מבחר שיעורי התבוננות חלק ל"ב

שיעור ה' – כל העמים תקעו כף

נחזור לפרק מ"ז בתהלים שאומרים שבע פעמים לפני תקיעת השופר. הפרק מתחיל: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה".

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר:

(ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה:

(ג) כִּי הוי' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ:

(ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ:

(ה) יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה:

(ו) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר:

(ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ:

(ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל:

(ט) מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ:

(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:

(ראה גם את עשרת הטעמים לרס"ג בתחילת שיעור ג'.)

והנה, הביטוי הראשון באותו פרק מ"ז – אותו אומרים שבע פעמים בשיא ההתרגשות שלפני תקיעת השופר הוא "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה". מה רוצים לומר בזה? רוצים לומר שכמו שיש לי ביטוי "לתקוע אוהל" או "לתקוע יתד" – יש גם ביטוי "לתקוע כף"!

ושוב, אנחנו מתבוננים עכשיו במילה לתקוע. והנה, אם לפני שתוקעים בשופר אני אומר "תקעו כף" וממילא, זה לבטח לא סתם שפתחנו דוקא בפרק הזה לפני שבאים לעשות מצוה דאוריתא של לתקוע בשופר! ושוב, ברור שיש כאן קשר עמוק ביותר.

והנה, יש תופעה פשוטה מאוד במתמטיקה, בחשבון – לגבי הלשון הזה של "תקעו כף" – שהיא פנינה מתמטית קטנה ומובהקת! והנה, "תקעו" = 576 = 24²! וכן, המילה השניה בביטוי היא "כף" = 100 = 10²! והנה, כאשר אנו מחברים את שני הריבועים: 24² ﬩ 10² = 676 = 26²! כלומר חיבור ריבועי המילים בביטוי "תקעו כף" הוא שם י‑ה‑ו‑ה בריבוע, 676 = 26²!

345 – ושוב, זה אולי הדבר הראשוני המתוחכם שכל ילד לומד במתמטיקה והוא שיש מספרים מיוחדים שלגביהם חיבור שני ריבועים נותן גם הוא מספר ריבועי! כלומר, במקרה זה אפשר לצייר זאת כמשולש ישר זוית. וכן, המשולש ישר זוית הראשון במספרים שלמים הוא: 3, 4, 5: 3² ﬩ 4² = 5²! וכידוע, משה עולה בגימטריא 345!

ואם כן, יצא לנו ששני המספרים: 24² ﬩ 10² = 676 = 26²! נותנים את שם ה', השם המיוחד, י‑ה‑ו‑ה ב"ה! ולכן חשוב לכל אחד לכוון את המשפט המתמטי הזה! וממילא, לא סתם אנו חוזרים על הביטוי "תִּקְעוּ כָף" שבע פעמים לפני תקיעת השופר! וכאמור, מה תוקעים – "תִּקְעוּ כָף" שזה גם לשון אתכפיא!

תקעו כף – מהו הפשט? למה פותחים עם "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף"? רש"י מפרש – התערבו יחד זה עם זה להריע לאלהים בקול רנה! כלומר, רש"י אומר שפרק זה הולך על ימות המשיח ואומר, ש"לתקוע כף" זה להתערב זה עם זה כלומר, שהעמים מתחברים – עושים שלום ותוך כדי השלום שעושים גם מתערבים שהרי אז יהיה מותר לעמים להתבולל. ושוב, זה שהעמים מתערבים זה אומר שקוראים לכל האומות לעשות מעין "או"ם" אחד גדול וגם מלשון אימה ואם!

למה כל העמים זה בחינת אמא ולא בחינת אבא? והנה, "החודש הזה לכם", חודש ניסן זה דוקא אבא – ואילו ראש השנה שבחודש תשרי זה בחינת אם, אמא. ואכן, ראש השנה זה גם חג לכל ה"אומות" – כולם עוברים לפני ה', ולא כך בחודש ניסן! גם הביטוי "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" שייך לראש השנה. ואם כן, לפני שתוקעים בשופר – צריכים אנו לחשוב על המצב הכללי בעולם! ואכן זה משהו כללי – פשוט פשוט פשוט! ושוב, תוכן הפסוק הראשון שאומרים לפני תקיעת השופר – זאת קריאה לאומות העולם להתאחד: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף"!

והנה, זה לכאורה אינו אחד מעשרה הטעמים של רבינו סעדיה גאון – אך בודאי כלול באחד מהם וזהו, שתוקעים בשופר תוך כדי קריאה לאומות העולם לתקוע כף שכאמור זה להתערב מתוך שלום. מכלל הן אתה שומע לאו והוא כאשר אין עדין רשות להתערב – כמה גרוע לתקוע כף ולהתערב עם האויב. ושוב, תקיעת כף זה ראשית התערבות והתבוללות – ללחוץ את היד! ושוב – בזמן הגאולה קוראים לעמים "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף"!

המצודות ציון מסביר קצת אחרת ואומר שלתקוע כף זה – ענין הכות כף אל כף לשמחה וכן תקעו כף עליך! כלומר, מרוב שמחה שזה גם "תרועה" – וזהו שאמרנו קודם שתרועה שייכת גם לשמחת חג הסוכות – תרועה של שמחה. עצם התקיעה – זה ראש השנה. שברים, שוברים את הלב – זה יום כיפור. תרועה זה כבר חג סוכות – זמן שמחתנו!

ושוב, המצודות אומר שלתקוע כף ברוחניות זאת תרועת שמחה – ומרוב שמחה אזי כל אחד מוחה כף, תוקע כף! ושוב, זה לא לתת יד אחד לשני אלא פשוט כל אחד מוחה כף – תוקע לעצמו! ואם כן, מבין כולם יוצא קול אחד גדול של שמחה כאשר מופיע מלך המשיח!

רקע מדעי – ובכל אופן, התקיעת כף כאן – יש בה משום חיבור תרבות העולם! והנה נשאלת השאלה: על איזה רקע ניתן לחבר את כל אומות העולם? ונשיב כאן ונאמר: על רקע מדעי, על רקע מתמטי! על רקע המשפט הזה: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף"!

ושוב, את חיבור אומות העולם – צריך לעשות עם המשפט הזה! והנה, המשפט הזה בעצמו הוא חיבור של צלעות – כאשר כל אחד מחובר בכיוון הפוך, ישר זוית! ומי מחבר אותם? שם "י‑ה‑ו‑ה" = 26 מחבר אותם!

הארכנו כאן ונפסיק את רצף ההסבר, ויש עוד הרבה מה לומר.

נחזור – מה שראינו עכשיו הוא שחוץ מלתקוע בשופר זה לתקוע יתד (וגם כאן צריכים אנו להמשיך בהסבר "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" – שזה היתד של חג האסיף. כלומר, המטרה מתחילה מראש השנה. מכאן עברנו והזכרנו שיש כמה משמעויות של השורש שפר – שהוא גם שפריר וגם אשפר. וגם דברנו על השימוש של "לתקוע". כלומר, הפירוש של לתקוע והשימוש בתורה. הפרוש הראשוני של "לתקוע" – זה לתקוע אוהל שזה כמו לתקוע יתד. וכאמור, בפסוקים שאומרים אנו לפני התקיעות – דוקא אומרים "לתקוע כף"!

תקיעות השופר – ואם כן, ב"ה נמשיך ונסביר באופן עמוק עוד יותר מה זה "לתקוע כף" שהרי בזה צריך להתחיל את תקיעות השופר! עכשיו נתפלל תפילת מנחה. נמשיך,

בסוף השיעור הקודם שאלו לגבי הפרושים של השורש "שפר" – איך לסדרם כנגד שם הוי'. נפתח עם הדבר הזה.

שפר – אמרנו ש"שפר" בלשון הקודש הוא ע"פ הפסוק: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" שהוא גם שם נרדף ליופי וכידוע, שכל שם נרדף הוא פן מסוים של אותו מושג. כלומר, ש"שפר" זה סוג מסוים של "יופי"!

שופר – שופר תרועה שתוקעים בראש השנה – ויש קשר הדוק בין ה"שפר" לבין קול ה"שופר". והוא, שאומרים המפרשים שקול השופר הוא "שפיר" ו"בהיר" ו"צלול" – ובכך הם מסבירים את הקשר בין ה"שפר" מלשון יופי לבין קול ה"שופר"!

