ארבע מדרגות "ודודי לי"

בע"ה

טז אלול תשנ"ד – שכם

שיעורים במאמר ד"ה "אני לדודי" תשל"ב – פתיחת המאמר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א.     "ודודי לי" – אתערותא דלעילא

[ניגנו ניגון צא, לרבי הלל מפאריטש] יש לנו את המאמר "אני לדודי ודודי לי"[ב] – צריך לעשות חזרה.

אני לדודי ודודי לי, ראשי תיבות אלול. ומבואר בלקוטי תורה בהמאמר דבור המתחיל זה שבאלול הוא אתערותא דלתתא, אני לדודי ודודי לי [אלול זו אתערותא דלתתא, "אני לדודי"],

כלומר, שצריכה להיות אתערותא דלתתא לפני האתערותא דלעילא, ולכן כתוב קודם "אני לדודי"[ג], ולא כמו בחדש ניסן שכתוב "דודי לי ואני לו"[ד] – דהיינו קודם אתערותא דלעילא, ואחר כך "ואני לו", מלמטה. אבל באלול כתוב "אני לדודי" – קודם אתערותא דלתתא, ואחר כך אתערותא דלעילא.

השכלה ועבודה בחב"ד

בתור מלתא דבדיחותא, "קא בדחי רבנן ואחר כך יתבי באימתא"[ה], שמעתי שלשום משהו שקצת נוגע לאתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. היה ווארט במשפחה, של חתן וכלה, ואחד מהמחותנים סיפר סיפור ידוע, אבל אני שמעתי אותו עכשיו, טרי, אז חשבתי שהוא קצת נוגע לעניננו.

החסידים היו אומרים[ו] שבתולדות חב"ד במשך שני הדורות הראשונים – אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי – היה דגש מאד חזק על עבודה מלמטה: גם עבודת התפלה באריכות, וגם עבודה ממש – להשקיע את כל החיים, מהבקר עד הערב ומהערב עד הבקר, בעבודת הקדש. אחר כך, מתקופת הצמח צדק המאמץ האדיר על עבודה נחלש קצת, ולאט לאט נעשתה יותר ויותר השכלה, יותר שכל ופחות לב. אם בזמן הצמח צדק זה כך, אפשר להבין את ההמשך: מה שהרבי הרש"ב יסד לפני שני דורות את ישיבת תומכי תמימים, שאתמול – ט"ו אלול – היה יום ההתיסדות שלה, היה גם ובעיקר כדי להתגבר על הירידה הזו בעבודה והדגש הגדול על השכלה בתוך חב"ד.

באמת ידוע שהבנים והנכדים של כל המשכילים הגדולים שהיו בחב"ד – באמת משכילים גדולים באלֹקות – היו אחר כך הציונים הראשונים שהגיעו לארץ. אלה תולדות חב"ד – התחילה עם המון עבודה ובזמן הצמח צדק נעשתה הרבה השכלה. לא שלא היתה עבודה, לא שלא התפללו, אבל כובד המשקל קצת עבר להשכלה וכעבור כמה דורות זה התדרדר אצל החסידים גם מבחינת הידישקייט.

[מה עם מאמרי אדמו"ר האמצעי?] אדמו"ר האמצעי הוא תקופת מעבר. אמנם מאמרי ההשכלה הם העיקר אצלו, אבל החסידים עדיין היו בעיקר בעבודה מהלב, עם כל ההשכלה של הרבי. מי שרוצה לקרוא את מה שאמרנו עכשיו בפירוש, זה נמצא בקדמה, בפתח דבר של הקאפוסטער בספר "מגן אבות". שם כתובה יפה כל ההשתלשלות בחב"ד.

גם הוא ניסה "להחזיר עטרה ליושנה" מבחינת העבודה ולו זה לא כל כך הלך. הוא עצמו, בסוף ימיו, הודה שהרבי הרש"ב, בישיבה שלו, הרבה יותר תיקן את המצב מאשר הוא ומה שהוא רצה. כל זה רקע לסיפור.

החתולים בתנור – סוגי אתערותא דלתתא

הסיפור הוא שגדולי החסידים באו לצמח צדק, ואמרו לו: 'רבי, היות שנחלשו הדורות בעבודה והדגש הוא יותר על השכלה, אנחנו מבקשים ומציעים שהרבי ידבר יותר מאמרים בעניני עבודה. אם הרבי ישים את תשומת הלב ואת הדגש על עבודה אולי היא תחזור יותר'. הצמח צדק חייך אליהם, כלומר שזו בקשה אבסורדית וטיפשית, ואמר שאם בכל זאת יש לכם הוא אמינא כזו ואתם שואלים אותי, אספר לכם סיפור. הסיפור הזה די מפורסם כסיפור-בדיחה, אבל מה שלא ידוע הוא שהצמח צדק עצמו סיפר זאת כתשובה לתביעה הזו.

פעם באו שני סוחרים יהודים והתאכסנו באיזו אכסניה, אצל איכר אחד, שהיה יהודי פשוט לגמרי. זה היה בימות החורף, אבל היתה בצורת והם רואים שהאיכר תופס חתולים ודוחף אותם לתוך התנור... עוד חתולה הוא לוקח, ומכניס לתנור, ועוד חתול... אז הסוחרים שואלים: 'מאי האי?! מה אתה עושה?'. האיכר תמה עליהם: 'מה, אתם לא יודעים מה אני עושה?!'. הם ענו שלא. אמר האיכר 'הרי יש בצורת, צריך גשם! כשצריך גשם, אני מכניס חתולים לתנור...'. שאלו אותו – מה הקשר? אמר להם: 'אתם לא הִתנסתם כלום בחיים?! הרי הסימן הראשון של גשם הוא שכל החתולים בורחים מתחת לתנור!'. עוד לפני הגשם, רק כשהוא מתחיל הסימן הוא שהחתולים נכנסים תחת התנור, אז אם אין גשם צריך להכניס אותם בכח תחת התנור...

לאחר שסיפר הצמח צדק את הסיפור הזה אמר לחסידים: אם תהיה עבודה זה תלוי לגמרי בכם, בחסידים. כשיש עבודה הרבי אומר מאמרים של עבודה, וכשאין עבודה – לא יעזור שום דבר. אם אני אומַר מאמרים של עבודה בזמן שאין רוח של עבודה בתוככם זה כמו להכניס חתולים לתנור כדי שירד גשם מהשמים. כשיש עבודה הרבי אומר עבודה, וכשיש השכלה הרבי אומר השכלה.

[בשביל זה יש רבי?! רבי לא אמור לגרום לדברים לזוז?!] זו קושיא, קושיא של החסיד אחרי היחידות הזו. [אז בשביל מה יש רבי, אם הוא לא נותן עבודה?!] באמת אפילו אותו אחד שסיפר את הסיפור הזה שלשום בערב לא קישר בסוף בין החתול לסיפור. מי החתול בנמשל? הרבי... [צריך לדחוף את הרבי מתחת לתנור, שירד גשם של מאמרים...] כמו שדיברנו קודם, בשביל זה הרבי הרש"ב יסד את הישיבה.

כל זה רק כדי לפתוח את הענין של אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא. לפי זה, תמיד חושבים ש"ואד יעלה מן הארץ"[ז] זו אתערותא דלתתא והגשם שיורד מהשמים הוא אתערותא דלעילא, מן השמים. אבל בסיפור הזה הגשם הוא אתערותא דלתתא, בשביל שהחתולים יכנסו תחת התנור, שזוהי אתערותא דלעילא.

