מבחר שיעורי התבוננות חלק ל"ב

שיעור ו' – המשך טעמי הרס"ג

בוקר טוב,

נתחיל הבוקר עם ענין בחסידות. מבין עשרת הטעמים של תקיעת שופר שמונה רבינו סעדיה גאון – העיקר הוא הטעם הראשון האומר שתקיעת השופר בראש השנה באה כדי להמליך את המלך עלינו!

בלשון החסידות נאמר שתקיעת השופר באה כדי להמשיך עלינו את המלכות משורש המלכות, מהשורש העליון של המלכות בעצמות ה'. כאמור, בכל שנה ושנה, לפני ראש השנה, המלכות מסתלקת ועולה להכלל בשורשה – ועל ידי תקיעות השופר צריכים אנו להמשיך אותה, לגלות אותה מחדש! ושוב, זאת עיקר העבודה של ראש השנה. ע"פ פשט, בעבודת הנפש – עושים זאת על ידי קבלת עול מלכות שמים. מקבלים את המלך וביחד עם קבלת מלכותו של המלך מבקשים שה' יזכור אותנו לטובה. ואם כן, אנו תוקעים בשופר וזה האות והסימן וגם הסגולה כדי להגיע לפני ולפנים אל המלך – ולהמשיך את המלכות משורשה הנעלם של המלכות בעצמות ה'! ושוב, זהו הכלל של השופר בעבודת ראש השנה!

והנה, אחד שאינו רגיל ללכת בדרך החסידות – ויש בזה סיפורים על גדולי ישראל המספרים שהחסידים היו מתבוננים ומאריכים ועושים הכנות רבות לפני התקיעות. מסופר על ר' חיים מבריסק, שהיה צדיק גדול מאד (סיפר זאת הרב סולוביציק) שאומר: מה אתם שוקעים בכל כך הרבה כוונות – מה אתם עושים שם החסידים? כלומר, הוא פשוט תמה איך החסידים עובדים את הקב"ה וכו' – הרי כאשר אני בא לתקוע בשופר – אני יהודי מאמין ואני תוקע בשופר בראש השנה בגלל שרחמנא אמר תקעו! אלו בעצם דברי הגמרא – למה אתה שואל למה תוקעים בשופר? הרי "רחמנא אמר תקעו"! ואם כן, יש מצוה בתורה לתקוע בשופר – ומה צריך יותר מזה? לא כתבו שם שצריך לכוון כוונות ולהתעמק בקבלה – הרי המעשה הוא העיקר!

ושוב, לאור מה שהחסידות בעצמה מסבירה – שהרי העיקר זה קבלת עול מלכות שמים – אזי טענות אלו לכאורה בצדק נאמרו, צודק 100%! ואם כן, קבלת עול מלכות שמים, כפי שגם נראה בהמשך, בטעם השלישי של הרס"ג שאומר שהתקיעה באה לשחזר את החויה של מעמד הר סיני – ששם עיקר החויה זה "נעשה ונשמע" – וממילא, הנעשה שלפני שנשמע הוא "רחמנא אמר תקעו" וזהו, נקודה!

י' טעמים – ושוב, רבינו סעדיה גאון פעל אומנם לפני התגלות הקבלה ולפני התגלות החסידות – והוא האומר שלפני התקיעות צריך לחשוב עשר פעמים על עשרה טעמים וכו' – כלומר, לא רק לתקוע! דומה הדבר בעקדה – שם מסופר על האיל אחר (אחר = יצחק עם הכולל) שנאחז בסבך בקרניו – כלומר, שכל העסק הזה קצת מסובך. ואכן, אם יודעים טוב לכוון זאת כנגד עשרת הספירות זה כבר נעשה הרבה יותר פשוט! אבל כאשר רק קוראים את עשרת הטעמים בהתחלה – אזי זה בגדר "נאחז בסבך בקרניו"! ושוב, יש כאן ענין מסובך – אבל "רחמנא אמר תקעו" = 1116 = "בראשית ברא" = "לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי"! ואם כן, הביטוי הזה שוה בגימטריא לשתי המילים הראשונות של התורה כלומר, כך התורה פותחת: "רחמנא אמר תקעו" זהו!

ככה – ושוב, המצוה הראשונה, מצוות היום בשופר! למה? ככה! ככה כתוב בתורה! וכן, ידוע מהבעש"ט שהביטוי "ככה" הוא ראשי תבות: "כתר כל הכתרים" כלומר למעלה מטעם ודעת לגמרי. כלומר, אם התורה אומרת אז ככה זה צריך להיות – ואין מקום לשאלות נוספות! ושוב, אם התורה אומרת אז ככה – מה צריך יותר מזה! ואם כן, זה קצת מסבך את ה"ככה" שעושים ממנו ראשי תבות אבל מה אפשר לעשות? זה ככה!

והנה, הרבי הקודם, הרבי הריי"ץ, אמר פעם שעיקר החסידות: "זה ככה ולא אחרת"! ושוב, כמה שחסידות זה חסד וטוב ו"טוב טעם ודעת", שזה גם כולל "שכל טוב" ורגש טוב – והכל זה אך טוב, שופע טוב – אבל תכליס זה כלשון הפסוק בסיום קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"! "כָּל הָאָדָם" = 100! וכן, ר"ת "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" זה ככה! ככה ולא אחרת שהרי: "רחמנא אמר תקעו" = "בראשית ברא"!

נעשה ונשמע – והנה, הענין הזה של "רחמנא אמר תקעו" שייך גם לטעמים של הרס"ג ובודאי שייך לטעם הראשון שזה – המלכת המלך וכן, שייך גם לטעם השני, וגם לטעם השלישי! ואם כן, בכל אחד משלושת הטעמים הראשונים של רס"ג יש בפנימיות את ה"ככה"! כאמור, הטעם הראשון אומר שתקיעת השופר באה להמליך את המלך. איך ממליכים אותו? ממליכים אותו על ידי שמקבלים את מלכותו! וכן, לגבי מלך בשר ודם – מכתירים אותו ושמים כתר על ראשו "אין כתר אלא למלך"! והנה, קבלת מלכותו של המלך העליון זה גם כולל חזרה בתשובה – זה הטעם השני. הטעם השלישי של תקיעת השופר ענינו לשחזר את מעמד הר סיני שגם שם נשמעה תקיעת השופר. עיקר השיחזור של מעמד הר סיני זאת החזרה על האמירה שלנו: "נעשה ונשמע" – בקדימת הנעשה לנשמע!

ואם כן, בכל אחד משלושת הטעמים הראשנים – יש את המרכיב הפנימי הזה של "רחמנא אמר תקעו"! ובכל אופן, היות שהרס"ג אינו כותב בפרוש – מה פתאום אני ממציא לך עשרה טעמים שהרי, אולי לא צריך שום טעם – דיינו ש"רחמנא אמר תקעו"! ואם כן, היות שהרס"ג אינו אומר כך והוא כן רוצה לכתוב לנו עשרה טעמים, ש"נסתבך" קצת לפני תקיעת שופר. ומתוך כך יש לומר שהסימן הזה של "רחמנא אמר תקעו" שזה "ככה" העומד למעלה, למעלה מטעם ודעת, מקיף מעל עשרת הטעמים. וכידוע אצלנו, העשרה טעמים כולם הם פרצוף הבא לאפשר לנו לקבל קצת טוב טעם ודעת לגבי תקיעת השופר. והנה, אפשר להסביר שאצל התוקע העיקר הוא "רחמנא אמר תקעו" (כמו ביובל, שהמצוה היא על התקיעה), אבל אצל השומעים (כמו בראש השנה, שהמצוה היא "לשמוע קול שופר") כבר יש טעמים ("ונשמע", עם דערהער פנימי, אחרי "נעשה" בתקיעה עצמה).

חד ולא בחושבן – נחזור, לפני שיש פרצוף יש ספירה ולפני שיש ספירה יש נקודה ויחסית הנקודה היא "רחמנא אמר תקעו" וכאמור, הנקודה הזאת עומדת כמקיף רחוק על גבי כל הטעמים בסוד ה"אין", הפלא, המדרגה האחד עשרה, 1 למעלה מ‑10 שעליה נאמר: "אנת הוא חד ולא בחושבן", "אחד האמת" שלפני "אחד המנוי" וכאמור, כל ענין תקיעת השופר הוא להוציא את אות א הפשוטה, אלף פלא, שלפני שאר כ"ב אותיות האלף בית של לשון הקודש כלומר, את ה"חד ולא בחושבן"!

ושוב, הרי לא צריך שום טעמים – שהרי זה למעלה מטעם ודעת! וממילא, ה"חד ולא בחושבן" זה ודאי לשון הגמרא: "רחמנא אמר תקעו" – כלומר, לא צריך שום טעמים שהרי זה למעלה מטעם ודעת!

ושוב, אותו אין שאמרנו, אותה אות א שאמרנו, אות אלף הפשוטה – שמיקומה לפני אות א' הראשונה של הא"ב – אותה מוציאים בקול השופר הפשוט כשתוקעים – ונקראת בחסידות אות "אלף פלא"! נחזור, אות אלף פותחת, מתחילה, את סדר אותיות הא"ב שהוא כבר נקרא אחד המנוי! ושוב, ה"חד ולא בחושבן", זה אלף בהיפוך אותיות – פלא! ומוסבר בחסידות ששתי הבחינות האלה של אלף ופלא – הן שתי בחינות של התורה כלומר, מה שהתורה מתרגמת לנו את דבר ה' – זה אות א (המנוי) אלף מלשון "אאלפך חכמה". אבל מה שהתורה מושרשת בעצמות, ומהיותה ממוצע המחבר בין עצמותו יתברך ובינינו, הרי כממוצע המחבר היא מורכבת משני מרכיבים. מרכיב אחד הוא הצד שאחוז בקצה העליון – ואילו המרכיב השני הוא הצד שאחוז בקצה התחתון. ושוב, כל אחיזה של הממוצע היא בחינה, תכונה, מיוחדת של הממוצע. ואכן כתוב, שלגבי התורה – איך שהיא אחוזה בשתי הבחינות האלה: אחוזה "בעצמות ה'" ואיך שהתורה אחוזה ב"ראשית השכל הנברא" הרי אלו שני ההפכים של "פלא, אלף"!

אלף פלא – מוסבר בקבלה, ששתי בחינות אלה: "פלא, אלף" אלו שתי בחינות של "חכמא סתימאה"! וכשנאמר "אוריתא מחכמא נפקת" – מסבירים שזאת אינה החכמה הגלויה אלא החכמה הסתומה שבתוך הכתר. והנה, בחכמה הסתומה יש בחינה תחתונה הנקראת "כח המשכיל" שהוא "המאלף" את השכל הגלוי. וכן, ישנה גם בחינה עליונה, כאשר החכמה סתימאה עולה להכלל בתוך הכתר שבכתר – ה"ככה".

רדל"א – לגבי ה"כתר שבכתר" יש שני פרושים: או שזה הגלגלתא דאריך אנפין או משהוא יותר גבוה. רדל"א – הראש שאינו יודע את עצמו ואינו נודא לזולתו! כלומר, שהחכמה סתימאה נכללת ברדל"א, בחכמה של רדל"א – ושמה היא כולה "פלא", פלא עליון!

אלף פלא – ואם כן, בזכות זה, בכח זה של התורה – יש את בחינת ה"פלא" של התורה וגם בחינת ה"אלף" של התורה, "אאלפך חכמה" של התורה. וכאמור, מכח זה מסוגלת התורה לחבר בינינו לבין ה'! וכל זאת במיוחד מכח זה שאומרים את הפסוקים, פסוקי התורה של מלכויות, וזכרונות ושופרות! פסוקים אלו עולים עד העצמות בסוד "פלא". ואכן, כתוב בחסידות שכאשר אומרים את הפסוקים צריך לחשוב שבכל פסוק יש את שני המימדים האלה של פלא ואלף! ושוב, הפלא זה איך שהפסוק עולה ונכלל בעצמות והאלף זה איך שהשפע יבוא לידי ביטוי במציאות במשך כל השנה הבאה עלינו לטובה!.

עורך דין – ושוב, מוסבר בחסידות שאמירת הפסוקים – זה להביא לקב"ה ראיות. כלומר, הפסוקים כאן זה כמו עורך הדין שמייצג אותנו לפני ה' – אלא שכאן כל אחד מאיתנו צריך להיות עורך דין בעצמו לפני ה'! ואם כן, עורך הדין צריך לפתוח ולעיין בספרי חוקי המדינה. יש ספרים – ועורך הדין צריך לפתוח את הספר לפני השופט ולהקריא ולומר בפני השופט מה כתוב בספר החוקים – איך הוא מבין מה כתוב בספר. ואם כן, זה נקרא שמביאים ראיה מן התורה! ושוב, זה הלשון של החסידות והענין הוא כאילו שהאוירה, הראש, צריך להיות שכאילו מביאים לה' ראיות מן התורה מתורת ה'!

וממילא, צריכים להוכיח לו כביכול מתוך התורה שלו – שאתה רוצה למלוך עלינו! ואתה ודאי גם רוצה לזכור אותנו לטובה וכן, שאתה בעצמך קבעת את הסדר – שהדרך להמליך אותך עלינו ולהזכר לפניך לטובה – הוא באמצעות השופר – שהשופר כאן היא התורה בעצמה! וכאמור, יש בזה "יורה ומלקוש" – כפי שנמשיך להסביר בהמשך בע"ה!

הוכחות – נחזור, פתחנו ואמרנו שלפני עשרת הטעמים של הרס"ג – יש את ה"חד ולא בחושבן" שהוא הפלא, הככה, ה"רחמנא אמר תקעו"! והנה, על ידי זה וביחד עם פסוקי התורה, שבטבעיות גמורה אנו יודעים שגם אותם רחמנא אמר! ובודאי יש לו גם איזה "כיף", שהרי הוא תלמיד חכם ומביאים לו ראיות מן התורה, מן התורה שלו: בתורה שלך כתוב כך וכך וזה גם מזכיר את החיוך ואת אמירתו במקום אחר: "נצחוני בני"! זו בפרט דרכו של הבעש"ט באמירת התחנונים כמודפס בסוף ספר כתר שם טוב. שם כתובים הרבה תחנונים אל ה' והכל מבוסס על הוכחות "מן התורה שלך"!

ושוב, אתה אמרת בתורה שלך כך וכך – עכשיו תעשה את זה! על דרך הביטוי החסידי: הרבי הבטיח הרבי יקיים! אתה אמרת כך וכך – נראה אותך מקיים זאת עכשיו! וכידוע, שגם בדרך של תביעה – יש הרבה הפכים – גם תובעים חזק, גם עושים דין תורה וגם מתחננים חזק – עם דמעות שליש – ובכל אופן – אחד אינו סותר את השני!

המלכת המלך

ואם כן, אחרי ה"חד ולא בחושבן" – אנו חוזרים לטעם הראשון של רבינו סעדיה גאון, שתקיעת השופר באה להמליך את ה' עלינו! כלומר, נתפס בשכל שאנו באים כאן ועכשיו להמליך את ה' עלינו! וכאמור, להמליך את ה' עלינו זה להמשיך את המלכות משורשה העליון בעצמות ה'!

ואם כן, זאת סוגיה מאד גדולה בחסידות המסתובבת מסביב לציר של כל החילוקים שיש בין המלכות לשאר הספירות כולן! ואם כן, היות ויש לנו עבודה מיוחדת בראש השנה – להמשיך את המלכות מהשורש – אזי עלינו להבין קודם כל במה המלכות אחרת מכל שאר הכוחות בנפש. ושוב, אם לא נבין את המיוחד שיש במלכות – וההבדל שיש בין המלכות לבין השאר לא נוכל לתפוס בה בשורשה – ולהמשיכה למטה!

לשונות – והנה, ישנם מאמרים בהם הרביים מסבירים שיש שבעה חילוקים בין המלכות לבין שאר הספירות! והנה, המלכות חלוקה בשורשה מכל שאר הספירות. אנו נפרט כאן שבעה לשונות שבמיוחד שייכים לסגנונם של הרבי הקודם הריי"ץ ושל הרבי הרש"ב. מסביר הרבי הקודם, א, שהמלכות מובדלת משאר הספירות בשורשה! אח"כ יש לשון האומרת: ב, שהמלכות אחרת ומובדלת מהשאר במהותה! אח"כ יש ג, מה שהמלכות נפרדת ומיוחדת במציאות מהותה!

נמשיך להציג את שבע הלשונות: ד, אח"כ יש מה שהמלכות מיוחדת בהתעוררותה! ה, אח"כ יש מה שהמלכות מיוחדת באופן התעוררותה! ו, ויש מה שהמלכות מיוחדת בהתגלותה! ז, ויש מה שהמלכות מיוחדת באופן התגלותה!

אם כן, יש כאן בעצם ארבעה מושגים ראשיים ויש בהם גם פירוט פנימי. יש מושג "שורש": השורש של המלכות; המהות של המלכות; הדרך לעורר את המלכות; הצורה בה המלכות מתגלה. ושוב, יש: שורש, מלכות, התעוררות, התגלות!

