אותיות כד-כה – שיעור מס' 12

כט סיון תשמ"ה

שרו 'סימן טוב', ניגנו ניגון התוועדות (קולמוס הנפש א)

כד. אדמו"ר הזקן אמר באסיפה בענייני הכלל בזה הלשון: 'באין ברירה אז צריכים לסמוך על הקב"ה'. הרש"ג פירש, שבסדר השתלשלות הוקבע רק אורות וכלים, כלומר שצריך להיות כלי, כמו שכתוב "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה". אך כשאי אפשר, ואז צריך להמשיך למעלה מסדר ההשתלשלות, ואז סומכים רק על הקב"ה.

על פי סדר ההשתלשלות צריך להיות אורות וכלים, וקודם להכין כלי. בלשון הקבלה והחסידות 'בנין החומר קדם לבנין הצורה'. לבנות חומר זה על ידי עבודת התחתונים, וצריך למשוך לתוכו שפע של ברכה – "וברכך". אך כשלא 'הולך' אז צריך לסמוך עליו גם בעשיית הכלי – "והוא יכלכלך", שהוא יעשה ריבוי כלים. "מכלכל חיים בחסד" – שעושה כלים להמשכת החיים, החיות הפנימיים, מתוך מידת חסד חינם. זה כמו הסיפור של חזקיה עם סנחריב, שהלך לישון וסמך על הנס, ואכן למחרת כולם מתו. יש תורה בקדושת לוי על ג מדרגות בבטחון – "עוזר ומושיע ומגן". בזהר נקראו נקודה לעילא, נקודה לתתא ונקודה באמצע – חולם, שורוק וחיריק. נקודה היא נקודת ההתקשרות והביטחון בקב"ה. מגן בארמית זה חינם, וזה קשור עם אברהם – מגן אברהם – חסד חינם. כאשר אני צריך לעשות כלי ורק אני צריך עזרה מהקב"ה זה נקרא נקודה לתתא, עוזר. אני עושה וה' עוזר. אחר כך יש מצב שאתה לא יכול לעשות בעצמך ולא מוצא עצה מתאימה אז צריך שה' יושיע אותך. אתה בורח והוא מושיע אותך, כמו חייל בעת מנוסה מן הקרב. זה נקרא ישועת ה', אבל עדיין אתה עושה משהו. בלשון הבעש"ט אתה "מסייע שאין בו ממש". ויש למעלה מזה, כמו חזקיה שהולך לישון, שיש ביטחון גמור בחסד חינם של ה'. כמובן, אחד שמרמה את עצמו, ומדלג על שתי המדרגות הראשונות, לא על זה מדברים. העיקרון פה הוא, שאני כמו האות וה' הוא הנקודה. אם ה' עוזר לי זה אומר שהוא תחתי, אם הוא מושיע אותי אז הוא מולי, אם הוא מגן לי ועושה הכל לגמרי הוא מעלי.

כאן כתוב שלא רק שצריך להיות אמיתי ולעבור את שלוש המדרגות, אלא שהמדרגה הכי גבוהה היא בכלל לא לכתחילה. ה' רוצה שהעולם יתקיים לא בדרך הזו, רק באין ברירה. אחד מהיסודות של חסידות חב"ד זה להלביש כמה שיותר את הנס בתוך הטבע, כאשר המטרה היא הרגיש בתוך זה איך ה' עושה את הכל. פשט דברי הקדושת לוי הם שיש ג מדרגות ואו שאתה כאן או שאתה כאן. אבל בדברי האדמו"ר הזקן זה שאתה בפנימיות הכי גבוה ובחיצוניות אתה מתנהג בהתאם למדרגה הכי נמוכה, התלבשות בדרכי הטבע. זה מתבטא בכך שברגע שזה לא הולך, בדרך ממילא נמצא במדרגה הכי גבוהה. זה נקרא שכל הפנימיות והעצמיות נמצאת במעשה. יותר מזה, זה לא רק מי עושה את הכלי – אתה או ה', אלא גם עצמת האור ומאיזה מקום הוא בא. בכל זאת לכתחילה לא זו הדרך. צריך להסתיר את האור שלמעלה מן ההשתלשלות באור שבתוך סדר ההשתלשלות?

למה? כי זה מה שמזכך את הכלי, את העולם. זה מכשיר אותו לגילוי העצמות. בלי זה האור רק מבטל את המציאות שלו. ככל שאתה עובד ככה אתה ממשיך את האור הבלי גבול בתוך האור הגבולי. היפי פה שאדמו"ר הזקן אמר להם שתמיד זה היה כך, רק כשאין ברירה זה מתגלה בהדיא. ברירה זה מלשון יכולת בירור, שכשלא יכולים לעשות את עבודת הבירור אז צריך לסמוך על הקב"ה.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון ניצחון (קולמוס הנפש)

