אותיות כט-לא – שיעור מס' 14

כ תמוז תשמ"ה

הקטע הבא הוא מאוד משובש:

כט. ...וטמאו כל השמנים שבהיכל חוץ מפך אחד של שמן זית זך טהור, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. והוא ענין אותיות השכל [בינה. השכל הם אותיות היכל, והשמנים] הוא הבטול הבא מן האותיות [כידוע, ששמן הוא חכמה. מתוך עבודת ההתבוננות בשכל בא לידי בטול]. כל שהחסידות הוא בהבנה והסבר, בהתפשטות באותיות השכל – זה אינו בטול אמיתי, כלומר שעדין לא נרגש ('דערהער') טעם עצם החסידות [כלל חשוב. עצם הדבר הוא מה שקוראים בכל מקום תורת הבעש"ט, וכל עוד שלא מגיע לבטול – אף שזה עדיין בטול היש – לא זכה לזה], שעדיין הוא 'יש', כיוון שהוא רק בהבנה באותיות השכל [רק קיבל רושם מחיצוניות החסידות. גם כשלומדים תניא בעל פה ובאריכות שעה ארוכה, בהתקשרות לאותיות הרב, אותיות קדושות, ומגיע להרגשת בטול, זה עדיין חיצוניות. זה נקרא עדיין השמנים שבהיכל. יש לו שמן אבל לא השמן הטהור. היוונים יכולים לבוא לטמא לו את אותו שמן בשכל אנושי]. ובינה מקננא בכורסיא [מקננת בעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא מקום אפשריות היש, שעדיין לא מרגיש את עצמו לגמרי, אבל יש מציאות של יש. זה לא כמו הרגשת אהבה בלב – 'יש מי שאוהב' – אלא זה בשכל, מתוך ההתבוננות, אבל עדיין יש. ישות בפוטנציה. אין לישות ציור ולכן נדמה לך שאין פה ישות. ציור זה מה שקוראים היום תדמית אישית, ובעולם הבריאה הישות לא הולכת יחד עם תדמית. כל ההבנה, עם השמן-הבטול, הכל עדיין ישות], ובינה הוא מהות יש נברא. אבל פך אחד של שמן [בו לא שלטו] זהו חכמה, כלומר עצם החכמה, שנרגש בו האלוקות שלמעלה משכל של חסידות, שזהו עצם החכמה. על כן לא שלטה חכמת הפילוסופיה, וד"ל.

בחסידות יש את עצם החסידות ויש את השכל של החסידות. כהן זו מידת האהבה, וכהן גדול היא אהבה רבה, שמקורה הוא, בלשון התניא, באהבה המסותרת שבלב. כל השמנים יכולים להיטמא. יש בהם בטול, אבל בטול של שכל. הם אור בכלי. אבל בפך שמן טהור השמן היא האלוקות והכלי לה, החתימה של חותמו של כהן גדול, הוא ההתעוררות שבאה מן האהבה המסותרת.

