פרישות ממותרות בדורנו

בע"ה

י' מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

שיעור להילולת הילולת החוזה מלובלין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר שמסר הרב בסמיכות להילולת החוזה מלובלין הוא מבאר תורה קצרה שלו על פסוק ההתבוננות "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (תוך הנגדתו לפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"). הפסוק כולל שלשה חלקי 'עבודה' – התבוננות ברוממות א-ל, התבוננות בשפלות האדם ותכלית העבודה היא פרישה מהמותרות. בשיעור מוסבר כי כל החלקים הללו הם חלק מתנועת ה"שוב" ומוסברת הפרישה ממותרות בדורנו. בלימוד התורה שזור פירוש פנימי לשני סיפורים אודות החוזה – על תולדות חייו ועל דרך התשובה הנוקבת שהוא מורה.

הילולת החוזה מלובלין

אתמול, בתשעה באב, היה יום ההילולא של החוזה מלובלין זי"ע ולמדנו מתורתו[ב]. נלמד כעת עוד קטע קצר מדבריו על פרשת השבוע – ואתחנן.

נפתח בסיפור אודותיו, מהתקופה בה היה במעזריטש. כשהחוזה היה צעיר הוא היה תקופה קצרה אצל המגיד ממעזריטש נ"ע. חשוב לדעת שעוד קודם הוא היה אצל הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג, שקרב אותו, ומקובל שאחרי הסתלקות המגיד הוא חזר לרבי ר' שמעלקע לעוד שש שנים, עד הסתלקותו, ורק אחר כך הוא הגיע לרבו המובהק, הרבי ר' אלימלך מליז'נסק.

החוזה יליד שנת תק"ה, בן גילו של אדמו"ר הזקן, רק שאדמו"ר הזקן היה 8 שנים אצל המגיד והיה תלמידו המובהק – לא היה אצל מישהו לפניו ולא אצל מישהו אחריו. אחרי הסתלקות המגיד הוא התקשר לרבי אברהם המלאך לזמן קצר, עד להסתלקותו[ג], ואחר כך לרבי מענדלי מויטבסק, שהיה רב-חבר שלו[ד], אך רבו המובהק הוא הרב המגיד. אצל החוזה הרב המובהק הוא הרבי ר' אלימלך, אבל הוא היה קודם הרבה אצל הרבי ר' שמעלקע וקצת אצל הרב המגיד.

ההקדמה הזו קשורה גם לווארט שנאמר בהמשך.

בטלן – "רצוא" בלי "שוב"

המגיד נהג להתפלל ביחידות, אבל כשהגיע לסוף התפלה הוא קרא למנין להכנס לחדרו ואמר "אין כאלהינו" במנין – היה חשוב לו לומר במנין דווקא את הקטע הזה. כנראה היה מנין קבוע שיועד לכך, אך פעם היה חסר אחד וקראו לאברך שעמד בחוץ, החוזה, להכנס להשלים מנין. כאשר המגיד רק התחיל לומר "אין כאלהינו", החוזה ראה את כל פמליא של מעלה יורדת וממלאת את החדר – הוא יצא מהכלים, התעלף, והיו צריכים להוציא אותו מהחדר.

זהו סיפור ידוע, אבל פחות ידוע שיש שתי גרסאות בסיפור ביחס לתגובת המגיד: אנחנו תמיד מספרים[ה] שהמגיד אמר – 'מי הכניס את הבטלן הזה לכאן?!'. זהו הנוסח היותר ידוע[ו]. מה הכוונה כאן 'בטלן'? שהוא רק רואה מלאכים ונופל, מתמוטט. אבל יש עוד גרסה, נשמעת אפילו יותר טוב, שהמגיד אמר – 'האברך הזה כבר אוחז ב"רצוא", אבל "שוב" הוא לא אוחז עדיין'[ז]. הוא יודע איך לרוץ כלפי מעלה, תנועה ה"רצוא" באה לו בטבע, אבל חסרה לו תנועת ה"שוב". אם הוא היה אוחז ב"שוב" לא היה מתעלף כאשר "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[ח].