וכן, בכל אחד משלושת התאורים המודגשים כאן יש שני אופנים פרטיים:

במלכות יש: עצם המהות שלה, שבעצם המהות שלה היא אחרת משאר כל הספירות ; ויש: המציאות של מהותה!

בהתעוררות של המלכות יש: עצם ההתעוררות של המלכות, או התכונה העיקרית של ההתעוררות שלה; ויש את האופן הפרטי של של ההתעוררות שלה!

בהתגלות של המלכות יש: עצם ההתגלות של המלכות; ויש האופן הפרטי של ההתגלות שלה! ושוב, יש עיקר או דרך ההתגלות שלה ויש גם את האופן המסוים, הפרטי, הדווקאי – שבאופן זה המלכות מתגלה!

ואם כן, בסה"כ יש כאן שבע לשונות של הבדלים בין המלכות לשאר הספירות. בהסבר שלו הקדמנו את השישה הראשונים – שיש להתבונן בהם ולהבינם ואחר כך מתוך השישה הראשונים נגזר האחרון, השביעי! וכן, מובן שכל הסדר הזה הוא סדר של מלמעלה למטה. כלומר, המדרגה העליונה של המלכות היא בשורשה, איך המלכות מושרשת בעצמות ואילו המדרגה התחתונה מדברת על האופן, בסוף – שהמלכות תתגלה עלינו! כלומר, איך אני חווה את התגלות המלכות!

 

מקום כבודו – ושוב, ההתחלה זה איך המלכות נמצאת אצל ה', איפה היא נמצאת: "איה מקום כבוד המלכות"? נחזור, אם רוצים להמשיך את המלכות אזי הדבר הראשון שיש לדעת את: "איה מקום כבודו"? שהרי, אם רוצים להמשיך משהו – צריך קודם כל לאתר אותו, לאתר את המלכות במקומה העליון! ידוע ש"אתר" הוא ראשי תבות: אמונה, תענוג, רצון! לית אתר פנוי מניה, שהרי אלו שלושת הראשים שבכתר. וכמובן, העיקר ב"אתר", באותו מקום כביכול זה אות א של אתר, הראש העליון – אמונה! זאת כוונה מאד חשובה שהרי היום לכל אחד יש "אתר" – יש לו אתר ראשי, "איה מקום כבודו" ויש גם אתר וירטואלי. כלומר, לכל אחד ואחד במדינה יש כיום לפחות שני אתרים ו"לית מילתא דלא רמיזא באוריתא" שהרי כתוב בפרשת חוקת: "בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים"! ושוב, קודם כל צריך כל אחד לדעת ש"לית אתר פנוי מניה", שהרי "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". וממילא, גם באתר הראשי וגם באתר הוירטואלי – יש לדעת שה' זה הכל! וכאמור, עלינו גם לדעת ש"אתר" אלו ר"ת של "אמונה, תענוג, רצון", ג' הראשים של הכתר! וכאמור, עיקר ה"אתר" זאת אות א של אמונה!

איה – ואם כן, השורש של כל דבר זה באמונה או בתענוג או ברצון – שאלו שלושה הראשים שבכתר! ושוב, עלינו לאתר את השורש של כל דבר באופן זה: או שהשורש של כל דבר זה באמונה, או ששורשו בתענוג, או ששורשו ברצון! וכאמור, לאתר זה לחפש, ולמצוא את שורש הדבר שאותו אתה רוצה להמשיך! אחרי שמחפשים אותו "איה" ו"מאתרים" אותו – נוכל גם להמשיכו! ורמז: איה נוטריקון אתר הוי', ואם נוסיף את המילה תורה (שבמקום כבודו) לאיה – איה תורה – נקבל אתר הוי'!

וכאמור, "אימתי" אנו פועלים כל זאת? בראש השנה. ואם כן, שאלת ה"אימתי" (לשון זמן) זה נתון לנו, בראש השנה. וכאמור, אחרי ה"אימתי" – אנו שואלים את שאלת: ה"איה" (לשון מקום)!

מה – כידוע, איה, זאת שאלת הכתר; מה, זאת שאלת החכמה; מי, זאת שאלת הבינה! כאמור, אחרי איה באה שאלת החכמה מה – מה, זה לשון מהות! אחר כך שאלת מי כלומר, מי, זאת מציאות המהות!

חזרה – אחר כך באה שאלת איך (שעדיין לא הסברנו). נחזור לרגע על השאלות על פי הקבלה: * אמרנו, שמילת השאלה העליונה ביותר זאת שאלת המשנה מיד בתחילתה: "מאימתי קורין את שמע בערבית" – זה כנגד פנימיות הכתר בכלל. * אח"כ באה שאלת "איה" והיא שייכת בחיצוניות הכתר או לפעמים בכללות הכתר. * אח"כ בחכמה שאלת "מה". * אח"כ בבינה ישנה שאלת "מי". * אח"כ בדעת זאת שאלת "מדוע" – אבל לא פרטנו מהן מילות השאלה של ז"א ושל נוקבא, אותיות ו"ה דהוי'! * ואם כן, במידות, בז"א, מילת השאלה היא "איך" – זאת שאלת האיכות. * אח"כ באה שאלת המלכות "כמה", שאלת הכמות – "ברוב עם הדרת מלך"! איה מה מי איך כמה = 207 = אור = אין סוף וכו'.

י‑ה‑ו‑ה – והנה, יחסית שתי שאלות אלו – של האיכות והכמות שהן כנגד אותיות ו"ה דהוי' שעליהן כתוב: "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"! ואם כן, כל דבר במציאות, מה שבדרך כלל נוגע לנו, אלו שתי השאלות: איך ו‑כמה – איכות וכמות! והנה, המדע דהיום מסתפק בשאלת הכמות ועדיין אינו עולה לדרגת האיכות! וכאמור, שאלת האיכות שייכת לנאמר: "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"! וממילא, שאילות מה ומי אלו: "הַנִּסְתָּרֹת לַי‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ" וכל שכן, שאלות איה, אימתי!

מלכות – לענינינו, מוסבר בחסידות שכל מושגי השאלות האלה לגבי המלכות – וההבדל בין המלכות לשאר הספירות – זה מאד מאד מקביל לסדר השאלות כמו שפרטנו כאן! כלומר, קודם השורש איה; אח"כ מה, המהות – צריך לזהות את המהות וצריך עוד יותר לזהות את המציאות של המהות שכאמור, זאת כבר בחינת מציאות. מהות המלכות ומציאות המלכות זה כמו: "מה ומי" (חכמה ובינה). אחר כך, צריך לדון בהתעוררות של המלכות כלומר, איך מעוררים את המלכות שזאת כבר שאילת ה"איך". וכאמור, יש גם כאן שני אופנים, שתי מדרגות: עצם ההתעוררות ואופן ההתעוררות. אח"כ ההתגלות שזה שוב כמו המדע שרק עוסק ב"כמה", לשון כמות – שהרי מה שמענין את המדע זה רק ההתגלות – איך הדבר הזה מתגלה לנו, בעולם שלנו, ב"עלמא דאתגליא" שלנו!

וכאמור, גם כאן בהתגלות יש שתי בחינות: ישנה בחינת ההתגלות ויש גם האופן המסויים של ההתגלות. והנה, בסוף, זה איך אני חווה את אופן ההתגלות! ושוב, בין המהות לבין ה' – זה השורש, המדרגה הראשונה ואילו, בין מלכות ה' וביני – זאת המדרגה האחרונה – "אופן ההתגלות של המלכות"!

חקירה – נחזור, איך הסברנו לפני שאמרנו את ההגדרות? אמרנו שבכללות השורש זה בכתר כלומר, שם אנחנו חוקרים את שורש המלכות – בחקירה של כתר. ושוב, לא שהשורש הוא בכתר – אצל כולם השורש בכתר. אבל עצם החקירה הזאת, לאתר דבר בשורשו – היא חקירה בדרגת הכתר! לחקור את המהות של כל דבר – היא החקירה של חכמה (ראשית הגילוי). אבל לחקור את מציאות המהות – זו כבר חקירה של בינה (שנקראת ראשית המציאות)!

נמשיך, לחקור את ההתעוררות, איך דבר מתעורר – זאת חקירה של מידות שהרי מידות הלב זה התעוררות, הלב מתעורר. וכן, בתוך הלב גופא יש את "עצם המידות", חג"ת שהן המידות העיקריות ויש את המידות נה"י  – שאלו מידות הפועלות בשעת מעשה – המידות המעשיות!

התעוררות – והנה, הרבי קורא במקום זה לגבי החקירה ואומר, שיש לחקור את ההתעוררות, איך הדבר מתעורר, איך מתעוררות המידות העיקריות חג"ת. וכן לחקור את אופן ההתעוררות, שזה כבר שייך לנה"י, המידות המעשיות  כלומר, באיזה אופן מסויים הן מתעוררות – לקיים את החלק המעשי, התחתון – של התעוררות המידות בכלל!

התגלות – כאמור לגבי ההתגלות – יש עצם המלכות כלומר, עצם הגדרת המלכות, איך היא עובדת, איך היא המלכות פועלת בכלל במקומה היא – שהרי זה עצם התגלות המלכות! וכן, מהו האופן של ההתגלות, זאת החקירה איך המלכות יורדת אלינו! כלומר, איך אנחנו חווים את ההתגלות – איך המלכות יוצאת ממקומה ומתגלה אלינו – להאיר לנו.

נחזור: כל זה מהוה סוגיה מאד יפה כשלעצמה. וכאמור, הרבי מסביר שבכל אחד מהכללים האלה, מהחקירות האלה – יש הבדל עצמי מוחלט – בין ספירת המלכות לבין כל שאר הספירות. עכשיו נתחיל להסביר, אחד לאחד, את ההבדלים בין המלכות לבין כל שאר הספירות!

שורש – לכל ספירה יש שורש. כאן אנו מדברים על 10 ספירות מחכמה ועד מלכות! כל העשר ספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות – וכאמור, כל ספירה מושרשת בכתר! וזאת כמובן ההגדרה של הכתר. ושוב, הכתר זה השורש הנעלם של כל הספירות הגלויות!

כתר – נסביר, הכתר (הסובב את הראש מבחוץ) בנפש הוא ה"לא מודע" – החלק הנעלם – ואילו כל הספירות, מחכמה ולמטה – זה החלק הגלוי, המודע שבנפש! ואם כן, כל מה שיש במודע – הוא מושרש בלא מודע וזהו נתון פשוט.

רדל"א – והנה, יש הבדל גדול מאד בין המלכות, שהיא הספירה האחרונה לבין כל הספירות שקדמו לה. והוא, שכל 9 הספירות שקדמו למלכות – שורשם הוא בחיצוניות הכתר – שבלשון הקבלה נקרא "אריך אנפין" שבו מתלבשים ז"א דעתיק חסד דעתיק במלכות – כתר ז"א. רק למלכות אין שורש בחיצונית הכתר – ויש לה שורש אך ורק בפנימיות הכתר! ולא רק בפנימיות הכתר שנקרא בלשון הקבלה "עתיק יומין" – אלא בפנימיות של פנימיות הכתר – כלומר, שורש המלכות נמצא ברדל"א, ובלשון הקבלה: רדל"א ר"ת רישא דלא ידע ולא איתידע שהוא הג"ר דעתיק – הפנימיות של עתיק! ואם כן, זהו ההבדל בשורש.

והנה, כמובן שיש קשר בין כל ההבדלים שבין המלכות לשאר הספירות –אבל אין תלות גמורה ביניהם. ובכל אופן, אע"פ שיש קשר ביניהם – אי אפשר להוכיח או להסיק את שאר ההבדלים – מתוך ההבדל הראשון, אם כי שלכאורה הכל קשור מאד! נחזור, ההבדל הראשון שדברנו עליו הוא לגבי איפה המלכות נמצאת בשורש – בפנימיות עתיק, ברדל"א! וכן אמרנו איפה נמצא שורש כל שאר הספירות – בחיצונית הכתר – באריך אנפין!

ונשאל: מה כל זה נוגע לי בראש השנה? והתשובה היא שבראש השנה , אני צריך להגיע למלכות ולהמשיך את המלכות – וממילא, אני צריך להגיע לרדל"א – שזה לגמרי למעלה מטעם ודעת שהרי כל הכתר זה דבר נעלם! לדוגמא, אם עבודת ראש השנה – היתה להמשיך את החסד מתוך ה', שה' יאהב אותנו  אזי הייתי צריך להגיע לשורש החסד (דעתיק) – שהוא מלובש באריך אנפין ושאליו הרבה יותר קל להגיע – שם המהות אחרת והמציאות אחרת – וממילא, להגיע לשם זה הרבה יותר פשוט! לכן באמת לא צריך לתקוע עם כל כך הרבה יגיעה, יגיעת נפש ויגיעת בשר – כדי להמשיך מהחסד – אבל כדי להמשיך את המלכות משרשה הנעלם – כן צריך את כל היגיעה – שהרי כאמור, כדי להמשיך את המלכות משורשה צריך להגיע לרדל"א. ושוב, רדל"א זה רישא דלא ידע ולא איתידע (לא יודע את עצמו ולא נודע לזולתו) – ושם בכל זמן נשאלת ונשארת השאלה: איה מקום כבודו?

יורה חץ – ושוב, כמה שאני יודע שמדובר ברדל"א – אני עדיין לא יודע! אמרנו שתפילה זה "בקשתי" – יורים חיצים. יש היורים חיצים כלפי מטרה, "מטר" – מטרה גלויה, אני רואה את המטרה, מכוון, ויורה לשם את החץ! אבל יש גם מצב שאינו רואה את המטרה – ואני רק סומך על הקב"ה שיכוון את החץ שלי, את הבקשה שלי, את בקשתי – שיכוון את החץ אל המטרה! והנה, גם בזה יש חילוקים. יש מטרה כזאת שאיני רואה אותה בדיוק – אבל גם כשהמטרה אינה כל כך נעלמת ממני, שלא שייך בשום פנים באיזה אופן, אבל רואים אותה! והנה, יש גם מטרה כזאת שאי אפשר לראות אותה – שהרי זה ברדל"א – לא יודע את עצמו ולא נודע לזולתו! וכאמור, המלכות אכן נמצאת שם, מושרשת שם, ואני צריך להגיע לשם ולהמשיך אותה אלינו!

נסכם: ואם כן, גם הבקשות וגם ירי החיצים – בראש השנה כדי להמשיך את המלכות – זו איכות אחרת לגמרי לגמרי, לגבי כל שאר התפילות והבקשות הבאות להמשיך את שאר הספירות, את שאר הכוחות של ה' שיתגלו! ואם כן, עד כאן הסברנו את ההבדל הראשון בין המלכות לשאר הספירות, ההבדל בין שורש המלכות – לבין שורש שאר הספירות. ונדגיש שוב, שאין למלכות בכלל שורש בלא מודע הרגיל, במימד החיצוני של הלא מודע – כלומר, שיש גם מלכות שיקרית! ושוב, יש באדם גם מלכות והתנשאות שיקרית! והנה, הסימן לזה שיש לאדם תאות מלכות שיקרית שנקראת בלשון הכתוב: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" ובארמית, "אנא אמלוך" – שזה השורש של כל שבירה בנפש! כלומר, יש לו מודעות עצמית – שזה השורש הלא מודע ברצון שלו למלוך!

פסיכולוג – נחזור, מהו הסימן שלא זאת המלכות של הקדושה? ברגע שהאדם רוצה למלוך בכל הקשר שהוא! כלומר, כאשר הוא מרגיש רצון פנימי לשלוט – וזה כבר סימן שהרצון הזה הוא פסול – זה לא המלכות של הקדושה! והנה, גם כאשר הרצון שלו למלוך – הוא עדיין בגדר תחושה מאד מאד עמוקה – זה כבר בגדר סימן שהרצון פסול! ושוב, האדם עושה אנאליזה לעצמו ותוך כדי הפסיכואנליזה שעושה לעצמו – הוא מאתר שורש בעצמו, שהוא מתוסכל! והנה, כאשר האדם מתוסכל הוא הולך לפסיכולוג וזה כולל גם כאשר הוא בעצמו הפסיכולוג של עצמו – וכך מתוך הפסיכואנליזה שעשה לעצמו – הוא מגלה שיש לו רצון למלוך ודבר זה עדיין לא בא לידי סיפוקו – ומתוך כך הוא נעשה אדם מתוסכל וסובל מכל מיני מרעין בישין!

ושוב, זה נקרא שיש לו איזה מלכות בלא מודע החיצוני, ובלשון הקבלה – באריך אנפין שלו שהוא הרצון בנפש! וכאמור, זה ודאי לא זה, זאת מלכות מצד הסיטרא אחרא – זאת מלכות הרשעה באופן אוטומטי!