שפריר – וכאמור יש עוד שני פרושים לשורש "שפר": "שפריר", עם כפילות האות האחרונה ר – והוא לשון אוהל, לשון "מאיר" (ודומה לו בלשוננו: אהיל) – "אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ", "וְנָטָה אֶת שַׁפְרִירוֹ עֲלֵיהֶם". הפרוש הנוסף של שורש שפר הוא אשפר!

אשפר – כאמור, אשפר הוא מנה מכובדת של בשר בקר – מנה כיד המלך, כמו שדוד המלך חילק לכל המשתתפים בשמחת העלאת ארון הקודש, לירושלים עיר הקודש!

ואם כן, אלו ארבעת פרושי השורש "שפר" שאותם נסדר כנגד ד' אותיות שם "י‑ה‑ו‑ה":

כנגד אות י דהוי' – נכוון את הפירוש "שפריר" שהוא לשון אוהל ואור – חכמה. ושוב, אוהל הוא מלשון "הלל", "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ" – "יהל אור"!

וכן, כאשר אומרים הלל בחגים – הכוונה של ההלל היא שהוא מכוון כנגד החיה שבנפש – אות י דהוי' – חכמה, לפי הקבלה!

הלל והודיה – והנה, יש הבדל בין הלל להודיה – יש חגים שאומרים הלל ויש חגים שאומרים הודיה וכן יש חגים, ראש השנה ויום כפור, בהם לא אומרים הלל ולא אומרים הודיה! ובכל אופן הלל שייך לחכמה וזאת היות ש"אוהל" הוא בגדר אור מקיף של חכמה. וכן, שפריר פרושו אוהל וגם מלשון אור – ולכן שמנו את ה"שפריר" בדרגת ה"חיה שבנפש"!

כנגד אות ה דהוי' – בינה, אמא – נכוון את ה"שופר"! מופיע בפרוש בקבלה שהשופר (מלשון שפופרת) הוא יסוד אמא! כאשר תוקעים בשופר מולידים מידות וממשיכים מוחין למידות מתוך אמא! וכך, כל הכוונות של ראש השנה הן כוונות של אמא, שתוליד. וזהו שנאמר שבראש השנה נפקדו עקרות!

כנגד אות ו דהוי' – נשים את ה"אשפר": "לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ"! חז"ל דורשים את המילה "אשפר" כמילה מורכבת: אחד מששה בשר פר. כלומר, דוד המלך חילק את הפרות לשישיות וכל אחד קיבל שישית מבשר הפר – וזאת באמת מנה מכובדת ביותר!

שפרו מעשיכם – והנה, היות שיש שש מידות הלב חג"ת נה"י כנגד אות ו דהוי' – כנראה שכל מידה בלב היא "אשפר" אחד וכמובן שאותה צריך לתקן, לשפר. וכן, זהו שחז"ל דורשים את הפסוק: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר" – שפרו מעשיכם! ושוב, עיקר השיפור – זה לשפר את מידותיו של האדם. וכאמור, צריך להשתפר – וממילא כל "אשפר" הוא שיפור של מידה מסויימת מאותן שש מידות של הלב – "אחד משישה בפר"!

כנגד אות ה תתאה דהוי' – מלכות – נכוון את השורש "שפר" שפרושו יופי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר". ומכאן, שהיופי של שפר קשור במיוחד עם מילים יפות, "אִמְרֵי שָׁפֶר" וכמובן, דיבור יפה שייך במיוחד למלכות שנקראת "עולם הדיבור" – שהרי המלך שולט בכח הדיבור שלו: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן"!

וכן, כל המושג יופי שייך בכלל למלכות, לאשה! והנה, בספר יצירה יש לכל ספירה יש תמורה של תכונה והיפוכה. התמורה במלכות היא: תמורת חן – כיעור! וכמובן, שכאן חן כולל את כל סוגי היופי. כמו כן, יש אפילו קשר מספרי בין "חן" = 58 לבין "שפר" = 580! ושוב, שפר הוא 10 פעמים חן – שלמות של חן! וכן, כל לשונות היופי בכלל – זה הכל תכונת תיקון המלכות! (הערת העורך: כן = 70 והם שבעים פנים לתורה – "שבעים פני חן").

ארבעה פרושים של שורש שפר

נחזור, זאת הצורה הפשוטה בה ניתן לכוון את ארבעת הפרושים של שורש "שפר" (שהוא גם אותיות פרוש). כאמור, שורש זה הוא שורש השופר – וכאשר אנו באים לתקוע בשופר – יש גם לזכור שלשורש זה נמנו עוד שלושה ענינים. ביחד הם ארבעה ענינים וניתן להרכיב מהם, סוד מעשה מרכבה – ד' מדרגות כנגד ד' אותיות שם י‑ה‑ו‑ה  ב"ה!

עד כאן היתה רק נקודה אחת של השלמה לשיעור הקודם!

נמשיך עם פרק מ"ז – "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" שאומרים לפני התקיעות בראש השנה. זהו פרק מרגש ביותר ובו עשרה פסוקים – עליהם אנו חוזרים שבע פעמים ובסה"כ אמרנו 70 פסוקים!

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר:

(ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה:

(ג) כִּי הוי' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ:

(ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ:

(ה) יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה:

(ו) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר:

(ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ:

(ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל:

(ט) מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ:

(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:

כל העמים – 70 פסוקים אלו 70 הקולות שצועקת האילה בשעה שכורעת ללדת – כמבואר בספר הזהר! ושוב, בפרק עשרה פסוקים – אותם אנו אומרים שבע פעמים ובסה"כ אנו אומרים כאן שבעים פסוקים. וכן, המספר שבעים כאן קשור גם לכותרת: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" – והוא, ש"כל העמים" הם שבעים העמים – שבעים אומות העולם! וכן, בחג הסוכות מקריבים בבית המקדש 70 פרים גם כן כנגד 70 אומות העולם! וכזכור פר זה מלשון שופר: "מִשּׁוֹר פָּר" ומסבירים חז"ל: "מאי שור פר – משופר"! וכן, רבי יוסי מכשיר שופר מקרן פרה – בגלל הפסוק: "וְתִיטַב לַהוי' מִשּׁוֹר פָּר"! וכידוע, ההלכה כאן לא כרבי יוסי כלומר, ההלכה פוסלת את קרן הפרה מלהיות שופר – אבל ברוחניות ודאי שיש כאן שורש של השופר ששייך לפר!

והנה, ע"פ סוד בכלל מחלקים את השופר לשנים: שו פר! ואומר האריז"ל שבהקשר לראש השנה: שו = דבש = אשה, והדבש ממתיק את ה"פר = 280" דינים! ואם כן, זאת בכלל כוונת השופר בקבלה!

77 מילים – וכן, למרבית הפלא, יש בתוך הפרק הזה בדיוק שבעים ושבע מילים! כלומר, יש כאן 77 = עז מילים שעל זה נאמר "וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק"! בגימטריא מזל = עֹז – אַיִן מזל לישראל, וכן עֹז בגימטריא מגדל – מגדל עֹז! והנה, צירוף האותיות ז-ע הוא הצירוף השביעי מצירופי אתב"ש, המכוון כנגד ספירת התפארת. והנה, אותן 77 מילים מתחלקות כך שעד הפסוק השביעי בפרק, ועד בכלל – ספרנו מ"ט מילים!

הפסוק השביעי בפרק הוא פסוק מיוחד: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" – ובו המילה "זַמְּרוּ" – חוזרת ארבע פעמים! ושוב, הפסוק הוא הפסוק השביעי וגם פותח עם האות ז = 7. אות ז מופיעה ארבע פעמים בפסוק וכן, 4 ∙ 7 = 28 שזה המשולש של ז = 7! כלומר, סכום כל המספרים מ 1 ועד 7 = 28 = כ"ח! וכן, "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" = 7² ∙ "י‑ה‑ו‑ה" = 7 ∙ יעקב = 1274! וכן, עד סיום פסוק שביעי זה יש בדיוק 7² = 49 מילים! כפי שיבואר בהמשך, נמצא לפי זה שסכום המילים של שלשת הפסוקים האחרונים הינו 28 – שהוא המשולש של 7. לפי זה 77 המילים שבפרק מתחלקות לרבוע 7 (49 המילים שבשמונת הפסוקים הראשונים) ועוד משולש 7 (28 המילים שבשלשת הפסוקים האחרונים). צורה כזו שבה מחוברים הרבוע והמשולש של אותו מספר נקראת אצלנו 'מספר בית', (משולש על גבי ריבוע). הסדרה מתחילה מ־2 (בית) וממשיכה בצורה כזו, כאשר בסיס הסדרה הוא 3:

ואם כן, הסכום עד 77 (=עז) הוא 224 = 7 ∙ לב, כנגד שבע מדות הלב!

