר ספירות בלימה", הוא כמו אמירה שיש מאחד עד עשרה וזהו, עד כאן, זה כללות המספר ולא צריך יותר. כפרוש חז"ל לשם שדי – "שאמר לעולמו די"[עז]. אחר כך המספר כבר חוזר על עצמו חלילה.

ידוע, שלספירות יש שמות מקובלים. אכן בספר יצירה לא כתובים שמות הספירות – כתר, חכמה, בינה וכו' – אבל בספרים יותר מאוחרים כבר יש להן שמות על פי פסוקים בתנ"ך, והספירה האחרונה, העשירית, נקראת מלכות. לפי זה הייתי מעלה על דעתי וחושב שמלכות משתייכת למספר עשרה, אבל כאן במאמר כתוב שמלכות משתייכת למספר ארבעה, ואילו הוראת המספר עשרה היא תכלית, במובן של תכלית כוונת מעשה בראשית. צריך להבין למה כח המלכות, הספירה העשירית, שייך דוקא למספר ארבעה, ולא למספר עשרה.

הסברנו בתחילת השיעורים שלנו שאנחנו לא מקבילים את המספרים למושג ספירות בקבלה, כתר חכמה, בינה. אכן, הפרוש הפשוט ביותר למונח 'ספירות' הוא מספרים, ולכן מתבקש שיהיה קשר ביניהם, אבל הקשר הוא לא כל כך פשוט. לכן אנחנו דוקא מתחילים את הלמוד הזה בחקירה והעמקה בעצם משמעות המספר, לפני הקבלתו לשמות המקובלים של הספירות וענינן (בהמשך[עח] נסביר קצת את ההקבלה). כרגע אנחנו רוצים ללמוד מה המשמעות בתורה כשהיא משתמשת במספר אחד, מה היא חושבת, מה טמון במספר זה ובכל מספר, וזאת בלי לקשר בינתיים לספירות. נראה שהמספר ארבעה בתורה קשור תמיד עם מלכות והנהגה. בכל זאת, מכיוון שכולנו כאן מקובלים ויודעים שמלכות היא עשרה, צריך להבין למה מופיעה כאן עם המספר ארבעה.

ארבעה – כללות העשרה

ראשית, כאשר מגיעים למספר ארבע יש מעין סגירת מעגל, ובעצם כאילו מגיעים למספר עשרה. נסביר: יש ארבע מדרגות, שבלשון הזהר נקראות "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"[עט]. במושגים אלו נצטרך להעמיק הרבה. אם תסתכלו שלשה עמודים קדימה תראו את המושגים האלו (הם אחד הדברים הכי שורשיים בלימוד פנימיות התורה) לפי הסדר הבא: הכתר בפני עצמו נקרא 'שיר פשוט', החכמה והבינה יחד – אותיות יה שבשם – נקראים 'שיר כפול'. האות ו שבשם – הכוללת את כל שש מדות הלב, הרגש – נקראת 'שיר משולש'. אכן, כתוב בקבלה ובחסידות שהאות ו היא בעיקר כנגד שלש המדות העיקריות בלב – חסד, גבורה ותפארת. החלוקה בתוך הלב היא כך: שלש מדות עיקריות הן הרגש עצמו, ואילו שלש המדות הבאות – נצח, הוד ויסוד – הן ענפי הרגש, הפועלות בשעת ביצוע הרגש. אדם שרוצה לבצע, לפעול מה שמרגיש בלב, חייב לגלות ולהשתמש במדות משניות אלו. לכן הרבה פעמים המדות נצח, הוד ויסוד משתייכות למלכות, לפועל היוצא, לפעולה שבסוף. כיוון שהרגש הפועל את התוצאה, את התולדה המעשית, כולל גם את שלש הספירות נצח הוד ויסוד, לכן כל ארבע ספירות אלו נכללו יחד בתור 'שיר מרובע'.

נסכם:

קוצו של ישיר פשוט – כתר

יהשיר כפול – חכמה ובינה

ושיר משולש – חסד, גבורה, תפארת

השיר מרובע – נצח, הוד, יסוד, מלכות

בחכמת המספר אנחנו יודעים שמבנה מסוג זה הוא מספר משולש. כמו שמספר מרובע הוא המספר כפול עצמו, כך מספר משולש הוא סכום של כל המספרים מ-1 עד אותו מספר. כאן, המשולש של 4 הוא סכום ארבעת המספרים – 1, 2, 3, 4 – שעולים יחד 10. לפי זה, ברגע שאנחנו מגיעים ל-4, וכוללים גם את כל המדרגות הקודמות, הגענו ל-10. בקבלה[פ] קוראים לחשבון זה מספר קדמי – המספר הקדמי של 4 הוא 10. אם כן, במספר ארבעה כבר יש ענין של מלכות, למרות שבדרך כלל מלכות משתייכת לעשרה, לסוף. זהו ההסבר הראשון.

ארבעה ועשרה – כח המלכות והסוף הטוב

הסבר נוסף הוא של הגאון מוילנא, בפרושו על ספר יצירה[פא]: הוא מסביר שהרבה פעמים כאשר רוצים להקביל את המספרים לספירות דוקא המספר ארבעה הוא כנגד המלכות ולא המספר עשרה. לכאורה זה חידוש גדול מאד. איך? באמת מבין שלש הספירות הראשונות, המוחין – לא משנה לעניננו אם הן כתר-חכמה-בינה או חכמה-בינה-דעת – מתגלה המלכות. מה בגוף האדם בא אחרי המוחין שבראש? הפה. ב"פתח אליהו"[פב] כתוב שהפה הוא מלכות, ולמרות שבתור ספירה היא האחרונה, בסדר הגוף מלמעלה למטה היא באה במקום הרביעי, עוד לפני שאר הספירות – חסד וגבורה שכנגד הידים, וכן שאר הספירות. האדם נברא בצלם אלקים, ויש משהו בצלם דמות הגוף בו המלכות מתגלה בדרגה הרביעית. אם כן, בסדר הפנימי של הספירות הפה הוא האחרון, והוא מסמל את הדיבור, הקול התחתון ביותר שכנגד המלכות, אבל הוא מופיע בדרגה הרביעית. לפי הסבר זה של הגר"א יוצא שהמספר עשרה כבר אינו מלכות כלל, אלא יסוד, הברית (לא שאנו חייבים לקבל לגמרי פרוש זה).

נסביר יותר: בדרך כלל המספר עשרה הוא כנגד המלכות, וגם בהסבר שלנו נגיע לכך שהוראת המספר עשרה היא תכלית, ותכלית ודאי קשורה למלכות. אכן, זו משמעות מיוחדת של מלכות, כזו המגלה את התכלית, ולא הכח המנהיג שיש בה. המלכות מצד אחד היא כח אקטיבי, פועל ומעשי, של מלכות והנהגה. אנחנו מסבירים שכח המלכות וההנהגה שיש במלכות בתור מספר אכן משתייך למספר ארבעה. אבל במלכות יש גם כח פסיבי והיא היותה תכלית הכל, הסוף הטוב – אם הסוף טוב הכל טוב. זו המשמעות של המספר עשרה. אם כן, הסבר זה שונה מהסברו של הגר"א, שכן לפי הסברו יוצא שהמלכות כולה היא המספר ארבעה, ואילו המספר עשרה הוא כבר יסוד. לעומת זאת, לפי ההסבר שלנו יש במלכות עצמה שתי מדרגות: הכח הפועל שבה, ששייך בעיקר למספר ארבעה, והתכלית שבה שזה שייכת בעיקר למספר עשרה.

כך או כך, חשוב להתבונן ולדעת שהמלכות נקראת פה – "מלכות פה" – משום שכל הנהגת העם שבמלך הוא בכח הדיבור, "באשר דבר מלך שלטון"[פג]. כלומר, דבור הוא הכח שמוציא את דבר המלך, מלכותו והנהגתו, לידי פועל. אלו היו שני ההסברי הקדמה לכך שהמלכות מופיעה במספר ארבעה, ולא במספר עשרה שבסוף.

כח המלוכה – זה ישפיל וזה ירים

הַמִּסְפָּר "אַרְבָּעָה" הוּא סוֹד הַמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה –

כתוב ששלמות המלכות, "מלך על כל הארץ"[פד], הוא גלוי שם ה'. הרעיון הראשון הוא שמלכות היא כאשר שמו של ה' גלוי. בקבלה שמו של הקב"ה נקרא מלכות, "מלך שמו נקרא עליהם"[פה]. השם הוא הכח המתפשט מהמלך לגזור אומר ולהנהיג את עמו ולתקנו.

כעת נתחיל בהסבר הקשר בין המספר הקודם שלשה, שהוראתו תקון וקיום, לבין המספר ארבעה, שהוראתו מלכות והנהגה. המלך מולך ומנהיג, ובהנהגתו עושה גם דברים שאינם מובנים כלל. הנהגה זו נקראת "זה ישפיל וזה ירים"[פו]. המלך כביכול משחק עם חייליו, וכל העם הם חייליו, אחד שהיה גבוה הוא מרים ואת האחר שהיה נמוך משפיל ומנמיך. זו סגולת מלכים. כתוב שמלך שלא מסוגל לנהוג כך אינו מלך. מלך הוא מי שלוקח את האלוף מוריד את הדרגה שלו ולוקח מישהו אחר, פשוט, ופתאום מעלה אותו. זו תכונה מובהקת של מלך. זו אינה הנהגה צדדית, זו עיקר התכונה שלו – החוש של "זה ישפיל וזה ירים", לדעת איך לקחת אחד ולהשפיל אותו ולקחת שני ולהרים אותו. מה הוא עושה בכך? לא סתם משחק שח, משחק לטובת הנאת עצמו. זה נקרא תקון המדינה, תקון העם.

מה היחס בין המספר שלשה לבין המספר ארבעה? שלשה הוא התקון הפנימי, תקון לב האדם, שאדם יהיה מאוזן בכחות הנפש כולם, המתבטא בשלושה קוים. שיווי משקל ואיזון פנימי של שלשה נקרא תקון עצמי. אבל ארבעה הוא הכח לתקן את הזולת, ולא רק זולת אחד אלא הרבה זולת – עם שלם, הרבה אנשים, מערכה שלימה. שנים הוא זווג ושלום, אפילו יותר גבוה מתקון פנימי, כמו שהסברנו בפעם הקודמת. תקון פנימי בעיקר מתיחס ללב, וזווג ושלום בעיקר למוחין, לשכל, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[פז]. כל אלו באים אחרי הפשיטות האמתית של אחד. כולם בעצם מדרגות של תקון, אבל לכל תקון גוון מיוחד, שנקרא בכינוי אחר. תקון של שנים לא מכונה תקון, אלא זווג. עיקר הכינוי 'תקון' כולל שלושה שלבים, כמו שהוסבר. לעומתם, למרות שגם ארבעה הוא תקון, אבל זהו תקון הזולת על ידי כח המלכות וההנהגה. כאשר המלך לוקח אחד ומרים אותו ואת השני משפיל בכך הוא מתקן את כל המערכה.

