מאמר הוראת המספרים

צדקה – כפירה דקדושה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [רק עליו במפורש] "וְהֶאֱמִן בַּהוי' [ויחשבה לו צדקה][רי]".

רבי נחמן מברסלב כתב בצעירותו את ספר המדות, אותו כתב כשלמד את כל התורה שבכתב ושבעל פה וכל פעם שהתנוצץ לו קשר בין שני דברים, שהאחד סגולה לשני, הוא רשם והוציא את הדברים בספר המדות. שם כתוב[ריא], שצדקה היא סגולה לאמונה, ומי שיש לו ספקות באמונה שיתן צדקה. זו השגה שהשיג – כמו אצל מקובלים – תוך כדי לימוד פסוק זה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". לתת צדקה זו אמונה גדולה. יש שיחה מהרבי[ריב] על ההבדל בין גוי שנתן צדקה ליהודי. התודעה אצל גוי היא שהנתינה היא משלו ואילו ליהודי יש אמונה יסודית שכסף זה אינו שלי, הוא רק שומר את הכסף כפקדון על מנת לתת אותו למישהו אחר. זו אמונה, המתגלה תוך כדי צדקה. בנוסף, כדי לתת לעני יש לתת בו אמון שאכן צריך. יש הרבה ממדים של אמונה במתן צדקה.

רבי פינחס מקוריץ אומר, שבכל מדה אפשר למצוא שרש בקדושה, שאפשר לעבוד אתה את ה'. הוא שואל: איך אפשר להשתמש בכח הכפירה בקדושה? כפירה היא היפך האמונה – הם דבר והיפוכו. יש יהודי שאומר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"[ריג] ויש אחד ברחוב שיאמר 'אני לא מאמין בשטויות האלו'. האם יכול להיות ציור של כפירה בקדושה? הוא אומר שאפשר על ידי נתינת צדקה. יש אחד שרואה עני ברחוב וחושב שצריך להאמין, שאם עשה אותו עני הוא כנראה צריך להיות עני... לגבי עצמו צריך להאמין שכל מה שקורה כך צריך להיות, הכל לטובה, בהשגחה פרטית, אז גם כך לגבי הזולת. להיפך, מי שנותן צדקה זו אולי מקלקל את ההשגחה. מסביר רבי פינחס, שבשביל לתת צדקה צריך להיות כופר... צריך לכפור במחשבה שהיהודי צריך בהשגחה להישאר עני. כפירה זו היא שרש האמונה, למעלה ממה שנתפס בשכל החיצוני. כמו שהסברנו, כל דבר והיפוכו מגיעים מהמקום הכי גבוה, מרדל"א.

אם כן, יש במתן צדקה כפירה והיא אמונה בעצמה. מה שאני רואה והוא גלוי זו לא אמונה. הכפירה בכך שהעני לא צריך להיות עני היא מתוך חוש בנסתר. כתוב, שההבדל בין יהודי לגוי הוא בין מי שנעשה עד – רואה – לדבר נסתר. כתוב "אתם עדי נאום הוי'"[ריד], ולכן שתי האותיות הגדולות בקריאת שמע הן אותיות עד[רטו], ועד הוא מי שמעיד על דבר שאף אחד אחר לא ראה. יהודים רואים בתוך המציאות ממד פנימי שאף אחד אחר לא רואה.

כך גם לגבי אותו העני: מי שמסתכל רק על החצוניות חושב שהוא צריך להיות עני, שצריך להנציח את המציאות, אבל מי שרואה את פנימיותו מבחין שהוא בעצם עשיר וחייבים לגלות, להגשים זאת בחיצוניות. רבן גמליאל בכה ואמר לה' ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן"[רטז], כידוע הסיפור בזה. "אין עני אלא בדעת"[ריז], ואם מסתכלים רק על העניות החיצונית ועל הכיעור הנובעת ממנה ורוצים חלילה וחס להנציח אותה, ועוד עושים זאת בשם האמונה – אין לך עול גדול מזה. אבל כשיודעים שהפנימיות יפה מאוד, ורק דורש טפול מתאים ומסור הדבר דורש להתמסר עד לגילוי הפנימיות, שהיא האמת. אני צריך לכפור במציאות החיצונית על מנת לגלות ולהגשים את העדות שלי.

עד כאן היה הסבר לסגולה ולקשר בין צדקה לאמונה – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – והיות והסברנו את הקשר בין אמונה ללידה יש לומר שצדקה היא גם סגולה גדולה ללידה ולכל מה שקשור עם תהליך הלידה, וכך גם מקובל בכל עם ישראל.

אחד האמת

עד כאן דברנו על "אחד" במובן של פשיטות והשתוות, מדתו של אברהם אבינו. נעמיק לשרש המושג "אחד":

שֹׁרֶשׁ "אֶחָד" זֶה [החסד של אברהם] הוּא "אֶחָד הָאֱמֶת" מַמָּשׁ [האמונה של אברהם],

בטוי זה מופיע בספר התניא[ריח], והוא מהפעמים היחידות בכל הספר בהן אדמו"ר הזקן מצטט את רבו, המגיד ממעזריטש בשם הבעל שם טוב. כלומר, יש 'אחד' סתם, ויש אחד מיוחד שהוא "אחד האמת".

מהו? באור אין סוף שלפני הצמצום יש שתי מדרגות עיקריות – 'יחיד' ו'אחד'[ריט]. מדרגת 'אחד' היא אור אין סוף פשוט שלפני הצמצום, אבל בו כבר התעוררות לברוא, הנקרא "טבע הטוב להטיב"[רכ]. יש בה קשר לאברהם אבינו, ה"חפץ חסד"[רכא], שרוצה להטיב. בלשון הזהר נקראת מדרגה זו "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[רכב], כאשר עולה ברצונו לברוא את העולם. מכאן אנו למדים שיש כביכול שלב מסוים של עלית רצון. למצב זה של התעוררות פנימית לברוא את העולם קוראים "אחד", הוא בפשיטות האחדות ובכל זאת הוא מתאחד עם רצונו. מעקרי ההבדלים בין מדת בשר ודם לה' הוא שאצלו הכח אינו חסר פועל[רכג]. אצל האדם אם הכח חסר פועל הוא אינו שלם, הוא חסר, אבל אצל ה' הכח אינו חסר פועל.

מצב זה דומה (כמעט) להסבר שהובא לעיל על אדם שרוצה בן, ועם זאת יש לו אמונה ושלוה פנימיים של השתוות "הן ולאו שוים". כאשר כל כח מצד עצמו רוצה להתגשם, בפועל, ועם זאת יש לו כח יותר עמוק האומר שהכל בסדר בכל מצב – בין אם הדבר יתגשם בין אם לא – דומה הדבר לכח שאינו חסר פועל. שוב, כל רצון מוגדר רוצה משהו, וממילא הוא חסר את אותו הדבר ומתוסכל מכך, אבל מצב בו גם יש רצון לדבר וגם לא חסר אותו הוא תרתי דסתרי, השתוות שהכל טוב. זהו "אחד" לפני הצמצום, אבל עדין בגדר 'אחד' סתם – "כד סליק ברעותיה וכו'" בלשון הזהר. כביכול ישנה התמלאות של אור אין סוף המתעורר לברוא, וכל זאת עוד לפני הצמצום הראשון שאחריו מתחיל תהליך הבריאה בפועל. אם כן, רצון לברוא הוא רצון פשוט להטיב, רצון של חסד.

אצל אברהם ראינו תמיד שתי מדות עיקריות: חסד ואמונה. אמונה היא הראש העליון שבכתר, ואילו החסד היא המדה הראשונה מבין שש המדות התחתונות. החסד נקרא 'אחד' סתם, ואילו האמונה הפשוטה המושרשת בעצמות ממש נקראת 'אחד האמת'. כאן הסברנו ערכים אלו ביחס לאור אין סוף: התעוררות הרצון לברוא היא מדרגת 'אחד', אבל למעלה ממנו היא מדרגת 'יחיד'. מה ההבדל ביניהם? 'אחד' היינו התאחדות, על אף שמדובר על מצב של פשיטות.

בקריאת שמע אנו אומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד"[רכד], וחז"ל מלמדים אותנו שפירוש המלה "אחד" הוא "ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם"[רכה]. כלומר, ה"אחד" מאחד את העולם, מתאחד עם העולם, ובסופו של דבר הוא-הוא העולם, "אל עולם"[רכו]. אבל כאשר אני אומר 'אחדות פשוטה' הכוונה שאין שום הרכבה, וממילא זו שלילת התאחדות. התאחדות שייכת רק במצב הפוך, במצב מורכב. אור אין סוף שאחר הצמצום הינו באחדות שאינה אחדות פשוטה, ואילו אחדות פשוטה היא באור אין סוף שלפני הצמצום.

יוצא מכאן דבר והיפוכו: 'פשוטה' היינו ללא שום הרכבה ואילו 'אחדות' משמעותה הרכבה. כלומר, הבטוי 'אחדות פשוטה' סותר את עצמו. אם כן, מהי אחדות פשוטה? זהו הרצון לברוא, שאין בו חיסרון של פועל, כביכול הכל כלול ברצון – "כל אשר חפץ הוי' עשה"[רכז], שברגע שיש חפץ כל הבריאה כבר נמצאת ממש – וממילא יש אחדות בכל. בכל זאת, האור הוא עדין פשוט וללא כל הרכבה, שכן שום דבר עוד לא נברא. אם כן, ההתעוררות לברוא – מדרגת 'אחד' שלפני הצמצום – היא אחדות פשוטה.

לעומת מדרגת 'אחד', מדרגת 'יחיד' היא המצב שעוד לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם. יחיד הוא שאין עוד מלבדו, והיא למעלה מאחדות פשוטה. איך מתוך מדרגת 'יחיד', שהיחידות בו מוחלטת, יש התעוררות של עלית רצון? הרי "אני הוי' לא שניתי"[רכח] – אין שינויים למעלה? המושג 'לפני' שייך לזמן וכאן מדברים על מדרגות שלמעלה מהזמן? חייבים לומר שיש כוונה נסתרת ונעלמת ב"העלם העצמי" שבמדרגת 'יחיד' הרוצה לברוא את העולם. כוונה נעלמת זו היא גם בחינת 'אחד', אלא שהיא 'אחד האמת'. זהו שרש אברהם, כפי ששרש החסד שבמדות הוא באמונה שברדל"א. חסד הוא השפעה לזולת – "אור המאיר לזולתו" – ובמקום הכי גבוה, בעצמות ממש, ובנפש היא האמונה הפשוטה, יש שרש וכוונה נעלמים של רצון להטיב.

ארבעת מדרגות אחדות

כל השלבים עליהם אנו מדברים הם גילוי ההעלם, לא משהו חדש שקורה, וממילא אם יש 'יחיד' ויש 'אחד' מוכרח שה'אחד' נמצא בתוך ה'יחיד'. זוהי יכולת שלמעלה מכח[רכט], ואפילו יותר קדום לה. בספר התניא[רל] מובא המדרש "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[רלא], ממנו עולה שתאוה זו קיימת כביכול בעצמות ממש, ולא רק תוצאה של עלית רצון.

שוב, יש 'אחד' המאחד אחר הצמצום, ואפילו שמאחד איחוד אמת ולא רק מחבר חלקי דבר מפורק זו אחדות רק בשם המושאל, רק למראית עין, אחדות של עולם העשיה, ולא אחדות אמתית; אחדות אמתית הראשונה מתגלה רק בעולם האצילות, בו ישנן עשר ספירות, שלכל אחת אורות וכלים, ועם זאת קיימת אחדות אמתית ביניהם בלי אפשרות הפרדה. עם זאת, זוהי אחדות שאחר הצמצום. כמובן, ההסבר הוא רק מצדנו, שכן מצד ה' הכל אחד; למעלה משתי מדרגות אחדות אלו יש אחדות פשוטה, אור אין סוף שלפני הצמצום, והיא ההתעוררות להטיב של "כל אשר חפץ הוי' עשה"; אבל למעלה משלשתם זו אחדות של 'אחד האמת', המושרשת במדרגת 'יחיד', והיא הכוונה הנעלמת בתוך העצמות של בריאת העולם – נשמות בגופים. אלו ארבע מדרגות במושג אחדות:

אחד האמת – 'אחד' שב'יחיד'

אחדות פשוטה – 'אחד' באור אין סוף

אחדות אורות וכלים – 'אחד' בעולם האצילות

אחדות בשם המושאל – 'אחד' בעולם העשיה

שרש ישראל בעצמות

פְּנִימִיּוּת כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה [שמתעוררת במדרגת 'אחד', כפי] שֶׁ[היא מושרשת] בַּעֹנֶג הַנֶּעֱלָם שֶׁבְּמַדְרֵגַת "יָחִיד" מַמָּשׁ [וזהו 'אחד האמת'] – "מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל" שֶׁקָּדְמָה לְכָל דָּבָר.

חז"ל מונים[רלב] שבעה דברים שקדמו לעולם, כלומר שיש להם שרש באור אין סוף שלפני הצמצום, והראשון לכולם הוא "מחשבתן של ישראל", אפילו לתורה. זהו אחד מיסודות תורת החסידות – שהנשמות המושרשות בעצמות ירדו לתוך גופים גשמיים, יעבדו את ה' ויגלו אלקות בעולם.

