1

שבת חזון, ט' מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

פרנסה במשנת החוזה מלובלין

חזרה מפי הרב (מוצאי ט"ב נדחה)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

...שפע גשמיות לפעמים צריך דוקא בהצנע לכת שלא תהי' קטרוג על זה [כמו שלמדנו בשיעור באנגלית, "עשות משפט אהבת חסד והצנע לכת" הם תיקון המעשה, הרגש והשכל. אם כן, "הצנע לכת" היינו בחינת חב"ד. "הצנע לכת" הוא ה-ה של תשובה, כמו שבאר הרבי ר' זושא – מובא ב"היום יום" לעשי"ת – כי חב"ד הוא "אור המאיר לעצמו". לכאורה שני הפכים – "הצנע לכת" הוא האור הכי מופנם ו"שפע גשמיות" הוא הכי מוחצן. לכן בחב"ד, בדורות הראשונים עכ"פ, לא שמו דגש על שפע גשמיות – כי העיקר הוא הפנימיות, אבל יש קשר ביניהם. הוא כותב ש"לפעמים" כך, אך לא תמיד. מההמשך משמע שאותו "לפעמים" הוא הכלל, ויש יוצא מהכלל. על כל פרנסה – עושר, הון – יש הרבה קטרוג, עין הרע למטה וקטרוג למעלה, בודקים בציציות. אם ה' הביא אותך לעולם הזה צריך חיי וצריך בני. גם פרנסה – "מאן דיהב חיי יהב מזוני" – אבל פרנסה ברווח היא כבר מעבר להכרח. בפשט כשאומרים "בני חיי ומזוני רויחי" ה"רויחי" הולך על ה"מזוני" – רק דורשים על הכל – והוא 'בקשיש'. לכן יש קטרוג וצריך להצניע. בחב"ד ה"הצנע לכת" הולך על כל המצוות ומעשים טובים שהאדם עושה. הוא כותב שם שהחסידים הראשונים היו מצטערים אם משהו מהם היה מתגלה. בכל אופן, הוא מקשר למה דומה – הצנע והצפנה.], וזה להעשיר למי שרוצה יצפין הדבר לשון ותצפנהו [רומז בפירוש למאמר חז"ל "הרוצה להעשיר יצפין", אך בהמשך מביא הרבה פעמים, וזו וודאי כוונתו – "שלחן בצפון". מצד אחד, הזר של השלחן הוא כתר מלכות – מלכות היא כן בפרהסיא, באתגליא, "עלמא דאתגליא". אף על פי כן צריך להצפין. יש פסוק מיוחד שהעושר מצפון – "מצפון זהב יאתה". אך גם "מצפון תפתח הרעה" – הקטרוג על הזהב שבא מהצפון. לכן צריך להצפין-להצניע. עיקר החידושים שלו הם הפסוקים שמביא. מביא "ותצנפהו" שנאמר על משה רבינו, "ותרא אתו כי טוב הוא" – יש פה איזה חב"ד, משה הוא הדעת. למה הצפינה