שם המלך – כח הנהגתו

הכח לנהוג כך הוא שם המלך. מה הכוונה? שם המלך הוא הדמות, התכנון שהוא מכתיב לעצמו כיצד צריכה להיראות מלכותו, המדינה שלו. בהתאם לתוכנית זאת הוא משפיל, מרים ומתקן את האישים במדינה שלו. תכנון זה הוא שמו בפנימיות. שם המלך הוא הדבר הפנימי ביותר בתוכו. בשמו צריכה להיות בהתאמה התמונה של תקון המדינה שלו. זהו מושג מאד עמוק.

דוגמא פשוטה: אנשים שרוצים להקים מוסד חושבים היטב על שם המוסד ומשקיעים מחשבה רבה בשאלה איך צריך לקרוא לו. למה? לא בגלל הצורך בשם, אלא ששם נותן למוסד את כל הצביון, וזאת בשביל להגיע לתמונה זו של השם. לכן השם מאד-מאד חשוב. כך הוא לגבי מלך: שם המלך הוא תמונת המדינה שלו, כיצד היא צריכה להיראות באופן שהכל כלול בה.

אך טוב לישראל

מטרת המלך היא גילוי שמו, ולכן כתוב "מלך שמו נקרא עליהם", שכן יש באמת שלבים של התפתחות בהם אין עדין דיבור כלל, ששם המלך נעלם. כך מפורסם על הבעל שם טוב ותנועת החסידות, שבמשך 21 שנים לא היה שם לתנועה. הבעל שם טוב אמר שבאמת התקופה הזו היתה הזהר, התקופה הכי טובה בחייו. אדמו"ר הזקן רמז על תקופה זו על פי פסוק: יש סוד מאד גדול בסדר החיים של מורנו הבעל שם טוב. הוא חי 62 שנה, ומתוכם היה גלוי 26 שנים, כמנין שם הוי'. היחס בין המספרים 62-26 משלים, בעלי ספרות הפוכות. 62 שנות חייו של הבעל שם טוב התחלקו גם הן לשלוש תקופות – תקופת ההסתר שלו ארכה 26 שנים, שהן שם הוי' הנסתר והנעלם שבשנות חייו. אחר כך 10 שנים של התכוננות. הוא עצמו לא ידע שזו התכוננות, אבל ביום הולדתו ה-26 התגלה לו מורו המובהק, אחיה השילוני, ולימד אותו במשך 10 שנים רצופות יום-יום, ובסיומן פקד עליו להתגלות. הבעל שם טוב סירב להתגלות, אבל "כפו את הר עליו כגיגית"[פח], הוא היה חייב בסוף להתגלות. לאחר ההתגלות חי הבעל שם טוב עוד 26 שנים, שהן נקראות שם הוי' הגלוי.

שאלה: מדוע הוא סירב?

תשובה: התגלות היא המשבר הכי גדול בחיי הצדיק. הכריחו אותו. אומרים שזה התפקיד שלו ואין ברירה, "על כרחך אתה חי"[פט]. כמובן, ברגע שמכריחים אותו נותנים ומעניקים לו כחות חדשים ועצומים לקראת התפקיד.

אם כך, סדר חיי הבעל שם טוב מכוון כנגד שלוש מדרגות בקבלה:

שנות חיי הבעל שם טוב	שלב בחייו	מהות השנים
26 שנים	צדיק נסתר	שם הוי' הנסתר
10 שנים	לימוד עם אחיה השילוני	עשר ספירות הגנוזות
26 שנים	שנות ההתגלות	שם הוי' הגלוי

26 שנים כנגד שם הוי' הגנוז; 10 השנים שבאמצע כנגד עשר ספירות הגנוזות במאצילן[צ], שהן עשר ספירות המתכוננות לגלוי הספירות; לבסוף 26 שנים כנגד שם הוי' הגלוי. הכל יחד סב שנים. זה הסוד שמובא בספרי החסידות על חיי הבעל שם טוב.

התקופה האחרונה עצמה נחלקת לשתי תקופות: כאמור, 26 השנים הן כנגד שם הוי', מתוכן 21 שנים היה הבעל שם טוב גלוי בעולם, אבל לא היה שם לתנועה שלו, לא נקרא עדיין חסידים. הכינוי הפנימי בינם לבין עצמם היה חברים, כולם חברים. לא היתה תנועה, לא היה שם ולא היה מוסד. לא קבלו שום מוסד או משרד... היו עצמאים לגמרי. אחר כך נדבק השם חסידים דוקא על ידי המתנגדים, ואם הוא נדבק הרי שהדבר הוא בהשגחה פרטית.

לפי זה, אם כל התקופה באחרונה היא כנגד שם הוי', אזי 21 השנים הראשונות הן כנגד האותיות י-ה-ו שבשם, שלפני המלכות שכנגד אות ה תתאה שבו. לתקופה זו של 21 השנים יש רמז בפסוק בתהלים – "אך טוב לישראל"[צא]. החסידים הראשונים דרשו ש-אך השנים האלו היו "טוב לישראל" בעל שם טוב, הזמן הכי טוב שלו, בגלל שלא היה עדיין שם – כמה טוב היה לישראל בתקופה זו שלא היה עדיין שם. אבל בחמש השנים האחרונות של חייו כבר היה שם. כל הסיפור הזה בא רק להמחיש ששם הוא בחינת המלכות – שלמות הגלוי של ארבע אותיות שם הוי' באות ה האחרונה.

לפי הנאמר נסביר את הפסוק שאומרים כל יום בסוף עלינו לשבח:

"וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ [על כל הארץ] וְגו'" –

עיקר המלכות היא כאשר התגלות שם הוי' היא בכולו, באות ה האחרונה. כאמור, שם הוא הציור, הצביון, לפיו נבנית כל המלכות, ולכן כתוב "מלך שמו נקרא עליהם" – שמו נקרא על כל המדינה הנבנית בהתאם אליו.

נחזור לסיפור: בשנים הראשונות היה הבעל שם טוב כבר גלוי בעולם, אבל לא כדמות מושלמת, עוד לא היה ידוע מה הוא רוצה. הרבה פעמים באים לצדיק ושומעים אותו וכו', ובסוף יוצאים ושואלים מה הוא רצה לומר? מה הוא רצה ממני? הדבר לא כל כך ברור. למה? כי אין עדיין שם, וכל זמן שאין מלכות, אף שיש הרבה גלויים אין שום דמות מוגדרת ולכן לא בכלל ברור מה הוא רוצה, איך צריך להיראות ומה צריך לצאת. זו דוגמא שיש טפת גלוי אבל אין עדיין שם. השם מתחיל את סידור הענינים שבמלכות, אחד משפיל ואחד מרים, עד שבהתאם לשם יצא משהו מושלם.

שם בן ד'

כל המדינה צריכה לשקף את שם המלך, וזהו הבטול שלה אליו. ביחס לקב"ה הכוונה היא שכל העולם צריך להיות כלול בסוד שם הוי'. תכלית הכוונה היא שה' יהיה מלך, ושלמות המלכות היא בגילוי האות האחרונה שבשמו. שלמות התגלות שם הוי' היא בארבעה שלבים, ועיקר השלמות היא בסוף, בהתגלות אות ה האחרונה שבו. כל ארבע מדרגות אלו מגלות את השם, והוא כח שמנהיג את המדינה ומתקן אותה, עד שכולה תראה, תדמה ותכלל בסוד שם הוי'. בכל דבר בעולם צריך לגלות – להתבונן ולדעת – את סוד הוי'. שלמות כל דבר היא שיהיה אפשר להסתכל בו ולראות שם הוי'. זה נקרא ששם המלך חתום בכל מקום, וזהו הסימן וחותמת לכך שהוא מולך. זהו 'גושפנקא דמלכא' בכל אטום, בכל חלקיק, וכן בכל דבר גדול – בין במערכה גדולה ובין במערכה קטנה[צב]. מהי הגושפנקא דמלכא? שמו – "מלך שמו נקרא עליהם" – על ארבע מדרגותיו:

סוֹד שְׁלֵמוּת הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל "שֵׁם בֶּן אַרְבַּע"

לא לחנם מכנים את שם הוי' "שם בן ארבע", גם בלשון חז"ל[צג] בנגלה וגם בספרי הקבלה[צד], בנסתר. על פי פשט הסבה היא ארבע האותיות שבו, אבל לא בגלל זה חייבים לכנותו כך. הסבר נוסף, עמוק יותר, הוא על דרך הרמז: למדנו פעם, שארבע אותיות שם הוי' ב"ה משתייכות לציור המספר 4. האות י בפני עצמה עולה 4 במספר קדמי, המשולש של 4, ואילו שלש האותיות ה-ו-ה עולות בגימטריא 16, שהוא הריבוע של 4. לפי זה, הציור של ארבע אותיות שם הוי' יוצר משולש של ארבע על גבי ריבוע של ארבע. לציור זה קוראים בית[צה] (כמו תינוק, ילד קטן, שמצייר בית):

אם כן, כל סוד שם הוי' קשור עם המספר 4. כאשר שם זה מתגלה במציאות עד כדי כך שכולה משקפת שם זה, נקרא הדבר גלוי מלכות ה' בעולם. כל ההסבר בא כדי להתחיל ולהרגיש, לאט לאט, שגלוי המלכות וההנהגה תלוי במספר 4.

גלוי המלכות – אחדות ה'

נעבור לקריאת הסוגריים:

(וְכֵן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל... הוי' אֶחָד" הוּא בִּפְסוּקֵי "מַלְכוּיוֹת", כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י ז"ל דְּקָאֵי עַל הַפָּסוּק הַנַּ"ל "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ וְגו' בְּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

בראש השנה בתפילת מוסף מוספים שלוש ברכות אמצעיות בתפילת שמונה עשרה – מלכויות, זכרונות ושופרות. בכל אחת מברכות אלו צריך לומר עשרה פסוקים מהתנ"ך ששייכים לאותו ענין. בגמרא[צו] יש מחלוקת לאיזה סוג שייך הפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[צז]. אנחנו פוסקים להלכה, ומי שיפתח את המחזור אצלו בבית יראה כך, שהפסוק "שמע ישראל וכו'" הוא החותם את עשרת פסוקי מלכויות. בכל שאר הפסוקים של מלכויות כתובה בפרוש מלכות, שה' הוא המלך. איזו מלכות יש ב"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"? זהו פסוק העוסק ביחוד ה'?

רש"י בפרושו לתורה מסביר כך: "הוי' אלקינו" עכשיו, בזמן הזה, ואילו "הוי' אחד" מכוון לעתיד לבא. אין הכוונה ש"הוי' אחד" היינו אחד בעצם, שהרי כך הוא כבר עכשיו ולא רק לעתיד לבוא, אלא הכוונה היא לגלוי שיתגלה לכולם ש"הוי' אחד". אמירת "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" כיום היא בגדר תפלה. אמנם יש מצוה ליחד בהתבוננות ובידיעה פנימית בנפש שה' אחד גם עכשיו, וכמו שחז"ל מפרשים "אחד ב-ז רקיעים וארץ ובארבע רוחות העולם"[צח], אבל עיקר הפשט להסבר רש"י הוא צעקת הלב לה' – מתי נראה בגלוי ש"הוי' אחד"? עכשיו "הוי' אלקינו" רק בלב שלי, אבל אנחנו רוצים שיתגלה ה' אחד לעיני כולם, שתהיה רק דת אחת, ללא בלבולי הדתות הרבים בעולם. מתי יהיה הדבר? כאשר ה' יהיה למלך על כל הארץ – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[צט]. זהו פרוש רש"י על החומש.

