"כי הוציא שם רע על בתולת ישראל"

אור ל-יא סיון תשפ"ד – כפ"ח (טלפונית)

שיעור רמב"ם (30)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור רמב"ם זה עוסק בהלכות נערה בתולה. אחרי הסבר המבנה של שלשת הנידונים בהלכות הללו מתמקד השיעור במצות "ולו תהיה לאשה" שבמוציא שם רע, מתוך הסבר – המתבסס על קריאת פשט הפסוקים – מדוע אין כאן דין של "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" במוציא שם רע שטוען שאשתו נאסרה עליו.

מפתה, אונס ומוציא שם רע

בהלכות נערה בתולה[ב] עוסק הרמב"ם בשלשה מקרים שליליים – מפתה, אונס ומוציא שם רע[ג]. המפתה נערה בתולה נידון בקנס של חמשים שקלים, אם הוא לא נושא את הנערה. האונס נערה בתולה נידון בקנס של חמשים שקלים, בכל מקרה, ומחויב לשאת אותה לאשה (אם היא מעוניינת בכך). מוציא שם רע על נערה בתולה – ונמצא ששיקר – לוקה, נידון בקנס של מאה שקלים ואסור לו לגרשה.

הרמב"ם מביא יחד את שלשת הדינים הללו, אך הפרשיות שלהם מתחלקות בתורה – דין מפתה מופיע בפרשת משפטים[ד], מיד לאחר מתן תורה, ודיני מוציא שם רע ואונס סמוכים יחסית במשנה תורה, בפרשת כי תצא[ה]. כלומר, את הדור שיצא ממצרים ועמדו רגליו בהר סיני יש להזהיר ממציאות של פיתוי (הלעומת-זה של התפתות עם ישראל לצאת אחרי ה' למדבר באהבה[ו], "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[ז]), אך את הדור שעומד להכנס לארץ, ונדרשת ממנו הכניסה למציאות והכיבוש שלה, יש להזהיר גם מדברים חמורים יותר כהוצאת שם רע ואונס[ח].

במושגים הפנימיים, שלשת הדינים הללו מכוונים כנגד מדות הלב העיקריות – חסד, גבורה ותפארת[ט] (שכולן מגיעות ליסוד, פגם הברית, ברית הנישואין בין איש ואשה, שיש כאן, בסוד האות ש בה שלשת הקוים שכנגד חג"ת מתנקזים לנקודה אחת, נקודת היסוד[י]): המפתה פועל בחסד – מדבר על לבה של הנערה, מביע לה את אהבתו (אהבה היא פנימיות החסד) ומן הסתם גם מבטיח לה שיעניק לה הטבות שונות (ולכן הדין הוא[יא] שאין צער במפותה[יב], על אף שבנוסף לקנס יש תשלומי בשת ופגם[יג]). האונס פועל בגבורה – הוא אונס בכח, בגבורת-הזרוע, או מטיל יראה על הנאנסת באיומיו (וממילא הוא חייב לשלם גם צער^יא). מוציא שם רע פוגם ב"תפארת ישראל"[יד] – הוא מוציא שם רע על בתולת ישראל[טו], פוגע בתפארתה ובשמה הטוב ("לשם ולתפארת"[טז]). התפארת, שבקו האמצעי, כוללת את החסד והגבורה, הימין והשמאל, דבר המתבטא בקנס הכפול שבה, מאה שקלים, הכולל את חמשים השקלים של המפתה ואת חמשים השקלים של האונס.

"שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא"

לעשה והלא-תעשה של "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו"^טו במוציא שם רע יש סייג – הם נוהגים רק כאשר האשה מותרת לבעלה מן התורה, כפי שכותב הרמב"ם[יז]:

נמצא בה דבר זמה או שנמצאת אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה ואפילו שנייה הרי זה יגרשנה בגט שנ' ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ולמה לא יבא עשה וידחה את לא תעשה בין במוציא שם רע בין באונס וישא זו האסורה לו. שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב ונמצא עשה ולא תעשה קיימין.

