1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (11)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (11)

י"ד חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – ה"רצוא" באוא"ס לפני הצמצום

ה"רצוא" להבטל ולהכלל באחדות הפשוטה

אתמול הגענו למשפט שהמלכות רוצה לחזור לאין:

דאות ה' דתיבת בהבראם רוצה ומשתוקק תמיד לחזור לאין להכלל באחדות פשוטה  ו[ובנוסף לאות ה, המלכות ]כן הוא בכללות האור [עיקר ה"רצוא" הוא במלכות, אבל יש "רצוא" בכללות האור ובכל הספירות, כמו שהסברנו אתמול שפנימיות כל הספירות היא בחינת נוקבא, בסוד "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד".] הנמשך מא"ס ב"ה הוא בבחינת רצוא לעלות למעלה [מי שמגיע לאין נכלל באחדות הפשוטה.

יש ביטוי שכתוב בהרבה מקומות – גם בתניא – "להבטל ולהתכלל". כדי להתכלל צריך להתבטל. אביו של הרבי מדייק זאת בכל פעם שהביטוי "להבטל ולהתכלל" חוזר בתניא. הוא מסביר שהתבטלות היא מצד הגבורות – מסירות נפש, להיות "אויס" – ואילו התכללות היא מצד האהבה, מצד החסדים.

מה שהרבי כותב כאן, "לחזור לאין להכלל באחדות פשוטה", זה טבעו של עולם – לא רק במלכות אלא בכללות האור, כולל האור שלפני הצמצום, אם כי צריך להסביר, אם האור לפני הצמצום – לאיפה הוא רוצה לרוץ?] אשר כן הוא גם באור אין סוף שלפני הצמצום ש[אחר כך] היה בו הצמצום [האור שעתיד להיות בו הצמצום, שיש בו "רצוא", בכללות הוא ב-ה תתאה שבשם – אם כי יסביר שכולל גם את ה-ו – מקור הדבור. אור אין סוף שלפני הצמצום נקרא אצילות דכללות, ואותו אור שעתיד להיות בו הצמצום הוא בבחינת "רצוא" לאור שלמעלה ממנה.]

התכללות האור במאור

שהאור [אותו אור שלפני הצמצום, אור שקיים כל הזמן] נכלל בהמאור דהתכללות זו היא גם כן ענין העליה [אמרנו קודם שיש שני מושגים, התבטלות והתכללות. נראה להוסיף שלפני הצמצום ההתבטלות פחות מורגשת מההתכללות. ההתבטלות היא בעיקר לאחר הצמצום, אחרי הצמצום צריך לאפס את המציאות שלי כדי להתכלל באחדות הפשוטה. לפני הצמצום העיקר הוא התכללות, וההתכללות גופא היא איזו תנועה של עליה ו"רצוא" – חידוש להתבונן כך.

האור שעתיד להיות בו הצמצום נקרא "אור המאיר לזולתו". יש לפני הצמצום שתי מדרגות של אור, "המאיר לעצמו" ו"המאיר לזולתו", והאור המאיר לזולתו רץ להכלל באור המאיר לעצמו.] היינו שזהו עליית האור שלא יהיה בפני עצמו [אפילו לפני הצמצום, שהאור ודאי לא "בפני עצמו", היות שעתיד להיות בו הצמצום הוא צריך עליה. כמו שני אוהבים, שכעת שניהם פה, אבל אחד חש שהוא עתיד לנסוע רחוק – עכשיו הוא פה, אבל עתיד להתרחק – ולכן למרות שהוא עדיין קרוב יש לו תנועה שהוא רוצה להתכלל ולא להיות נפרד.],

"הוא ושמו בלבד" – שלש מדרגות לפני הצמצום

[כדי להסביר את ה"רצוא" באא"ס יש להקדים את ההסבר בחסידות לאור אין סוף שלפני הצמצום:] והענין בזה הוא דהנה מה שהיה אור אין סוף ממלא כל מקום החלל [כמפורש בתחלת עץ חיים, שהיה אור אין סוף ממלא את כל החלל ולא היה מקום לעמידת העולמות] זהו בחינת התפשטות האור [לא עצם האור, גם לא "אור המאיר לעצמו", אלא רק התפשטות האור.], וכמאמר הפרקי דרבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד [מאמר חז"ל יסודי בהבנת אור אין סוף שלפני הצמצום. נעיר שבספרי הקבלה שלפני האר"י – כמו עבודת הקדש – לא מפרשים מאמר זה על אור אין סוף שלפני הצמצום (אין שם בכלל את סוד הצמצום) אלא על אור האצילות. כך מפרשים הרמ"ק וקודמיו. אך כמו שאמרנו, כמו שיש אצילות הפרטית יש אצילות דכללות, ולאחר שהאריז"ל חידש את הצמצום, מפרשים את המאמר לפני הצמצום.