כלומר, ברגע אנחנו אומרים ה' אחד, הדבר מותנה בכך שה' יהיה מלך. לא יתכן שיהיה גלוי שה' הוא אחד לעיני כולם אם ה' אינו מלך, ולכן פסוק זה שייך למלכויות. כל זה הוא הסבר לכך שאנו כוללים את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" בעשרת פסוקי מלכויות בראש השנה. כאשר שם הוי' ימלוך על המציאות בגלוי תתגלה באמת האחדות במציאות כולה. גלוי המלכות הוא גם ענינו של שם הוי', שם בן ארבע, שבכל מציאות ומציאות, בכל דבר ודבר יתגלה סוד הוי'. זה נקרא "סוד הוי' ליראיו"[ק].

נעיצת אחד בארבעה וארבעה באחד

מה רואים בהמשך פסוק זה? "והיה הוי' למלך על הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". רואים יש כאן קשר בין גלוי המלכות לאחדות ה'. עד כאן הסברנו שמלכות קשורה עם מספר ארבעה, אבל כאן כתוב "הוי' אחד ושמו אחד". כשלמדנו על המספר אחד התחלנו מ"הוי' אחד", והסברנו שמספר זה מיוחד לה' אחד. כעת מופיע שוב אותו הפסוק – "הוי' אחד" – בהוראת המספר ארבעה, מלכות והנהגה. פירוש הדבר, שברגע שהגעתי למספר ארבעה גמרתי וסגרתי מעגל וחזרתי לאחד:

וְהוּא בְּסוֹד "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן",

על פי פשט, איך רואים נעיצה זאת? נסתכל ברשימת הוראות המספרים ונראה בה משהו מאד בולט לעין: מבין כל שמות המספרים בשמות הקודש – והשם הוא הרי החיות הפנימית של כל דבר – שום מספר לא מתחיל באות א חוץ מהמספרים אחד וארבע. העובדה שאחד מתחיל באות א מובנת, שכן אחד עולה א, אבל שארבע מתחיל עם א – זה כבר חידוש. מה פתאום?

אגב, נתבונן בשאר המספרים: חמשה מספרים, שהם חצי מהרשימה, מתחילים באות ש – שנים, שלשה, ששה, שבעה ושמונה. בשני מספרים נוספים מופיעה האות ש באמצעם – תשעה ועשרה. במספרים שלשה וששה מופיעה האות ש פעמיים. בעצם בכל המספרים משנים והלאה מופיעה ש, חוץ מארבעה. רואים שהאות הכי מקובלת במספרים היא ש, ונצטרך להבין ולהסביר את התופעה [המספר שְׁנַיִם כנראה קשור עם שִׁנַּיִם, שכן ש היא אות השינים]. כמה אותיות ש יש בסך כל המספרים? עשרה! רואים שמספר הופעות ה-ש הוא כמנין המספרים. כנראה שהאות ש השניה של המספר שלשה משלימה את ה-ש החסרה במספר אחד, וה-ש השניה של ששה משלימה את ה-ש החסרה במספר ארבע. אם כן, יש כאן בממוצע אות ש בכל אחד מהמספרים.

שוב, רואים ששני המספרים אחד וארבעה הם יוצאים מן הכלל, משהו מיוחד. ראשית, שניהם מתחילים באות א, ובשניהם אין ש. בנוסף, כמו שארבעה מתחיל באות א, אחד נגמר עם ד. האות א שבארבע אינה שייכת לשרש, שכן שרש המלה ארבע הוא אותיות רבע. יש כאן אות שנוספת באופן מיוחד, ואין תופעה דומה בשאר המספרים, מאיפה באה אות זו? ודאי מהמספר אחד, ולא מצד השייכות לארבע עצמו, בבחינת "נעוץ תחילתן בסופן"[קא]. ה-א של אחד מתגלה ב-א שבארבע.

דבר נוסף: יש בחכמת המספר שני סוגי מספרים – מספרים ראשוניים ומספרים מורכבים. הראשונים הם המספרים שלא מתחלקים על ידי שום מספר אחר חוץ מעצמם ומ-1, והמורכבים הם תוצאה של כפל – בלשון הקבלה הכאה – של שני מספרים קודמים לו, חוץ מ-1. שלשת המספרים הראשונים – 1,2,3 – כולם ראשוניים, ואילו ארבעה הוא המספר המורכב הראשון. רואים בחכמת המספר שמארבעה מתחיל משהו חדש – כמו שאחד הוא הראשוני הראשון, כך ארבעה הוא המורכב הראשון. יותר מכך, ארבעה הוא גם ריבוע, ולכן קוראים לו ארבעה [אכן, גם אחד הוא ריבוע, ריבוע של אחד, אבל הוא אינו משמעותי, לא רואים בו את החידוש]. לא נאריך בכך, אבל בחכמת המספר, המתמטיקה המופשטת, זה דבר מאד מאד פשוט, ויש לכך השלכות רבות ותכונות מאד מיוחדות. אם כן, ארבע הוא המורכב הראשון וגם הריבוע הראשון, ודוקא בו רואים את הנעיצה של האות א. כל ההסבר היה לראות במוחש כשמתבוננים במספרים ורואים את הנעיצה המיוחדת של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", בין אחד לארבעה ובין ארבעה לאחד, באות ד של המלה אחד ובאות א במלה ארבע.

כמו שיש המשכה מאחד לארבעה יש גם עליה מהמלכות שבארבעה לאחדות – לפשיטות ולהשתוות – של המספר אחד:

מֵאַרְבַּע – מַלְכוּת [של "והיה ה' למלך על כל הארץ"] – לְ[פשיטות והשתוות של] אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁבְּאַרְבָּעָה [שלבים] נִשְׁלָם הַכֹּל).

כל המערכת נסדרת ונשלמת בארבעה, והכלל הוא שברגע שדבר נשלם הוא חוזר להתחלה. על כך כתוב "נעוץ תחילתן בסופן", ולא באמצען. מוסבר בחסידות, שתהליך – דבר שמתפתח בשלבים – אינו מתגלה בשלבי התפתחות ההתחלתיים שלו. לא יתכן בכלל שההתחלה תתגלה באמצע, הדבר מפריע להתפתחות. אבל דוקא בסוף נעוצה ההתחלה, ולא באמצע. לעניננו, אם אנחנו רואים שיש נעיצה של אחד בארבעה זה סימן שארבעה הוא הסוף, ובמובן מסוים הוא סוגר את המעגל. כך הסברנו קודם, שארבעת המספרים הראשונים, 1,2,3,4 הם כבר 10. כשיש שלמות מתגלים שני דברים: ההתחלה מתגלה בסוף, כמו ה-א של המספר ארבעה, והסוף חוזר ועולה להתחלה, כמו ה-ד הגדולה של אחד.

כעת נראה עוד דוגמאות לקשר בין ארבעה למלכות: הכלל תמיד אומר "זה לעמת זה עשה האלהים"[קב], שכנגד הטוב יש דבר לא טוב. הסברנו, שעיקר תכונת "זה לעומת זה" מתחיל מהמספר שנים. אמנם הוסבר שאפילו באחד יש גם איזה שרש של "זה לעומת זה", שנקרא אחת מלשון נחיתה בלשון נקבה, אבל בדרך כלל עיקר האחד הוא הנקודה הראשית שאין לעומתה רע, לעומת זאת שנים הוא כבר שניות, ועיקר יניקת הקליפות מתחילה ממנה.

החשש מסכנת הזוגות

היות וארבעה הוא הריבוע של שנים, ממילא יש גם בו במדה מסוימת יניקה לחיצונים. אמרנו שבחז"ל מובא שישנה בזוג תמיד מקום ליניקה. אם הזוג מתוקן הוא הדבר הכי טוב – זווג ושלום. אבל אם אינו מתוקן הזוגיות דוקא אינה טובה. חז"ל אומרים זאת לגבי ארבע כוסות שתיקנו לשתות בליל הסדר, בפסח. על כך יש סוגיא שלימה בגמרא[קג], בה נשאלת השאלה: למה תיקנו לשתות ארבע כוסות, הרי ארבע הוא מספר זוגי, וזה מזיק ולא טוב? הגמרא אומרת שמכיוון שהלילה זה הוא ליל שימורים לא צריך לפחד, אבל סתם כך זוגות אינם דבר רצוי. רואים בסוגית הגמרא, שככל שהזוג גדול יותר – 2, 4, 6 – יש פחות יניקה. היניקה הרבה ביותר היא במספר 2, ב-4 היא פוחתת, אך עדיין קיימת במדה שחז"ל ישאלו איך תיקנו ארבע כוסות בפסח, והיו צריכים להסביר את סבת ליל השימורים (היניקה ב-6 פחותה עוד פחות, ויש מי שאומר שברגע שמגיעים ל-10 היא כבר בטלה, אפילו בזמן חז"ל).

נרחיב בענין חשש זה: כתוב כבר בתוספות[קד], לפני כמעט אלף שנה, שהיום אצלנו לא 'משחק' ענין הזוגות. יש הרבה דברים שקשורים עם כחות קצת על-טבעיים, כמו רוחות וכו', שבתקופת חז"ל זו היתה המציאות, וכבר בתקופת הראשונים פסקו מלהיות. עוד הפעם, הדברים האלה אינם קשורים עם שרש התורה, אלא עם המציאות, עם העולם. אם אתה יודע שיש משהו מסוכן אסור לעשות אותו, " חמירא סכנתא מאיסורא"[קה], סכנה יותר חמורה מאיסור. אם הנסיון מוכיח לנו שהדבר כבר לא מסוכן, שהוא שום דבר, הוא מותר. לא כתוב בתורה שאסור, אלא אלו דברים שמתוך הנסיון ראו שיש בהם סכנה מסוימת, ואם רואים עכשיו, בנסיון שלנו, שאין בהם שום סכנה האסור בטל ומבוטל מעצמו. אז היתה זו מציאות, והיום נשאר לנו רק להבין את הענין, שכן היום אין מציאות כזו.

שאלה: האם המציאות השתנתה והדבר התבטל או רק הרגישות שלנו כלפיה?

תשובה: שני הדברים יחד. יש דברים שעלולים להזיק רק למי שמרגיש אותם, כתוב בחז"ל[קו] שמי שחושש לדבר זהו סימן שהדבר באמת מציאותי לגביו. מי שאינו חושש יכול להיות הדבר מכמה טעמים: יש מי שלא חושש כיוון שפשוט אינו רגיש, הדבר לא אומר לו שום דבר. ויש מי שאינו חושש מתוך עיקרון, כמו הרמב"ם[קז]. הוא אדם כל כך גדול וחזק עד שבגדלות דעתו הוא מבטל את הדבר ולא רוצה להאמין בו. לגביו זו אמונה טפלה, ועל ידי כך הדבר לא יכול להזיק לו, הוא באמת מבטל את המציאות. עוד הפעם, כתוב שמי שלא חושש לא ינזק, הדבר לא עושה לו שום דבר.