לאור זאת, שאלו האחרונים[יח], מדוע לא נאמר שכל אשה שבעלה הוציא עליה שם רע תהיה אסורה עליו. הרי מוציא שם רע טען שאשתו זנתה תחתיו ואף הביא עדים על כך וממילא לטענתו היא אסורה. אמנם האב הביא עדים שהזימו את עדי הבעל, שנהרגו בשל כך, ולכן אנחנו לא מאמינים להם, אבל הוא "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא"[יט] – הוא עדיין טוען שהאשה נאסרה, ועבורו היא אמורה להיות אסורה.

נקדים שבמקור דין "שווויה נפשיה חתיכה דאיסורא" יש דעות שונות: אם הוא דין דרבנן בלבד, ברור מדוע הוא לא ידחה עשה ולא תעשה מן התורה. אבל אם הוא דין דאורייתא, כפי שאומרים כמה מהאחרונים[כ], מדוע הוא לא ידחה את העשה והלא תעשה כמו כל איסור אחר של האשה?

גם בטעם הדין יש דעות שונות: יש מי שאומר שהוא מחמת נאמנות – בגוונים שונים[כא] – היינו שלמי שטוען שמשהו אסור יש נאמנות מוגבלת, כזו שלא מחייבת את הזולת אבל כן מחייבת אותו. אמנם, מכיון שלרוב הראשונים[כב] "שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא" הוא גם במקום שני עדים שמעידים הפוך, שודאי הנאמנות שלהם גדולה יותר, נראה פחות מסתבר לתלות את הדין בנאמנות (כמו בנידון דנן, שהתורה פסלה את עדי הבעל והאמינה למזימים). דעה שניה היא שיש כאן סוג של נדר – ברור לנו שבאופן אובייקטיבי אין כאן איסור, אבל מכיון שהאדם משוכנע שיש כאן איסור הוא אוסר את הדבר על עצמו. יש מי שמביא[כג] שבתורה מפורש – לגבי אשה שנדרה בנזיר ובעלה הפר לה, אך היא לא יודעת זאת – שכאשר אדם עובר על מה שנדמה לו אסור, אף שבאמת הוא מותר, יש בכך פסול ונדרשת לו כפרה[כד]. אכן, שם ברור שהדבר מותר, והכפרה שנדרשת היא כלפי שמים – ואין בה מלקות וכיו"ב – אך בדין "שוויה אנפשיה" יש גם מקרים של עונש, ולכן צריך לומר שהוא מעין "סברא דאורייתא"[כה] שאדם שמשוכנע בכך שמשהו אסור נודר נדר פנימי לפרוש ממנו (אף שתפיסת המציאות שלו מוטעה בעליל – דבר הממחיש את עצמת כח המדמה). ושוב חוזרת השאלה – מדוע אם לפי דמיונו של האיש האשה אסורה עליו, אין כאן איסור המונע ממנו לקיים אותה?

אין אמון במוציא שם רע

יש מי שמתרץ[כו] שכאשר יש איסור עשה או לא תעשה בנישואין הוא הרי מוטל גם על האיש וגם על האשה – כמו כל איסורי עריות – ולכן העשה של האיש, "ולו תהיה לאשה", איננו דוחה את האיסור המוטל על האשה. לעומת זאת, במקרה בו האיסור הוא חד-צדדי, "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא", העשה של האיש דוחה את האיסור המוטל עליו בלבד. אמנם, תירוץ זה אינו 'חלק', שהרי הרמב"ם לא תלה את הדין באיסור של האשה דווקא, שלא נדחה על ידי העשה, אלא בכך שזו מציאות בה אפשר לקיים את העשה והלא תעשה כאחד – באם האשה תוותר על הרצון להשאר נשואה לו (אכן, יש לומר שאם יש איסור על האשה מצפים ממנה לוותר – ומלמדים אותה לומר שאינה רוצה[כז] – מה שאין כן אם האיש 'המציא לעצמו' איסור, ועצ"ע).