נאמר בקיצור מה שהרבי הולך להסביר: "הוא" היינו מדרגה אחת, עצם האור. "שמו" כולל שתי מדרגות, אור המאיר לעצמו, "שעשועים עצמיים" (הרבי לא משתמש בביטוי זה) ואור המאיר לזולתו. "שמו" הוא י-ה-ו-ה, גם לפני הצמצום, והוא מתחלק לשני חלקים. הראשון, יחוד עליון, י-ה, שהוא השעשועים העצמיים, אור המאיר לעצמו לפני עלית הרצון לברוא את העולמות. השני, יחוד תחתון, ו-ה, שהוא אור המאיר לזולתו, הרצון לבריאה. ה-ו הוא טבע הטוב להיטיב, רצון ה' לברוא עולם כדי להיטיב לברואיו, ו-ה תתאה התפשטות האור המאיר למקום העולמות, שרש האור המאיר לזולתו, ובו נעשה הצמצום, לכן הוא חש מצומצם כבר לפני הצמצום ויש בו תחושת "רצוא" להכלל באור המאיר לעצמו. מבנה יסודי ביותר אצל הרבי הקודם והרבי הרש"ב.

"הוא ושמו בלבד", שלש המדרגות האלה מקבילות לחלוקה של עצמי-פנימי-חיצון בלשון החסידות. "אור המאיר לעצמו" הוא פנימיות האור. "הוא", היינו עצם האור – לא העצמות ממש אלא עצם האור, ההעלם העצמי. אחר כך יש את פנימיות האור. עצם האור, "הוא", שכביכול לא מורגש, הוא כמו הכתר – שלמעלה מהמודע – אפילו לפני הצמצום. אור המאיר לעצמו כן מורגש, רק שהוא שעשועים עצמיים – אור שמאיר בינו לבין עצמו. תיכף הוא יאמר שאור המאיר לעצמו הוא כביכול המחשבה, מקור המחשבה שלנו, "לא מחשבותי מחשבותיכם". ה-וה, התפשטות האור, הוא מקור הדבור – שם ה' רוצה לברוא עולם, והאור עצמו מתפשט עד אין סוף. "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" הולך על ה תתאה שלפני הצמצום.]

"הוא ושמו" – העלם וגילוי (סוד החשמל)

הוא היינו עצם האור שלמעלה ממקור לגילוי כי אם העלם בעצם, והוא עצם האור ושמו הוא בחינת גילוי [גדר "שם" בכל מקום הוא גילוי. "הוא" לשון נסתר, אין שם גילוי, "הוא ושמו" היינו העלם וגילוי. העלם וגילוי הם חש-מל – "עת לחשות", העלם, ו"שמו" היינו מל של גילוי. אבל כמו שהבעל שם טוב אומר, ב"מל" יש שתי מדרגות, מל-מל, וכך יש ב"שמו" שתי מדרגות, גילוי לעצמי וגילוי שעתיד להיות לזולתי. אלה שתי המדרגות של "שמו". אם כן, כל המבנה כאן הוא מבנה מובהק של חש-מל-מל.], הוא בחינת ההעלם ["שמו" בחינת גילוי ו"הוא" בחינת העלם – כל מקום שיש העלם וגילוי הוא המקור של סוד החשמל במעשה מרכבה.], היינו ההעלם שלמעלה ממקור לגילוי כי אם העלם בעצם, והוא עצם האור

"שמו" – הגילוי לעצמו והגילוי השייך לעולמות

ושמו הוא בחינת גילוי לעצמו והגילוי השייך אל העולמות [שתי מדרגות – הגילוי לעצמו והגילוי השייך אל העולמות], דהנה שמו הוא שם הוי' ובענין העולמות הוא אצילות דכללות [כלומר, מדריגת "הוא" היא גם למעלה מאצילות דכללות.] שזהו בהאוא"ס שלפני הצמצום [וגם אחרי הצמצום עולם האצילות נקרא "שמו" – כל הספירות הן "רזא דשמיה".],