אם האדם היה מתוסכל מזה שאינו יכול לעשות חסד – זה משהו אחר לגמרי, זה כמו אברהם אבינו. אברהם אבינו היה מתוסכל – בגלל שלא יכול היה לעשות חסד. וממילא, זה אינו אומר שהתסכול זה משהו רע – אלא להיפך – התסכול שלו זה דוקא סימן טוב, סימן שהוא איש חסד. אבל אם התסכול שלך הוא בגלל שאינך יכול להיות מלך – זה באופן אוטומטי סימן, גילוי מילתא – שאתה לא בסדר כלומר, שהרצון הזה הוא לגמרי שלילי! ושוב, מתגלה כאן שהדבר שמפריע לך – זה הצד האחר שבך, ה"סיטרא אחרא" שבך! וממילא, אם מצאת כזה שורש אצל עצמך – צריך לשרש אחריו ולעקור אותו מתוך ה"לא מודע" שלך ככתוב: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"!

נחזור, זה נקרא קודם כל "שורש"! וכאמור, ההבדל בין שורש המלכות לשורש כל שאר הספירות הוא – שהמלכות אינה מושרשת באריך אנפין, שנקרא חיצוניות הכתר, והיא דוקא נמצאת ברדל"א, בפנימיות פנימיות הכתר!

מהות המלכות

הביטוי המקורי של ספר הזהר לגבי השורשים של כל 9 הספירות באריך אנפין הוא: "ט' נהורין דאריך אנפין" כלומר, שבאריך אנפין יש 9 אורות, ט' נהורין! וכאמור, אותם "ט' נהורין" אלו שורשי כל 9 הספירות חב"ד חג"ת נה"י, מספירת החכמה ועד לספירת היסוד, המושרשות באריך אנפין, שהוא חיצוניות הכתר – המימד החיצוני של הלא מודע בנפש, הרצון של הלא מודע בנפש!

אור – והנה, מוסבר בקבלה ובחסידות שכל פעם שמופיע הביטוי "נהורין" בספר הזהר – הכוונה היא שמדובר על ספירה שלמה שעדיין אינה בגדר פרצוף – אבל היא בגדר ספירה מלשון ספקטרום – כלומר, שיש בזה קוים או גוונים פנימיים של גלי אור בתדרים שונים! נסביר: לפי הקבלה יש שלושה מצבים של התפתחות המציאות: או שזאת נקודה, או שזאת ספירה, או שזה פרצוף! ואם כן, אם אומרים על משהו שהוא "אור", שהוא "נהורין" אזי הכוונה שהוא כבר בבחינת "ספירה" ולא "נקודה" – הוא כבר יותר מנקודה.

נמשיך, אור הוא כבר יותר מפותח מאשר נקודה סתמית פשוטה. ואם כן, נלמד מתוך כך שהשורש של כל ספירה, השורש של כל אחת מתשע הספירות מחכמה ועד יסוד (חוץ מהמלכות) מושרש בתוך אריך אנפין. וכן, שהמלכות הפרטית של כל אחת מאותן תשע הספירות – נקראת "נהורין" כלומר, אורות, ספירות. לעומת זאת, המלכות (המושרשת ברדל"א) היא עדיין לא בגדר ספירה – אלא בגדר נקודה! ואם כן, זהו ההבדל השני בין ספירת המלכות לבין שאר הספירות מחכמה ועד יסוד! כלומר, זהו הבדל במהותה של המלכות – שהמלכות שבמלכות היא נקודה אחת בלבד! וכאמור, ההבדל הראשון הוא ששורש המלכות הוא ברדל"א, פנימיות הכתר – ולא כשאר הספירות המושרשות באריך אנפין שזה חיצוניות הכתר!

ונזכיר, שכבר נאמר שבין כל הדברים האלה יש קשר מאד הדוק – אבל בהתבוננות בדרך חב"ד, צריכים להבדיל בין החקירות האלה.

נהורין – ושוב, אם העבודה בראש השנה היא להמשיך מחדש את המלכות מהשורש אזי אני לא ממשיך דבר עשוי אלא אני צריך להמשיך דבר נקודתי, שעדיין אין לו שום ציור כלל – אין לו אפילו ספקטרום – שהרי גם "נהורין" זה כמו מציאות של אור שיוצא מכוכב שיש לו ספקטרום!!

והנה, יש מציאות שאין לה שום ציור ותאור כלל וכלל – זה רק נקודה, אין, (ללא גודל)! וממילא, אין לי במה להאחז בכלל – אם אני רוצה להמשיך דבר זה מהשורש בראש השנה! כלומר, אני צריך לחזור למצב הכי ראשוני שיכול להיות – רק נקודה, בלי שום ממדים, בלי שום תאור, את זה אני מתכוון להמשיכו למטה – ולבנות אותה! זה נקרא: "וַיִּבֶן הוי' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע". כלומר, צריך לבנות מחדש דבר שהוא לא כלום!

יש מאין – נחזור, מה הדבר אומר לנו? אם אנחנו מכוונים לבנות בראש השנה את המלכות, מלכות דארץ ישראל. והנה, יש מי שחושב שאכן יש על בסיס מה לבנות את המלכות. למשל, יש פה מדינה ברוך ה' – שאומנם אינה מתנהלת בסדר הרצוי – אבל יש בסיס! והנה, להתייחס למלכות כאילו יש איזה בסיס שעליו אפשר לבנותה הלאה – זו טעות פטאלית לגבי "סוד המשכת המלכות". וזאת, בגלל שאם רוצים להמשיך את המלכות מהשורש – צריך להגיע לשורש האמיתי! אם רוצים רק לפתח, לשנות, לשפר, את הקיים – שזאת העבודה של כל השנה כולה – כלומר, לפתח דבר שאיך שהוא קיים בשטח – וצריך לפתח אותו יותר ויותר – אז מילא, ניחא – אפשר לומר שיש פה בסיס וצריך רק להמשיך ולפתח וכו'. וכאמור, העבודה של ראש השנה (על דרך בריאת העולם להיות יש, מאין ואפס המוחלט) זה לחזור, לדעת, להכיר היטב – שהמלכות שאנחנו מאחלים ומייחלים לה היא "מלכות שמים" שבשורשה היא רק נקודה נעלמת, ואין בזה שום בנין!

ושוב, שום דבר לא התחיל עדיין, וזה משהו משמעותי – שבזה המלכות היא אחרת מכל שאר הספירות. כלומר, כל דבר אחר – כן התחיל! נסביר: אם הייתי רוצה להמשיך "חסד" – אזי כל דבר, גם בלא מודע, יש לו כבר על בסיס מה – הוא כבר בדרך אור וספירה – ורק צריך להפוך את הספירה לפרצוף! וכאמור, רק במלכות זה לא ככה! המלכות בשורשה זה רק נקודה – אין לה שום בנין ותאור וציור! צריך להתחיל הכל מחדש! ואכן, כך אפשר גם להסביר שההתחדשות שייכת לחודש ניסן ואילו ההתחזקות שייכת לחודש תשרי. ואכן, הייתי חושב שהתחזקות זה להתחזק בדבר קיים – על בסיס דבר קיים ולכאורה זה סותר את הרעיון שאנו אומרים כאן!

אני חדש – ושוב, זה שצריך להתחיל דבר חדש לגמרי – לכאורה מתאים יותר לחודש ניסן "החודש הזה לכם". וזהו שצריך להתבונן שהמגמה שלי עכשיו, המטרה שלי זאת המלכות, שעכשיו היא אך בגדר נקודה בלי שום התפתחות – אז איך זה בכלל מתאים לעבודת חודש תשרי? איך זה מתאים ליום הראשון של חודש תשרי שהוא ראש השנה? אלא מה – בהתחדשות של חודש ניסן אנו מונים שתי בחינות, שתי עבודות של התחדשות: אחת היא שאני חווה שזה עתה התחדשתי, אני חדש! פתחתי דף חדש, הדף שלי הוא דף חדש – זה אני חדש ולא המלכות חדשה! זאת עבודת חודש ניסן!

לעומת זאת, עבודת חודש תשרי זה להתחזק בעוצמה שאין כערכה. ההתעצמות עצמה היא כזאת שאני צריך לבנות את המלכות – כמו שה' ברא את העולם יש מאין! ושוב, העבודה שלי היא להתחזק ולחדש מתוך נקודה – ספירה ופרצוף! ושוב, אין התחזקות יותר מהעבודה שלי לחדש את המלכות ("וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" ר"ת מ"ב, מעשה בראשית) מתוך נקודה היולית! ואם כן, זה מסביר לנו את הפלא בדברי חז"ל על הפסוק: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ". דורשים חז"ל: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ" – חדשו מעשיכם. "שׁוֹפָר" – שפרו מעשיכם.

ושוב שואלים את השאלה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – פסוק זה כמובן שייך לחודש ניסן! והנה, "שפרו מעשיכם" – זה שופר ושיפור ולשפר, זה לפתח, ובלשוננו לעשות פרצוף! (שפר נוטריקון יש פרצוף, וכן ספירה – שאותיות ש ו־ס מתחלפות, ע"ד אמרי שפר – ספר). ואם כן, נשאל שוב: מה זה חדשו לגבי הפסוק: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר"? ואכן, בהמשך כתוב "בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" – כלומר באותו יום החודש מכוסה, לא רואים אותו – כך חז"ל דורשים זאת! כלומר, אם יש דרוש אחד שבו החודש מכוסה – אזי איך אני דורש את אותה מילה גופא, "חדשו מעשיכם"?

בכסה – נסביר: ה"חדשו מעשיכם" של תשרי, של ראש השנה – זה לא הביטוי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" של חודש ניסן! בחודש ניסן נותנים לך על מגש של כסף: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – נותנים לך חידוש (נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם). לעומת זאת, בחודש תשרי עלינו לעשות בעצמנו את החידוש! ואם כן, "חדשו מעשיכם" – זה שייך דוקא לחודש תשרי – שם החודש בעצמו מכוסה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"! ושוב, בתשרי, החודש מכוסה – ולא רואים כלום! וזהו מה שאנו אומרים כאן – שצריך בתשרי לחדש את המלכות מתוך נקודה נעלמת, שכלל אין רואים אותה! ואם כן, זה ה"חדשו מעשיכם" – כאשר החודש, כאשר החידוש בעצמו, מכוסה לגמרי!

שפרו – כאשר ה' אמר למשה רבינו: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" – זה היה בראש חודש ניסן – אבל שם זה לא היה מכוסה, זה כבר היה לאחר המולד כמו שכתוב שהקב"ה הוציא את משה רבינו החוצה, "בין השמשות" ואמר לו: "כזה ראה וקדש"! וזה מה שכתוב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"! ושוב, בניסן, החודש היה גלוי והראה לו ואמר: "כזה ראה וקדש"! וכאמור, בחודש תשרי אומרים לך: "חדשו מעשיכם", ו"שפרו מעשיכם" – וזהו שחייב להיות כאן קודם "חדשו מעשיכם" ורק אח"כ "שפרו מעשיכם! שהרי, קודם היתה כאן רק נקודה נעלמת וממילא, צריך לחדש את הנקודה, לגלות את הנקודה. כלומר, לעשות מהנקודה אח"כ ספירה ופרצוף – שזה נקרא "שפרו מעשיכם"!

ושוב, לגלות את הנקודה המכוסה – זה "חדשו מעשיכם". ואח"כ, לפתח אותה להיות ספירה ולבסוף פרצוף – זה כבר "שפרו מעשיכם"!

ואם כן, עד כאן הסברנו את ההבדל השני – ההבדל במהות המלכות ביחס לשאר כל הספירות!

מציאות – ההבדל השלישי בין המלכות לכל שאר הספירות עוסק "במציאות המהות של המלכות" וההבדל שלה מכל שאר הספירות. לכאורה זה מאד קשור להבדל הקודם – ובכל אופן הרבי הקודם (הריי"ץ) מחלק זאת לעוד חקירה ואומר, שהמהות נמצאת! והנה, היות שנקודת המהות של המלכות נמצאת ברדל"א אזי אפשר לומר – שהדבר השלישי הזה הוא באופן אוטומטי נגזר משתי הבחינות הקודמות אבל בכל אופן, מתחדש כאן ענין חדש, רעיון חדש בפני עצמו כמו שיוסבר!

מציאות מהותה של המלכות היא בבחינת העלם שאינו במציאות! ואילו "מציאות מהותן" של שאר כל הספירות בתוך או כ‑ט' הנהורין באריך אנפין – היא בבחינת העלם שישנו במציאות!

כידוע, שזאת סוגיה רווחת מאד בחסידות – השלהבת שבתוך הגחלת שאזי אין צריך אלא נפיחה קלה כדי להוציא את השלהבת מתוך הגחלת. ואם כן, זה נקרא שהשלהבת נמצאת כבר – אמנם בהעלם, אבל היא נמצאת בבחינת "העלם שישנו במציאות"! מה שאין כן, ניצוץ של אש שיצא מתוך המכה שנותנים לצור החלמיש – ואכן, אי אפשר לומר שהאש היתה בתוך צור החלמיש כמו השלהבת היתה בתוך הגחלת! השלהבת היתה בתוך הגחלת בהעלם – לא ראינו אותה אבל השלהבת היתה בתוך הגחלת! לעומת זאת, האש לא היתה בכלל בצור החלמיש ולכן צריך פעולת הכאה קשה של תקיעה – לתקוע בצור, וכמו שאמרנו שתקיעת שופר זאת הכאה! ואם כן, למה לתקוע זה להכות? זה בגלל שהתקיעה באה להוציא לאור את ה"העלם שאינו במציאות"! וכאמור, אי אפשר לנפוח בצור החלמיש, זה לא מספיק – אלא, צריך להכות חזק בצור החלמיש כדי להוציא ניצוץ!

ושוב, בתקיעת השופר צריך להוציא כביכול, ניצוץ אש מתוך צור החלמיש, אש שלא נמצאת בו – ולא רק להוציא, בנפיחה קלה, שלהבת שכבר נמצאת בתוך הגחלת!

ואם כן, זה נקרא ההבדל של המלכות "במציאות מהותה" לגבי שאר הספירות. ושוב, ש"מציאות המהות" של נקודת המלכות – נעלמת לגמרי!

מלכות ה' – ושוב, מה היה ההבדל במהותה של המלכות? שמהות המלכות היא נקודה ואילו מהות כל שאר הספירות היא אורות, ספירות! והנה, עכשיו יש משהו חדש, שכל השאר, בהיותן ספירות – גם בתת מודע הן בבחינת "העלם שישנו במציאות" – כמו "שלהבת בתוך גחלת"! ולכן, גם הפסיכואנליזה של הבן אדם זה לא כל כך קשה להוציא אותה, לחשוף אותה. אבל אם בנפיחה קלה מוציאים את הרצון למלוך – זה כאמור משהו פסול! ושוב, בנפיחה קלה אפשר להוציא מהבן אדם "רצון למלוך" – אבל יש לזכור שבסופו של דבר יש גם לה' רצון למלוך – אבל כדי להוציא את הרצון הפנימי האמיתי למלוך, צריך להכות בו! ושוב, כביכול צריך לתת מכה למעלה, כמו מכה של צור החלמיש ובכך להוציא: שזה ה"חדשו מעשיכם. כלומר, להוציא את הניצוץ מצור החלמיש, להוציא לאור את הרצון של הקדושה למלוך!(צור החלמיש = וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ = נצח ישראל).

ושוב, אם באים להוציא את הרצון למלוך מתוך "העלם שישנו במציאות" אזי מספיק קצת לנפוח על הגחלת – ומיד יתגלה הרצון! ואם כן, זה נקרא ההבדל "במציאות מהותה" של המלכות – שהרי היא נקודה נעלמת לגמרי, שאינה במציאות כלל וכלל! וכאן המקום לשאול שוב: מדוע מסקנה זאת אינה נגזרת באופן אוטומטי מההסבר הראשון ששורש המלכות זה ברדל"א ואילו שורש שאר הספירות זה באריך אנפין – ברצון?

ושוב, הייתי חושב שהוא "הוא" כלומר, מה שנמצא ברדל"א הוא בהעלם שאינו במציאות – שהרי זאת הכוונה בביטוי רדל"א, "רישא דלא ידע ולא איתידע" ואילו מה שנשאר באריך אנפין – הוא בהעלם שישנו במציאות! כך באמת מוסבר – אבל כאן, בגלל שהרבי הריי"ץ מחלק בחקירות – יש כאן איזה הבדל דק. כלומר, שאפשר להיות בתוך רדל"א – ואפשר להיות רק נקודה בתוך רדל"א!

מציאות בלתי נמצאת – נחזור, כל דבר כאן צריך לצייר אותו כחידוש בפני עצמו! כלומר, אפשר להיות בתוך רדל"א גם לא כנקודה בלבד! לא חייבים להיות נקודה בתוך רדל"א – ולכן אלו שני דברים שונים. והנה, לא רק זה אלא שאתה יכול להיות נקודה בתוך רדל"א – ועדיין בהעלם שישנו במציאות! וכן, להיות נקודה בתוך רדל"א – זה להיות גם כן בבחינת "העלם שאינו במציאות" – וזה כבר חידוש נוסף!

