הומאופטיה - 'וזאת תורת האדם' 2

'וזאת תורת האדם' 2  

הינמן באורגנון בסעיף 26 מביא את חוק 'הדומה בדומה':

מחלה אפשר לכבות כמו שמכבים אש, עם דבר הדומה למחלה עצמה. התרופה מספיק דומה כך שתבטל את התופעה הקיימת. (הדבר דומה למושג הביטול בשישים בתורה. על פי התורה הביטול צריך להיות על ידי מין במינו). אנו יודעים שהדברים דומים על ידי הדמיון בסימפטומים בשטח שבין שני הדברים.

הינמן מביא מספר דוגמאות להסבר כלל שלו:

א. כשאור הבוקר עולה, אז האור של הכוכב מתבטל באור הבוקר. כלומר: דבר קטן מתבטל בדבר גדול ממנו, הדומה לו.

ב. אם יש לאדם בעיה של הוללות, כדאי לו לשתות קפה, שכן קפה מביא את האדם לשמחה גדולה. לכן: שמחה גדולה תבטל את ההוללות. כלומר זהו ביטול של דומה בדומה.

קאנט כתב פירוש על הינמן והוא מביא תיאור מקרה כדוגמא לשיטת הריפוי ההומואופטי:

נערה צעירה שאיבדה את אמה, או את אהובה, חולה ומדוכאת מהאובדן. היא בוכה כל היום, יושבת בפינה, לא מוכנה לשמוע אף אחד וטוענת שאיש לא יכל להבין את צערה.

הטיפול האלופטי, של הרפואה הרגילה יהיה מלחמה כנגד תופעה. יגידו לה שתעשה מאמץ, שתפסיק להיות מדוכאת, שהכל בסדר, שזה לא נורא כמו שהיא חושבת וכו'. אבל לדבריו זה רק יפיל אותה ליאוש יותר עמוק. (הערה: לא צריך להסיק מכך שאין לעודד אנשים אף פעם. אלא רק לדעת שאם יש מצב חירום בו עידוד לא עזר, או לא יעזור, יש לגשת למצב בגישה הומואופטית)

טיפול הומואופטי: להביא לביתה של הנערה אחות שהיא גם שחקנית, ומסוגלת לשחק בדיוק אותו מצב כמו הנערה הזו. עדיף אחות שעברה משבר נפש דומה לנערה. האחות הזו תישב בפינה השניה של החדר ותתחיל לבכות עוד יותר. כלומר זהו ביטול בשישים. (מדאוריתא מספיק גם ביטול ברוב, אבל מדרבנן צריך ביטול ב60, ולעיתים ב 200 או ב 1000. כלומר: יש הבדל בין דאוריתא לבין דרבנן בכמות הדילול). במשך הזמן הנערה תגיד לאחות שנדמה לה שהיא באותו צער כמוה. האחות תשיב לה שאכן כך הדבר. אז הנערה תחוש שהאחות יכולה להבין אותה, ואז שתיהן יתחילו לבכות ביחד עד למצב בו יווצר קשר הדוק ביניהם דבר שבסופה של הדרך יצליח להוציא את הנערה ממצבה. הסיפור הזה אינו רק משל להומואופטיה, אלא ממש תיאור של טיפול נפשי הפועל במציאות. הרבה פעמים אפשר לרפא חולי נפש בשיטה הזו ודווקא בשיטה זו.

במעשה באינדיק, של ר' נחמן מברסלב יש תיאור מקביל מאוד לתיאור של קאנט על ההומואופטיה. אצל ר' נחמן הבן מלך חושד בחכם ושואל אותו 'מי אתה'. והחכם משיב לו 'ומה אתה עושה כאן'? בן המלך משיב 'אני אינדיק' ואז החכם אומר לו שהוא גם הינדיק. כלומר יש שלב קריטי בו השד של החולי חושד בתרופה ההומואופטית. התרופה צריכה לקנות את אמונו של השד, ואז היא יכולה לבטל אותו שלב אחרי שלב. בסופו של דבר החכם ריפא את ההינדיק לגמרי. השאלה היא מה קרה בסוף: האם גם ההינדיק כבר לא חושב שהוא הינדיק, או שהוא חושב שהוא הינדיק אבל כבר לא מתנהג כמו הינדיק? בתניא זה ההבדל בין שיא עבודת הבינוני, כלומר אדם הנקי לחלוטין מעבירות ומתנהג כמו צדיק אבל עדין הוא בינוני, לבין עבודת הצדיק.