חלוקת המזמור ל־7 פסוקים ו־3 פסוקים הוא בסוד שם מ"ט ט, שהרי האותיות מט של מט"ט הן 7 ברבוע, וה־ט האחרונה היא 3 ברבוע. אמנם בסוד שם מט"ט יש המשך: רו"ן (השם המלא הוא מטטרו"ן) הוא 16 ברבוע, יוצא שמ"ט ו־ט הן רבוע של 7 ו־3 שעולים יחד 10 כנגד האות י' של שם הוי', והאותיות רו"ן הן רבוע של 16 כנגד האותיות הוה של שם הוי', כזה:

ואם כן, יש כאן ריבוי מופלג ומופלא מאד של "כל השביעין חביבין" – בעיקר בתוך הפסוק השביעי של פרק מ"ז שחוזרים עליו שבע פעמים לפני תקיעת השופר בראש השנה – ביום הראשון של חודש תשרי הוא החודש השביעי: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ".

זמרו – וכן, המילה "זַמֵּרוּ" = 253 = המשולש של 22 אותיות לשון הקודש! מסופר על אדמו"ר הזקן שלא היה מדבר אף פעם בדיבור רגיל – אלא רק שר. ושוב, גם את המשפטים הפשוטים שאמר בתוך ביתו בדברו עם בני הבית – הוא לא דיבר אלא רק ניגן. ושוב, כל דיבורו היה "זַמְּרוּ". יש עוד רמז מופלא במספר 253! הכתוב אומר: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי הוי' יִחְיֶה הָאָדָם". "מוֹצָא פִי י‑ה‑ו‑ה" = 253 = "זַמְּרוּ"! ושוב, "מוֹצָא פִי י‑ה‑ו‑ה" זה סכום הגימטריא של כל 22 האותיות מ‑א ועד ת = 253! ויש לדעת שעל ידי אותיות לשון הקודש הקב"ה ברא ובורא את העולם תמיד יש מאין! ועוד רמז: המילה זמרו במילוי (אלפין כלומר, ואו) הינה 670 = 10 ∙ זין.

וממילא, כל מה שאנו אוכלים – אלו אותיות – אנחנו אוכלים אותיות – וצריכים אנו לברר, ללטש, כל אות ואות כמו שמלטשים אבן יקרה! ושוב, כל עבודת היהודי שנקראת "עבודת הבירורים" – זה ללטש מתוך המציאות את האותיות. לחצוב, "קוֹל י‑ה‑ו‑ה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" – כלומר, גם היהודי חוצב את המציאות, מוצא את האותיות ואח"כ מוציא את האותיות – ומלטש, מאיר את האותיות – שהרי כל אות היא יהלום! ושוב, זה נקרא "מוֹצָא פִי י‑ה‑ו‑ה" = 253 = "זַמְּרוּ"!

נמשיך, עד הפסוק השביעי במזמור מ"ז, ועד בכלל – יש בדיוק 7² = 49 מילים! נשארו לנו עוד שלושה פסוקים במזמור מ"ז:

(ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל:

(ט) מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ:

(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:

מלכות ה' – בפסוק ח' כתוב עוד פעם "זַמְּרוּ". כמו כן, בפסוק ט' נאמר הביטוי: "מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה"! ומכאן, שוב רואים שהחידוש במזמור זה הוא: "מלכות ה' על כל העולם כולו" וכמו שגם ראינו בתחילת המזמור: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה"! והנה, כאשר אומרים את שלוש המילים האחרונות: "אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה" – צריך לכוון את ראשי התבות "אמן"!

ואם כן, פרק מ"ז הוא מיוחד במורכבות שלו עד "שאין עוד פרק כזה כלל"!

והנה, איך ה' מגלה את מלכותו על פני כל העולם כולו? על ידי "(ג) כִּי הוי' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: (ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" כלומר, כאשר כולם נתונים תחתנו!

ושוב, כאשר כולם נתונים תחתנו – אזי מתגלה מלכות ה' על פני כל העולם כולו. והנה, רק אז יתקיים "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" ורק אז יתקיים "מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ". וכן, קודם צריך גם להתקיים פסוק ה': "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה"!

גאון יעקב – ידוע שהבעש"ט גילה לנו שאומרים כל אחד ואחד את פרק תהלים לפי מספר שנות חייו. ואכן, כאשר מלאו לו מ"ז שנים בח"י אלול קה"ת – חגג את יום הולדתו, את המזל גובר שלו, בקרב החבריא קדישא שלו, התלמידים שלו. והנה, תוך כדי ההתוועדות הוא דרש את הפרק שלנו, פרק מ"ז ואמר ש"היום נולד גְּאוֹן יַעֲקֹב" שעליו כתוב הפסוק: "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה"! ואם כן, מי זה גאון יעקב? זה אדמו"ר הזקן שנולד בו ביום, ביום הולדת מ"ז = 47 של הבעש"ט!

שביעיות – אחר כך, פסוק (ו) שאותו דרשנו באריכות וגם נמשיך, הוא: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר". וכאמור, עד ועד בכלל הפסוק השביעי "(ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" ספרנו ומצאנו בדיוק 7² = 49 מילים! כאמור, נשארו לנו עוד שלושה פסוקים ח', ט', י' בהם ספרנו כ"ח = 28 מילים וכידוע, כ"ח = 28 זה המשולש של 7 כלומר, סכום כל המספרים מ‑1 ועד 7! נחזור, בשבעת הפסוקים הראשונים של המזמור יש שבע בריבוע מילים. אח"כ, בשלושת הפסוקים האחרונים מצאנו עשרים ושמונה מילים שזה המשולש של שבע! ואם כן, 49 ﬩ 28 = 77 = ע"ז – אלו מספר המילים של פרק מ"ז כולו!

והנה, אם נספור מתחילת הפרק – נראה כמה יפה מסודר פרק זה מבחינת מספר המילים:

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: – 4 מילים

(ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: 8 מילים וביחד 12 מילים.

(ג) כִּי הוי' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: 9 מילים. עד כאן הם 21 מילים.

(ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: 6 מילים.

(ה) יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה: 10 מילים.

(ו) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר: 6 מילים.

(ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: 6 מילים.

(ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל: 7 מילים.

(ט) מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ: 9 מילים.

(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה: 12 מילי'

כלומר, בשלושת הפסוקים הראשונים ספרנו 21 מילים. 21 = 3 פעמים 7 שהם המשולש של שש כלומר, סכום כל המספרים מ 1 ועד 6!

וממילא נמצא שבפסוקים: ד', ה', ו', ז' יש 28 = כ"ח מילים שהם המשולש של 7 – סכום כל המספרים מ 1 ועד 7!

והנה, הכלל החשבוני אומר שהריבוע של כל מספר הוא המשולש של אותו מספר ועוד המשולש של המספר שלפניו! ואכן הריבוע של המספר  7 הוא: 49 = 28 ﬩ 21 !

וכמובן, לפי המתואר כאן – ניתן גם לצייר את חלוקת המילים בצורה גיאומטרית סימטרית כמשולשים – ואין כאן מקומו!

וכן, יש במזמור מ"ז 77 מילים – עליהן אנו חוזרים 7 פעמים ובסך הכל אמרנו 539 מילים שהם: 11 פעמים שבע בריבוע = 539 מילים! וכידוע, 11 הוא המספר הראשוני של כ"ב אותיות לשון הקודש. ואם כן, עד כאן "מקיף" של מבנה פרק מ"ז!

כל העמים תקעו כף

נחזור לביטוי: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה". אמרנו שהפשטנים מביאים שני פרושים לשאלה: מה זה נקרא "לתקוע כף"? להתערב או למחוא כפים מתוך שמחה (מחיאת כפיים)! רש"י אומר שתקיעת כף זאת התערבות, כלומר, מתוך שמחה לקראת הגאולה כולם מוחאים כפיים!

עד כלותם – והנה, בפסוק ד' נאמר: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ"! ושוב, וכמו שגם הודגש בשיעור קודם – שעם ישראל צריך להלחם וצריך לקיים בעצמו את מאמרו של דוד המלך: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". וכידוע, שזה לא בגלל שיש לנו איזו תאוה למלחמה ונצחון במלחמה – אלא שכדי לסיים את המלחמות – שלא יהיו עוד מלחמות בעולם, "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" – בשביל זה צריך לרדוף ולהשיג – ולא לשוב עד כלותם! ושוב, פעם אחת ולתמיד מחסלים את המלחמה!

