אות לב – שיעור מס' 15

כו-כט תמוז תשמ"ה

מה יעזור לפחד?

לב. ר' הלל משל משל [לכלל הידוע בחסידות ש"מח שליט על הלב"]: מי שהלך בדרך ופגע בליסטים, שהטבע לפחוד במאוד, אך כשיתבונן בדעתו מה יגיע לו מן הפחד ויברח, בודאי ישיגוהו ויהרגוהו, ומחליט שלא לפחוד כלל וילחם עמם, אולי ינצחם.

בתניא אומר שמוח שליט על הלב זה דבר שנמצא אצל כל אדם. אם לא מסוגל לזה סימן שאינו בן אדם. כתוב בפרק יז שמי שהוא רשע באמת, שהוא רשע במידת האמת שבו, מאבד את התכונה הזו של "מח שליט על הלב", שהעצה לזה היא חזרה בתשובה. כך מחזיר את העבודה.

"מח שליט על הלב" כאן זה איך להגיב. לב היא התגובה הטבעית והיא אינה מועילה. את זה צריך להסביר כאן. המח יודע שזה לא יעזור. המעבר קשור עם החלטה, שמחליט שלא מגיב כמו שהטבע רוצה. יש הרבה אנשים ששואלים מנין שאפשר לשלוט על הטבע. המקור לזה – לביטוי "מח שליט על הלב" – בפנימיות התורה הוא זהר בפרשת פינחס. הראיה בנגלה היא ממצוה שהרמב"ם מביא בהלכות מלכים (מצוה כ בספר המצוות), שאסור לפחד במלחמה מתוך התבוננות. זו דוגמה מצבא וחיילים. ידוע, שחסידי חב"ד היו משולים לחיילים, החל מן האדמו"ר הזקן ויש על זה שיחה של הרבי הרש"ב שחב"ד הם חיילי בית דוד. מי שעובד עם העבודה הזו, של מח שליט על הלב, נעשה אצלו כטבע שני, העולה אמת. זה כמו ארץ כנען, שבתחילה שייכת לעובדי עבודה זרה, ורק אחרי שכובשים אותה ישראל מגלים בה את הטבע השני, שהוא בעצם הטבע האמיתי שלה. לכן בפרק יז קורא למי שמאבד את המידה הזו נקרא רשע באמת, שמאבד את האמת שלו, את הטבע השני. יהודי נולד עם טבע פגום ועם טבע לשלוט עליו, הוא האמת. כתוב "אמת מארץ תצמח", שמים הם המח וארץ היא הלב, והאמת צומחת מן הטבע השני של המח ששליט על הלב. גם כאן, אצל ר' הלל, המשל הוא משעת מלחמה.

מן הסגנון אפשר ללמוד משהו מאוד עמוק. החישוב, השיקול דעת, לא פועל באופן אוטומאטי. הוא חישוב של כדאיות. כדאי לפחד או לא. רק אחרי זה יכול להכריע אחרת. מה זה מלמד אותי? מאיזה אנשים אפשר ללמוד את המידה הזו? בעלי עסקים. מי שעושה רק מה שבא לו יפסיד מיד את כל הכסף שלו. כתוב "לא לחכמים לחם", אז לכאורה לא קשור עם חכמה, ולהיפך זה רק מזיק למסחר. אבל זה לא נקרא לפעול רק לפי הלב אלא להיות בתמימות. הוא רק מכין כלי וה' כבר שולח את השפע לתוכו [בחסידות מבואר שיש שני סוגי נשמות בזה, ממש שני מסלולים. אחד צריך להלך בתמימות – "וברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה". הוא רק מכין כלי. היגיעה שלו היא רק בכפים, בעוד מוחו ולבו פנויים לעבודת ה'. ברגע שהמח מרגיש שהלב מתחיל להיות מעורב בזה הוא שולל אותו. כמובן, הכל ביחס לעסק הרשות, מה שאין כן בענייני מצוה. דרך שניה היא "הרוצה להעשיר ירבה בסחורה", להיכנס לחובות ולהשקיע את עצמו בזה. עליו כתוב "החכמה תחיה בעליה", שיוכל להחיות נפשו גם בגשמיות מן החכמה. המשותף לשתי הדרכים הוא שבשניהם יש את העבודה של מח שליט על הלב. הראשון מתאמץ לא להתפעל ממה שעובר עליו, בין אם מרויח ובין עם מפסיד, השני ברור שצריך לפעול בחכמה של מח שליט על הלב. אם נותן ללב שלו להחליט נכנס מיד בחובות עצומים]. כדאיות היא מושג ששייך לבעלי מסחר. כתוב שהמח זה האני. אני לא יכול לחשוב בלב על עצמי, המח כן מסוגל. רק הוא מסוגל לחשוב אם כדאי לי או לא, ולהגיע למסקנה להילחם. להגיד "או שיהרגו אותך או שלא" זה יכול לומר רק המח. הלב הוא האדם והמח הוא המשקיף. האדם מתחיל מן הכתפיים מלמעלה, הראש נמצא מעליו ומשקיף. כך זה בקבלה, שהחלוקה היא בין פרצוף הז"ת לפרצוף הג"ר. הראשון הוא פרצוף הטבע הראשון, הטבע של הלב. פרצוף ג"ר הוא הפרצוף שמשקיף עליו ומכתיב לו מה לעשות. את זה אפשר ללמוד מן הסוחר הכי גדול. כנראה בגלל זה יהודים היו סוחרים מוצלחים בכל הדורות, רגילים לטבע הזה של "מח שליט על הלב". בדרך כלל בחסידות הכלל הזה נאמר ביחס לתאוות למיניהן. כאן אומר ר' הלל ביחס לפחד. יותר קשה לשלוט על פחד מאשר על תאוה.