בכל פעם שיש המתקת הדין בשורשו יש קליפה חיצונית של המחלה שמתקלפת. אבל יש גם גרעין פנימי של מחלה. התיקון השלם הוא כשהחולי = הרע, הופך כיסא לטוב. כלומר בסופו של דבר יש משהו בחולי שהופך להיות סומך את מצב הבריאות החדש. חולי הוא מהמילה 'חול'. התיקון השלם הוא על דרך 'חולין שנעשו על טהרת הקודש', כלומר: החולין הופך להיות חלק מטהרת הקודש.

ר' נחמן אמר בסוף המעשה 'והנמשל מובן למבינים'. אחד מתלמידיו פירש כך: כשאדם רוצה להתקרב לעבודת ד', במצבו הראשוני הוא בעצם הינדיק. האדם מלובש בחומריות הלבושים שלו. כיצד אדם יכל לעלות בקודש בלי להישבר באמצע ממצבו? אומרים לו שהוא יכל להיות ממש הינדיק כמו שהוא, ובכל זאת להתנהג כמו בן אדם. האדם לא מרמה את עצמו, הוא יודע שהוא הינדיק ולא בן אדם. גם אצל הינמן הסימפטומים הם משהו עצמי. אסור ליחס סימפטומים לחידקים. זו לא בעיה של חידקים אלא משהו עצמי המיצג את האדם. גם פה הלבושים החוליים של האדם הם הביטוי הפנימי של האדם. בדרך זו אדם יכל להתקרב אט אט לעבודת ד'. עיקר החידוש הוא שהמחלה כל הזמן מתעלה ומתעלה עד לפיתרון.

כיצד עלינו לבנות את ה Materia Medica שלנו?

בעולם קיימים ארבע  יסודות:

מים – ימין, אש – שמאל, רוח – אמצע, עפר – כולל. זהו היסוד שמושך את הכל ליפול עליו. היסודות הנם כנגד חסד גבורה תפארת מלכות, או חכמה בינה תפארת מלכות.

אין אלו יסודות פשוטים של הטבע. הרמב"ם כבר ידע שהמים זה יסוד מורכב ולא פשוט. אנו מבינים זאת כיום שהמים הם H2O,  הרמב"ם אמר שהמים הם סמוכים לאויר. אצל הרמב"ם היסודות מסודרים על פי סדר הכובד שלהם: אש, רוח, מים, עפר. על הגבול בין יסוד ליסוד יש ערבוב. על הגבול בין המים לאויר יש קשר וערבוב בין המים לאויר. בכמיה כיום בתוך המים עצמם יש את הקשר הזה בין חמצן למימן. מימן זה עיקר יסוד המים, וחמצן זה עיקר יסוד האויר.

המימן מספרו האטומי הוא 1, האש זה פחמן. מספרו 6, החומר החיוני שיש באויר, שהוא גם החיוני להיאחזות האש בחומר = במציאות, וגם החיוני לנשימה, הוא החמצן שבאויר, מספרו האטומי הוא 8,  החנקן הוא עיקר יסוד העפר, שכן הוא הפועל בתהליך הצמיחה שנעשה על ידי העפר, מספרו הוא 7. כלומר המספרים האטומיים של היסודות הכימיים המקבילים ל4 היסודות של חז"ל הנם 1, 6, 8, 7.