מכפילות לשון חז"ל, שיש שבעה דברים שקדמו ומחשבתן של ישראל שקדמה, מובן שיש במחשבה זו שתי קדימויות – קדימות בהיותה אחת מתוך השבע וקדימות מיוחדת לה בפני עצמה. על עם ישראל נאמר "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"[רלג], שה' לוקח אותם לבד. קודם היו נמנים יחד עם אחרים, אבל יש להם מעלה מיוחדת של "עם לבדד ישכן"[רלד], "בטח בדד עין יעקב"[רלה]. כל הדברים שקדמו לעולם הם במדרגת 'אחד', בהתעוררות להטיב, ואילו רק מחשבתן של ישראל מושרשת במדרגת 'יחיד', והיא-היא פנימיות כוונת בריאת העולם – הענג הנעלם שיש בעצמות ה' שכך שיהודי כאן בעולם הזה, עם כל הצרות שבו, מאמין בה' ועובד אותו לפי כחו.

שאלה: האם לא כל המציאות מושרשת בעצמות?

תשובה: כמובן, אלא שהיא מתבטלת בה, לא מזהים אותה יותר, אבל יש דברים שכמה שלא נעלה – נמשיך לראות אותם. זו שאלה פשוטה שהרבה שואלים – אם אנחנו מאמינים שה' הוא הכל, אם כן מה ההבדל בין יהודי לאבן? שניהם ה', אם כן אי אפשר לחלק בה' בין דבר לדבר. לכאורה ההבדל בין יהודי לשאינו נעשה מטושטש. אלא שיש דברים שבשלב מסוים של התכללות והתכלות לא רואים אותם יותר, לגמרי התבטלו, 'אויס מציאות' לגמרי. לעומתם, יש דבר שגם אם נעלה אותו עד לעצמות נוכל לזהות אותו, וזיהוי זה אינו פירוד בה' – הוא-הוא ה'. יהודי תמיד יזוהה יהודי, אבל גוים באיזה שהוא שלב כבר לא יהיו. כמו שהיהודי מגיע תמיד לכל מקום ולכל פנה נדחת במציאות כך גם "למעלה מעלה עד אין קץ"[רלו]. יהודי בטל כל כך לה' – בטל באמת – עד שאינו מתבטל, "אם אני כאן הכל כאן"[רלז]. אבל האבן מתבטלת במובן הפשוט, היא אינה קימת.

שאלה: איך פתרנו את ה'בעית' המעבר ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד' בכך שהוספנו מדרגת 'אחד' בתוך 'יחיד'?

תשובה: ננסח את השאלה כך – איך ממצב של 'לא-רצון' נוצר מצב של 'רצון'? התשובה היא שגם בעצמות יש רצון נעלם, ענג נעלם וכוונה נעלמת. בעצמות באמת "אין עוד מלבדו"[רלח] ויחד עם זאת גם כוונה ומחשבה נעלמת לנשמות – "מחשבתן של ישראל". זה באמת פרדוקס, שני הפכים בנושא אחד, ואחד זה הוא 'אחד האמת'. שוב, יש שלב של התעוררות לברוא, שנקראת "חפץ חסד", והוא גילוי אור, ויש שאור זה נעלם, אבל בעצמות קיים שרש לרצון לגלוי האור. אצלנו מכונה מצב כזה "שני הפכים בנושא אחד", והוא רק מצדנו, אבל מצד ה' הם לא הפכים כלל, אלא דבר אחד.

[הסברנו הכל מצד אברהם אבינו, אבל יש צד בשרה אמנו יותר גבוה, כפי שחז"ל אומרים[רלט] על פסוק "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[רמ]. היא עצמה מעין שרש של אברהם. הזכרנו שתי מדרגות באברהם – מצד החסד ומצד האמונה – ושרה שייכת יותר לאברהם מצד האמונה שבו. אברהם הגלוי הוא בבחינת 'אחד' סתם, ואילו שרשו הוא באמונה הפשוטה].

שאלה: עדין לא מובן ההבדל בין 'אחדות פשוטה' ל'אחד האמת'.

תשובה: זהו הבדל בין גילוי אור או העלם אור. באחדות פשוטה יש גילוי.

לדלג בכח 'אחד האמת'

עַל יְדֵי "אֶחָד הָאֱמֶת" [הוא הסבה במדרגת 'יחיד' לכך ש]בָּא הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי לִידֵי גִּלּוּי אוֹר עַצְמִי בְּסוֹד "בְּמִי נִמְלַךְ – בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים",

ועל כך נאמר "ועמך כלם צדיקים"[רמא]. ה' – מדרגת 'יחיד' – נמלך במחשבה הנעלמת. ומהי? צפית הענג הנעלם מנשמות עם ישראל שבתוך גופים, המקיימים מצוות מתוך קבלת עול מלכות שמים בפשיטות. זו סבת גילוי האור מתוך ההעלם העצמי.

וְכֵן כָּל הַמְשָׁכָה מַדְרֵגָה לְדַרְגָּה נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי "אֶחָד הָאֱמֶת" כִּמְבֹאָר בְּדָא"ח.

מוסבר באריכות במאמרי חסידות[רמב], ומהדברים הכי עמוקים, שכל מעבר גדול של דלוג, או מעבר רגיל, הוא בגדר 'אין' וחלל שבין שתי מדרגות 'יש'. כך הוא גם בחיצוניות העולמות, בהן יחס ההתפתחות וההתהוות בין המדרגות הוא של השתלשלות (השתלשלות היא תפיסה חיצונית), והכח שעושה את המעבר, כמו גשר, מדרגה לדרגה הוא 'אחד האמת'. אפילו בתופעה גשמית של בריאה חדשה מתוך מציאות קודמת, למשל רקבון ביצה לשם צמיחת אפרוח, יש רגע מסוים של מעבר, ובנקודה זו יש גילוי של 'אחד האמת'.

שוב, בעולם הזה הגשמי יש רק אחדות בשם המושאר, כמו חיבור חלקים, ויש אחדות אמתית באצילות, ויש 'אחדות פשוטה' לפני הצמצום ויש 'אחד האמת' בהעלם העצמי. כתוב, שהשינוי או התזוזה הקטנים ביותר בכל מקום שהוא הכח הפועל את המעבר הוא 'אחד האמת'.

אחת השאלות ששואלים כל הפילוסופים היא איך תתכן השתנות והתחלקות מתוך אחדות פשוטה? זו שאלה כללית, החל מבריאת העולם ועד לכל רגע ורגע של ההויה, המלא שינויים. ההסבר העמוק הוא, שהכח הפועל את השינוי הוא עצמו שרש האחדות ברמה הכי גבוהה – 'אחד האמת'. ללא 'אחד האמת' לא יתכנו שום תזוזה, תנועה או שינוי, אף על פי שלכאורה שינוי הוא שללילת האחדות.

שוב, אחד האמת, שרשו האמתי של אברהם בבחינת 'יחיד', לא בבחינת 'אחד', מופיע בכל מעבר בין מציאות למציאות. הרגשת אחדות זו היא המפתח להמחיש את האחדות המוחלטת שיש בעולם. השינוי עצמו נפעל בכח האחדות הכי גבוהה.

בכך סיימנו את לימוד המספר אחד. בע"ה נתחיל בפעם הבאה את המספר שנים.

* * * * *

שְׁנַיִם – זִוּוּג וְשָׁלוֹם

בשיעורים הקודמים למדנו על המספר אחד, שהוראתה "פשיטות והשתוות". המשמעות הכללית החיובית של המספר שנים – בהכרה או בתת-מודע – הוא "זיווג ושלום".

הַשְּׁנִיוּת במספר שנים

נתחיל עם הבהרה חשובה: לכל מספר יש גם "את זה לעמת זה עשה האלהים"[רמג]. לגבי המספר אחד לא הזכרנו את התופעה, שכן האחד הוא תמיד קדש לה', הוא למעלה מהקבלה בין טוב לרע. כתוב[רמד], שלגבי היחידה שבנפש – לפעמים כתוב רק על פנימיות היחידה – אין 'לעומת זה'. כנגד האמונה אין בצד השני, צד הלא-טוב. לכן כשלמדנו על המספר אחד לא הזכרנו שיש בו גם משמעות מצד הלא-טוב. כל מה שקשור לעם ישראל ולקדושה בנוי על אחד – ה' אחד, עם אחד, ארץ אחת, בית מקדש אחד, כהן גדול אחד. זה מאמר חז"ל[רמה]. ולכן אם יש ריבוי יש לקדש אותו על ידי האחד, ואם לא עושים זאת נעשה הריבוי לפילוג מן האחד ולהיפך ממנו. לעומת האחד, במספר שנים, וכך גם בשאר המספרים הבאים, יש 'לעומת זה' כנגדם. שנים מבטא שניות, היפך האחד, "שתי רשויות"[רמו].

כיון שהמספר שנים הוא הראשון במספרים שקימת בו האפשרות לכך, ו"הכל הולך אחר הפתיחה"[רמז], לכן היא במדה מסוימת הכי חזקה בו. הוא הפותח את האפשרות של רע לעומת טוב. למשל, בחז"ל יש כלל "מיעוט רבים שנים"[רמח], שבכל פעם שמופיע לשון רבים בתורה ולא מצוין כמה מתיחסים אליה בתור שנים. מנין לנו? הכלל הוא ש"הכתוב בא לפרש ולא בא לסתום"[רמט], שכל מה שכתוב בתורה הוא כדי שנבין אותו, ואם כתובה לשון רבים אני מניח להלכה שהכוונה לשנים.

נתבונן שוב בשמות המספרים המופיעים בתחלת הפרק ונראה שאין בכל המספרים מספר שנקרא בלשון ברבים חוץ משנים. לא שלשה, לא ארבעה ולא שום מספר. ברור מכאן שהטיית רבים במספר שנים חזקה יותר מהמספרים הבאים אחריו. למה? כי "הכל הולך אחר הפתיחה", כח כל דבר הוא בראשיתו, וכיוון ששנים הוא ראשית הריבוי ממילא הרגשת הריבוי שבו גדולה.

עוד רמז, שבהמשך נסביר יותר: שנים עולה בגימטריא 400, כמנין האות ת, תכלית המספר ע"פ התורה. הוא המספר הגבוה ביותר ב-כב אותיות התורה וגם המושלם ביותר, שלמות של כ בריבוע. כאשר מחלקים את כב האותיות לשני חלקים שוים, חלוקת אלב"ם בלשון הקבלה, מגלים תופעה חשובה: ת היא האות האחרונה בטור הימני, כ היא האות האחרונה בטור השמאלי, ולפיכך זוג האותיות האחרון הוא כת, והיחס ביניהם היא של ריבוע – ת ריבוע של כ. זו אחת התופעות העיקריות של מבנה אותיות ה-אב בהקשר לערכן המספרי. לעניננו, ברגע שעברנו את אחד והגענו לשנים הגענו עד לריבוי הכי גדול, לשלמות של הסוף.

עוד דבר: המלה הראשונה המתארת משהו שנברא היא "את" – "בראשית ברא אלהים את...", עוד לפני השמים והארץ – והיא כוללת את כל אותיות ה-אב מתחילה ועד סוף, מאלף ועד תיו. ההתחלה והסוף רמוזים כבר בשתי האותיות הראשונות אלף ובית.

אם כן, שנים הם מקור הריבוי וגם תוקף הריבוי, יותר מכל מספר אחר, ולכן יש ממנו יניקה חזקה של לא-טוב. איפה רואים זאת בתורה? בדבר שהיום לא כל כך נוהגים בו אבל בדורות ראשנים היו מאוד זהירים בו, והוא השמירה מזוגות. היו מקפידים לא לשתות שתי כוסות מים או לא לאכול שני ירקות וכד' מחשש יניקה לחיצונים. מנהג זה חל על כל מספר זוגי, אבל עיקר ההקפדה היתה על שנים, וככל שמתרחקים משנים הכח השלילי שבזוג מתמעט. למשל, במסכת פסחים[רנ] מובאת הסוגיה העיקרית בנושא זה, ושם שואלת הגמרא איך תקנו לשתות בליל הסדר ארבע כוסות ולא חששו לזוגות? התשובה העיקרית היא שפסח הוא ליל שימורים והכח השלילי לא יכול להזיק בו, אבל יש פירוש שעיקר המושג 'זוג' הוא שנים, ואילו ארבע כבר פחות מזיק. אמנם יש הרבה דברים בשנים, כמו לחם משנה של שבת, אבל יש מושג בתורה שבזוג יש אנרגיה שלילית שיכולה להזיק. למה? כי בשנים יש משמעות של ריבוי.

עוד דבר שנסביר: כיוון שמשמעות המספר שנים הוא זיווג ושלום כל דבר שרוצים שתשרה ביניהם ברכה ושלום צריך הדבר להיות סמוי מן העין – "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"[רנא]. הזווג צריך להיות צנוע, וברגע שהוא גלוי לעין יש ממנו יניקה לחצונים, הכחות השליליים בנפש עצמה (אצלנו אין הכוונה לשדים ורוחות). זהו אחד משרשי הצניעות, מהיסודות הגדולים ביותר בתורה.