מחיבור שתי הגרסאות  נבין את גדר המושג 'בטלן': כתוב[ט] שבכל עיר צריכים עשרה בטלנים – אנשים שיכולים לבוא לכאן כל יום בעשר בבקר, באמצע מרוצת החיים, אין להם מה לעשות בחיים... אלה בטלנים שבגדר של "רצוא". אנשי מעשה, שקשורים לעולם הזה, באופן חיובי, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[י] – הם אנשי "שוב". צריך גם אנשי "רצוא", שיהיה "רצוא ושוב"[יא]. כמובן, השלמות היא שיהיה לך את שתי התנועות – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק".

הסיפור הזה הוא הקדמה טובה לתורה שנלמד כעת.

"אין עוד מלבדו" ו"אין עוד"

בפרשת השבוע ישנם שני פסוקים קשורים – קודם כתוב "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[יב] וכעבור כמה פסוקים כתוב "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[יג]. רואים שיש ודאי קשר בין הפסוקים, וצריך להבין את היחס ביניהם. החוזה, בפשטות, מדבר רק על הפסוק השני – אבל מתוך דבריו יובן גם איך הוא מפרש את הפסוק הראשון.

קודם כל נראה תופעה יפה ופשוטה במספר המלים: בפסוק הראשון י מלים ובפסוק השני הוה מלים[יד], כך ששני הפסוקים משלימים ל"סוד הוי' ליראיו"[טו].

מה ההבדל בין הפסוקים מבחינת התוכן? בפסוק הראשון כתוב "אין עוד מלבדו" ובפסוק השני רק "אין עוד"[טז].

עוד הבדל: בעוד בפסוק הראשון אין כלל מציאות של נבראים, לא של שמים ולא של ארץ, רק "אין עוד מלבדו", בפסוק השני כתוב גם "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

בפשט, הפסוק הראשון מתאר את החוויה שהיתה לנו במתן תורה, "אתה הראת" בגילוי מלמעלה, בלי עבודה של האדם. הפסוק השני הוא לא תיאור אלא ציווי בהווה שדורש עבודה – "וידעת היום והשבֹת אל לבבך", התבוננות המעוררת את מדות הלב, עיקר עבודת ה'. צריך להתבונן "כי הוי' הוא האלהים" – איפה? "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וגו'".

מכאן מובן שגם מצד התוכן הפסוק הראשון הוא ה-י של שם הוי', חכמה, ראיה ישירה, "אתה הראת לדעת". יחסית, הדעת בפסוק הזה ("לדעת") היא דעת עליון. בפסוק השני, "וידעת היום והשבת אל לבבך", הדעת היא יחסית דעת תחתון – "דעת המתפשט" מהמח ללב[יז]. שוב, זו כבר עבודה, "ועבד הלוי הוא"[יח]. עבודת האדם היא בינה[יט], מתחילה מ-ה עילאה שבשם (לא י), וההמשכה היא ל-וה שבשם, שהן גם הסוד של "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – שמים וארץ הם ז"א ונוקביה, תפארת ומלכות, ה-וה של שם הוי'[כ]. הכל מתחבר יפה מאד.

רוממות אל ושפלות האדם

כעת נקרא את תורת החוזה ונראה איך הוא מסביר את הפסוק:

"בשמים ממעל". תתבונן ברוממות אל בעולמות העליונים שנקרא "בשמים ממעל" כדי שתהיה תמיד עולה למעלה למעלה בדבקות הבורא ב"ה.

בדברי החוזה מודגש שכל הפסוק הוא התבוננות – "תתבונן!". אצל הבעל שם טוב ותלמידיו התבוננות פירושה גם הרגשה שאתה נמצא שם, כמאמר הבעל שם טוב "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[כא]. כשאתה מתבונן "בשמים ממעל" אתה בשמים, המקום העיקרי של התגלות רוממות א-ל. מי שמתבונן "בשמים ממעל", ובהתגלות רוממות א-ל שיש שם, נמצא תמיד בעליה, בדבקות הבורא ב"ה.

"ועל הארץ מתחת" תעיין בשפלות גשמית שלך כדי שתהיה שפל בעיניך.

אדם צריך להיות בשפלות – להתבונן בשפלות האדם.