ושוב, כאשר רוצים שהעמים כולם יעבדו את ה' שכם אחד – ובלשון הנביא: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הוי' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" – גם כאן צריך קודם כל: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ"! הרמב"ם כותב זאת בסוף ספרו "היד החזקה", שסוף ישראל לשלוט על כל העולם – ולא בגלל שיש תאוות שלטון על כל הגויים וכו' אלא שאין ברירה אחרת. כלומר, כדי להחיל את הסדר הגאולי, המשיחי, הסדר הטוב, של "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הוי' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" – אין כל אפשרות אחרת ולזה צריך "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ"! ורק אז צריך לקרוא: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה"!

ישראל – וממילא, אזי פונים לכולם ואומרים להם "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ"! והנה, פסוק זה בפרק מ"ז, הוא הפסוק השביעי, החביב ונבחין בו: מה שאומרים "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ" – זה אומרים לכולם. אח"כ, החלק השני של הפסוק "זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" – זה כבר מייחד את האלוקים להיות "מַלְכֵּנוּ" כלומר, להיות מלך ישראל! כלומר, שאנחנו הפועלים כאן ועושים –מטעם המלך – אנחנו "ישראל" לשון "שרים" ובלשון המלאך ליעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ושוב, אנחנו השרים של המלך (שרים גם מלשון זמרה) וכל העולם שתחתינו: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ" – הוא תחת עבדי (שרי) המלך – "מַלְכֵּנוּ"!

ואם כן, לזמר זה באמת משהו מאד מאד יפה ומענג וכידוע, הזמר זה עונג (גילוי העונג שבכל דבר). וממילא, צריך להיות קודם כל "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ" ורק אח"כ, צריך לדעת שזה: "זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ"!

יעל פשוט – נמשיך, ונחזור לביטוי "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף". בנוסף לרמז החשבוני שראינו קודם – נאמר זאת עכשיו באופן עמוק יותר! אנו מעמיקים כאן – ע"פ דבר שהזכרנו בשיעורים קודמים בדרך מעבר כלומר, בלי להעמיק בזה. והוא, שיש שתי דעות בחז"ל לגבי השאלה: השופר של איזו חיה – מצוה לתקוע דוקא בו בראש השנה? בזה חלוקים תנאים במשנה, במסכת ראש השנה! התנא קמא אומר: שמצות התקיעה בשופר של ראש השנה – היא דוקא בשופר של יעל פשוט! ושוב, מצוה לתקוע בראש השנה לכתחילה בשופר של יעל. והנה, כידוע, מה שאסור בפיך (כלומר לאכול) אסור לקיים בו מצוה – ואם כן, כמה אפשרויות יש לנו כאן?

שור פר – ושוב, בשופר של אלו חיות ניתן לתקוע בראש השנה? כתובים בפרשת ראה הפסוקים של הבהמות והחיות הטהורות – והחלוקה שם היא לשלוש ושבע: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר: וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ"! ואם כן, יש לנו כאן 10 בהמות כנגד 10 הספירות. קודם כל יש שלוש בהמות טהורות כנגד ג' ראשונות – כתר, חכמה, בינה והן: "שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". השור נקרא גם שור פר – ורבי יוסי דוקא מכשיר שופר של שור פר אותיות שופר! וכן, שור, פר, פרה, נקראים בהמה גסה!

שה כבש ושה עז – ע"פ פשט המכנה המשותף של שנים אלו – שהם נקראים בהמה דקה לעומת השור שהוא בהמה גסה! והנה, ע"פ הסוד מוסבר שאם שלושה אלו: שור, כבש, עז – מהוים שלישיה, סגולתא של אחד למעלה משנים, אזי שני ה"שה" כאן הם חכמה ובינה. כלומר, שה כבשים זה אבא כאן ואילו שה עיזים זה אמא כאן! ושוב, לפי זה שלושת הבהמות הטהורות הן כנגד: כתר, חכמה, בינה ומרוכזות כולן בפסוק הראשון כאן! אח"כ באות שבע החיות הטהורות – כולן בפסוק אחד.

שבע חיות – "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר". כאמור, הפסוק השביעי במזמור מ"ז הוא "(ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" וממילא גם רומז לחיה הטהורה האחרונה: "וָזָמֶר" (שזה גם אותיות "זַמְּרוּ") – שהיא המלכות של החיות הטהורות המכוונות כנגד הספירות חג"ת נהי"מ!

יעל פשוט – והנה, היעל אינו נזכר כאן בין שבע החיות הטהורות. לפי פרוש רש"י – היעל זאת החיה שנקראת כאן "אַקּוֹ" – המכוונת כאן כנגד ספירת הנצח! והנה, בשולחן ערוך ישנו בענין זה רמז יפיפה שרואים בו את ההשגחה הפרטית, את ההכונה האלוקית שמופיעה בשולחן ערוך – והוא שהסימן בחלק "אורח חיים" של דיני השופר – איזה שופר כשר לתקוע בו ואיזה שופר אסור לתקוע בו – מספרו תקפ"ו ששוה בגימטריא 586 = שופר! זה אולי הרמז הכי יפה מכל רמזי הסימנים של חלק "אורח חיים" בשולחן ערוך!

כפוף – והנה, נכתב שם בשולחן ערוך שרוב החיות אין להם קרן שראוי להיות שופר ודוקא ליעל יש קרן הראויה להיות שופר. ושוב, בלשון התורה היעל הוא ה"אַקּוֹ". והנה, השופר של אילו של יצחק – שזה הלכתחילה – הוא אַיִל ולא "אַיָּל": "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ"! ואם כן, "אַיִל" זה כבש! וזהו, שהשופר בו אנו תוקעים  בראש השנה – הוא שופר הלקוח משה כבשים שהיא הבהמה שכנגד ספירת החכמה! והנה, אפילו הרמב"ם כשכותב את ההלכה אומר שהשופר צריך להיות מ"קרן הכבשים הכפוף לעיכובא" – כלומר, שכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש". והנה, ה"אַיִל" הזה גם נקרא "זכר". ושוב, או שהוא כבש, או שהוא זכר, או שהוא "אַיִל"!

נחזור, יש מאמרי חז"ל – שבלשונם של הפוסקים אומרים: שהשופר שאנו תוקעים לכתחילה בראש השנה, או שזה שופר של שה כבשים. או שהוא שופר של "אַיִל", אילו של יצחק, או שהוא שופר של זכר! וכאמור, שה"זכרים" הם "אילים". וכן, כמו ש"תרנגולים" הם גברים כך "אילים"  הם זכרים! (משום שלנקבות ככלל אין קרניים).

ואם כן, צריך לתת כאן את הדעת, שהרי אם אחד מהשמות של השופר כאן – זה "זכר" – לבטח זה כנגד "זכרונות". וממילא, צריך גם להתבונן – מה זה הכבש – שקוראים לו כבש? ומה זה כבש שקוראים לו "אַיִל"? לזה אולי נגיע בהמשך – כך שבינתיים נחשוב על זה!

זכרים – נחזור לרמב"ם: הרמב"ם פוסל כל קרן אחר למצות שופר בראש השנה חוץ מקרן הכבשים הכפוף! שאר הראשונים חולקים על הרמב"ם – נסביר: שאר הראשונים החולקים על הרמב"ם ואומרים שהמשנה הזאת בה ישנה מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה. חכמים אומרים שמצוות השופר בראש השנה זה דוקא מקרן של יעל – שזה לא מבהמה דקה, זה לא מאַיִל. ושוב, חכמים אומרים שבראש השנה צריך לתקוע דוקא בשופר העשוי מקרן של יעל! וכאמור, רבי יהודה חולק על דעת חכמים ואומר שבראש השנה צריך לתקוע דוקא בזכרים כלומר, בשופר העשוי מקרן של זכרים כלומר, מקרן של "אֵילִים" – שהם כבשים – ולא בשופר העשוי מקרן של יעלים!

והנה, אנחנו פוסקים את ההלכה, לא לגמרי כמו רבי יהודה – אלא פוסקים כמו ר' לוי בבריתא שבגמרא האומר, שגם בראש השנה וגם ביום כיפור המצוה לתקוע בשופר העשוי מקרן של "אֵלִים", שנקראים "זכרים" כפופין שכאמור, הם כבשים! והנה, יש בזה שני טעמים שמובאים בגמרא!