כך גם על פי פשט, כל המספרים הלא-זוגיים הם בחינת זכר ואילו כל המספרים הזוגיים הם בחינת נקבה. כמו כן, במעשה בראשית מופיע הבטוי "כי טוב" בכל הימים חוץ מהיום השני, בו הטוב נעלם. מכל התפעות הללו רואים, שהתקון העיקרי הוא למספר שנים. ומהו? שבמקום שנים נפרדים צריך שיהיו מיוחדים, האחד יחדיר וישפיע אחדות אמתית לשנים ולהשרות ביניהם שלום אמתי.

אין שלילי מוחלט

בפרק זה אנו מסבירים את התקון שבכל מספר, את המשמעות החיובית שבו, ובדרך אגב מסבירים גם את המשמעות שלילית שעליו לתקן. חשוב לדעת: לפעמים רואים בספרים המדברים על מספרים או ערכים וענינים בתורה, שמזהים אותם עם תופעה שלילית, ואז כותבים על הדבר שהוא שלילי. למשל: ששנים הוא דבר שלילי. כמובן, דרך פנימיות התורה, ובמיוחד דרך החסידות, היא ששום דבר אינו שלילי. אם דבר קיים הוא לא יכול להיות שלילי.

ניתן דוגמה מאותיות: האותיות ק ו-ר מרכיבות את המלה שקר, וכתוב בספר הזהר[רנב] שבאותיות האלו נאחזת הסטרא אחרא והן שייכות לצד האחר, לרע. אבל בחסידות מוסבר (יש על כך מאמר של הרבי הקודם[רנג]) שבאמת לא יתכן שיש אות באותיות התורה שהיא רע גמור. הרי התורה כולה מורכבת מאותיות, והאות ק מרכיבה גם את המלה קדוש, וכך הלאה. גם השקר לא מתקיים אם אין בו נקודת אמת בתחלתו. האות ש נקראת "אתא דאבהן"[רנד], אות האבות, והיא נקודת האמת שבשקר. כלומר, השקר תמיד מתחיל עם חיקוי של אמת ואחר כך מסתעף לשקר. אם כן, ברור שלא יתכן שמהות אותיות אלו היא סטרא אחרא, לא יעלה על הדעת, אלו אותיות לשון הקדש. אכן, באמת יש בהן תופעות שמניקות את הסטרא אחרא, אבל ביסודן הן קדש. אם היינו כותבים חיבור על האותיות, כמו על המספרים, ברור שההסברה העיקרית להתבוננות על אותיות אלו לא היתה על כך שהן אותיות הסטרא אחרא. צריך לתת בכל דבר את היסוד החיובי שבו.

כך הוא גם לגבי המספרים: עיקר הענין הוא בזיהוי הממד החיובי ביותר, תקונו התכליתי של כל מספר ומספר. תקון המספר שנים גבוה מאוד – זיווג ושלום.

צניעות הזווג שבשנים

הַמִּסְפָּר "שְׁנַיִם" הוּא הַזִּוּוּג הָרִאשׁוֹן,

בלימוד החת"ת היומי, רביעי של פרשת נשא, מובאות שתי פרשיות, שבגמרא הן שתי מסכתות שלמות – מסכת סוטה ונזיר. אצל הנזיר חל איסור על שתית יין, ועל כך נאמר בפסוק "מחרצנים ועד זג"[רנה]. בענב יש חרצן וזג, הגרעין והקליפה החיצונית, אלא שיש מחלוקת מהו הזג ומהו החרצן. רש"י מביא את הפרוש שנפסק להלכה[רנו], שהחרצן הוא הגרעין והזג הוא הקליפה.

פעם הסברנו באריכות, בענין צורת הענב החיצונית המזכירה יותר מכל דבר בטבע, בממדים גדולים יותר, את הפיזיקה של האטום. יש בו גרעין, החרצן, והפרי שבין הגרעין והקליפה הוא האנרגיה. באטום היסודי ביותר, המימן, בעל המספר המועט ביותר של אלקטרונים, יש קליפת אלקטרונים אחת שמקיפה את אגירת הכח שבתוכו יש גרעין. שני דברים יש בעשייתם שחרור אנרגיה: שמן ויין. יש מושג "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[רנז], כמו אנרגיה אטומית.

יוצא לנו שהזוג הוא כמו הקליפה החיצונית, הזג. לעניננו, החרצן הוא כמו המספר אחד, הכח הפנימי, ואילו הזג היא הקליפה המקיפה סביב. לעומת זאת, בלשון התורה רואים הפוך, שחרצנים כתובים בלשון רבים והזג ביחיד – "מחרצנים ועד זג". לכן באמת יש דעה הפוכה, וזאת משום שיש באמת התכללות. אכן, בגרעין האטום היסודי ביותר יש שני מרכיבים – לא חייב – אלקטרון ופרוטון, ובעצם הקליפה מתהווית מהסיבובים המהירים של האלקטרון האחד.

בכל זאת, זג מתיחס באופן פשוט לקליפה העוטפת, וכאשר יש זווג נוספת לו משמעות של לבוש. כתוב בקבלה[רנח], שכאשר מסיימים את תפלת שמונה עשרה בברכת שים שלום וחותמים במלים "המברך את עמו ישראל בשלום", יש לכוון שבשלום אותיות מלבוש, העולה חשמל. "בשלום" פירושו המשכת הברכות כולן אל תוך השלום. הברכה שופעת מהאחד, והשלום הוא תקון השנים. ששה סדרי משנה מסתיימים במלות המשנה "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'[רנט]"[רס]. כלומר, הברכה נמשכת רק במקום בו יש שלום. שמונה עשרה הברכות נכללות ונמשכות אל תוך השלום. הוא הכלי לכך. במושגי השיעורים הקודמים: אברהם, האחד, הוא הברכה – "והיה ברכה"[רסא] – והיא נמשכת אל השלום של השנים. כאמור, מלבוש עולה חשמל, והחשמל הוא המלבוש המקיף ושומר את הזווג ומצניע אותו על מנת תהיה ממנו יניקה לחיצונים[רסב]. עוד מובא[רסג], שחשמל עולה אור פני אל, בסוד מלות סוף ברכת כהנים "יאר הוי' פניו אליך"[רסד]. לאחר מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך, שרו של עשו, שנגע בכף יריכו, ריפא אותו הקב"ה[רסה] ואז הוא עובר את המקום הנקרא פניאל[רסו]. כתוב[רסז], שפניאל הוא אותו "אור פני אל", אור הפנים, השומר מפני נגיעת שרו של עשו בכף ירך יעקב, שהיא יכולת הפגם בשמירת צניעות הזווג. זריחת ה"שמש צדקה ומרפא בכנפיה"[רסח] שהזריח לו ה' וריפא אותו היא בסוד נמשכת אור החשמל.

משמעות המספר שנים – זווג ושלום – הוא בעצם זווג בתוך השלום. הזכרנו ש"אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין" במובן של הסתרה, ובהקשר ההסבר האחרון הכוונה למוזכר בקבלה, שהאור המקיף מסמא ומסנוור את עיני החיצונים מיניקה לרע שיש בזווג שבין השנים.

חשמל הוא חש לחיצונים ומל לקדושה. יש כח נשיאת הפכים שלא לדבר ועם זאת לדבר. רב גדול, צדיק אמיתי, יכול לדבר בצורה כזו שאחד שומע ושני לא ישמע, על אף שמדבר ברבים (יש על כך סיפור ידוע). זהו דיבור השותק לאחד ומדבר לשני. דבור הוא זווג, ו"חש" היינו השמירה שמי שלא ראוי לא יראה ולא ישמע.

שנים בתבת נח

מהיכן לומדים בתורה ששנים הם זוג? הפעם הראשונה בתורה היא בפסוק על נח:

בְּחִינַת "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ",

המספר אחד קשור עם מעשה בראשית – הנכלל ב"יום אחד" – אבל פרשת נח היא כבר סיפור של שנים. כתוב בקבלה[רסט], שהיחס בין נח לתבה שלו הוא גם של זכר ונקבה. בעלי החים שבאו "שנים שנים... אל התבה זכר ונקבה"[רע] הזדהו, התחברו והתכללו בסוד נח בתבה שקלטה אותם – "אל נח אל התבה". "צוה" הוא לשון צותא וחיבור, והכוונה שה' עשה יחוד לנח, חיבר אותו חבור אמתי. כל מצוה בתורה היא לשון חבור וזווג[רעא], ויש בה כוונה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" העושה יחוד וזווג. נח הוא "מצווה ועושה" כדברי חז"ל ש"גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"[רעב]. המצווה הוא המחובר ולכן הוא גדול. מכיוון שנח מיוחד עם התיבה גם כל זוגות החיות נכללו בשלום. לכן כתוב[רעג] שתבת נח מסמלת, יותר מכל דבר אחר בתורה, את השלום של העולם הבא.

החיות מושפעות מאדם. אם האדם כשורה גם הן בסדר. ענין המבול הוא תוצאה של האדם שהשחית את דרכו וממילא הושחתה כל המציאות, ואילו אדם מתוקן כמו נח שה' ראה אותו "צדיק... בדור הזה"[רעד] בזכותו יש יחוד ושלום בכל מעשה בראשית. זה כל תפקיד האדם. עליו להיות "מצווה", באחדות המתחילה בשלום הבית שלו, ולפי ערך האחדות כך הוא משפיע אחדות ושלום בכל מעשה בראשית. שוב, הסמל העיקרי של אחדות ושלום בקבלה הוא תבת נח, ולכן כתוב שהיא דוגמה של עולם הבא במדרגתו הגבוהה, הנקראת 'לעתיד לבוא'. חז"ל אומרים[רעה] שבכל משך המבול לא היה יחוד גשמי בין נח לאשתו, היה אסור להם להתיחד בזמן של צער לעולם, אבל היחוד שלו היה קיים עם התבה עצמה.

כח היחוד בתבות הדבור

הבעל שם טוב אומר[רעו], שהתבה היא תבת הדבור. "בא... אל התבה"[רעז] הוא סוד ה"מל", דבור בסוד הזווג, עם הדבור שלו עצמו כאשר האדם מתפלל או לומד. כל אחד הוא זכר ביחס לדבורו, ולבוא אל התבה היינו להיכנס לתוך הדבור. זו אחת התורות היסודיות ביותר של הבעל שם טוב והחסידות. ידוע בשם תלמידי הבעל שם טוב[רעח], שככל שאדם נזהר לא לדבר דברים בטלים כך הוא נשמר ממחשבות זרות, אפילו יותר ממשמירה מעברות. שיבוש מחשבות האדם והכנסת מחשבות זרות והרהורים רעים בו הם תוצאה של דברים בטלים. אדם המוצא את עצמו כבול למחשבות ובלבולים שונים ולא מצליח להשתחרר מהם לא צריך לחפש אצלו עברות, שכן עיקר סבת בלבולי הראש הוא דברים בטלים. מהם דברים בטלים? דבור ללא יחוד, שהוצאתי אותו לבטלה. כמו המושג 'לבטלה' לגבי פגם הברית כך הוא לגבי פגם הדבור. זהו פגם "ברית הלשון"[רעט]. דבור אמתי הוא דבור נחוץ, רציני ונאמר לתועלת של קדושה. כתוב שהדבר שמתנקם באדם הוא הדבורים הבטלים שלו, ולכן חז"ל דורשים על הפסוק "'מגיד לאדם מה שחו'[רפ] – אפילו שיחה קלה בין איש לאשתו"[רפא], שאדם עתיד ליתן על כך את הדין לעתיד לבוא.

נסייג: יכול מישהו לשמוע את מה שאמרנו כעת ולהחליט שעדיף לשתוק. ידוע בחסידות שגם זה לא נכון. אחד מגדולי החסידות, ר' אהרן מקרלין, תיקן תקנה בין חסידיו לשבת ולדבר שיחת רעים בין מנחה למעריב, שכח אחד יספר לשני מה קרה לו היום. זו תקנה מהפכנית, שכן זהו זמן קדוש ביותר המוקדש ללימוד 'עין יעקב'. כמו בעל ואשה, כל היום היה האיש בעסקיו ויש צורך אנושי-פשוט לשתף אחד את השני בחוויות היום. הוא הסביר, שענין חיבור בין הנפשות חשוב יותר אפילו מלימוד עין יעקב, לפני הכל. בחסידות קרלין הנקודה העיקרית היא אהבת אחים. לענין איש ואשה – לא לחשוב שאסור לדבר[רפב]. אם אדם ישתוק יפריד הדבר בין הלבבות. מטרת הדבור היא יחוד בין שנים, וקודם הזכרנו שהמספר שנים קשור עם נשים המצטיינות בדבור – "עשרה קבים של שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו הנשים"[רפג]. לכן הדבור הוא דבר חיובי ביותר, לחבר, אבל כשמדובר בדברים שליליים הוא רע מאוד, ולכן צריך אדם לבחון היטב מטרת הדבור היא לקרב את הלבבות או סתם יצר לדברים בטלים, שאזי הוא גרוע ביותר.

אם כן, עיקר תקון האדם הוא "בא אל התבה" – לעשות יחוד עם הדבור וממילא יש כח בדבור זה ליחד בין איש לרעהו. על כך נאמר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[רפד], שהאדם נמצא בתוך הדבור ואינו "אחד בפה אחד בלב"[רפה], אלא "פיו ולבו שוים"[רפו]. כאשר הדברים יוצאים מן הלב, שיש בהם יחוד בין המדבר לדיבוריו, הם גורמים יחוד בינו ובין חברו ו"ברית כרותה שדברים היוצאים מן הלב... ופועלים את פעולתם" – פעולת היחוד.