ירידת גשם היא תמיד משל לאתערותא דלעילא ולכן כשיש בצורת – מה באמת עושים? יש מסכת שלמה בש"ס, מסכת תענית, על כך שכאשר אין גשם חוזרים בתשובה. אם אין השפעה מן השמים, צריכים אתערותא דלתתא. המשל הזה הופך את היוצרות, שהגשם הוא אתערותא דלתתא בשביל שהחתולים יכנסו. לא יעזור בכיוון ההפוך... אתם צריכים להביא את הגשם ואז אני אומר את המאמר.

שוב, יוצא מכך שכמו כל המושגים בקבלה גם המושג אתערותא דלתתא הוא מושג יחסי. הוא יכול להיות אתערותא דלעילא לגבי משהו קודם, אבל לגבי משהו אחר יותר נעלה הוא האתערותא דלתתא שלו.

ב.     ארבעת זמני "ודודי לי" – מפנימיות לחיצוניות

שייכות "אני לדודי ודודי לי" בחֹדש תשרי

שוב, נסתכל כאן בתחילת המאמר:

ובראש השנה ויום הכפורים היא המשכה מלמעלה למטה, אתערותא דלעילא [וזה נקרא "ודודי לי"]. וצריך להבין, דבתחלת המאמר אומר שאלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי  [הכל אלול], ומיד לאחרי זה מבאר שבאלול הוא (רק) אני לדודי, ודודי לי הוא בראש השנה ויום הכיפורים.

הקושיא הראשונה היא שלכאורה אלול כולל גם את "אני לדודי" וגם "ודודי לי", הכל ראשי תבות אלול[ח], ואדמו"ר הזקן אומר[ט] שכל חדש אלול הוא "אני לדודי", מלמטה למעלה, ואילו "ודודי לי" הוא רק בעשרת ימי תשובה. על הקטע הזה יש קצת אריכות, דברים שרצינו לומר אתמול אצל שוקי בקבלת פנים[י], אבל לא אסתייע מלתא אז נשלים זאת. מחר, כשתעשו לו שבע ברכות בישוב, תוכלו להשלים לו גם את זה.

הוא עצמו, וגם אנחנו, רצינו לדבר על התאריך של אתמול – ט"ו אלול. בחב"ד זהו יום של "מזלו גובר"[יא] לישיבת תומכי תמימים וממילא של לימוד והפצת החסידות בדורות האחרונים. זהו יום הולדת של מוסד שאמור להפיץ את הפנימיות ברחבי תבל, לקיים את ה"יפוצו מעינֹתיך חוצה" כדי שיהיה "קאתי מר"[יב]. יום ההולדת, ה"מזל גובר" שלו, הוא אתמול – ט"ו אלול.

על פי פשט, ט"ו אלול הוא היום של "קיימא סיהרא באשלמותא"[יג] של חדש אלול. כלומר, זהו המרכז והשיא של החדש, שהלבנה מגיעה למילואה. שלמוּת החדש, "אשלמותא", היא בחינת שלמה המלך[יד]. זהו יום שלמה המלך של החדש וממילא זהו "שיר השירים אשר לשלמה"[טו] של החדש, וממילא גם השיא של "אני לדודי ודודי לי", שכולו שיר השירים.

מובא שביום זה חלה נקודת התפנית מ"אני לדודי" ל"דודי לי". אם באמת נתיחס על פי פשט, שהפסוק הזה מכסה את כל החדש ויש בו ארבע תבות – "אני לדודי ודודי לי" – כל תבה תופסת שבוע, וממילא באמצע החדש, ביום ה"קיימא סיהרא באשלמותא", מגיעים לשיא. גם על פי פשט, בכל חדש יש את צמיחת הלבנה עד אמצע החדש, שהיא כולה תנועה של "אני לדודי ודודי לי" שיש בכל חדש. הלבנה היא כנסת ישראל, עם ישראל – אנחנו הכלה, הלבנה. ככל שהכלה גְדֵלָה היא מתרחבת ומתפשטת באהבתה – כתוב שאהבה גורמת התפשטות והתרחבות – "אני לדודי". היא שואפת לַדוד.

באמת כתוב בזהר בהרבה מקומות שאמצע החדש הוא עיקר היחוד והזיווג בין השמש והירח[טז], בין החמה והלבנה, בין משה ויהושע[יז], בין הדור השביעי והדור השמיני[יח], וזה קורה באמצע כל חדש, כאשר "קיימא סיהרא באשלמותא" ואז מיעוט הלבנה בסוף החדש בפנימיות הוא הפנמת השפע, קליטת הזרע, קליטת האור והפנמה פנימית, שלא רואים את ההתפשטות שלה אלא רק שהיא יותר ב"דודי לי". במקום "אני לדודי" יש פחות "אני" ויותר "דודי". בתחלת החדש יש הרבה 'אני' (אבל 'אני' של "אני לדודי"). אחר כך יש את נקודת המפגש, שלאחריה ה"דודי" הוא העיקר וה"אני" פוחת והולך. זהו פירוש למעליותא של סוף חדש, של מעוט הלבנה. מיעוט הלבנה הוא יותר ויותר התבטלות לשפע שהלבנה קבלה מהשמש-הדוֹד וה'אני', הישות של הלבנה, לא קיים.

[אם זו התבטלות אחרי שהיא כבר קבלה, מתי היא מקבלת? כשהיא במיעוט סופי?] כשהיא נולדת. בכל ראש חדש יש מולד, שהוא כמו הלידה. [אם כאשר שהיא מתמעטת היא מפנימה את מה שהיא קבלה בחצי הראשון, מתי היא מקבלת את החצי הראשון?] הזיווג הוא ביום הזה, ט"ו. זהו סוד מילוי הלבנה תמיד – "קיימא סיהרא באשלמותא", שהסיהרא-הלבנה עומדת בשלמותה. זוהי בחינת שלמה בשיר השירים, שהשיא שלו הוא בט"ו. התשוקה לעלות לשיא היא בתחלה ואחר כך – הנחת עד ללידה החדשה – זהו סוף החֹדש. כנסת ישראל מולידה את עצמה מחדש כל חדש, ואז התשוקה מתחדשת – לחזור להתיחד ולהזדווג שוב. זה בדיוק אותו דבר כמו במחזור של אשה.

ארבעת זמני התפנית ל"ודודי לי"

לפי זה, המשמעות היא שבתוך החדש הזה, שהוא חדש של מזל בתולה[יט], השיא של "אני לדודי ודודי לי" הוא בט"ו, אתמול, ואז הוא מתחיל לרדת בסוד "ודודי לי". כלומר, "ודודי לי" הוא בחצי השני של החדש. זה לא מה שכתוב כאן – וזוהי באמת הקושיא שלו – שכל החדש הזה הוא "אני לדודי" ואילו "ודודי לי" הוא בעשרת ימי תשובה, ראש השנה ויום הכפורים.