רדל"א – ואם כן, איך יש להסביר את הדבר הזה? מה זה רדל"א בקבלה? רדל"א זה ג"ר דעתיק כלומר, כתר, חכמה, בינה – דעתיק! מהו ההבדל בין הכתר לחכמה ובינה דעתיק? חכמה ובינה דעתיק נקראים בלשון החסידות "השעשועים העצמיים" – שעשועי המלך בעצמותו! ואם כן, זה כבר סימן שזה שורש המלכות – בגלל שהשעשועים האלה של החכמה ובינה דעתיק – זה בבחינת רדל"א, ואותם שעשועים הם דוקא נקראים: "שעשועי המלך בעצמותו"!

שעשועי המלך – והנה, עד כמה שאלו שעשועי המלך בעצמותו – בכל אופן זה אינו בגדר "העלם שאינו במציאות" בכלל. ושוב, אי אפשר לומר על "העלם שאינו במציאות בכלל" – שעשוע! שהרי שעשוע זה שנים: שע ושוע! וזהו, שכל שעשוע, אפילו השעשוע הכי עצמי, "שעשועי המלך בעצמותו" אי אפשר לומר שזה "העלם שאינו במציאות" באופן מוחלט! כלומר, שאתה יכול להיות ברדל"א נקודה – אבל אתה יכול להיות גם נקודה של שעשועי המלך בעצמותו!

מציאות – ושוב, כל יהודי הוא נשמה, כל יהודי הוא ניצוץ – אז אולי אתה היהודי ניצוץ, ניצוץ של אות בתורה? – וזהו שהיהודי משתעשע בינו לבין עצמו: אתה היהודי, בשורש העליון שלך, אולי אתה בגדר נקודה אחת של "שעשועי המלך בעצמותו" כביכול! וכן, אתה גם ברדל"א ואתה רק נקודה – אבל אי אפשר לומר באופן מוחלט שאתה "העלם שאינו במציאות"!

אמונה פשוטה – איפה לנקודה אין שום מציאות בכלל, בתוך רדל"א גופא? זה יתכן רק בכתר ד"רדל"א"! וכידוע, זה מה שאנו מכנים בכל מקום בשם:"אמונה פשוטה" – או בשם "תענוג שרק עתיד להתגלות"! ואם כן, מהו כאן החידוש לעניננו? החידוש הוא שהמלכות שאנו מכוונים להמשיך בראש השנה על ידי תקיעת השופר היא בגדר התענוג האמיתי שעתיד להתגלות! והנה, תקיעות השופר זה גם תענוג, שופרא. אבל הנקודה ההיולית, חסרת המימדים, ללא בסיס קיים – שמכוונים להמשיך אותו – הוא "העלם שאינו במציאות", זאת מציאות מהותה של המלכות. כלומר, שממשיכים את המלכות מהאמונה הפשוטה – ולא רק באופן של "יש מאין"! ושוב, "אמונה פשוטה" פרושה שאין שום אחיזה – להבין איך זה יכול להיות!

ואכן, זה נושא שדברנו עליו הרבה מאד פעמים – "מה זה אמונה"? והנה, על האמונה בביאת המשיח אומר הנביא: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר"! ואכן, אמונה זאת – היא שאין לה שום תפיסה במציאות! וכאמור, הכוונה היא שזה "העלם שאינו במציאות"!

לא מציאותי – ושוב, כאשר אני אומר שמשהו לא מציאותי, זה כביטוי פשוט שאני אומר לך משהו, כך וכך, ואתה עונה ואומר לי: זה לא מציאותי! כלומר, תסתלק מזה, תשכח מזה, זה לא מציאותי, חבל על הזמן! חבל על הזמן של ראש השנה – חבל לבזבזו ולחשוב על מלכות! ואם כן, זה נקרא שהמלכות אינה במציאות, זה לא מציאותי, תשכח מזה. וזה בכללות יכול להיות שתי בחינות של "לא מציאותי":

או שזה "לא מציאותי" יחסית – כלומר שבאמת חבל על הזמן עכשיו – ואולי בעוד שנה נחשוב על זה? זה נקרא תכנית מגירה – נשים זאת במגירה! משיח זה משהו מאד יפה – אבל כרגע זה בגדר תכנית מגירה! ואם כן, מצב זה הוא בגדר: "העלם שישנו במציאות" – זה ישנו במגירה!

"לא מציאותי" מוחלט – אבל, אם מישהו אומר משיח ואתה משיב לו ואומר: מה קורה אתך – נפלת על הראש, אתה לא בסדר? אולי צריך לאשפז אותך? רח"ל, ירדת מהפסים לגמרי – לא היה ולא נברא! לא שאיני אוהב משיח – אבל זה כל כך לא מתלבש במציאות! זה כל כך רחוק מן המציאות בעולם שלנו! ושוב, אם אני עוצם את עיני כל היום ולא מסתכל על מה שהולך במציאות – הייתי יכול להאמין לכל דבר. אבל אם אני קצת פוקח את עיני – כמו שאמר הרבי שרק צריך לפקוח את העינים כדי לראות את המשיח! וכמובן, שאצל העולם זה הפוך – פוקח את העינים ורואה שלא יתכן משיח בכלל! ושוב, תפתח את העינים, תסתכל על העולם, תראה מה קורה בעולם – היתכן עכשיו משיח?

 

בת מלך – ואם כן, יש מצב שיחסית הוא לא מציאותי. ושוב, יש מי שאומר שדבר זה אינו מציאותי גמור – לא היום ולא מחר. והנה, יש סיפורים על מי שעדיין מתעקש – כך ראינו בסיפור הראשון של אבדת הבת מלך – של רבי נחמן! שם מסופר על הר של זהב וכו' – והנה, אין כזה דבר, זה אינו במציאות – זה לא במציאות בכלל – תשכח מזה – שיגעו לך את השכל! ואם כן, מה יעשה אותו אחד? אם הוא רוצה להאמין ביתכנות של הדבר הזה – הוא צריך ליפול ולבכות, להתחנן – ועד כמה שאומרים לו שהסיפור הזה אינו אמיתי כלל וכלל – וזה אינו מציאותי כלל וכלל – הוא ממשיך בדרכו ומתחזק באמונתו – וזה רק אמונה פשוטה!

אני מאמין – ואם כן, כל זה הוא דוגמא וסיפור מצוין לראש השנה ועיקרו שצריך למצוא את ה"בת מלך" – צריך לאתר אותה – וממילא, זה מאד דומה לכל הדברים שנאמרו כאן עכשיו. ושוב, צריך לאתר אותה – ואם אומרים לך שאותו מקום זה לא במציאות בכלל – ואולי גם היא, ה"בת מלך" אינה במציאות! כאן מגיעים לתחום האמונה שאותה צריכים כדי להתגבר על היאוש שהדבר הוא בהחלט ובאופן טוטאלי אינו במציאות – וזאת העבודה שהרבי הריי"ץ קורא לזה: "מציאות מהותה" של המלכות! כלומר, איך "מציאות מהותה של המלכות" – זה אחרת לגמרי מכל שאר הספירות. ואם כן, היתה זאת הבחינה השלישית של הבדל המלכות משאר הספירות!

על הבחינה הרביעית והחמישית – כבר דברנו והזכרנו בשיעורים הקודמים – איך מעוררים בכל אופן את המלכות – כדי להתחיל ולחדש אותה, "חדשו מעשיכם"!

תתעורר – כל שאר הספירות, חוץ מהמלכות – יכולות להתעורר מעצמן! ושוב, כל הדברים כאן קשורים. יכולתי לחשוב שבגלל שבכל שאר הספירות – צד ההעלם שבהן, "מציאות מהותן" – הוא "העלם שישנו במציאות". והיות שההעלם שלהן הוא "העלם שישנו במציאות" – אפשר היה לחשוב שהן יתעוררו מעצמן וכאמור, המלכות היא אחרת מכל שאר הספירות. ועל כן, לא יתכן שהרצון למלוך יתעורר מעצמו אלא רק על ידי זולתו!

ושוב, אם אתה רוצה, פתאום אתה קם בבוקר ורוצה למלוך – סימן שזה לא מצד הקדושה – זאת אינה המלכות שעליה אנו מדברים! ההתעוררות, התעוררות הרצון למלוך מצד הקדושה – לא יתכן שיבוא מעצמו ואכן, בזה הרצון למלוך, הוא אחר מההתעוררות שבכל שאר הספירות לקיים כל אחת ואחת את ענינה המיוחד! כלומר, בכל שאר הספירות יתכן והאדם יקום בבוקר וירצה להיטיב, או ירצה לדון את הרשע שבעולם, או ירצה לרחם או לנצח או להודות או להתקשר – שאלו המידות שכנגד: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד!

כמו כן, כך הוא גם לגבי הספירות: חכמה, בינה, דעת – שהיהודי יכול לקום בבוקר עם רצון חזק ללמוד, להחכים, להבין ולדעת! וכן, זהו הרי האופן  הכי פשוט שיהודי יכול לקום משנתו עם רצון להשכיל! ושוב, אבל אם הוא קם בבוקר עם רצון למלוך – הרי זה סימן שהוא לא בסדר – כנראה לא ישן טוב! ואם כן – עד כאן הסברנו את ההבדל הרביעי. וכן, אם נתבונן לעומק נוכל לראות את הקשר כאן גם להבדלים הקודמים שהרי זה כאילו נגזר מהם – ובכל זאת, יש כאן גם חידוש בפני עצמו! ושוב, החידוש הוא שהמלכות זקוקה לזולת כדי להעירה. עצם הדבר של "זולת" במקום כל כך עליון – זה חידוש, "מאן דכר שמיה" של זולת בכלל? ושוב, המלכות זקוקה לזולת! וכידוע, על זה נאמר: "אין מלך בלא עם"! וכידוע, "עם" מלשון "עוממות"

– גחלים עוממות – לשון זר – צריך שהעם יהיה זר, זולת, בשביל לעורר את המלכות – ואין כזה דבר לגבי אף אחת משאר הספירות, משאר כוחות הנפש! ושוב, זה נקרא ההבדל בהתעוררות המלכות, בהתעוררות הרצון למלוך!

ההבדל החמישי – הוא "ההבדל באופן התעוררות המלכות". גם ענין זה כבר הזכרנו בשיעורים הקודמים. והוא, זה שאמרנו ששאר הספירות וכוחות הנפש יכולים להתעורר מעצמם – אין זאת אומרת שמשהו מחוץ לעצמם – אינו יכול לעורר אותם! כאמור, את מידת החסד ואת מידת הרחמים יכולות להתעורר מיד כשיקום היהודי בבוקר עם רצון להיטיב ולרחם. אבל גם יכול להיות שאותו יהודי ילך ברחוב ללא שום התעוררות להיטיב – והנה כשיראה עני, מסכן – אפשר שהיהודי העני המסכן הזה יעורר אצלו את הרצון להיטיב ולרחם!

ואם כן, לגבי שאר המידות זה או או: או שיתעורר היהודי מעצמו – או שהזולת יעורר אותו – כך לגבי כל מידה לפי ענינה! והנה, כאן אנו מתייחסים להבדל בין המלכות לשאר הספירות – לגבי אופן ההתעוררות! כלומר, לגבי מידת החסד או לגבי מידת החכמה – לגבי כל מידה אחרת בנפש – אם באמת משהו אחר בחוץ מעורר את זה – אין שום הכרח שהמעורר יהיה בערך המתעורר!

צער בעלי חיים – יש מושג שלפני כמה חודשים הקדשנו יום שלם של עיון בו הנקרא: "צער בעלי חיים"! והנה, אם אדם הולך ברחוב ורואה חתולה מסכנה וסובלת – או כל בעל חי, הרי אם הוא אדם טוב מיד הוא מתעורר ברחמים על אותה חתולה מסכנה. זה שהוא מתעורר לרחם על החתולה – יש בזה שתי בחינות כמו שנסביר. מה שמענין אותנו עכשיו זה שהחתולה עוררה אותו לרחם עליה!

לא בערך – כמו שתכף נראה – עצם העובדה שיש דבר שמעורר אותי – וזה שאני מתגלה, מתעורר, על הדבר הזה – אלו שני כיוונים שונים! כלומר, שיתכן שהחתולה המסכנה שם מעוררת אצלי רחמים אבל לאו דוקא כלפי אותה חתולה. זה פתאום מזכיר לי שיש סבל בעולם! כך מצאנו ב"ספר הכוזרי" שבו פרקים שלמים הדנים בשאלה: "למה יש סבל בעולם"? ושוב, ברגע שאני רואה איזה סבל – איזו חיה סובלת – זה מזכיר לי שגם האחים שלי סובלים – וממילא, צריך לרחם עליהם וללכת ולהושיע אותם! ואם כן, הדגש כאן הוא שיתכן מאד שאותה התעוררות של רחמים אצלי – תבוא מדבר שלא בערכי כלל וכלל!

מה שאין כן לגבי מידת המלכות – שאותה אי אפשר לעורר, אי אפשר לעורר את הרצון למלוך, על ידי זולת שאינו בערכו של המלך! ואם כן, זה כאילו דבר והפכו שהרי, מצד אחד אי אפשר שבן יעורר את האבא למלוך בגלל שבן אינו מספיק זולת לגבי אביו, (הוא אינו עם המתבטל למלך)! ומצד שני, אי אפשר שחיה כל שהיא תעורר אצל האדם את הרצון למלוך – או נמלים או דבורים – בגלל שהם לא בערך!

שידור – ושוב, חיה אינה יכולה לעשות שום דבר שיגרום לבן אדם שירצה למלוך, לא רק שירצה למלוך על חיות וגם לא לעשות שירצה האדם למלוך על בני אדם כערכו! ושוב, דבר שהוא לא בערך אליך (מין המדבר) – לא מסוגל לעורר אצלך את הרצון למלוך! זה פשוט לא מדבר אליך! וזהו שהמלכות נקראת עולם הדיבור והתיקשור – הדיבור הכי פנימי! ואם כן, מה שאומרים שההתעוררות של המלכות חייבת להיות על ידי זולת – הכוונה שזה חייב להיות על ידי תיקשורת – שידור!

שידול, פיתוי – שידור זאת מילה מאד חשובה וזה יודעים טוב מאד בעלי ערוצי התקשורת! והוא, שכל שידור הוא בעצם שידול (אות ר ואות ל מתחלפות באותיות למנ"ר). כלומר, כל השידור בערוצי התקשורת זה הכל בשביל לשדל את השומעים וכו' – מה שנקרא "שטיפת מח"! ואם כן, שידור זה פיתוי שעובר באמצעות הדיבור – וזה בחינת מלכות (מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה) – אבל צריך להיות גם מדבר! ושוב, מה זה נקרא זולת שהוא בערך?

מין המדבר – זולת שהוא בערך הוא מדבר כמוך – אתה מדבר והוא מדבר. רק למין המדבר יש לו את שורש המלכות – ורק מדבר אחר יכול לעורר אותו! ואם כן, זהו ההבדל הרביעי והחמישי שבין התעוררות המלכות לבין ההתעוררות של שאר הספירות והוא, שאופן ההתעוררות של המלכות – זה רק על ידי מדבר כמוך כלומר, זולת שבערכך! ואילו, לגבי כל שאר המידות – גם כאשר המידה מתעוררת באמצעות זולת (כאמור, כאן זה לא חייב להתעורר באמצעות זולת). אבל אם המידה מתעוררת באמצעות זולת – זה אינו חייב להיות שהזולת הוא בערכך בכלל!

התגלות – והנה, ככל שאנו מבינים דברים אלה יותר לעומק באמת כל דבר מושך אחריו, את הבא אחריו. והנה, ההבדל השישי בין המלכות לשאר הספירות – זאת כבר ההתגלות! וכאמור, כאשר דבר מתעורר – הוא בודאי מתעורר בעצמו כרצון למשהו! ושוב, התעוררות זה נקרא: רצון ל.. – אבל התגלות זה כאשר הדבר בעצמו מתגלה בשטח – וזאת כבר מלכות ממש!

מלכות – נחזור, ההבדל השישי הזה הוא המשך ישיר אבל לא מוכרח – מההבדל החמישי. ההבדל השישי הוא שכאשר המלכות מתגלה – היא מתגלה דוקא על זולת שבערכו! ואילו כאשר כל שאר המידות מתגלות – יכולות הן להתגלות גם על זולת שלא כערכן! זה מה שאמרנו קודם שאפשר לרחם וצריך לרחם גם על החתולה בעצמה כלומר, לא שהחתולה המסכנה רק תעורר את הרחמים שלך! ושוב, זה נקרא ההבדל ב"התגלות" – שהתגלות המלכות זה כמו שכתוב לגבי יציאת מצרים: "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"! כלומר, ה' נגלה במלכותו – רק על זולת שבערכו כביכול! זה עצם עיקר אופי ההתגלות של המלכות!