אם מזהים טיפוס שהוא אש, צריך כנראה לתת לה על פי ההומואופטים פחמן. לפי האלופטים אם רואים אש צריך לתת לה את ההיפך, כלומר מים = מימן. כדי לבנות נכון את ההומואופטיה צריך להתחיל מהיסודות ולבדוק האם באמת פחמן עובד טוב על אש. מבחינת סימפטומים הסימן הכי טוב לאש הוא 'חום'. זהו הסימפטום הקלאסי.

הרופא הגדול ביותר בתקופת חז"ל הוא האמורא שמואל, והוא הראשון שניסח את הכלל של הדומה בדומה, הוא אמר ש 'הבלא מפיק הבלא'[1]. אנו עושים כך גם היום: כשיש לנו חום אנו שותים תה חם. זה יוצר מצב בו חום אחר מחליף בהרגשה שלנו את החום הקודם. למרות שהתה חם יותר מהחום של המחלה, הוא הצליח לבטל את החום המזיק הקודם. הבל מרפא הבל, חום מוציא חום. זהו הכלל הגדול של שמואל. חום קשור ליסוד של אש = פחמן, לכן היה ראוי לבדוק האם פחמן עוזר לחום. כלומר יש לנו ארבעה יסודות כימיים כנגד ארבעה יסודות רוחניים. בהמשך צריך לבדוק מה המקבילה ליסודות הרוחניים בעולם החומרים הדוממים המוצקים, בעולם הצומח ובעולם החי. במתכות ההקבלה היא כזאת: כסף מקביל למים, זהב מקביל לאש, נחושת מקבילה לרוח וברזל מקביל לעפר.

לדוגמא: אם לאדם יש בעיה של עפר, המייצג ברוחניות מצב נפשי של  יאוש, עצבות, דיכאון ודיפרסיה עמוקה, מצבו מכונה במקורות בשם סיפיליס (זו המחלה הכרונית הכי קשה, וכל המחלות הממאירות של היום על פי ההומואופטיה הם סיפיליס) אמור לעזור לו ברזל, צריך לבדוק האם אפשר באמת במציאות לקיים את הקשר הזה. אם ברזל לא עזר אולי תמרים יעזרו, שכן תמר בצומח היא המקבילה ליסוד העפר. חיטה שעורה גפן ותמר הם כנגד המים האש הרוח והעפר. אם זה לא עזר: כלומר האדם אינו טיפוס מסודר ולא רגיש אלא טיפוס מתחרה שצריך משהו מהחי, בעולם החי יש את האריה, השור, הנשר והאדם, בהקבלה לארבע היסודות.  לוקחים מהם חומר ועל ידי מהילה ודילול מכינים תרופה. אדם הוא כנגד העפר, שכן אדם = אדמה, הוא נוצר מן העפר.

בפרק הראשון של התניא האדמו"ר הזקן מתאר את הסימפטומים הנפשיים המרכזיים של כל יסוד ויסוד:

מים -  רודף תענוגים, בעל תאווה.

אש -  מי שרותח בכעס וגאוה.

רוח - מי שמרבה בהוללות ודברים בטלים.

עפר – אדם ששרוי בעצבות.

ההומואופטיה תגיד לרפא את הדבר באמצעות אותו הדבר. אדם בעל אחת מן התכונות יתרפא על ידי החומר המתאים לתכונה.

קיימת הקבלה בין הספירות לבין אברי הגוף.

למשל ספירת החסד מקבילה ליד ימין.  יד ימין אוהבת לתת. אם יש לאדם בעיה ביד ימין, לפי תפישה הומואופטית זה לא אומר שהאדם איננו איש חסד. להיפך הוא איש חסד אבל או שהוא איננו מסוגל להגשים את עצמו, או שדורשים ממנו הרבה חסד, דווקא בגלל נטיתו לכך, ויכל להיות שהוא לא ממלא את הציפיה ולא יוצא ידי חובתו בעשיית החסד.

נשימה מקבילה לכתר. אם יש בעיה בנשימה זו בעיה באמונה וברצון.