כל זאת מצד האדם. אכן, גם מצד המציאות החיצונית יש שינוי, גם היא משתנה. כתוב[קח], שאפילו שבגמרא מסופר הרבה על שדים ורוחות, בא רבי יהושע בן לוי וגירש אותם מן הישוב וכעת אין להם כל כך דריכת רגל במקומות ישוב בני אדם. אם כן, יש בכך שני ממדים: ממד המציאות והתיחסות האדם, ושניהם פועלים. איך שלא יהיה, הרבה דברים שבזמן חז"ל היו מציאות ברורה מתוך נסיון, עכשיו אינם כך – לא מצד האדם וגם לא מצד המציאות, ולכן אינם נוהגים.

חשוב להבין שכל הדברים האלו אינם עיקר בתורה כלל, אלא רק שאלה של מציאות. כלומר, רוחות ושדים אינם דבר חשוב כלל. אבל אם יש איזו מציאות שעלולה להיות מסוכנת, על כך כתוב בתורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"[קט] – אסור שאדם יעשה משהו מסוכן. אכן אם רואים שהדבר בכלל לא מסוכן, שהוא שום דבר, מתהפך היחס. מי שנמנע מדבר זה או מפחד ממנו, נכנס סתם בכח לקטנות מוחין, ממש מבלבל לו את הראש, מה שנקרא אמונות טפלות. על כך כתוב בספר משלי שיש אחד שמפחד מכלום, שאומר ש"ארי בין הרחובת"[קי] ומפחד לצאת החוצה, וכך הלאה. ודאי שאסור לפחד משטויות, מדבר שאין לו סיכוי. כל זה היה רק דרך אגב, שנבין את הרעיון בזה, והוא ודאי חשוב. אם חז"ל אומרים שפעם היתה מציאות כזו, אפילו שאצלנו המציאות כבר לא קיימת, הרעיון עדיין קיים ואפשר ללמוד ממנו איזו חכמה.

שאלה: מה יכול לשנות את המציאות?

תשובה: כל מיני דברים. יכול לבוא צדיק, כמו רבי יהושע בן לוי, עליו כתוב בגמרא שגירש את השדים. הוא שינה את המציאות. יתכן שהמציאות מעצמה משתנה. הרי יש בתוכה התפתחות, והכל השגחה פרטית בהתאם לתקון הדור. כל העולם הוא והמציאות משתנה בהתאם לתקוני הדורות הקודמים. אם דור אחד תיקן משהו, הדבר כבר שינה את המציאות לגבי הדור הבא. לכל אחד יש את התפקיד שלו.

שאלה: גם גוים יכולים לשנות את המציאות ולתקן אותה?

תשובה: זו מחלוקת בגמרא[קיא], בין רבי שמעון ורבי יהודה. אם הגוים מתקנים לעולם בגשמיות, בונים גשרים וכבישים. על פי פשט, על גוים שבונים את הישוב כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה"[קיב], ולכאורה כל דבר שבונה ישוב בני אדם הוא חיובי. בכל זאת רבי שמעון אומר שזה לא תקון.

ארבעה בקליפה – ארבע מלכויות

נחזור לענין: כאמור, יש יניקה מאד גדולה מהמספר שנים, יניקה של מלכות זרה דלעומת זה, וממילא יש גם יניקה במספר ארבעה. מה"לעומת זה" ניתן ללמוד על הקדושה. אנחנו רוצים לקשר בין המספר ארבעה לבין מלכות, ויש הרבה דברים שלומדים אותם מהקליפה, מהרע, וממנה להבין איך הדבר בטוב:

בְּ"אֶת זֶה לְעוּמַת זֶה" יֵשׁ "אַרְבַּע מַלְכוּיוֹת",

חז"ל מקשרים[קיג] את המספר ארבעה עם מלכויות. נסביר מהן ארבע מלכויות על פי פשט: בבל, מדי (מדי ופרס נחשבים אחד), יון ורומי-אדום. יש לפני כן מצרים, אז יש חמש. ואם נחלק בין פרס ומדי ויהיו שתים, נגיע כבר לשש. חז"ל לא אומרים סתם, יש ודאי מציאות של ארבע מלכויות, והמנין תלוי בנקודת מבטם. אם הם אומרים וקובעים את המספר ארבעה, זה לא סתם. הדבר תלוי ברגישות העדינה והאמתית למספר, ומתחייב שיהיו ארבע מלכויות, בגלל שמלכות שייכת לארבעה.

מהי מצרים? היא הכולל, כמו הקוץ של האות י ביחס לארבע אותיות שם הוי', שאחר כך מתגלים ממנה ארבעה פרטים. גלות מצרים היא כלל המלכויות והגלויות. כל הגלויות באות מכחה של מצרים, המצירה לישראל, אבל בתור התגלות פרטית יש ארבע מלכויות, במובן של מלכות המשתלטת על הקדושה, על עם ישראל. היא נקראת "מלכות הרשעה"[קיד]. זה המצב שנקרא גלות, ויש ארבע כאלו. אם כן, רואים כאן גם בפירוש שהמלכות קשורה עם המספר ארבעה. הסברנו, שהסבה שיש יניקה לחיצונים משנים היא הקדושה שבה – "איש ואשה זכו – שכינה שרויה ביניהם". שנים ענינו זווג, ואם הוא לא נעשה כראוי אזי "לא זכו – אש אוכלתן", והוא נותן יניקה עצומה לחיצונים. כך הוא גם לגבי המספר ארבעה: ארבעה הוא לשון זווג וקשר – רֹבע – בין השנים, אלא שהשנים הם בריבוע. לכן מאותה סיבה יש דווקא במספר זה יניקה גדולה מאד לחיצונים. אלו ארבע המלכויות שמשתלטות ומשעבדות את עם ישראל.

שפלות המלך והשפלתו אל העם

עוד רמז לקשר בין מלכות לארבע:

וְכֵן בִּקְדוּשָׁה "כֶּתֶר מַלְכוּת" יְרוּשָׁה לְבֵית דָּוִד

בפרקי אבות כתוב[קטו] שיש שלשה כתרים: כתר תורה מונח הפקר בפני כל אחד שרוצה לזכות בה; כתר כהונה מיוחד לזרע אהרן הכהנים; כתר מלכות הבטיח ה' ונשבע שיהיה ירושה לדוד, "נשבעתי לדוד עבדי"[קטז]. דוד הוא עיקר המלכות בעם ישראל, והוא זכה בכתר מלכות לו ולבניו אחריו עד ביאת המשיח – משיח בן דוד. בהתבוננות הכי קלה בשמו, דוד, מבחינים בשתי אותיות ד. שמו של דוד חשוב מאד-מאד.

רמז נוסף לקשר בין דוד המלך לארבעה:

שֶׁהוּא הָ"רֶגֶל הָרְבִיעִי" בַּמֶּרְכָּבָה כַּנּוֹדָע –

אברהם, יצחק ויעקב הם שלש רגלים, כנגד אותיות י-ה-ו שבשם, ועדיין אין גלוי מלכות, כמו 21 שנים הראשונות של הבעל שם טוב שהזכרנו קודם. אחר כך בא דוד המלך, שנקרא[קיז] הרגל הרביעי, שבשמו שתי אותיות ד. יש הרבה פרושים מהן שתי אותיות אלו, נזכיר אחד מהם: בטול המלך לעם והבטול שפועל בעם למלך. המלך ביחס לעם הוא כמשפיע למקבל. המלך עצמו מקבל ביחס לכל הספירות שלמעלה ממנו, אבל ביחס לעם הוא המשפיע, והאות ד מבטאת תמיד התבטלות ושפלות. הפרוש של ד בקבלה הוא "דלית לה מגרמא כלום"[קיח]. פנימיות המלכות מצד עצמה היא שפלות, כמו שלמדנו בסוד ה' ליראיו[קיט], והאות שמבטאת את השפלות יותר מכל אות אחרת היא ד. לכן על פי פשט דלת היא לשון דל. הסברנו הרבה פעמים, ששפלות המלכות מקימת את היחס הישיר של השפל והגאות בים. הגאות נקראת חיצוניות המלך כלפי העם, ואם היא גאוה אמתית של "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[קכ] הנאמרת על מלך ישראל, היא באה לו מצד שפל פנימי. לכן ראינו פעם, ששתי מלים אלו – שפל וגאות – שוות בגימטריא בדיוק. כלומר, הגאות חייבת להיות בדיוק לפי ערך השפל, ופנימיות המלך היא השפלות שלו. מהי השפלות שלו? האות ד. זהו הרמז הראשון. למה לא התחלתי בו? בגלל שכאן אנו לומדים ומנתחים על המספר, לא על האותיות. ברגע שאני מייחס את המספר ארבעה לאות ד ודאי שפשוט לי כי אות זו היא אות המלכות.

כתוב, שכמו שהמלכות בשפל פנימי לגבי האורות שלמעלה ממנה, כמקבלת, כך גם בתור משפיעה היא בשפלות. המלך, שבגאות כלפי הזולת, משפיל באמת את עצמו כלפיו. כסא המלך נקרא כסא הכבוד. כאשר המלך יושב עליו הכבוד שלו מתרומם, מאד מכובד לשבת על כסא הכבוד, אבל כתוב בחסידות[קכא], שבפעולת ישיבת המלך על הכסא הוא משפיל את עצמו להתייחס לעם. מצדו זו השפלה אל העם, מלבד השפל הפנימי שלו לגבי מה שלמעלה ממנו. מצדנו, כאשר אנו רואים שהמלך יושב על הכסא, זהו כבוד, ולכן הוא נקרא כסא הכבוד, אבל מצד המלך, בפנימיות, זו השפלה. המלך משפיל את עצמו להתחבר עם העם, וכמובן שהעם מתבטל אליו. גם את בטול העם למלך משפיע המלך.

זהו הרמז בכללות השם דוד: ד הראשונה היינו בטול המלך עצמו; ו היא המשכת הבטול והחדרתו בעם, כאשר המלך בטל בקדושה. הבטול שמשפיע המלך בכולם, שיהיו בטלים אליו, אינו בגלל היותו בעל גאוה גדול, בדיוק להפך. מלך של קדושה פשוט מוציא, מאיר ומקרין את הבטול שלו לתוך לבו של כל אחד ואחד מעמו. בטולם אליו הוא רק השתקפות של הבטול שלו אליהם, מלבד הבטול שלו עצמו כלפי מעלה. השתקפות זו היא האות ד השניה בשמו, המתגלה בזולת. זה אחד מסודות השם דוד. אם כן, השם דוד כולו מתאפיין באות ד, אפילו האות ו שבאמצע, שהרי מטרתה להמשיך את ה-ד החוצה ולהחדירה בעם, עד שתהיה השתקפות של ד מול ד.

שאלה: האם ד מול ד מבטאת "זה לעומת זה"?

