הומאופטיה - 'וזאת תורת האדם' 3

'וזאת תורת האדם' 3

היהדות מתייחסת בכבוד אל הרופא. הריפוי נלמד מן הפסוק 'ורפוא ירפא'. הרמב"ם אומר שיש מצוה לרפא, קל וחומר ממצות השבת אבידה. הרופא משיב לחולה את גופו שעלול ללכת לאיבוד.

במקומות שונים התורה עושה שימוש בסגנון הדקדוקי של 'פועל יוצא'. כמו: 'לקוח תיקח', 'רפוא ירפא' ועוד. הפועל מופיע בתחילה בבנין מקור, ואח"כ כפועל יוצא. בכל פעם שיש סגנון כזה חז"ל דורשים את הכפילות. אבל כאן בנוסף יש תופעה דקדוקית כמעט יחודית: המקור הוא בקל והפועל היוצא הוא בכבד. מה זה אומר? כתוב בכמה ספרי חסידות שרופא זה לשון קל. אבל רופא בקל זו מידת ד'. בשר ודם שמרפא מרפא בקושי, בכבד, לכן בשר ודם הוא לא רופא אלא מרפא, שזהו בנין כבד. ד' מכונה רופא במספר תפילות: 'רופא חולי עמו ישראל', 'רופא כל בשר ומפליא לעשות'. זהו הרופא האמיתי, לשון קל. הינמן כבר בתחילת ספרו אומר שרפואה אמיתית חייבת להיות רפואה קלה. הרפואה הרגילה היא קשה ויוצרת בתוך הגוף תהליכים קשים, בעוד הומואופטיה היא רפואה קלה, וגם המשברים העוברים על האדם הם יציאת המחלה החוצה, ולא מלחמה עם עצם הדבר ראש וראש. זהו תהליך קל בו מן הפנים נדחות הקליפות כלפי חוץ.

רפואה היא מלשון הרפיה. כל מושג הרפואה הוא להקל. אבל מידת בשר ודם לרפא בכבד = בקושי. 'ורפוא ירפא' – המקור מרמז על מידת ד', בקל, אבל הפועל היוצא הוא בכבד והוא מרמז על הרפואה האנושית הרגילה. אבל אפשר לפרש ולומר שכל הביטוי הולך על מידת ד'.

יש את המציאות הגשמית של המחלה המתבטאת בכל הסימפטומים, ויש את השורש של המחלה שהוא השד של החולי. כאשר יש מקור ואח"כ פועל יוצא, פירוש הדבר היא שיש לעלות קודם כל אל השורש, אל המקור, ואח"כ צריך לצאת אל המציאות. כך צריך לפרש את כל המקומות בהם מופיעה תופעה לשונית כזו. למשל: 'שום תשים עליך מלך' – הזוהר מפרש: שום לעילא, תשים לתתא. כלומר: צריך קודם להמליך את ד' ואח"כ יש מצוה להמשיך את התנועה הנפשית המקורית גם בעולם התחתון ולהמליך גם מלך בשר ודם דוגמת ההמלכה למעלה. בנושא שלנו הרופא ההומואופט צריך קודם כל לעלות למעלה למידת ד' ורק אח"כ הוא יכל לרפא. מדוע הריפוי מופיע בבנין כבד? כי בכל זאת יש תופעות מכאיבות עד ליציאת החולי החוצה. האדם צריך לעבור את כל המשברים גם הפיזיים וגם הנפשיים של כל החיים לפני שיטהר לגמרי מן המחלה שלו.

העובדה שיש מקור קל, ופועל יוצא כבד, מזכיר גם את הביטוי 'קל וחומר'. חומר מלשון חמור. בהקשר להומואופטיה כבר הזכרנו את המידה 'גזירה שוה'. כיצד מידת 'קל וחומר', שגם היא מידה שהתורה נדרשת בה, קשורה לרפואה? אמרנו שיש יד פעמים בתורה את  המילה רפואה. בשלש פעמים מופיע שם גם שם ד': 'אני ד' רופאך', 'ראו עתה כי אני אני הוא מחצתי ואני ארפא', ולבסוף  בתפילתו של משה על צרעת מרים: 'אל נא רפא נא לה'. שם כתוב שלמרות שנרפאה היתה צריכה להיסגר  שבעת ימים. ההיסגרות בצרעת בפרט ובמחלה בכלל קשורה למצב של מחלה. ההתבודדות מהותית למצב המחלה. בנוסף מופיע בפרשת מרים קל וחומר: 'ואביה ירק ירק בפניה הלא תיסגר שבעת ימים'. יש קשר פנימי בין ההגיון של קל וחומר לבין רפואת המחלה. משה פנה לד' בזמן תפילת הרפואה עם השם 'אל'. שם זה הוא המידה הראשונה של יג מידות הרחמים. גם חודש אלול מתחיל עם שם זה 'אל'. בנוסף: 'אלול' במספר קטן = 13, ו'קל' במספר סידורי = 13. יג המידות רחמים הם כנגד יג מידות שבהן התורה נדרשת. מידת הק"ו, היא כנגד שם 'אל', ביג המידות.