ובד' אותיות דשם הוי' יש ב' מדריגות בחינת י"ה ובחינת ו"ה והו"ע הנסתרות להוי' אלקינו [י-ה, "אור המאיר לעצמו" – אור שמאיר פנימה, לכן נקרא פנימיות, פנימיות האור.] והנגלות לנו ולבנינו די"ה הוא בחינת הנסתרות שלמעלה מבחינת העולמות [שאף על פי שאור עניינו גילוי, במדרגת י-ה עדיין אין את ה"כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – י-ה הם לפני עלית הרצון לברוא את העולם, הרצון לברוא הוא ה-ו של ה-וה, ממנו יוצאת התפשטות האור שממלאת את החלל, ה-ה של וה.] וכמו אלפים שנה קדמה תורה לעולם [תורה היא מוחין, חכמה ובינה, "אלפים שנה" של תורה היינו אלפים שנה של חכמה ובינה. לפעמים כתוב בדא"ח ש"אלפים שנה" היינו כתר וחכמה, אבל בדרך כלל הם חכמה ובינה, י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"], וו"ה הוא בחינת והנגלות [היינו אור] השייך לעולמות,

[איך אפשר לקרוא "והנגלֹת" למדרגה לפני הצמצום?] מה שלפני הצמצום הוא כל כך סוד שאפילו בעלי הסוד לא העיזו לדבר עליו. למה הוא נקרא "והנגלֹת"? יש סוד שעתיד להתגלות ויש סוד שלא עתיד להתגלות, וכדי לגלות אותו צריך גבורה אדירה. יש סוד שטבעו להתגלות, כמו הורה ששומר סוד מילדיו – הוא רק שומר אותו עד שיהיו גדולים. יש ווארט שפעם אחת הרבי הקודם, כשהיה ילד, שאל משהו את אביו, הרבי הרש"ב – הוא ענה לו, 'אתה רוצה להיות זקן מהר? חכה, בינתים זה סוד'.

מלחמת עמלק ב"אור המאיר לזולתו"

אם כבר רואים י-ה-ו-ה במקום הכי גבוה, לפני הצמצום, אפשר להסביר גם מה השרש הכי גבוה של מלחמת עמלק – "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה כסאו של עמלק". עמלק לא סותר ומבטל את אותיות י-ה, אלא רק מנתק את אותיות וה מאותיות י-ה – הוא רוצה למלוק, שלא יהיה חבור. מפריע לו דווקא "אור המאיר לזולתו". הוא 'מניח' לה' שיהיה לו "אור המאיר לעצמו" – שיהיה לו כיף לעצמו, העיקר שלא יתערב בעסקים שלי. לא מענין אותו י-ה, כי שם עדיין אין רצון של ה' לברוא את העולמות. הוא רוצה שהכל יהיה נפרד. לכן נקרא עמלק, עם-מלק, שמולק – כמו שמולקים עוף – רוצה להפריד בין הראש לגוף, רוצה להפריד בין י-ה ל-וה. אפילו במקום הכי גבוה, לפני הצמצום, עמלק אומר שלא צריך את התפשטות האור.

[עמלק זה 'חיה ותן לחיות'?]. עיקר הבעיה שעמלק לא רוצה שה' יתערב – כמו דור הפלגה, סור ממני. אתה יכול להיות בעל הבית באור אין סוף, לעצמך, אבל אני רוצה להיות בעל הבית בעולם הזה.

בכל אופן, גם לפני הצמצום יש את ה-יה ואת ה-וה, הכל בתוך "שמו", שבכללות הוא גילוי אור, מה שאין כן "הוא" שאף אינו מקור לגילוי.

ב. שתי בחינות "שמו"

אהלי שם ועבר - "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו"

וכמו כן הוא בשמו הגדול שלפני הצמצום [י-ה-ו-ה הוא אחר הצמצום, אבל גם לפני הצמצום יש שם, "שמו הגדול".] די"ה הוא אור המאיר לעצמו עדיין [הביטויים "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" נמצאים בעיקר אצל רבי הלל מפאריטש. מענין שכאן את "אור המאיר לעצמו" מצטט כלשונו, אך לא את "אור המאיר לזולתו".