בעיה בשרירים היא בעיה בתפארת. בעיה במין היא בעיה ביסוד, ובעיה בעור מאוד קשורה גם כן  למין שכן העור הוא עטרת היסוד.

קיימות כיום ארבע גישות מרכזיות ברפואה: הומואופטיה, אלופטיה, אוסטאופטיה ונטורופטיה. ניתן להקביל את ארבע השיטות ל4 האותיות בשם ד' ברוך הוא:

הומואופטיה – כנגד הי' העליונה

אלופטיה – כנגד הה' העליונה

אוסטאופטיה – כנגד הו'

נטורופטיה – כנגד ה ה' התחתונה.

האלופטיה: זו הרפואה הרגילה. היא נלחמת כנגד הסימפטומים ולא מנסה להבין את מהות הסימפטומים.

האוסטאופטיה: כוללת את כל שיטות הריפוי המטפלות בשרירים בגוף ובחוט השידרה על ידי מניפולציות פיזיות, ללא כל שימוש בתרופות חיצוניות. המטפל מנסה על ידי לחץ באמצעות ידיו לסדר את הגוף ולהפעיל אותו בצורה נכונה. האוסטאופטיה כוללת גם את כל השיטות הסיניות של מחטים ולחיצות. בהקבלה הקיימת בין מערכות הגוף ובין הספירות מע' העצבים מכוונת כנגד ספירת הדעת, בעוד שהשרירים הנם כנגד ספירת התפארת. הקשר בין דעת ותפארת הוא שהדעת היא נשמת התפארת, או בלשון הקבלה 'נשמת הזעיר אנפין'. כלומר: מע' העצבים היא הפנימיות של מע' השרירים.

הנטורופטיה: שיטה זו עושה שימוש רק בחומרים טבעיים שד' יצר בטבע ללא שום מהילה או ערבוב. זה מבוסס על האמונה שד' ברא לכל מחלה תרופה. שיטה זו היא כנגד ספירת המלכות. 'אמת מארץ תצמח'. אפשר לרפא את כל המחלות עם דברים טבעיים. זה כנגד ה' תתאה של שם ד'. כיום זה כולל ריפוי על ידי צמחים, פרחי בך, ודברים נוספים. שיטה זו נראית במבט ראשון כשיטה האידאלית. לוקחים את הצמח המתאים ומתרפאים. אבל בנוסף יש במלכות תכונה נוספת: המלכות מקבלת את כל מה שעליה. לכן דווקא משהו מלכותי, למרות נטיתו לעשות שימוש רק בצמחים טהורים בתור רפואות, למרות זאת יקבל גם את יתר השיטות.

הקשר בין ההומואופטיה לייתר השיטות הוא ש'אבא יסד ברתא'. המלכות היא הבת. הסדר הוא אבא, אמא, בן, בת. לכן: יש קשר פנימי עמוק בין ההומואופטיה (שכנגד האב) לבין הנטורופטיה (שכנגד הבת).

קיים גם דמיון בין ההומואופטיה ובין האלופטיה בכך ששתי השיטות עושות שימוש בכל החומרים וגם בחומרים חזקים מאוד. אלא שהומואופטיה זה דומה בדומה בעוד שאלופטיה מנסה לרפא דבר על ידי הפכו. בנוסף ההומואופטיה עושה שימוש בשורש הרוחני של החומר, דבר המושג על ידי מהילה וניעור, בעוד שאלופטיה עושה שימוש בחומרים עצמם ולא מנסה להפיק את מהותם הרוחנית.

שתי השיטות הללו (הומואופטיה ואלופטיה) קשורות בקבלה לשני סוגי מוחין: מוחין דאבא ומוחין דאמא. תפילין של רש"י הן כדי להמשיך מוחין דאמא בעוד שתפילין של ר' תם נועדו להמשיך מוחין דאבא. רופא הומואופט צריך באופן מיוחד תפילין של ר' תם. בנוסף הומואופטיה קשורה לארץ ישראל, שכן בארץ ישראל יש מוחין מהכלל אל הפרט, בעוד שבחו"ל יש מהפרט אל הכלל. הומואופט בונה את הכלל על פי הסימפטומים. כלומר מנסה להבין את שורש הבעיה הכללי ביותר ואח"כ הולך ומרפא מהכלל אל הפרט.