סקרן – ואילו לגבי שאר המידות זה "לא נפקא מינה" אם המידה מתגלה על "כערכו" או שמתגלה על שלא "כערכו"! גם זה וגם זה – כמו הדוגמא של "צער בעלי חיים"! או כמו להמציא מחשב כלומר, "להעניק חכמה למחשב"! ולהיפך – כידוע, השכל יותר גבוה מהרחמנות השייכת לתחום הרגש. והנה, אמרנו קודם שיכול האדם להתעורר בבוקר עם רצון להשכיל. וכן, אפשר גם לצאת לרחוב – ופתאום מישהו יעורר אותי להחכים ולא אותה חתולה מסכנה. אני מתהלך ופתאום רואה משהו מוזר: איזו אבן שמתגלגלת – אני רואה בטבע משהו שאיני רגיל אליו ואיני יודע להסביר מה קורה כאן! וכן, כל תמיהה על המציאות המוחשית – עשויה לעורר אצלי – את הסקרנות הטבעית של האדם – שהוא סקרן בעצם! ואכן, סקרנות זה דבר טוב. אצל ה' כתוב: "כולם נסקרים בסקירה אחת" ואצל בן האדם שסוקר הוא סוקר בגלל שהוא סקרן! הוא רוצה להבין את הכל!

שכל מתעורר – והנה, אם פתאום אני רואה משהו שאיני מבין את התופעה – ואם אני בסדר, זה אמור לעורר אצלי רצון להבין "מה אני רואה"! ואם כן, מישהו או משהו מעורר את השכל שלי – וזה הרבה יותר רחוק ממי שמעורר את רגשות הלב! ושוב, קשה לצייר שאבנים מסכנות יעוררו אצלי את מידת הרחמנות בליבי! אולי יש כזה דבר (אולי: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה")! ושוב, איך תופעות בדומם ממש, או חלקיקים, או כוכבים – יעוררו את הרחמנות? ושוב, יכול להיות שיש כזה דבר!

ואכן, ע"פ פשט זה לא ככה – אבל מי שבעיקר מעורר את השכל זה דוקא הדומם! כמובן שגם החי, וגם האדם מעורר את האדם (שהוא בעל השכל) להבין מה קורה כאן. אבל קודם כל, הוא תופס את מה שמפתה ומגרה את השכל להבין אותו – וזה הטבע, הדומם ממש (שאינו מדבר)! והנה, עכשיו באה השאלה: אם הוא עורר אותי – אם האבן עוררה את השכל להבין את ענינה, מה הם חוקי הטבע שמאחורי האבן הזאת, התופעה הזאת – ואכן השכל יבין – האם אח"כ הוא יגלה אצל האבן שאכן השכל הבין אותה? ואם כן, קצת קשה לצייר זאת – וזה נקרא מדע לצורך תועלת!

ידוע במדע, וכך מוסבר בפילוסופיה של המדע – שיש שני מניעים אצל האדם להבין משהו: "לשמה" או "שלא לשמה"! "לשמה" פרושו שהבן אדם רוצה להבין – האדם צריך להבין – זו תכונתו! "שלא לשמה" – זה שהוא מיד מתרגם זאת לצורך שימושי, לתועלת! ובכל אופן, אם זה לתועלת – הייתי מתרגם זאת "לא לשמה"! אנחנו מסבירים עכשיו שלתועלת פרושו שעכשיו אני מגלה את ההבנה שלי עליך! ושוב, אני הופך אותך מדומם ממש, אני עושה ממך מחשב – ואתה כבר יותר חכם ממני! וזה באמת מה שקורה היום, (ש"הגולם קם על יוצרו")!

משוב – ושוב, קודם זה היה דומם – ועכשיו יש פידבק – משוב של מידע ממך אל השכל שלי! ושוב, קודם אתה עוררת וגירית את השכל שלי – ועכשיו יש משוב ממך אלי! ושוב, זאת דוגמא מצוינת להבין את שני החילוקים, החמישי והששי של הרבי! ושוב, החילוק החמישי זה: מי מעורר? והחילוק השישי זה על מי אני מגלה את ההבנה שלי?

אופן ההתגלות – נגיע עכשיו לחילוק השביעי, "אחרון אחרון חביב" – ההבדל באופן ההתגלות של המלכות – לגבי כל שאר הספירות! והנה, כאן יש כבר הפתעה לקראת התכלית! כאמור, התכלית זה אופן ההתגלות – שזה איך שאני מקבל וחווה את המלכות של ה'! ושוב, כל אלו הן כוונות מה אני פועל לקראת ובעת תקיעת השופר – להמשיך ולהוריד את המלכות! קודם יש לאתר את המלכות, אח"כ לזהות אותה, ואח"כ לזהות את הזיהוי השני של מציאות המהות. אח"כ לעורר אותה עם שתי הבחינות של ההתעוררות ואח"כ גם כן – לגלות אותה!

ושוב, לגלות את המלכות עם הגילוי הכללי – אבל התכלית עכשיו זה אופן ההתגלות – ההבדל השביעי – "כל השביעין חביבין"! ואפשר כאן לומר שהשביעי כאן זאת המלכות של המלכות. ושוב, כאן ההבדל הוא מושג חדש, וזה כל כך נשמע הפוך ממה שהייתי מצפה מכל מה שקדם – וזה חידוש מופלא ביותר! אופן ההתגלות של כל שאר כוחות הנפש הוא בדרך קרוּב! ואילו אופן ההתגלות של המלכות הוא דווקא בבחינת ריחוּק והתנשאות! כלומר, אחרי שפעלתי את כל הפעולות האלה בעבודה הפנימית של תקיעת שופר – אזי אפשר היה לחשוב שעכשיו המלכות תתגלה לי במיוחד לאור שני הדברים האחרונים – שרק מי שהוא בערך יכול לעורר. וכן, גם ההתגלות היא דווקא על מי שבערך. ואם כן, דווקא בגלל שני אלו – הייתי מצפה שההתגלות תהיה מקרוב – "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – בגלל שזה רק שייך למי שבערך! ואינו שייך למי שלא בערך. והנה, עכשיו אנו אומרים כאן משהו הפוך! נסביר, אם החתולה שעוררה את הרחמים אצל האדם – אזי בן האדם שמרחם על החתולה – מגלה יחס קרוב למי שלא בערך לאדם! אבל, הצער בעלי חיים זה לקחת את החתולה ביד ולטפל בחתולה כמו שמטפלים בתינוק! לפני כמה זמן היינו בלוס אנגלס – ושם בכל רחוב יש בית חולים לחתולות! ושוב, אין לך שם רחוב אחד שאין שם בית רפואה לבעלי חיים! (הערת העורך. השאלה היא: האם גם על בני אדם מרחמים שם ברחוב? ראיתי ברשת שעשרות אלפי הומלסים ברחובות במרכז העיר לוס אנגלס).

אינו בערך – נחזור, מה זאת אומרת? שהיחס, גם כשהדבר המעורר אינו בערך – היחס הוא יחס לבבי דוקא. ואם הוא לא יחס לבבי – זה לא בסדר – זה לא זה – זה לא רחמים, זה לא חסד! ושוב, זה יחס של לקרב, לקחת קרוב, לטפל, לעזור – ואפילו להמציא מחשב מתוך ידע – שגם זה יחס מקרוב. ושוב, להתקרב, להדבק!

בערכו – ואם כן, כמו שכבר אמרנו – אופן ההתגלות של המלכות זה אחרת לחלוטין – וצריך להבין למה זה כך! ושוב, הרי כאן אנו מדברים על גילוי למי שבערכו, מדבר, בר דעת – ודווקא שמתגלים זה מריחוק עצום של התנשאות המלך על העם! ושוב, איך באה לידי ביטוי ההתנשאות של המלך על העם? הפסוק, המצוה היא: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" – שתהא אימתו עליך! וכן, כל הימים האלה נקראים "ימים נוראים", ימים של אימה כמו שהוסבר.

מה זה "שתהא אימתו עליך"? הייתי יכול לחשוב שזה משהו אוטומטי – כלומר, שהמלך כל כך גדול – וממילא אני פוחד ממנו! הסברנו ש"אימה" זה פחד של אור מקיף – אז אולי זה באופן טבעי ש"אימתו עליך"? ולא כך הוא אלא שיש מצוה בתורה: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" – שתהא אימתו עליך! כידוע, כל מצוה בתורה היא מצוה מעשית ולכן חז"ל מסבירים את המצוה הזאת באומרם שלא באופן אוטומטי תהה אימתו עליך! אלא, שאין יושבים על כסאו, ואין רוכבים על סוסו, ואין משתמשים בשרביטו, ולא רואים אותו ערום בבית המרחץ, וכו' וכו'! כמו שהרמב"ם מונה את כל הדברים שצריך לנהוג כבוד ואימה במלך. וכן, מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול – מה שאין כן אב ורב שיכולים בהחלט למחול על כבודם שהרי כבוד זה לא משהו עיקרי בכלל ולפעמים זה רק מפריע ולא צריכים את זה. אבל, אם הוא מלך כל אלו הם תנאי! ושוב, זה לא כבוד לשם כבוד – ורק אצל המלך זה כבוד לשם אימה, שתהא אימתו עליך!

התנשאות – ושוב, זה כבוד כדי לשמור על ריחוק המלך מהעם – וזה ממש הפוך מכבוד האב והאם. לכבד אבא ואמא – זה כבוד שמקרב בין ההורים והבנים! ואם כן, התכלית, המטרה של הכבוד – כבוד ההורים וכבוד הרב – זה אמצעי של קרוב. ואכן, דוקא מפני שאנו קרובים – אני מוחל לך וכו' כך יאמרו הרב וההורים. ושוב, היות ואנו קרובים – מה אני צריך את הכבוד בכלל? מספיק עם כל הגינונים האלה! וכאמור, השמירה על כבוד המלך אינו בשביל ליצור יחס של קרוב אלא להפך – כבוד המלך זה בשביל ליצור יחס של ריחוק, דיסטנס, התנשאות,  והיות שזה תנאי עצמי במלכות – עד שלא תתכן מלכות בלי זה, לכן מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול!

אימתו עליך – ואם כן, איך הרבי מסביר ע"פ חסידות את הדבר הזה שהוא התכלית של הכל? ושוב, אחרי כל הפעולות שלי להמשיך את המלכות – עכשיו אני צריך, זה כאילו מצוה עלי – ולא מצוה על המלך, להמשיך את המלכות למטה. ושוב, כדי שהמלכות תעבוד ותמלא את תפקידה, תכליתה – שהרי יש מטרה במלכות, זה צינור של שפע – וכדי שזה יעבוד נכון, עלי לקיים את ה"שתהא אימתו עליך". כלומר, עלי לדאוג לכך שהמלך יהיה תמיד כביכול מרחף מעלי! "שתהא אימתו עליך". כלומר, שהוא לא יהיה יותר מדי קרוב אלי ושאני לא אהיה יותר מדי קרוב אליו! ורק מתוך כך השפע יוכל לעבור מלמעלה למטה – וזאת למה?

נסביר בקיצור נמרץ לפי מושגי החסידות, שכל שאר הספירות, כל כוחות הנפש – הכל נמשך בדרך השתלשלות של עילה ועלול, כאשר הראש של העלול תופס ממש בסוף העילה – ולכן כאן ההשפעה עוברת בדרך קרוב! אבל לגבי המלכות זה שונה כי המלכות פועלת רק בדרך של התהוות "יש מאין" – ולא בדרך של עילה ועלול. בדרך של "יש מאין", המקור הוא נעלה לגמרי, לא רואים אותו, לא רואים את האין – הנברא אינו מכיר את הבורא! ושוב, לכן זה קשור עם בריאת העולם, "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". והנה, פעולת המלכות, וכך אצל מלך בשר ודם, מלך המשיח – השפע שהמלך משפיע לעם, נותן לעם – זה עצם ענין הבריאה שהוא בורא אותנו! זאת אינה השתלשלות – כלומר, עד כמה שהחתולה מעוררת את הבן אדם – אמנם זה לא בערך, אבל עדיין יש משהו בחתולה שתופס במשהו אצל הבן אדם! כמו שאמרנו קודם, "זה נוגע לי" – החיה המסכנה שם ברחוב זה נוגע לי! ושוב זה נוגע לי ללב וכך גם לתמיהה מהאבן המתגלגלת: למה מתגלגלת כך ולא אחרת – זה נוגע לשכל שלי!

נוגע לי – ושוב, זה נוגע לשכל שלי, זה נוגע לשכל שלי לדעת, להבין למה זה דוקא כך – למה זה ככה? ואם כן, זה שהדבר נוגע לי – זה הסימן שהיחס בינינו הוא יחס של השתלשלות! נוגע לי כלומר, שמשהו בו תופס משהו בי! והנה, במקרה הכי טוב, ה‑ג"ר (ג' ראשונות) שבו – תופסים את ה‑ז"ת (ז' תחתונות) שבי! אמנם זה המקרה הטוב – אבל זה לא מוכרח!

ושוב, משהו בו תופס משהו בי – לכן זה נוגע לי: או שזה נוגע לשכל שלי או שזה נוגע ללב שלי – ולכן, בסוף בסוף הדרך של ההשפעה וההתגלות – אופן ההתגלות הוא בדרך של השתלשלות עילה ועלול כלומר, יחס של קרוב!

ריחוק – והנה, זה הדבר הקשה כאן: למה דוקא המלכות פועלת רק על  אנשים כדוגמתך, מדבר על מדבר. כלומר, רק מדבר אחר יכול לעורר אצלך את הרצון למלוך – ואפילו גם אם אתה אינך מעורר את הרצון למלוך אצל עצמך! ושוב, רק הזולת המדבר יכול לעורר אצלך את הרצון למלוך! וכן, רק עליו אתה מגלה את מלכותך – ולא על שום משהו אחר ואף על פי כן – אופן התגלות המלכות זה בדרך של התנשאות והתרחקות – של מלך על עם!

וכאמור, זהו הדבר הכי הכי עמוק – ההתבוננות בהמשכת המלכות בראש השנה. הסיבה ע"פ פנימיות ש"היא הנותנת" כלומר, היות שאנחנו אותו הדבר, שגם אני מדבר וגם אתה מדבר – אז מה פתאום שאתה תעשה אותי מלך? אולי שאני אעשה אותך מלך?

יש מושג דומה לזה שמוסבר אצלנו בספר "סוד ה' ליראיו" – על פי הכלל בקבלה שיש חמש קדימות, שאומרים דבר קודם לדבר. והנה, סוג ה"קדימה" של המלכות היא "קדימה במערכת". זאת אינה קדימה שבגלל שאחד יותר חכם מהשני או שהאחד הוא המאור לגבי השני, או שאחד הוליד את השני, או קדימה בטבע (מפשוט למורכב) – ולא שום סיבה אחרת מכל צורות הקדימה – כלומר אין שום סיבה מוצדקת למה האחד קודם לשני – כל זה לא נמצא לגבי המלכות. אלא, הקדימה של המלכות, "קדימה במערכת", היא שיש מלך קודם למשנה למלך והמשנה קודם לשליש – זה פשוט מינוי סתמי! כמובן, שאצל המלך עצמו זה לא סתמי, שהרי בוחרים את המלך, בוחרים את הרבי להיות מלך ולא סתם אחד להיות מלך!

אחד העם – והנה, יש משהו בעומק בעומק והוא, שבמלכות הבחירה היא דוקא בגלל שזה צריך להיות באופן "שהכל הוא בערך"! כלומר, ולא, לא בערך – ומכאן גם קוראים לקדימה של המלכות "קדימה במערכת" – קדימה מתוך שקבעו איזה מערכת כלומר, שזה שהוא הראשון, המלך שנקרא "אחד העם" ויש לו אחד מתחתיו שנקרא "משנה למלך". כך מסביר אפילו האבן עזרא בסוף מגילת רות. ושוב, צריך להיות ראשון, ושני ושלישי וכך הלאה! היינו מינוי מלשון מנין. וכאמור, כל זאת היא לכאורה קביעה סתמית! זה כמעט כמו הווארט החסידי שאם תקח בול עץ ותעשה אותו רבי – אזי גם הוא יהפוך להיות רבי! ואכן, הווארט הזה לא כל כך מוסכם! ובכל זאת, יש משהו בווארט הזה – שהרי "כולנו בולי עץ"!

והנה, היות שבאיזה מקום עמוק הכל סתמי – יכולה להשאל השאלה: מה פתאום שאני המלך שהרי יכול להיות שאתה המלך? אתה בא להמליך אותי (כך אמר ר' מענדלע ועוד צדיקים) – אולי שאני אמליך אותך? ויש לומר, שמלך אמיתי באמת חושב כך! דוד המלך אומר לאשתו מיכל בת שאול: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". כמו כן, רואים את השפלות של דוד גם בתגובתו לדברי נתן הנביא שבא ומבטיח לו בית נאמן. ושואל, במה זכיתי, מדוע דוקא אני המלך? "וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד: ס (יח) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי הוי' וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי הוי' וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם: (יט) וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי הוי' וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי הוי': (כ) וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי הוי': (כא) בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ"!

והנה, הקב"ה מבטיח לדוד שהוא וזרעו מלכים. ואם כן, דוד הוא המלך – רק בזכות זה שאינו מבין למה דוקא בו בחר ה' להיות מלך! ושוב, למה דוקא אני המלך ולמה לא אתה המלך!