אכן, טוב יותר לתרץ[כח] שבנידון דנן אין לכתחילה דין "שוויה נפשיה חתיכה דאיסורא" משום שהתורה כלל לא מאמינה לבעל שהוא משוכנע שיש כאן איסור. אדרבא, כאשר קוראים את פסוקי התורה רואים שהתורה מניחה שהאיש שונא את האשה, שם לה עלילות דברים, והוא בגדר "מוציא שם רע". רק אחרי שבעה פסוקים שעוסקים במקרה הסביר, שהבעל מעליל על אשתו עלילות, מקדישה התורה שני פסוקים למקרה ההפוך (והנדיר, בו באו זוממי-זוממין והפכו שוב את העדות)[כט].

באונס ומפותה מפרש הרמב"ם[ל] שהקנס הוא "דמי הנאת שכיבה", ואליו יש לצרף פגם ובשת ובמקרה הצורך גם צער. כלומר, הקנס בא בשל הניצול של האשה, החילול של הברית שצריכה להכרת בין האיש והאשה (כאשר "הנאת שכיבה" היא בקדושה, מתוך "חבת ביאה" אישית ופנימית[לא]), ולא בשל הפגיעה החיצונית בה. כך יש לפרש גם במוציא שם רע, שהקנס הוא על הניצול שיש כאן (והמלקות-היסורים, מן הסתם, על הפגיעה) – האיש התחתן עם האשה, נהנה מהקשר איתה, ואז בגד בה והפך לשונא. התורה עומדת לצדה של האשה, מאמינה בטבעה הטוב של "בתולת ישראל"[לב], ומניחה שהיא כאן דוברת אמת – הצד הפגוע והנבגד (עליו נאמר "והאלהים יבקש את נרדף"[לג]) – ואילו הבעל, בעל יצר-הרע, שהפך לשונא לאשתו ובגד בה, איננו מאמין בעצמו לסיפור שהוא סיפר ואין כאן כלל איסור. מגמת התורה הבולטת היא לתקן את "תפארת ישראל" – בה פוגם מוציא שם רע – כדי שתחזור להתייחד עם "בתולת ישראל".

"ולו תהיה לאשה"

ונסיים ברמז עמוק (שיש בו משום "פיטטיא דאורייתא טבין"[לד]): בביטוי "ולו תהיה לאשה" – החוזר הן במוציא שם רע והן באונס – כל מלה היא כפולה של מב ("ולו"): "ולו" עולה פעם אחת מב, "תהיה" עולה י"פ מב ו"לאשה" ח"פ מב – סך הכל יט פעמים מב.

יט עולה חוה – בכל הדין כאן יש תיקון של חוה (שחלק עיקרי מהחטא היה פגם הברית ביחסים עם אדם ועם הנחש, ואכמ"ל). מב רומז לשתי נשים עיקריות בתורה – בלהה ו-יוכבד – שכנראה התיקון כאן שייך גם להן. יוכבד היא נינה של לאה אמנו, דרכה נולד משה רבינו. בנישואי יעקב ללאה הוא יכול היה להוציא עליה שם רע ולטעון שלא מצא לה בתולים (שהרי היא הוציאה את בתוליה כדי שתתעבר מביאה ראשונה[לה]), ולכאורה אף היתה לו סבה לשנוא אותה, אך הוא התגבר ותיקן זאת – לא עשה אותה "חתיכא דאיסורא" על עצמו – ולכן זכה להעמיד ממנה את בית ישראל בכלל ולזכות ללידת משה מיוכבד בפרט. בנישואי בלהה – אותה מסרה רחל ליעקב, יתכן בלי לשאול את רצונה – כנראה היה ממד דק מן הדק של אונס (שגרם בהמשך ל"וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו"[לו]), שתוקן במצות "ולו תהיה לאשה", וד"ל.