אותיות כו-כח – שיעור מס' 13

ו תמוז תשמ"ה

 

ניגנו ניגון מארץ ישראל

כו. ר' זלמן זעזמער [מגדולי חסידי האדמו"ר הזקן, היה משפיע של ר' הלל בתחילת התקרבותו. ר' הלל מרבה להזכיר אותו במאמרים] אמר לפני הסתלקותו, שעל ז שנים קודם יכול לתת דין וחשבון על כל רגע ורגע [היו קוראים לו 'וילדע מוחין' – מוחין פראיים]. וספרו זה לר' זלמן קוריניצר ושחק מעבודה כזו [אם התאמץ לומר את זה לפני מותו סימן שזה חשוב בעיניו, שזו 'עבוד' עבורו, אז אם כך הוא צוחק מעבודה כזו]. סיפרו לר' הלל על רב אחד שלא מתפעל מפגעי הזמן [יש לו מידת ההשתוות. מר' הלל יש במפורש שכך צריך חסיד להיות, 'און התפעלות'. פגעי הזמן זה שקורה למישהו דבר לא טוב], ואמר בזה הלשון: "אני ראיתי 'וילדע בעל מוחין' וגם הוא התפעל מפגעי הזמן".

הוא מכחיש את הסיפור. אם מספרים על מישהו שלא מתפעל אז או שזה שקר או שאותו אחד מטומטם, שלא מתפעל מכלום. 'וילדע בעל מוחין' זה אחד שחי בתוך המוחין, ולכן לא נוגע לו פגעי הזמן, כמו שלמדנו באות יא. הוא מנותק מבעיות העולם הזה. למי יש באמת מידת ההשתוות? לקב"ה – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". דברי הזהר הללו מתחילים לפני כן: "אין קדוש כהוי'... כמה קדישין אינון" – יש עוד קדושים, ישראל והתורה, אבל זה לא מגיע לקדושת ה'. הוא לא מתפעל משום דבר, ויחד עם זה "בכל צרתם לו צר". לפי סדר השתלשלות – "לו צר" עם ו, אבל למעלה מהשתלשלות [ובפנימיות גם בתוכה] – "לא צר" עם א. בעצמות – שוב עם ו. תמיד הכתיב הוא למעלה מן הקרי, אבך שורש הקרי הוא למעלה מן הכתיב. הסוד מעל לפשט, אבל שורש הפשט מעל לסוד. "לו" הוא כמו פעמיים "לא". כל הפילוסופיה של המתמטיקה 'משתגעת' מזה, האם החיוב ושלילת השלילה זה אותו הדבר. בחסידות זה פשוט, כמו המושג "נמנע הנמנעות". זה שורש ה'מתנגד' שלא אוהב קבלה... שם יש הבדלה. בלשון ר' לוי יצחק – אפס. אפס הוא אין תפיסה, שלילת השלילה. סתם שלילה פשוטה זה כמו אָין, אֵין, לא כמו שחשבת. זו תפיסת ההפלאה. הסדר הוא יש-אין-אפס. זה כן שלמעלה מלא, שם יש התפעלות. למטה התפעלות זה היפך מידת ההשתוות. זה אומר שזה חלק מן הטבע, חלק מן המציאות. את זה צריך לשלול, אבל שלילת השלילה היא כדי לחייב את היש העצמי שהיה בו. זה כמו שמלמעלה למטה צריך קודם לשלול ולסלק את האור הבלי-גבול בצמצום ואחר כך לגלות את כח הגבול. כך, מלמטה למעלה, בהתבוננות, את ההשגה הראשונה – ואצלנו זה את ההתפעלות הראשונה – צריך לשלול לגמרי. אחר כך צריך לשלול את השלילה, ואז מתגלה התפעלות מן הדבר העצמי בלבד, ולא משום דבר אחר. זה כמו שה' מתפעל רק מעם ישראל, "חלק אול-ה ממעל ממש". קודם יש הבדלה ואחר כך המתקה.

זה מה שמתכוון ר' הלל. רק לקב"ה יש את המידה הזו, אבל אחר כך אפשר גם לקיים אותה. הרבי הרש"ב אמר ש"ידעתיו – הייתיו" אצל חסידים זה דבר מקוים. בחיצוניות אתה צריך להיות בהשתוות, בשמחה, ובפנימיות, בעצמיות אתה בעצב. גחלת אמת של התפעלות בתוך ההשתוות. ר' הלל רוצה לשלול את ההתפעלות החיצונית, ומה שראה הוא אצל ר' זלמן זעזמער היא התפעלות אמיתית. ההשתוות היא כמו לבוש החשמל בקבלה, שמכלה את יניקת החיצונים, ומה שנשאר היא התפעלות עצמית.