תשובה: בדרך כלל אם יש שפלות, בטול, אין יניקה לחיצונים. חז"ל אומרים ש"לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובמלכות בית דוד"[קכב], וכתוב שלא תתכן גלות כל עוד מחזיקים במדרגת דוד, במשמעותה ובענינה (יש על כך הרבה הסברים מהבעל שם טוב[קכג] שלא נסביר כעת). "דוד מלך ישראל חי וקים"[קכד], אבל הוא בהעלם והסתר בגלות. ברגע שעם ישראל מואס בדוד זו כבר סיבה מספקת לגלות. לא יכולה להיות יניקה לד' מלכויות כל זמן שדוד בקדושה קיים.

דוד בכפלי כפלים

אם כן, דוד הוא הרגל הרביעית במרכבה, והוא נקרא:

סוֹד "רֹבַע יִשְׂרָאֵל", "רֹבַע" אוֹתִיּוֹת "עֲרֹב עַבְדֶּךָ לְטוֹב" שֶׁעוֹלֶה דָּוִד בְּחֶשְׁבּוֹן "כִּפְלֵי כִּפְלַיִם"

כתוב "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל"[קכה]. בלעם אמר פסוק זה כחלק מברכותיו. יש הרבה סודות בפסוק זה, ולעניננו הוא בא ללמד ששלמות המספר ארבעה היא כאשר מגיעים ל"רֹבע ישראל". על פי פשט "רֹבע ישראל" הוא ילדי ישראל. רֹבע הוא לשון זווג[קכו], ולפיכך רֹבע ישראל הוא היוצא מזווגי עם ישראל, הילדים שנולדים. אכן, משמעות נוספת היא במנית הדורות: כאשר התורה מונה דורות היא מגיעה עד ארבעה, "...ועל רִבֵּעִים"[קכז], ולא ממשיכה לחימשים. זה תופעה חשובה, שמשמעותה היא שעד ארבעה הרצף נגמר. זו השלמות. אבל על פי פשט "רֹבע ישראל" הוא התינוקות שנולדים לעם ישראל (גם השבט הרביעי בלידה הרביעית הוא יהודה. כלומר, המלך נולד רביעי. גם דבר חשוב מאד).

עוד רמז שכתוב בקבלה בספר קרנים – ספר קדום מספרי הקבלה הראשונים, שנכתב ע"י רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד, מהמקובלים הראשונים, שהיו עם דמיון מאד מפותח. הוא פותח את ספרו עם הפסוק "ערֹב עבדך לטוב אל יעשקֻני זדים"[קכח], וכותב שערֹב וחילוף אותיותיו רֹבע רומזים לדוד. הוא מסביר שסוד המלה ערוב הוא תקון הקליפה שנקראת עורב, המיוחסת ל-ד מלכויות הקליפה, וכנגדן, כדי לבטל את יניקתן, בא פסוק זה. העורב הוא המלך האכזרי, כפי שכתוב על העורב שהוא "אכזרי על בניו"[קכט]. לעומתו, דוד המלך הוא בסוד "חסדי דוד הנאמנים"[קל], הוא מלך חסיד ורחמן. כנגד העורב של הקליפה יש "ערֹב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". מי הם הזדים? אלו ארבע המלכויות של הלעומת זה, ו"אל יעשקוני" היינו שלא ינקו ממני.

מיד לאחר הסבר זה מובאת בספר גימטריא מאד-מאד יפה, יחסית מסובכת. הוא מסביר, שהמלה ערֹב היא סודו של דוד עצמו בחשבון הנקרא 'כפלי כפליים'. בחשבון רגיל ערֹב עולה 272, ואילו דוד עולה 14. חשבון 'כפלי כפליים' הוא פעמיים המספר בריבוע בכל אות במלה. למשל: האות ד עולה 4, כאשר מכפילים אותה היא עולה 8, וכאשר מעלים את התוצאה ברבוע היא כבר 64. לפי חשבון זה, ו עולה בכפלי כפליים 144. יחד עם האות ד השניה עולה הכל יחד ערֹב. מה המשמעות של חשבון כפלי כפליים? חשבון זה בנוי על שני גורמים: 2 ו-4. רואים שיש בו את תקון הזוגיות, וכאשר פועלים פונקציה זו במתמטיקה על אותיות דוד יוצא ערֹב, רֹבע ישראל. עד כאן הרמז מספר קרנים.

נעיצת אברהם בדוד ודוד באברהם

(וְ"נָעוּץ בִּתְחִלָּתָן" – אַבְרָהָם הָעִבְרִי

אברהם נקרא עברי, ובצירוף אחר רבעי. אברהם נקרא אחד – "אחד היה אברהם"[קלא], "כי אחד קראתיו"[קלב] – ודוד הוא הרביעי; דוד נקרא ערֹב בפנימיות ואברהם נקרא עברי. שוב רואים תופעה של "נעוץ סופן בתחילתן"[קלג] בסוד המקשר בין אברהם לדוד. את הסבר הקשר ביניהם נשאיר לפעם הבאה, בעזרת ה'.

 

* * * * *

בפעם הקודמת התחלנו להסביר את משמעות המספר ארבעה – מלכות והנהגה. הגענו לכך, שבמספר ארבע נשלם המספר. כלומר, כשסופרים מ-1 עד 4 מגיעים לשלמות של 10, ומכאן השייכות של ארבעה לספירת המלכות. תופעה זו הסברנו בביטוי "נעוץ סופן בתחילתן", כאשר 4 חוזר ל-1. עצרנו ברמז לקשר בין אברהם אבינו לדוד המלך, המתבטא בסוד נעיצת הסוף בהתחלה. תחלה היינו אברהם, סוף היינו דוד, והרמז הוא לנעיצת נשמת דוד בנשמת אברהם. מה ההסבר? כפי שדוד רמוז במלת ערֹב כך אברהם דוקא מכל נשמות ישראל נקרא עברי. זהו היחוד בין אחד לארבעה, הממוצע בין אברהם אבינו לדוד המלך.

רמז נוסף ליחוד שבין אברהם לדוד: אברהם הוא הראשון והיחיד מבין האבות שנקרא גם מלך – "עמק המלך"[קלד]. הוא לחם מלחמת ארבעת המלכים, ארבע המלכויות של הסטרא אחרא עליהם הוסבר בשיעור הקודם, ולאחר שהוא מנצח ומתקן אותם (ובתקונם מתחיל את תקון המלכות), הוא חוזר למקום שנקרא עמק המלך. חז"ל דורשים[קלה], שכל המלכים שבעולם באו והמליכו את אברהם עליהם כמלך. כלומר, אברהם עצמו זכה למלכות, דבר שלא כתוב על שום אב אחר – לא יצחק ולא יעקב. ואכן, בקבלה כתוב שדוקא אברהם, יותר מכל האבות, דאג לתחלת בנין המלכות בישראל. כלומר, יש לאברהם זיקה מיוחדת לדוד, אברהם נעוץ בדוד[קלו].

גם דוד נעוץ חזרה באברהם. למשל, לגבי דוד כתוב "חסדי דוד הנאמנים", שדוד נקרא מלך חסיד. מלך בדרך כלל משתייך לגבורה, ולכן כתוב בקבלה ש"תחלת בנין המלכות מהגבורות"[קלז], שכדי להיות מלך מתאפשר הדבר רק על ידי גבורות. אבל פנימיות המלך, המתקת המלכות, היא שהמלכות תהיה צינור של חסד לכולם. המדה המיוחדת של דוד בתור מלך היא מלך חסיד. פעם רמזנו, שמשיח ראשי תיבות מלך חסיד וירא שמים. ירא שמים הוא מצד הגבורה, בתחלה, אבל החסד של המשיח (באותיות משיח באה האות ח בסוף) הוא חסיד. זהו משיח בן דוד. צריך להיות מלך וחסיד שעושה חסד על פי יראת שמים, על פי תורה.

שוב, מכאן לומדים שדוד מקבל במיוחד מאברהם, ממדת החסד, ובכך אברהם הוא השרש בהעלם של המלכות. למה בהעלם? כי בתורה לא כתוב כך בפירוש, אלא חז"ל הם שדורשים את הפסוק "עמק המלך", וכל דבר שחז"ל דורשים הוא גילוי דבר נעלם. אם כן, דוד הוא מלך בהדיא ואברהם בשרש. אברהם מתחיל את בנין ותקון המלכות בהעלם.

לא כתוב כאן בספר במפורש, אבל נצחונו של אברהם את ארבעת המלכים הוא ממש אחד המקורות החשובים ביותר לכך שמלכות קשורה עם המספר ארבעה. בתחלה נצחו הארבעה המעטים את החמשה הרבים, ואחר כך היה צריך לבוא אברהם, ה"אחד", ולנצח את הארבעה. בכתבי האריז"ל מוסבר[קלח], שארבעה מלכים הם כנגד ארבע אותיות שם הוי' והחמשה מלכים הם כנגד אותיות המילוי של שם הוי' המשתייך למלכות – מילוי שם בן, כך:

י – יוד

ה – הה

ו – וו

ה – הה

זהו המילוי היחיד מבין סוגי המילויים השונים לשם הוי' שיש בו חמש אותיות מילוי, ללא אותיות השרש. ארבע אותיות השרש שבשם הוי' הן השלד והעיקר, ואילו חמש אותיות המילוי הן הטפל. לכן הארבעה נלחמים נגד החמשה ומנצחים אותם, אבל אחר כך צריך היה לבוא אברהם אבינו, להלחם נגדם ולנצח אותם, ואז התחיל לתקן את המלכות ולהחזיר את הארבעה לאחד. הוא עצמו "אחד", ותפקידו להעלות את הארבעה לספירת המלכות, שתהיה מלכות ה' – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד"[קלט]. כל ההסבר היה להסביר את הקשר בין אברהם, הנשמה שכנגד המספר אחד, לדוד, הנשמה שכנגד המספר ארבעה.

ונגד זקניו כבוד

רמז נוסף לקשר בין שתי הנשמות – אברהם ודוד:

בְּסוֹד "נֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" סוֹפֵי תֵּבוֹת דָּוִד וּשְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת: נֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד עוֹלֶה אַבְרָהָם.

כתוב "נגד זקניו כבוד"[קמ], שה' נותן את הכבוד שלו מול זקניו. לא כתוב בכמה זקנים מדובר, ולפיכך הכלל בתורה הוא "שמיעוט רבים שנים"[קמא], שהרי התורה באה לפרש ולא לסתום, ואם כך יש כאן לפחות שני זקנים. שני זקנים אלו זוכים לכבוד מאת ה', וכבוד משתייך תמיד למלכות – כבוד מלכות. צריך לחפש בתנ"ך שני אנשים שנקראים "זקן", שזכו לכבוד מלכות. כתוב ששני אנשים אלו הם אברהם אבינו ודוד המלך – שניהם זקנים ושניהם מלכים. על אברהם נאמר "ואברהם זקן בא בימים"[קמב] ועל דוד נאמר בדיוק באותה לשון בדברי הימים "והמלך דוד זקן בא בימים"[קמג]. ממש גזירה שוה.

