כזית דם

אור ל-כ"א סיון תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם לבני המשפחה (32)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור רמב"ם זה יוצא מנקודה 'צדדית' יחסית, שיעור האיסור של אכילת דם. הוא מתרחב ממנה להגדרת כל שיעורי האוכלים והמשקים לשיטת הרמב"ם, מעמיק להבנת היחס בין אכילה לשתיה בכלל ועולה להציג מבנה שלם המתייחס לקדושת ישראל ולתיקון כל רבדי העל-מודע שבנפש.

שיעור איסור אכילת דם

כותב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות[ב]:

האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה.

האחרונים הקשו[ג], בסגנונות שונים, שלכאורה שיעור הדם היה צריך להיות ברביעית – שיעור גדול בערך פי שלש מכזית. ראשית, דם הוא אחד משבעת המשקים שבתורה[ד], ולכאורה שיעורי משקין הם ברביעית ורק שיעורי אכילה הם בכזית, כפי שנראה מדברי הרמב"ם לגבי נזיר הלוקה "אם שתה רביעית יין או שאכל כזית מיין קרוש"[ה] (וכן הזכיר בפירוש שיעור רביעית בשתיה "וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט או ששתה מן הדם מעט מעט אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין"[ו]). ועוד, לגבי דם נזכר בפירוש במסכת יבמות שאיסורו הוא "עד דאיכא רביעית"[ז] (אמנם, בתוספתא[ח] ובמקומות אחרים בש"ס[ט] מפורש ששיעור אכילת דם בכזית, כך שיש כאן סתירה שצריך ליישב גם בלי להתייחס לדברי הרמב"ם עצמו, וכדלקמן עוד).

יש מי שתירצו[י] שכוונת הרמב"ם ב"האוכל כזית מן הדם" היא לדם קרוש, אך מי ששותה דם צלול אינו חייב עד שישתה רביעית, וחלקם אף הסבירו שבדם זהו "חד שיעורא" – כאשר רביעית דם צלול נקרשת שיעור הדם הקרוש הוא כזית[יא]. הסבר זה, גם אם ניתן להולמו בישוב הגמרא, לא מתיישב בדברי הרמב"ם שהזכיר דם בפשטות[יב] (בלי לציין שמדובר בדם קרוש ובלי להזכיר שבשתיית דם כברייתו השיעור הוא רביעית)[יג].

יש מי שהסביר[יד] בדברי הרמב"ם (והתוספתא) שמכיון שדם הוא סמיך ועב, או משום שחז"ל ידעו שטבעו לסעוד את הלב כדבר מאכל, גם כאשר הוא נוזלי הוא נידון כאוכל ולא כמשקה – במשקים אחרים השיעור הוא אכן רביעית, אך דווקא דם לא נחשב באמת כמשקה. גם את הביאור הזה קשה להלום, לפי ההגדרה הפשוטה של דם כאחד משבעה משקים דווקא (וכן הוא לא מיישב את הגמרא ביבמות, אך התירוצים שבהמשך יתאימו גם לו).

אכן, יש שכתבו[טו] ששיטת הרמב"ם היא שככלל שיעור האיסורים גם במשקין הוא כזית, כפי שנלמד מדבריו כאן על דם וכמפורש בדבריו גם ביחס לתרומה "כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתית תרומה בכזית"[טז]. רק במקרים הבודדים בהם הרמב"ם מזכיר שיעור רביעית יש לכך סבה מיוחדת (כגון שגדר האיסור הוא שכרות, באיסור לשתויי יין להכנס למקדש ולהורות, ושכרות היא דווקא בשתית רביעית).

לשיטה זו, עדיין נותר ליישב את דברי הגמרא ביבמות: יש מי שפירשו אותה באופן אחר, לא לגבי שיעור האיסור באכילה, אלא שעד שיש בבהמה או בחיה דם רביעית אין לו דין דם לעניינים שונים[יז], או שמדובר לגבי טומאה ולא לגבי איסור אכילה[יח]. הרי"פ פערלא בביאורו לשיטת הרס"ג[יט] מאריך להביא שכמעט כל הראשונים[כ] סברו ששיעור דם הוא בכזית[כא] (ורק הרמב"ן חולק על כך בפירוש[כב]), והוא מציין שמשמע מדברי המאירי בסוגיא ביבמות שהוא גרס שם כזית, ויתכן שכך גרסו גם הרמב"ם ושאר הראשונים (ואכן, בכתב יד מינכן זו הגירסה!).