חוץ משני הפירושים האלו יש עוד שנים: יש פירוש אחד לפי סופי התבות של "אני לדודי ודודי לי", שהם ארבעה יו"דין, כנגד ארבעים יום מראש חדש אלול עד יום כפור. אם כל מלה, לפי חשבון ימים זה, זוקפת לעצמה עשרה ימים אז "אני" הוא עשרת הימים הראשונים, "לדודי" הוא עוד עשרה ימים, והתפנית, שהיא האתערותא דלעילא שאחרי האתערותא דלתתא, מתחילה מ-כ' אלול. אחר כך יש עשרה ימים של "ודודי" ועשרת ימי תשובה הם "לי". זה יוצא מאד יפה, בגלל שה-י בסוף – עם כל המלה לי – עולה 40 בפני עצמה. כלומר, היא התמצית הכוללת את כל מ ימי העליה האחרונה של משה רבינו להר סיני. [אבל עכשיו זה הפוך ממה שאמרנו קודם, עכשיו "לי" הוא המרכז, ולא "לדודי".] כאן זו ממש הקליטה. [ב"לדודי" יש רק את הקב"ה, וב"לי" יש את הקליטה שלי את הקב"ה]. נכון. יש מאמר חז"ל ש"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[כ]. שם הכוונה ל"לי" כמו "ועשו לי מקדש"[כא], או "ויקחו לי תרומה"[כב], שדוקא ה' אומר לי, אבל אפשר לומר שגם כאשר אנחנו אומרים "לי" – אצלנו זו בחינה נצחית, ש"לא זז לעולם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". פירוש זה, על פי סופי התבות, מובא בקבלה בכתבי האריז"ל[כג].

ברמז ראשי התיבות של אלול, על פי פשט, רואים שגם המשפט "אני לדודי ודודי לי"  בראשי תבות הוא רק באלול ולא גולש ממנו. בסופי התבות הוא כבר גולש מאלול לתוך תשרי, מוסיף לכאורה עוד עשרה ימים. [אבל אם כך יכול להיות גם כמו הפירוש הראשון, ש"ודודי לי" הוא בעשרת ימי תשובה] לא, כי הפירוש הראשון אומר שכל "ודודי לי" הוא בעשרת ימי תשובה.

יש עוד פירוש, שמרחיק את ה"ודודי לי" עד הסוף, האומר ש"ודודי לי" האמתי קורה רק ביום כיפור ולא סתם ביום כיפור אלא רק בנעילה של יום הכפורים, אז המלכות מקבלת את החותם, החתימה[כד]. [לא אומרים על ראש השנה שענינו הוא שהמלכות מתגלית משרשה?] באמת יש גם פירוש כזה, ש"ודודי לי" הוא ראש השנה ויום הכפורים. אבל לפי הפירוש הזה עיקר "דודי לי" הוא ביום הכפורים, ובמיוחד בנעילה, ואז "דודי לי".

יוצא שיש פה ארבעה פירושים מתי מגיעים לשיא האתערותא דלתתא וממילא מתי קורָה התפנית של המשכת אתערותא דלעילא.

שני אופני הפירוש – פנימי קודם או חיצוני קודם?

ענין זה הוא מודל מצוין להרבה דברים בקבלה. הרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[כה], הכל נכון.

מבחינה מסוימת מגיעים לשיא אתמול, ומאתמול מתחילה להיות ההמשכה. נקרא לכך "רצוא ושוב". יש ממד מסוים בו ה"רצוא" נגמר וה"שוב" התחיל, אבל בו זמנית יחסית לממד אחר אנחנו עדיין ב"רצוא". כלומר, יש איזה "שוב" שהתחיל באיזה שהוא ממד בנפש, אבל יש ממד אחר בנפש שהוא עדיין ב"רצוא", ובשבילו ה"שוב" מתחיל יותר מאוחר. כך הוא ארבע פעמים: כל פעם יש איזה "שוב" שמתחיל, אבל יש עדיין "רצוא", ולכן מבחינה אחרת – אני קורא לזה עדיין "רצוא", עליה, "אני לדודי", ו"דודי לי" מתחיל רק יותר מאוחר. יש ארבעה כאלה.

זוהי פנינה של מודל-מבנה המקיף הרבה ממדים בנפש ואת הדרך שהם פועלים בו זמנית. [אם כך, אי אפשר לומר שה"רצוא" נגמר לגמרי ביום הכפורים, כי יש לו שייכות עד לשמחת תורה, והכל ממשיך וממשיך...] אין הכי נמי, אבל זו כבר המשכה שהיא, לכאורה, מחוץ למסגרת של "אני לדודי ודודי לי". לא שמענו שמישהו הרחיב את המסגרת הזו יותר מאשר ארבעים ימים, על פי סופי התבות.

כל הענינים של סוכות מרומזים בראש השנה ויום כיפור, כמו שרבי נחמן אמר[כו], על פי כתבי האריז"ל[כז] – שאם היינו זוכים ואדם הראשון לא היה חוטא, בראש השנה גופא היו נגמרים כל החגים. אולי זה מה שהתכוונת קודם, שהכל נמצא בראש השנה, שכל מה שיש ביום הכפורים מתגלה בסוכות – "בכסה ליום חגנו"[כח]. יש משהו שהוא "בכסה" בראש השנה ומתגלה רק בסוכות. "בכסה ליום חגנו" – יום הוא אור וגילוי, כמו בחג – "ושמחת בחגך"[כט]. בכל אופן, מסגרת הענין הזה היא מכאן ועד לכאן. יכול להיות בהחלט, היות ועיקר הזיווג הכללי הוא בשמיני עצרת, שצריך לחשוב איך להמשיך אותו הלאה. יש עבודה של חדש אלול שהיא הכנה לעשרת ימי תשובה, ואחר כך עדיין נמשכת המשכה לסוכות. אם ענין זה אמור להסביר לנו מה העבודה של חדש אלול, הוא עשה את שלו! עכשיו, חדש תשרי הוא משהו אחר, על פי פשט. אלול הוא מזל בתולה ותשרי הוא מזל מאזנים^כ, עוברים מתחום לתחום, למרות שכמובן יש קשר והמשכיות ביניהם. הרעיון כאן הוא רעיון מאד יפה.

אם קורה דבר כזה, באיזה ממד מתחילה להיות התפנית קודם? לכאורה אני יכול ללכת מהחיצוניות לפנימיות, או מהפנימיות לחיצוניות. אני יכול לומר שבממד החיצוני גמרתי את ה"רצוא" והתחלתי את ה"שוב", אבל בממד קצת יותר פנימי אני עדיין ב"רצוא", עד מועד יותר מאוחר, שאז מתחיל ה"שוב" ובענין יותר פנימי אני ב"רצוא" עוד תקופה עד שמתחילה התפנית.

אני יכול לומר גם הפוך, שבממד הכי פנימי גומרים את ה"רצוא" הכי מהר ומתחילה האתערותא דלעילא, השפע מלמעלה, גם כן הכי מהר. אבל יותר בחיצוניות עדיין דרושה ממני יותר עבודה ואיני מרגיש קצת יותר בחיצוניות את השפע המתחיל לרדת בממד היותר פנימי. לכן אני צריך עוד זמן של "אני לדודי" עד שמתחיל ה"ודודי לי". בממד יותר חיצוני אני צריך עוד זמן של עבודה מלמטה למעלה.

