גדרי קידושין

אור ל-כ"ב אייר תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם לבני המשפחה (28)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

 

א. "מצא אשה מצא טוב" - מבוא לספר נשים

"תורת חכם מקור חיים"

דרכו של הרמב"ם בפתיחת כל ספר – אחרי הפתיחה הקבועה "בשם הוי' אל עולם" (שלפעמים[ב] מצטרף אליה "נעשה ונצליח") – להביא פסוק הקשור לתוכנו של הספר (כאשר לעתים הקשר ברור מאליו ולעתים הוא דורש יותר העמקה). בפתיחת ספר נשים מביא הרמב"ם את הפסוק "תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"[ג] – פסוק הרומז לכך ש"תורת חכם" (ביטוי חד-פעמי בתנ"ך) היא "מקור חיים"[ד], מלמדת כיצד לזכות ב"ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[ה], "לסור ממֹקשי מות"[ו], להנצל מ"מוצא אני מר ממות את האשה [הרעה]"[ז].

והנה, בדרך הרמז, חיים הם הסוד ש'חורז' את כל הפסוק: התבה "חיים" היא האמצעית בפסוק; ראשי התיבות של "תורת חכם" עולים ו פעמים חיים; סופי התיבות של "תורת חכם מקור חיים" עולים י פעמים חיים; והעיקר, כל הפסוק "תורת חכם מקור חיים לסור ממקשי מות" עולה מ[ח] פעמים חיים[ט].

"מצא אשה מצא טוב"

חיים הם גם כפולה של טוב – ד פעמים טוב (כך, כל הפסוק העולה מ פעמים חיים, סוד "עץ החיים"[י], עולה גם צלם פעמים טוב, סוד "עץ הדעת טוב"[יא], ללא רע, כפי שיהיה לעתיד לבוא[יב]). כאשר זוכים ל"מצא אשה מצא טוב"[יג] מקיימים עמה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". ואכן, "אשה" עולה חי פעמים טוב (היינו היהלום של טוב), האשה הטובה היא יחוד של חיים ("ראה חיים") וטוב ("מצא טוב")[יד].

טוב זה רמוז במנין המצוות הכלולות בספר נשים, כפי שמקדים הרמב"ם לספר – "נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה שבע עשרה מצוות". המצוות מתחלקות לעשה ולא תעשה – "מהן תשע מצוות עשה ושמונה מצוות לא תעשה". ט מצוות עשה ("לישא אשה בכתובה וקדושין", "לפרות ולרבות ממנה", "שיגרש המגרש בספר", "ליבם", "לחלוץ", "לקנוס המפתה", "שישא האונס אנוסתו", "שתשב אשת מוציא שם רע תחת בעלה לעולם", "לעשות לשֹוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה") רומזות לעיקר המלה טוב, ה-ט שבראשה, הרומזת בצורתה ש"טוביה גניז בגוויה"[טו]. כאשר מדקדקים רואים שיש שש מצוות לא-עשה ש'עומדות בפני עצמן' ("שלא תבעל אשה בלא כתובה וקדושין", "שלא ימנע שאר כסות ועונה", "שלא יחזיר גרושתו משנישאת", "שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה", "שלא יגרש האונס", "שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו") ושתים שהן פרטים בתוך מצות עשה אחת (בתוך העשה מרובה הפרטים של "לעשות לשֹוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה" יש שתי מצוות לא-תעשה – "שלא ליתן שמן על קרבנה" ו"שלא ליתן עליו לבונה"). אם כן, טוב המצוות נחלקות ל-ט (מצוות עשה), ו (מצוות לא-תעשה 'עצמאיות') ו-ב (מצוות לא-תעשה האחרונות בספר, שנכללות בעשה הכללי של הלכות שֹוטה)[טז].