כאשר מתבוננים עוד יותר במלים אלו – "נגד זקניו כבוד" – רואים שסופי התבות הם דוד. סופי תבות של בטוי הם המלכות שלו. ידוע שהמלכות רמוזה באות ד משום "דלית לה מגרמא כלום"[קמד], אין לה אור עצמי, רק מה שהיא מקבלת. המלכות היא כמו הירח שמקבל אור מהשמש[קמה]. זהו סוד סופי תבות בלשון הקדש[קמו]. לסופי תבות אין בדרך כלל ניקוד. ניקוד הוא תנועה, רוח חיים, ואילו לסופי תבות של מלה אין ניקוד, היא רק סוגרת את הברת הניקוד הקודם, ובעצם משתייכת אליה. אור עצמי הוא התנועה העצמית של כל דבר, ולסופי התבות אין תנועה, אין עצמת רוח חיים עצמית. כך הוא בדרך כלל ברוב המלים בלשון הקדש (למעט האותיות כף סופית או נון סופית קמוצה, שעל תופעה זו כתוב בספר הזהר[קמז] שהיא בסוד עלית המלכות לכתר). זו אחת הדרכים החשובות ביותר להמחיש את המושג "דלית לה מגרמא כלום", וכל ההסבר בא לומר שסופי תיבות הם תמיד כנגד המלכות.

לעניננו, סופי תבות "ונגד זקניו כבוד" הם דוד. דוד מייצג את המלכות בפועל, ואברהם את המלכות בכח. כאן בפסוק דוד רמוז באותיות הסופיות, שהן המלכות בפועל, ואילו שאר האותיות – נג זקני כבו – עולות בגימטריא אברהם. זהו רמז מאד נפלא. רואים בפירוש את יחוד אברהם ודוד, המלכות בכח והמלכות בפועל, ואת נעיצת הפשיטות וההשתוות שבאחד במלכות ובהנהגה הגלויה שבארבעה.

מה נאמר על שני זקנים אלו?

בְּאַבְרָהָם נֶאֱמַר "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" וּבְדָוִד "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", [שניהם נקראים "זקנים" אבל בגילאים שונים] אַבְרָהָם בְּגִיל קמ וְדָוִד בְּגִיל ע בְּסוֹד "שָׁלֵם וָחֵצִי" כַּנַּ"ל וְדַ"ל).

אצל אברהם נאמר הפסוק בסמיכות לשליחותו של אליעזר עבדו לחפש ולמצוא בת זוג ליצחק אבינו. אליעזר הלך לחפש ותיכף מצא את רבקה אמנו והם התחתנו. חז"ל אומרים[קמח] שהדבר היה שלש שנים לאחר העקידה. עקידת יצחק היתה כאשר אברהם אבינו היה בן קלז שנים, וכיוון שאברהם הוליד יצחק בן ק שנים, ויצחק היה בשעת העקידה בן לז שנים. לפי זה, שלש שנים לאחר מכן נעשה השידוך בין יצחק ורבקה, שבסמיכות אליו נאמר הפסוק "ואברהם זקן בא בימים". כלומר, אברהם היה בן קמ שנים. באיזה גיל נאמר אצל דוד "והמלך דוד זקן בא בימים"? בשנה האחרונה לחייו, כשהיה בן שבעים שנה. רואים שהיחס בין שנות הזקנה של אברהם ודוד הוא של "שלם וחצי", עליו דברנו באריכות במספר אחד.

אברהם ודוד – ז"א ומלכות

נסתכל כעת בהערה:

לה. עַיֵּין פֶּלַח הָרִמוֹן שִׁיר הָשִּׁירִים ד"ה "דוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ" בְּסוֹפוֹ, שֶׁב' בְּחִינֹות אֵלוּ הֵם בְּסוֹד תִּקוּן ז"א – אַבְרָהָם – וְתִקוּן נוּקְבָא דְּזָ"א – דָּוִד – בִּשְׁלֵמוּת.

שכאשר כתוב על מישהו "זקן בא בימים" הכוונה שכבר השלים את התקון שלו, את שיעור קומתו, הוא בסדר גמור. לכל דבר יש שיעור קומה, אפילו צדיק גדול שיכול להיות שלם בכל שלב ושלב מחייו, אבל עוד לא נשלם שיעור הקומה המלא, בגלל שיש בכך הרבה מדרגות. בלשון הקבלה[קמט] נקרא כל שיעור קומה פרצוף שלם בפני עצמו. בכל נשמה ובכל אישיות יכולות להיות הרבה הרבה מדרגות של שיעור קומה. גם צדיק בגיל 20 יכול להיות גדול, יש לו שלמות, אבל לאותו צדיק בגיל 30 תהיה שלמות גבוהה יותר, וכך הלאה. בקבלה מובא שישנם שלשה פרצופים עקריים: פרצוף נהי"ם, שנקרא פרצוף עיבור, פרצוף חג"ת, שנקרא פרצוף יניקה, פרצוף חב"ד, שנקרא פרצוף מוחין. שלמות כולם היא פרצוף הכתר, שנקרא נקרא פרצוף דגדלות ב', בו מתגלה הגדלות גדולה ביותר – כל הרצון והתענוג הפנימי העל מודע שבו. כאשר כתוב על צדיק הבטוי "זקן בא בימים", הכוונה היא שהשלים בעבודתו את כל הפרצופים עד שהגיע לשלמות שיעור קומתו. בלשון הקבלה: השלים את פרצוף הכתר שבו. אם כן, אברהם נמצא בתהליך גלוי שלבי התפתחותו עד שמגיע לגיל מאה וארבעים, ואז דווקא נאמר עליו "ואברהם זקן בא בימים". דוד מגיע לתקון השלם של פרצוף עצמו בגיל שבעים.

אברהם הוא חסד, וידוע בקבלה[קנ] שבנין הזכר הוא על ידי חסד, ככתוב "זכר חסדו"[קנא]. שיעור הקומה השלם של אברהם, בלשון הקבלה, הוא פרצוף זעיר אנפין של מדות הלב. לעומתו, דוד הוא המלך, ששיעור קומתו הוא בפרצוף נוקבא דז"א. דוד מגיע לגיל שבעים מביא, על ידי עבודת עצמו, ומרים את המלכות לעולם האצילות, לשלמות שיעור קומתה, עד להתגלות פרצוף הכתר שבה. ברגע ששני הפרצופים של ז"א ושל נוקבא דז"א – "ואברהם זקן בא בימים" ו"והמלך דוד זקן בא בימים" – בשלמות גם הזווג והיחוד ביניהם הוא בשלמות.

שלש תכונות המשיח

אֲזָי נִשְׁלַם הַזִוּוּג [שהוא] – "רֹבַע יִשְׂרָאֵל" – בְּסוֹד "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" – ע מק –

הוסבר, שההתנוצצות הראשונה של המלכות דקדושה בתנ"ך היא במלים "עמק המלך", ועד אז המלכות היתה בידי הסטרא אחרא. כתוב, כיוון שהעולם נברא קודם על ידי שבירה, לכן מוצאים בתורה הרבה מושגים שמופיעים קודם בידי הסטרא אחרא, ורק בשלב יותר מאוחר הם נגאלים מידיה וחוזרים לקדושה. במיוחד אמור הדבר בדברים השייכים למלכות. כל מה שקשור למשיח יוצא מידי הסטרא אחרא וחוזר לקדושה, ולא נמצא מלכתחילה בקדושה, כמו בנות לוט, מהן דוקא יוצא מלך המשיח, וכך הלאה. כל מה שקשור עם המלכות נפל על ידי שבירת הכלים, ושבירת הכלים היא שבירת המלכויות – "וימלך... וימת"[קנב]. כל אחד מהמלכים אמר "אנא אמלוך", נשבר ונפל לידי הסטרא. רק התורה מבררת וגואלת את המלכות, לאט-לאט, והראשון שעשה זאת הוא אברהם אבינו. הוא עשה זאת על ידי נצחונו את ארבעת המלכים.

הרמב"ן בחומש כותב בפירוש[קנג], וכך מובא גם בקבלה ובחסידות[קנד], שמלחמת אברהם אבינו נגד ארבעת המלכים היא בדוגמת מלחמותיו של מלך המשיח. הרמב"ם כותב בסוף חיבורו[קנה], שהמשיח ילחם וינצח את כל העמים שסביב ארץ ישראל, והכלל הגדול אומר, ש"מעשה אבות סימן לבנים". הבנים הם המשיח, ממילא את כחו להילחם ולנצח הוא מקבל מהמלחמה של אברהם אבינו נגד ארבעת המלכים. זהו גם שרש המלחמות של דוד, הרי גם דוד נלחם, אבל בעיקר הוא שרש משיח בן דוד, מלך המשיח. דוקא מלחמה זו מרמזת על המלחמות של המשיח, כך כתוב.

פעם הסברנו, שבתורה ישנן שלש דמויות עיקריות של משיח, שמשיח הוא החיבור של כולן. בדרך כלל מדברים על שנים. הכי פשוט הוא שהמשיח שייך לדוד – משיח בן דוד, דוד מלכא משיחא, "דוד מלך ישראל חי וקים"[קנו]; בספר הזהר כתוב[קנז] שמשיח הוא גם בחינת משה רבינו, שבלשון חז"ל "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[קנח]. כתוב[קנט] שגוף המשיח, דהיינו חלקו הגלוי, הנגלה שלו, משתייך, בא ונולד מדוד המלך, ואילו נשמת המשיח זהה עם נשמת משה רבינו; אבל במדרש שמביא הרמב"ן כתוב, שגם אברהם אבינו הוא בחינת משיח. בחינת אברהם שבמשיח היא כמו אור מקיף המחבר את שתי הבחינות של דוד ומשה, גוף המשיח ונשמתו. אם כן, משיח הוא התכללות שלש בחינות אלו.

נרחיב: מהי בחינת דוד במשיח? מלכות על ישראל – "דוד מלך ישראל חי וקים". משיח הוא מלך, שהנהגתו את העם היא בחסד וברחמים לשם תקונו של כל אחד ואחד בפרטיות. המלך הוא המשגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד ונותן לו את החוק הקצוב, בדיוק את מה שזקוק לו כדי לבוא על תקונו בשלמות. את האחד הוא משפיל, ואת השני הוא מרים, וכך הוא מתקן כל אחד ואחד בפרטיות. זה נקרא דוד; המשיח במדרגה השניה מגלה ומלמד תורה לכל עם ישראל. לא סתם תורה, אלא רזין דרזין דאורייתא – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין"[קס]. משיח יגלה טעמי תורה[קסא], ותפקיד זה של המשיח משתייך למשה רבינו; אבל יש עוד תכונה של משיח: המשיח מתקן את כל העולם, גם את אומות העולם, גם את הגוים, ומביא את עם ישראל להיות אור לעמים. המשיח ידאג לתקון העולם בכלל. תכונה זו משתייכת לאברהם אבינו. על מה היתה מסירות הנפש של אברהם במשך כל חייו? "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[קסב], לגלות ולפרסם את האלקות בעולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קסג]. לגלות מלכות שמים בכל העולם כולו היא עבודתו של אברהם אבינו.

