1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (12)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (12)

ט"ז חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

א. הוא-שמו

בפרק הקודם למדנו על "הוא ושמו" – "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". כלל גדול בחסידות ש"הוא" הוא עצם האור שלפני הצמצום ו"שמו" נחלק לשתי מדרגות – "אור המאיר לעצמו", ה-יה של "שמו" שלפני הצמצום, ו"אור המאיר לזולתו", ה-וה של "שמו הגדול" שלפני הצמצום, מה שעתיד להאיר את העולמות.

קריאת שמות – גילוי ניצוץ משיח

לא אמרנו את הרמז המפורסם – "הוא שמו" שוה משיח. גם לא אמרנו את המקור בתורה של "הוא שמו" – "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", סיום "שני" של פרשת בראשית. מענין שהביטוי "הוא שמו", ששוה משיח, קשור לקריאת שמות. חז"ל אומרים שבזה אדם הראשון היה יותר גדול מהמלאכים, שהמלאכים לא ידעו לקרוא שמות.

מה המשמעות של קריאת שמות? לזהות, להתקשר לחיות האלקית שמהוה ומחיה כל דבר בעולם – השם שלו, כמו שכתוב בתחלת שער היחוד והאמונה. דווקא האדם יכול לקרוא שמות, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". כנראה שאדם הראשון עשה בכל דבר יחוד – כשהוא נתן שם הוא עשה יחוד של ה"הוא", ההעלם, וה"שמו", הגילוי. כלומר, גם בחפץ הזה – בשלחן – יש "הוא שמו", "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו".

כמו ש"הוא שמו" שוה משיח, כך שתי המלים "נפש חיה" – שלכאורה קצת מיותרות בפסוק, היה אפשר לכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו" – שוות מלך המשיח. "נפש חיה" נאמר על כל החיות ובמיוחד נאמר על האדם, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", תוספת חיות, שנוספה בו "דעה ודבור" (רש"י; התרגום מתרגם "נפש חיה" הנאמר באדם "רוח ממללא" – דבור – ורש"י מוסיף על דבור גם דעה). אדם הראשון מחפש את עצמו בכל דבר – ניצוץ המשיח שבאדם מחפש את ניצוץ המשיח שבכל דבר.

כשהאדם קורא למשהו שם – "הוא שמו" – הוא מזדווג איתו, ב"נפש חיה" שבו. זה סמך למה שחז"ל אומרים שאדם הראשון בא על כל חיה ובהמה. באיזה הקשר כתוב שהוא נתן שמות? תוך כדי חיפוש בת זוג – "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". הוא מזדהה עם כולם כשהוא קורא שמות, מזדהה עם ניצוץ משיח שבכל דבר – אדם עצמו ר"ת אדם-דוד-משיח – אך עד שמגיע לחוה הוא לא מוצא. רק בחוה הוא מצא את ה"הוא שמו" האמתי שלו. שוב, בכל דבר יש את ה"הוא" שלו, ההעלם העצמי שלו, ואת ה"שמו" שלו, הגילוי שלו – הכל בסוד החש-מל, כמו שהסברנו בשיעור הקודם. דבור הוא גם לשון "דבר אחד לדור" – בשביל הנהגה צריך דעת ("דעה ודבור"). בכל אופן הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" הוא מקור הביטוי "הוא שמו".

רמזי "הוא ושמו אחד"

כתוב "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". בזהר חדש ובהרבה ספרים קדושים כתוב "הוא ושמו אחד" (בחב"ד בדרך כלל מצטטים "הוא ושמו בלבד"). יש רמז עתיק ש"הוא ושמו אחד" ראשי תבות הוא. ועוד, "הוא ושמו אחד" עולה אחד פעמים ה"פנימיים" של אחד: אחד-חד-ד (שהוא עולה "הוא שמו" ועוד חוה, וכמבואר לעיל ש"הוא שמו" האמתי של אדם היינו חוה).

סדרת העלאות שם הוי' ברבוע

יש עוד רמז עתיק, מספרי הקבלה הראשונים, שהמלה "שמו" רומזת לשם י-ה-ו-ה, עם החלוקה שהוזכרה ל"הנסתרֹת" (יה) ו"והנגלֹת" (וה). החישוב הוא ש-יה ברבוע עולה 225 ו-וה ברבוע עולה 121 (דוגמה לרמז של רבוע בקבלה) – ביחד 346, בגימטריא שמו. רמז חשוב, מחזק את מה שהוא אומר כאן ש"שמו" צריך להתחלק ל-יה ו-וה.