מה נשמע יותר נכון? [על פי פשט, הענין הכי פנימי הוא שבפנימיות אני משלים את העבודה, ויש ממדים יותר חיצוניים בהם יותר צריך לגלות את האתערותא דלתתא.] [זה בדיוק מה שהרב אמר עכשיו, על "בכסה ליום חגנו". בראש השנה התפנית עדין היתה "בכסה", באיזה שהוא ממד פנימי היא כבר היתה, אבל צריך לחכות עד "יום חגנו" שזה יתגלה]. [השאלה היא  מה העיקר פה: האם ה"אני לדודי" העיקר או ה"ודודי לי". אם "אני לדודי" העיקר, בוודאי שהוא הכי מהיר – בחיצוניות, וכמה שאעבוד יותר – כך אתקן יותר פנימה. על מה שתיקנתי כבר אני זכאי לאתערותא דלעילא, ועל מה שעוד לא תיקנתי אני עוד לא זכאי. אבל אם העיקר הוא "ודודי לי", אז זה הכי חיצוני.]

"אני לדודי" זו ודאי עבודה מלמטה. תחשבו רגע – מהי עבודה? תקון, לתקן משהו. עבודה לשון עיבוד עורות[ל]. אז איפה צריך יותר עבודה – פנימה או החוצה? תלוי: אם אתה אומר שצריך יותר עבודה פנימה הכוונה שצריך יותר עבודה לגלות כלפי חוץ את הפנימיות. אבל אם מדברים רק על השכבות – כתוב שהנשמה לא צריכה תקון[לא]. מה שהכי פנימי לא צריך תקון כלל – היא טהורה, "טהורה היא"[לב]. מי שצריך תקון הן הקליפות היותר חיצוניות – הגוף, הנפש הבהמית. שם צריך לפעול את "בכל לבבך – בשני יצריך"[לג]. עיקר החידוש הוא לפעול את אהבת ה' גם בנפש הבהמית, ביצר הרע, שגם הם יאהבו את ה', שזה לוקח יותר זמן. לכאורה מה שלוקח יותר זמן הוא להמשיך את האהבה לשכבות יותר חיצוניות ואילו האהבה כאן היא "אני לדודי", אהבה מלמטה למעלה. לכן, למרות שיש באמת פנים לכאן ולכאן, גם אני מעדיף את הצד השני. גם לעניננו נראה שהוא מסתדר הרבה יותר יפה.

ארבעה ממדים נקראים בקבלה בדרך כלל פרצופים. גם בתוך פרצוף אחד כללי, כמו הנוקבא, יש פרצוף נה"י שלה, פרצוף חג"ת שלה ופרצוף חב"ד שלה. או בלשון אחרת: פרצוף העיבור, פרצוף היניקה ופרצוף המוחין.

תאריכי אלול – רצוא ושוב

אם יש ארבע בחינות כמו כאן, במודל הזה, הן צריכות להיות כנגד אותיות שם הוי' – ארבעה פרצופים של חכמה-בינה-מדות-מלכות. כלומר, לפי זה יש לנו ארבע אפשרויות באיזה יום מתחיל להיות "ודודי לי", שמתחילה אתערותא דלעילא אחרי האתערותא דלתתא:

י – טו באלול (אתמול)

ה – כ באלול

ו – ראש השנה

ה – יום כיפור

מתי מתחילה להיות התפנית? יש כאן שני ימים בחצי השני של אלול, ושני ימים בתשרי. אם כן, אמורים להיות כאן בחינות כנגד י-ה-ו-ה. זאת אומרת, שבאלול ההמשכה של "ודודי לי" נמשכת ומאירה לי את כל פרצוף אבא, פרצוף החכמה, אבל היא לא מגיעה לבינה, לרגש ולמדות, ולא מגיעה למלכות. [למה היא לא מגיעה?] בגלל שהיא רק הפרצוף הפנימי וכדי להגיע הלאה צריך עוד עבודה של "אני לדודי"; בבחינת הבינה אני עדיין ב"אני לדודי" עד יום העשרים לחדש אלול (שגם הוא באלול) ורק אז מתחיל להיות "ודודי לי", בבינה – פרצוף אמא; מצד שלישי עד סוף החדש עדיין הכל "אני לדודי" ורק בראש השנה מתחיל "ודודי לי" ברגש, במדות, בזעיר-אנפין; ומצד רביעי עד יום כיפור עדיין "אני לדודי" מצד המלכות, עד שגם היא זוכה ל"דודי לי" בשלמות, שמודגש מאד במלה האחרונה דוקא, "לי". זה קורה ביום הכפורים ובמיוחד בתפלת נעילה, כאשר היא מקבלת את ה הגבורות מעתיקא, שעושה לה חותם ברחם, כביכול, כדי שתוכל אחר כך בהמשך לקלוט את הזרע בשמיני עצרת.

[הרב אמר שהוא רצה להגיד את זה אתמול, בחתונה של שוקי. יש לזה השלכות, או שזה סתם רמז?! צריך ללכת עם זה, להתעמק בזה, או שזה סתם רמז כזה?] אתה מתעמק ברמזים או לא?... [זה רלוונטי בשבילי? כי החתונה שלי בכ' באלול...] אה, החתונה שלך בכ' באלול... "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים"[לד] – גם יום כיפור הוא יום של שידוכים...

לפי זה יוצא ששני התאריכים של אלול – ט"ו באלול וכ' באלול, שתי התפניות שביחס לאור אבא ואור אמא בנפש – אלו "הנסתרֹת"[לה], י-ה. אחר כך "והנגלֹת", ו-ה, הן ראש השנה ויום הכפורים. קודם כל נבין שזה מסתדר טוב, בגלל שעיקר התקון של יום הכפורים הוא פשוט החותם של המלכות. כל הימים של עשרת ימי תשובה כולם בנין המלכות, ימים של נסירה, ועדיין עובדים קשה מאד לבנות את המלכות עד שהסיום הטוב, החותם, הוא ביום הכפורים, בנעילה.

תאריכי תשרי – התעוררות והִמצאוּת

מה החידוש של ראש השנה? גם אז מתחילה נסירה. הכתר של המלכות מנוסר בראש השנה, אבל עיקר מה שקורה אז הוא כשתוקעים בשופר. הרי ז"א, הלב-הרגש, נמצא בדורמיטא, הלב נרדם. עיקר מה שקורה בראש השנה הוא שהלב מתעורר כשתוקעים בשופר, "עורו ישנים"[לו], הרגש מתעורר. בו זמנית, רק הכתר של הנוקבא, של המלכות, שהיה דבוק מאחורי הגב של זעיר אנפין, ננסר. כך מתחילה להיות נקודה ראשונה של בנין המלכות בראש השנה, אבל העיקר הוא לעורר את ז"א מהדורמיטא, מהתרדמה שלו. זה נקרא להקים אותו מכסא דין כדי להושיב אותו בכסא רחמים. הכל הוא סוד המשכת מוחין בקבלה, להמשיך מוחין כדי שז"א ישב על כסא רחמים – רחמים הם עיקר הרגש, התפארת וברחמים הוא ידון אותנו ביום הדין לזכות, לחיים טובים וארוכים.

"רחמנא אמר תקעו"[לז], תוקעים! ראש השנה ויום כיפור הם כבר "והנגלֹת לנו ובנינו", דוקא נגלות הם גילוי אלֹקות בז"א, תיכף נסביר יותר. גילוי אלֹקות במלכות, מלכות היא כנסת ישראל ממש, שהיא כמו שאמרנו שיובל הוא "וקראתם דרור בארץ"[לח], הארץ היא מלכות. אי אפשר לקרוא על "וקראתם דרור" בראש השנה אלא רק ביום הכפורים, וזהו תקון המלכות עד תקון ארץ ישראל השלמה. יש הבדל חשוב, שביובל כל אחד מצֻווה לתקוע בשופר – זו מצוה על הגברא, שכל אחד מישראל צריך לתקוע בשופר ביובל. בראש השנה רק אחד תוקע והמצוה היא "לשמוע קול שופר", לעומת היובל, בו המצוה היא לתקוע.