אותו? כי יש פה קטרוג, לכן מביא את הפסוק על פי פשט – שהצפנה היא נגד קטרוג. בספר על עסקים צריך פרקים, ותחת כל אחד לשים את הענינים שלו. שייך לפרק "הרוצה להעשיר יצפין". יש עוד פרק, "בני חיי ומזוני". ההבדל בין צפן ל-צנע הוא פ ו-ע, שתי אותיות סמוכות, שגם מתחלפות בסדרן באיכה שקראנו היום. סך כל אותיות צפן-צנע הן צפעֹן, כמו שקראנו היום על "נחשים צפעונים אשר אין להם לחש".], [כדרכו מביא איזה פסוק, שעל פי פשט לא ברור הקשר – אומר 'תורה מן השמים', בדרך מעבר.] וזה י"ל למען יחלצון ידידיך [פסוק בתהלים ס.] שיחלצו העולם מכל שפלות ורע וחטאים [שכל העולם, כל היהודים, נחלץ מהשפלות השלילית, מהרע והחטאים.] שיהיו ידידיך [ברגע שנחלץ נחזור להיות ידידיך. במאמר חז"ל עם ישראל נקרא "ידידים" בהקשר של בנין המקדש, עבורו נברא הזהב – כנראה לזה שייכת כל הפרנסה.], הושיעה ימינך, פי' כמו למימינים בה פי' השפע עקרית ["אורך ימים בימינה" – גם חיי, אבל חז"ל אומרים שבעיקר לעולם הבא, רוחניות, "נטה ימינו וברא שמים". הצפון הוא כמו "נטה שמאלו וברא ארץ".], וענני [כתוב "ועננו" וקרי "וענני". הכוונה שבנוסף לשפע העיקרי, הימין, "וענני" גם בגשמיות, השמאל.] גם בענין גשמיות [הצדיקים אהבו גשמיות כי "אשת חיל עטרת בעלה" ולעתיד לבוא השמאל יעלה על הימין, כמו שתהיה הלכה כבית שמאי וכו'. יש לנו ארבעה פרצופים של עולמות קנין-בנין-מנין-ענין. עולם הענין הוא "אף עשיתיו" – עשיה שיש בה "אף" – ושם יש "וענני". גם לשון ענן, שהוא חשך. בכל אופן, "ענני" – תענה אותי – בא לרבות את הגשמיות, ברמז ובקיצור.], וע"כ אומר הדבר בהצנע במלה אחת, וענני [חלק ממדת הצניעות היא לקצר. יש את המעלה של "תפלה קצרה". כאשר משה רבינו מתפלל על "חיי" לאחותו מרים מתפלל תפלה קצרה, "אל נא רפא נא לה". כאן מפרש "וענני", שבמלה אחת – בלי לפרש – כולל את השמאל ומצניע אותו. אפשר לומר שכאשר חסיד ממשיך גשמיות הוא מצניע אותו ברוחניות. לא שאין רוחניות – אדרבא, השפע העיקרי הוא הרוחניות, וכל מי שרוצה גשמיות צריך על כל פרוטת גשמיות הרבה שקלים של רוחניות.].