הזווג בין נח לתבה הוא העקרון העולה מדברי הבעל שם טוב. כיון שנח קיים את הזווג – "כאשר צוה אלהים את נח"[רפז] – לכן יש לו כח להשפיע זווג ושלום פנימי כמו שיהיה לעתיד לבוא בין כל הנבראים. וכאמור, זוהי הוראת המספר שנים.

וְהוּא סוֹד הַזִּוּוּג וְהַשְּׁלוֹם (בַּיִת) שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה.

התכללות השנים באחד

כאמור, המספר שנים קשור עם פרשת נח, הפרשה השניה בתורה, ואילו פרשת בראשית שייכת בעיקר למספר אחד. בספר תקוני זהר כתוב[רפח], שהמלה בראשית עצמה עולה בגימטריא אחד במספר קטן. נח אותיות חן, וכאשר מכים את אותיות שמו – נ פעמים ח – עולה ת, 400, סוד השנים.

אף על פי שבכללות בראשית הוא אחד ונח הוא בסוד שנים, יש חיבור בין שתי הפרשיות ולפיכך יש ודאי שרש לשנים בתוך האחד, ומכחו יכול האחד להתחבר, להשפיע ולברך את השנים. השנים הוא השלום, וכאשר האחד מברך את השלום יש בו שפע ברכה. אם אין שלום אין ברכה, אבל אם יש מקום שלם – "שכינתא לא שריא אלא באתר שלים"[רפט] – יש בו ברכה. אדמו"ר הזקן מסביר[רצ] לגבי מצות אהבת ישראל, שאין שום ברכה לעם ישראל ללא שלום. למה האחד יכול לברך את השנים? בגלל שגם בו יש שנים, אלא שהם אצלו בגדר נשיאת הפכים – "שני הפכים בנושא אחד".

נזכיר: הוראת המספר אחד הוא פשיטות והשתוות, כאשר 'פשיטות' הוא אחדות פשוטה, ואילו 'השתוות' היא כח נשיאת הפכים בנושא אחד, עד שבשרשם, בעצם, הם אינם הפכים כלל.

אם כן, השנים כלולים באחד, ואם פרשת בראשית היא בסוד האחד יש לזהות בה את שרש השנים. אכן, האות הראשונה בפרשת בראשית היא האות ב הגדולה, והיא מבטאת את התכללות השנים בתוך האחד ומגלה את כח נשיאת ההפכים שבו. תופעה זו – התכללות השנים באחד – נמשכת לאורך כל הפרשה: כבר בפסוק הראשון נאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כאשר שמים וארץ הם שנים, זכר ונקבה, ויש שם קדוש המיחד אותם, שם אהוה – "את השמים ואת הארץ"[רצא] – הנקרא שם הטוב (לפי ערכו המספרי). על שם זה נאמר הפסוק "אומר לדבק טוב"[רצב] על היותו מדביק יחד שמים וארץ, כמו הנאמר על איש ואשה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[רצג]. זהו הצדיק, הנמצא בשמים ובארץ יחד – "כי כל בשמים ובארץ"[רצד], "דאחיד בשמיא ובארעא"[רצה]. בעבודת ה' זהו הכשרון להיות 'אין וועלט – אויס וועלט'[רצו], להיות קשור למציאות ועם זאת לרוחניות האלקית בבת אחת ממש. על הצדיק, שבסוד השם הטוב – אהוה – נאמר "אמרו צדיק כי טוב"[רצז]. אלו השנים – השמים והארץ – הכלולים בסוד האחד באחדות פשוטה.

אחר כך, בפרשת נח, הופכים השנים לנפרדים ויש צדיק שמצוה עליו לאחד אותם – "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"[רצח]. זהו נח. אכן, גם בפרשת בראשית יש זוג, שנים – בריאת אדם וחוה – אם כן למה אמרנו שהזוג הראשון הוא רק בפרשת נח?

וְכֵן נֶאֱמַר בִּבְרִיאַת אָדָם הָרִאשׁוֹן: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם".

רואים שאמנם אדם וחוה נבראו שנים, זכר ונקבה, אבל נבראו כאחד, בלשון חז"ל "דו פרצופין"[רצט]. הכוונה אחד ממש. אחר כך ה' ניסר אותם ואז חזרו להיות שנים, פנים בפנים, אבל בתחלה נבראו לגמרי בסוד האחד – התכללות השנים תוך האחד.

כיצד הם נקראים? אדם. נח ואשתו מצוינים לחוד. אשתו היא בחינת חן, היא משקפת אותו בסוד "ונח מצא חן". זה כמו "מצא אשה מצא טוב", מצא את בת זוגו, את החן. בכל זאת הם שני דברים נפרדים, ואילו המלה אדם כוללת את שניהם – את אדם ואת חוה – לגמרי. נח נמצא ביחס מאוזן וסימטרי עם אשתו. חז"ל אמרו[ש] ששמה הוא נעמה, אבל יש כמה בחינות בזווגו של נח, ואחד מהם נקרא חן – "ונח מצא חן בעיני הוי'"[שא], על דרך "מצא אשה מצא טוב"[שב], שהאשה נקראת חן – "אשת חן תתמך כבוד"[שג]. ויש בחינה שהאשה היא התבה עצמה, כמו שהזכרנו קודם, בסוד "בא אל התבה". החן והתבה שניהם בסוד דבור הפה שלו. כתוב שעיקר החן הוא בפה – "דברי פי חכם חן"[שד] – ולכן בספר יצירה כתוב[שה] שהחן הוא מתנת הפה. כמו שנח וחן הם השתקפות של דבר והיפוכו כך כתוב שהמספרים חן (58) ו-פה (85) משתקפים. חן הצדיק הוא הדבור שלו, ופגם של חן הפה – של דבור "אחד בפה ואחד בלב" – הוא חנופה[שו]. זו האשה הרעה של "שקר החן והבל היפי"[שז] [מענין שתלמידי הבעל שם טוב בחרו להשתמש בפסוק זה בסיום כל מאמר שהביאו בשמו, בצורת ראשי תבות (ודפח"ח), בעיקר אצל רבי יעקב יוסף מפולנאה בספרי תולדות יעקב יוסף].

אחד ושנים – אחדות והתאמה

אם כן, יש זווג בתיאום מושלם. היום, כאשר מדברים על זווגים משתמשים בבטוי התאמה. זו המדרגה השניה, של נח. אם אדם שואף רק להתאמה הוא אינו בקשר עם 'אחד האמת', וממילא גם השלום אינו מלא. לכן הפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'", המבטא מצב מאוזן, מותאם ומושלם, הוא האחרון בפרשת בראשית, ולא מובא בפרשת נח. כלומר, ההתאמה של נח חייבת להיות כלולה בסוד האחדות של בראשית. ללא זה, תהיה יניקה לחיצונים, כמו זווג שאינו שמור. מנטליות של התאמה בלבד תניק בהכרח את החיצונים ולא תגיע לשלום אמתי. לא שהתאמה אינה דבר חשוב, אלא שהיא אינה העיקר, היא צריכה להבטל בתוך אחדות גבוהה יותר של 'אדם' – "ויקרא שמם אדם"[שח] – של אחד ממש, ולא רק "מצא חן". אמנם צריכה להיות התאמה ולא רק מציאת בת זוג וכריתת ברית, אבל אם זו רק התאמה בני הזוג הם עדין שנים. אבל 'אחד האמת' הוא אדם.

הזכרנו לפני כמה שיעורים, שהאריז"ל אומר[שט] שגם המלה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" כוללת זכר ונקבה, שהאותיות אח הן הצד הזכרי שבה והאות ד היא האות הנקבית, המלכות שבה. ובזהר כתוב[שי] שבכל מקום שאין זווג ויחוד שלם של זכר ונקבה אין בו השראה.

כמו שבאים לחופה ומברכים את החתן והכלה שה' יברך אותם בכל הברכות הכתובות בתורה, כך אין כח להניע ברכה אם היא לא לקראת חתן וכלה. שבע ברכות הן מקור הברכות כולם, ואם אין חתן וכלה אין טעם ומניע לברכה. ברכה היא שפע מן האחד אל השנים על מנת לאחד אותם באמת, ולכן הברכה חייבת להיות אל הזוג שתחת החופה, שדומה למלבוש החשמל העוטף אותם. כתוב[שיא] שהמלים שבע ברכות עולות 1000, הרומזים לאלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה[שיב], ומשה ביחס לתורה היה כיחס חתן לכלה. לכן כתוב שהתורה נקראת "כלת משה"[שיג], הם באחדות, כמו נח והתבה, וה' מסר את התורה אליו כמו שמוסרים כלה לחתן. לכן ה' ברך את הזוג והמשיך לו אלף ברכות, אלף אורות. אחר כך כשמשה רבינו ירד מההר "כי שחת עמך"[שיד] ונאלץ לשבור את הלוחות הסתלקו ממנו אלף האורות. הוא עצמו לא ביחוד פנימי עם הלוחות, עם התורה, עד שנאלץ לשבור אותן בשביל להציל את הכלה של הקב"ה – את ישראל. הזווג עם התורה היה אישי-פרטי של משה, והוא נאלץ לוותר על הכלה שלו בשביל הכלה של ה'.

נסכם הסבר הפסוק: הסמיכות של "זכר ונקבה בראם" ל"ויברך אותם" הם סבה ותוצאה, שברכה נמשכת רק למציאות של זכר ונקבה, של שנים, ולכן הברכה הראשונה שנאמרה בתורה היא "פרו ורבו", בתחלה לדגים ואחר כך לאדם. התוצאה היא "ויקרא את שמם אדם", שהשם 'אדם' עושה את שניהם אחד. בסדר הפרשות התהליך הוא מפרשת בראשית, בה מתכללים השנים באחד, לפרשת נח, בה נמשך האחד בתוך השנים.

"אָדָם" [הרמוז באות א שבמלה אדם] הוּא הָאֶחָד הַכּוֹלֵל שְׁנַיִם

על פי האריז"ל אדם עולה מה, שהוא אחד ממילויי שם הוי' (יוד הא ואו הא). במלויי אותיות נחשבות אותיות המילוי כנקבה לגבי אותיות השרש הזכריות. במילוי שם הוי' זה עולות אותיות המילוי – וד א או א – כמנין חוה[שטו]. כלומר, אדם הוא שם הוי' עם המילוי וחוה את המלוי בלבד. מכך עולה שאדם הוא האחד הכולל שנים.

בְּסוֹד "פָּנִים וְאָחוֹר" –

אם כן, האחד רמוז באות א, ואילו לגבי השנים הוסבר שרמוזים במספר 400, בסוד המלה את, העולה בגימטריא פנים ואחור – הפנים הם האחד והאחור הוא השנים. לגבי בריאת האדם כתוב בספר תהלים הפסוק[שטז]:

"אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" [פנים ואחור],

מכאן דורשים חז"ל[שיז] שאדם הראשון נברא "דו פרצופין", פנים ואחור, תאומים. זה יותר מהתאמה, כמו שנים התואמים זה את זה, אבל כאן אלו תאומים שבגדר אחד ממש, מחוברים לגמרי.

רמז נוסף בקבלה לאחד הכלול בשנים: חז"ל לומדים ש"חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת"[שיח] מסופי תבות המלים "בראשית ברא אלהים"[שיט], אלא שאינם לפי הסדר. המלים שבסוף מעשה בראשית הן "ברא אלהים לעשות"[שכ], וכאן סופי התבות אמת הן לפי הסדר. איזה סדר יש בסופי התבות שבתחלת הבריאה? תאם. האמת שבחותם מעשה בראשית הוא תאום, אבל במובן של שנים הכלולים בתוך האחד[שכא].

מהו סיום הפסוק?

וְזֶהוּ "בְּיוֹם הִבָּרְאָם" – "אַבְרָהָם" כַּנַּ"ל [בלימוד המספר אחד, על האחדות המוחשית שמחדיר אברהם בכל מעשה בראשית, בגילוי אהבת ה' לבריאה כולה, בסוד השם אל].

בְּנֹחַ נִפְרְדוּ [השנים שבתוך אדם האחד] לִ"שְׁנַיִם שְׁנַיִם" [וברגע שמתגלים שנים יש כבר עוד שנים, שנים ברבוע. "שנים שהם ארבע"[שכב], בלשון חז"ל] – [ועוד לפני כן, בפסוק האחרון של פרשת בראשית, שעדין חותם ונכלל בסוד בראשית, אבל מאידך את פרשת נח] בְּחִינַת "וְנֹחַ מָצָא חֵן" וְדַ"ל.

למה בכל זאת נכלל פסוק זה בפרשת בראשית? בגלל שנח מצא חן "בעני הוי'", הוא עדין בתוך האחד. בהמשך, כאשר "נח מצא חן" מתגלה בסוד הזווג בין נח והתבה, נעשים השנים נפרדים ממש, ואז נח מצווה מה' ומקבל בכך כח לאחד את השנים בזווג ושלום אמתי, ועל ידי כך להשרות את הברכה.

נראה את הערה כא, על הרמז בבטוי פנים ואחור:

כא. "פָּנִים וְאָחוֹר" הוּא סוֹד "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – אֶת", שֶׁהוּא "פָּנִים וְאָחוֹר" כב אַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא.