אלופטיה מנסה לרפא את הפרטים מתוך התקוה שטיפול בפרטים ישפיע מהחוץ אל הפנים. הינמן מיסד ההומואופטיה חושב שתקווה זו שגויה. לדעתו אי אפשר באמצעות טיפול בפרטים השונים לפטור את הבעיה המהותית. גישה כזו רק תדכא את הסימפטום ואז הבעיה תצוץ בהמשך באופן אחר וחמור יותר שכן הבעיה הפנימית לא נפתרה. בנקודה זו הינמן לא צודק תמיד. לעיתים טיפול בפרטים משפיע לטובה מן החוץ אל הפנים. גם בתורה אנו מוצאים את שני סוגי הפעולה: מן הפנים אל החוץ: 'תלמוד המביא לידי מעשה' ומן החוץ אל הפנים: המצוות הפרטיות פועלות מהחוץ אל הפנים. ולשני הסוגים יש מקום. כלומר גם רופא אלופטי, אם זכה להיות מסור וטוב (ואז המלאך שלו גדול יותר) ומצליח לרפא סימפטום חיצוני בלבד, יכל לעזור. למרות זאת ההומואופטיה עומדת בראש. היא כנגד 'מוחין דאבא', ריפוי של ' דומה בדומה'. מידת ד' היא שהוא מרפא מר במר. מידת בשר ודם שמרפא מר במתוק. ההומואופטיה היא אם כן הרפואה האלוקית בעוד האלופטיה הנה הרפואה האנושית.

ואולם יש להעמיק יותר. לא תמיד 'הפכו של דבר'  סותר אותו ונלחם נגדו. לעיתים 'דבר והיפוכו' משלימים זה את זה.  נדגים זאת על ידי שני סוגי השידוכים הקיימים. שידוך הוא תיקון של האדם. 'לא תוהו בראה'. אדם בודד הוא 'תוהו'. 'מלכים דתוהו'. התיקון הוא להתחתן. יש בזה שתי שיטות:

השיטה ההומואופטית – אדם מחפש בן זוג הדומה לו באופיו.

השיטה האלופטית – אדם מחפש בן זוג ההפוך לו באופיו. זוהי 'נשיאת חן', כלומר: אדם מחפש מישהו שמשלים אותו ושיש לו את התכונות החסרות לו.

יש שני ביטויים של חן: 'מציאת חן' = למצוא את החן של הדבר הדומה.

'נשיאת חן' – בחינת נשיאת הפכים. על זיווג בין בני אדם שהנם הפכיים באופיים נאמר: 'זכה עזר, לא זכה כנגדו'. כאשר רעייתו של אדם הנה בעלת תכונות המנוגדות לאלו שלו, אם הזוג זוכה הם בבחינת 'עזר' שכן תכונותיהם משלימות זו את זו. אבל אם אינם זוכים זה עלול להפוך 'כנגדו' שכן הם בעלי אופי שונה והדבר עלול לגרום לחיכוך ומתיחות.

'הומואופטיה' בנישואין, היא זיווג בו תכונותיו של האיש דומות לאלו של אשתו זהו התיקון האמיתי: מצב בו אדם מתחתן עם אשה שדומה לו. במצב זה אם יש באופי האדם תכונות לא טובות, האשה דווקא בגלל דמיונה לאדם תצליח לבטל את התכונות השליליות שיש בו. אשה כזו קרויה 'לו'. תפישה זו היא 'מוחין דאבא'. אבא הוא כח ההמצאה. בשכל כח זה הנו 'כח החכמה', היכולת להמציא משהו חדש. יש בזה צד של הברקה, של יש מאין. כל ההומואופטיה הנה בחינת 'יש מאין'. הפילוסופיה אינה על ידי נסיונות אלא מבוססת על קבלה, על אקסיומות, זה סוג של התגלות. המצאה אמיתית תמיד באה מלמעלה. הרעיון של תיקון מין במינו הוא המצאה פלאית ביותר. סוג של השראה.