מה הקשר בין שני הסיפורים הללו? ר' זלמן קוריניץ רצה לבטל התפעלות חיצונית. לכן הוא שואל, איזו מן עבודה זו לחשוב על מה שקורה? זה מה שהבעש"ט לימד? לתת דין וחשבון? זה מתאים לבעל 'מוסר'! יש כזו עבודה, בקריאת שמע שעל המיטה, אבל שבע שנים? כל מה שקשור עם התודעה זה נקרא "שלא לשמה", שהרי הנשמה אינה צריכה תקון. "לשמה" זה לייחד קוב"ה ושכינתיה. על משה רבינו כתוב שירד "מן ההר אל העם", ולא לביתו. ר' הלל מסביר, שיש שורש של 'מתנגד' ו'בעל מוסר' בעצמיות, שצריך להיות אצל חסיד. שיש לו טיפת צער – "לבו דואג בקרבו". הוא מלמד זכות על המשפיע שלו. זה נקרא אסענס, תצית ה"מרה שחורה", שבלי זה אין שום עבודה בכלל. ר' זלמן זעזמער היה שבע שנים במדרגת התעצמות עם זה, וכל ה'וילדע מוחין' שלו זה רק מסביב. הדאגה היא דאגה עצמית של "בתי גואי", כמו אצל הקב"ה. המקיף הוא "עז וחדוה במקומו" ובלי זה אי אפשר להיכנס אליהם, אבל בפנים, בתוך השמחה, יש דאגה ועצב "מפני גוה – מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונטלה לאומות העולם". בחיצוניות שמח על מדינת ישראל, אבל בפנימיות בוכה עליה... מסתכל על הר הבית, על הביזיון שלנו לקב"ה, ובוכה. לקרוא עיתון ולמאוס בחיצוניות מן הממסד, להיות עצוב מזה – זה חיצוניות. לשמוח שמחה כללית ולהזדהות עם הכלל – "עז וחדוה במקומו" – זה פנימיות. אבל עוד יותר עמוק מזה, בעצמיות, זה "במסתרים תבכה נפשי". זה נקרא 'עצמי' [הרבי הרש"ב אמר על ר' אייזיק שהיה 'עצמי' בסוף ימי חייו].

ממי צחק ר' זלמן קוריניצר? ממה שקוראים היום "פיתוח מודעות עצמית". זה חסידות? זה זבל. רצה לחנך אותנו. ר' הלל, לעומתו, בא לגלות מה עומד בפנימיות הדבר הזה. המוחין זו הפנימיות, זו השראה. ז מידות זו החיצוניות. שורש המידות הוא ב-ז מדות העצמיות שבכתר.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון

כז. רש"ג הצטער תמיד על זה שחידש אדמו"ר הזקן בתניא "יזכור מסירות נפש בהוי' שבזבה יעבור הרוח שטות" וכו', שראה באיזה ספר שכשיעלה לו איזה הרהור יזכור מסירות נפש [ראה את זה באיזה ספר מוסר, ושואל את עצמו מה חידש האדמו"ר הזקן? צריך להסביר איזה צער זה לחסיד]. אך אחר כך הבין שרחוק מזרח ממערב [ואז נחה דעתו], כי שם כתוב ענין הזיכרון בדרך סגולה ובתניא נתבאר שזהו הדבר עצמו, שהמסירות נפש שלו הוא באמת על כל דבר ודבר שנגד רצון העליון, והבן.