מה שיוצא בסוף זה שיש חכמה שבתוך האהבה, ובחכמה עצמה יש שתי מדרגות. בתורת שלום של הרבי הרש"ב יש שיחה, שם מסביר שחסיד זה חסד י – עצם החכמה שמתלבשת בתוך החסד. עיקר החסידות זה לגלות אלקות, והיא החכמה – "אחד האמת השורה בחכמה", וכשהיא מתלבשת בתוך החסד זה חסיד. המדרגה הכי גבוהה של החכמה המתלבשת בתוך המדרגה הכי גבוהה של האהבה. לכן הבעש"ט אוהב את חג החנוכה יותר מן הכל. הוא החג של המשיח – ח ימים כנגד ח נימין של כינורו, בעוד פורים הוא חג תחית המתים. חכמה אהבה עולה אלקים. זה סוד בריאת העולם בשם אלקים על ידי חכמה ואהבה, שאפשר ללמוד אותו מתוך האדם עצמו, איך שהוא בורא דברים. כל השמנים שבהיכל, הבטול שאתה משיג באמצעות השכל, ההשגה, זו המדרגה הכי גבוהה ופנימית של נברא. לא מדברים על סתם שכל חיצוני. זה לא עבודה בכלל. אבל גם השגה באלוקות זו עדיין ישות באפשריות. לעומת זאת, פך השמן הוא ה"חלק בורא" של הנשמה שיש בתוך הנברא. בזה היוונים לא יכולים לשלוט. על זה נאמר "אני אמרתי אלקים אתם", ומכאן המקור בעץ חיים לנשמה של יהודי. לאחר החטא הוא מעלים את אותו חלק בנשמה, אבל הוא עדיין קיים. הגוף נעשה עיקר וה"חלק בורא" שלו מסתתר. זה נקרא שהצמצום לא כפשוטו. זה שיהודי הוא בורא זה שהוא בחינת אלקים. מתי יהודי בורא? כשמקיים מצוה. כל מצוה זה זיווג על מנת להוליד, ובמיוחד במצות פרו ורבו [למדנו לפני כמה ימים על הסדרה של 'פרו ורבו' הנמצאת בין המספרים אחד וחכמה], הנקראת מצוה רבה. "אל אחר איסתריס", שאין בקליפה יכולת הולדה. אחרי מתן תורה היא מצוה המיוחדת רק לעם ישראל. זה בא מאהבה – חותמו של כהן גדול – ומגיע לחכמה, מקור השכל. כל מעשה בראשית זה חכמה. הפסוק הראשון בתורה עולה משולש של חכמה, וכן לז – חכמה במספר סידורי – פעמים חכמה. פנימיות החכמה היא הבטול האמיתי של גילוי האחד. מלחמת היוונים היתה כנגד שלושת מצוות החידוש שיש באמונה. שמת בממד העולם, ראש חודש בממד השנה ומילה בממד הנפש. המגלות החידוש הוא שיש בורא. הם סבורים שהמעלה הכי גדולה היא בהשגה מתוך שכל. אצלם זה לא רק שכל, שהרי יש להם גם עבודות זרות למיניהם. הם סוברים שהעולם קדמון, כלומר שהמהות של הנברא – אליו מגיעים בהשגה מתוך שכל – היא האלוקות. להילחם בזה זה לגלות את האלוקות ממש בתוך הנפש במצוות. פרו ורבו שייך במחשבה בדבור ובמעשה. במחשבה זה לחדש בתורה. חידוש אמיתי בתורה זה מעל השגה בשכל, כי "החכמה מאין תמצא". בדיבור זה לקרב עוד יהודים – 'יהודי עושה עוד יהודי', כדברי האדמו"ר הזקן. בעצם הדיבור בדברי תורה אתה לא מחדש. יתכן שתוך כדי דיבור מתחדשים דברים – "אשת חיל עטרת בעלה" – אבל זה המחשבות. הדיבורים לא בוראים. דיבור שמקרב זה דיבור שמחדש מציאות, מעורר את הלב של הזולת. במעשה פרו ורבו זה כפשוטו, בקיום המצוה. כל שלושת המדרגות הללו באות מן האהבה, חותמו של כהן גדול. בספר יצירה כתוב שהחכמה ניתנה לשכל.

רמז נוסף: חכמה במספר סידורי, כאמור, עולה לז ויחד עם אהבה עולה נ שערי בינה. חכמה אהבה במספר קטן עולים לב נתיבות חכמה. האהבה לא משתנה בשלושת הרמזים, והחכמה יש בה ג מדרגות. כתוב בחסידות ששורש האהבה היא ב-נ שערי בינה שבאמא. הכאת האותיות של אהבה עולה נ, והכאת אותיות אחד עולה לב. אהבה פעמים חכמה עולה אהבת ישראל. מה החכמה באהבת ישראל? ישראל הן אותיות לי ראש. כל החסידות זה אהבת ישראל. זו אהבה שמביאה לידי גילוי של ישראל. אפשר להיות מכונה בשם ישראל אבל להגיע לזה צריך מוחין דגדלות. ישראל הם ראשי תבות של האבות והאמהות – אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, לאה. זה שורש כח הלידה שיש בעם ישראל. אהבת ישראל זה לאהוב ולגלות את הפך שמן טהור שבו, החכמה שבו, הנעשית כלי לגילוי אלוקות. למדנו פעם על מספרי מגן דוד. אם אני שם נקודות במרחקים שווים על ציור המגן דוד אני יכול לעשות מזה נוסחה אלגברית [את זה אפילו אצל בתי הספר של יוונים לא לומדים...]. זה כמו שהנוסחה של ריבוע זה כמה נקודות במרחקים שווים יש בתוך שטח. בתוך מגן דוד יש יג נקודות [יב קודקודים ונקודת האמצע]. זה נקרא שמלאתי את המגן דוד. כשעושים חצי המרחק בין כל הנקודות, זה המגן דוד השני, ובו יהיו עוד כד נקודות. סך הכל לז נקודות. צריך להזכיר שהציור הגיאומטרי הפשוט הוא משולש. גם ריבוע הוא שני משולשים. לפי זה, נוסחת המגן דוד היא 12Δn+1. לפי זה, הראשון בסדרה הוא המספר 13 (אהבה), השני 37 (חכמה במספר סידורי), השלישי 73 (חכמה). התשיעי יהיה ישראל (541), והעשירי יהיה אסתר (661), לעיני כל ישראל (סוף התורה שווה עם מי שנקראת "סוף כל הניסים". תחילת התורה היא במילים בראשית ברא העולות כתר מלכות). זה הסוד של אהבת ישראל – גילוי הכח הטמון בכל יהודי, "אחד האמת השורה בחכמה", בפנימיות אבא.

לחיים לחיים!