ורמז נוסף על הפסוק "ונח מצא חן", בו רואים שנח משתקף סביב המלה "מצא" – "נח" מכאן ו"חן" מכאן. הרמז הוא בפסוק הנאמר על המן. בעוד שבוע יחול חג השבועות בו נתנה התורה, ונאמר "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד"[שכג]. המן התחיל לרדת ביום טו אייר[שכד], וכעבור חמשה עשר ימים, בראש חודש סיון, הביא את עם ישראל למצב של אחדות – "'ויחן שם ישראל כנגד ההר'[שכה] – כאיש אחד בלב אחד"[שכו]. מהלשון "ויחן" בלשון יחיד למדו חז"ל שכאשר הגיעו ישראל להר סיני בפעם היחידה בכל המסעות במדבר הגיעו לאחדות אמתית, ולכן זכו לקבל את התורה. אין ברכה יותר מהתורה עצמה, ולכן היא יכולה לשרות רק "באתר שלים"[שכז], במקום של שלום. ויחן הוא לשון חן, שכולם הגיעו לסוד "ונח מצא חן".

לכל זה זכו בזכות המן, ועליו כתוב הפסוק הבא:

כב. וְכֵן בְּסוֹד "דַּק מְחֻסְפָּס דַּק" (שמות טז, יד), [כאשר מחספס עולה] אַבְרָהָם בָּאֶמְצָע, וְ[אילו המלה דק פעמים עולות] יִצְחָק מְחוּלָּק לִשְּׁנָיִם בְּסוֹד "חֵן".

היחוד בין אברהם ליצחק מופיע גם בפסוק "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[שכח], סוד העקדה בין אברהם ליצחק[שכט]. אבל בפסוק זה מתבטא הקשר ע"י אברהם בתור ציר אמצעי ויצחק מחולק לשנים. כמו גרעין אטום באמצע וקליפה של סיבוב לבן סביבו.

נסביר כעת יותר את התופעה של אלקטרון אחד, ובכל זאת הוא בעצם שנים. כשדבר מסתובב הוא נמצא בשני מקומות – שתי קצוות – ובכל זאת הוא אחד. אצלנו, האחד המסתובב הוא יצחק, דק-דק, חצי כאן וחצי כאן, ואילו אברהם הוא המחספס שבאמצע.

מבין האבות אברהם הוא האחד ויצחק הוא השנים. לכן כתוב[של] שיצחק הוא מסטרא דנוקבא, הוא בעצם גלגול וחלק מנשמת שרה, יותר מאשר אברהם, ובעצם הוא נשמה של אשה. לפי זה, היחוד בין אברהם ליצחק הוא כיחוד זכר ונקבה, יחוד חסד ("זכר חסדו"[שלא]) וגבורה (שבנינה "מן הגבורות"[שלב]). מה פועלת הגבורה? חלוקה לשנים, ואילו החסד נשאר תמיד אחד. אם כן, רואים בסוד המן שישראל אכלו את יחוד שרשי נשמות האבות.

[אברהם, יצחק ויעקב הם בסוד המספרים אחד, שנים ושלשה, באופן של ירידה. בתור מדרגות של אחד הם בסוד 'אחד, יחיד ומיוחד'. זהו סדר של התעצמות, בו כל אחד עולה במעלה על קודמו, ואין כאן מקומו[שלג]]

חלוקה זו – "דק מחספס דק" – נקראת חן. מהו חן? מה שנקרא היום סימטריה, שיש ציר ושני דברים שוים סביבו. למה מחספס הוא הציר? נסביר בעבודת ה': הבעל שם טוב אומר[שלד] שאם יש שתי חתיכות כסף או זהב ורוצים להדביק אותם יחד אם הם חלקות זה לא ילך, אי אפשר להדביק. אבל אם הצדדים מחוספסים ניתן להדביק. מה הכוונה? אם אדם רוצה להישאר עצמו, בלי להוריד קצת מעצמו, מהישות שלו, לא יוכל אף פעם להדביק יחד. אבל ניתן מצב מחוספס באמצע, שנוגע לשניהם, שאחד כולל בעצמו את השנים – ניתן להדביק את שניהם. זו תורה חשובה מהבעל שם טוב. כל אחד בפני עצמו הוא 'דק', בעדינות, אבל באמצע צריך שיהיה 'מחוספס'. המן היה הדבר הכי עדין ודק, ועם זאת היה בו כח פנימי של 'מחוספס' שהדביק יחד את שתי הדקויות שלו....

חסר הסיום.

* * * * *

רות וערפה – האחת והשנית

לפני שבועיים למדנו על המספר שנים. בחג השבועות ראיתי רעיון בפרוש בעל הבן איש חי למגלת רות על הפסוק "שם האחת ערפה ושם השנית רות"[שלה], שתי כלותיו של אלימלך מבני עמון, רות המואביה וערפה. ערפה השתיכה לסטרא אחרא, לצד השני, ועל אף שהיה לה רצון להתקרב, הוא לא היה אמתי, ולכן נדחה. עד כדי כך שבהמשך היא האמא של גלית ואחיו[שלו], ואילו רות היא אמו של דוד המלך, שנלחם נגד גלית.

היה צורך בבירור חיצוני בין שתי כלות אלו, וזה היה התפקיד של נעמי. מלבד זאת, היה צורך בבירור פנימי בתוך רות עצמה, שהיתה גיורת ויצאה מטומאה לטהרה. הבירור החיצוני של נעמי דומה לתפקיד של שרה, שענינו היה לברר אצל אברהם ולהבדיל בין הדברים הטובים לבין אלו שאינם, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת"[שלז]. אברהם רוצה לקבל את כולם ולקרב אותם, ורק לשרה, שהיה אברהם "טפל לשרה בנביאות"[שלח], החוש וההבחנה איזה גיור עליהם לקרב ואיזה לזרוק. שרה היא שאמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה"[שלט], ועל כך אמר ה' לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[שמ]. אמירת ה' לאברהם לשמוע בקול שרה הוא לענין הדחיה, היא יודעת מה צריך לברור יותר ממה שאתה יודע. אתה בכלל לא יודע, אתה רוצה לקרב את כולם. אצלנו, רואים שאצל נעמי היה כח להבחין ולברר בין שתי הכלות, הבאות ורוצות להתקרב, מי דוברת אמת ומי משקרת. לזהות ברצון הטוב שבחיצוניות את מקורו בפנימיות.

שואל הבן איש חי: למה ערפה נקראת "האחת" ואילו רות נקראת "השנית"? אם ערפה היתה נשואה לבן הגדול, מחלון, ורות לבן הקטן, כליון, היה הסדר מובן, לפי סדר הגיל, אבל כאן הסדר הפוך. בענין אחר, על הפסוק "ושם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל"[שמא], מסבירים בקבלה[שמב] ש"הגדולה" היינו אות ה הגדולה שבשם הוי', ואילו "הקטנה" היינו אות ה קטנה שבו. כלומר, לאה כנגד האות ה עילאה שבשם הוי', כנגד בינה, ואילו רחל כנגד האות ה תתאה בשבשם, כנגד מלכות. זו דוגמא לאותו מטבע לשון, אבל הוא מוסבר, אין בו קושיא. שם באמת הקטנה היא רחל והגדולה לאה. אבל מה פתאום ערפה היא "האחת" ורות היא "השנית"?

אחת – התדרדרות; שנים – השתנות

מסביר הבן איש חי על דרך הדרוש, שאחת מלשון "נחות דרגא"[שמג], נחיתה וירידה בארמית. ל"אחת" יש כבר נטיה לצאת, לרדת החוצה, וזו ערפה. בשיעור הקודם למדנו, שהאחד מיוחד בקדושה – "הוי' אחד" – ולא משאיר יניקה לחיצונים, בשונה מהמספר שנים, ממנו יכול להיות יניקה לשניות, לקליפה. לפי זה יש לומר של"אחת", מלשון נקבה, יש נטיה לירידה לקליפה, ואילו ל"אחד" מלשון זכר אין ירידה.

איך מפרש הבן איש חי לחיוב את המלה "השנית"? שנים הוא לשון השתנות, שינוי המהות, להיות אחרת ולחזור בתשובה, כמו גר שמתקרב ונכנס תחת כנפי השכינה. הרמב"ם בהלכות תשובה[שמד] כותב שעשית תשובה מתבטאת בשינוי מקום ושינוי השם, ולמה? להראות שהאדם אחר. המשמעות של שנים היא כח מספיק כדי להשתנות. כתוב בחסידות, שכח השינוי של שנים נקרא "פושט צורה ולובש צורה"[שמה], לפשוט את כל הצורה הקודמת, את האישיות ואת כל ההזדהות הקודמת, ולהזדהות עם משהו חדש לגמרי. זהו כח שבנוי על מספר שנים. הכח להיות אחרת הוא דבר חיובי, לחזור בתשובה, להיות אדם אחר. בהקשר לרות, היא נקראת "השנית" על שם כחה להיות אחרת, להשתנות – "ושם השנית רות". לעומתה, ערפה נקראת "אחת" מכיוון שהיא רק יורדת, אין לה כח לעלות. היא בירידה מתמדת, מדחי אל דחי, ללא כח להתעלות ולהשתנות. עד כאן הסבר הבן איש חי.

על פי זה אפשר גם להסביר דבר שכתוב בספר התניא: תמיד מדיקים בסבת כינוי אדמו"ר הזקן לנפש הבהמית בתחלת הספר "נפש אחת מצד הקליפה..."[שמו], ואילו את הנפש האלקית הוא מכנה "ונפש השנית בישראל היא חלק אלו-ה ממעל ממש"[שמז]. את השאלה שואלים מפרשי התניא ויש כל מיני פירושים, שהפשוט ביניהם הוא לפי הגיל – נפש הבהמית מבוגרת מהנפש האלוקית[שמח], שכן היא נכנסת לאדם מאז לידתו. כתוב "יצר לב האדם רע מנעוריו"[שמט], וחז"ל מדייקים ש"מנעוריו" פירושו "משעה שננער לצאת ממעי אמו"[שנ], מהרגע שהוא נולד הנפש הבהמית בתוכו. לעומתה, הנפש האלוקית נכנסת לאדם, חודרת לפנימיותו ונותנת לו כח להתגבר על יצרו רק בגיל שלש-עשרה[שנא]. הוא ודאי ילד טוב מקטנות, אבל כח לנפש להתגבר על הנטיות הלא טובות ולהילחם בהן מגיע רק כאשר הוא מתבגר. זהו ההסבר על פי הפשט. בעומק, כמעט ברור לי שהוא מרמז לפסוק במגילת רות לפי ההסבר שראינו מהבן איש חי, ש"נפש אחת" היא נטית הנפש הבהמית לירידה לקליפות ואילו "נפש השנית" היא כח ההשתנות וחזרה בתשובה שבנפש האלקית.

דוגמה נוספת: לגבי חנה ופנינה כתוב "שם אחת חנה ושם השנית פנִנָּה"^[שנב], לא 'האחת'. לפי דברי הבן איש חי, מסתבר שהאשה החשובה נקראת "אחת", ולכן מתאים שחנה נקראת כך, שכן בעיני אלקנה היא היתה עקרת הבית. ועוד, פנינה היתה מצירה לחנה, עד שחז"ל[שנג] משווים אותה במדה מסוימת לשטן של חנה, ועם זאת היא בת ישראל, ולכן ודאי שיש לה תקון ויכולת שינוי. מסתבר שאם חנה היא הצדיקה פנינה היא בעלת התשובה, לכן היא נקראת "השנית". כוונתה היתה לשם שמים – "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" – שחנה תתפלל יותר טוב. היא הרגיזה את חנה עד שהגיעו מים עד נפש כדי שכך תבוא הישועה, וכך היה. "וכעסתה צרתה גם כעס"[שנד], היא בפירוש הרגיזה אותה, "בעבור הרעימה" – מתוך מטרה להרגיז אותה. זו הנהגה שקימת אפילו אצל צדיקים גדולים (בחסידות חב"ד כמעט לא רואים אותה), במיוחד אצל רבי ברוך ממעז'יבוז', שהיו מעיקים לאנשים, צועקים עליהם בקול רם ורוגז, ממש עושים להם צרות כדי שירגישו רע על הנשמה, ועל ידי כך המשיכו להם ישועה. צדיקים אלו היו מוכנים אפילו לותר על חלקם בגן עדן לשם כך. זו מדה של "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו". חז"ל דורשים על הפסוק על התורה "'ורחוק מפנינים'[שנה] – שהיתה לפני ולפנים"[שנו], ומכאן רואים שיש קשר בין פנינה לפנים ופנימיות.

עוד דוגמה: על עדה וצילה אפשר לדרוש את אותו רעיון מאוד יפה, לפי רש"י שמסביר את שמותיהן. כתוב "שם האחת עדה ושם השנית צלה"[שנז], שצילה היתה אמורה להיות לא למטרת הולדת בנים אלא שמשהו השתנה אצלה, המזל, ובכל זאת הולידה. לעומתה, עדה היתה בשביל להוליד.

אם כן, ראינו כמה דוגמאות לפי פירוש הבן איש חי, על פיהן "השנית" הוא כח של השתנות לטובה, ואת הרעיון צריך לחבר עם הנלמד על משמעות המספר שנים – זווג ושלום. הרעיון הוא, שבשביל להגיע לשלום צריך כל אדם לגלות בעצמו את הכח להשתנות. אם אין את החספוס שכל אחד מוכן להזיז את עצמו במשהו ולהשתנות לקראת השני אין סיכוי להגיע לזווג ושלום בין השנים. כמובן, השתנות יכולה להיות גם לרעה, אבל עיקר החידוש למעליותא, ו"מרובה מדה טובה" בכפליים, הוא יכולת ההשתנות לטובה, כח של תשובה. כח זה הכרחי ונחוץ לשנים כדי להגיע למצב של זווג ושלום אמתי.