מלך – ומובן, שאם לא יהיה פה דיסטנס, הרחקה – אז העסק הזה לא יחזיק מעמד ויפול. ובמיוחד שבכלל לא ברור כאן מי המלך! ושוב, אם זה מלך של הקדושה – צריך לומר לו שאסור לך למחול על כבודך – ואפילו רואים זאת אצל שאול המלך שהיה גם הוא מצד הקדושה ואכן, זה לא פשוט לא למחול על כבוד המלך! ושוב, מלך הוא לאו דוקא יותר חכם ממישהו אחר, ולא יותר צדיק ממישהו אחר – הוא מלך של הקדושה כי ה' בחר אותו להיות מלך – ולמה? ככה!

וכאמור, כל זה נובע בגלל ששורש המלכות ברדל"א! ושוב, זה בגלל ש"רחמנא אמר תקעו", רחמנא אמר שאתה המלך! ושוב, תקעו לפני זה – זה יהיה המלך! "וַהוי' עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי" – למה? ככה! (וכזכור: ככה ר"ת כתר כל הכתרים).

קרוב – ושוב, כל זה נותן לנו הבנה עמוקה ביותר למה כל זה חייב להיות דוקא ביחס של בערכו . כלומר, שאם אנחנו ביחס של בערכו – דוקא הייתי חושב שהיחס הוא יחס קרוב! ואם מדובר על אחד שלא בערך – הייתי חושב שהיחס הוא יחס רחוק! והנה, אומרים לי הפוך! שאם אני מרחם על דבר שהוא לא בערכי, כמו אותה חתולה ברחוב, "צער בעלי חיים" – אזי היחס הוא באופן של קרוב! ונזכיר, שכאשר למדנו על "צער בעלי חיים" – אמרנו שלא חייבים להכניס את החתול הביתה וזה עוד ענין – שהרי אפשר גם לרחם על החתולה שנמצאת בחוץ! וכמובן, שיכול להיות מישהו שמפריז על מידותיו וגם מכניס את החתול הביתה!

ושוב, לא חייבים להכניסה הביתה! ויש לומר, שהיחס לחתולה תופס רק בחלק שלי ולא בכולי! אם היה היחס לחתולה תופס בכולי – אזי היתה יכולה להיות כאן גם (בעיית זהות) – שהיא בעיה מורכבת בפני עצמה! כלומר, שאני רק עם "החמורים שלי" (שבו לכם פה עם החמור) – שאין לי שום ענין אחר בעולם אלא רק עם בעלי החיים! והנה, אם יש לי חמור וחתולה – אזי זאת דרך התורה, זה דרך ארץ שקדמה לתורה – (שאלה יבלו בחצר, ששם יש הרבה חציר)!

שלום בית – מכאן נבין תסכול פשוט של שלום בית כמו שנהוג בדורנו! הרבה פעמים הבעל מתוסכל וזאת בגלל שככל שהמשיח מתקרב – האשה עולה בדרגה וכבר יותר קרובה להיות בדרגת הבעל – מכל הבחינות: שכל, מידות, הכל, ולהיפך, מן הסתם היא כבר בדרגה יותר גבוהה ממנו! ואם כן, מה זה עושה אצל הבעל? שהוא נעשה מתוסכל מאד: איך אני יכול להיות מלך? ובכלל, למה אני המלך – אולי את המלך? והנה, אם הבעל אינו מצד הקדושה אזי מתוך התסכול הוא מתרומם בעצמו כלומר, התסכול הזה, הוא בגלל שאנחנו, את ואני שוים, ואני הוא זה שאמור להיות כאן הבוס, המלך!

בחיק המשפחה – אפשר לתרגם זאת גם לעניני עסקים – שבאותו משרד יש בוס אחד – אבל יש לו גם בן שהולך בעיקבותיו – וגם עולה עליו בהרבה! וממילא, זה כבר לא נקרא "אימתו עליך" כמו שהסברנו בשיעורים! זה נקרא אימת העובד על הבוס – אימתו עליך לגמרי! ואם כן, מה עושים? בגלל זה האבא יכול לתפוס דיסטנס להתרחק, להתרומם – אבל זאת אינה התרוממות של קדושה, זאת התרוממות של קליפה! וכך זה גם יכול להיות בחיק המשפחה. ואכן, התסכול הזה השלכותיו זה דבר מאד מצוי ביותר ובמיוחד בדורנו! וזה רק אומר שאם נתבונן לעומק – מוכשר זה משהו מהותי – בגלל שכולם נעשים מין המדבר בגלל שכולם שוים. ויש לומר, שרבים הם החושבים שמלכות ודמוקרטיה אלו שני הפכים – אבל מה שיוצא כאן מההתבוננות החסידית העמוקה של ראש השנה הוא, שהמלכות האמיתית זה על רקע שויון דוקא! ואם אין מספיק שויון אזרחי, שהחברה אינה מספיק דמוקרטית – אזי לא תיתכן מלכות של קדושה!

פלאי – ואם כן, מלכות זה משהו פלאי – ושייכת תמיד להיות על הרקע שכולנו שוים! ושוב, הפלא הוא שה' בוחר בדוד עבדו ומרים אותו ומעלה אותו מעם ונותן לו מלכות. ואכן, דוד הוא מוכשר לקבל זאת נכון – הוא גם שפל וגם מסוגל לנהוג בהתנשאות של קדושה ובכך לאפשר לעם לקיים את המצוה של: "תהא אימתו עליך"!

 

טוב לכולם – ושוב, זאת בגלל שרק כך הוא יכול להשפיע את הטוב – כלומר לתת לכל אחד ואחד מהמשתתפים בהעלאת הארון לירושלים, כלומר לכולם: "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ"!

סיכום – כאמור, היחס של מלך לעם הוא יחס אחר לחלוטין – מאשר כל שאר המידות שבנפש! שהרי אצל כולם זה יחס גם למי שלא כערכו – אבל דוקא בגלל זה הוא מתקרב אליו! ושוב, לשאר המידות בנפש אין שום בעיה להתקרב בגלל שאין שם שום "אימה" – אף אחד לא מאיים על אף אחד! אני לא מאיים על החתולה והחתולה אינה מאיימת עלי! ואם כן, עד כאן השבע חלוקות בין המלכות לבין שאר המידות – וזאת כוונה שלמה של מה צריך, ואיך ממשיכים את המלכות, המושרשת ברדל"א, באמצעות תקיעות השופר – בראש השנה!

 

המשך טעמי רבינו סעדיה גאון

נסיים בזריזות את הכתוב אצל רבינו סעדיה גאון, שלא יקפיד עלינו. נקרא את כל הטעמים ונחדש כמה חידושים! קראנו קודם את הטעם הראשון.

הטעם השני של רס"ג – בינה. הענין השני הוא כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעים בו בשופר להכריז על ראשינו – כמו שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו, לא יקרא תגר על עצמו. וכן עושים המלכים – מזהירים את העם תחילה בגזירותם – וכל העובר אחר האזהרה אין שומעים לו טענה!

נסביר: אם כי שעיקר הווארט כאן זה – שופר של ראשית עשרת ימי תשובה לכן שמנו את זה במקום התשובה – אות ה עילאה דהוי' – בינה – כאשר סידרנו את הטעמים לפי סדר הספירות! וכן, יש כאן גם כמה חידושים.

גזרה – הרס"ג משתמש כאן במילה גזרה. כלומר, הטעם הזה של השופר, שזה ראשית עשרת ימי תשובה שהרי צריך גם לחזור בתשובה. ואם כן, יש כאן סוג של גזרה! כלומר, המלך גוזר ואומר – שהגזרות שלי הן כך וכך – אם תעשו אז מה טוב – ואם לא אז לא! וכמובן, שאף אחד שלא ציית לגזרות – שלא יבוא עם שום טענה! ההסבר כאן מאד קרוב לאופן בו יסביר את הטעם הרביעי – של הצופה שמזהיר את העם! וכמובן, מי שמציית – ניצל, נמלט! ומי שאינו מציית – דמו בראשו! ושוב, חוץ מזה שכאן הוא מדגיש את המילה תשובה – אבל הניסוח שלו מאד מאד דומה לטעם הרביעי!

ושוב, הטעם השני יצא מהטעם הראשון וע"פ הניסוח של הרס"ג זה ברור שהנאמר כאן מיוסד על מאמר חז"ל האומר שקודם צריך לקבל עליו עול המלכות: "קבלו מלכותי ורק לאחר מכן קבלו גזרותי"! ושוב, הוא כותב כאן, ע"פ הניסוח שלו, שהמלך גוזר גזרות – ותוך כדי שהוא גוזר גזרות הוא אומר: אני גזרתי את הגזרות – וזה גם מה צריך לעשות וגם מה שאסור לעשות וכן, מה השכר ומה העונש – ומעכשיו שאף אחד לא יבוא בשום טענה! הנחתי את כל הקלפים שלי על השולחן – וכל אחד יסיק את המסקנה – ואף אחד שלא יבוא אלי בשום טענה! ואם כן, הנאמר כאן הוא נוסף על עצם הדבר שכולם חייבים לעשות תשובה!

נחזור, ונקרא שוב את הטעם השני: הענין השני כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה – אם רק היה הרס"ג שם כאן נקודה – היינו מבינים בפשטות שהיום הזה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה – וממילא, השופר של ראש השנה זה שופר של תשובה – שובו, "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" ואולי יעשו תשובה! בכך אנחנו באמת תפשנו את ענין התשובה כעיקר ענין השופר! והנה, כאשר ממשיכים לקרוא את הניסוח של הרס"ג אנו מוצאים שהרס"ג ממשיך ואומר: ותוקעים בו בשופר (בראשית עשרת ימי תשובה) להכריז על ראשינו – כמו (כמו אותו מלך שהמלכנו אותו ומיד הוא מתחיל לגזור גזרות) שמזהיר ואומר: (יש עכשיו הזדמנות, עשרה ימים לשוב בתשובה) כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו, לא יקרא תגר על עצמו.

ואם כן, עדיין מדובר בטעם השני על תשובה – שזה עיקר ענין השופר. ממשיך הכתוב: וכן עושים המלכים, מזהירים את העם תחילה בגזרותם (ואם כן, כאן זה כבר לא תשובה – זה המשל כאן שהמלך גוזר גזרות וכן, מה השכר ומה העונש) וכל העובר אחר האזהרה אין שומעים לו טענה (אין לו מה לטעון טענות בגלל שהוא שמע את האזהרות)!

קודם כל נקשר ונאמר שמכאן יש קשר לחוש השמיעה. כלומר, מה שיש מצוה "לשמוע קול שופר" זה שאתה שמעת! ומאחר ששמעת – אין לך יותר טענות (או לא ישמעו טענותיך)! ואם כן, מודגש כאן במשל, על כל פנים, שלשון "גזרה" ודאי רומז למאמר חז"ל האומר, שקודם האדם מקבל עליו עול מלכות ואח"כ הוא מקבל את הגזרות שגוזר המלך!

תשובה – והנה, בדרך כלל, ע"פ חסידות, לקבל מלכות ואח"כ גזרות – מצביע שהמלכות גבוהה יותר מהגזרות. אך היות שכאן מקשר הרס"ג את ענין השופר עם תשובה – אזי, כאן משמע שלקבל גזרות ואח"כ מלכות – זה דוקא ראש של בינה. כלומר, לעלות מאות ה תתאה דהוי' ממלכות לבינה זה תשוב אות ה תתאה! שהרי, לקבל גזרות זה גם לשוב ולתקן כל מה שפעלתי באופן לא נכון עד עכשיו. ושוב, עלי לעשות תשובה, ומעכשיו אני שלם ותמיד במצב נפשי של עומד ומוזהר – ואין לי כל טענות!

מבין דבר – ואם כן, ה"ראש" הזה שהשופר אומר לך שמעכשיו אין לך שום טענה – לכל מה שיעשו איתך! ושוב, אין לך טענות יותר! שמעת הכל, קיבלת הכל, הכל אתה יודע (מה השכר ומה העונש). וזהו שבינה זה "מבין דבר מתוך דבר" – סומכים עליך שאתה הבנת את המסר! ושוב, אתה מבין דבר מתוך דבר – עד הסוף – ואין לך יותר טענות! ואם כן, כאן ראינו פרוש יפה, חדש – ל"קבלו מלכותי, קבלו גזרותי" שזה "כלל ופרט"! ואכן, בדרך כלל הייתי חושב שקבלו מלכותי זה יותר גבוה, קודם, לקבלו גזרותי, אבל כאן מצטייר ציור  שהסדר הוא הפוך כלומר, "קבלו מלכותי" זה במלכות אות ה תתאה דהוי' ואילו "קבלו גזרותי" זה כולל את יסוד התשובה שבבינה, אות ה עילאה דהוי'! זהו החידוש כאן לגבי הטעם השני של השופר שמביא הרס"ג!

הטעם השלישי לגבי השופר בראש השנה שמביא הרס"ג – תפארת! הענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו "וקול שופר חזק מאד" ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם "נעשה ונשמע"!

אמרנו שהטעם השלישי הוא בספירת התפארת – אם כי שהסברנו שזאת "השפעת החכמה על התפארת" בסוד: "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ". שכידוע, "אוריתא מחכמה נפקת" – אבל מעמד הר סיני כולו, המעמד של קבלת התורה שבכתב – וגם המעמד שלנו באותו זמן ואמירת "נעשה ונשמע" – זה "תפארת ישראל" בכללות!

מרכבה – נוסיף כאן אמירה, ווארט אחד – שמצטייר מזה ששמים כאן את השופר בספירת התפארת. כבר הזכרנו אך לא הארכנו בדבר והוא, שכתוב בקבלה ובחסידות בפרוש על הפסוק: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" – שיש כאן ארבע תופעות בפסוק כנגד: חסד, גבורה, תפארת, מלכות! ואם כן, הגם שאפשר לפרש את ארבע התופעות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה (חכמה, בינה, תפארת, מלכות) – כאן נפרש כנגד ד' רגלי המרכבה: אברהם (חסד) הַקּוֹלֹת; יצחק (גבורה) הַלַּפִּידִם; יעקב (תפארת) קוֹל הַשֹּׁפָר; דוד המלך) מלכות) הָהָר  עָשֵׁן! והנה, לשני הפירושים הנ"ל, תפארת זה "קוֹל הַשֹּׁפָר" יעקב, – עליו נאמר: "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"!

עשן – מלכות זה "הָהָר עָשֵׁן", דוד המלך – שהיא תופעה של אש ועשן כלומר, מלמטה למעלה. לעומת זאת התופעות של החסד, גבורה, תפארת – אלו תופעות מלמעלה למטה! (הערת העורך, ע"פ דברי הרב בהרבה מקומות – וכן, עָשֵׁן – ראשי תבות: עולם, שנה, נפש – שהם שלושת הממדים של המציאות והכל עולה בעשן! וכן, עולם – שלושת ממדי המקום; שנה – ממד הזמן; נפש – נפש האדם, מימד טוב ורע, שהאדם בכח ההתבוננות שלו לגבי כל נקודה בעולם קובע עד כמה היא משקפת את שם הוי' או עד כמה היא מעלימה אותו)!

מעמד הר סיני – נמשיך, ואם כן, יוצא מזה שקול השופר הוא באופן מפורש כנגד ספירת התפארת. ואיזה קול שופר זה? "קוֹל הַשֹּׁפָר" של מתן תורה במעמד הר סיני! והנה, היות שהרס"ג מחדש כאן ומקשר את הקול שופר של ה' במעמד הר סיני – להנעשה והנשמע שלנו! ואם כן, דוקא קול השופר – קשור עם הנעשה ונשמע שאמר עם ישראל במעמד הר סיני!

תפארת – והנה, היות ש"קוֹל הַשֹּׁפָר" הוא תפארת – אזי צריכים אנו לחפש משהו ב"סביבת הביטוי" נעשה ונשמע שגם הוא שייך לתפארת! מה זה תפארת? תפארת זה היופי של ריבוי גוונים יחד ובהקשר ל"ונשמע" זאת הרמוניה של ריבוי צלילים, (גוונים) – והכל במזיגה נכונה! ואם כן, הווארט כאן הוא בעצמו מאד יפה וחשוב: אם אחד מקיים מצוות מתוך שיפוט שכלי – כלומר, מה שהוא מבין הוא עושה, עושה אפילו בקפדנות. ושוב, כל מה שהוא קלט והבין והפנים אותו – עושה 100%! לעומת זאת, מה שהוא לא קלט – הוא לא עושה באופן מוקפד, או שלא עושה זאת בכלל! והנה, אפילו אם בסופו של דבר הוא יקיים את כל תרי"ג המצוות של התורה – לא יהיה בזה שום יופי והרמוניה בין האברים השונים!

חשמל – ואם כן, כל מצוה הוא אבר, רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא. שס"ה מצוות לא תעשה הם שס"ה גידים! כל אחד ואחד משני אלו הוא גוון בפני עצמו! והנה, כתוב בקבלה שיש "חשמ"ל מיני צבענים" – חשמ"ל = 378 גוונים! גם מספר הגוונים שאנו מקבלים על מסכי המחשבים – זה בערך אותו מספר! ושוב, אומר האריז"ל שיש 378 גוונים שונים! וזהו: חשמ"ל = 378 = מיני צבעונים! היתה זאת דוגמא להראות שכל מצוה זה גוון מסויים! ורמז: חשמל הוא משולש 27, תפארת היא משולש 46, ההפרש ביניהם הוא משולש 37, כלומר – משולש 27 ועוד משולש 37 עולה משולש 46.