אם כן, למשיח שלשה תפקידים: תקון כל נפש מישראל בפרטיות היא תכונת דוד המלך; גילוי טעמי תורה בנשמות עם ישראל והקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה היא תכונת למשה רבינו; תקון כל העולם כולו בגילוי מלכות ה' לכל העולם היא תכונת אברהם אבינו. על המשיח נאמר "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד"[קסד]. למה נקרא "מאד"? אלו ראשי תבות שמות שלשת דמויות המשיח שהזכרנו – משה, אברהם, דוד. מאד הוא תקון אדם הראשון.

אמנם הזכרנו את הקשר למשה רבינו, אבל העיקר הסבר היה לקשר בין אברהם לדוד. משיח שייך מאד לדוד, הוא משיח בן דוד, אבל באמת הדמות הראשונה, העיקרית והפשוטה ביותר של משיח, במיוחד מימות עולם, הוא מי שבא לתקן את כל העולם. הדמות הזו היא דוקא של אברהם אבינו, יותר מכל אחד אחר בתנ"ך. אברהם הוא האדם שבא לגלות אלקות, לתקן את כל העולם, ולהחזירו לדת אמת. על הפסוק "את הנפש אשר עשו בחרן"[קסה] דרשו חז"ל ש"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"[קסו], רצו לגייר את כל העולם כולו ולהביאו תחת כנפי השכינה. מאד מאד חשוב לדעת, שדווקא אבינו הראשון הוא הדמות העיקרית של משיח, במובן הכי פשוט.

מתי התחילה המלכות להתנוצץ פעם ראשונה אצל אברהם אבינו? במלים האלו "עמק המלך", וסוד המלה עמק כולל בתוכו את גיל הזקנה של דוד ואברהם – ע של דוד, של ו-קמ של אברהם. שנות דוד – גלוי המלכות בפועל – מופיעות בתחלת המלה, כמו שכתוב "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה". מהו עֹמק? עֹמק המחשבה. חז"ל דורשים על הפסוק "'וילן בעמק'[קסז] – לן בעומקה של הלכה"[קסח], וכך בעוד פסוקים, ועמק פירושו עומק הכוונה, ו"עמק המלך" היינו עומק כוונת הקב"ה בבריאת העולם ובתקון המלכות. לכן דוד נרמז כאן לפני אברהם, דוד הוא הפועל ואברהם הוא הכח, וגילוי הכוונה בפועל בסוד המלה עמק בא לפני הכח.

הולדה – שלמות פרצוף הכתר

הזווג השלם בין אברהם ודוד, בין שלמות הקומה של ז"א ושל נוקבא דז"א, בא:

לְהַמְשִׁיךְ נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת מֵעַצְמוּת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה.

כאמור, "רבע ישראל" הוא כינוי לשלמות שיעור הקומה בפרצוף הכתר. נסביר יותר: "רֹבע" הוא כינוי למלכות עצמה, וכאן מתבאר ש"רבע" היינו העליה הרביעית הכללית שלה. בלשון הקבלה[קסט], קודם יש פרצוף עיבור, ואחר כך פרצוף יניקה, ואחר כך פרצוף מוחין ואחר כך פרצוף הכתר. כל פרצוף הוא התפתחות שלימה עד מדרגה מסוימת, כאשר הפרצוף השלם ביותר, בו הזווג נעשה בשלמות המלאה, נקרא פרצוף הרביעי – "רֹבע ישראל". פרצוף הכתר הוא הכוונה הנסתרת, ושלמותו היא כאשר הכוונה הנסתרת הופכת לגלויה וכאשר הכוונה העליונה של תפקידו המיוחד בעולם מתגלה לו. מה היתה הכוונה הנסתרת? עומק רצון ה' לבריאת העולם – "עמק המלך".

מסופר על כמה וכמה צדיקים, שעד סוף ימיהם אמרו על עצמם שעדיין לא יודעים בשביל מה נבראו, מה בדיוק התפקיד, תכלית הכוונה, שלהם. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שעד סוף ימיו היה אומר שאם היו נותנים לי את ההנהגה, את המלכות, הייתי מנהיג את העולם לא כמו הקב"ה. לא בדיוק מוצא חן בעיניו. הייתי עושה קצת אחרת. אבל דוקא בסוף ימיו אמר, שעכשיו הגעתי למדרגה כזו שאם היו נותנים לי להנהיג את העולם, הייתי עושה את המלאכה הזאת בדיוק כמו שהקב"ה עושה. למה? בגלל שבסוף ימיו פתאום התגלה לו בשלמות הרצון והענג של ה' מתכלית העולם כולו, מה הוא רוצה וממה הוא מתענג. זהו גילוי של "זקן בא בימים", של פרצוף הכתר. אדם יכול להיות החכם הכי גדול, בשלמות פרצוף חב"ד של המוחין, ועדיין לא מתגלה לו הרצון והענג, הוא רק מבין את הכל. הוא מבין בדיוק מה הולך, אבל שיטעם בעצמו את הטעם והרצון, פארוואס? למה זה ככה? זה עדיין לא. בפרצוף הכתר כבר מאיר אצלו עומק הכוונה.

מכאן מובן שמדרגת פרצוף הכתר אצל שני בני זוג הוא, כאשר מאירים הרצון והטעם של תפקידם בלידת בנים. תכלית כוונת בריאת העולם היא לידת בנים, "פרו ורבו"[קע] הנקראת "מצוה רבה"[קעא], וממילא זווגם בתכלית השלמות מביא לידת בנים. בכך הם לגמרי באחדות עם הכוונה העליונה של הקב"ה.

שרש כל המשכת נשמות הוא הזווג בין זעיר אנפין לנוקבא דזעיר אנפין. אברהם אבינו מגיע לשלמות פרצוף ז"א שלו בגיל קמ. זו מדרגת ה"רבע" שלו, מלשון זווג. כלומר, הוא מגיע למדרגה בה הוא מוכן, מזומן ומסוגל לתכלית שלמות הזווג. הוא יודע כבר בדיוק מה הולך כאן, מהי הכוונה הנעלמת של הקב"ה בבריאת העולם. דוד, מגיע לשלמות פרצוף נוקבא בגיל שבעים. בשלב זה יתכן ביניהם הזווג הכי נפלא, שנקרא – "ומספר את רבע ישראל".

הזווג במדרגה הכי גבוהה נקרא בקבלה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובכל פעם שיהודי מקיים מצוה הוא אומר או מכוון במחשבה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה... בשם כל ישראל", שכן תכלית כוונת כל מצוה היא "פרו ורבו". כל מצוה עושה יחוד לשם המשכת נשמה למטה. רק לעם ישראל כח זה, ואילו על גוי נאמר "אל אחר איסתריס"[קעב], הוא סריס, אין לו כח ליחד יחודים. אפילו היחוד שלו בהבאת ילדים הוא רק למראית עין, הוא לא מוסיף אנרגיה חדשה לתוך היקום, אלא משנה בה את הצורה בלבד. לעומת זאת, ליהודי יש כח לידה אמיתי. מצות "פרו ורבו", המצוה הראשונה בתורה, מלמדת אותנו על כל שאר המצוות, שכולן צריכות להיות בגדר "פרו ורבו" – המשכת תוספת אור אלקי לעולם, שלא היה כלול בו בבריאת העולם.

שאלה: מה זה שיעור קומה?

תשובה: שאדם זקוף בכל הכחות, לא כפוף, ושכולם מאירים אצלו. כמובן, יש בזה כמה וכמה דרגות, אך בדרך כלל מזהים ארבע מדרגות. הדבר שונה מאחד לשני. אפילו בין אברהם ודוד, לאברהם לקח 140 שנה, ודוד 70 שנה.

נסביר בקיצור הכי נמרץ: כאשר נשמה באה פעם ראשונה לעולם הזה, תקונה בא תמיד בהדרגה – קודם היא מתקנת פרצוף אחד ואחריו פרצוף שני. כך הוא בהכרח. היא לא יכולה לתפוס את כל ארבע המדרגות יחד. הדרגה קשורה עם גיל, והגיל עצמו בא בהדרגה, ואי אפשר למהר את התהליך. אם האדם, לפי שרש נשמתו, מסוגל להגיע למדרגה מסוימת בגיל 50 הוא לא יכול להגיע אליה בשום אופן בגיל 40. אכן, כך הוא הסדר דוקא אצל נשמות חדשות, שבאות לעולם בפעם הראשונה. אצלן הכל מסודר בכללים מסודרים והכל פשוט – בגיל זה יכול להגיע לכך, עוד עשר שנים יכול להגיע למדרגה נוספת, וכו'. לעומתו, אצל מי שחוזר בסוד הגלגול הכל כבר בלאגן ולא ברור בדיוק מתי ולמה הוא זוכה. במשנה בפרקי אבות כתוב "בן חמש למקרא בן שלושים לכח בן ארבעים לבינה"[קעג], ובכתבי האריז"ל כתוב[קעד] על כך שהאמור הוא רק לגבי אנשים שבאים פעם ראשונה, אבל מי שלא, כמו רוב הנשמות היום, ההתקדמות אינה לפי סדר. הסדר משתנה, כיוון שהנשמות עצמן קלקלו אותו. אם בגלגול קודם היה האדם צדיק וזכה להרבה דברים, יתכן שכעת, בגלגול שני, הוא יוכל להגיע לאותן מדרגות מהר מאד, ולא יצטרך לחכות לגיל שבעים.

למלוך בארבעה שלבים

נחזור אל גוף המאמר, לקשר בין מלכות והמספר ארבעה: כשלמדנו על המספר שלשה, הוסבר ששלשה הוא תקון מדות הלב, והוא חייב להיעשות בשלשה שלבים – "הכנעה, הבדלה, המתקה". בצורה דומה רוצים להסביר כעת שארבעה הוא כנגד המלכות, ועלינו להתבונן ולמצוא בתוך המלכות עצמה, בדרך התגלותה, ארבעה שלבים. עד כאן חיפשנו דוגמאות בתורה לכך שהמספר ארבעה מתקשר עם מלכות – ארבע מלכויות, ארבעה מלכים, וכך הלאה. כעת צריך להבין ביסודיות כיצד יש במלכות ארבעה שלבים עצמיים לגילויה.

אכן, כך הוא ביחס לכל מספר. כאשר מספר קשור עם מושג מסוים צריך לזהות ולחפש דוגמאות לשייכות זו, וגם להבין שלשם כך יש לעבור כך וכך שלבים. למשל: אחד הוא פשיטות, וכפי שמשמעות האחד היא פשיטות כך פשוט להגיע לפשיטות. לא צריך שום תהליך בשביל להגיע לפשיטות – אחד הוא מיד פשיטות; שנים הם זווג ושלום, וממילא צריך להסביר שכדי להגיע לשלום יש לעבור שני שלבים. לא רק שבשביל להיות בשלום צריך שיהיו שנים, "שנים שנים באו אל נח אל התבה"[קעה], אלא שכדי ליצור מצב של שלום צריך שכל אחד מהשנים יעבור שני שלבים.

