יראי חטא ימאסו

בע"ה

ט' מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

לימוד בתורת החוזה מלובלין זיע"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתשעה באב, בין מנחה לערבית, לימד הרב קטע מתורת בעל ההילולא, החוזה מלובלין. זהו קטע יפהפה, המתבסס על פירוש חדשני של הרבי ר' זושא לסימן עקבתא דמשיחא "יראי חטא ימאסו" – שבדורנו עבודת היראה 'נמאסת' ונדרשת רק עבודה של שמחה ואהבה. ההתבוננות העולה מהדברים מחייבת אותנו לכלכל את עבודת ה' שלנו בדרך הנכונה – כדי להאהיב את התורה על כל עם ישראל ולהביא את הגאולה.

היום ההילולא של החוזה מלובלין. החוזה הוא בן גילו של אדמו"ר הזקן. שניהם נולדו באותה שנה, תק"ה, והוא חי עוד שנתיים אחרי אדמו"ר הזקן – אדה"ז הסתלק בתקע"ג והחוזה בתקע"ה. הוא נפטר בתשעה באב, אחרי ששכב במטה כמעט שנה, לאחר המעשה הידוע בשמחת תורה, שיש מסבירים[ב] שהיה בשביל להביא את המשיח. יש ניגון אחד שלו, שנמצא בדיסק האחרון של ניגוני שבת שהוצאנו. כל חסידות פולין יצאה ממנו, ולכל חצר יש נוסח אחר קצת. הניגון נקרא "ניגון המלאכים" אותו שרים על "לאל אשר שבת" – אפשר לשמוע בדיסק. [נגנו.]

נלמד קטע ממנו (שיתכן שכבר פעם למדנו, אבל אין בית מדרש בלא חידוש) – הקטע הראשון בספר "תורת החוזה מלובלין" על פרשת ואתחנן[ג]:

"יראי חטא ימאסו" – עבודה מאהבה

ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר, מעין זה יש לפרש הפסוק ואני בה' אצפה אוחילה לאלקי ישעי ישמעני אלקי,

הוא קושר את דרשת הפסוק הראשון בפרשה לפסוק חשוב בספר מיכה[ד], ומקדים לכך ווארט ששמע בעצמו מהרבי ר' זושא מאניפולי:

רבי זושא דבר על משהו מאד יסודי בחז"ל, ענין של עקבתא דמשיחא:

דהנה שמעתי מהרב ר' זושע שיחי' על מה שאמרו רז"ל בעקבות משיחא יראי חטא ימאסו אמר הוא שיהיה אז עיקר לעבוד אותו יתברך מאהבה ומדרגת יראת חטא ימאסו,

חז"ל אומרים[ה] הרבה סימנים לא טובים שיהיו בתקופה שלקראת המשיח – "חוצפה יסגי" וכדומה. אחד הסימנים הכי גרועים הוא שימאסו יראי חטא, דוסים – הדבר הכי מאוס אצל ה'עמך' יהיה דוסים. אבל רבי זושא פרש למעליותא (גם "חוצפה יסגי" וכו' נוהגים לפרש למעליותא), ווארט מאד חזק: לפני ביאת המשיח הכל יהיה רק עבודת ה' מאהבה. אצל עובדי ה' אמתיים יהיה מאוס לפעול מתוך יראת חטא, שכאן מובנה כמו יראת עונש. דברנו לא מזמן[ו], כשהסברנו סיפור על האריז"ל, שכל המושג שכר ועונש לא קיים בעולם התיקון (מהאריז"ל והלאה) – אין יותר עונש, הכל שכר. כמו בפרקי אבות "שכר מצוה מצוה, שכר עברה עברה"[ז] – גם על עברה יש סוג של שכר, תיקון, ה' דואג לך לתקן אותך. ממש אותו ווארט. פעם עבודת ה' מתוך היראה תפסה מקום מאד חשוב – "שמאל דוחה"[ח] אצל האדם עצמו (סוד "שמאלו תחת לראשי"[ט]), מפחד תוצאת החטא. אחד חושש מעונש כפשוטו, סטירה, ועבור אחר העונש הוא הניתוק משרשו הרוחני – זו הדרגה הגבוהה של מודעות לתוצאת החטא. אבל גם המדרגה הגבוהה תמאס – כל היראה תמאס, כי הכל יהיה אהבה.