מתי עושים חשבון דומה של חלוקת תבה למרכיבים ומעלים את כל אחד מהמרכיבים ברבוע? גם לגבי שם הוי', בסוד המקום. בהגדה של פסח כתוב "ברוך המקום ברוך הוא" – איך מקום רומז לשם הוי'? כי מקום שוה כל אות בשם הוי' ברבוע – י ברבוע ועוד ה ברבוע ועוד ו ברבוע ועוד ה ברבוע עולה מקום. ב-מקום החשבון הוא כל אות ברבוע וב-שמו החשבון הוא כל שתי אותיות ברבוע.

אם יש כוונה של כל אות ברבוע ויש כוונה של כל שתי אותיות ברבוע מתבקש רמז של כל שם הוי' ברבוע – שעולה 676. יש הרבה רמזים במספר 676, שהוא הוי' ברבוע.

יש לנו בעצם שלשה מספרים, דבר מוליד דבר, לגבי שם הוי' – 186 (מקום), 346 (שמו), 676. היות שיש שלשה מספרים אפשר לבנות מהם סדרה רבועית. מה המספר הבא? זה כבר משהו תיאורטי – המספר הזה לא נמצא בגלוי בשם הוי', רק יוצא משלשת המספרים הנ"ל שיוצאים מרבועי המרכיבים של שם הוי'. אם המספר לא היה משהו מאד חשוב לא הייתי מחשב אותו, אבל המאמץ הקטן כדאי לנו...  ההפרשים הם 160 ו-330, אז הבסיס הוא 170. לפי זה ההפרש הבא הוא 500 והמספר הבא הוא 1176 – מישהו זוכר את המספר 1176? מי הראשון שעשה את התרגיל הזה? [הקב"ה] ומי השני? השני הוא הרמב"ם, שפתח כך את החבור שלו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הביטוי בו רמז בר"ת את שם הוי', הביטוי ששוה למספר הבא בסדרה. יש למספר 1176 סגולה בחשבון? כן – הוא המשולש של מח, כד פעמים מט (7 ברבוע).  רמז יפה להתחיל בו את השיעור היום.

סיכום

אם כן, אמרנו שני דברים:

• הוא-שמו שוה משיח – בקריאת שמות אדם הראשון זיהה את ניצוץ המשיח בכל דבר, את סוד החש-מל שבו, עם שתי בחינות של "מל", שתי רמות של גילוי (לעצמו ולצורך זולתו).
• "שמו" יוצא מחלוקת שם הוי' ב"ה ל"הנסתרֹת", יה, ול"והנגלֹת", וה, כל אחד ברבוע.

ב. "רצוא" של האור המאיר אל מקורו שבמאור

כעת נמשיך את אות ד מתוך המאמר:

ריחוק הערך בין האור למאור

ד) והנה סבת הדבר מה שהאור הוא בבחינת רצוא ושוב [מילא הכלים והנשמות והנבראים הם ב"רצוא ושוב", ואפילו מילא מה שהאור ששייך לכלים הוא ב"רצוא ושוב" הפוך ("מטי ולא מטי"), אבל למה האור בפנימיות או בעצם שלו הוא ב"רצוא ושוב" (באותו כיוון של הכלים)? הוא יאמר שהאור הוא הארה בעלמא לגבי העצם, ולכן הוא רץ לשרש שלו – המאור, ואפילו השרש שלו עצמו, האור כפי שהוא כלול במאור רץ למאור:],

הענין הוא דהנה ידוע בפירוש אור שהוא רק התגלות העצם לבד ואינו מתייחס כלל בערך אל העצם, [הדוגמה שיביא הוא אור השמש. המשל של אור השמש שבתוך השמש, מובא לרוב בחסידות, בשער היחוד והאמונה מסביר שכל העולמות הם כאור השמש בשמש ולכן הכל בטל בה'. מקורו של המשל הזה הוא ממורנו הבעל שם טוב.] וכמו אור השמש המאיר לארץ ולדרים עליה הרי זה רק אור וזיו השמש לא השמש עצמה [לא שחלק מהשמש יוצא מהשמש ומאיר לארץ, רק הארה בעלמא יוצאת, אור וזיו שאין לו ערך למהות השמש עצמה.] דעצם השמש קבוע בגלגלות ואינו מתפשט בעולם [לא השמש, גם לא חלק ממנה.