התפנית – נקודת אַיִן, גילוי העצמות

נחזור לאלול: לפי זה, בט"ו אלול מתחילה להיות אתערותא דלעילא באבא, בחכמה; ב-כ' באלול גם מתחילה להיות אתערותא דלעילא, "ודודי לי", באמא, בבינה. אלו שני ימים מצוינים בשביל להתחתן רק בגלל שיש בהן את התפנית, שהיא השלמות. "אני לדודי" מצד הכלה הגיע לשיא ועכשיו מתחיל ה"ודודי לי", שזהו המפגש שלי.

דרך אגב, כל פעם שיש שינוי כיוון, תפנית, קוראים לנקודת התפנית "קרן זוית". קרן זוית היא תמיד אַיִן[לט], כמו שלמדנו הרבה פעמים. זו נקודת אין, שיש תפנית, אתה מגיע לקרן זוית, כמו בין השמשות בין יום ללילה – זו נקודת איִן, וכל פעם שיש בחינת איִן יש גילוי עצמות כדי לחולל את התפנית. נקודת התפנית היא יותר מכל צד בפני עצמו, היא הכח לשנות כיוון. במלים של פשוטות, מסבירים תמיד בחסידות ש"הרצוא ושוב" הוא בחיוּת – "והחיות רצוא ושוב"[מ] – אבל הכח שיוצר את התפנית ב"רצוא ושוב" הוא הקיוּם שמקיף את החיות. יש ביטוי "חייא וקיימא"[מא]. תמיד בחסידות[מב] מוסבר שיש חיות ויש קיום והקיום, שעולה בגימטריא יוסף, של החי הוא מצד אחד מקיף על החי, החי הוא "רצוא ושוב" של אור פנימי, והוא פועל על החיות את שינויי הכיוון, את התפניות. כלומר, הקיום הוא ה"חוצב" בלב. בימים אלו יש גילוי עצמות, עצם הקיום של הנשמה, ובקיום גופא יש ארבע מדרגות שמחוללות את המפגש.

את כל זה רצינו לומר אתמול, לחתונה של שוקי, שהחתן הוא "דודי לי" והכלה היא "אני לדודי". על עשרת ימי תשובה יש פסוק "דרשו הוי' בהמצאו"[מג], שה' נמצא. אולי המקור העיקרי של אדמו"ר הזקן כאן בתחלת המאמר לאמירתו ש"ודודי לי" הוא בראש השנה וביום כיפור, כלומר שהוא בעיקר בעשרת ימי תשובה, הוא על פי הפסוק הזה – "דרשו הוי' בהמצאו", שה' – "דודי לי" – נמצא לי.

מהו "אני לדודי" ומהו "ודודי לי"? "אני לדודי" הוא שאני מבקש את ה', הכלה מבקשת את החתן. היא מבקשת גם מתוך המצב הכי מרוחק והכי קשה שלה, "ובקשת משם את הוי' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"[מד]. צריך לבקש ומוצאים, אם הבקשה היא מכל הלב – "ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

במלים אחרות, "אני לדודי" היינו הבקשה, כמו "בקשו פני", הפסוק שקוראים בפרק כ"ז בתהלים – "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש"[מה], צריך לבקש. "ודודי לי" היינו שהוא נענה לי ונמצא לי. גם כל שיר השירים הוא על המוטיב הזה, שהכלה מבקשת ופתאום החתן מתחמק לה, "חמק עבר"[מו], כנראה הבקשה לא היתה מספיק באמת. כל שיר השירים הוא משחק בין החתן והכלה, האם באמת הוא יִמָצֵא לכלה כמו שהיא. הכל בוחן את אמיתות תשוקת הכלה. [מה עם "ברח דודי"?] יש מקום שאומרים[מז] ש"ברח דודי"[מח] היינו כמו "ברח לך אל מקומך"[מט], שהוא חזרה לשרש הכי ראשון, שם הם אחד בעצם לפני שנפרדו. כמו שרשי נשמות החתן והכלה, שבשרש, ברדל"א, הם אחד מוחלט. הווארט הזה כתוב בספרא דצניעותא – החלק הכי עמוק בזהר – על הפסוק "ברח לך אל מקומך".

ג.      ארבע מדרגות במציאת ה'

נחזור לעניננו בארבע המדרגות. קודם כל, מי שהיה אתמול בהתועדות, הבאנו שם גימטריאות שכולן קשורות למציאת טוב, "מצא אשה מצא טוב"[נ], "משכיל על דבר ימצא טוב"[נא], "שֹמר תבונה למצֹא טוב"[נב] – הכל הוא מציאה. הראשון הוא באמת "מצא אשה מצא טוב", שהחתן מוצא את הכלה. אבל בפסוק כמו "דרשו הוי' בהמצאו", כשאנחנו הכלה והקב"ה החתן, אולי לא מן הנימוס שהכלה תאמר "מצאתי את החתן", אלא מן הנימוס שהכלה תאמר שהחתן נמצא לי, "בהמצאו", המציא את עצמו. כלומר, על פי היגיעה של הכלה החתן נמצא לה. לכן הוא כותב, וגם במאמר הזה גופא הוא אומר, שההסבר הוא שהעבודה של אלול נעלית יותר מהעבודה של תשרי בגלל שהדרישה בתשרי היא לאחר שהוא נמצא, אבל הדרישה של אלול היא לפני שהוא נמצא. זהו יתרון מעלת עבודת אלול על עבודת תשרי.

מציאת ה' בתורה – ט"ו אלול; בשמחה של מצוה – כ' אלול

איך אפשר לקחת את כל הדבר הזה ולתת לו קצת יותר טוב טעם, יותר בשר? לפני כן, עוד ווארט: אם בט"ו באלול קורה התפנית הראשונה של "ודודי לי", בדרגת החכמה שבנפש, אזי היא שייכת באופן מיוחד לחידוש תורה, או לזה שה' נמצא לנו בתורה. היות ש"אוריתא מחכמה נפקת"[נג], המציאה הזו, שהקב"ה נענה לבקשה שלנו ונמצא לנו, היא בתורה בכלל ובפנימיות התורה, "המאור שבה"[נד] שהוא החכמה, מוחין של אבא של התורה, בפרט. על כן זהו הסבר מאד יפה למה זהו יום יסוד הישיבה שלומדת ועוסקת בפנימיות התורה ורוצה להפיץ את התורה הזו לכל אתר ואתר.