ההסבר של הרש"ג הוא שסתם ספר מוסר נותן סגולה, ובתניא כתוב שעל ידי התבוננות מעוררים את המסירות נפש נגד הרוח שטות הפרטי שתקף אותך. זה מתייחס לעצם הדבר. זה לא שבא מישהו ומפריע לך והעצה היא איך לסלק אותו על ידי הסחת הדעת. אצל יהודי הדבר הכי חזק זה מסירות נפש אז ממילא צריך לחשוב על כח זה. בתניא כתוב שיהודי צריך להגיע למודעות שכל שטות כזו היא נפש בהמית, וכל נפש בהמית היא סטרא אחרא, וכל סטרא אחרא היא "תועבת ה' אשר שנא", ואת אותה מסירות נפש למות על קדוש ה' להפנות אל אותו הדבר. למה זה כל כך חשוב לרש"ג? חב"ד זה 'עצמי', בלי בחינות וסגולות [אצל ר' נחמן, בהשקפה חיצונית, זה נראה כך. כמובן שלא הכוונה, רק הסגנון. בחב"ד זה בדיוק ההיפך]. רש"ג רוצה לומר שכל הסגנון הזה הוא עולם התהו ביחס לחב"ד. 'עצמי' מדבר רק על אותו הדבר. בלי זה – ריבוי, לא אחדות. תמיד צריך להבין את העצות. התניא נקרא בפי הרבי הקודם "ספר עצות לתחלואי הנפש", "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו... ונכון לבו יהיה בטוח בה' הגומר בעדנו" (הקדמת התניא). כאלו עצות לא נתנו לפני חסידות חב"ד. עצה זה מלשון עצמי. הרבי הרש"ב בשיחה קורא לזה תקון השלמות. לעשות תשובה זה לא שלמות. תשובה זה שאתה עושה משהו כדי לתקן משהו אחר שעשית. זו תשובה של 'מתנגד'. הוא אומר שם שכל ההשקפה הזו לא מביאה תקון עצמי, לא מגיעים לעצם. השלמות היא רק כשמתעמקים בדבר עצמו, באלוקות שבו, וזה רק על ידי פנימיות התורה. אין פה שום קונצים [גם אצל ר' נחמן – שזו הגזמה ביחס לכל מי שקדם לו – זה גם בשביל להילחם בחיצוניות, רק מן הכיוון השני. אם כל דבר הוא סגולה לכל דבר אז זו דרך נוספת לגילוי העצם. אמר "תורתי היא כולה בחינות", לא רק סגולות].

שוב, צריכה להיות אותה מסירות נפש על כל דבר כמו על עבודה זרה. כאשר העצה באה רק בתור סגולה, יוכל האדם לגרש הרהורים רק עד גבול מסוים. רק במודע, ולא יגיע אף פעם לתת-מודע. פרויד, להבדיל, אומר שכל התאוות זה רק טיפה בים ממה שיש בראש. בדרך כזו אתה תגרש רק את התופעה בחיצוניות. אמנם, כל התניא זה רק עבור העבודה במודע, כאשר הרע שבלב נשאר בתקפו, אבל כאן מסוגל לגלות לך, ולתקן לך לאט לאט את תוך הלב, כי מסירות נפש זה דבר עצמי. זה הבדלה בשביל המתקה, להבדיל בין בינוני לצדיק. כשמבינים את זה נכון ועובדים כך על המודע במסירות נפש, בהתעצמות, זה מגיע גם עד לתת-מודע. לכן פותח האדמו"ר האמצעי את קונטרס ההתפעלות בציון העובדה שאדמו"ר הזקן מסר נפשו על כך שכל אחד יוכל להגיע לעבודת הצדיק של יחודא עילאה. עבודה כזו מסוגלת לתקן גם את הרע הנעלם, מה שאין כן בדרך של סגולה. יש הבדל בין עבודת כלל לפרט. כלל זה מקיף, שלא מגיע לידי פועל. אתה רק חושב על מסירות נפש, אבל לא מסירות נפש בפועל ממש. יש הבדל גדול בין מסירות נפש בכח למסירות נפש בפועל. ר' עקיבא לא הסתפק בכח, רצה בפועל. סגולה פועלת בדרך של בכח. אתה מוכן. אבל אם זה נגד הרהור עצמו, אז זה בפועל נגדו. אתה יודע שאותו הרהור הוא כמו עבודה זרה ממש. אתה מתבונן שזה אותו הדבר, אותה רוח שטות. כל זה בכח זה רק כללי. הפועל מתמקד על הפרט, כמו שעולם העשיה הוא פרט, למעליותא. בפרט יש עצמיות, יש יחס ודו-שיח. כשמתקנים אדם יש משמעות לזה שאתה מתייחס לפרט, וזה נכנס לתוך הלב ממש, ומתחיל לתקן את הרע הנעלם.

לחיים לחיים!