ירידה של טשטוש או של ברור

אפשר להסביר עוד קצת. אמרנו שב"אחת" יש כח ירידה שיכול להיות לפעמים שלילי – טמיעה ושקיעה בקליפות. מהו? שויון לא אמיתי. אחד הוא פשיטות והשתוות, אבל אם יבוא מישהו ויאמר שכולנו שווים, יהודים וגוים, באופן שנוגד את רצון ה' שבתורה, בכך הוא משחית. שויון שלא על פי תורה הוא אחת ממכות הדור הזה. שויון שיכול להניק את קליפות הוא השוואה בין קודש לחול או בין טהור לטמא על מנת להוריד את הכבוד.

בפשטות, מה ההבדל בין השתוות אמתית למסולפת? בהשתוות אמתית מה שהיה נדמה למטה עולה למעלה ומשתווה לעליון, ולא שהעליון נשחת בשביל ההשתוות. היום יש שאומרים, שבשביל ערך ההשתוות אפשר אפילו להשחית את המעלה ובלבד שישתווה העליון אל התחתון. למשל, לקחת אדם עם מדות תרומיות ונעלות ולומר לו להיות שווה לאדם נחות דרגה תוך השחתת המדות שלו. זהו נזק. בהשתוות זו משתווים כולם בגיהנם, ולא כולם בגן עדן כמו בהשתוות של הקדושה.

אכן, גם בקדושה יכול להיות צדיק שבשביל דורו יורד, כמו שאמר ה' למשה רבינו "לך רד כי שחת עמך"[שנח], כדי להיות מספיק קרוב אליהם במטרה להעלות אותם, אבל הקליפות רוצות להוריד את האדם ולהשאירו למטה. כך בדיוק כתוב[שנט] על אברהם אבינו – "אחד היה אברהם"[שס] – שיורד לגיהנום להציל את בניו. לא כתוב זאת על אף צדיק אחר, ולכן רואים שירידת ה"אחד" היא תכונה מיוחדת לו. הזכרנו את פירוש חז"ל[שסא] לאותיות המלה אחד, שהאות א היא "אלופו של עולם" והיא בעצם ה"אחד", והאות ח היא הירידה בקדושה (חית עצמה מלשון נחיתה, ולכן ב"אחת" יש יותר משמעות של נחיתה מאשר ב"אחד"). לאידך, האות א יכולה גם להיות השתוות של שקר, ולכן התורה מתחילה באות ב[שסב] [ובאמת הוסבר בשיעור הקודם, שהאות ב של בראשית באה לכלול את השנים באחד, כפי שפרשת נח היא המשכת האחד בשנים, וזאת כדי שיהיה ברור מהתחלה שיש הבדלה בין אור לחושך].

מה רצתה ערפה בהתקרבות לעם ישראל? לא להיות יהודיה בלבד ולא גויה, אלא להיות גויה ויהודיה יחד. כמו גוי שמגיע לארץ לאיזה קיבוץ ונשאר גוי. הרי כולם שוים. כנראה שזו היתה השקפתה. זו השקפה של ערבוביה. כל התורה נתנה כדי להינצל מכך, ולכן צריך בהבדלה "בין האור ובין החושך"[שסג]. רק אחרי שמבדילים אפשר להגיע לאחדות ושויון אמתיים שהכל יום – "יום אחד"[שסד]. בתחלה "אור וחושך משתמשים בערבוביה"[שסה], וזה בדיוק מצב הקליפות שהאור בהן הוא אור נחשך. ההבדלה שאחריה היא הגדרת תחום מיוחד לאור ולחושך, עד שבסוף ה"אחד" האמיתי הוא הגלוי שהכל יום ואף החושך עצמו הופך ליום – "לאתהפכא חשוכא לנהורא"[שסו]. זהו האחד האמתי.

[תמיד יש מצב ראשוני שאינו אידיאלי, בערבוביה. כך ה' בורא את העולם ומכוון בעצמו את מאורעות השבירה – יש דברים שהוא עצמו מברר ומתקן, כמו להבדיל בין האור והחושך, אבל הרבה דברים הוא השאיר לנו. זהו ענין הבחירה החופשית]

אברהם, שנקרא "אחד", הוא בטבע ההשתוות, ולכן בירידה שלו הוא צריך את שרה כדי להבחין. יש בו את טבע הירידה, כטבע החסד לרדת, ומטבעו הטוב לרדת ולקרב את כולם, ואפילו "לו ישמעאל יחיה לפניך"[שסז]. הוא ידע שישמעאל אינו בסדר, אבל הוא מלמד עליו זכות. לא תמיד טוב ללמד זכות על מי שלא מגיע לו, שכן הדבר יכול לתת יניקת כחות לחיצונים. במושג אחד יש תכונה של ירידה. לעומת זאת, פנימיות השנים היא האות ש, המבטאת את טבע האש[שסח]. כמו שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ועד כדי אפשרות יניקת החיצונים, אש עולה מלמטה למעלה[שסט]. זו העליה של יצחק, והשניות שיש בה היא לידת עשו. את ההבדל ביניהם ניתן לראות בדתות שיצאו מהם: דתו של עשו היא עבודה זרה, שיש בה שניות ועבודה זרב גמורה, ואילו בדתו של ישמעאל יש אחדות במדה מסוימת, אלא שזו אחדות מושחתת של ערבוביה, של הורדה למטה, שהכל אותו הדבר וממילא אפשר 'לעשות חיים'[שע]. לכן דוקא פה בארץ, יותר מכל מקום אחר, השבוש של השתוות אתם הוא טבע של השחתה עצמית, שכולם יהיו עַרְבִים, כמה שיותר למטה. זו השחתה של מדת ה"אחד" שבאברהם.

שנים הוא גם מלשון שנה, ולכן עיקר עבודת התשובה הוא בראש השנה. כל השנה משתנה, וכמו שכתוב בתניא[שעא], שאור חדש שלא היה מעולם יורד מלמעלה והוא גדול יותר מכל אור שהיה אי-פעם מבריאת העולם. שינוי זה בכל טבע העולם, אפילו בחיצוניות, קורה בראש השנה. בספר יצירה מובאים שלשה ממדים "עולם, שנה, נפש"[שעב]. ממד הנפש, הפנימי, הוא בסוד האחד, ממד הזמן – שנה – הוא תקון השניות שבשנים ואילו ממד העולם קשור עם המספר שלשה. בראש השנה עיקר הכח בנפש לשוב אל ה'. על פי פשט הביטוי בתורה "תקופת השנה"[שעג] הוא הזמן בו השנה מקיפה, אבל אפשר להסביר שיש תקופה ועונה אחת בשנה שיש בה גילוי כח של שינוי – חודשי אלול ותשרי.

כל כוונות האריז"ל בנוגע לימים נוראים[שעד], ל"תקופת השנה" בחדשי אלול ותשרי, קשורות עם מצב ראשוני של אחור באחור, אחריו מגיעה נסירה ואז יש השתנות ממצב של אחור באחור למצב של פנים בפנים, המאפשר זווג ושלום.

נסכם: מה שראינו היום מפירוש הבן איש חי הוא, שבשנים יש תכונה מאוד טובה – בעל תשובה. יש בשנים כח אמתי של השתנות, ועל ידי התשובה יש אפשרות להגיע למצב המושלם של זווג ושלום. היציאה מהקליפות על מנת להשתנות הוא כחה של רות. כח זה הוא בדיוק ההיפך מ"אחת" במובן השתוות של שקר ונחיתה לתוך הקליפות, כמו ערפה.

שְׁלֹשָׁה – תִּקּוּן וְקִיּוּם

נעבור להוראת המספר שלשה – תקון וקיום. כאמור, שנים הוראתו זווג ושלום, ומכך משמע שקדם לו מצב של פירוד, אותו צריך לתקן, אבל המספר שלשה בא לתקן מצב של שבירה. אכן, בקבלה ובחסידות פירוש המלה תקון הוא לאחר מצב של שבירה. שלום בא על רקע של חוסר שלום, אבל תקון בא על רקע של שבירה גמורה ומות ממש. השלשה הוא כח לתקן מצב זה. ובפרט: 'תקון' מתיחס למצב של שבירה ו'קיום' למצב של מות, בקיום החיות כמו "דוד מלך ישראל חי וקים"[שעה]. חיים נצחיים הם מצב של קיום. אלו הוראות המספר שלשה:

הַמִּסְפָּר "שְׁלֹשָׁה" הוּא סוֹד הַתִּקּוּן וְהַקִּיּוּם עַל יְדֵי הִתְכַלְּלוּת שְׁלֹשָׁה קַוִּים: יָמִין, שְׂמֹאל, אֶמְצַע

כפי המספר שנים מופיע בתורה בהקשר של זווג בפסוק "שנים שנים באו אל נח אל התבה"[שעו], כמו כן מופיע המספר שלשה בתורה באופן הכי פשוט ביחס לסדר של ימין, שמאל ואמצע. זהו יסוד המבנה של כל דבר יציב לעומת מצב בלתי יציב. מצב בלתי יציב עומד על רגל אחת ונופל, ואפילו דבר עם שתי רגלים אינו יציב. יציבות באה רק משלש רגלים, ובגוף האדם שלשה קוים הם האיזון שבו. שלשה קוים יכולים גם להיות נפרדים, אלא שהכוונה היא לקוים שעובדים יחד וגורמים ליציבות, כמו שלש רגלים של גוף אחד. מדובר על יציבות של התכללות, לא של ענפים נפרדים.

שלשה קוים בהתכללות

רעיון זה הוא מהיסודות בכל כתבי האריז"ל. עולם התהו נשבר, והסבה לכך היא, שכל הספירות היו בו בקו אחד, מלמעלה למטה, ולכן הן התמוטטו. עיקר התיקון הוא באיזון של שלשה קוים. זהו שרש התקון. על פי שכל, הגדרת אמצע היא תוצאה של ימין ושמאל, כלומר, מיצוע בין שני צדדים קיימים, ולכן הסדר הוא ימין, שמאל ואחר כך אמצע. נשאלת השאלה: איך קיים ימין לפני הכל ולא ביחס למשהו אחר? על כך כתוב בספר הזהר שיש מצב ראשוני, בכתר, בו הכל ימין – "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[שעז] – כמו אברהם שלפני כולם. אבל כאן מדובר על אמצע עם שרש גבוה משני הקוים, ימין ושמאל.

אמצע זה הוא "ממוצע המחבר" בין שני הקוים. ממוצע יכול להיות גם ב"לעומת זה" מסך מפריד בין שני דברים. זהו תפקיד הצדיק בחסידות, להיות ממוצע מחבר בין היהודי לה'. צדיק אמת הוא ממוצע המחבר – "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"[שעח]. מה ההבדל? אלו שני מושגים[שעט]: ממוצע המפריד הוא שאתה מגיע עד מקום מסוים והוא מגיע משם ולמעלה. לעומת זאת, תפקיד הממוצע המחבר הוא לא להיות שום דבר מלבד כח לפעול כמה שיותר בטול אצל המקבל. כמו מלך[שפ], שהעם צריך להיות בטל אליו, אבל המלך עצמו בטל לה' בתכלית, ועל ידי שמתבטלים אליו הוא מעניק מהבטול שלו לה' לכל העם. זהו "ממוצע המחבר". כאשר יש התכללות בין הצדדים האמצע מחבר אותם. כל ממוצע שמחבר שני הפכים עליו להיות נושא הפכים, שהוא ודאי גבוה יותר משני ההפכים שהוא נושא. לכן, הסדר בפנימיות הוא אמצע, ימין ושמאל.

אחד הרמזים לכך הוא ראשי התבות איש, שלאיש מתוקן יש התכללות של אמצע ימין ושמאל. איש הוא מצב מתוקן וקיים – "והאיש משה ענו מאד"[שפא] – המשקף את האיש האמיתי – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[שפב]. "שמו" היינו שלום, כמו בפסוק "וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל"[שפג], וה"מלחמה" היא בעצם לשם שלום. הוי' שמו עולה שלום עם ד האותיות. תמיד יש "עת מלחמה ועת שלום"[שפד], אפילו בעולם הבא יש מלחמה בין הלויתן ושור הבר[שפה], כמו שמתואר באקדמות של חג השבועות, ורק על ידי המלחמה זו יכול להתגלות השלום האין סופי. זו מלחמה של קדושה, שרק על ידה יכול להתגלות "הוי' שמו".