הלכות ספר אישות

טוב המצוות מתחלקות לחמש הלכות – הלכות אישות, הלכות גרושין, הלכות יבום וחליצה, הלכות נערה בתולה והלכות שֹוטה (שרק המילים העיקריות שלהן – אישות, גרושין, יבום, נערה, שֹוטה – עולות גם הן כפולת טוב[יז]!).

והמבנה הפנימי: הלכות אישות כוללות חסד (אהבה, שהיא יסוד ועיקר חיי הנישואין) ותפארת (בסוד "כתפארת אדם לשבת בית"[יח], מתוך שלום בית אמתי, כאשר את האהבה בין בני הזוג מלווה תחושת רחמים, פנימיות התפארת – אהבה ביחס למעלותיו של בן הזוג ורחמים אמתיים, מתקנים ובונים, ביחס לחולשותיו ומגבלותיו[יט]). הלכות גרושין – במקרה שהאהבה נפגמת ומתקלקלת וחיי הנישואין נקטעים – כנגד הגבורה. הלכות יבום (במקרה של פטירת הבעל ללא ילדים) שייכות למלכות (ש"רגליה יֹרדות מות"[כ]), כפי שנראית המשכת מלכות בית דוד – החל מלידת פרץ מיהודה ותמר, דרך יחוס דוד לבעז ורות, ועד למלך המשיח – "באורח יבום"[כא] (וכן בסדר נשים מכוונת מסכת יבמות כנגד המלכות[כב]). הלכות נערה בתולה – הכוללות את היחס לכל פגם הברית, פיתוי, אונס והוצאת שם רע – כנגד היסוד. הלכות שֹוטה הן בירור ו'עימות' בין האיש והאשה – האם האשה 'מנצחת' בטענתה שלא חטאה, יוצאת זכאית ואף נשכרת בהבטחת "ונקתה ונזרעה זרע"[כג], או שחלילה מתברר שהיא חטאה ואזי מתקיים בה "הודי נהפך עלי למשחית"[כד] – והן מכוונות כנגד הנצח וההוד.

ב. גדרי קידושין ברמב"ם

קידושין ופריה ורביה

הרמב"ם, כדרכו, מקדים בפתיחת הלכות אישות[כה] את ארבע המצוות שיש בהן – שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא-תעשה:

(א) לישא אשה בכתובה וקידושין

(ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין

(ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה

(ד) לפרות ולרבות ממנה

בהלכה א מקדים הרמב"ם, באופן יוצא דופן, 'רקע היסטורי' למצות קידושין:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.

מצות "פרו ורבו"[כו] קדמה למתן תורה (עד שנתייחדה לישראל במתן תורה[כז]), אך במתן תורה התחדשה מצות קידושין, הקודמת בהכרח לקיום מצות "פרו ורבו" כהלכתה, כפי שמדגיש הרמב"ם "לפרות ולרבות ממנה"[כח] – מאותה שנשא האיש כהלכה.

יש ממוני המצוות שסוברים[כט] שהמצוה היא רק "פרו ורבו", והקידושין הם סוג של 'הכשר מצוה' בדרך לקיומה, אך הרמב"ם מדגיש שזו מצוה העומדת בפני עצמה. מכאן מובן גם סדר הדברים ברמב"ם – למרות שניתן היה לחשוב שאולי ראוי להקדים את מצות "פרו ורבו", כעיקר המכוון של הנישואין, הרמב"ם שם אותה אחרונה, לפי סדר קיום המצוות: קודם קידושין (המבטלים גם את האיסור לבעול אשה בלא כתובה וקידושין, הלאו המקביל למצות קידושין), לאחר מכן קיום מצות עונה ולבסוף התכלית של "פרו ורבו"[ל].

שלשה גדרים בקידושין

בהלכה ב מפרט הרמב"ם לגבי קיום המצוה:

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה... וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

ובהלכה ג הוא מדבר על תוצאת הקידושין:

וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין ואם רצה לגרש צריכה גט.