בתפילת משה רואים גם כן שרפואת ד' היא בקל. כתוב 'רפא נא' הפועל רפא, הוא בקל. הרופא צריך להדמות לד' ולרפא גם כן בקל.

בפרשת קדושים סמוך לפסוק 'ואהבת לריעך כמוך', כתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך'. שוב כפילות. יש על זה דרוש של הבעש"ט: כדי שתוכל להוכיח את הזולת ולתקנו, קודם 'הוכח' = את עצמך. כלומר: אותה פעולה של העלאת דבר לשורש לפני הוצאתו החוצה, היא לנסות אותו על עצמך. בהומואופטיה יש פעולה שנקראת PROVING , הוכחה. הינמן לועג לרפואה הרגילה העושה נסיונות על חיות, וקורא לנסות תרופות על בני אדם. על עצמך. בהומואופטיה צריך שיהיה לרופא מסירות נפש. הוא מנסה את הדברים קודם כל על עצמו. בדרוש של הבעש"ט הוא התכוון שאדם צריך קודם כל למצוא את החטא, עליו הוא בא להוכיח את הזולת, בעצמו. אם הוא לא ימצא זאת בעצמו, הוא לא יוכל אף פעם לעזור לתקן את זולתו. כשמוכיחים אדם צריך ממש לבוא ולבכות עמו על הטעות. זה צריך להיעשות מתוך רחמים אמיתיים על החיים הרוחניים שלו. אם אדם לא יכל להעביר לזולתו את האנרגיה הזו של הרחמים שיש לו עליו, אין לו מה להוכיח אותו. הבעש"ט הוסיף שבנוסף לכך אתה ממש צריך למצוא בעצמך את החטא. ברגע שאתה מוצא שגם אתה עצמך הינדיק, אתה יכל להוכיח אותו באמת, אחרי שהצלחת לתקן את עצמך. על דרך זה אפשר להסביר גם את הביטוי 'ורפוא ירפא'. קודם עליך לעשות הוכחה על עצמך. הרופא לא חייב לקחת את החומר ממש, אבל עליו למצוא את 'השד', את החולי בעצמו. לכן על הרופא להיות נשמה כללית = להיות מסוגל למצוא בעצמו את כולם.

אם אדם בא לצדיק וחושף לפניו את כל מחלותיו הרוחניות, אין לצדיק את אותן מחלות בפועל, אבל יש לו אותן בדקות שבדקות. לכן זה לא קל להיות רופא. הרבה צדיקים בקשו מד' למעט קצת את מידת האמפטיה, את הרחמים שהם חשים כלפי הזולת. הצדיק חש בפועל את הבעיות של הזולת ולא תמיד יכל לעזור, לכן זה ממש לא קל. רופא לא יכל לפחד להידבק. 'להידבק' יכל להיות בחיצוניות, או יכל להיות העובדה שרופא צריך במשך הטיפול לגלות בעצמו ממש את המחלה. רופא שאינו במדריגה גבוהה מספיק הופך אפטי למצוקת החולה כדי להתגבר על הפחד מהידבקות. זהו רופא מושחת. מקור הרפואה בא מן הרחמים. הרופא צריך לחוש ולמצוא את המחלה בדקות שבדקות בעצמו, אבל לעבור את זה בקלות, כדי לשמור על שפיותו. רופא לא יכל להצליח לרפא אם הוא לא עובר את המחלה בדקות שבדקות בעצמו. על ידי מציאת שורש המחלה בעצמו הוא מעלה את הדבר לשורשו לד', ומתפלל במודע או שלא במודע את תפילתו של משה והרפואה מומשכת מלמעלה.