נשיאת ההפכים של אהרן

כאשר רואים כח שמחבר שני הפכים צריך לומר שבשרש הוא נושא את שניהם כאחד. הדוגמה לכך היא השכנת השלום של אהרן הכהן בין אדם וחברו. נרחיב בכך: אגב, אם הזכרנו, דברנו על כך שבשביל להגיע לשלום צריך כח של השתנות, ואצל אהרן רואים שהיה נוהג "לשנות מפני השלום". ממאמר חז"ל זה[שפו] רואים את הקשר בין שנים לשינוי ולשלום. אדמו"ר הזקן פוסק[שפז] שמצוה וחובה, לא רק מותר, לשנות מפני השלום. יש מי שחושב שמותר לשנות אבל אולי לא כדאי. על פי פשט שינוי הוא שקר, אבל יש שיחה מאוד חשובה של הרבי שליט"א[שפח] על ההבדל בין שינוי לשקר, שאם בהלכה מותר ומצוה לשנות ודאי שזהו מושג אחר. צריך לומר שבשינוי יש גילוי הפנימיות. שקר הוא סילוף מציאות, אבל אדם מספר סיפור עם שינוי המציאות אבל המטרה היא לעשות שלום צריך לומר שזהו גילוי מציאות יותר פנימית. ממי לומדים זאת? מאהרן, שהיה הולך לאחד ואומר לו שחברו כבר סלח ומחל לו ורק מתבייש לומר לו זאת, וכך היה אומר גם לשני עד שנפגשו ברחוב התחבקו והתנשקו. מה הוא בעצם עשה? גילה את האמת על ידי שינוי המציאות החיצונית.

יש ווארט מהבעל שם טוב[שפט], שההדרכה ש"מותר לשנות מפני השלום" דומה לרופא מומחה שמסוגל ויש לו כח להשתמש בסם המות כדי לרפא. מישהו אחר חס ושלום שישתמש בסם המות, אבל הרופא המומחה יכול. משמעות הענין שודאי הוא נושא הפכים ביחס לאנשים אלו. אהרן רואה את המציאות הפנימית, שבאמת הם אוהבים אחד את השני על אף שנראה ששונאים אחד את השני. איך אפשר? כנראה ששניהם נמצאים בתוכו ובאהבה. רבי נחמן מברסלב אומר שיש ענין שכל אחד "יראה עצמו עם הצדיק"[שצ], וזו דוגמה לראית הזולת בתוך עצמו. אהרן רואה בתוך עצמו את האנשים שרבים כאוהבים אחד את השני ולכן הוא יכול לגלות את האמת הפנימית שלו גם במציאות החיצונית, על ידי שינוי. על חשן המשפט כתוב שהיה "על לב אהרן"[שצא] עם שמות השבטים[שצב]. כלומר, כל היהודים יהיו על לבו וממילא יוכל לראות את כולם בלבו ובאהבה, והוא יכול להשפיע את המציאות הפנימית כך שתתאים למציאות החיצונית על ידי השינוי והשימוש בסם המות.

כל זה בא להסביר שהממוצע המחבר נושא את הפכים. העובדה ששני האנשים נמצאים בתוכו כאוהבים היא נשיאת הפכים כאחד – אחד עולה אהבה. על פי המציאות שני האנשים סותרים אחד את השני, "תרתי דסתרי", ונושא ההפכים מגלה שבתוכם פנימה אינם שונאים אלא בתכלית האהבה. אם יש לו את התכונה הזו הוא יכול ממש להשפיע שכך יהיה במציאות על ידי ההשתנות לטובה ולשלום.

גם אהרן וגם אברהם הם אנשי חסד. אהרן במדה מסוימת השחית מרצונו את עצמו ולשנות, וזאת בשביל לרדת לעם ולהצילו. דברנו על מדת הנחיתה, ויש צדיק שעושה זאת בכוונה, כמו אברהם שיורד לגיהנם להציל את בניו וכך גם אהרן בחטא העגל. הוא התחיב בשל כך כילוי בנים, אלא שמשה התפלל עליו והתפלה "פעלה מחצה"[א], הצילה שנים, ורק שני בנים מתו. ה' הרי ידע שהוא צדיק, ובכל זאת הוא לקח את אשמת העם בכך שהשתתף אתם וגרם בכך להציל אותם.

לרפא עם סם המות

יש מי שהמדה הזו נמצאת אצלו בטבע ויש מי שצריך לעבוד על כך. קודם אמרנו בשם הבעל שם טוב, שרק רופא מומחה יכול להשתמש בסם המות, ולכן אפשר לחשוב שענין זה אינו שייך לכל אחד, אבל בשולחן ערוך זהו פסק הלכה, ולפי אדמו"ר הזקן אפילו חובה, וממילא הוא שייך לכל אחד. כנראה שכל אחד צריך לעבוד על עצמו, "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה"[ב], שיגיע למצב בו יוכל לראות את האהבה שבין שני השונאים ויוכל על ידי שינוי להשפיע שלום גם בחיצוניות.

תכונת נשיאת ההפכים שייכת לקו האמצעי, למדת התפארת. שקר הוא ודאי סם המות, היפך החיים שבאמת. יש כמובן עוד דוגמאות למדות שרופא מומחה יכול להשתמש בהם כדי לרפא, כמו מדת הכעס או להראות גאוה בחיצוניות. אכן, לגבי כעס וגאוה פוסק הרמב"ם[ג] שצריך להתרחק מהם עד הקצה האחרון ושאסור להשתמש בהם בשום מקרה, ואילו כאן פסק ההלכה הוא שמותר לשנות. זהו באמת הבדל. סם המות של כעס וגאוה שייך רק למי שבאמת בגדר רופא מומחה, ולשאר ההוראה היא "לא מיניה ולא מקצתיה"[ד], ואילו לגבי שינוי ושקר מותר ואפילו מצוה ושייך לכל אחד ואחד.

יש צדיקים שמתעקשים על משהו עד מסירות נפש. צדיק שאוהב מדה מסוימת ומכיוון שהיא מקור חייו הוא לא יכול לוותר עליה אפילו עד מסירות נפש. יש הרבה סיפורים, ואחד מהם הוא על רב גדול, לא ממחנה החסידים, שאחז במדת האמת כל חייו. מספרים שפעם אחת ירד גשם שוטף בחוץ ואותו רב הגיע הביתה, ואחד מבני הבית, שלא ידע שיורד גשם בחוץ והתפלא על הרטיבות ושאל אותו האם יש גשם בחוץ. אותו רב ענה בתגובה ראשונה שאינו יודע... זו דוגמה על דבקותו במדת האמת. אחר כך אירע שהיה צורך להעיד עדות ובכך להציל יהודי מעלילת שוא אצל הגוים. בית המשפט שם קבע שאם אותו רב יבוא להעיד ישחררו את היהודי. העלילה היתה שקר, אבל אותו רב לא ראה את המעשה ולא רצה להעיד. הוא בקש מה' שיפטור אותו מהניסיון ויקח אותו מהעולם, שלא יצטרך להוציא מפיו אמירה שאינו בטוח בה מאה אחוז ולא ראה בעיניו, ואפילו בשביל להציל חיים של יהודי. מעשה זה הוא עסק פרטי, תקון פרטי שלו, בדיוק ההיפך מהמצוה על כל אחד ואחד ללכת ולהעיד ולהציל. זו דוגמה לצדיק שברור לעצמו מדה ונאחז בה עד מסירות נפש.

קו אור אין סוף – שרש הקוים

המושג שלשה קוים ימין, שמאל ואמצע הוא מצב של יציבות שנקרא תקון וקיום. נראה את הרמזים:

(קִיּוּם אוֹתִיּוֹת קַוִּים [לשון רבים], וְכֵן פְּנִימִיּוּת תִּקוּן הוּא קַו, שֶׁהוּא קַו הָאֶמְצָעִי וְדַ"ל).

בקבלה מובא[ה], שבתחילה האיר אור אין סוף, ואחריו בא הצמצום הראשון של חלל פנוי לעינינו, ובתוך אותו חלל ה' המשיך קו. זו הפעם הראשונה שמובא המושג קו בקבלה – קו אין סוף שבוקע את חשכת הצמצום. קו זה נקרא אור אין סוף "הממלא כל עלמין".

הקו מודד את עצמו להאיר במדה מסוימת, ולאחר שמאיר שוב מודד את עצמו להאיר בעוד עולם, שכן הקו מאיר בכל עולם לפי מדרגתו. הארתו דומה להארת שכל לאנשים רבים במדרגות שונות. הקו נקרא "קו המדה", שה' מודד כמה מסוגלת כל מדרגה להכיל והוא מגביל את עצמו להאיר בפנימיות אותה מדרגה, וכך הלאה במדרגה הבאה.

יאוש הצמצום ותקות הקו

מה ההבדל בין אור אין סוף הראשון לקו אור אין סוף? כתוב[ו] שהקו, עם היותו אין סוף, הגביל את עצמו להתיחס להגדרה. קו מגדיר מעלה ומטה, נקודה עליונה ונקודה תחתונה, ואילו באור אין סוף אין מעלה ומטה אלא השתוות אמתית. לכן יכול הקו להאיר לכל אחד לפי מדרגתו.

הקו עצמו הוא אור מתוקן. אור הקו בא לאחר הצמצום, שלעינינו, דעת תחתון, נראה כשממה, וכתוצאה מכך ישנה חויית השתוממות. תהו פירושו מדבר שממה, "ובתהו ילֵל ישימֹן"[ז], ואכן כתוב[ח] שהצמצום הראשון שהוא מקור לעולם התהו. בהמשך השתלשלות העולמות יש עולם תהו שנשבר וצריך לתקן אותו, אבל הרגשת תהו ובהו קיימת כבר בשלב הצמצום. הרגשת זו נתקנת לאחר שאור הקו מאיר בתוך החלל, "הבֹּקר אור"[ט], "אז יבקע כשחר אורך"[י], כמו קרן השמש הראשונה שזורחת בשחר. בכך ניתנת לאדם הרגשה של תקון השממה. כתוב[יא] על אדם הראשון, שלאחר שחטא ביום ששי אחר הצהרים נעשה חושך והוא חשב שלא יהיה שוב בוקר בעולם. זה נקרא יאוש, שאדם מגיע ללילה ואין לו שום בטחון שיהיה אחריו בוקר. כשאומרים "אין שום יאוש בעולם כלל"[יב] מתכוונים שיהיה בוקר, וכעת יש רק שלב שצריך לעבור אותו. לכן יאוש הוא שקר, כח המדמה. הדמיון הוא שאם נעשה חשך אז גמרנו, לא יהיה יותר אור. אדם הראשון נכנס לדמיון חזק של לילה, ואחר כך כשהאיר הבוקר הוא שר לה' "מזמור שיר ליום השבת"[יג]. בשבילו זהו מצב של תהו ותקון בהרגשת עצמו. כך הוא היחס בין הצמצום הראשון והקו.

הצמצום הראשון הוא נתינת מקום של הרגשת שממה ויאוש, כביכול. לעומת זאת, הקו הוא מלשון תקוה. בקבלה נקרא הקו קו וחוט. זהו חוט התקוה, "מקוה ישראל". אכן, זהו קו אחד, לא שלשה. אחר כך ה' ברא את עולם העקודים ואחריו את עולם הנקודים שנשבר, והוא עולם התהו שהשבר והתמוטט, ואותו צריך לתקן ממש. למה התמוטט? כי במציאות שלו יש רק קו אחד. אצל ה' באור אין סוף קו אחד הוא מצב תקין, בסדר, כי הוא קו שכולל את כל הקוים, ולכן לא צריך בו התפרטות של שלשה קוים. מה היה לפני הקו? היתה מחשבת "אנא אמלוך", שלב של "הוי' מלך גאות לבש"[יד], וזה בסדר גמור. לא נגרם משהו לא טוב. להיפך, זהו שרש כל הטוב שבעולם, שה' ימלוך וישפיע טוב לעמו. אבל אחר כך בדיוק אותו ביטוי, "אנא אמלוך" היתה סיבת השבירה בעולם התהו.

סיבות התמוטטות עולם התהו

יש הרבה סיבות שמובאות בקבלה לשבירה. עולם התהו שנשבר הוא כהתמוטטות, וזהו מצב הכרחי בבריאת העולם. בריאה פרושה להבריא דבר חולה, ולברוא את העולם היינו חיזוק דבר שנשבר קודם. סיבה אחת היא היציאה אחד-אחד ולא בשלשה קוים[טו]. הסבר אחר אומר שבין הספירות היתה יראה יתירה, שכל אחד פחד מהשגת גבול[טז]. הסבר אחר הוא שהמצב היה "אורות מרובים בכלים מועטים", יותר מדי אור לחץ את הכלים ושבר אותם. הכלים לא היו מפותחים, כמו ילד קטן שמקבל חויה מאוד גדולה מכליו והוא מתנתק ממנה[יז]. הסבר נוסף שמובא בקבלה הוא, שכל ספירה אמרה "אנא אמלוך", אני לבד, וזה גרם לכל אחד להישבר. אמירה שאצל ה' היא סיבת כל הבריאה, אבל אצל המלכים בעולם התהו פעלה האמירה מות, ולכן כתוב על כל אחד מהם "וימלך... וימת"[יח], שאמירת "וימלך" גרמה מיד ל"וימת". אותו דבר לגבי הקוים: בעולם התהו קו אחד הוא סיבת ההתמוטטות ואילו אצל הקב"ה קו אחד הוא מקור קו האמצעי, והוא אור הממלא כל עלמין שבקע את הצמצום.

אם נעמיק בכל הסבות האלו – אורות מרובים בכלים מועטים, אנא אמלוך, יראה ללא אהבה וקו אחד במקום שלשה – נראה שכולן עולות בקנה אחד. חז"ל אומרים "זה וזה גורם"[יט], והכוונה על פי פשט היא שכל מרכיב מצד עצמו אינו סבה מספיקה, אבל צרוף כמה דברים יחד גורם את הדבר. אכן, בענין סבת שבירת עולם התהו לא רק ש"זה וזה גורם", אלא כל אחת קשורה ותלויה בשניה, "הא בהא תליא".