'מוחין דאמא' היא 'כח ההסברה' ולא כח ההמצאה. אדם בעל יכולת הסברה מקבל את חיותו דווקא ממצב ה 'איפכא מסתברא'. זוהי מלחמתה של תורה. כאשר שני תלמידי חכמים מתנצחים במלחמתה של תורה, כל אחד רואה את הסברה ההפוכה. עמדה זו היא עמדה אלופטית, בה אדם מתקן דבר ומברר אותו על ידי הפכו.

שתי השיטות הללו הן שתי רמות של שכל.  'דומה בדומה', או 'איפכא מסתברא'. היינמן שונא סברות. הוא שופך רותחין על אנשים שמתפלספים. הוא כועס על הרופאים בעלי הסברות שמנסים להראות את החידק האחראי לכל מחלה. הינמן ושיטתו הם 'מוחין דאבא'. יש שלש דרגות במוחין דאבא: כח ההמצאה, כח ההפשטה (לקחת דבר ולהפוך אותו ליותר ויותר רוחני, מעשה המקביל למעשה המהילה ההומואופטי) וכח ההנחה: היכולת לעמוד על האקסיומות העומדות ביסוד השיטה.

בתוך 'מוחין דאבא' שלושת הכוחות מסתדרים כימין, שמאל ואמצע.  (ימין מיצג תנועה מלמעלה למטה, זהו כח ההמצאה, שמאל מלמטה למעלה,זהו כח ההפשטה, קו האמצע הוא כח ההנחה).

צריך לזכור שמבחינתנו כל שיטה מבטאת אות אחת בשם ד', וד' הוא אחד. כלומר לכל שיטה יש את המקום שלה. ככל שאפשר להשתמש יותר בהומואופטיה, בדרגה הגבוהה יותר זה יותר טוב, אבל לא תמיד הדבר אפשרי.

אם הדבר היה פשוט היה עדיף ללכת מלמטה למעלה, הכי טוב היה להיות צדיק מלכתחילה ולא להיות חולה אף פעם, או לפחות להתפלל לד' וכך להבריא. או לצאת לגינה ולקטוף עשב שישמש כרפואה, אבל מתוך ההנחה שהמציאות צריכה 'ורפוא ירפא', השיטה הגבוהה ביותר היא ההומואפטיה. יחד עם זאת יש מקום לכל ארבע השיטות.