התבוננות בשמים גורמת לעליה ודבקות בבורא והתבוננות בארץ גורמת לשפלות – כך הוא מפרש את המלים "ממעל" ו"מתחת". על ידי התבוננות "בשמים" זוכה לעליה תמידית בנפש, "ממעל", בעילוי אחר עילוי. הביטוי הפשוט הוא דבקות בה' – אך בשביל להיות תמיד דבוק בה' צריך כל הזמן לעלות. מחשבה-התבוננות "על הארץ" גורמת ל"מתחת", שפלות – אתה הכי מתחת, הכי בשפלות. הוא לא כותב כאן, אבל "מתחת" מזכיר את הביטוי "דירה בתחתונים"[ט] – רמז שההתבוננות בשפלות האדם, "הארץ מתחת", מסוגלת להמשיך את ה' לתוך התחתון. התבוננות ברוממות א-ל מעלה את האדם למעלה ואילו התבוננות בשפלות האדם מורידה את ה' למטה – לכן היא הדרך לכתחילה. ה' קשור אליך, ואם אתה באמת בשפלות ה' שוכן אתך – "אשכֹן ואת דכא ושפל רוח"[כב] – יש לו דירה בתחתונים.

איזו התבוננות קודמת?

אם כן, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" כולל את שתי ההתבוננויות היסודיות – ברוממות א-ל ובשפלות האדם. ההסבר מיד מזכיר לנו את המחלוקת בין הרבי ר' אלימלך לאחיו הרבי ר' זושא באיזו התבוננות מתחילים – ברוממות א-ל או בשפלות האדם[כג]. לא כתוב מי אמר מה, כמו שדברנו הרבה פעמים[כד]. לפי דברי החוזה, תלמיד רבי אלימלך, שתי ההתבוננויות הן שמים וארץ, כך שהמחלוקת שלהם היא כמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל מה קדם – השמים או הארץ[כה]. אם "שמים קדמו" (כמו בתחלת התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – מתחילים ברוממות א-ל. אם "ארץ קדמה" (כמו בסיפור השני של מעשה בראשית, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[כו]) – מתחילים בשפלות האדם.

הם באו לשאול את רבם, המגיד ממעזריטש, במה ראוי להתחיל, והוא אמר שאכן לכתחילה ראוי היה להתחיל משפלות האדם, אבל בדורות האלה קשה מאד להגיע בתחלה לשפלות האדם באמת ולכן יש להתחיל מרוממות א-ל. אם אדם יתחיל בשפלות הוא יתבטל לחלוטין, 'אויס-מענטש', לכן צריך מקור אחיזה בשמחה, בהתבוננות המרוממת, כדי להמתיק את עצמת תחושת השפלות. זהו הסדר בפסוק "וידעת היום" ("היום" רומז לימות המשיח[כז]).

התוספת היהודית – "אין עוד"

עד כאן אולי היינו יכולים לפרש בעצמנו. עיקר החידוש שלו הוא בפירוש של ה"אין עוד", חותם הפסוק. קודם כל, עוד לפני שנאמר מה הפירוש – הוא אומר שלא מספיקים שני אלה, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". חשבתי ששלמות העבודה היא התבוננות ברוממות א-ל ושפלות האדם, שתי התבוננויות שמכסות הכל, אבל הווארט כאן שצריך עוד משהו.

הוא לא מביא כאן מקור, אבל בעצם זהו בדיוק מאמר חז"ל[כח] ביחס לדברי רחב לפני שהיא התגיירה. היא היתה מוכנה עוד קודם להתגייר, כמו שמסבירים על לשון חז"ל "גר שנתגייר"[כט] – ולא 'גוי שנתגייר'[ל] – אבל היא אמרה רק "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"[לא] בלי לומר "אין עוד". חז"ל מפרשים שהשאירה "חללו של עולם", לא ייחדה את ה' בחלל הפנוי. התוספת "אין עוד" אומרת שהצמצום לא כפשוטו, שגם בתוך הריקנות – גם בתוך האדם, כאשר הוא מרגיש יש לו חלל פנוי – ה' נמצא, "לית אתר פנוי מיניה"[לב]. זהו היחוד של היהודי, ששם את ה' בתוך החלל, "אין עוד". אם כן, רואים מחז"ל שה"אין עוד" הוא תוספת חשובה מאד – עיקר אמונת היהדות.