כה. הרש"ג שמע מחסיד אחד של הצמח צדק, ששמע משו"ב אחד מאנ"ש [שהיו נוסעים על המדינה בשביל פרנסה], שהיה גם כן מוהל ונסע לפולין [ברוסיה נזהרים מחדש ובפולין סומכים על הב"ח הסובר שחדש בחוץ לארץ מותר]. ובהיותו נזהר מחדש שאל את הצמח צדק מה יעשה, וענה אותו בזה הלשון [באידיש]: היהודים של פולניה לא שומרים על חדש, ויש להם על מי שיסמוכו, על הב"ח. הב"ח הוא בר סמכא, שכל צדיק אחרי שמסתלק צריך לעבור דרך הגהינום [כדי להוציא משם את הנשמות התלויות בו] וכשנסתלק הב"ח ששים ימים קודם לכן קררו את הגהינום [ולכן יכול אותו חסיד לסמוך ולאכול שם לחם].

צריך ללמוד דברי צדיקים. הב"ח הוא פוסק גדול וידוע, אבל החידוש המפורסם ביותר ממנו הוא היתרו אכילת חדש בחו"ל. יש הרבה סיפורים עליו, אבל אם הצמח צדק מספר לאותו חסיד את הסיפור הזה כנראה שיש קשר להיתר אכילת חדש. דין חדש הוא, שאכילת תבואה חדשה אסורה לפני הקרבת קרבן העומר בט"ז בניסן, כאשר השלב הקובע הוא ההשרשה בקרקע. מתי זורעים? בארץ זה בחשון, בחוץ לארץ זה לכל המאוחר בתחילת הקיץ (עד יולי). כלומר, שהחשש שיש בשוק תבואה אסורה הוא רק על תבואה שנזרעה לאחר ובסמוך לפסח. אחר כך כבר לא מצוי שזורעים ולפני כן כבר ניתן בט"ז בניסן. רוב התבואה החדשה ניתרת עוד לפני קצירתה.

לב"ח מקררים את הגהינום. מה עושים לכל הצדיקים? נכנסים לגהינום חם? מצננים באותו יום, והחידוש אצלו שמקררים חודשיים קודם. זה כמו שבא אליך אורח אז אתה מתכונן. אצל הב"ח יודעים מראש שמגיע וצריכים להתכונן. חשבו על הב"ח חודשיים קודם, ולפי הכלל מהבעש"ט ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא כולו" אז כבר היה יחוד איתו. יש משהו, תכונה, אצל הב"ח שמשהו קורה במחשבה ששים יום קודם שזה קורה. למה? זה צריך להיות ביטוי לעבודת ה' שלו. הוא תמיד מקדים את המציאות בששים יום. לכן הוא יכול להתיר את החדש, כי הוא רואה שמישהו עתיד לזרוע חיטה, אז מן הסתם זה בתוך ששים ימים בסמוך לעומר, וכיוון שזה במחשבה אצלו זה כאילו כבר נשרש בפועל, וממילא אין חשש. כיוון שכך הוא חושב ממילא אחר כך יכול למצוא מקור בנגלה להתיר. רב קטן מה שאומר זה מה שהוא חושב, אבל רב גדול מלביש משהו פנימי בהלכה שאומר, ולפעמים אפילו לא יודע לזה טעם, כמו "שתיק רב" בגמרא.

מה בטבע קשור עם ששים יום? שש העונות של פרשת נח. העונות שם הם בנות ששים יום כל אחת, כאשר כל עונה היא חודש שלם, חצי החודש שלפניו וחצי החודש שאחריו. אחת העונות היא עונת הקציר, שמתחילה בט"ו בניסן ומסתיימת בט"ו בסיון. לפי זה, עיקר הכח להקדים מעשה במחשבה ביחס לתבואה החדשה הוא ביום הראשון של פסח. זה אחד הפירושים למה שנאמר "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". המצה העגולה היא בצורת האות ס, רמז להקדמת המחשבה למעשה ששים יום. את מה צריך להקדים במחשבה? את הזריעה. חיטה נקראת זרע אדם, שהיא מאכל אדם, העולה כב – "וישכב במקום ההוא". זריעה היא כמו זיווג, וצריך להקדים אותה ששים יום [מתאים למנהג לתת ששים יום בין השידוכים לחתונה].

שרו 'ושמחת בחגך'