נעשה – ונשמע – והנה, חוץ מכל אחד בפני עצמו – ישנה גם התוצאה המשולבת שנקראת גם הקומפוזיציה של התמונה – שזהו חוש אמנותי, חוש אסטטי איך למקם, מה וכמה למקם – והכל ביחס למסגרת, לתחום, של אותה יצירה! כלומר, הקומפוזיציה הנכונה היא שכל האמיתות, (המידות) יהיו בהרמוניה, יהיו ביופי! והנה, הווארט הוא שנפשית – יש כח בנפש שמפיל, ומפעיל וקובע מה צריך ומה לא צריך, מה יפה ומה לא יפה – אבל כאשר זורקים את כל הצבעים על הבד – או שבסוף זה יצא לך יפה – או שלא יצא לך יפה! ושוב, זה שהיצירה תצא לך יפה, שהקומפוזיציה תהיה מלאת חן – שנקרא תפארת – זה סוד קדימת נעשה לנשמע!

אחד ההסברים של הביטוי: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" אומר שזה כמו ראיה לפני שמיעה! כלומר, היות שכולם בחכמה עשית וחכמה זאת ראיה – זאת אומרת שיש משהו בראיה – שזה נעשה בלי להבין! ושוב, כאילו שהקבלת עול – זה מעורר או מדליק את חוש הראיה! וכן, הקדימה של נעשה לפני נשמע – זה מה שכתוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" – הקולות אלו המצוות שיש לעשותן. וממילא, כל המכלול הזה – כאשר נופל על המציאות, על הבד כמו אצל הצייר, הכל נופל בצורה מפוארת, בהרמוניה: "אין צייר כאלוקינו"!

והנה, כל חוש כמו חוש של קומפוזיציה בציור או במוזיקה – כל חוש אמיתי מופיע אצל האדם כאשר יש לו ביטול בנפש! כלומר, שאינו מערב את הישות הפרטית שלו עם האמנות שלו! מוזיקה היא מלשון מזיגה נכונה, הישות, האני הזה – הוא מקלקל, הוא מסריח (סירחון מלשון סר חן) את כל היצירה. לכן, מי שחושב שהוא יכול לעשות מוזיקה – ולא להיות בטל לה' כיהודי – אין שום סיכוי שיצירתו תהיה נושאת חן באוזני כל שומעיה! ועד כדי כך, שהיו יהודים, גדולי המוזיקה – שרצו לעשות מוזיקה הכי טובה והמירו את דתם רח"ל! וזאת, בגלל שיהודי הרוצה לעשות יצירה מושלמת, בקומפוזיציה מושלמת – חייב להיות בביטול! והנה, הביטול הוא הסוד, הסגולה שמביאה לזה "שהדבר נופל יפה"! נופל נוטריקון נחמד ויפה לעין.

תרי"ג – ואם כן, זה מה שהתנוצץ תוך כדי קריאת המשפט הפשוט הזה של רבינו סעדיה גאון שקול השופר, מלשון שופרא, שופרא דשופרא מלשון יופי. וכן, קול השופר של מתן תורה – השופר של התפארת – יופי של ריבוי גוונים, מידתו של יעקב אבינו – שהרי יעקב אבינו מושלם ברמ"ח ושס"ה! את ה"רמ"ח" מצוות עשה הוא מקבל מאברהם אבינו סבו, עמוד האהבה, החסד שהרי אברהם = רמ"ח! וכן שס"ה מצוות לא תעשה הוא מקבל מיצחק אבינו, אביו – שהוא עמוד היראה! ומכאן שיעקב מושלם בכל מצוות התורה, תרי"ג מצוות: "עם לבן גרתי" – ותרי"ג מצוות שמרתי! הוא עמוד התורה! וכן כתוב: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" וידוע שאמת זה אות י של יַעֲקֹב כלומר, אם בשם יעקב תחליף אות י במילה אמת אזי: אמת ﬩ עקֹב = 613 = תרי"ג – כמבואר במקום אחר!

הרמוניה מושלמת – ובכל אופן, הווארט כאן הוא שקול השופר של מעמד הר סיני – שמעלה ומוציא מאיתנו את ההכרזה: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" שהוא סוד: "התפארת של קיום התורה והמצוות" – הרמוניה מושלמת כפי שראוי להיות, רצוי להיות, כפי שה' רוצה שתהיה – בקיום התורה והמצוות שלנו!

הטעם הרביעי של רס"ג – נצח: הענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר! הנביאים שדברו אל העם – זה נמשל לתקיעת השופר, והרס"ג אומר זאת לגבי כל הנביאים – אבל מצטט פרק ל"ג ביחזקאל פסוק ד' וכדי שנבין טוב נקרא את כל הפסוקים: הפסוקים מיחזקאל ל"ג, מפסוק א' ועד פסוק ו' – שישה פסוקים הם: "וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה: (ג) וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם: (ד) וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה: (ה) אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט: (ו) וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ"!

הצופה – נסביר: הנבואה הזאת, זה כלל גדול לגבי נבואה! והנה, בקבלה נבואה היא בספירת הנצח. הצופה כאן, כדרך הצופים – עומד על הר גבוה – שגם זה הוא בחינת נצח – שנקרא בלשון ספר יצירה: "עומק רום" – הצופה עומד גבוה על ההר! משם הוא צופה – וכמובן שמקבל את חוש וכושר הראיה שלו – מספירת החכמה (חכם הרואה את הנולד) שבראש קו ימין ומשפיעה אל הנצח שהוא הסוף של קו ימין. בידו של הצופה הוא אוחז בשופר – וכאשר רואה את החרב, את האויב המתקרב – הוא צריך לתקוע בשופר כדי להזהיר את העם! ואזי מי ששומע ודואג – הוא ימלט את נפשו!

ואם כן, מה ענינו של הטעם הזה של הרס"ג? כאמור, הוא מצטט רק את פסוק ד': (ד) וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה! בפסוק הבא מסיים את הענין: "וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט".

ושוב, אם אתה נזהר כאשר אתה שומע את קול השופר – מילטת את נפשך! ומי שלא שם לב לקול ולא נזהר – דמו בראשו! והנה, המילה "חרב" בנבואה זה לאו דוקא להרוג אותך – זה לקחת אותך (לחטוף אותך) לשבי – לשפוט אותך – כך זה בלשון הנבואה! ושוב, אם: "וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ! ושוב, הלשון היא "וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ". ואם כן, יכול גם להיות שהפשט וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה – זה כן להרוג אותו. כלומר, שזה או כך או כך: לקחת מישהו זה להרוג אותו או לקחת אותו זה לשפוט אותו! איך שלא יהיה – הצופה צריך לראות את זה ולהזהיר את העם!

הנביא מזהיר – ואם כן, מהו טעם השופר הרביעי כאן אצל הרס"ג? טעם השופר זה: שאנחנו מקבלים על עצמנו להקשיב לכל נביא שבכל דור ודור! ואם כן, מהו ההבדל בין הטעם הרביעי כאן – לבין הטעם השני, שהוא מאד דומה? והנה, ההבדל הוא פשוט מאד: הטעם השני הוא מצוות ה' ותשובה (שזה נאמר בתורה) ואילו הטעם הרביעי כאן זה מדבר באקטואליה – קול הנביא זה משהו אקטואלי, עכשוי כלומר, שאפשר להתפלפל בבית המדרש: האם מותר למסור שטחי מולדת – וכידוע, זה אסור ע"פ תורה! אבל אם הנביא עומד ומזהיר שזה פיקוח נפש ומי שלא מציית לו – זה לא בגלל שלא עשה מצוה בתורה – אלא זה בגלל שיש לו רבנים אחרים לסמוך עליהם! ובכל אופן – אם הוא לא הקשיב לנביא – דמו בראשו! וכאמור, אז החרב תקח אותו ח"ו – עם שתי האפשרויות של מה שנקרא שהחרב לוקחת!

ואם כן, מה כאן בטעם הרביעי רבינו הרס"ג רוצה מאיתנו? הוא רוצה שתוך כדי ששומעים את קול השופר בראש השנה – צריכים אנו להתקשר לנביא, לנביא הדור, לצופה! ושוב, בכל דור ודור – בדברים אקטואליים, עכשויים, יש להתקשר לנביא שבדור ולאו דוקא לדברי התורה והמצוות (לפי הבנתנו המוגבלת)! ושוב, כאשר שומעים את קול השופר בראש השנה – צריך להתקשר לנביא, לצופה שיש לו שופר! ואם כן, הטעם הרביעי של הרס"ג הוא כנגד ספירת הנצח – קול הנביא! נצח ראשי תיבות נביא צדיק חסיד.

כזכור, בכלל אמרנו שבראש השנה צריך להתחזק בהתקשרות לצדיק, הצדיק שבדור! עד כאן הסברנו, למדנו, את הטעם הרביעי מתוך עשרת טעמי השופר של ראש השנה על פי רבינו הרס"ג!

הטעם החמישי של הרס"ג – הוד: הענין החמישי הוא להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמו שנאמר: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה". וכשאנו שומעים בקול השופר, נבקש מאת ה' על בנין בית המקדש! כאמור, הטעם החמישי הוא בספירת ההוד – אבל עדיין לא אמרנו את הרמז הפשוט, חוץ מהרמז הידוע בדניאל: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית" והוא, שכתוב בפרוש בחז"ל: "וההוד זה בית המקדש"! כלומר, ההוד של עם ישראל – זה בית המקדש! וממילא, הרמז הקודם: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית" זה ודאי מדבר על בית המקדש! כך זה על פי פשט, וכך גם בכוונות של תיקון חצות לפי האריז"ל, שזהו רמז מובהק לחורבן הבית!

פלא – ואם כן, זהו חידוש גדול ואפילו פלא, שתוך כדי תקיעת השופר בראש השנה – צריך להרגיש כאילו אתה שומע בתקיעה הזאת – את תקיעת האויב שמחריב את בית המקדש! ושוב, זה פלא גדול שכך צריך לחשוב כאשר שומעים את תקיעת השופר בראש השנה? שהרי, בראש השנה ראוי להזכיר רק דברים טובים? וכן, מי שתוקע צריך להיות גדול וצדיק וכן הקב"ה תוקע וגם המשיח תוקע וגם הרבי תוקע – ואילו כאן מדובר על האויב שתוקע ומחריב?

שברים – ושוב, האויב תוקע תרועת מלחמה על מנת להחריב את בית המקדש! וכמובן, צריך להצטער על זה – ותוך כדי שמיעת התקיעה עלינו להתחנן לה' שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן! והנה, כוונה זאת היא כוונה מצויינת בשביל ה"בעל תוקע"! שיידע שיש לו חלק של אותו אויב שבא להחריב את בית המקדש! שיידע להרגיש את החלק הזה ולטפל ולתקן את החלק הזה שבו – וממילא גם בנו, (לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה)!

כאמור, הרס"ג מביא מהנביא ירמיהו פרק ד' פסוקים י"ט, כ', כ"א. נסתכל שם ונוכל לראות שיש כאן פרשיה קטנה של שלושה פסוקים אותם נקרא – שזהו המקור של הטעם החמישי של רבינו הרס"ג:

"(יט) מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה: (כ) שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי: (כא) עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר"!

הודיה – ושוב, זה פלא – שהפרשיה מסיימת ואומר הנביא: נמאס לי לשמוע את קול השופר! וגם נמאס לי מהנס, "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר"! למה נמאס לי? בגלל שהנס הזה הוא הנס של האויב! ואם כן, בטעם החמישי הזה של קול השופר – עושים ברור גדול מאד והוא, כמו שיש שופר של קדושה – כך יש גם שופר של ה"לעומת זה". והנה, המבחן, הבירור, בין השנים נעשה מכח ההודיה בנפש (הודיה מלשון הוד)! וכן, הודיה זה גם כן להודות לה' בכל מצב וכולל גם מצב ביש! הוד בנפש זה: "חשוב טוב יהיה טוב"!

מה אפשר לומר אחרי שהנביא אמר לנו את שלושת הפסוקים האלה? רק אפשר לומר ליהודי (מלשון הודיה): "חשוב טוב יהיה טוב"! זהו הוד!

נחזור ונקרא שוב את שלושת הפסוקים של הטעם החמישי של רבינו הרס"ג: "(יט) מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה: (כ) שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר [כדאי לכוון בשברים] נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי: (כא) עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר"!

שברים – הסברנו שהשברים בתקיעה זה הולך על הלב נשבר של האדם! כלומר, זה רק תיקון ה"גברא" כלומר, שהיהודי גם מזהה בתוך עצמו את האויב הזה, עם השופר שלו, שגורם את החורבן! (בגלל חטאינו גלינו מארצנו).

וידוי – הוד הוא גם וידוי. כתוב ש"בינה [תשובה] עד הוד אתפשטת" – הוידוי בפה יותר גלוי מהתשובה בלב. החורבן מעורר לעשות תשובה ווידוי כדי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ועוד יותר בכבוד מהבית שהיה! על הכוונה הזו כתוב במחזור שבין סדרי התקיעות צריך להתוודות בחשאי.

משהו פשוט נוסף הוא: היות שהשופר, פרושו הבסיסי הוא שפר מלשון יופי – זה ברור שהשופר של האויב שמחריב את בית המקדש – זה השקר של "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי"! כלומר, בעל התוקע יש לו יצר הרע כמו לחזן – שיצרו הוא שימצא חן בעזרת הנשים – וזה גם היצר הרע של בעל התוקע – שהרי שניהם מקוים למצוא חן, שהקול נעים והתקיעות יפות ואח"כ יבואו וילחצו את ידו, ""כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה", ישר כח, תזכה לשנה הבאה וכו'. ואם כן, זה נקרא "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי"!

שקר החן – והנה, איך אני יודע ש"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" זה ההפך של הוד? ושוב, איך אני יודע ש"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" החריב את בית מקדשנו? דבר ברור שגם אצל אומות העולם – בלא מודע שלהם – לא יכולים להחריב בית כל כך יפה אם לא נדמה להם שיש להם איזה יופי אחר שיכולים לשים שם וזאת, כמו רח"ל המציאות של ימינו! שאף על פי שזה לקח להם כמה מאות שנים לבנות שם משהו אחר – שנקרא "שיקוץ שומם" – אבל עמוק עמוק לא יתכן שיבואו הגויים להחריב דבר יפה – אם לא שהוא בא לשים את היופי העיקרי שלו במקום!

הוד – ואכן, זהו המצב גם היום, שהרי אסור להסתכל על בית עבודה זרה, ואסור שהגוי עובד עבודה זרה ימצא חן בעיניך. וכן, יש אנשים גם היום שיכולים להסתכל על כיפת הסלע ולומר: כמה שזה יפה, רח"ל! ואם כן, זאת עבודה נפשית – וזה תיקון ההוד – הטעם החמישי של רבינו סעדיה גאון! כלומר, שאין דבר יותר מכוער במציאות דוקא מאותו שיקוץ שומם שעומד במקום מקדשנו! כלומר, שזה "שֶׁקֶר הַחֵן" במלא עוצמתו, "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" של התרבות הזאת שמשתלטת שם! ושוב, לכל תרבות של גויים – יש את היופי שלה – וכאמור, החרב שלהם באה על מנת להחליף את היופי – ובעומק זה קשור עם ה"אשת יפת תואר" – שזה סוד המלחמה בכלל! וכאמור, הנאמר כאן הוא חלק חשוב ביותר של האמירה: ש"הוד" זה בית המקדש!

שקר החן – ושוב, מתי מרגישים כל זה? כאמור, הרס"ג אינו מביא את הפסוק שאומר "שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר וגו'" אלא מביא את הפסוק הקודם – אבל כאן זה העיקר, ונקרא אותו שוב: "(כ) שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר [כדאי לכוון בשברים] נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי"! מה זה "שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ"? שבאו שודדים וזהו, שגם בפנימיות מה ש"שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ" – זה ששודד החוש האסתטי היהודי של עם ישראל – "שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ", "פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי"! ואכן, זהו רמז ברור על המקדש, המשכן. "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס" – עד מתי אראה נס של האויב, "אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר"! ואם כן, השופר הזה שבא כאן בסוף – זה היופי שהוא: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי"!

עד כאן למדנו את הטעם החמישי של השופר – כפי שמונה אותם הרס"ג!

הטעם השישי של הרס"ג – יסוד – הענין השישי להזכירנו עקדת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשינו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה!