יש שבעים פנים לתורה[י]. בהשקפה ראשונה נשמע שזהו דרוש היפך-הפשט, אבל אפשר לומר שהוא לא בדיוק הפוך מהפשט, ולהסביר שהסבה הפנימית ש"יראי חטא ימאסו" היא כי הדוסים האלה ה'חרדים', כולם יראה, ומדת היראה תמאס. לפי ההסבר הזה, הווארט כבר מאד קרוב לפשט – לא מרגישים על הדוסים שהחיים שלהם מוּנעים מתוך אהבה. זהו דור שמדברת אליו רק אהבה – חיים שמוּנעים מאהבת ה', אהבת ישראל ואפילו אהבת הטבע. הכל הולך יחד. לכן, אנשי-יראה ימאסו. שוב, אפשר ממש לקשר את הפשט עם הדרוש, אף על פי שנשמע הפוך. בכל אופן, זה הווארט של הרבי ר' זושא.

תפלה על עבודת האהבה

לפי הווארט של רבי זושא מפרש כאן החוזה:

ויש לומר שהתפלל משה על זה ואתחנן אל הוי' בעת ההוא, קאי על עקבתא דמשיחא,

בפשט "בעת ההיא" היינו אז, בעבר, אבל הוא אומר שמדבר לעתיד – שכל פעם "בעת ההיא" בתורה רומז לעקבתא דמשיחא. מה מביא אותו לפרש כך? שצריך "לחיות עם הזמן"[יא], כל דבר בתורה שאפשר לקשר למה שקורה בהוה זו מצוה, כך ה' רוצה. לכן "בעת ההיא" היינו עכשיו – משה אמר אז תפלה על העכשיו שלנו.

לאמר שיהיה העבדות מאהבה,

לאמירה יש גם משמעות של אמירה רכה[יב], ויש עוד הרבה רמזים שאמירה היא אהבה. גם אהבת איש ואשה נקראת "לאמר", אמירה (המשכת הזרע בסוד אור-מים-רקיע[יג]). הוא מביא דוגמה:

וזהו לאמר הוא אהבה, כמו את ה' האמרת היום לשון חטיבה,

חז"ל מפרשים "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם"[יד], "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[טו], "אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם", "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[טז]. לעשות חטיבה אחת היינו לייחד, יחוד מתוך אהבה – לכן מפרש אמירה כאהבה[יז].

"אני" – יראה וריחוק

כעת הוא רוצה לפרש את הפסוק במיכה, ולשם כך הוא מקדים הקדמה – כמו שיש מלה שרומזת לאהבה ("לאמר") כך יש מלה, שכיחה ביותר, שרומזת ליראה:

והנה אני פרושו יראה

זהו כלל גדול: כל פעם שכתוב "אני" – שה' אומר 'אני', וגם כשאני אומר 'אני' – זו לא מלה של אהבה אלא של יראה. זהו ווארט חשוב בפני עצמו: מה שאנחנו קוראים מודעות עצמית – שצריך להתבגר ממנה, קודם להגיע למודעות אלקית ואז למודעות טבעית[יח] – הוא מודעות של יראה. אדם ירא מפגיעה, מישהו או משהו אמור לפגוע בו, אז הוא צריך לחזק את האנוכיות שלו, את ה'אני' שלו.

איך אני יודע ש"אני" הוא יראה?

כמו אדם גבור אומר אני הוא, וכן אני ה' דעו מי גוזר עליכם, כן פירש רש"י

'אני' הוא כמו הצהרה – יש פה 'אני'. אני גדול, אני גבור, איך בין גרויס. ה'אני' הזה נועד להטיל יראה. ה'אני' של ה', "אני הוי'", הוא התבטאות של התרוממות שתכליתה יראת הרוממות בקדושה, אבל גם ביום-יום אמירת 'אני' נועדה לעשות מרחק ביני לבינך, מה שקוראים דיסטנס. כמו שבכתה המורה אומר לתלמידים 'אני המורה פה' – בשביל שייראו ממנו.

לצפות את היראה באהבה

לאור זאת הוא יפרש את הפסוק במיכה. יפה שבווארט שלו הוא נותן כמעט לכל מלה בפסוק פירוש חסידי. מזכיר שהוא מקבל כאן השראה מהרבי שלו – לא רבי זושא אלא אחיו. החוזה הוא תלמיד מובהק וממשיך הדרך העיקרי של הרבי ר' אלימלך. מי שלומד נועם אלימלך מכיר שהוא אומר ווארטים עם פירוש חסידי עמוק לכל מלה בפסוק. חושבים שהווארטים לא קשורים לפשט, אבל זה לא נכון, כמו שראינו עכשיו – צריך כל ווערטל לקשר לפשט ממש. כך הוא מפרש:

וזה ואני בה' אצפה לשון צפוי למזבח, כמו על כל פשעים תכסה אהבה,

הפשט של "אצפה" הוא לצפות, שיהיה טוב, אבל הוא מפרש[יט] לשון ציפוי – כמו ציפוי המזבח.