ל. ...[אותו חסיד היה אומר:] אני לא רוצה להחליף [ולקבל] את העיניים של איצל'ה [ביטוי באידיש לעשירות של אדם] בשביל לא להזכיר אפילו פעם אחת בפה את המילים 'אין סוף' [זה היה אומר בשעת בדיחות דעתו]. ורש"ג פירש על פי מאמר חז"ל "האומר" וכו', ודברי פי חכם חן.

לא כתוב כאן מהו אותו מאמר חז"ל. יתכן והכוונה היא ל"כל האומר רחב רחב מיד נקרי". היא היתה מיוחדת בכך, שרק משמיעה אף שלא רואה אותה כרגע בא לידי קרי. לפי זה, אותו חסיד כנראה כבר הכיר פעם אחת מה זה אין סוף, ולכן רק מאמירה זה מיד מתגלה לו. "מיד נקרי" זה מלשון יקר, וזה יותר יקר לו מכל עשירות שבעולם. רחב בחסידות רומז למרחב העצמי.

מתוך עושי עבירה במזיד יש שני סוגים: מומר לתיאבון ומומר להכעיס. זה נמדד אם יש לו היתר ואיסור לפניו, במה יעדיף.

לא. מומר לתיאבון שעושה רק לנפשו הבהמית, אבל כשהכשרה שווה לטרפה יאכל הכשרה. מומר להכעיס אף על פי שאין לו שום פועל יוצא, וכו'. [את ההבדל הזה לוקח לעבודת ה' לשמה או שלא] וכן בעבודה: יש אחד שעובד לרוות נפשו הצמאה ויש אחד [שעובד שאוהב את ה'] יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה [יותר מאהבת גופו ונפשו].

המומר להכעיס הוא אחד כזה שלא מקבל מזה שום דבר ומסירותו לה' היא לשמה. זה כמו מומר להכעיס. גם באהבת ישראל יש את הממד הזה. אהבה להכעיס. בלשון הרבי הקודם, וגם הרב קוק אמר אותו, נקרא אהבת חינם. בלי שום סיבה. מזכיר את דברי ר' פינחס מקוריץ שצדיק יותר גדול אוהב רשע יותר גדול. בתניא כתוב שצדיק גמור זה מי ששונא את הרע בתכלית. ביחס לרע הוא 'להכעיס', והיא הנותנת שככל שמבטל את הרע בשנאה שלו כך מתקשר לכל אחד ואחד. למה אחד ממאה שערים לא אוהב חילוני (אם יש כזה)? זה נקרא חוסר אונים. כתוב שיש איסור ביאה בקהל למי שאין לו כח גברא, לסריס. למה אסור לו להתחתן? כי אין לו גם כח אהבה. ברגע שאין כח הולדה אין כח אהבה. אם אין פרו ורבו אין אהבת ישראל. לגבי השני הוא בחוסר אונים. זה רצון הכי עמוק בנפש – לברוא. ה' לא מוכרח לרצות לברוא את העולם, אבל כיוון שיכול אז הוא גם רוצה. אם אתה לא רוצה זה סימן שאתה לא יכול. יש כמה סיפורים מהבעש"ט על זה ש"לא יכול" זה בגלל ש"לא רוצה". נדמה לו. זו שטיפת מח. כל זה בכיוון ההפוך – מיכולת לרצון. אבל בסדר ישר יש אצל ה' יתברך שני דילוגי הערך אין סופיים: מעצמות לגילוי יכולת, ומלהרגיש יכול אל עלית הרצון. אבל אם אין יכולת אז אין רצון, ואם אדם לא אוהב מישהו אז או שזה שטיפת מוח של חינוך לא טוב או שיש פה חוסר יכולת להועיל לו. אצל ר' נחמן כתוב שאם לא מצליחים לרחם על השני זה נהפך לשנאה. גם אצל הגויים יש דבר כזה, שמתוך חוסר יכולת ליישם רחמים הופכים לשנאה. מתברר שהרחמים שהיו בתחילה היו דמיון של "על חרבך תחיה" של עשו, וכעת מתגלה נקודת האמת אצלו. אצל יהודי מתגלה נקודת האמת של "ואהבת לרעך כמוך". קירוב זה יכולת להוליד. לפעמים זה בוטה, שמתוך שלא יכול להילחם בו אז מצטרף אליו. אבל כאן זה משהו אחר. כל זה היה כדי להסביר את הפתגם של ר' פינחס מקוריץ עם דברי התניא על הצדיק הגמור. מספרים על ר' שמחה בונים מפרשיסחא שהיה נכנס לבתי מרזח ולשחק עם היהודים שם בקלפים ומשם להעלות אותם ולהחזיר אותם בתשובה. זה אחד שיש לו כח גברא כזה גדול שיכול להוליד רשע גמור.

המדרגה הזו, שנמצאת אצל המומר להכעיס, בקדושה היא אצל הצדיק הגמור, בעוד המומר לתיאבון מקביל לבינוני, אלא שמתוך מדרגת המומר לתיאבון מגיעים למומר להכעיס.

לחיים לחיים!

* * *