פר – נחזור שוב על מחלוקת הראשונים. רוב הראשונים – חוץ מהרמב"ם סוברים שמה שכתוב שמצוה לתקוע בר"ה בשופר של "אַיִל", בזכר, בכבש – זה רק להידורא, לכתחילה. אבל בדיעבד, כמו שהיה כתוב במשנה הקודמת במסכת ראש השנה – שכל השופרות כשרים – חוץ מקרן הפרה! כלומר, שבדיעבד הכל כשר! והנה, גם המשנה וגם הגמרא מביאים רק שתי דוגמאות: או "אַיִל" או יעל – ואילו קרן של שור, פר – זה פסול ע"פ דעת חכמים – ואילו לדעת ר' יוסי – קרן הפר הוא כשר!

תיש – כאמור, אנחנו פוסקים כאן לפי דעת חכמים – ולא כרבי יוסי! והנה, מה לגבי עיזים? לא תמצא שום מקום בגמרא האומר ששופר העשוי מקרן העז זה בסדר. והנה, אומרים הפוסקים, הראשונים, שהיות שאנחנו פוסקים כמו רוב הראשנים – חוץ מהרמב"ם – שהכל כשר חוץ מקרן הפר – בגלל שלקרן הפר אין זכרות – אזי קרן העז זה גם כשר! וכמובן, כשאנו מתיחסים לזכר של העיזים אנו קוראים לו תיש! ושוב, כמו שלכבש קוראים "אַיִל" – אנו קוראים לזכר העיזים "תַּיִשׁ" – שמנוקד בניקוד דומה! לכן להלכה, יש בענין זה שלוש אפשרויות: והן  לפי הספירות: יעל הוא בנצח; "אַיִל" הוא בחכמה; "תַּיִשׁ" הוא בבינה! וזאת, כפי הנאמר קודם – ש"שה" כבשים ו"שה" עיזים הם בחכמה ובינה!

יעל פשוט – כאמור, בגמרא לא מוזכר התיש – וזה משהו מיוחד לגבי שופר של תיש, משהו נעלם מאד, משהו שלילי – אם כי שזה לא לכתחילה! ושוב, מה שכן מוזכר זה ההבדל בין "אַיִל" לבין "יעל"! והנה, ההבדל הוא שהקרן של היעל, של החיה – הוא ישר, ואינו כפוף ונקרא "פשוט". ואילו השופר של ה"אַיִל", שמצוה עלינו לתקוע בו לכתחילה, ולפי הרמב"ם גם בדיעבד חוץ ממנו הכל פסול – טבעו הוא שהוא כפוף! והנה, יש אפילו מחלוקת אצל האחרונים: האם יש היכי תמצי במציאות (וזה נפקא מינה להלכה) – האם יכולה להיות קרן של "אַיִל" שאינה כפופה? אבל מן הסתם, קרן של "אַיִל" הוא אכן כפוף! וזה, כמו שאנחנו מכירים את כל השופרות שהם כפופים!

והנה, חז"ל אומרים בגמרא שהמחלוקת בענין השופר: מה לכתחילה ומה בדיעבד – יעל או "אַיִל" – זה קשור עם התכונה של ישר או כפוף! ושוב, נאמר בגמרא שמי שאומר שהמצוה לתקוע ביעל בגלל: "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי"! כלומר, כמה שיותר האדם פושט ומיישר את דעתו – דוקא בעבודה הפנימית, הנפשית, של ראש השנה – כמה שזה יותר פשוט כך זה יותר טוב, כך זה יותר מעולה! ושוב, צריך לשאוף בתקיעת השופר לפשיטות. וכאשר שואפים לפשיטות – אזי הכי טוב לתקוע בכלי נגינה, בשופר – שהוא פשוט. כלומר, שהפשיטות עוזרת להוציא את הקול מהלב הפשוט והמיושר של האדם – של היהודי הפשוט, היהודי הפשוט של הבעש"ט!

הלכה – והנה מי שסובר שמצוה לכתחילה לתקוע בראש השנה לתקוע בקרן של "אַיִל" כפוף – אומר הפוך: "כמה דכפיף איניש דעתיה טפי מעלי" – וכך גם ההלכה! כלומר, עד כמה שהאדם כופף יותר את דעתו בראש השנה – יותר טוב, יותר מעולה!

והנה, מביאים בדרושי החסידות את שתי דעות אלה של פשוט וכפוף – וודאי שלכל אחת משתי הדעות יש מקום! לדוגמא, אנחנו פוסקים בתעניות, במשך כל ימי השנה – שתוקעים לכתחילה בקרן של יעל ולא בקרן של "אַיִל". יש לדעת שיש שלוש תקיעות בשופר: בראש השנה; ביובל; ובתעניות! ושוב, ע"פ ההלכה – בראש השנה וביובל המצוה היא לתקוע בשופר של "אַיִל" כפוף. וכאמור, בתעניות, שזה נקרא כל השנה כולה – תעניות על כל צרה שלא תבוא על הציבור – תוקעים בשופרות. והשופר שתוקעים בתעניות – הוא שופר של יעל פשוט לכתחילה! והנה, איך מסבירים בחסידות את ההבדל בין פשיטות לבין כפיפות?

כפוף – אומרים שאלו שתי תנועות נפשיות: יש תנועה נפשית של הפשטה; ויש תנועה נפשית של קבלה! כך זה הלשון, ומסבירים שלהיות כפוף – זה להיות עם "בית קיבול". כלומר, ליצור בפנים בתוך נפשי שקע – תוך כדי התקיעה – לעשות אצלי שקיעה שזה המקום המוכשר, הכלי, שמקבל לתוכו את השמיעה של קול השופר!

ושוב, עלי לקבל את קול השופר ולשמוע אותו באופן של קליטה פנימית – שלזה צריך כלי. והנה, אם המצוה היתה לתקוע בשופר – מזה היה מובן שהשופר צריך היה להיות פשוט אבל היות שהמצוה היא בעיקר "לשמוע קול שופר" – שהוא לקבל בבחינת בינה – צריך השופר להיות כלי כפוף!

תענוג – והנה, "כפוף" גם אומר נפשית "הכנעה" ושפלות וקבלת עול מלכות שמים ו"אתכפיא". ואם כן, כל הדברים האלה כלולים בתוך המילה "כפוף". אם נקרא זאת "כיף" – אזי השופר הוא מלשון תענוג (שופרא דשופרא) – שזה דוקא הקבלת עול מלכות שמים של ראש השנה! לא צריך להיות כמו בשאר ימי השנה שאזי ה"קבלת עול" היא מתוך כפיה פנימית – אלא שבראש השנה דוקא מתוך הנחת עצמותו – זה הופך להיות טבע עצמי, אלוקי, מודעות טבעית – ואז יש בזה גם "כיף", גם תענוג – בכפיפות הזאת!

ואם כן, יש זמן שעדיף "פשיט" ויש זמן שעדיף "כפיף"! וכאמור, יש מחלוקת מה עדיף בראש השנה? ואנחנו פוסקים לכתחילה "כייף", קרן של "אַיִל" כפוף! וכאמור, בדיעבד לפי ההלכה – גם יעל פשוט הוא טוב!

תפילה – נחזור: מה זה "פשיט" ומה זה "כייף"? פשיט זאת הפשטה בנפש ואילו כייף זאת קבלה בנפש, קבלה בלב, שמיעת דערהער פנימי בלב! פעמים רבות נאמר בדרושי החסידות שלגבי הדעה ש"כייף" עדיף – שכאמור, כך ההלכה – שלכתחילה יש לתקוע בראש השנה ב"אַיִל" כפוף ולא ביעל פשוט! וממשיכים ואומרים שהעיקר בראש השנה היא עבודת התפילה – שזה מושג זהה לאיל כפוף שהרי, "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" שזאת "הכנעה ושפלות". ושוב, עיקר עבודת ראש השנה זאת עבודת התפילה – יותר מעבודת התורה!

בשאר ימי השנה העיקר זאת עבודת התורה – אבל בראש השנה "איני מבין את ה'" – כך אמר הרבי הרש"ב – "אלא רק מאמין בו"! ואם כן, מצד אחד אפשר לומר שמה שאני רק מאמין בו – זאת אמונה פשוטה מלשון "פשיט". כלומר, יש להאמין בלי לעבוד עבודה – אבל אחד שהוא מאמין וגם עובד – "עבודה שבלב זו תפילה", הרי שעבודה זאת חייבת לבוא מתוך "כייף", מתוך הכנעה ושפלות! כך כתוב בחסידות. אם כן כאן ההקבלה היא אמונה-פשיט; שפלות-כייף.