פירוש אני את היראה בה' הוא האהבה אצפה אכסה

הוא הסביר ש"אני" הוא היראה ו"אצפה" היינו לשון ציפוי – במה צריך לצפות את היראה-ה"אני"? "בהוי'". שם הוי', י-ה-ו-ה, הוא חסד ואהבה (אם כן, כל פעם שכתוב "אני הוי'" היינו מדת היראה ומדת האהבה, "לאכללא שמאלא בימינא"[כ]). הווארט כאן דומה למה שכתוב בחסידות[כא] שאצל הבעל שם טוב הסדר כל השנה היתה שהיראה היתה בסתר, בלב, ובגלוי כולו שמחה ואהבה (אהבה הולכת עם שמחה). רק בימים נוראים, בדרך כלל היתה היראה בגלוי והאהבה בסתר – בימים נוראים מתאימה יראה בגלוי. גם בימים נוראים יש מצות אהבה (בפרשה שלנו מופיעות גם מצות האהבה[כב] וגם מצות היראה[כג]), אבל היא בסתר, מכוסה. היו זמנים שגם בימים נוראים אצל הבעל שם טוב הסדר התהפך. בכל אופן, הרבי אומר שבדור שלנו[כד], בשביל להביא את המשיח, צריך להתהפך – שמחה בגלוי ויראה בלב. כל העבודה צריכה להיות בשמחה (אפילו בתשעה באב – שמעתי שאתמול בלילה, בחיבור בין שבת לתשעה באב, היה מאד שמח ב-770...) ממש הדרכה ל"בעת ההיא", בעקבתא דמשיחא, כמו שכתוב כאן – צריך לכסות את היראה באהבה.

אהבה בדרך לגאולה

לאור זאת הוא מפרש את סיום הפסוק:

ואז כשיהיה כן אוחילה לאלקי ישעי הוא מקום הגאולה,

הוא היה מאד משיחי, ומתאים לו לפרש שכל פעם שכתוב ישועה בתורה זהו רמז לענין הגאולה. כאשר יתקיים "ואני בהוי' אצפה" כבר אפשר לייחל לגאולה.

ישמעני אלקי, פירוש יקבצני כמו וישמע שאול כי זה הוא בעקבות משיחא ויהיה הגאולה.

הוא אוהב לפרש את המלה "שמע" לשון אסיפה וקיבוץ (כמו שכתוב אצל שאול המלך, "וישמע שאול את העם"[כה]). לפי זה, כתוב[כו] ש"שמע ישראל"[כז] הוא 'התאחדו יהודים' – להתאחד תחת מנהיגות של מלך (מלכי המלכים הקב"ה, "הוי' אלהינו הוי' אחד"). שוב, הוא מפרש "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר" – תפלה ש"בעת ההיא" תהיה עבודה של אהבה ("לאמר"), ואז אפשר לצפות לגאולה, אפשר לצפות שה' יאחד אותנו. אחדות באה מתוך אהבה, כמו שהרבי תמיד קשר בין אחדות ישראל לאהבת ישראל.

נחזור ונסכם את העיקר לעניננו: בתודעה של הציבור המלה 'חרדי', שמבטאת את עצמת היראה, אפילו שלא מציינים אותה כמלת גנאי – היא עומק הגנאי. הגם שכתוב בתורה "החרדים אל דברו"[כח], משהו טוב, וגם יראה היא מצוה ומופיעה בהרבה פסוקים – הרבי ר' זושא אומר, למעליותא, ש"יראי חטא ימאסו". העיקר צריך להיות ה"לאמר". גם בפשט, "לאמר" היינו יכולת תקשורת, "לאמר" כפשוטו, ובשביל שהמסר יעבור נדרשת רק אהבה. לכן, אם רוצים לקבל החלטה טובה בשביל להביא את הגאולה – קודם כל להחליט שאנחנו לא 'חרדים'. [מה פירוש?] אנחנו חסידים, שהכל חסד ואהבה.