ארבע האותיות של שם ד' הם גם כנגד ארבעה סוגי עולמות המתוארים בקבלה אצילות בריאה יצירה עשיה. (הומואופטיה כנגד אצילות, וכו). שיטה גבוהה אפילו יותר מההומואופטיה היא שיטה המנסה לרפא בלי שום אמצעי גשמי כלל, מה שקרוי היום 'ריפוי באמצעות אנרגיה'. שיטה זו עומדת כנגד הכתר. כנגד 'קוצו של יוד' בשם ד'. יש קשר ישיר בין שיטה זו להומואופטיה. ספרים חדשים של הומואופטיה מדברים על היכולת לרפא באמצעות מוסיקה. כמו שיש חומרים שונים בעולם כך יש סוגים שונים של מוזיקה. כמו שאפשר לרפא על ידי ברזל, אפשר לרפא גם על ידי המרכיב המוסיקלי המקביל לברזל. כלומר: זוהי הומואופטיה רוחנית לגמרי. גם במוסיקה אומרים שאנשים אוהבים לשיר ניגונים שהם ההיפך מהאופי שלהם. זה משלים אותם. אנשים שמחים אוהבים ניגונים עצובים. כמובן שיש גם מצב הפוך והוא הפשוט יותר: אדם שמח אוהב ניגונים שמחים. גם בהומואופטיה וגם באלופטיה יכולים להיות טיפולים ללא אמצעים פיזיים בכלל. מצב כזה הוא כנגד ספירת הכתר, 'קוצו של יוד' שכן 'כתר' הוא 'אור בלי כלי' כלומר: בלי שום אמצעי גשמי כדי להעביר את האנרגיה. כמו שקוצו של יוד מחובר פיזית ליוד, כך יש קשר בין כתר לבינה. בנוסף: כמו שהמלכות מקבלת מכל הספירות שמעליה, כך ספירת הכתר משפיעה לכל הספירות שמתחתיה. לכן האוסטאופט יכל לפתח תכונות של 'ביו אנרגיה', כלומר ריפוי בלא לגעת ממש, אלא רק על ידי העברת ידים. אולי גם בצמחים אפשר יהיה לרפא באמצעות הריח, וזו תהיה הבחינה אותה תקבל הנטורופטיה (העומדת כנגד ספירת המלכות) מספירת הכתר. בארה"ב שיטה זו מאוד מפותחת כיום. אנו רואים אם כן כיצד ספירת הכתר מופיעה ומשפיעה בתוך כל השיטות כולן. הומואופטיה עומדת כנגד עולם האצילות. אמונה אצילית היא האמונה שאפשר לקחת אדם חולה ולרפא אותו מכל וכל.

מידת הדומה בדומה היא מידת ד'. השיטה האלופטית היא מידת בשר ודם. מכאן רואים שחז"ל נותנים מקום לשתי השיטות. אלא שהשיטה של ד' היא ההומואופטיה, ואנו מצווים לנסות וללכת בדרך ד'.  בכל מקום בו נאמר 'מידת ד' ' מול 'מידת בשר ודם', זה עולם האצילות מול עולם הבריאה. עולם האצילות הוא עולם בו כל הדברים בטלים לד'. מידת בשר ודם היא עולם הבריאה, עולם בו קיימים הדברים הנבראים. מכאן נגזר שהשיטה ההומואופטית שמורה ליהודים צדיקים שיכולים להידמות לד' יתברך. המצוה שמקיים רופא הומואופט היא המצוה 'והלכת בדרכיו', כלומר המצוה להידמות לבורא יתברך. מידה זו של ההומואופטיה נמסרה למשה רבינו על מנת להשתמש בה. מצוה על האדם ללכת בדרכיו, כלומר לרפא בדרך ד', ולא רק בדרך הרפואה האנושית.

בתנ"ך מופיעות ארבע דוגמאות מובהקות לריפוי הומואופטי. הראשונה שבהן היא בפרשת בשלח[2]. מסופר שם כיצד ישראל הולכים במדבר ולא מוצאים מים. (בעקבות זאת תיקנו חז"ל קריאת תורה בימי שני וחמישי כדי שלא יעברו על האדם שלושה ימים בלא תורה). הם מגיעים למקום ושמו מרה בו יש מיים אולם הם מרים ואינם ראויים לשתיה. בתיאור המים נאמר 'כי מרים הם'. הפשט הוא שהמים מרים, אולם יש המפרשים כי 'העם היה מר', בגלל שהיו בלי תורה. זוהי הומואופטיה בהתגלמותה: מה שאתה הנך, בא לידי ביטוי בדברים שסביבך. בהמשך מסופר כיצד משה מרפא את המים המרים, על ידי השלכת עץ במים. בהמשך כתוב: 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך'. ביטוי זה שווה בגימטריה לפסוק הראשון שבתורה: 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' פסוק המייצג את החיבור בין הנשמה, המימד הרוחני שבאדם המכוון אל השמים ובין 'הארץ', המימד הגשמי. בתרגום יונתן נאמר שהעץ אותו השליך משה למים היה עץ מריר, הרדוף. משה השליך אותו למים לאחר שכתב עליו שם קדוש ואז הומתקו המים. כלומר על פי תרגום יונתן המים הומתקו על ידי עץ מר. זהו ריפוי של מר במר, דומה בדומה.  הרמב"ן על הפסוק 'ויורהו ד' עץ' מפרש שלשון 'יורה' מצוי רק בענין לימוד, ולכן לדעתו במקום זה ד' לימד את משה את חכמת ההומואופטיה. ד' לא סתם הראה למשה עץ, אלא לימד אותו תורה שלמה. הרמב"ן אומר שהעץ היה מר, כלומר זהו נס בתוך נס. בכל פעם שמרפאים אדם זהו נס. לרפא חולה על ידי ההפשטה של החולי בעצמו זהו נס בתוך נס. ריפוי ניסי הוא ריפוי בדרכו של הקדוש ברוך הוא.