מה משנה הביטוי? אנחנו נותנים רמז ש"אור המאיר לעצמו" וכן "אור המאיר לזולתו" ר"ת אהל. אלה שני אהלים. "יעקב איש תם יֹשב אהלים" לומד באהלו של שם ובאהלו של עבר. שם הוא סוד "אור המאיר לעצמו", ה-יה שבשם הוי', סוד "'שמי' עם יה שסה", ואילו עבר הוא כמו "עובר לסוחר", האור שלו הוא "אור המאיר לזולתו", מה שעתיד להאיר לעולמות וכבר לפני הצמצום שייך לעולמות. זה רמז יפה שלנו, שיש שני אהלים לפני הצמצום. בכלל, כתוב שהמלה אהל היא גם לשון אור, "יהל אור" – אהל הוא כינוי לכפת השמים בהם מאיר האור ("לשמש שם אהל בהם"). יש אהל של שם ואהל של עבר.

למשל, כשיעקב אבינו היה ילד הוא למד אצל שניהם, אך אחר כך – כאשר נטמן יד שנה בדרך לחרן – הוא למד רק באהלו של עבר. למה? שם כבר לא היה, כבר נפטר. העיתוי של פטירת שם מלמד משהו מאד משמעותי, כשיעקב צריך לצאת לשליחות – למקום רחוק, מקום הקליפות, מקום של חרון אף בעולם – יעקב כבר לא לומד באהל שם, אהל של שעשועים עצמיים שמתאים לארץ ישראל, אלא באהל של עבר שעובר לסוחר. בכל דור יש שני סוגי ישיבות – השאלה מה הסוג שלנו – יש ישיבה של האהל של שם, בעיקר שעשועים עצמיים, לומדים חסידות וזה כיף, ויש אהל של עבר, כדי לצאת ולהשפיע בעולם, אור המאיר לזולתו דווקא. אנחנו רוצים בכולל תורת חיים לחבר זאת – הכולל במשך היום הוא האהל של שם, אבל בלילה חייב להיות אהל של עבר, להשפיע, אחרת זה לא שוה. ההשפעה היא התכל'ס.

(יש "לנו ולבנינו" – מה "ולבנינו"?). בפשטות זה הצאצאים, תולדות צדיקים הם מעשים טובים. בנינו הוא עוד דור, עוד התפשטות אחרי שאנחנו במרכז – צריך הרבה בנינו, גלים יוצאים.

שוב, הוא משתמש בביטוי "אור המאיר לעצמו", אהלו של שם עדיין.]

מעלת חיצוניות האור לפני הצמצום

וכמאמר הבדילו לעצמו [לא "הוא" אלא י-ה של "שמו".] וו"ה הוא בחינת התפשטות האור שבעצמותו גופא כביכול הוא בחינת אור השייך אל העולמות [לא משתמש כאן בביטוי "אור המאיר לזולתו", אך אצל רבי הלל זה הביטוי.], דלפני הצמצום לא היה ניכר עדיין בפני עצמו האור השייך אל העולמות [כי היה בתנועה של התכללות] והיה כלול בפנימיות האור [כל ההסבר כאן הוא להסביר את ה"רצוא" של האור לפני הצמצום, וה"רצוא" הוא שה"אור המאיר לזולתו" לא היה ניכר בפני עצמו, אלא שה-וה היה כלול ב-יה. סוד ה"רצוא" והעליה כביכול שלפני הצמצום.],

דהנה עם היות דלפני הצמצום היה מאיר בחינת פנימיות האור [ה-יה] מכל מקום הנה בהכרח לומר דאין זה שהאיר פנימיות האור כמו שהוא לעצמו רק שבבחינת התפשטות האור השייך אל העולמות היה בזה גילוי בחינת פנימיות האור [מה שהתפשט למעשה הוא חיצוניות האור, אבל לפני הצמצום הפנימיות האירה בחיצוניות – התכללות. אם כן, יש פה שני כיוונים – כיוון ראשון שהאור המתפשט, אהלו של עבר, נכלל בתוך אהלו של שם, כיוון שני שאהלו של שם מאיר ומתלבש בתוך אהלו של עבר],

וזהו מעלת חיצוניות האור כמו שהוא לפני הצמצום [שפנימיות האור האירה בחיצוניות האור, מה שאין כן אחר הצמצום. הוא סוד הצמצום, שהחיצוניות נבדלת בפני עצמה. בכל המדרגות, גם אחרי הצמצום, בתחלה הפנימיות נכללת בחיצוניות, בעולמות, ואחר כך יש איזה צמצום ומסך שגורם שהחיצוניות תופיע בעצמה. בהתחלה החיצוניות עדיין נכללת בקדושה, אבל אחרי הרבה מסכים והעלמות החיצוניות נהפך להיות ישות.