אין קושיות – ושוב, האיל הכפוף הוא תנאי לעבודת התפילה של ראש השנה. מכאן נוכל להבין – שאם כייף הוא תנאי לעבודת התפילה, עבודה שבלב, אזי פשיט שזה היעל הפשוט – יהיה בודאי כמו לפשוט בעיה, קושיה, בלימוד הגמרא. כלומר, כמו שיש יהודי פשוט – שהכל פשוט אצלו! הוא פשוט ואין לו קושיות. אם הוא אינו לומד בכלל – ודאי שאין לו קושיות וגם כשהוא לומד אין לו קושיות! וכן, אם למישהו אחר יש קושיה – הוא אולי מסוגל לפשוט את זה "בכיף" כמו בסיפורים על רבי זושא שהסתיר את למדנותו והיה נראה כיהודי פשוט פשוט! ושוב, הוא מופשט – ואצלו הכל פשוט! ושוב, הוא מופשט מהגשמיות – "התפשטות הגשמיות"! אם כן, כאן ההקבלה היא פשיט-התפשטות הגשמיות; כייף-התלבשות בנשמה בגוף.

ואם כן, יש זמנים שעיקר העבודה זה "פשיט" אבל בראש השנה אנו פוסקים שהעבודה הרצויה זה "כייף"! וכן גם כתוב, שהעבודה של ראש השנה היא עבודת האיל הכפוף – כדי להזכיר את "עקדת יצחק"! מה שאברהם אבינו עקד את בנו על גבי המזבח – זה בחינת "כייף" – ולכן, במקום יצחק ה' הזמין את ה"איל": "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ"! ואם כן, האיל המקורי, אילו של יצחק – הוא אחד שמסובך בסבך בקרניו – הוא מאד "כייף"! כלומר, כל מהותו של אותו איל, האיל של עקדת יצחק – הוא מאד מאד בתסבוכת פנימית: "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו"! וכנראה שבתעניות צריך להיות "פשוט לגמרי" (יעל פשוט) – ומתוך כך, ה' פשוט מציל אותנו!

תקעו כף – והנה, למה הסמכנו את כל הדבר הזה, שהוא סוגיה עמוקה מאד בחסידות – על הפסוק שלנו: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה"? בגלל שיש כאן רמז יפה מאד! לתקוע כף – יש בזה שני פרושים: או התערבות (מלשון ערבים זה לזה) או שמחה, הבעת שמחה. וכן, אפשר לקשר בין שני פרושים אלו שהרי להתערב, להשתתף יחד – יש בזה עריבות כלומר, לא רק להתחייב אחד לשני אלא גם עריבות מלשון מתיקות. ויש גם לשון נעים ומשמח, כמו מחיאת כפיים (או קול עָרֵב)!

ושוב, מהו כאן הרמז לזה שבפסוק זה נפתח פרק מ"ז בתהלים, הפרק המרגש לפני תקיעת השופר אותו אנו אומרים שבע פעמים? כלומר, השאלה היא על זה שאנו פותחים ואומרים: "תקעו כף" במקום לומר "תקעו שופר"? אמנם אח"כ בפסוק ו' אנו אכן אומרים "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר" – אבל מה זאת הפתיחה עם "תִּקְעוּ כָף"?

ואם כן, אפשר ממש למצוא כאן רמז יפיפיה – למחלוקת הכי פנימית בעבודה, לגבי השאלה מה בעצם עושים בתקיעת השופר: האם כל מה דכייף טפי מעלי? או האם כל מה דפשיט טפי מעלי?

תקעו כף – והנה, "כָף" – כולו אומר "כייף"! ושוב, המילה כף בעצמה רומזת לקרן הכבשים הכפוף – אבל כף זה גם ראשי התבות של: "כייף, פשיט". וכן, המילה הזאת "כף" = 100 – בדיוק מספר הקולות שמשמיעים בשופר של ראש השנה לפי מנהגנו! ואם כן, זהו הרמז שעומד כאן מיד בתחילת הפרק: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" – תקעו 100 קולות!

נחזור, זהו רמז יפיפה המצביע ואומר שצריך לתקוע בראש השנה 100 קולות בשופר, כף קולות סך הכל – "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף"! וכאמור, ה"כף" הזה הוא בעיקר רומז לנו שיש לתקוע את מאה הקולות מתוך מצב נפשי של "כייף" ומתוך קרן "איל" הכבשים הכפוף, אילו של יצחק. כמו כן, נכללת ברמז "כף" אות ף של "פשיט" שזה הקרן הפשוט של היעל שכאמור, בו תוקעים בתעניות!

תשובה – והנה, קרן היעל הפשוט – זה כמו הצופה, שהוזכר בטעם הרביעי של עשרת הטעמים של רבינו סעדיה גאון. הוא הצופה שכנגד ספירת הנצח, שתוקע מתוך קרן החיה, קרן היעל הפשוט – כדי להזהיר את העם מפני האויב שמתקרב – וכנראה שזהו סוד התעניות שבהן תוקעים דוקא ביעל פשוט! ושוב, הצופה רואה באמת את הצר הצורר מתקרב, כבר יש צרה שמתקרבת לבוא על הציבור ל"ע. וכאמור, השופר כאן זה כדי להזהיר שבעוד מועד נתפוס את עצמנו ונחזור בתשובה ואז בטח – שהרי ניצחון זה בטחון כלומר, בטחון מוחלט שה' מנצח! הלכה זאת בגמרא היא ע"פ ר' לוי: כל השנה בתעניות תוקעים ביעל פשוט ואילו בראש השנה ויום כיפור תוקעים בקרן האיל הכפוף!

ראש השנה – נחזור, שם לפי ההלכה, ממש בסוף, כתוב שבראש השנה: תיש ויעל בדיעבד וכבש לכתחילה! והנה, יש כאן רמז מופלא – סידרה מתמטית. בהמשך הלימוד נראה ששני המספרים העיקריים שמשחקים בתקיעת שופר הם 22,41! והנה, ראש השנה = 861 = 41 במשולש (סכום כל המספרים מ‑1 ועד 41) = 7 פעמים 123(= ענג)! בביטוי "ראש השנה" יש 7 אותיות וממילא, הערך הממוצע של כל אות הוא עֹנֶג!

זוגות – כאמור, המספר שמצטרף ל‑41 הוא 22. 41 = אם, לשון אמא ככתוב, "אִם לַבִּינָה תִקְרָא" – אם לבינה תקרא! קודם דברנו על זוג המספרים 7, 13 – וכך יש כל מיני דוגמאות של זוגות מספרים בתורה. למשל, יש זוג שנקרא "חיה, יחידה" כלומר 37,23, ורמז: אם נצרף את זוג המספרים 37 ו־23 למספר 22 (שהוא הזוג של 41) נקבל פעמיים 41; והנה, זוג המספרים של תקיעת השופר בראש השנה הוא: "22,41"! ויש לומר, שכל מה שאנו לומדים בכלל – זה כדי להגיע להבנת הזוג הזה! כלומר, לעשות את השידוך הזה בין 22 ל‑41! כבר ראינו כמה דברים חשובים לגבי שני מספרים אלו – שהרי הכל בא לתקן את אותיות הדיבור – "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי הוי' יִחְיֶה הָאָדָם" – "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ"!

והנה, עכשיו נסביר משהו חדש לגבי המספר 41: אַיִל = 41! ושוב, נדגיש שעלינו לא להתבלבל בין: אַיִל (כבש, בהמה דקה) לבין אַיָּל (חיה, אחת משבע חיות טהורות)! וכמובן שיש קשר בין שנים אלו: ה"אַיִל" הוא בחכמה לפי סדר עשר הטהורות ואילו ה"אַיָּל" הוא בחסד, ענף החכמה! וכן תחת ה"אַיָּל", בנצח, יש את ה"אַקּוֹ" הוא היעל!

נחזור, קו ימין של הבהמות והחיות הטהורות זה: אַיִל בחכמה, "אַיָּל" בחסד, ובנצח ה"אַקּוֹ" הוא היעל! ושוב, חכמה, חסד, נצח! וכאמור, המצוה בראש השנה זה "אַיִל" = 41. ושוב, גם אפשר לתקוע ביעל ואפילו בתיש!