"אין עוד" – שלילת המותרות

איך הוא מפרש כאן את "אין עוד" בעבודה?

"אין עוד", לא תהיה מותרות הבא מצד הסטרא אחרא, כמו שאמר עשו "יש לי רב", כי אם כמו שאמר יעקב "יש לי כל".

זהו פסוק עיקרי בתורה, הפסוק של ההתבוננות בשני הקצוות-הקטבים שלה, אבל ההתבוננות עדיין לא מספיקה. כמו שאמרנו, גם רחב הזונה לפני גיורה יכולה להיות במדרגה הזו, אבל בשביל להתגייר ולהיות יהודי שלם אחרי ה"שמים ממעל" ו"הארץ מתחת" צריך "אין עוד" – לוותר על המותרות.

מאד מתאים לחוזה לומר זאת, כי ידוע[לג] שמאז שהיה צעיר, עוד לפני שהגיע לרבי ר' שמעלקא, כל עבודתו היתה פרישות, שמירת העינים כפשוטה – כיסוי העינים במטפחת, הוא לא ראה כלום מאז שהיה צעיר. לכן הוא זכה להיות "חוזה". זו רק דוגמה, חוץ משמירת העינים היו לו ודאי עוד זהירויות – הדרך שלו היתה פרישות (זו היתה קצת מחלוקת בינו לבין הרבי ר' ברוך, כמו בסיפור שסיפרנו הרבה פעמים[לד]).

הדוגמה של בעל מותרות כאן הוא עשו שאמר "יש לי רב"[לה], יותר ממה שאני צריך. לעומתו, יעקב אבינו אמר "יש לי כל"[לו], בדיוק כמה שאני צריך, הוא "שמח בחלקו". בעצם, למי ששמח בחלקו יש הכל – יותר מ"רב". בפשט "יש לי רב" אומר יותר ויותר מהצורך ו"יש לי כל" אומר שהוא מסתפק בחלקו, אבל באמת יש לו הכל. כמו שמפרשים בחסידות "על מנת שלא לקבל פרס"[לז] – שלא מוכן לקבל "פרס" היינו חלק (פרוסה), אלא רוצה הכל, "אנא נסיב מלכא"[לח]. הוא זוכה בכך דווקא כי לא רודף מותרות. הנקודה הזו היא שתפסה את העין שלי כאן, התוספת של "אין עוד", בנוסף ל"בשמים ממעל" ו"בארץ מתחת".

עבודת ה"שוב"

אף שהוא מפרש ש"בשמים ממעל" היינו עליה לדבקות, "רצוא", יחסית לפסוק הראשון כל הפסוק השני הוא "שוב" – זהו היחס בין שני הפסוקים, י לעומת הוה, כנ"ל. היחס בין שני הפסוקים הוא דוגמה חשובה בתורה ל"רצוא ושוב":

ב"אין עוד מלבדו" אין אפילו "שמים" – האדם רץ ממש לעצמות, אפילו לא לגילוי של "רוממות א-ל בעולמות העליונים". הפסוק השני הוא "שוב", שבו גופא יש שתי מדרגות, שמים וארץ. ה עילאה היא עולם הבריאה, מציאות מסוימת של יש, כבר לא אין. ה"רצוא" האמתי הוא "רצוא" של אין, "אין עוד מלבדו", אין שמים, אין ארץ, רק ה' – "גאט איז אלץ" ('ה' הוא הכל').

רבי אייזיק מסביר[לט] שה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה הוא "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט"  ('ה' הוא הכל, הכל הוא ה'') – אלה שני הפסוקים כאן, כפי שאנו תמיד מסבירים. בפסוק הראשון אין שום מציאות חוץ מה' – ה' הוא הכל. בפסוק השני יש מציאות אבל הכל ה' – השמים, הארץ וגם החלל הפנוי. ב"שוב" יש גם שמים וגם ארץ, גם עליה וגם ירידה, אבל סך הכל זהו "שוב" – כמו שכתוב בפרק הראשון של הלל, "המשפילי לראות בשמים ובארץ"[מ], בשביל ה' גם שמים וגם ארץ הם ירידה, הם דורשים ממנו השפלה, "שוב". גם אצל האדם, עבודת ההתבוננות, גם העליה שבה, "בשמים ממעל", וגם הירידה שבה, "על הארץ מתחת", וגם ה"אין עוד", שלילת המותרות – הכל "שוב".