עיקרון זה לא הוסבר כשלמדנו על המספר שנים, נסביר אותו כעת: בספר קהלת מובאים כח עיתים, יד כנגד יד, וברובם מוזכר הצד החיובי לפני הצד השלילי, למעט הזוג האחרון – "עת מלחמה ועת שלום"[קעו]. למה? כדי להגיע לשלום חייב להיות קודם מצב של אי-שלום. כך לגבי זווגו של האדם: הקב"ה ברא את העולם באופן בו אדם, בדרך כלל למעט מקרים בודדים שחז"ל דורשים[קעז], לא נולד בדיוק יחד עם בת זוגו. כלומר, קודם הם נפרדים ורחוקים אחד מהשני, לא מכירים זה את זה, ומתוך מצב של אי-הכרה באים אחר כך להכרה, זווג ושלום. אם כן, רואים שה' ברא את העולם באופן שכל שלום בא בשני שלבים: קודם יש מצב של פירוד וריחוק, ואפילו אי הכרה, ואחר כך באים להכרה. חז"ל אומרים[קעח] שהכרה היא לשון נישואין, והם דורשים זאת מהפסוק "למה זה מצאת חן להכירני"[קעט]. זו דוגמא נוספת ששנים הם שלום, ובשביל להגיע אליו חייבים להיות שני שלבים, לא בבת אחת.

אם כך, אחד הוא פשיטות, ובאמת הפשיטות באה בבת אחת, ללא שום הקדמה. האחד הפשוט לא עבר קורס להיות פשוט. להיפך, אם היה עובר קורס זה היה סימן לכך שאינו פשוט כלל; לשלום שני שלבים – הכרה מתוך אי-הכרה; תקון כבר כולל שלשה שלבים – הכנעה, הבדלה והמתקה; והתגלות המלכות כבר כוללת ארבעה שלבים:

בְּעֶצֶם מִדַּת הַמַּלְכוּת יֵשׁ ד מַדְרֵגוֹת:

מצב של מלכות מחייב מעבר לאדם אחד. זהו עיקר ההבדל בין ארבעה לשלשה. התקון שבשלשה, הוא תקון פנימי, מיניה וביה, בתוך האדם המתקן את עצמו. לעומת זאת, מלכות תתכן כאשר יש מלך ועם – "אין מלך בלא עם"[קפ]. המלכות מחייבת זולת, עם, ואילו בשלשה אין חיוב. מערכת של מלך ועם מקיימת בין השנים ארבע מדרגות. כלומר, מצב של מלכות מגדיר באופן ממילאי ארבע מדרגות. מהן?

הַמֶּלֶךְ; הַשְׁעָרַת הָעָם וְהַנְהָגָתוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה;

מלך צריך לשער. לא תתכן מלכות ללא השערת המלך את עמו ואת איכות הנהגתו אותו. למלך יש כושר על-אנושי לשער רבוי פרטים, כמו שהיום הכל נכנס למחשב, ולכלול בתוך לבו מיליוני פרטים של עם, כיצד לתקן כל פרט ופרט – "לב מלכים אין חקר"[קפא]. דוד המלך הוא סוד ההשגחה הפרטית, על היותו ממחיש כמלך ישראל את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. כך מסביר הבעל שם טוב[קפב]. המלך הוא הדוגמא איך אפשר לכלול בתוך הלב מיליוני ביליוני פרטים, וכן את תקונו של כל אחד ואחד. זה נקרא איכות הנהגה, איך צריכים להנהיג כל אחד באופן פרטי על מנת לתקן אותו.

הכרה אישית כל אחד ואחד היא באמת תכונה על-אנושית, ולכן הכתוב אומר "לב מלכים אין חקר", וכוונתו לקב"ה. כתוב שהפסוק לב מלכים אין חקר עולה בגימטריא ישראל, והכוונה שכח זה שייך לכל יהודי, "כל ישראל מלכים"[קפג]. יש כל בלב כל יהודי לדעת ולהכיר את כל עם ישראל, כל אחד ואחד, ולדאוג לכל צרכיו. יש מי שדואג להרבה אנשים עד שמתמוטט, לא מסוגל יותר. אבל עבור יהודי הדבר בגדר אפשר, לא יותר מדי בשבילו, הוא לא יתמוטט מכך. יש לו כח סבל בלב לדעת מיליוני אנשים, מה צריך כל אחד וכיצד אני יכול לעזור לו. יש לו את כח לב המלכים שעד "אין חקר". זהו אחד מהדברים שמגדירים את נשמת ישראל, המלכות שיש בתוך כל יהודי.

בלשון הקבלה[קפד] נקראת השערת המלך את העם ואיכות הנהגתו אותם בשם 'עולם המלבוש', שלפני הצמצום הראשון. המלך, כמובן, הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה. בלשון האריז"ל[קפה] מכונה מדרגה זו מלכות דאין סוף. בלשון החסידות מוסברת ההשערה במשפט "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[קפו]. זו המדרגה השניה בשלבי התגלות המלכות.

המדרגה השלישית היא:

הִתְפַּשְּׁטוּת שֵׁם הַמֶּלֶךְ – "מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא עֲלֵיהֶם"; עַם.

המלך לא מתפשט בעצמו על העם. יש לו הארה עצמית שנקראת על שמו, והיא מתפשטת על כל המדינה, על כל העם שלו. על התפשטות שם המלך נאמר הביטוי הרווח מאד בספרי החסידות "מלך שמו נקרא עליהם"[קפז]. משמעותו היא, ששם המלך נקרא על כל אחד ואחד מהעם שלו, ובכך הוא נעשה עם. למלך אור מקיף, המאיר לכל עבד ולכל אחד מעמו. עם ראשי תבות עבד מלך, רמז למאמר חז"ל "עבד מלך מלך"[קפח]. עבד מלך הוא באמת מלך בעצמו, כמו שנסביר. במה הוא עם? שיש לו אור מקיף, השערה של שם המלך, הנקרא "מלך שמו נקרא עליהם". התפשטות שם המלך על כל אחד ואחד היא המדרגה השלישית של המלך. המדרגה הרביעית היא העם עצמו.

עם שבמלך ומלך שבעם

מה רואים כאן? יש כאן "שנים שהן ארבע"[קפט]. כל פעם שצריך לחבר שני דברים, נעשה הדבר רק על ידי התכללות. מהי תכונת ארבעה בתור מספר? הוא המספר המורכב הראשון, ולא רק הרכבה רגילה, אלא של שנים בריבוע. שנים בריבוע בפנימיות הם שני דברים שכל אחד מהם כולל בעצמו את השני.

נתבונן כך על ארבע המדרגות שהסברנו: שתי העיקריות הן מלך ועם, אבל הן עדיין לא מלכות. אלו שני אנשים, שאחד מהם ראוי להיות מלך והשני ראוי להיות עם, אבל הם עדיין לא מלכות בפועל. איך נעשית מלכות בפועל? כאשר יש התכללות ביניהם – העם נכלל במלך והמלך בעם.

ובפרט: העם שבמלך הוא המדרגה השניה, השערת המלך ברוחב לבו – "לב מלכים אין חקר" – את כל העם ואת אופן הנהגתו אותם. זוהי איכות ההנהגה של העם. כלומר, כל העם נמצא בתוך לבו. לעומת זאת, כאשר המלך משתייך ומאיר לעם זהו המלך שבעם, והיא המדרגה השלישית – "מלך שמו נקרא עליהם". המלך מתפשט ונמצא ממש, בבחינת אור מקיף, על גבי כל אחד ואחד מהעם. אלו שתי מדרגות ההתכללות בין המלך והעם.

המדרגה הרביעית היא העם בפני עצמו. כתוב בספר התניא[קצ], שעם מלשון עוממות, דבר נפרד. כאשר האדם עומד לעצמו הוא נפרד ודוקא בזכות זה הוא יכול להתבטל ולהיות עבד למלך. הוא מכיר פתאום באור המקיף, בשם המלך שנקרא עליו.

בלשון הקבלה: שתי המדרגות הראשונות – מדרגת המלך ומדרגת השערת העם בתוך המלך – מתגלות לפני הצמצום הראשון, בתוך אור אין סוף. לעומת זאת, שתי המדרגות האחרונות מתכלות לאחריו. ובפרט: המדרגה השלישית היא סוד הרשימו, ובעיקר המשכת קו אור אין סוף לאחר הצמצום, המאפשר את עמידת עולמות (נסביר בהמשך מה ההבדל ביניהם). כתוב[קצא], שללא הצמצום אין מקום לעמידת עולמות, וברגע שהאור מצטמצם נעשה מקום לעמידת העולמות. זהו סוד "מלך שמו נקרא עליהם". העם הם העולמות המשתייכים לו, כלשון הרמז עולם אותיות עם לו. כלומר, עם שקנוי לו. תקון העולם הוא שהעולם יהיה עם לו.

שאלה: האם יכול להיות מדרגה ג' של "מלך שמו נקרא עליהם" לפני מדרגה ד', שיהיה עם?

תשובה: כן. עם הוא מושג היולי. בדרך בריאת העולמות נעשית ההכנה של "מלך שמו נקרא עליהם", והיא מתרחשת עוד לפני שהעולמות ממש מתגבשים. העולמות כבר נמצאים בכח מרגע שיש צמצום ורק אחר כך נמשך הקו. אכן, הקו מגדיר אותם בתור עם. מי שאינו עם אינו מציאות אמיתית, ואדם שלא גלה שהוא עבד של מלך הוא כאילו לא נברא, הוא דמיון או חלום. מציאותו האמיתית היא רק כאשר הוא נעשה עם. לכן, כל מה שקדם ונראה כאילו מציאות, הוא ללא הרגשת אור הקו, כמו לפני שהקו חדר ובקע לתוך הצמצום, לתוך החלום. לפי קבלה, הרבה דברים שאנו מזהים כמציאות אינם מציאות כלל, וכאשר הם נתקנים הם פתאום נעשים מציאות. ולכן כתוב שבריאת העולמות היא על ידי הקו. מה היה קודם? באמת בחסידות כתוב, שגם קודם היה עולם הזה, אבל לא היו עולמות אלא דמיונות. כמו איש שלא מכיר שהוא עם, ומציאותו רק דמיון. זו לא מציאות אמיתית.

שאלה: הקו בא מהשלב השני?

תשובה: הקו בא מהמדרגה השניה, ומאיר אחרי הצמצום. עיקר ההבדלה כאן היא בין שתי המדרגות הראשונות לאחרונות, והבדלה זו נקראת סוד הצמצום. לא תתכן התפשטות אור ה', שהיא רק הארה בעלמא, ללא צמצום אור אין סוף כולו. בלעדיו היה העולם מתבטל בתוך האור.

זהו עיקר סוד ארבעה בענין המלכות – "שנים שהם ארבע". קודם יש שני דברים, ומתוכם נעשו ארבעה. המלך והעם הם השנים הראשונים, ושני הנוספים בסוד ההתכללות הם השערת העם בתוך המלך והתפשטות שם המלך על העם. זו התכללות של שנים ברבוע, שכל אחד נמצא בתוך השני. שנים שהם ארבע הם התגלות של מלכות. מי שמעיין ומתבונן בכל המקומות שחז"ל כותבים "שתים שהם ארבע" ימצא את סוד ההתכלות של המלכות.