הרמב"ם מביא את זה בהלכות מלכים, ואפשר לומר שהתנוצצות המלכים מתחילה מימי הבעש"ט. ידוע שאדמורי חב"ד נראים נשיאים, שם נרדף למלך. משיח זה ראשי תיבות מלך חסיד ירא שמים. כתוב בקבלה שמלך הוא מח לב כבד, והם מקבילים ל-ג המצוות שלו. למלך יש ג מצוות – העמדת מלך, הכרתת זרע עמלק ובנית בית הבחירה – שכולם נכללות בו. שואלים על הרמב"ם למה מביא את מצות בנית בית הבחירה בהלכות מלכים, וההסבר הוא ששלוש המצוות תלויות זו בזו, והסדר מעכב לפחות לכתחילה. אחד שבכוחו לשלוט על הלב יכול להיות מלך. לגלות את הכח הזה במח. ברגע שמבצע את זה בפועל זה נקרא שמכרית את זרעו של עמלק, ואז יש עליו את המצוה שלא לפחד במלחמה, עד לניצחון והריגת היצר – "לבי חלל בקרבי". זה תקון הלב של המלך. תקון הכבד, המעשה, של המלך הוא בגילוי כבוד ה' בבית המקדש. עיקר העבודה בבית המקדש היא עבודת הקרבנות, שבהם הריצוי והכפרה נעשה עם הדם – "דם מרצה". הדם בקבלה מתייחס לכבד, יותר מאשר ללב. כאשר הלב טהור הוא יכול לבנות את בית המקדש. הכבד כולל בתוכו את מערכת העיכול. קרבן הוא מלשון הקרביים, הדקין. "לבי חלל בקרבי" – שהלב המתוקן מתקן את הקרב. זהו סדר השליטה של המלך.

לשון הרמב"ם (הל' מלכים ז, טו)

נקרא את לשון הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו) בענין החוזרים מערכי המלחמה מחמת הפחד במלחמה:

"מי האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ, ח) כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה.

יוצא מכאן שמלחמה קשורה עם מידת האמת. ברגע שהוא רשע במידת האמת הוא מאבד שליטה. יכול להיות חייל שלא שומר תורה ומצוות, אבל שלא איבד את מידת האמת, ואז אומרים לו לחזור מערכי המלחמה. הרמב"ם מדגיש "שאין בלבו", שהפחד פה הוא בלב.

ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה [הרמב"ם מדגיש, שהמלחמה היא מלחמת יחוד ה'. כמו במדין, שנקמת ישראל היא נקמת ה'], וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה [כל אחד שנקרא 'ערליך', שהוא בן אדם, חושב על משפחה, שלא להשאיר אלמנה ויתומים בבית, בזמן אמת אף על פי שמוכן מצד עצמו למות]. וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ, ג).

עיקר העבירה זה לפתוח שער להרהור להיכנס. זה שעולה הרהור זה בגלל שהוא לא צדיק. זה לא הבעיה. העיקר שלא יפתח לו את השער, וכל שכן שלא יקרא לו להיכנס. בתפילה המלחמה היא "בכל לבבך". המלחמה היא עם מחשבת הלב, לא עם המח בעצמו.

ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו; ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכול, שנאמר "ולא יימס את לבב אחיו, כלבבו" (דברים כ,ח). והרי מפורש בקבלה "ארור, עושה מלאכת ה' רמייה; וארור, מונע חרבו מדם" (ירמיהו מח, י) [נדרש בדרך כלל על מלמדי תינוקות. חינוך ילדים ומלחמה הם שני דברים שצריכים להתמסר להם בכל הלב].

וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל,

כמו שמבטיח בהלכות דעות למי ששומר כללי הבריאות שלו. אם יכול לשכוח מן הבית בשעת המלחמה זוכה להיפך, לבית נכון בישראל. זה הקשר בין ניצחון לנצחיות, שהניצחון יעבור אצלו להיות נצחי.

ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא: שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך... והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ה' אלוהיך" (שמואל א כה, כח-כט).

אלו דברי אביגיל, אחת משבע נביאות, לדוד. דוד רצה לבוא על אביגיל והיא שכנעה אותו שלא כדאי לו, שמספיק פעם אחת עם בת שבע, ואם יחכה איתה ישא אותה אחר כך בהיתר. ניבאה לו. היא היתה בשבילו המח ששליט על הלב. גם לגבי עצה כי היא היתה מעורבת בענין, אבל אותו שכנעה על ידי שהזכירה לו שגם לו יש מח ששליט על הלב. הזכירה לו שגם הוא חייל. חייל לא יכול 'לחתום קבע' על מסירות נפש, אבל על מח שליט על הלב אפשר. לכן אומרת לו "כי מלחמות ה' אדוני נלחם".

איך הרמב"ם מתחיל את הפרק הבא, פרק שמיני? בהיתר אכילת מאכלות אסורים במלחמה ואחר כך באשת יפת תואר. על דרך הדרוש, אם אתה אחד שיכול לשלוט על הפחד שלך אז אתה יכול כבר לאכול חזיר...

את השליטה על הפחד אפשר עוד להבין. הפלא בענין הוא, שמתוך השיקול הכדאי הזה הוא מקבל משנה כח ותוקף להילחם. לא רק כח שלילי לשלול ולנטרל רגש אלא גם כח חיובי.

לחיים לחיים!