לכתחילה – והנה, אין באמת תלות בין שני הדברים: או ש"אַיִל" לכתחילה זה כדי להזכיר את אילו של יצחק בעקדת יצחק [ורמז: איל = 41 = אברהם במספר סידורי] – או ש"אַיִל" לכתחילה בגלל שהוא כפוף – שכאמור, בראש השנה, עד כמה שהאדם יותר כפוך כך יותר טוב!

והנה, בתוך העקדה – אם אותו איל, "וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" הוא במקום יצחק – הרי נשאלת השאלה: האם יצחק גם הוא "אַיִל"? ושוב, אין הכרח לומר שבגלל שבפועל הקריבו אַיִל – במקום יצחק אזי גם יצחק בעצמו גם הוא "אַיִל". ולהפך, אנחנו בעצמנו למדנו בשיעורים הקודמים שיצחק הוא יעל פשוט לענין העקדה – וזאת למה? בגלל שפשט את צוארו על גבי המזבח! ושוב, זה ברור שבעקדת יצחק – יצחק אבינו קיים בעצמו: "כל מה דפשיט טפי מעלי"!

התפשטות הגשמיות – וכן, לפי חז"ל, באותו מעמד גם הגיע יצחק להתפשטות הגשמיות – עד שלאחר העקדה היה שרוי שלוש שנים בגן עדן! ושוב, עד שהוא חזר למציאות של העולם הזה הוא היה "out" שלוש שנים! הוא לא היה במציאות בכלל וזהו שהוא הגיע באופן הכי מוחלט להתפשטות הגשמיות!

ואם כן, זה ברור שעבודתו של יצחק זה "פשיט" (פשוט) ולא "כייף" (כפוף). ושוב, כמו שכתוב בהמשך, האיל שלקח אברהם אבינו במקום בנו יצחק היה בבחינת 'כייף', אמנם הוא רץ שיקריבו אותו (כדי לתקן אותו) – אך השטן סבך אותו, אך אצל יצחק בנו זה היה 'פשיט', היה פשוט אצלו לגמרי שזהו אכן רצון ה' והוא הלך ללא מניעות. ואכן, כך מסבירים את הכתוב: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו"! אומרים חז"ל שביוונית "הַשֶּׂה" זה אתה! כלומר, אתה "לְעֹלָה בְּנִי" ובכל אופן, מיד "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" בלב אחד, ברצון, בפשיטות, לקיים את רצון הבורא יתברך!

קרנים – ושוב, אנו מדמים כאן דימוי והוא: אם אחר כך לקחו "אַיִל" – ולדורות המצוה היא לקחת את הקרנים של האיל הזה ולתקוע בו בראש השנה – וגם הקב"ה קיים את זה שהרי כתוב שבמתן תורה הוא תקע מתוך הקרן השמאלית של אותו איל, של אותו שה ולעתיד לבוא הוא יתקע מתוך הקרן הימנית של אותו איל של העקדה. וזהו שאנו אומרים – הכל מתוך האיל של יצחק – אבל לא שיצחק היה איל! ("אַיִל אַחַר", אחר = יצחק עם הכולל!).

עולה תמימה – ושוב, יצחק עצמו היה יותר דומה ליעל פשוט וזה גם רמוז בכך שהוא עיקר העולה כאן – עולה תמימה! יצחק נקרא "עולה תמימה" – ואכן עולה זה לשון יעל (הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים), "יעלה ויבוא" בפשיטות, וכן, "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ"!

עולם חסד יבנה – נחזור, אם יצחק הוא יותר פשיט דעתיה ואילו איל הוא יותר כפוף, "כייף דעתיה" – אזי מהו אברהם? שהרי עיקר הנסיון כאן זה הנסיון של אברהם אבינו! ושוב, מי זה אברהם? ידוע שאברהם הוא סוד ראשית בריאת העולם שהרי כתוב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" – אל תקרי בְּהִבָּרְאָם אלא באברהם! אברהם איש החסד, "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם". הוא אברהם, היהודי הראשון, המאמין הראשון!

ברא תיש – והנה, הרבה פעמים בחז"ל מוזכר שהחיה של אברהם היא ה"פרה" ושל יצחק ה"עז" ואילו של יעקב ה"כבש"! בזה יש כל מיני ואריאציות: מי זה אברהם, מי זה יצחק, ומי זה יעקב – כנגד איזה חיה? אבל כאן, בציור שלנו – כמו ש"בהבראם" זה אותיות "באברהם" כך ישנה גם אמירה מוקדמת יותר המדברת על ה"תיש" כראשית הבריאה. דבר זה מוזכר בספר הזהר הקדוש! ושם למרבית הפלא כתוב על הדבר הראשון שה' ברא: "בראשית", אותיות:  ברא תיש!

בראשית – נחזור, כך התחיל הבורא את מעשה בראשית: "בראשית" אותיות: ברא תיש! רק שבשביל לברוא תיש היה צריך להפוך את ה"שית" של "בראשית ל"תיש"! והנה, וזה אכן פלא, שיש מי שמפרש את הזהר הזה  ואומר ושואל: מה זה שה' התחיל את מעשה בראשית עם בריאת תיש? שהכונה היא שהתחיל את הבריאה עם "אילו של יצחק"! כלומר, שאילו של יצחק נברא בתחילה מששת ימי בראשית! וכתוב בפרקי אבות: שאילו של יצחק נברא בערב שבת בין השמשות, בסוף מעשה בראשית! ואם כן, לפי הרמז שהראנו קודם מהמילה בראשית, ברא תיש – יוצא  שאילו של יצחק נברא דוקא בתחילת מעשה בראשית!

משקל סגולי – וכמובן, יש כאן קושי שהרי: "איל" זה לא "תיש"! ואם כן, איך אתה בא ואומר שאילו של יצחק זה "תיש"? ואם כן, חייבים אנו להעמיק בזה ולומר שאף על פי שאיל זה איל ותיש זה תיש – הרי יש כאן משקל דומה ע"פ הניקוד:  "אַיִל" – "תַּיִשׁ". ושוב, יש "אַיִן" ויש "אַיִל" ויש "תַּיִשׁ"! וכמובן, שאין מה להתבלבל עם "אַיָּל" שזה ניקוד אחר! כלומר, שהמשקל הדקדוקי, הסגולי של: "אַיִן" (מזל לישראל) ושל "אַיִל" ושל "תַּיִשׁ" זה אותו משקל. ובכל זאת, "אַיִל" זה אַיִל ו"תַּיִשׁ" זה תיש! ואם כן, הדבר היחיד המשותף להם – הוא שיש להם אותו ניגון, אותו ניקוד – כמשקל "אַיִן" – אל תקרא "אֵין" מזל לישראל – אלא, "אַיִן", האין האלוקי – שהוא המזל לישראל! וכאמור, אין להתבלבל כאן שהרי יש "אַיִן" ויש "אַיִל" ויש "תַּיִשׁ" – ויש גם "אַיָּל" – שזה כבר ניקוד אחר! ושוב, כלומר שהמשקל הדקדוקי, הסגולי, של "אַיִן" ו"אַיִל" ו"תַּיִשׁ" – זה אותו משקל אבל תיש הוא תיש ואיל זה איל! והנה, אמנם, "שה כבשים" ו"שה עזים" שניהם נקראים שה, וכנ"ל בפרצוף הבהמות והחיות הטהורות הם החכמה והבינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". ואכן, דבר בא לידי ביטוי בקרבן פסח, בו שניהם כשרים לקרבן. "אני בינה לי גבורה", לכן אצל יצחק, הגבורה, העיקר הוא "שה עזים", בינה!

נסיונות – ואם כן, צריך אולי לומר בפנימיות שהיות והבריאה היא מכח אברהם אבינו – וכאמור, אברהם אבינו הוא העיקר בעקדה – כמו יצחק וכמו גם ה"אַיִל". קודם אברהם הוא המתנסה ע"י ה' להקריב את בנו יחידו אשר אהבת את יצחק – וזה הנסיון העשירי של אברהם – הכי קשה והכי גדול מכל נסיונותיו של אברהם אבינו, שבזכות זה הוא נעשה היהודי הראשון – להוריש את היהדות הלאה – "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"!