המפרשים האריכו לדון בגדר הקידושין – האם הוא קנין (ממונא) או איסור (איסורא)[לא]. בפשטות, יש בקידושין את שני הממדים – בהלכה ב (וקודם בהלכה א) מדובר בפירוש על קנין ובהלכה ג מדובר על האיסור ("דאסר לה אכוליה עלמא כהקדש"[לב]) – ולכן יש שדנו ב'דקות' יותר, האם הקנין גורם לאיסור או שהאיסור גורם לקנין[לג].

יש מי שהוסיף[לד] גדר נוסף ועיקרי בקידושין – יחוד של האשה לאיש, שתהיה מזומנת לו (שיתכן שרמוז כאן בלשון הרמב"ם "תהיה לו לאשה") – וגם הסביר שבכל קידושין מתקיימים כל הגדרים. יתר על כן, כל אחד משלשת הקנינים של האשה פועל בעיקר את אחד הגדרים (הגורם יחד עמו לשני האחרים): בכסף (הקונה בכל מקום) העיקר הוא הקנין (ואליו נלווים האיסור והיחוד); בשטר (שנלמד מגט, שעיקרו היתר האיסור) העיקר הוא האיסור (ואליו נלווים הקנין והיחוד); ובביאה (שהיא ענין של אישות-יחוד) העיקר הוא היחוד (ואליו נלווים הקנין והאיסור).

במלים פשוטות, יש שלש אמירות בקידושין: האיש אומר לאשה – 'את שלי, רק שלי, כולך שלי' (ומכיון שהקידושין הם אך ורק מדעתה של האשה[לה] הרי שהיא מתרצה לו[לו] ואומרת 'אני שלך, רק שלך, כולי שלך'). 'את שלי' (ו'אני שלך'[לז]) היינו עצם הקנין, 'רק שלי' היינו האסור אכוליה עלמא והחידוש בכך שיש כאן הזמנה ליחוד הוא העומק של הקנין כאן, קנין עצמי בו "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"[לח], וממילא 'כולך שלי' (הקשר העצמי הזה, "זאת הפעם עצם מעצמי"[לט], הוא המקדים והמאפשר את היחוד של "בשר מבשרי", "והיו לבשר אחד"[מ], ודוק).

המבנה הפנימי

ההסבר שכסף-שטר-ביאה פועלים קנין-איסור-יחוד מתאים גם לפי המבנה הפנימי:

כסף-שטר-ביאה מכוונים כנגד חכמה-בינה-דעת (או בכללות יותר כנגד ימין-שמאל-אמצע)[מא] – כסף, לשון כיסופים, שייך לקו ימין שראשיתו חכמה; שטר, שמובנו דין (משטר), שייך לקו שמאל שראשיתו בינה (ש"מינה דינין מתערין"[מב]); ביאה שייכת לדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו"[מג].

כך גם קנין-איסור-יחוד – קנין שייך לחכמה, המקננת באצילות, עולם הקנין[מד]; איסור שייך לדינים של הבינה; יחוד הוא פנימיות הדעת[מה].

בעומק, גם שלש ההתחייבויות של האיש כלפי אשתו (המצוה השלישית כאן ברמב"ם) מכוונות באותו אופן (וממילא הן 'תמורת' האיש לקידושי אשתו בשלשת המובנים) – באריז"ל מפורש ששרש המזוני ("שאר") הוא בחכמה[מו]; הבינה (בה מלבוש החשמל) היא שרש הלבוש-הכסות (והיא 'תמורת' השטר, המשמש כהוכחה, "כסות עינים"[מז]); והדעת היא כמובן הכח של עונה ("והאדם ידע", כנ"ל, וכן נכללת בעונה כל נתינת דעת של איש על אשתו[מח]).