פרישות בדורנו – 'שום דבר לא מעניין אותי'

הכי חשוב לדעת איך מקיימים בדור שלנו את ה"אין עוד" – אנחנו לא דור של פרישות[מא], לא דור של כיסוי העינים. אמרנו שהפסוק השני הוא פסוק של "שוב", להיות בתוך העולם. איך מקיימים היום את ה"אין עוד" שלו?

הקיום הפשוט הוא שכמה שאדם עסוק בעסקים שלו – "אין עוד!". נאמר ככה – 'שום דבר לא מענין אותי. לא מענין אותי מה קורה אם זה לא קשור לה'. אותי מענין לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, אין לי עוד התענינות'.

יש "אין עוד" כפי שהוא התכוון, פרישות מן המותרות בפועל, אבל יש את ה"אין עוד" שלנו. נאמר בצורה גסה קצת: אפילו עם כל התאוות של האדם, בסופו של יום התאוות לא באמת מעניינות אותו. הוא אוכל ועושה עוד דברים, לא מכוון לפרוש, אבל יש נקודה פנימית בלב שהאדם מרגיש – כל זה לא מענין אותי בכלל, רק דבר אחד מענין אותי, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים! בשביל זה אני למטה. שמו אותי למטה, בעולם – "המשפילי לראות בשמים ובארץ" – בשביל לקיים את השליחות שלי, כמו אברהם אבינו, בעל השליחות הראשון בעולם. בשביל זה אני פה – בכל מקום ובכל מצב – ה' שם אותי פה בשביל לפרסם אלקות.

זהו ה"אין עוד" אצלנו, תנועה של "שוב".

"רצוא ושוב" בחיי החוזה

אם נחזור לסיפור שפתחנו, עולה מכאן פירוש טוב:

החוזה התחיל את החיים בתנועה של "רצוא", גם כי הרבי ר' שמעלקא הוא מי שקרב אותו. כמו האחים הקדושים, הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך, גם החוזה הוא אחד משני אחים קדושים – הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג ורבי פינחס בעל ההפלאה. מה היחס ביניהם? "רצוא ושוב". רבי שמעלקא הוא בטול, "אתה הראת וגו'", ואילו בעל ההפלאה כבר טיפוס אחר, מיושב לגמרי – בקושי ידעו אם הוא חסיד או לא. רבי שמעלקא היה בתנועת "רצוא", ואותה החוזה קבל ממנו (בהתאם לטבעו הראשון, כנ"ל).

עיקר מה שהרבי ר' אלימלך נתן לחוזה הוא ה"שוב", שהיה חסר לו בתקופה הראשונה בחיים. אצל הרבי ר' אלימלך כל עיקר ענינו ותפקידו של הצדיק הוא להמשיך גשמיות לצאן שלו, לעם ישראל, לכלל ישראל. בשביל מה גשמיות? "דירה בתחתונים", שידע שבא מה'.

"ברכה והצלחה" – א"י וחו"ל

ראיתי ווארט יפה: הרבי היה מברך כל אחד "ברכה והצלחה". אחד מגדולי הצדיקים – הרבה קודם – אמר ביחס למטבע הלשונית הזו, "ברכה והצלחה", ש"ברכה" היא למעלה מהטבע ו"והצלחה" היא סיעתא דשמיא בטבע[מב]. כשאתה עושה עסק ואני מברך אותך שתצליח הכוונה בטבע, כמו "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מג], סיעתא דשמיא בדרך הטבע.

הוא אומר ש"יברכך הוי' מציון"[מד], ברכה באה דווקא מציון, ארץ ישראל, ואילו חו"ל הוא מקום בו אתה מצליח או נכשל. אם החיים של מישהו הם או הצלחות או כשלונות, זאת אומרת שהוא עוד נמצא בחו"ל. אם החיים שלו הם ברכות על-טבעיות, פחות או יותר, הוא נמצא בארץ ישראל – "יברכך הוי' מציון". הביטוי "יברכך הוי" הוא גם תחלת ברכת כהנים[מה], "עד מהרה ירוץ דברו"[מו], למעלה מדרך הטבע.