כתוב שזו מעלת הנשמות לגבי התורה, שהתורה היא אור, "תורה אור" – ואף ש"ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", והתורה מחברת את הנשמות לה', אף על פי כן יש מעלה בנשמות – שהן "חלק אלוה ממעל ממש", ניצוץ שהוא ממש חלק מהמקור, ואילו התורה היא רק אור. אך היות והניצוץ, הנשמה, התרחק ממקורו, צריך את האור, התורה, לחבר אותו חזרה למקורו – בכל אופן יש בנשמה מעלה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", ותורה לא.]

רק אור וזיו ממנו הוא המתפשט בעולם להאיר, ועצם השמש נקרא מאור ואינו בגדר להאיר ואפילו האור כמו שהוא כלול בעצם גם כן אינו בגדר להאיר [עד שלא יוצא מהשמש ועובר את הנרתק, "מגן", כמו שיסביר:] רק אור וזיו היוצא ממנו על ידי המגן ונרתק הוא המאיר,

דרגות באור בתוך המאור ומחוצה לו

אם כן, יש את השמש, יש את האור שכלול בשמש, ויש את האור שיוצא מהשמש ועובר את הנרתק והוא ראוי להאיר. במדרגות האלה יש חלוקה נוספת, חלוקה שלא הזכיר כאן אך הזכיר בפרק הקודם, חלוקה באור שבתוך השמש. האור שבתוך השמש הוא משל לאור שלפני הצמצום שהזכיר בפרק הקודם, ובאור שלפני הצמצום הוא כתב שיש שתי מדרגות – "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", כלומר אור שכבר מוכן להאיר לזולתו.

זו חלוקה של שתי מדרגות בתוך השמש. אנחנו אוהבים להסביר שגם במדע יש את שתי המדרגות הללו. היות שהשמש היא גוף מסיבי ביותר, לכן בתוך השמש עצמה יש גבול, מקום, שעד אליו האור שבה – יצירת האנרגיה – עם וקטור כלפי פנים, הולך כלפי השמש, ממש "אור המאיר לעצמו" באופן פלאי. מאותו גבול וחוצה, האור שבתוך השמש הוא בכיוון, וקטור, לצאת מהשמש –"אור המאיר לזולתו" בתוך השמש. האור הזה בתוך השמש הוא רק בכיוון לצאת, הוא לא יצא בפועל.

האור עוד צריך לעבור את המגן – ובכך להשתנות – וגם אחר כך יתכנו מניעות ועיכובים, כמו עננים בשמים (שהוא יזכיר), שימנעו ממנו להגיע אלינו. אבל לגבי המאור התהליך של יציאת האור לא תופס מקום, לא פועל שינוי, כפי שיסביר.

משל הראיה: כח הראיה מתגלה רק כשיוצא מהעין

ויובן זה על דרך משל [נוסף, מהגוף, מהאדם – ובמדה מסוימת משל זה יותר רוחני ממשל אור השמש, ושניהם משלים לאור ה'.] מאור הראיה שזהו רק אור המתפשט ויוצא מכח הראיה והוא הרואה [כח הראיה כאן הוא כמו השמש – יש שמש בשמים ויש כח הראיה בעינים. אתה לא רואה מכח הראיה, גם לא מכח האור הכלול בכח הראיה – רק מהאור שיצא מכח הראיה וגם עבר מגן, מסך. מהו המסך? כל שכבות העור שיש בתוך העין, כמו גלדי בצלים. רק אחרי שהאור מתמעט ומתעלם אפשר לראות בו. תוך כדי שהאור שמכוון החוצה עובר את המגן – שהוא מעין צמצום – הוא מתעלם, בכל שכבה ושכבה, וכך נעשה ראוי להאיר לזולת בפועל (דבר שמסביר כאן, ולא אמר בפירוש לגבי המגן של השמש).],