אכילה ושתיה

ההסבר הכי מתיישב על הדעת להבחנה בין המקרים בהם הרמב"ם פוסק שהאיסור הוא בכזית למקרים בהם האיסור הוא ברביעית הוא[כג] שההגדרה אינה תלויה במצב האיסור, מוצק או נוזל, אלא בגדר האיסור בתורה – כאשר התורה כותבת אכילה האיסור הוא בכזית (ובדם נאמר "וכל דם לא תאכלו"[כד]) וכאשר היא כותבת שתיה (כמו בנזיר[כה], בשתויי יין[כו] וביין נסך[כז]) האיסור הוא ברביעית.

בפנימיות, אכילה ושתיה הם כנגד חכמה ובינה. האכילה העיקרית היא אכילת לחם והשתיה העיקרית היא שתית יין (המשמח) – "לחם ויין"[כח] הם חכמה ובינה[כט]. החכמה, ה-י שבשם, היא נקודה ששיעורה "כזית" (בעומק, הזית עצמו הוא סוד חכמה סתימאה, כח המשכיל[ל], ממנו נובע שמן-החכמה, ו"כזית" ב-כ הדמיון היינו השתקפותו בחכמה גלויה), ובינה, ה עילאה, מתפשטת בשלשת הממדים[לא], ושיעורה רביעית (פי שלש מנקודת ה"כזית"). גם מבחינה לשונית, שרש אכל – מהשרשים החשובים בתנ"ך (עד שבאחד מספרי המסורה החשובים[לב], המסורה הראשונה בתנ"ך היא "אכלה ואכלה") – הוא בסוד א-כל, אלף היינו "אאלפך חכמה"[לג] ו-כל היינו יסוד אבא, ה"ברק המבריק על השכל" של החכמה[לד]. בכלל, האכילה היא הדרך העיקרית למימוש תפקיד לשמו ירדה הנשמה לעולם הזה – בירור הניצוצות, שגם נעשה בכח החכמה, "כלם בחכמה אתברירו"[לה]. שרש שתה – הרומז לשת, ממנו הושתת העולם[לו] – הוא בסוד השיתין, יסוד אמא (עם השמחה שבה)[לז].

לעתים השתיה קובעת ברכה לעצמה, אך בדרך כלל היא נכללת באכילה – "שתיה בכלל אכילה"[לח] (ויתר על כן, השביעה של האכילה היא דווקא השתיה[לט], המוליכה את האוכל בכל הגוף, עד ש"אכל ולא שתה אכילתו דם"[מ]). כך, במזבח ישנה גם אכילה של הקרבנות וגם שתיה של הנסכים, היין והמים אותם מנסכים בשיתין היורדים עד התהום (כשתיה בגרון[מא]), אך הכל נכלל ב"אכילת מזבח"[מב] (כבמזבח של אליהו בהר הכרמל, בו יש "אש אוכלת ושותה"[מג]) – העליה מהעולם הזה בכלות הנפש ("כלתה נפשי"[מד] ו"כלה שארי"[מה], סוד "כלה תתאה" ו"כלה עילאה"[מו]). על כל פנים, הדגש בכך שאיסורי אכילה הם בכזית (גם כאשר מדובר במשקה) מלמד שאכילתם – ובעיקר אכילת חלב ודם, בהם מדובר כאן (וכדלקמן) – פוגמת בחכמה שבנפש, נקודת הבטול העצמי של הנפש האלקית.

אליה-חלב-דם

באיסור אכילת דם חוזרת המלה נפש[מז] – התורה מתייחסת ל"נפש" האוכלת את הדם ועונשה[מח] ומדגישה שהנפש שוכנת בדם[מט] ואף מזוהה עמו[נ] (ולכן גם הכרת הוא דווקא באכילת "דם הנפש", הדם שהנפש יוצאת בו, ולא בדם האברים, דם התמצית וכו'[נא]). אחד המובנים של נפש הוא רצון (כמו "אם יש את נפשכם"[נב] ועוד). הדם, עיקר האדם, הוא הרצון – המתבטא גם במרוצת הדם – והאכילה[נג] מוסיפה רצון ותוקף (על דרך מאמר חז"ל "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר"[נד]), עד ש"אין דבר העומד בפני הרצון"[נה].