עד כאן פשט כאן. אבל אם נחזור לפרק – הפרק הוא "הרוצה להעשיר יצפין". אם כבר מדברים על הצפון, כמו מה שראינו בשיעורים של "לוז", דברנו הרבה על המחנות במדבר, החדשים והחושים. הצפון הוא חדשי החורף – שלשת הדגלים שבצפון, דן אשר ונפתלי. דגל מחנה יהודה הוא האביב, המזרח. דגל מחנה ראובן הוא הדרום, דגל מחנה אפרים המערב ודגל מחנה דן הצפון. לפי הקבלה זו, הקבלה פשוטה בקבלה, פרנסה היא ברכת חורף דווקא. כל השבטים במחנה דן הם בני השפחות. דן עצמו נקרא "ירוד שבשבטים" וגם אשר ונפתלי הם בני השפחות. הייתי יכול לחשוב שזבולון, שעושה מסחר, הוא העשיר בין השבטים, וגם על יששכר כתוב ש"עתיר בנכסין" – שניהם ב"דגל מחנה יהודה", אך לא בצפון אלא במזרח. אם יש ארבעה דגלים, וזהינו שהצפון הוא הפרנסה – "שלחן בצפון", "הרוצה להעשיר יצפין" – מתבקש מיד להקביל את שאר השבטים לברכות. יש רק שלש ברכות בגשמיות – בני, חיי ומזוני. בני ברור שבמערב, "דגל מחנה אפרים", כי החוש של אפרים הוא חוש התשמיש, וגם חוש הריח וחוש השינה – שני השבטים האחרים בדגל מחנה אפרים – קשור לזיווג וממילא לבנים. כל דגל מחנה אפרים הוא מבני רחל – יעקב מתאהב בה לשם בנים. ה' עשה אותה עקרה, קשה להוליד ממנה, אבל היא ענין הבנים. גם רוח המערב – "שכינה במערב", שכינה זו רחל, ושם השמש באה, ביאת השמש, סוד הביאה. לכן הראש שם הוא אפרים – חוש התשמיש. כנגדו המזרח – "ממזרח שמש עד מבואו" – שהאור שזורח בבקר הוא חיי, אור לעולם הוא חיים לעולם. אם כן, יהודה-יששכר-זבולון הם חיי, הצפון הוא מזוני והמערב הוא בני. נשאר הדרום – הוא כאן הימין, "הושיעה ימינך", "הרוצה להחכים ידרים". כמו שהבעש"ט אומר שהמצוה הראשונה היא להיות פקח, וכנראה בלעדיה אי אפשר לזכות לאף אחת מהברכות האלה. יחד עם תפלה לבני חיי ומזוני צריך להתפלל גם על חכמה, שיהיה לי גם שכל. זהו פרק שלם, דרוש שלם, איך להקביל את הברכות – השפע – לארבעת הדגלים. הולך טוב עם החושים, יותר טוב אפילו מהשבטים. הדבור נותן חיים דווקא, "נפש חיה" – "רוח ממללא" – יהודה. הדיבור והמחשבה וההילוך הם חיים ואילו ראיה-שמיעה-מעשה הם חכמה – ראיה היא חכמה, שמיעה היא שכל ו"כלם בחכמה עשית". כל הקיץ הוא חכמה. כמו שאמרנו – תשמיש, ריח ושינה הם בני. בצפון, מיהו גביר? מי שיודע לכעוס, לאכול ולצחוק – אלה החושים של המזוני ("שלחן בצפון" הוא האכילה).