דוגמא נוספת מהתנ"ך היא המלח שנתן אלישע במים כדי לרפאן.[3] ריפוי של בעיה בבעיה.

כיוצא בו במחלתו של חזקיהו[4]. חזקיהו חלה בשחין, מחלת עור, שהיא מקור כל המחלות. הכל מתחיל מבעיות של עור, הנתפש גם כקשור למין. ישעיהו אמר לחזקיהו לשים על השחין שלו 'דבלת תאנים'. חז"ל אומרים על כך שדבלת תאנים שמושמת על בשר חי גורמת מיד לשחין. אבל כששמים אותה על שחין זה מרפא. כלומר: זוהי תרופה הומואופטית. ריפוי של דומה בדומה.

דוגמא נוספת היא נחש הנחושת[5]. זוהי  דוגמא להומואופטיה ללא חומר, כלומר: כנגד ספירת הכתר. יש לנו אם כן בתנ"ך ארבע דוגמאות: בשני מקרים הריפוי הוא של מים, ובשני מקרים של בני אדם.

ברור שהיינמן קיבל מסורות גם ממסורות כישוף, אלכימיה, אמונות תפלות ועוד. אבל הינמן בירר אותם, שכן הוא היה חייב להוכיח את עצמו כנגד המתנגדים לו, ולהוכיח שגם הוא מדעי.

הוא מנסה להראות שגם הוא מדעי ובכל זאת יכל להיות מכשף. כל דבר צריך לתקן ולברר, גם כישוף צריך לברר ולהוציא ממנו את גרעין האמת. כישוף רע מכחיש פמליא של מעלה, אבל כישוף טוב עושה ההיפך. המגמה הפנימית של ההומואופטיה היא לגלות את הנס העל טבעי. גילוי נס הוא גילוי ד' בעולם. הינמן מזכיר שם שמים פעמים רבות בספרו. הוא מזכיר שכל דבר הוא לטובה וגם המחלה, שד' הוא המחיה את הכל והוא זן ומפרנס. כל השיטות של הינמן, כולל שיטות המעבדה, חוץ מעצם הרעיון, הם ירושה ובירור של דברים שקדמו לו. ההומואופטיה היא שיטה מאוד רוחנית ודבר שהוא מאוד רוחני עלול גם מאוד לסטות. עלינו להבין שהינמן עצמו וכל הבאים אחריו עשו צעדים גדולים בבירור כח המדמה, דווקא בגלל העובדה שהיו חיבים להתמודד עם העולם המדעי שניצב מולם.

דרכה של חסידות חב"ד שהיא מנסה להבין בשכל את סודות הקבלה. כלומר: חייבים באמצעות השכל להבין את אמיתות הדברים. גם לרבי אמיתי יש תמיד מגמה להלביש ניסים בטבע. לגלות את הנס העל טבעי בתוך הטבע ולהראות שגם הנס וגם הטבע יש להם מקור אחד יחיד ומיוחד. הינמן מבחינה זו הולך בדרכה של חסידות חב"ד שכן הוא מנסה להלביש את הקבלה שבידו בתוך השכל ובתוך העולם המדעי.