שוב, שלשה הם קוים, כאשר בתחלה יש רק קו אחד, והוא פנימיות המלה תקון. זהו קו אור אין סוף, עליו נאמר "אז יבקע כשחר אורך"[כ], יבקע אותיות יעקב[כא]. יעקב הוא התפארת ואכן שרש הקו וכחו לשאת הפכים הוא בספירת התפארת. "אחד" הוא אברהם, שנים הם יצחק ושלשה הוא יעקב.

כל זאת ביחס לקו, אבל אחר כך מתגלה עולם שיש בו רק קו אחד, וכאשר בתוך עולם, מציאות, מתגלה רק קו אחד זו סיבת התמוטטות. לאחר מיתה והתמוטטות צריך לבוא תקון, והוא בא מהקו המקורי. כתוב[כב] שכח התקון נקרא שם מה החדש, ומקורו הוא בפנימיות קו אור אין סוף, שבנפש הוא הבטול. בתפלת "פתח אליהו" כתוב ששם מה "איהו אורח אצילות"[כג], הדרך, הקו, שעובר בתוך כל עולם האצילות כדי לתקנו. כאמור, מקור קו זה הוא בפנימיות הקו הראשון, והוא עובר קודם בתוך האצילות הראשונה שנשבר. עולם התהו שנשבר נקרא 'אצילות הראשונה', ואילו עולם האצילות המתוקן נקרא 'עולם הנצחי', שכבר מתוקן ומקוים. כל דבר שאינו קיים לנצח אינו מתוקן, ולכן תקון וקיום הם צמד מושגים. לאחר שנשבר עולם התהו, עובר הקו במציאות המתוקנת, בעולם האצילות, מאיר בכולו וגורם לכך שבעולם האצילות יאירו שלשה קוים, שהם כבר איזון ותיקון בתוך מציאות עולם האצילות.

 

* * * * *

שלשה – עלית העולמות

בפעם הקודמת התחלנו ללמוד על המספר שלשה, שמשמעותו תקון וקיום. המספר אחד הוא פשיטות והשתוות, המספר שנים הוא זווג ושלום ושלשה מסמל יציבות של שלשה רגלים, עמודים, עליהם העולם עומד. השלשה מייצב את המציאות. המספרים הם כמו פירמידה, אחד עומד על גבי הקודמים לו, ולכן גם בזווג ושלום שבשנים יש תקון, אבל בשלשה התקון יותר תחתון, יותר מציאותי.

המספר אחד שייך לאחדות הפשוטה של ה', המספר שנים הוא תקון הנשמות בזווגן בשלום, ואילו המספר שלשה הוא תקון למציאות. בלשון הבעל שם טוב[כד], אחד שייך לממד האלקות, שנים שייך לנשמות, המזדווגות ומתקשרות יחד בשלום, ולכן משנה אותיות נשמה. כאשר הבעל שם טוב עשה עלית נשמה והגיע להיכל משיח ודבר אתו. המשיח אמר לו שיגיע כאשר "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[כה], ושם באותה אגרת מפורסמת הוא מגלה את סוד "עולמות, נשמות אלקות", שלכל אחד מהם ביטוי משלו: האלקות היא ביחוד עצמי, כמו במספר אחד; בממד הנשמות הוא משתמש בביטוי התקשרות, שהנשמות צריכות להתקשר יחד, כמו במספר שנים – זווג ושלום; לגבי ממד העולמות הוא משתמש בביטוי עליה, כמו בביטוי בקבלה עלית העולמות. עלית העולמות צריכה כח מעמיד מלמטה, וכח זה הוא שלשה עמודים עליהם "העולם עומד"[כו], וממילא גם כח להעלות אותו. אלו בטויים מהבעל שם טוב עצמו, וזו התעודה העיקרית שיש לנו ממנו ממש, ולא דרך תלמידים שכתבו. זהו היחס בכללות בין אחד לשנים ושלשה.

כמובן, אם יש שלשה מרכיבים צריכים שלשתם להשתקף בתוך המספר השלשה. למשל, על שלשת האבות הסברנו שאחד הוא כנגד אברהם – "אחד היה אברהם"[כז]; שנים כנגד יצחק, שהזווג והשלום שלו עם רבקה הוא המושלם ביותר; ושלשה כנגד יעקב. עם זאת, המספר שלשה כולל את כל שלשת האבות, כמו שאומרים בפיוט "אחד מי יודע... שלשה אבות".

עלית העולמות בתקון המדות

גם כאן, המספר שלשה כולל את כל שלשת ממדי המציאות "עולמות, נשמות, אלקות", אלא שבדרך פרט מתיחס המושג תקון לעולם, וצריך להבין מהו העולם בתוך האדם עצמו. בחלוקת המושגים לפי הספירות, ממד האלקות מכוון כנגד הכתר. ממד הנשמות המקיימות זווג והתקשרות כנגד המוחין, חכמה ובינה, עליהם כתוב "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[כח] ו"זווגייהו תדיר", שהשלום ביניהם מוחלט. שלשה הוא כנגד מדות הלב – חסד, גבורה ותפארת. מדות הלב הן העולם שבאדם, המציאות הממשית שבו. ה' עשה ב"ששת ימים... שמים וארץ", וששת ימי בראשית הם שש מדות הלב. 'מוחין בעצם' הם למעלה מ"ימות עולם"[כט], למעלה ממעשה בראשית ולא לצורך בריאת העולמות. מוחין בעצם הם תחושות ישירות של ה', חשים את האלקות. זו הנשמה מצד עצמה, שבבחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר"[ל], בלשון ספר הזהר. רק להסתכל במלך עצמו ולא יותר. עיקר תקון האדם הוא בעולמות שבו, במדות הלב שלו.

לכן מובא בספרי המוסר ומחשבת ישראל, שהבטוי תקון מתקשר עם המדות – תקון המדות. רבינו סעדיה גאון אומר[לא] שעיקר תכלית האדם בעולם הוא תקון המדות. כאשר אדם מתקן את המדות הרעות שבו – כעס וגאוה וכד' – הוא עוסק עם העולמות שבו, עם ששת ימי המעשה שלו.

בשיעור הקודם הסברנו ששני המושגים – תקון וקיום – קשורים עם שלשה קוים, כנגד חג"ת – ימין, שמאל ואמצע. אמנם שרש שלשת הקוים קיים גם בשלש הספירות כתר, חכמה ובינה, אלא ששם הכתר הוא אחד בפני עצמו, וחכמה והבינה הם שנים בפני עצמם. הכתר האחד עומד למעלה משניהם, אבל רק בחג"ת הם עומדים יחד בסדר של ימין, שמאל ואמצע.

הַתִּקּוּן בָּא עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הָאָדָם בְּהִזְדַּכְּכוּת תְּכוּנוֹת נַפְשׁוֹ, וְהָעִקָּר הוּא בְּמִדּוֹת הַלֵּב – "תִּקּוּן הַמִּדּוֹת"

זהו עיקר ההבדל בין המושג תקון לבין זווג ושלום. זווג ושלום הוא בשרש, לכתחילה, ואילו תקון הוא לדבר שנשבר. במושג 'מוחין' מבחינים בין מוחין בעצם, שכל בעצם, לבין מוחין שלצורך המדות. במוחין בעצם אין שבירה, וממילא לא נצרך תקון.

למה דוקא במדות צריך תקון?

(שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בְּעוֹלָם הַתֹּהוּ וּבָאוּ לִידֵי תִּקּוּן עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה קַוִּים בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת הַמְּתֻקָּן).

בתהליך הבריאה יש שלב הכרחי שנקרא שבירת הכלים. כמובן, הוא מכוון על ידי ה', ולפי התכנית של ה' בבריאת העולם שלב זה מוכרח. ה' תכנן והחליט לברוא את העולם, ואחד משלבי התכנית היא שבירת עולם הנקודים וצריך לתקן אותו.

זה תחת זה

בפעם הקודמת דברנו על כמה הבדלים בין עולם התהו לעולם התקון, וכל הבדל מהווה סבה לשבירת אותו עולם וממילא מלמד אותנו מה עלינו לעשות על מנת לתקן אותו. אחת הסבות, והחשובה לעניננו, היא שכל הספירות עמדו בעולם התהו בקו אחד. כתוב בקבלה[לב], שצורת עמידה זו התחילה מספירת הדעת, ועל כן לא היתה התכללות בין המדות, היתה יראה, שום דבר לא התבטל, ולכן הוא נשבר. ממילא מובן שעיקר התקון הוא שיהיו שלשה קוים.

שאלה: אם בכתר לא היתה שבירה, האם עיקר התקון אינו בכתר?

תשובה: פרוש המלה תקון הוא התלבשות. על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה"[לג] מתרגם התרגום "לא יתתקן גבר". תקון הכתר הוא שפנימיותו תתלבש בחיצוניותו. אמנם בכתר לא היתה שבירה, ולא רק בו אלא גם בחכמה ובבינה שבגדר 'מוחין בעצם', בהם היתה רק נפילה. ביתר דיוק, יש שלש מדרגות: שבירה, נפילה ופגם. יש דבר שנופל ונשבר וצריך להדביק את השברים לתקן אותו חזרה; יש דבר שנופל ולא נשבר וצריך להרים אותו. הוא נשבר מתוך השלמות וצריך להדביק אותו במקומו, לא את השברים; ויש דבר רעוע שלא נופל רק נפגם. הוא לא יציב מאה אחוז וצריך לייצב אותו כדי שלא יתמוטט. כתוב[לד] שבחיצוניות הכתר – לא בפנימיותו – היה פגם, באחוריים של המוחין – לא במוחין בעצם – היתה נפילה ובמדות היתה שבירה. במונחי הנפש, ברצון היה פגם, בשכל נפילה ובמדות שבירה. זהו כללות סוד עולם התהו. ממילא מובן שגם בכתר צריך לתקן, ואם מתקנים בו – הכל נתקן[לה].

ובהרחבה: בפעם אחרת הסברנו, שעיקר הפגם בכתר היה שהענג נשאר למעלה מהרצון ולא התלבש בו, ולכן המדרגות התחתונות של הרצון נפגמו. רגלי הרצון, הרצון שבגדר אמצעי ולא תכלית, נפגם. רצון תכליתי הוא מה שאני רוצה באמת ואילו רצון אמצעי הוא כמו מי שרוצה להרויח כסף רק כדי לבנות בית. רוב רצונות האדם בעולם הזה הם אמצעיים, ואם תופסים רצון זה כתכלית זהו פגם גדול ברצון. בכסף אפשר לעשות הרבה מצוות, לתת צדקה וכו', אבל אם האדם הופך אותו לתכלית ורץ אחרי הכסף – רצון מלשון ריצה – זהו פגם הרצון. החפץ הוא תודעה מאוד גבוהה, על-שכלית, מה באמת רוצים וממה התענוג הסופי והמוחלט. אם חפץ זה לא מתלבש ברצון הופך הרצון מתכלית לאמצעי. זו דוגמה לפגם ברצון בעולם התהו.

כל ההסבר היה דרך אגב, להבין שגם בכתר יש תקון, וגם תקון זה תלוי בשלשה דברים שפועלים יחד בשיתוף פעולה: תענוג המתלבש ברצון בכח האמונה הפשוטה. האמונה היא המורידה וממשיכה את התענוג לרדת ולהתלבש ברצון.

נחזור לשבירת המדות: השבירה בעולם התהו היתה במדות, אלא שכתוב בקבלה שבעולם התהו התחילו המדות מספירת הדעת, ואילו בעולם התקון הדעת היא חלק מהשכל. לכן הכלי הראשון שנשבר הוא כלי הדעת, אחריו החסד, אחריו הגבורה, אחריה התפארת, אחריה הנצח וההוד שנחשבים לנקודה אחת, אחר כך היסוד ובסוף המלכות.

מה הכוונה "זה תחת זה"? שבכל רגע של קדימה ואיחור בזמן, כביכול, התרכז כל האור בנקודה אחת. האריז"ל מסביר[לו] בצורה גשמית, שבכל פעם כל האור המיועד לכל הספירות נכנס לתוך כלי אחד. זהו אור גדול מאוד, הכלי אינו מפותח דיו והאור שובר אותו. כתוצאה מכך נשברים הכלים והאור נכנס לכלי הספירה הבאה. יש כאן תהליך זמני – שכולו קורה למעלה מהזמן – של אור העובר מכלי לכלי ושובר אותו, ללא כל שיתוף פעולה ביניהם בפועל. זו הכוונה קו אחד "זה תחת זה".

כמו מדינה עם ראש ממשלה. מקור הנושא בתורה הוא בתיאור מלכי אדום, עליהם כתוב "וימלך וימות". ממנים ראש ממשלה ונותנים לו את כל הכח והוא לא מחזיק יותר מדי. מרוב היכולת שלו לעשות דברים טובים הוא מתבלבל לגמרי ועושה דברים רעים. הוא מתמוטט וכעת מעבירים את התפקיד למישהו אחר. הוא מכיל את הכח ולא 'בנוי' לזה. זהו מצב של "זה תחת זה" ותהליך השבירה שלו, ללא שלשה קוים של יציבות.