כתוב "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל" – הכל מתחיל מ"יברכך הוי' מציון". כלומר, בנים הם ברכה, לא הצלחה. "יברכך הוי' מציון" בגימטריא דעת – זו דעת עליון[מז]. בארץ ישראל יש גילוי של "אתה הראת לדעת" (מוחין דאבא, סוד ה-י של שם הוי', כנ"ל) ובחו"ל נדרשת עבודת "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

מה באמת מענין אותך?

הוא אומר "מותרות הבא מצד הסטרא אחרא" ולפי ההסבר שלנו היינו דברים שבאמת מעניינים אותך. אם משהו אחר באמת מעניין אותך – זהו סטרא אחרא. אפשר להדגים זאת מעוד ווארט יפה בסיפור של החוזה[מח]:

פעם אחת כמה חסידים כתבו קוויטל לשלוח אליו. כשכל החסידים חתמו על הקוויטל היה גם איזה גביר שבקש שיוסיפו את שמו. כאשר החוזה, שנקרא על שם הראיה שלו, קבל את הקוויטל ועבר על השמות הוא רואה שכולם בסדר, יהודים יראים ושלמים. אך כשהגיע לשמו של אותו גביר הוא צעק – 'מה הנואף הזה עושה כאן?!' הדברים הגיעו בחזרה לאותו גביר, שכמובן אף אחד לא ידע מה הוא עשה. מתוך שהרבי קורא לו "נואף" הוא קבל הרהור תשובה ומיד נסע ללובלין – נכנס לרבי, נפל לפניו ובקש שיתן לו תשובה. הרבי אמר – 'לך מכאן, אתה לא רוצה לעשות תשובה באמת!'. הוא בכה והתחנן, אבל הרבי לא רצה להתייחס אליו. כשהוא קם מהארץ הוא ניער את האבק מבגדיו, מהקאפטן שלו, והרבי אמר לו – 'עדיין מענין אותך שהבגד יהיה נקי, זהו סימן שאתה לא רוצה לעשות תשובה באמת'. החוזה ראה שעדיין מענין אותו משהו אחר – משהו פשוט, להוריד את האבק מהבגד. אי-התעניינות בשום דבר אחר נקראת "אין עוד".

סיכום

שוב, בהתחלה היה אצל החוזה "רצוא", "אתה הראת לדעת" – הוא נכנס ושומע "אין כאלהינו" של המגיד, רואה את כל הפמליא של מעלה ("אתה הראת") ומתעלף. אחר כך, אצל הרבי ר' אלימלך הוא קבל בעיקר את ה"שוב", ה"וידעת היום", והוא אומר שכלולים בו שלשה דברים – "בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד", הכל חלקי ה"שוב".

יהי רצון שנזכה ל"רצוא ושוב" בשלמות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• 'בטלן' הוא מי שיש לו "רצוא" אך חסר לו ה"שוב".
• היחס בין הפסוקים "אתה הראת לדעת" ו"וידעת היום" הוא י ו-הוה – "רצוא ושוב".
• התבוננות ברוממות א-ל מעלה את האדם להדבק בה' והתבוננות בשפלות האדם ממשיכה את ה' לתחתונים.
• בדורנו, "היום", יש להתחיל את ההתבוננות ברוממות א-ל כדי לא להתמוטט מההתבוננות בשפלות האדם.
• גם גר לפני גיורו יכול להתבונן "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – היחוד היהודי הוא התוספת "אין עוד".
• ב"אין עוד" ממשיך יהודי את ה' גם ל"חללו של עולם" – גם למקומות הריקים בנפשו ובמציאות.
• ב"רצוא" "אין עוד מלבדו" וב"שוב" יש שמים וארץ.
• בדורנו הפרישות אינה בגשמיות אלא בנפש – עם כל התאוות, על האדם לחוש ש'שום דבר לא מעניין אותי באמת חוץ מהשליחות שלי, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים'.
• בחוץ לארץ עוסקים בהצלחה שעל פי דרך הטבע אך בארץ ישראל נמשכת ברכה שלמעלה מהטבע.