הצדיק – בטעם זה לא נאריך – שכבר הסברנו קודם שיש התקשרות לנביא שמזהיר את העם בענינים אקטואליים (הטעם הרביעי). כאן, בטעם השישי הוא מדבר על התעוררות הצדיק שבי! לכן הטעם הזה – הוא טעם שכגד ספירת היסוד, "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם"! והנה, איך מעוררים את הצדיק שבי? על ידי נכונות למסור את הנפש על קדושת ה' כמו שיצחק אבינו מסר את נפשו בעקדה! זה מה שכותב כאן הרס"ג: "וכן אנחנו נמסור נפשינו על קדושת שמו"! כלומר, אם אנחנו נזדהה ונקבל על עצמנו את המסירות נפש של יצחק אבינו בעקדת יצחק – אז מבטיח ה': "ויעלה זכרוננו לפניו לטובה"! ושוב, זה מה שמעלה את הזיכרון שלנו לטובה לפני ה'! זכרון הוא לשון זכר, האות ברית קדש (יסוד), כנ"ל. כמובן, את כל זה צריך לחשוב בזמן תקיעת השופר בראש השנה!

הטעם השביעי של הרס"ג – גבורה – כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא – כי כך הוא טבע השופר, מרעיד ומחריד כמו שכתוב: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ"! וכן כתוב: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא"! אם כן, הטבע של השופר זה להרעיד ולהחריד – וכך אנחנו צריכים לעורר בתוכנו את הפחד הזה, את הרעד הזה – זה תיקון ה"גבורה"(=יראה). והנה, בשביל מה צריך כל כך לפחד? מה טוב בזה? רעם גבורותיו – זה מיישר את הלב! ושוב, הפחד מיישר את העקמימות שבלב. זה כמו לקחת בן אדם שהוא מסובך – ולנער אותו עד שיתישר! וזהו, שכך צריך השופר לנער אותנו חזק עד שנתישר בעז"ה! עד כאן זה הטעם השביעי מתוך עשרת טעמי השופר של ראש השנה – שמביא הרס"ג!

הטעם השמיני של הרס"ג – כתר _{(גבורה דעתיק)} – להזכיר יום הדין הגדול וליראה ממנו! והנה, זאת עוד מדרגה גבוהה יותר של יראה! היראה של הטעם השביעי היתה יראה סתם – בלי ציון של ממה אנו יראים. כך גם כאשר מדברים על מצבים נפשיים – מדברים גם על "חרדה בלי שום סיבה"! זאת החרדה שעושה השופר – חרדה זאת היא המיישרת את הלב! כאמור, כך זה היה בטעם השביעי – ואילו כאן בטעם השמיני זאת כבר יראה מדבר מסויים, זאת כבר יראה מיום הדין הגדול!

יום הדין הגדול – אומרת המשנה: "דע לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון"? וכמו שהסברנו זאת – זה ברור שהוא מתכוון ליום הדין הגדול – שלפני סוף ביאת המשיח שהוא יום הדין על כל הארצות! וודאי שהוא כולל גם את יום הדין הגדול של חז"ל, יום הדין הגדול ממש – שאחרי תחיית המתים! ולכן שמנו את הטעם הזה ב"גבורה שבכתר" – כנגד הכתר בכלל!

איזה פסוק מביא הרס"ג לטעם השמיני? הוא מביא מתחילת ספר צפניה הנביא. צפניה פרק א', י"ד ומרכיב ומוסיף ומסיים עם החלק הראשון של פסוק ט"ז. והנה, כדי להבין את זה נקרא את כל הקטע מצפניה – שזאת ההתבוננות של הטעם השמיני:

(יב) וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב הוי' וְלֹא יָרֵעַ: (יג) וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם: (יד) קָרוֹב יוֹם הוי' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם הוי' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר: (טו) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: (טז) יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת!

נסביר, מדובר בקטע מצפניה הנביא על אחרית הימים. אחרית הימים שלפני הסוף הטוב: (יב) וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב הוי' וְלֹא יָרֵעַ: (יג) וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם: עכשיו נביא את הפסוק שמצטט הרס"ג: (יד) קָרוֹב יוֹם הוי' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם הוי' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר: כלומר, גם הגיבורים שם צורחים מפחד מאותו יום. (טו) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: (טז) יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת: (יז) וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים כִּי לַהוי' חָטָאוּ וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים: (יח) גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת הוי' וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ כִּי כָלָה אַךְ נִבְהָלָה יַעֲשֶׂה אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ!

תת מודע – והנה, בנבואה הזאת הנביא מדבר לכל אומות העולם וגם כולל בזה את היהודים – ואכן, הוא מתחיל דוקא מהיהודים, מירושלים: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת"! ושוב, זה נשמע יפה – אם לא היינו יודעים באיזה הקשר זה נאמר. לחפש את ירושלים בנרות – זה נשמע ביטוי מאד יפה – אבל הפשט הוא, וכך מסבירים המפרשים, שזה אחד המקורות בתנ"ך למה שנקרא "תת מודע"! ושוב, לחפש את ירושלים בנרות פרושו, לחפש את העלם הרע שיש אצל היהודים! ושוב, כדאי להסתכל במפרשים שם ולראות שזה לא רק כשהאדם במודע מסתיר אותו – וצריך לחפש אחריו בנרות – אלא הוא אפילו דבר שמוסתר מהאדם בינו לבין עצמו – שזה התת מודע  שלו – והקב"ה מחפש בנרות ומגלה את הכל!

אלול – לגבי חודש אלול, החודש שלנו – כתוב אחד הרמזים של אלול: "וּמָל הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". פסוק אחר אומר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" ונשאלת השאלה מהו ההבדל בין שני פסוקים אלה? מוסבר בחסידות – שממש במודע, במה שנקרא "הרע הגלוי" – יש מצוה: "וּמַלְתֶּם". אבל על מה שב"תת מודע" – אין לנו שליטה! ולכן על זה כתוב: וּמָל הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"! ואם כן, זאת הסגולה של התגלות י"ג מידות הרחמים בחודש אלול: וּמָל הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ! ואם כן, כמו שזה לטובה – כך גם הפסוק: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" שזה אמנם דומה, אך מתפרש לרעה על פניו! ושוב, "(יב) וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם" – מהו החטא, מה הכי גרוע שה' מחפש ושמזה צריך לפחד, שמזה צריך לעשות תשובה והוא, שיש אנשים רגועים – אנשים שלוקחים את הכל בקל – את כל מה שמתרחש, את כל מה שעובר על עם ישראל בכלל ועם ישראל בארצו בפרט – וממשיכים את החיים – זה מה שה' מחפש! ושוב, הוא לא אדם רע, יכול להיות שהוא שומר תורה ומצוות, הוא אפילו רב גדול!

והנה, אם אחד קופא – והוא כמעט "קוף" הקופא על שמריו (שזה אומר שהוא שומר תורה ומצוות לגמרי) אבל הוא מסוג הקפואים שקונים במכולת. שם במכולת יש גם קפואים וגם שימורים – וכאן שניהם ביחד: "הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם" וכאמור, זה מה ש‑ה' מחפש, זה הפחד מיום הדין הגדול!

והנה, דבר זה – של האנשים הקופאים על שימריהם  – בא לידי ביטוי באומרם: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ הוי' אֲבַקֵּשׁ" – שהוא פסוק של חודש אלול – שאינו בלב המודע אלא בלב ה"לא מודע" של האדם, "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ הוי' אֲבַקֵּשׁ" (פני מלשון פנימיות) ורק צריך לגלות את זה בזכות, מכח, "אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" ר"ת אלול! ושוב, בזכות זה "לְךָ אָמַר לִבִּי" מתגלה!

קיפאון – ושוב, "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב הוי' וְלֹא יָרֵעַ" – זה כבר לא יעזור! אם הוא קופא על שמריו הוא גם נעשה כופר – מלשון כפור! הוא כל כך דג קר, שהוא גם קופא על שמריו – וזה מביא אותו לכפור בשכר ועונש בכלל – ש"לית דין ולית דיין". ושוב, זה מה שה' מחפש! ושוב, מה שה' מחפש ומה שה' עתיד להעניש – שמזה צריך לפחד וממילא, להתעורר מזה, להתעורר מהאדישות, מהקיפאון – מה שקוראים: אי איכפתיות! וכמובן, מה שקורה בסוף אלו כל הדברים הלא טובים שכתובים כאן! וכן, בין היתר שכתוב כאן הוא שהיום הזה – עם כל הדברים הלא טובים, המפחידים – נקרא: "יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה"!

עבד – ואם כן, הכתוב כאן זה כמעט כמו טעם השופר החמישי! טעם השופר החמישי היה כך שעצם השופר היה שלילי. כלומר, כאן בטעם השופר השמיני אי אפשר לומר על השופר שזה שופר של האויב, אולי על פי פשט כך הוא – שהרי זה שופר שה' מביא אותו בהשגחה פרטית, כמו "יום הדין הגדול" שה' פועל כל זאת! יכול להיות שהוא פועל זאת על ידי עבדו "נבוכדנצר" שבא להחריב את הבית כעבד ושליחו של הקב"ה – כך משמע בתנ"ך!

ובכל אופן, כאן, ב"טעם השמיני" זה מתייחס ל"יוֹם י‑ה‑ו‑ה" – ואותו יום הוי' הוא "יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה"!

גאולה – והנה, החידוש כאן, זה החידוש של התחלת ספר "צפניה". ספר צפניה מונה שלושה פרקים לא ארוכים. והנה התכלית של הנאמר בספר צפניה – זה המשך פסוק הפתיחה שבו נאמר: "(כ) וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" ומכאן לתכלית, לפסוק האחרון של ספר צפניה הנביא: "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר י‑ה‑ו‑ה"! ושוב, כל הסיום עוסק בענין החיובי של הגאולה: "בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי: (יב) וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם י‑ה‑ו‑ה: (יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד: (יד) רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם: (טו) הֵסִיר י‑ה‑ו‑ה מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה בְּקִרְבֵּךְ לֹא תִירְאִי רָע עוֹד: (טז) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם אַל תִּירָאִי צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ: (יז) י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה: (יח) נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה: (יט) הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם: (כ) "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר י‑ה‑ו‑ה"!

שכם אחד – והנה, העיקר בסיום ספר צפניה – הוא הפסוק שהרמב"ם בוחר בו כדי לתאר את השיא של ימות המשיח, הפסוק הידוע: "פרק ג', (ט) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם י‑ה‑ו‑ה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"! ואם כן, עד כמה שאותו יום הוא יום איום ונורא – "יוֹם י‑ה‑ו‑ה הַגָּדוֹל" שקרוב לבוא, שהוא: "יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה"! וכאמור, שהתכלית של אותו יום היא: (ט) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם י‑ה‑ו‑ה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"! וכאמור, זהו הטעם השמיני שמביא הרס"ג – ע"פ פסוקים מספר צפניה הנביא!

הטעם התשיעי של הרס"ג – חסד _{(חסד דעתיק)} – קיבוץ גלויות! הענין התשיעי להזכירנו – קיבוץ נדחי ישראל ולהתאסף אליו שנאמר בו: ישעיהו כז "(יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"! זה פסוק שאנו אומרים במוסף ראש השנה בקטע של ה"שופרות" – פסוק של קיבוץ גלויות! כלומר, זהו שופרו של מלך המשיח, השופר של קיבוץ גלויות – (שהרי המשיח יקבץ את נדחי ישראל שאח"כ ישתחוו לה' בבית המקדש שיבנה המשיח)!

הטעם העשירי של הרס"ג – חכמה _{(פנימיות עתיק, חכמה דרדל"א)} – תחיית המתים!

להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה שנאמר: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ:"! לפסוק זה קורא הרס"ג הפסוק של תחיית המתים! כבר אמרנו על זה שיש כאן חידוש – שהרי גם  את הפסוק הזה אומרים בקטע ה"שופרות" – אבל לא כל כך זוכרים אותו! נקרא פרשיה קטנה של שלושה פסוקים, ישעיהו פרק י"ח פסוק א' – ג':

"(א) הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ: (ב) הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט אֶל עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ: (ג) כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ:"

המפרשים כולם אומרים שפשט השופר עליו מדובר כאן – הוא שופר של קיבוץ גלויות מכל איי הים, לעתיד לבוא. ושוב, בסוף כל העמים יחזירו את כל היהודים וכן, "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" – כלומר, שהשופר הזה קורא לשיבת ציון! ככה רוב המפרשים מסבירים! מקוצר הזמן לא נתעמק בכל מה שהיה קודם ובכל אופן, עצם הדבר שהרס"ג מביא פסוק וקורא לו: "שופר של שיבת ציון", לענין תחיית המתים כלומר, אומר שהשופר הזה הוא השופר של תחיית המתים – מה זה אומר לנו? זאת "תנועת התחיה האמיתית"!

ניסים – ושוב, יש מימד פנימי בשיבת ציון של עם ישראל שאפשר לומר שזה בא בהמשך לפסוק הקודם שהביא הרס"ג: "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" – "(ג) כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ"! והנה, גם קודם היה לנו "נס" ו"שופר" – אבל שם זה היה בטעם החמישי – הנס של האויב והשופר של האויב! ואכן, גם כאן, בטעם העשירי "רואים את הנס ושומעים את השופר"! ויש לומר שרואים כאן שיש חיבור בין שני החושים: חוש הראיה וחוש השמיעה – ואכן כך הסברנו – שלשופר יש קול – שהכי קל לראות אותו – הוא הקול הבהיר של השופר! וככתוב בתורה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת"! וזה גם קשור לטעם השלישי של הרס"ג – המדבר על מעמד הר סיני!

נס הרים – והנה, כל זה אומר – שתוך כדי שמיעת הקולות של השופר – רואים את הנס: – "כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ"! ושוב, הכל כאן קשור וזה מזכיר לנו את הצופה שעומד על הר גבוה ותוקע בשופר להזהיר את העם! ואם כן, אפשר לומר שהרמז האמיתי של הרס"ג הוא: שאין לך נס כהתנוססות תקומת, תחיית המתים! ויכול להיות שזה הפשט למה שהרס"ג מתכוון כאן כשאומר: "כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ"!

תחית המתים – ובכל אופן, פשט הדבר שזה אומר לנו – קשור עם שיבת ציון. כלומר, לאחר שה' מחזיר אותנו לארץ ישראל וגם לאחר "וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהוי' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" – שזה הסיום של "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"! והנה, אח"כ יש נס ועוד שופר של תחיית העם בארצו. כלומר, ההתחלה של העם המתחיה בארצו, זה בסופו של דבר, גם מה שמעורר ומביא לתחיית המתים. הפסוק מישעיהו כ"ו מדבר על תחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" כלומר, שהארץ תפיל, תוציא את המתים! ושוב, רפאים אלו המתים – והארץ תפיל – כמו שאשה מפילה נפלים – כך הארץ תפיל רְפָאִים! היא תוציא מעצמה את המתים! כך גם בחזון העצמות היבשות אצל הנביא יחזקאל!

אם נדייק יותר – שם אצל יחזקאל זה הפוך – שם הפשט זה נבואה של תחיית המתים ממש – והוא משל לשיבת ציון – עם התחיה של עם ישראל ממש שתבוא בהמשך לקיבוץ גלויות!

הרמב"ם – את הנאמר אפשר להסביר לפי איך שהרבי מסביר תמיד את דברי הרמב"ם והוא, שיש כמה וכמה תקופות בימות המשיח: קודם יש "עולם כמנהגו נוהג" שהיא יחסית תקופה טבעית. אח"כ מתחילה להיות תקופה ניסית יותר וככל שמתעמקים השורשים ותופסים את תודעת המשיח בעולם – ואזי הטבע של העולם הופך להיות יותר ויותר ניסי – והוא הדבר שאנו אומרים כאן. כלומר, שלאחר קיבוץ גלויות – ולאחר הסוף של נבואת הנביא צפניה באות חמש העליות שמסביר הרמב"ם: א- שיבוא מלך ויכוף את עם ישראל לקיים תורה ומצוות; ב- ילחם מלחמות ה' וינצח; ג- יבנה את בית המקדש; ד- יקבץ נדחי ישראל; ה- יהפוך את כל העולם לעבודת ה'! ואחרי כל זה יש את תחיית המתים! וכאמור, הכל זה המשך אחד!

ממש – והנה, לכן הרבי תמיד קישר ולא חילק את תחיית המתים מימות המשיח – למרות שאפשר לראות כאן שני דברים שונים! וכן, הרבי גם הביא מדרשים בהם נאמר שתיתכן תחיית המתים – אפילו יחד עם תחילת מלכותו של מלך המשיח! וכן, כולם מתארים זאת כתהליך: ביאת משיח, בית המקדש, תחיית המתים! ושוב, זה נקרא ארץ – שנזכה לכך שהעם יחזור, ישוב לציון ויכה עמוק את שורשיו, כמו שצריך – אזי, לא רק שהוא יתחייב שהעם יתחיה – אלא ממש תהיה תחיית המתים פשוטו כמשמעו! ואם כן, זהו הטעם העשירי של השופר של ראש השנה – שמביא רבינו סעדיה גאון שהוא: "כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים [=שס"ה] תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ"!

עד כאן עשרת הטעמים של רבינו סעדיה גאון!