יש נושאים שחוזרים. הווארט שני כאן שייך כבר ל"בני חיי ומזוני" (שכבר דברנו עליהם גם בקטע הראשון). אמרנו שבני-חיי-מזוני שוה ברא – "בראשית ברא". אם מוסיפים חכמה הכל עולה חיה במשולש, חיים נצחיים וכו'.

... בני חיי ומזוני במזלא תליא [מחדש חידוש חשוב:] ודאי גם זכות מועיל ["זכות מועיל" רת"ס מזל, וה-זכות יוצאת מ-ז של מזל. עיקר המזל הוא המזוני – ל-נ מתחלפות באותיות הלשון וגם ב-למנר. בשני השרשים ה-מ נוספת – מזוני הוא זן ומזל הוא זל.] כמו שאמרו רז"ל על רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד [פסוק שמביא בתניא אגה"ק כז על הסתלקות הצדיק, כשאומרים שחיי הצדיק הם אמונה, יראה ואהבה. על אמונה מביא "וצדיק באמונתו יחיה", על יראה "יראת הוי' לחיים" ועל אהבה מביא פסוק זה – "רודף צדקה וחסד ימצא חיים", מביא עד כאן כי רוצה להוכיח שחיים. אבא של הרבי אומר שזה סדר המדות למפרע – יעקב הוא האמונה, יצחק היראה ואברהם הוא האהבה. על אהבה מביא "רודף צדקה וחסד" – אהבה היא חסד. מכאן אני לומד שעיקר הזכות של הפרנסה היא זכות האהבה והחסד. כלומר, צריך להיות טוב לב, לב רחב. הוא רוצה להסביר ש"חיים צדקה וכבוד" הם גופא כנגד חיי-מזוני-בני.] הקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה [הוא רודף צדקה ומוצא צדקה – רודף לתת צדקה, ומוצא שיהיה לו הרבה כסף לתת.]. ואנו פרשנו שקאי על בני חיי ומזוני וזהו חיים צדקה הוא מזוני וכבוד הוא בנים שיכבדו אותו שיקימו מצות כבוד אב [אם כן, עדיין קשה, למה אמרנו ש"לאו בזכותא תליא מילתא". קודם כל, לפי מה שפרשנו שדווקא מדת החסד – שהוא רודף צדקה וחסד – זו יותר מסתם זכות. הוא לא עושה רק לצאת ידי חובה, אלא לצאת ידי חובה בהידור גדול. כך אפשר להסביר פשט – שלצאת ידי חובה זו זכות שלא ממשיכה מזוני, אבל "רודף צדקה", כמו שלמדנו באגה"ק על "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", יותר מחומש, זו זכות שמגיעה למקום של המזל. יחד עם התניא – מאד מובן.] כ"א כוונתם לא בזכותא תליא, גם אם אין אדם כדאי יכולים להמשיך לו מן המזל [עדיף שתהיה לו זכות, אבל ה' חפץ חסד וגם אם אין לו זכות – אפשר להמשיך מהמזל. מהו המזל? זה העיקר – כולם רוצים מזל...] הוא המקור של הוי' לעשות חסד כי חפץ חסד הוא פי' שומר [כמו "ואביו שמר את הדבר".] ומצפה ית' לעשות חסד [מהמקום הזה כולם יכולים לקבל, גם מי שאין לו זכות. לכן אמרו ש"לאו בזכותא" – לאו דווקא בזכותא, כי מהמזל כולם מקבלים. שייך לאחד מעניני מגלת איכה – בתהלים כתוב "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו", זהו המזל ממנו כולם מקבלים, ובאיכה צמצום של "טוב הוי' לקויו לנפש תדרשנו". הזכות הוא הקו – "לקויו" – והמזלא הוא המקיף. המזלא ממשיך לכולם, והקו שנמשך ממנו הולך רק לקוויו.].

נלמד עוד קטע:

והנה בהוי' מרומז בני חיי ומזוני כי בלא זה לא הוה הוי' כלל [אין הויה במציאות בלי שלשת אלה.] כי צריכים כולם לחיים וכן להמזונות וכן לבנים ע"כ תלא ית' אותם במזל במקום שלא יהיה קטרוג כדי להיות קיום העולם [זהו הכלל. הדוגמאות בגמרא הן יוצא מן הכלל – של מישהו שיש לו זכות אבל אין לו מזל. היוצאים מהכלל הם לסבה נסתרת – תיקון מיוחד של הנשמות האלה.], וכן י"ל כי בני מרומז בהוי' כי מי שיש לו בן מל אותו, ובמילה מרומז הוי' כדאיתא על מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה, ס"ת הוי' [כמו שכתוב בכל דרושי דא"ח. המילה אפילו גבוהה משם הוי', אבל בכל אופן רומזת לשם הוי'. כאן מסביר שהוי' היינו ההתהוות, הויה, קיום.] ברוך הוא וכן חיי מרומז בו כי הוא עץ חיים [כנראה מתכוון שבקבלה כתוב ש"עץ חיים" הוא שם הוי', והוא מקור החיים. ועוד משהו:] וכן שורש דיסודות [ארמ"ע, כנגד י-ה-ו-ה.] שהחיות תלוי בהם שורשם הוא הוי' ב"ה [אחד היסודות שלנו הוא שארבעת היסודות הם פחמן, חמצן, מימן וחנקן. כל אורגניזם חי חייב את כולם – במיוחד הפחמן, האש, ה-י, אבל את כולם. דומם לא צריך את כל אלה, אבל דבר חי צריך את כל ארבעת אלה.]. וכן מזוני ברכת ה' היא תעשיר ["ברכת הוי' היא תעשיר" עולה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – "'בכל מאדך' בכל ממונך", קשור לרדיפת הצדקה שהסברנו לעיל, שהיא ממשיכה את הברכה כנ"ל.].

עד כאן בקיצור מה שלמדנו. העיקר לחשב את הפרקים, כפי שאמרנו.