ואכן, בחסידות מוסבר[נו] שהחלב והדם – המופיעים יחד – הם כנגד התענוג (חלב) והרצון (דם). החלב והדם מופיעים יחד גם באיסור האכילה, לשלילה, וגם מצטרפים בעבודת הקרבנות, בה מקטירים את החלב וזורקים את הדם (וכיוצא בכך בתענית אנו מבקשים "שיהיה חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח"[נז]). כפי שהוזכר, אכילת דם וחלב, האסורה בכזית, מגבירה את הרצון והתענוג של הקליפה ופוגמת בעצם החכמה (הבטול, כח-מה) של הנפש האלקית. אכילת דם פוגמת ברצון שבמח ("חכמה מוחא"[נח]), שהוא-הוא מקור הכח של "מח שליט על הלב"[נט], כמבואר בספר התניא[ס], ואכילת חלב פוגמת בתענוג המתגלה בחכמה, סוד "החכמה מאין [רישא דאין, הראש השני שבכתר, כח התענוג[סא]] תמצא"[סב].

ראשי התיבות של חלב-דם הם חד ומתבקש, כדרכנו[סג], להשלים לסוד "אחד"[סד] (עם ד רבתי, דגש על הדם שהוא יסוד ההתבוננות כאן). מהי ה-א כאן? בקרבנות שור ועז העיקר הוא זריקת הדם והקטרת החלב, אך בהקרבת כבש נוספת גם הקטרת האליה, שהיא מעין חלב אך משובחת ממנו בהרבה – שופרא דשופרא. החלב רומז לתענוג בכלל, אך האליה רומזת למדרגה העליונה-הנעלמת של התענוג[סה] (ולכן היא נמצאת דווקא בכבש, סוג נפש הבהמית הנמשכת אחרי התענוגים, לעומת "שור נגח" המתאפיין בכעס ועז המתאפיין בעזות ועקשות[סו]). בסוד "אחד" – אליה-חלב-דם[סז] – רומזת האליה לתענוג לראש העליון שבכתר, רדל"א (שהוא תענוג עתידי נעלם), כח האמונה בנפש (אליה אותיות אלהי).

ספר קדושה עוסק בקדושת ישראל, המתבטאת בפרישות מעריות וממאכלות אסורות – קדושת הזיווג וקדושת האכילה[סח] – ויש בו שלש הלכות, הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה (שהן מעין 'סניף' לקדושת האכילה שבהלכות מאכלות אסורות). האליה (הזנב, כינוי לברית), שיש בה תענוג גדול, רומזת לתיקון תענוג הביאה (תענוג גדול עולה "והיו לבשר אחד"[סט], כריתת ברית המבטאת את אמונה שבנפש), כנגד הלכות איסורי ביאה; החלב, עיקר אכילת מזבח, רומז לתיקון תענוג האכילה, כנגד הלכות מאכלות אסורות; הדם, שעיקרו דם הנפש היוצא בשחיטה, כנגד הלכות שחיטה.

בהקרבת הקרבן זורקים את דם הבהמה ושורפים את חלבה ואת האליה – את תמצית הרצון של הנפש הבהמית ("כח המתאוה"[ע]) יש להפוך לרצון להתקרב לה', אך את תענוגי העולם הזה יש לשרוף. זריקת הדם על קרנות היא עיקר הקרבן-הקירוב[עא] לעבודת ה' ושריפת החלבים היא עיקר לחם המזבח הנשרף באש, כשלפי המבואר כאן היא כוללת שתי בחינות, חלב ואליה, תענוג האכילה (לחם כפשוטו, מזון) ותענוג הזיווג (לחם כמדרשו, אשה, "הלחם אשר הוא אוכל"[עב]), הכל בסוד "את קרבני [לשון יחיד, הקרבת הדם, המתחילה בשחיטה, ראשית ההקרבה] לחמי לאשי [לשון רבים, שתי בחינות תענוג]"[עג], וד"ל.