"סגי נהור" ו"מאור עינים" – ריבוי אור או גילוי המאור

שהרי הסומא נקרא בלשון חז"ל סגי נהור או מאור עינים [תיכף נראה את ההבדל בין שני הכינויים.], ולכאורה אינו מובן איך נקרא בשם ההפכי לכאורה [עושים ממנו צחוק?!] שהרי אינו רואה כלל ואיך נקרא סגי נהור שזהו ריבוי אור או מאור עינים שזהו [עוד יותר –] מקור האור [מקריאה שטחית נראה ש"סגי נהור" ו"מאור עינים" הם אותו דבר, אבל מי שמדייק רואה שאלה שני דברים, שתי בחינות. "סגי נהור", הרבה אור, כפי שהוא יסביר, הוא ריבוי האור הכלול בעצם כח הראיה, ואילו "מאור עינים" מתייחס למאור, עצם כח הראיה. לכן הוא הסביר שהשמש עצמו נקרא מאור. "מאור עינים" הכוונה שמה שמאיר אצלו הוא אפילו לא האור שבתוך העצם, אלא העצם עצמו. "סגי נהור" – ריבוי אור, כל כך הרבה אור שלא שייך להאיר בפועל, כי הוא יותר מדי אור – האור הכלול בתוך העצם.] והרי זה לכאורה העדר הראיה

וכידוע דחומר העין הוא מכמה קליפות שהן כגלדי בצלים זה על זה והן המכסים ומעלימים על אור הראיה [הן אמנם קליפות אך יש בהן משהו טוב, כי בלעדיהן לא רואים כלום. מענין שקוראים לגלדים קליפות – "שמש ומגן הוי' אלהים" – המגן הוא קליפה, שבאמת מעלימה את האור, אבל נחוץ להעלים את האור כי אחרת לא נראה. צריכים קליפות כדי לראות את המציאות. ברוך ה' יש...] שעל ידי זה אור הראיה יוצא מעצם כח הראיה [קודם היה כלול בעצם כח הראיה וכעת הוא יוצא] ומתעלם [על ידי הקליפות] עד שיהיה אור להאיר ולראות על ידו,

דחומר העין יש בו עצם כח הראיה [שהוא כמו השמש, כנ"ל] שהרי גם הסומא יש בו כח הראיה בחומר העין שלו, והוא להיות שחומר העין הוא כלי מוכן לקבל אור הראיה על כן יש בו מעצם כח הראיה [דווקא בכלי, הראוי לקבל את האור,  יש משהו מהעצם – היכולת של הכלי לקבל את האור מראה ששרש הכלים גבוה משרש האורות. דווקא בכלי, חומר העין, יש איזה תכונה של העצם – לכן ראוי לקבל את עצם כח הראיה], וכמו עצם כח התנועה שביד קודם שמנענע וגם באיזה קלקול שאינו יכול לנענע ומכל מקום יש בו כח התנועה, דהקלקול הוא בהיד וכשמתרפא אז חוזר ומתגלה כח התנועה לפעול [כח התנועה שם, רק בהעלם.], וכן הוא בכח עצם הראיה שיש בחומר העין, אלא שהאור הכלול בו הוא עדיין אור הכלול בהעצם [כמו אור השמש בשמש], אך המסכים המכסים [לשון נופל על לשון] על חומר העין שאינם כלים אל אור הראיה [מכיון שאינם כלים לאור הם נקראים קליפות, אך הם נצרכים כאן כדי לשנות את האור –] הרי הם   מוציאים את אור הראיה חוץ לעצם כח הראיה והאור מתעלם בהם, ועל ידי זה הוא הראיה בפועל

וכשנחסר מהקליפות ההן מחמת הזקנה וריבוי השמוש בהם הנה אז מאיר אור הראיה ביותר וזהו הסבה מה שאינו רואה מפני שמאיר האור כמו שכלול בעצם הכח [כמו האור הכלול בשמש] שהוא בבחינת ריבוי אור שאינו בגדר להאיר וכל שכן כשמאיר עצם הכח, והזו שנקרא סגי נהור או מאור עינים [כנ"ל, כשמדייקים, אלה שתי בחינות: בחינה ראשונה – האור הכלול בעצם, שאינו שייך להאיר; בחינה שניה – המאור עצמו. מה פירוש שהמאור עצמו מאיר? כמו שרבי הלל מסביר ש"אור חדש" הוא מה שחדש להיות אור – היינו שדבר שכלל לא היה בגדר אור נהפך באופן ניסי להיות אור, זו הגאולה, "אור חדש על ציון תאיר".] שהאמת הוא כן והוא סבת העדר הראיה [כלומר, חז"ל לא עשו צחוק כשכינו עור "סגי נהור" או "מאור עינים", אלא האמת הוא כן, וזו הסבה שאינו רואה.],