דהנה בכללות הענין דפנימיות וחיצוניות הנה בכל המדריגות הרי החיצוניות לפי מדריגת הפנימיות ודבר ודאי אשר חיצוניות האור כשהיה כלול בהפנימיות היה במעלה ומדריגה גבוה יותר, וזהו שהיה גילוי הפנימיות היינו בחינת חיצוניות כמו שהוא במעלה העליונה [מה שאומרים שהיה גילוי של הפנימיות לפני הצמצום היינו החיצוניות – שענינה הוא גילוי – אבל החיצוניות כפי במעלתה העליונה, כמו שהפנימיות מאירה בתוכה, כך היה לפני הצמצום.],

מחשבה ודבור לפני הצמצום

והנה ב' בחינות ומדריגות דאותיות י"ה ואותיות ו"ה [שאמרנו שהן המל-מל של "שמו"] דשם הוי' דאצילות דכללות [היינו לפני הצמצום] הנה זהו מחשבה ודבור כמו שהן לפני הצמצום [אתמול למדנו שיש לרבי פה מבנה של שכל-מחשבה-דבור – בלי לכתוב מדות או מעשה – ואמרנו שכנראה קשור להמשך, שיש "הוא ושמו", ובתוך "שמו" יש שתי מדרגות, וה. כעת הוא אומר בפירוש ששתי המדרגות ב"שמו" הן מחשבה ודבור שלפני הצמצום. "אהלו של שם" שלפני הצמצום היינו המחשבה, "כי לא מחשבתי מחשבתיכם", ואילו "אהלו של עבר" שלפני הצמצום הוא בחינת דבור, כי הוא עתיד להאיר לזולתו.

אז מה יוצא? ש"הוא" הוא על דרך השכל ביחס למחשבה ודבור. זה חידוש, הרבי לא כותב בפירוש ש"הוא" היינו שכל, אבל קצת רמוז כאן. למי מתאים הפירוש הזה? לרמב"ם. "הוא" אינו עצמות ממש, אבל הוא עצם העלם האור – לומר שעצם העלם האור הוא שכל בעצם של ה' מאד מתאים לרמב"ם. (אצל הרמב"ם זה אחרי הצמצום). ודאי, הרבה אחרי, אבל לכל דבר יש שרש. לפי החסידות, מה שהרמב"ם אומר "הוא המדע והוא היודע והוא הדעה עצמה" מתאים לעולם האצילות. אבל הרמב"ם מדבר עליו יתברך, לא לפני הצמצום או אחריו (על זה המהר"ל יורד).]

ארבע מדרגות בדבור לעצמו – השתלשלות התורה

דהיינו בחינת הדבור לעצמו וכמו אמרה ד"פ בינו לבין עצמו [כאן אין זולת, רק מה שעתיד להתפשט לזולת. אז מהו דבור לפני הצמצום? כמו שכתוב ש"אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו". כתוב שה' לפני כל דבר שהוא אמר לנו הוא קודם כל אמר אותו ארבע פעמים בינו לבין עצמו – "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם". ארבעה שלבים – "ראה, יספרה, הכינה, וגם חקרה" – לפני "ויאמר לאדם". זה פסוק באיוב ממנו לומדים שכל דבר שה' אמר לנו הוא אמר לעצמו ארבע פעמים קודם.

הפעם הראשונה היא בחינת "ראה" – כשאני אומר משהו ביני לבין עצמי בפעם הראשונה אני רואה. הפעם השניה היא לספר זאת, הפעם השלישית להכין והרביעית היא לחקור. הרבי אומר שבתוך ה-וה של "שמו הגדול" שלפני הצמצום יש גם י-ה-ו-ה, בתוך ה-ה ממש – "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". יש לנו על כך שער שלם בסוד הוי' ליראיו – שער "ירידת התורה":