בעקבות התבוננות זו בגדרי הקידושין עולה כאן גם מבנה נוסף של י-ה-ו-ה, בו מצות הקידושין שייכת ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" ומצות "פרו ורבו" ל"והנגלֹת לנו ולבנינו"[מט] – גדרי הקידושין שייכים לאותיות י-ה שבשם, חכמה (קנין) ובינה (איסור), ועמן גם הדעת המחברת אותן (יחוד), ואילו החיוב ללדת בן ובת, שהוא גדר פריה ורביה, הוא כנגד ו (בן) ו-ה תתאה (בת) שבשם. הקידושין הם "פעולה נמשכת"[נ], שמעל הזמן, כפי שמתאים להנסתרֹת להוי' אלהינו [הנצחי]" (בעוד שב"והנגלֹת לנו ולבנינו [המוגבלים]" הפעולות הן חד-פעמיות). בשל הפן הנסתר שבקידושין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יש ממוני המצוות שלא מנו אותם כמצוה.

ועוד, ביחוד התחתון, יחוד ו-ה, בולט ההבדל בין הזכר והנקבה כמשפיע (החייב גם בשאר כסות ועונה) ומקבלת, דבר המתבטא בכך שב"פרו ורבו" האיש חייב[נא] והאשה היא לכל היותר מסייעת לו[נב]. לעומת זאת, ביחוד העליון, יחוד י-ה, אבא ואמא, ישנו סוג של שויון (סוד "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[נג], שויון תמידי עם ה'עזר כנגדי'[נד]) – "כחדא נפקין [ממקורם בכתר] כחדא שריין [כ'תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין'[נה]]"[נו] – לכן בולט שבקידושין נדרשת דעת האשה ונראה שגם האשה בכלל המצוה, כדלקמן[נז]:

חיוב אשה בקידושין

את העובדה שהרמב"ם מנה כמצוה את מעשה הקידושין בפני עצמו, ולא רק כ'הכשר מצוה' של פריה ורביה, יש מי שמסביר[נח] כתוצאת האיסור לבוא על אשה בלי קידושין. כשם ששחיטה, שבלעדיה אסור לאכול בשר, נחשבת כמצוה ומברכים עליה (וכיוצא בכך מדרבנן, כשם שנטילת ידים, שבלעדיה אין לאכול פת, נחשבת כמצוה ומברכים עליה), כך קידושי אשה, שבלעדיהם אסור לבוא עליה, נחשבים כמצוה. יש מי שממשיך עם הסברא הזו צעד נוסף, ומסביר[נט] לאור זאת את דברי הגמרא שבקבלת קידושין "מצוה בה יותר מבשלוחה"[ס] – הראשונים הקשו[סא] שלכאורה אין לאשה מצוה בקידושין, משום שרק האיש מחויב בפריה ורביה, אך לסברת הרמב"ם מצות קידושין חלה גם על האשה, שהרי גם עבורה יש איסור בביאה ללא קידושין[סב].

בהשקפה ראשונה, ההסבר הזה לקידושין הוא מוקשה, משום שהשחיטה פועלת שינוי בגוף הבשר ובכך מתירה אותו, לעומת הקידושין שבפשטות לא מחוללים שום שינוי בגוף האשה (ובפרט בולט ההבדל לפי הסבר האחרונים[סג] שהשחיטה היא "כח המעשה", תוצאה ממילאית של הפעולה, בעוד קידושין, ככל קנין, הם "כח האדם"). בכל זאת, אם נסביר שממד עיקרי בקידושין הוא פעולת היחוד, אפשר לדחוק ולומר שיש כאן פעולה רוחנית הנעשית באשה, שמתייחדת לאיש שמקדש אותה. וביתר הטעמה: במקום לומר שיש כאן איסור 'צדדי' שהעשה נועד להכשירו, אפשר להסביר שהאיסור (צד השלילה) מעיד על מהות הקידושין (צד החיוב) – עיקר האיסור על בעילה בלא קידושין הוא על קדשה, שבעיקרה היא מי שמופקרת לכל[סד], וקדושת הנישואין היא-היא יחוד האשה לאיש והאיש לאשה[סה], וככזו היא מצוה הנוהגת הן באנשים והן בנשים.