אור עצמי ואור להאיר

ונמצא מובן דמה שהוא בבחינת אור להאיר הרי זה רק האור והזיו כמו שהוא יוצא מן העצם וכמו שמתעלם דוקא [על ידי הקליפות, על ידי המגן – "שמש ומגן הוי' אלהים". (האור יוצא מהעין?). כמובן, זה הציור כאן – זו סוגיא בפני עצמה.], אבל האור כמו שהוא כלול בהעצם ומכל שכן העצמי אינו בגדר להאיר [עד כאן המשל בעין], וכמו כן הוא באור השמש המאיר למטה שזהו רק האור והזיו וכמו שבא  דרך הנרתק [עד כאן משל השמש], וכמו כן יובן בדוגמא למעלה דאור אין זה עצמי דהעצמי אינו בגדר אור להאיר וגם לא האור הכלול בהעצם כי אם רק אור וזיו היתפשט מן העצם וגם אור זה צריך להתצמצם [על ידי הקליפות של העין – שעושות צמצום – או על ידי הנרתק של השמש] ועל ידי הצמצום שמתעלם האור המתפשט מן העצם יכול להאיר בגדר אור וגילוי המתקבל ואז נקרא בשם אור,

ג. "לעיני כל ישראל"

עד כאן ההסבר שהאור הוא לא חלק מעצם המאור. כעת מתחיל משהו אחר, שבגלל שהאור הוא לא חלק מעצם המאור הוא לא פועל שינוי בעצם – זה כבר משהו חדש, שנתחיל מחר. אבל יש לנו עוד כמה דקות בשביל גימטריא:

רמזי "סגי נהור" ו"מאור עינים"

עיקר החידוש, כמו שאמרנו, שאם מדייקים הרבי מחלק בין שתי הלשונות – "סגי נהור" ו"מאור עינים". סגי נהור הוא ריבוי אור, והיינו האור כמו שכלול בתוך העצם, אבל מאור עינים הוא יותר מזה – שהעצם עצמו מאיר, אור חדש. לכן מתבקש לעשות את החשבון של סגי נהור ועוד מאור עינים, שתי בחינות שונות. סגי נהור – 334, מאור עינים (הביטוי בלשון הקדש, שכדאי להתחיל ממנו) – 427.

427 מתחלק ב-7, "שבעה אלה עיני הוי' המה משֹטטים בכל הארץ", פסוק שדברנו עליו לפני כמה ימים, ההשגחה הפרטית של ה' עם שבעה עינים, "על אבן אחת שבעה עינים". כמה זה מאור עינים לחלק ל-7? 61, אין. בתוך העין יש אין, "אין מזל לישראל".

אם נחבר לזה סגי נהור, 334, נקבל 761. מישהו זוכר מה שוה 761? הסיום של כל התורה כולה – "לעיני כל ישראל". זו גימטריא פלאית לגמרי, ש"סגי נהור" ו"מאור עינים" – שני הכינויים  למי שלא רואה, או כי יש ריבוי אור או כי העצם עצמו מאיר – שוים "לעיני כל ישראל". "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", תכלית כל התורה כולה היא גילוי האור הכלול במאור ועצם המאור, ומשה רבינו גילה לנו גם את האור הכלול במאור וגם את עצם המאור.

"לעיני כל ישראל" – סוד תיקון העינים

איך ההסבר ש"לעיני כל ישראל" הוא גילוי האור הכלול במאור ועצם המאור יכול להיות מתאים להסבר בקבלה ל"לעיני כל ישראל"? תכלית מתן תורה היא שמשה מתקן לנו את העינים.  איך משה מתקן את העינים? "נעוץ סופן בתחלתן" – "לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים". על ידי התורה רואים את "בראשית ברא אלהים" – רואים את ההתהוות התמידית. סתם כך לא רואים אותה, אבל כאשר משה מתקן את העינים רואים את "בראשית ברא אלהים".

מה כתוב בקבלה על "לעיני כל ישראל"? על פי פשט, "לעיני כל ישראל" נסוב על שבירת הלוחות – "אשר שברת", "ישר כחך ששברת". הרבי היה בוכה כשהסביר את הרש"י הזה בשמחת תורה. שבירת הלוחות היא כמו שבירת הכלים.

מאיפה יצאו הכלים של עולם התהו שנשברו? מסוד העינים, עיני א"ק. עיקר השבירה היא שבירת האורות שיצאו מהעינים של א"ק. למה? כי מה שיוצא מעיני א"ק, יחסית לאור המאיר, יש בו עדיין ריבוי אור – ריבוי אור עד כדי גילוי העצם, אורות מרובים דתהו שמקורם בעיני א"ק. משה רבינו הוא מעולם התהו, "מן המים משיתהו", מהשמיטה הקודמת, והוא בא כדי לתקן את עיני א"ק – "לעיני כל ישראל". לכן זו גימטריא מופלאה ביותר.