מכאן אפשר להבין בשביל מה זה טוב לעשות דבר במחשבה לפני מעשה. זה טוב כדי להיות סומך נופלים בעת החידוש הפתאומי של המעשה. מתי "חדש אסור מן התורה", כדרשת החתם סופר? אם אין בזה מוחין, כשהחידוש הוא חיצוני. מתי מפחדים מבעל תשובה? שמפחדים שיחזור לסורו, שהיום כך ומחר זה יהיה אחרת. אין יציבות בחידוש. זו הסכנה שלו. מי תמיד חושב כך על בעל תשובה? ההורים שלו. הם בטוחים שזה יעבור. למה דוקא הם רואים את זה כך? פעם הסברנו את מצות כיבוד אב ואב, ואמרנו שאבן מורכבת מאב ובן. לאבן יש במדע שתי תכונות: קושי וכובד. יהלום היא האבן הכי קשה ולא חייבת להיות כבדה, ואילו עופרת כבדה אבל לא קשה בכלל. ביחסי אב-בן נותן האב את הקושי בבן והבן נותן את הכובד לאב. זו מצות "כבד את אביך ואת אימך", לתת לאב חשיבות זה לתת לו משקל. האב מעצב את הבנים. הוא נולד מסוד הקישוי. אבא רוצה תמיד שהבן יהיה עצמאי, שלא יהיה תלוי וסמוך על שולחנו, אלא שיקבל תוקף. האבא מרגיש – במודע או בתת-מודע – שהיציבות של הבן צריכה לבוא ממנו דוקא, ולכן כשהבן הולך בדרך שונה הוא משוכנע שזה לא רציני ולא יציב. זו התגובה הפסיכולוגית שלו, כחלק ממגננה על חוסר הצלחתו. מה שאבא היהודי לא יודע זה שהשינוי הזה כן בא ממנו. זה בא מהסבא, והסבא של הסבא, מאברהם אבינו. זה הלא-טוב שיש בחדש. ברגע שהב"ח מקדים בערב פסח במחשבה את המעשה בחודשיים הוא נותן לזה סמכא, מוחין. הוא כמו האבא של המעשה הזה. חכמה ובינה זה אבא ואמא של המעשה. סמיכה היא יציבות, ואז החדש הופך למצוה. חדש אמיתי שהוא גם חדש וגם ישן נושן. "חדש ימינו כקדם" – גם חידוש וגם קדמוני. התורה נקראת 'משל הקדמוני'. הרבי הקודם אומר ש"מחשבה מועלת", וכמה שחושבים על הזולת יותר טוב כך עוזרים לו בפועל.

לחיים לחיים!

עוד דבר חשוב שלומדים מהסיפור. מיהו הרבי בסיפור? הצמח צדק. נראה בסיפור שהוא מאוד גמיש. בעבר דיברנו על ההבדל בין האדמו"ר האמצעי לצמח צדק בתקיפות והנה כאן הוא מגמיש בענין הזה את דעתו. ידוע שהרבי שליט"א אומר שיש לו קשר מיוחד עם הצמח צדק [שמותם דומים, שמות נשותיהם, היותם חתנים ולא בנים של הרבי שקדם להם. הרבי הקודם אמר על הרבי שהראש שלו הוא הראש של הצמח צדק], אם כך יש לסיפור הזה משהו אקטואלי לגבינו. צריך לדעת שאיפה שנמצאים יש בר סמכא, וצריך למצוא את הדרך לסמוך את הבעל תשובה של יפול עם החדש על ידי מחשבה ששים יום קודם הזריעה. יש מבצע חדש של הרבי שצריך כל אחד לעשות כל חודש בעל תשובה אחד. בעל תשובה זה אחד שבתוך האש של הגהינום – אש התאוות וכו'. איך אפשר לקרר לו את הגהנום? זה צריך חודשיים קודם. אז צריך על כל בעל תשובה לעבוד חודשיים מראש, לקרר לו את הגהינום. הגהינום נמצא מסביב כל אחד ואחד, כמובא בתניא בשם ספר עשרה מאמרות. איך מקררים את הגהינום לפני וכדי לקרב אותו? זה להוציא את ה"אש זרה" שלו. אחד נמצא באיזה אשרם ומשתחווה לאיזה פסל. כולו באש, איך מקררים לו את האש? יש סיפור בחב"ד, שמי שהיה נכנס למטבח בליובאוויטש היה מאבד את התיאבון לכל החיים... אחד מהציונים הגדולים, שלמד בצעירותו רק כמה ימים בתומכי תמימים ופרק עול, ובא אל הרבי בטענה שמאז איבד את התיאבון... יש סיפור מפורסם גם על הרבי מרוז'ין שישבו אצלו והיה על השולחן בשר שמן והוא הזיז אותו עם המקל לאט לאט עד שהבשר נפל מהשולחן על הרצפה, וכל מי שנוכח שם לא יכל להסתכל יותר על בשר... זה דוגמא לכח של צדיק – ויש לכל אחד – לקרר אש. יש שלומדים קבלה גם בלי להבין, ויש לימוד תורה שעיקר עניינה הוא לקרר את הגהינום, להביא אותו ליאוש פנימי מכל התאוות שלו. להמאיס את זה עליו. יש דברי תורה שמכוונים לעשות את זה בתת-מודע. אפילו לא יודע מה שומע. פעולה כזו יכולה לפעול רק באמצעות מחשבה, שהאדם המדבר חושב על מיאוס התאוה, ופה שלו משמש רק כצינור. אחרי ששים יום הוא כבר קר ואז אפשר להוציא אותו. זה לא דיבורים של שטיפת מוח, שהם דיבורים ללא שכל.

לחיים לחיים!