"ראה" מצד החכמה של מה שהוא קורא כאן דבור – יש בדבור חכמה, "פתח פיך ויאירו דבריך", "וכל העם רואים את הקולות" – לראות בתוך הדבור. "ויספרה" מצד הבינה, "הכינה" מצד חג"ת "וגם חקרה" מצד הנה"י. אפשר לחשוב שאדם חוקר בשכל, אבל כאן עיקר החידוש – שהחקירה היא בכליות, מחקר איך להוציא את הדבר ממש. הייתי חושב שחקירה היא בהתחלה, אבל כאן היא בסוף – חוקר בכליות, בנצח-הוד-יסוד איך להוציא. אחרי הכל אז "ויאמר לאדם הן יראת הוי' חכמה וסור מרע בינה" – האמירה היא המלכות של המלכות. ה"אור המאיר לזולתו" בכלל הוא הדבור של ה', כמו אמרה ד פעמים בינו לבין עצמו.],

ההשפלה שבדבור (ירידה משבת לחול)

וכשם שבדבור ומחשבה הרי הדבור הוא למטה במדריגה לגבי מחשבה דלא זו בלבד דהדבור הוא גילוי אל הזולת [כאן משתמש בביטוי הפשוט, אור המאיר לזולתו,] הנפרד והמחשבה היא לעצמו [אור המאיר לעצמו], הנה עוד זאת הרי הדבור בא באותיות מגושמים ומוגבלים שאינם בערך מעלת הזכות והדקות דאותיות המחשבה בכלל ובפרט לגבי המחשבה עצמית לעצמו [מחשבת שכל, לא דבור שבמחשבה – מחשבה שאין בה אותיות מורגשות בכלל], אשר הדוגמא מזה יובן להבדיל באלף הבדלות בדבור ומחשבה שלפני הצמצום דהדבור גם לעצמו [לפני הצמצום] כביכול הוא השפלה [מי שחושב בעצם, הדבור הוא השפלה בשבילו.]

איפה מורגשת ההשפלה שבדבור ביחס למחשבה? בשבת (שייך גם לשמיטה, "שבת הארץ"). כתוב שבקושי התירו לדבר בשבת, אפילו דברי תורה. שבת היא כולה אור המאיר לעצמו, אהלו של שם, בקושי התירו לדבר – שלא יהיה מגושם. גם שייך להלכות שבת, שעונג שבת לא יהיה מגושם. למרות שהעולמות עולים, שבת היא רוחנית – לא שייכת לגשם. לכן כתוב בתיקוני האריז"ל שכוונת שבת היא תרפז-יה, בלי וה – תרפז היינו ז מרגלאין טבין, ארבעת מילויי שם הוי' (העולים רלב) ושלשת מילויי שם אהיה (העולים תנה, "תנה הודך על השמים"), ולהם מוסיפים יה (בלי וה) ומקבלים שבת. כך האריז"ל מסביר את בחינת שבת, שבקושי התירו לדבר (היינו שיש רק בחינת יה, מחשבה, ולא בחינת וה, דבור).

חול הוא דווקא דבור – "בעשרה מאמרות נברא העולם". כל ששת ימי החול הם דווקא דבור, בלי מחשבה. מי שיוצא משבת ונכנס לימות החול צריך להשפיל את עצמו. מי שבעולם המחשבה וכעת צריך לדבר יש בכך השפלה גדולה, כי יוצא ממצב רוחני לגמרי למצב גשמי.

הסתלקות הדבור לא להיות דבר בפני עצמו

[היות שהדבור הוא השפלה, לכן האור מתעלם לשרשו – כל ההסבר על השפלה נועד להסביר את ה"רצוא" של האור:] ובחינת התעלמות האור הוא שנסתלק מלהאיר באותיות הדבור ונכלל באותיות המחשבה [רוצה לחזור למצב רוחני יותר.] הרי זה עליית האור שלא להיות בפני עצמו [גם לפני הצמצום יש הרגשת "בפני עצמו" כי יחסית זו הגשמה, דבור לעומת מחשבה.] כי אם בבחינת התכללות במקורו, דבחינת הדבור הוא שנעשה דבר בפני עצמו

יש כאן דבר יפה לשונית. אומרים שאחד החידושים היפים בלשון הקדש הוא ששרש דבר משמש גם דבור וגם סתם דבר. הפירוש הפשוט שה' ברא כל דבר בדבור, לכן יש בו – כמו שכתוב בתניא מהבעל שם טוב – אותיות הדבור של ה'. בכל אופן, זו התבוננות שלמה בפני עצמה, שדבר ודבור הן אותו דבר. יש עוד הרבה משמעויות בשרש דבר (הנהגה, דבורה, דוברה בים ועוד). בכל אופן, כאן הרבי אומר שיש טבע בדבור להיות דבר בפני עצמו, נפרד, והיות שלא רוצה להיות נפרד הוא עולה ומתכלל בתוך אהלו של שם, אור המאיר לעצמו.