כ' אלול, לפי אותו שכל, הוא יום שה' נמצא לאדם בשמחה של מצוה. מוחין דאמא, שמחה של מצוה, שם האלֹקות מתגלה. לגבי שני האחרונים – נסביר תיכף. אבל זה כבר להתחיל לתת קצת טעם שגם ה' נמצא במדרגות שונות. למשל, בפשטות, מי שכל הזמן יושב על הספר הזה ולומד חסידות – למה הוא עושה זאת? אם הוא אמת'איד, יהודי אמתי – למה אחד עושה את זה והשני לא עושה את זה? אחד שעושה זה בגלל שהוא מרגיש את ה', כמו הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב[נה] שכאשר אני יושב מאחורי דלת נעולה ופותח לקוטי תורה אני מרגיש את עצמות ה', כאן ה' נמצא לו. אם אחד יבוא ויאמר שהוא לא מרגיש כאן את ה' כנראה הוא עדיין ב"אני לדודי". ה' ודאי נמצא איפה שהוא מחפש אותו, רק שהוא עדיין בממד החיפוש, ה' לא נמצא לו עדיין. המקום הראשון שהכי קל למצוא בו את ה' הוא התורה – ה' נמצא בתורה. לכן הולכים ושולחים את הילד לישיבה, כדי שימצא את ה' וירגיש את הקב"ה בתוך התורה הכי טוב. אחד שכבר מצא צריך להמשיך, ואם הוא לא מסתפק בכך יש לו עוד עבודה לעשות. יש אחד שממשיך על רקע טוב, עם איזו נחת, עם איזו מציאה שהוא מצא – הוא ממשיך לעוד מציאה. ויש אחד שלא מצא עדיין שום דבר, אז הוא גם חייב להמשיך. [זה אפשרי? שאם לא הצליח לתקן ברובד פנימי הוא יצליח לתקן ברובד יותר חיצוני?] תלוי בשרש הנשמה שלו. אבל כן, השאלה היא איפה הוא אחוז בעיקר. רבי נחמן אמר "מיין טאג איז ראש השנה" (היום שלי הוא ראש השנה)[נו], אז אולי הענין שלו הוא במיוחד ראש השנה. תקון אחד לא מונע את הדבר האחר, כמו כל דבר. רבי נתן, התלמיד של רבי נחמן, אמר שהיום שלו הוא יום כיפור[נז]. רבי נחמן אמר שהיום שלו הוא ראש השנה, ורבי נתן אמר שהיום שלו הוא יום כיפור.

סובב וממלא – "לית אתר פנוי מיניה" ו"כֹלא קמיה כלא חשיב"

יש בספר שלנו, "סוד הוי'", שער שנקרא "אור אין סוף"[נח]. קודם יש את השער הראשון על הספירות, אחר כך על העולמות ואחר כך זהו השער השלישי. כלומר, זה הכי חשוב אחרי היסודות הראשונים. שם הוי' באותו שער הוא ארבע מדרגות של גילוי אור ה', אור אין סוף. בחסידות מביאים תמיד את לשון הזהר "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין"[נט] – יש אור ה' שסובב כל עלמין ויש אור ה' שממלא כל עלמין. אבל יש יותר מכך: בפרק ג' בתניא הוא כותב שצריך להתבונן בממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וב"כֹלא קמיה כלא חשיב"[ס]. זו מדרגה שלישית בפירוש, ובאגרת הקדש פרק א' הוא כותב שצריך להאמין בממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ו"לית אתר פנוי מיניה"[סא] – שאין מקום בלי ה'. שם הסברנו, על פי הרבה מאמרים, במיוחד של הרבי הרש"ב, ששני ביטויים אלו – "לית אתר פנוי מיניה" ו"כֹלא קמיה כלא חשיב" – שבאו לתוספת לממלא כל עלמין וסובב כל עלמין (בשביל זה צריך ללמוד שם באריכות בספר) הם כנגד "הנסתרֹת".

אבל בכללות – וגם רבי אייזיק מהומיל בכל ספריו נוקט בשיטה זו – ממלא כל עלמין על פי פשט הוא מהקו והלאה. מאחרי הצמצום הראשון והלאה הכל הוא ממלא כל עלמין ואילו לפני הצמצום הראשון הכל סובב כל עלמין. אם רוצים לתת ערכים קבליים לספירות – איפה נמצא ה'סובב' ואיפה נמצא ה'ממלא'? יהיו מי שיאמרו שה'סובב' הוא הכתר, או החכמה, אבל אם רוצים באמת להוריד זאת – הכי טוב להוריד, כך אתה מגדיר הכי טוב – סובב וממלא הם גוף הזכר והנקבה, "יחוד קוב"ה ושכינתיה". כל מצות התורה כולן הן לייחד את הקב"ה ושכינתיה, לאחד את הסובב והממלא, שהם כמו החתן והכלה של שיר השירים עצמם. ה'סובב' הוא ו של שם הוי' וה'ממלא' היא המלכות. אלו דרגות של גילוי אלֹקות.

קודם אמרנו שיש גילוי אלֹקות בתורה ויש גילוי אלֹקות בשמחה של מצוה. איפה מוצאים אותו? עכשיו אני מסביר מה מוצאים. כשאמרתי קודם תורה או שמחה של מצוה הכוונה איפה מצאתי אותו, איפה הוא נמצא לי. עכשיו אני רוצה להבין יותר עמוק, מה מצאתי. אז למצוא את ה' ב-ו שלו, בלב שלו, פרושו למצוא את האור שסובב כל עלמין. לתפוס את ה' בפה, בדיבור – כמו שתופסים אדם בדיבור כך תופסים גם את ה' – הרי אמרת כך וכך, מה אתך? מתי תקיים מה שאמרת? לתפוס אותו בדיבור היינו לתפוס את האלֹקות במלכות, ב"ממלא כל עלמין". לתפוס אותו בלב, ברגש, היינו "סובב כל עלמין". למעלה מזה הוא לפני בריאת העולם – העולם מתחיל מהמדות – לתפוס אותו בבינה, באמא, שהיא תנועה של העלאה, לעומת אבא שהוא בתנועה של המשכה. לתפוס את ה' באמא היינו "כֻּלא קמיה כלא חשיב" – כל הסובב והממלא, שניהם.

[למה לב היינו מדות?] מדות הן רגשות, המלה מדות היא רגש והרגש הוא בלב. המדות הן רגשות – חסד, גבורה-יראה, רחמים.

ענין זה מתבטא גם בתפילין: תפילין דרש"י הם מוחין דאמא[סב] ולכן גילוי האלֹקות שם הוא של "כֻּלא קמיה כלא חשיב" ותפילין של רבינו תם הם מוחין דאבא ודוקא שם, באבא, שיש גם אמונה בפנימיותו כמו שכתוב בפרק ח"י בתניא, גילוי האלֹקות הוא "לית אתר פנוי מיניה". "מיניה" היינו מעצמותו ממש, שהעצמות נמצאת בכל המציאות, לא סובב ולא ממלא אלא העצם עצמו, באשר הוא שם – "לית אתר פנוי מיניה" ממש!

גם ב"כֻּלא קמיה כלֹא חשיב" יש שלש מדרגות: או "כלֹא" ב-כ הדמיון, שפרושו כמעט שום דבר, כמעט לא; או שזה רק לאו-דוקא, כמו שרש"י אומר, שכגון הוא לאו דוקא של כ הדמיון, אלא הכוונה שהכל הוא לא ממש; או – הפירוש השלישי שאדמו"ר הזקן מזכיר – ש"כלֹא" הוא כ הדמיון, אלא ש"לא" אינה מִלה. המלה הכי טובה שיש לי לבטל, אבל באמת זה יותר בטל ומבוטל. כלומר, זה דמיון – אבל מהכיוון השני... יש שלשה פירושים מה הכוונה שכל המציאות "כלא חשיב". אז אם שלשת הפירושים האלה כולם אמא, בינה, כתוב בקבלה שיש שלשה פרצופים באמא – תבונה שניה, תבונה ראשונה, ואמא עילאה. אלו שלש מדרגות ב"כלא חשיב". כל זה בחסידות הוא ה"רצוא" בנפש, "גא-ט איז אלץ"[סג], יש רק ה' – "ה' הוא הכל" ואילו אבא הוא ב"אלץ איז גא-ט", "הכל הוא ה'". הביטוי הכי קרוב לכך הוא "לית אתר פנוי מיניה". אלו מוחין דאבא. שוב, מה שאמרתי עכשיו זה בקיצור נמרץ. צריך ללמוד את השער הזה שם ב"סוד הוי'".