הבעטלר העור

מי זוכר סיפור שלמי שיש יותר מדי אור חושבים שהוא עור, עד כדי כך שהוא באמת עור בעולם הזה? ז בעטלרס של ר' נחמן – הבעטלר הראשון של ה-ז בעטלרס הוא עור. למה הוא עור? הכל הולך אחר הפתיחה – הוא עור כי יש לו יותר מדי אור. אותו בעטלר ראשון הוא ה"לעיני כל ישראל", מה שמשה רבינו המשיך לכולנו.

מה הספור של הבעטלר הראשון? מה הוא זוכר? ה-ז בעטלרס ישבו יחד וכל אחד התפאר בספור שלו. מבנה הספר הוא שלכל אחד מהבעטלרס יש סיפור אחר בהתחלה. כל הבעטלרס ישבו יחד ודברו על הזכרון הראשון של כל אחד. את הסיפור של הבעטלר הראשון של רבי נחמן הוא לקח מסבא שלו הבעש"ט. לפי מסורת חב"דית, הבעל שם טוב שאל כל אחד חדש "וואס געדנגסטו?", מה הזכרון הראשון שלך? ככה הוא משך נשמות. רבי נחמן – כמו מהרבה ענינים של הבעל שם טוב – עשה מהענין הזה סיפורי מעשיות.

הבעטלר הראשון – שהוא מאור עינים, לא רואה בעולם כלום – כי הוא זוכר שהיה אין. זה בחינת "מאור עינים", ז פעמים אין. יש אחד שזוכר שהיה מראה, או ריח – כל מיני מדרגות בשרש הנשמה – אבל הוא זוכר את האין.

רמזי "לעיני כל ישראל"

כל זה יצא לנו מהרמז שסגי נהור ועוד מאור עינים שוה "לעיני כל ישראל". 761 הוא גם מספר מאד חשוב בחכמת המספרים – זה מספר השראה. יש שלשה מספרי יסוד – משולשים, רבועים, השראה (שני רבועים רצופים). "לעיני כל ישראל" הוא מספר ההשראה ה-20. תריג הוא מספר ההשראה ה-חי – חי ברבוע ועוד טוב ברבוע. אחר כך בא 665, מספר ההשראה ה-יט, ואחר כך 761, מספר ההשראה ה-20. והעיקר שהוא "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל" – שמשה רבינו מתקן ("עשה") את עיני כל ישראל, שיוכלו לראות בריבוי אור ושגם עצם כח הראיה יאיר. ממש "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – לתקן את עצם החומר של עיני א"ק, עצם הראיה.

אם כבר דברנו על המספר 761, איך יודעים שהוא מתקשר עם "בראשית ברא אלהים"? סופי התיבות של "בראשית ברא אלהים" הם אמת, בצירוף תאֹם.  יש שש פעמים סופי תיבות אמת במעשה בראשית, החל משלש המלים הראשונות עד שלש המלים האחרונות, "ברא אלהים לעשות", בהן הצירוף אמת הוא לפי הסדר, ישר, "חותמו של הקב"ה אמת". מעשה בראשית מתחיל מאמת, אבל בצירוף תאֹם – לשון התאמה, הכל מותאם. אם נוציא את אמת, 21 ברבוע, מה נשאר מ"בראשית ברא אלהים"? בדיוק 761, מספר ההשראה ה-20. כלומר, התורה מסיימת "לעיני כל ישראל" ומתחילה "בראשית ברא אלהים", שעולה "לעיני כל ישראל" ועוד אמת. אם כן יש שלשה רבועים רצופים – 19 ברבוע ועוד 20 ברבוע והסופי תיבות 21 ברבוע (אמת=21 ברבוע). פלא חשבוני.

עוד פלא כשמשווים לפסוק שפותח את הספור השני של מעשה בראשית (שיש בו את החטא השבירה והתיקון), "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (שם ארץ קודמת לשמים), מה ההפרש ל"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"? למרבית הפלא צריך להוסיף בדיוק 761, "לעיני כל ישראל". אם כן, יש כמה סגולות נפלאות ביותר במספר הזה, שמחבר את סוף התורה לתחלתה, והוא-הוא שתי הבחינות שמסביר, סגי נהור ומאור עינים, גילוי האור הכלול במאור וגילוי המאור בעצמו.