[הרבי אומר שהאור חוזר אבל לא האותיות חוזרות.] אם יש הפרדה בין האותיות לדבור אז יש כבר הפרדה בין פנימיות לחיצוניות, סוד הצמצום עצמו, כאן כוונתו שהכל חוזר. עוד לא מדובר על אותיות גלויות, שאי אפשר לחזור מהן, אלא על הדבור בפני עצמו. אם האותיות נפרדות לגמרי זה עצמו הצמצום. לפי דבריך אפשר לומר מה שלא כותב כאן כלל, שחוץ מה-וה שלו כאן יש "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", סוד ה"גליף גליפו בטיהרא עילאה" שעדיין לפני הצמצום, בחינת "קדמון". זה כבר יכול להיות האותיות – רלא שערים של ספר יצירה.

[הדבור הוא דבר בפני עצמו,] שהרי מתגלה אל הזולת ומובן דבמדריגה שלפני הצמצום אין שייך לומר שנעשה דבר בפני עצמו שהרי הכל כלול בעצמותו רק שמכל מקום הרי זה בדוגמא כמו בבחינת התגלות הדבור, ועל כן בחינת הסתלקות והתכללות האור במחשבה זהו כמו עליית האור שלא יהיה בפני עצמו, וזהו כדוגמת בחינת רצוא בהאור אין סוף שלפני הצמצום [שהסברת ה"רצוא" לפני הצמצום היא ענין כל הפרק כאן.], ו[אם אור אין סוף שלפני הצמצום הוא ב"רצוא", דבר שקשה להבינו, ]כ"ש שהאור כמו שהוא לאחר הצמצום הוא בבחינת עליה והסתלקות במקורו שזהו ענין והחיות רצוא ושוב [אל תקרי "חיוֹת" אלא "חיוּת"] שהאור והחיתו בהעולמות הוא בבחינת רצוא ושוב תמיד.

קיצור

קיצור. יבאר דעיקר הרצוא בספירת המלכות לכן נקראת צמאה, ז"א שבכלל עולמות אין סוף [סוף עולמות האין סוף, כפי שהסביר] נקרא רוה, ספות הרוה ז"א את הצמאה מלכות ["ספות הרוה את הצמאה" הוא יחוד ז"א ומלכות], הצמאה ה' צמאה, ה' דבור עליון צמאה [ה ספירות אחרונות של המלכות, שמשם עשרה מאמרות של מעשה בראשית], ויבאר דכמו באדם הרי השכל ומדות ומחשבה [כאן לא אומר שכל-מחשבה-דבור, אלא מדבר על שלש המדרגות הראשונות שבהן] אין האותיות ניכרים כי אם בדבור [החל מהדבור שבתוך המחשבה, שהאותיות כבר מורגשות] הנה כן הוא למעלה דשכל ומדות וחיצוניות בינה [חיצוניות בינה היא המחשבה, מלכות דתבונה, שמשם פרצוף לאה.] למעלה מלהיות מקור לעולמות [שהמקור הוא כבר] בה' בראם [ה תתאה של שם הוי', מלכות, דבור.] ומזה הוא הצמאון [כי המלכות רחוקה, היא לא בכלל עולמות האין סוף], וכן הוא באור אין סוף שלפני הצמצום  האותיות י"ה ו"ה מחשבה ודבור כעין עליית והתכללות הדבור [בחינת "רצוא" שלפני הצמצום. דייקנו שאין כאן בטול אלא רק התכללות. אחרי הצמצום צריך להיות גם בטול.].

[יש רמז ב"הצמאה" ש-צמ הם הי באתב"ש ואחר כך אה, יחד אהיה.]. בתוך שם אלהים כתוב שהמוחין הם אותיות הי, בסדר הפוך מ-יה, וכשמורידים את ה-הי משם אלהים נותרו אותיות אלם – שם אלקים הוא הדבור, אבל המוחין הם נשמת הדבור. במלה צמאה, באמת כתוב הי, צמ באתב"ש. אפשר לומר ש-צמ כאן הם לא י-ה של שם הוי' אלא הי של שם אלקים, שהמוחין באמת צמאים.