כשהוא מדבר על התבוננות הוא אומר "כֹלא קמיה כלא חשיב". שיא ההתבוננות הוא להתבונן שהכל הוא אפס. לעומת זאת, כשהוא מדבר על אמונה הוא מחליף את הביטוי ובמקום "כֹלא קמיה כלא חשיב" הוא אומר "לית  אתר פנוי מיניה". להאמין פרושו להאמין שה' כאן.

זהו עיקר ההבדל בין יהודי פשוט למשכיל גדול בחב"ד: התכלית של כל משכיל היא "כֻּלא קמיה כלא חשיב" והתכלית של יהודי פשוט היא "לית אתר פנוי מיניה", שהכל מלא ה', "הכל הוא ה'". פשיטות זו באה ממקום יותר גבוה, מהחכמה שבנפש. [יש יהודי שנמצא גם פה וגם שם!] בסדר, אבא ואמא ביחד, "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[סד]. [ב"לית אתר פנוי מיניה" יש איזו השפעה ל"ממלא"?] "לית אתר פנוי מיניה" הוא "את השמים ואת הארץ אני מלא"[סה]. כך כתוב תמיד בחסידות[סו], שיש "ממלא כל עלמין" ויש "אני מלא" – "אני" היינו העצמות. כך כתוב בסוף התניא[סז]. זה "לית אתר פנוי מיניה" של "אני מלא", לא של "ממלא כל עלמין", למרות שבאמת יש קשר – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[סח].

סיכום ארבעת המדרגות וסוגי השפעה

נחזור לזה שאחד מקבל את עיקר גילוי האלֹקות שלו מהתורה ולשני מקבל את עיקר גילוי האלֹקות שלו משמחה של מצוה. למה אפילו מצוה היא, יחסית, "נסתרֹת"? בגלל שעל פי פשט לא צריך מישהו אחר. כשאתה לומד תורה אתה ודאי לא צריך מישהו אחר. להיפך, אם נדייק בווארט של הרבי הרש"ב – הוא צריך "דלת נעולה" בשביל זה! אפילו אם הוא סוגר את הדלת ויודע שאיש לא יעז להכנס גם צריך לנעול את הדלת. זה מזכיר לי את מצות שמירת המקדש[סט], שלא בשביל הזרים שעלולים להכנס, אלא כדי לתת לו כבוד. זו איזו השגה מה נקרא כבוד. צריך שהדלת תהיה נעולה כדי להרגיש את העצמות בתורה. רק כך זו התבודדות אמתית.

אחר כך יש שמחה של מצוה, שאתה לוקח לולב ואתרֹג, עושים נענוע ומרגישים בנענועים שעשועים עצמיים. בנענוע מרגישים את השעשוע, כך כתוב. זו גם כן בחינה של בינו לבין עצמו. גם התורה היא "שעשועים יום יום"[ע]. יש שני פירושים מהם "שעשועים יום יום" – או חכמה ובינה, או כתר וחכמה. לפי הפירוש שהם כתר וחכמה עדיין יש "יום" של בינה, שהוא שעשועים מהשמחה של מצוה, "ושמחתם לפני הוי' א-להיכם"[עא], "ושמחת בחגך"[עב]. אחר כך, גילוי האלֹקות של ז"א ומלכות אפשר לומר בפשטות שזהו גילוי אלֹקות בהשפעה ויש גילוי אלֹקות בקבלה.

מה ההבדל בין סובב וממלא? למה סובב הוא לא "כֹלא קמיה כלא חשיב"? כתוב שסובב גם מתיחס לעולמות, אלא שהוא מתיחס במקיף, כלומר שהוא "שוה ומשוה"[עג] את כולם, אבל הוא לא יורד ונמשך לעולמות, אלא רק בהפלאה. סובב הוא המשכה בדרך הפלאה. דומה לרבי נחמן שמגלה תורה, מגלה לך אלֹקות, אבל בדרך הפלאה, שהכל ישאר אצלך מופלא, וככל שהוא מופלא אפשר לומר שהוא "שוה ומשוה". כלומר, אין הבדל בין קטנים וגדולים. כך הוא באמת מבטל את כולם. גם חב"ד רצו לבטל את כולם, אבל בפנימיות. רבי נחמן מבטל את כולם במקיף, בגלל שהכל נשאר בהפלאה, לא נכנס פנימה, לא אמור להכנס פנימה לגמרי. לכן היום שלו הוא ראש השנה, לפי מה שאמרנו קודם. לעומתו, רבי נתן רצה לקחת את דברי רבינו וקצת כמו בחב"ד כתב לקוטי הלכות. כל המגמה שלו היא "ממלא כל עלמין", שהלימוד יזין ויפרנס, כדי "שיתפרנסון מיניה"[עד]. כתוב שהתורה תביא את המשיח רק כשיתפרנסו מהתורה, באור פנימי, בפנימיות. לכן יום כיפור באמת מאד קשור לרבי נתן, ביחס בינו לבין רבי נחמן. יש הרבה אנשים ששואלים – מה עושים? למדתי כך וכך שנים תורה בכלל וחסידות, ואיפה ה'? עוד לא מצאתי אותו! אז אומרים להם – "זיל גמיר", צא ותלמֵד. אתה צריך להתחיל להיות משפיע. גמרת את הקורס, זה הציון שקיבלת, ועכשיו – אם אתה רוצה יותר מזה – אתה צריך לישם זאת במציאות, להתחיל להשפיע. כנראה שבשבילך, אם אתה שייך ל"הנגלֹת", שתתחיל להשפיע.

את יום כפור אפשר לפרש בשני אופנים: או שה' ימצא לך בקבלה – שהרי מלכות היינו מקבל – או יותר טוב ויותר עמוק כמו שעכשיו הסברנו, שיש משפיע באופן מקיף, כמו סובב כל עלמין, ויש משפיע של ממלא כל עלמין, באופן פנימי, שהדברים יכנסו ויקלטו. אז ראש השנה הוא להשפיע – הרי כל הימים האלה הם להוריד שפע לעולם – אבל יחסית היות שאלו ז"א ומלכות זוהי השפעה בדרך סובב ובדרך ממלא. כמו מה שאמרנו, ללמד תורה באופן של הפלאה וללמד תורה באופן שבאמת עיקר הדברים יתקבל בכי טוב אצל המקבל ויפעל את פעולתו. יש בזה תקופות, עוברים תקופות: יש תקופה שצריך ללמוד תורה, יש תקופה שצריך להשתעשע עם המצוות – זה גם חשוב מאד, אם רוצים לתקן את כל המדרגות שבנפש – ואז צריכה להיות תקופה ראשונה בחיים שהאלֹקות נמצאת בדברי א-להים חיים, ואחר כך יש אחד שלא זכה אף פעם לשמוח בשום מצוה – הוא מאד מאד מסכן – צריך להיות לו גם את השלב השני, ויחסית הוא עדיין "הנסתרֹת", שייך לחדש אלול.