כח. הנחה מקוימת שאי-אפשר להיות חסיד בלתי ג דברים: א. שיהיה עז פנים. היינו, שלא יאמר 'לא אוכל לילך כך, שאינו נאה בפני זה, ולא אוכל לעשות בפני פלוני' וכד', אלא שצריך להיות עז פנים [זו ההלכה הראשונה בשו"ע – "הוי עז כנמר... שלא יבוש מפני המלעיגים". ההיפך זו צניעות פסולה, כל שכן אם רק מחקה מישהו]. ב. שיוכל ליקח 'משקה' [זה סימן מובהק לאחד שיש לו שכל, כמו שנסביר]. ג. שידע חסידות. ואם יבוא אחד ויאמר שיכולים להיות חסיד בלי אחד מאלו – שקר הוא, 'שום חסידים לא יצמחו בלי שלושה אלו' (אידיש).

הסדר של שלושת התכונות פה הוא חכמה-בינה-דעת. מה זה עז פנים? כתוב "החכמה תעוז לחכם". יש על זה הרבה חסידות. חכמה היא מקור העזות בנפש. היא הבקר המבריק, הנקרא איתן, החוזק העצמי. פנימיות אבא. "חביון עוזו" בקבלה זה אבא. אבא יונק ממזל [מזל עולה עז] השמיני. הביטוי ליניקת ההחכמה מן המזל השמיני, העיקרי, הוא שרק בחכמה יש מודעות לשורש הנשמה. אצל רשעים, להבדיל, זה מה שנקרא "שהשעה משחקת לו", שאסור להתגרות בו. השורש אצלו גלוי והוא מקבל עזות פנים. רק בחכמה המקור הזה גלוי. זה ניכר בפנים, לכן נקרא "עז פנים", במקום הארת החכמה – "חכמת אדם תאיר פניו". התוקף מאיר וניכר בפנים.

בינה זה לקיחת 'משקה' – "ויין ישמח לבב אנוש". זה שכל של אמא, מוחין דאמא. אחד שהוא "מבין דבר מתוך דבר", אצלו "נכנס יין – יצא סוד". הביטוי כאן הוא 'יכול ליקח 'משקה''. יכולת קשורה לבינה. כל עולה נ שערי בינה. יכולת מלשון כלי, היכול להכיל, וכן מלשון היכל. זו לקיחת הלב. לב הוא לוקח ברכה, מח הוא מציאת חן, וברכה היא משקה.

לדעת חסידות זה כמובן דעת. לא סתם ללמוד חסידות אלא לדעת, מלשון התקשרות – "והאדם ידע את חוה אשתו".

זה החב"ד של החב"דניק...

אם עשינו את הצירוף חכמה-בינה-דעת אז קבלנו את מידת החסד, כידוע. לדוגמה, אברהם אבינו היה קודם עז פנים – שבירת הצלמים, "אחד היה אברהם", "כל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחד". אחר כך לוקח משקה. בספרי חסידות שואלים איך יכל אברהם לארח כל כך הרבה אורחים ולאכול עם כולם [בלי לאכול איתם זה לא נקרא הכנסת אורחים]? עונים שה' אמר לו: "אל תרא... אנכי מגן לך". מגן באידיש זה בטן... לבסוף יודע חסידות. כתוב שכל ניסיון העקדה זה "לדעת אם ישכם אוהבים את ה'". עיקר החידוש שבמושג ידיעה בחסידות – אפילו ביחס לקבלה – הוא ענין נשיאת ההפכים. בעקדה זה לדעת לשאת את החסד של ה' עם הגבורה שלו, ועל ידי זה זכה לדעת.

מה הצירוף של יצחק? קודם "ויבא לו יין וישת", אחר כך יודע חסידות. הוא הילד הראשון שינק משרה, שהיה לה חלב מספיק לכל תינוקות העולם. לבסוף עז פני עם אבימלך והבארות.

איך אצל יעקב? קודם יודע חסידות "איש תם יושב אהלים", אחר כך עז פנים – בגניבת הברכות, ולבסוך יודע לשתות במצרים, שהנילוס עלה לקראתו.

אצל משה? קודם עז פנים – "ויך את המצרי ויטמינהו בחול", אחר כך יודע חסידות – נשיאת ההפכים בסנה, ולבסוף לוקח משקה – "משה זכה [בסוף] לבינה", במתן תורה.

וכן אצל כולם. העיקר שכולם חב"דניקים...

לחיים לחיים!

* * *