מה שמתחדש בחדש תשרי, בראש השנה ויום הכפורים, הוא "דרשו הוי' בהמצאו", לדרוש דרשות... "דרשו הוי", צריך להתחיל לומר דרשות לעשרת ימי תשובה, "קראוהו בהיותו קרוב", צריך לקרוא בראש חוצות – "הוי' הוא האלהים"[עה], לצעוק מהגגות ולהשפיע בעולם. למרות שזה נשמע ווארט רחוק, הוא עונה על השאלה שלך – מה צריך לדרוש אותו, אם הוא נמצא. הווארט הזה באמת עונה, שצריך לדרוש אותו מיד כשהוא נמצא, לדרוש אותו לאחרים – גם דרשנות וגם דרישות. [כשכותבים זה דבר אחד וכשמלמדים זה דבר אחר] אין הכי נמי, כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[עו], שרק ביום ההוא יהיה הוי' כמו ה-י, באותה עֹצמה. כרגע ה-ו היא רק הארה. ה-ו כאן היא לדרוש בהפלאה וה-ה היא לדרוש בפנימיות. ה-ו היא לא כמו ה-יה, למרות ש"זיווגיהו תדיר"[עז], אבל בכל מקרה על כך מתפללים ש"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". [אז אנחנו כן שואפים שהם יהיו אותו דבר?] כן, ודאי, "יהיה הוי' אחד", שהשם יהיה כולו אחד.

שעשועי השפעה ושעשועי קבלה אלו שתי מדרגות של שעשועים, כמו חסד ורחמים – השפעה כדי להשפיע או השפעה כדי שההשפעה תתקבל. זה נקרא סוד החותם[עח], שה' נותן לה חותם הכוונה שהוא עצמו חותם, כמו שחותמים חוזה, שמעכשיו אני משפיע רק כדי שהדבר יתקבל. עד יום כפור אין חותם במלכות, כלומר שאין כח לקלוט את השפע. אז ההשפעה היא השפעה מקיפית ("מקיף'דיק"). אבל זו השפעה שנותנים בגלל שכיף לתת, שתהנה ממשהו, אבל זה לא נקלט בכי טוב, בגלל שאין לה את החותם, אין לה אפשרות לשמור על הזרע שהיא מקבלת ולקלוט אותו. בכל זאת יש ענין של השפעה לשמה, אבל מה שמתחדש ביום כיפור הוא שההשפעה נקלטת. עיקר ההשפעה העתידה לבוא הוא בשמיני עצרת, אבל החותם, כמו לחתום את החוזה, שעכשיו אני מתחייב לגמרי לכל השעשועים והכיף שלי – הוא שהשפע יוקלט בפנימיות. לזה אני דואג, זה הענין. זה נקרא ממלא כל עלמין, שיותר הוא לא סובב כל עלמין.

בכל אופן, מה שרציתי לומר לשוקי הוא שזהו יום של גילוי האמונה של "לית אתר פנוי מיניה". מצד אחד זו המדרגה הכי גבוהה, אתמול – ט"ו אלול, שזה "ודודי לי" בבחינת "לית אתר פנוי מיניה". לעומת זאת, כ' אלול הוא "ודודי לי" בבחינת "כֻּלא קמיה כלא חשיב". ראש השנה הוא "ודודי לי" של סובב כל עלמין ויום כיפור הוא "ודודי לי" של ממלא כל עלמין. שוב, כדי להבין את המושגים יותר טוב צריכים לקרוא שם את אותו פרק בספר.

[זה לא מסתדר עם האוירה של יום כיפור שהוא רק ממלא כל עלמין. הרי הוא הכי נמוך!] אבל הרי זהו התכל'ס. אם אני למטה, בעולמות התחתונים, ואני נשמה דבי"ע, אז כמו שאמרו קודם, יכול להיות שבשלושת המועדים הראשונים לא הרגשתי כלום! כשהאור נמשך בחכמה בינה וז"א לא הרגשתי אותו כלל, ואני אזכה בעזרת ה' להרגיש את גילוי האלֹקות רק מהמלכות, שזנה ומפרנסת את התחתונים ושם אני נמצא. זוהי התכלית של כל עשרת ימי תשובה. זה נקרא בנין המלכות, שהכל יגיע למטה מטה, לנשמות נמוכות. [???] געזונטערע איד – תהיה בריא, תתבונן תמיד בה', השאלה אם תמצא אותו! אתה חייב לדרוש אותו, השאלה היא איך ואיפה הוא נמצא לך. האמת לאמתו היא שכל חוויה פנימית היא בשבילך איזו הארה של אור אין סוף הממלא כל עלמין, אבל הכל תלוי ביום כיפור. נאמר זאת אחרת: גם המדרגות הקודמות של ט"ו, כ' וראש השנה – ההפנמה שלהן היא ביום כיפור.

[אם מסתכלים באופן כזה, שהכל הוא רק באופן ההתגלות, מהו האור? קודם הרב דיבר על כך בתור אור, בהתבוננות הכל היה אור הממלא, אור הסובב, ולמעלה יש את האור של "כֹלא קמיה כלא חשיב". יש תופעה ב"כֹלא קמיה כלא חשיב" שאפס קצָה מתגלה בממלא, אבל בכל זאת אם אתה מסדר הפוך, שאלול למעלה ויום כיפור למטה, מה שמתגלה הוא הכי גבוה!] מה שאתה אומר עכשיו הוא מה שאמרתי קודם, שאפשר לפרש את הכל הפוך, אמרתי שאולי נתחיל הפוך... אבל שוב, לכאורה שתי המדרגות הנסתרות הן באלול ו"הנגלֹת" הן בתשרי. תשרי בכלל מסתדר טוב בקבלה. כמו שאמרנו, יש הרבה דברים טובים ביחד, יכול להיות שגם זה "אלו ואלו דברי א-להים חיים". אלו שני אופנים שקורים.... תמיד המלכות קשורה לחכמה, וז"א קשור לאמא – "הוי' בחכמה יסד ארץ".

שוב, הווארט הוא "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", שבמציאה יש ארבעה שלבים של "ודודי לי". אתמול, "קיימא סיהרא באשלמותא" של חדש אלול, הוא הגילוי של "לית אתר פנוי מיניה", שה' מתגלה לך כ"לית אתר פנוי מיניה". זה שייך לשוקי, מחר תסביר לו למה.

[ח"י אלול הוא באמצע?] ח"י אלול, באמצע, הוא מין יחוד של אבא ואמא. [היום יום ההולדת של הרב קוק] היום, ט"ז אלול, נכון. ההסתלקות של הרב קוק היתה ב"אני לדודי", בעליה ויום ההולדת שלו הוא בירידה, שיש כבר התחלת ירידה בממד הכי פנימי, לפי הפירוש העיקרי שאמרנו. עדיין העליה נמשכת. כלומר, לפי זה, יום ההולדת הוא ירידה לעולם הזה לצורך עליה. הוא היה כל החיים בעליה לארץ, לעלות לארץ. בעצם, במידה מסוימת, אלו כל הימים מט"ו אלול עד יום כיפור. בכולם יש את שני הענינים.