כלל גדול בתורה – הסבר פנימי מהרב לענין התכללות המושגים

הסבר זה ניתן כאן, באמצע הרצאת הדברים שנאמרו בסמינר קול שופר – שהרי כל הסיפור בתורה, שנקרא דוקא עקדת יצחק מלמד על התכללות בין שני האבות, אברהם (אהבה) ויצחק (יראה) שהם אב ובנו – המתנסים יחד וכל אחד לחוד – בנסיון העקדה – כמו שכתוב בתורה! כדי להבין זאת כל צורכו יש להסבירו ע"פ מושגי פנימיות התורה – שזה בכללות הסיגנון בו מוגש לנו סמינר קול שופר העוסק בתקיעות השופר – בשני ימי ראש השנה – שני ימים שכל אחד מהם הוא "ראש"! ואם כן, יש לנו כאן שני ראשים כאשר כל אחד הוא ראש אחר, שונה: אחד הוא ראש של דין, שהרי ראש השנה הוא יום הדין של כל באי עולם וזה נקרא שהקב"ה יושב על כסא דין! הראש של היום השני הוא ראש של רחמים – וזה נקרא שקב"ה יושב על כסא רחמים! ואם כך, מהי מעלתו של האמצע? ששניהם מתכללים זה בזה, לשון כלולות, כביכול באמצע! הדוגמא הפשוטה היא של שלושה אנשים: א – הוא דובר אנגלית; ב – הוא דובר עברית; ג – עומד ביניהם, באמצע, ודובר את שתי השפות – אנגלית ועברית. וממילא, באופן זה יכולים א , ב – להבין אחד את השני ולהתחבר אחד עם השני!

 

דברי הרב: – מ"כלל גדול בתורה, ובפרט בפנימיות התורה, שעולם התיקון מצטיין בהתכללות, כלומר שיש את התכללות יצחק באברהם והתכללות אברהם ביצחק כלומר: יראה שבאהבה ואהבה שביראה – וזה בדיוק סוד העקדה שכנודע, אברהם ירא ויצחק אוהב! וכן בהיות ראש השנה יום הדין הוא שייך במיוחד ליצחק סוד אלהים, אך צריך להיות גם אח"כ עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר שזה על ידי אברהם דוקא (סוד התקיעה, היינו בסוד יצחק שבאברהם (הדין שבחסד היינו, כח החסד להמתיק את הדין, והחסד שבדין, אברהם שביצחק, היינו המתקת הדין בפועל)" וזה סוד ה"אליה"(הזנב של הכבש), אליה, חלב, דם ר"ת אחד !

(ד) "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:

(ה) אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר".

הפסוקים בפרשת ראה מפרטים מהן עשר הבהמות והחיות שמותרות לאכילה. אם יש כאן עשר – לבטח ישנה כאן הקבלה לעשר הספירות שהן מודל ההתיחסות שלנו לכללות המערכות שבעולם ובאדם! פסוק ד' מונה את הבהמות: שור שנקרא גם פר – שהוא מבוית ונקרא גם מלך הבהמות! וכמובן שמולך על הבהמות כולן, טהורות ושאינן טהורת. כידוע לכולנו שהשור הוא הכבד והחזק מכל הבהמות (ונקרא גם בהמה גסה)  ולכן גם החשוב ביותר לחיי האדם ובעיקר בזכות שאיפשר לחרוש את השדות ולהצמיח הרבה חיטה וכו' ככתוב: "בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" ומפרש רש"י: "באין אלפים אבוס בר – באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית! וכן, הפר, השור – נקרא גם "בקר" על שם כוחו הגדול לבקוע את הקרקע בשעת החרישה!

ואם כן, השור הוא המועיל הכי גדול, כאשר הוא שור תם – אבל הוא גם המזיק הכי גדול כאשר הוא שור מועד (שור נגח) כלומר, שהשור הוא נושא הפכים ולכן נכוון אותו כאן כנגד ספירת הכתר!

אח"כ באים: "שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים" שהן מסוג ה"בהמה דקה" שיחד נקראים גם בשם משותף שהוא "צאן" – ע"ש שמוציאין אותן למרעה וכו'! והנה זכר הכבשים נקרא "אַיִל" ואילו זכר העיזים נקרא "תיש"! כך גם כתוב לגבי המנחה ששולח יעקב לעשו: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים".  וכן, נקראים בשם "שה! "וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו"! כזכור בשעת עקדת יצחק – רואה אברהם "אַיִל אַחַר" – ומיד לוקח אותו ומעלהו לעולה תחת בנו יצחק! כאמור, "אַיִל" הוא זכר הכבשים – אבל מה פשר הביטוי "אַחַר"? הרמז הוא (עם הכולל): אחר = 208 = יצחק! ואם כן, יש כאן פעמים שה: שה כבשים; שה עיזים!

ואם כן, מי מהם כנגד יצחק ומי מהם כנגד אברהם? שניהם שה ושניהם בעלי קרנים המתאימות ע"פ ההלכה להיות שופר בראש השנה! ואכן, לשאלה זאת פרושים אחדים כאשר הכתוב אומר שקרן מ"אילו של יצחק" – היא המשמשת לתקיעת השופר בראש השנה! אנו נסביר זאת ע"פ סוד ההתכללות כמו שהובא כאן.

דברי הרב – "ומכל זה יוצא שהתיש אכן הוא עז ולא איל, יצחק ולא אברהם אך הוא סוד יצחק שבאברהם (יראת אברהם בעקדה, יראת יום ר"ה, ימים נוראים דוקא) ולכן התיש, (בעל הזקן), קשור (בעצם) לאברהם (הזקן בעל הזקן הלבן). ובכל זאת המצוה בפועל הוא באיל כפוף לא בתיש (גם אפשר להדגיש שוב ששניהם משותפים בשם שה בפסוק – שה כבשים ושה עזים – וכן לגבי קרבן פסח שניהם כשרים וטובים (וידוע בגמרא שהמלך מעדיף עז והמלכה מעדיפה כבש – כמוסבר כאן)"!

והנה, לאחר ההסבר כאן – המשיך הרב להתבונן בענין – ואלו הדברים שנכתבו על ידו! הכותרת שבחרתי לתת היא נפתחו השמים!

זה בסדר! באמת הביטוי אילו של יצחק משמע יותר האיל (אברהם) שבתיש (גבורה, יצחק), היינו המתקת הדין בפועל (הוי' בקול שופר, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, הכל בסוד אהבת יצחק – פשיטת צוארו ברצון  על גבי המזבח, באהבה רבה עד כדי כלות הנפש בפועל ממש. כשאומרים חסד שבגבורה (אהבת-אור אברהם בכלי יצחק, אילו של יצחק) הכוונה הוא שמה שרואים בפועל הוא חסד, האור-הגילוי, אך הוא מאיר-מתלבש בכלי הגבורה, יראת יצחק, יסוד האש (יסוד חשוך בשרשו כנודע) עד שבוער עד לב השמים כו', תופעה של "אחליפו דוכתייהו" בלשון הקבלה והחסידות (כאשר כל "אחליפו דוכתייהו [נוטריקון אח-ד כנודע] הוא מכח העצמות דוקא.

אילו של יצחק = 585 = השפר (ויהי קול השפר הולך וחזק מאד – כל מאד הוא מצד הגבורה של יצחק כנודע) = תקיעה (של אברהם) = אדם-מה פעמים אחד. יש בביטוי י אותיות, משולש ד – פנות אי"ק סוד אלף-פלא. באמצע – ש, יחד קשיא = תהו = יש מאין כאשר שאר האותיות = 174 = עקדה! כאשר בונים את המשולש מ4 עד 1 אזי הפנות הן אותיות אקו שהוא היעל הפשוט! נמצא שיש כאן התכללות של איל תיש יעל = ראש השנה (משולש אם, ז פעמים ענג – שופר לשון תענוג כנודע), שהם כבש עז אקו (בלשון הפסוק) = שור! בצורה זו הפנות עם האות באמצע (ל) אותיות קולא = 137, קבלה (שמע בקלה) כו' כאשר שאר האותיות = חש מל מל ודוק. נמצא שרואים לפנינו איל אך באמת זו אילו של יצחק, אהבה שביראה, אברהם שביצחק, איל שבתיש, המתקת הדין בפועל, ולכן אברהם לוקח אותו להקריבו לעולה תחת יצחק בנו כו'.

ועוד: שור בקר פר הם כח"ב שבכתר (שור – עצם הכתר הנושא הפכים, בקר אותיות ברק, היינו חכמה – ברק המבריק כו' – שבכתר, ופר סוד [המתקת] פר דינין, היינו בינה שבכתר). והו סוד ג אותיות אי"ה מקום כבודו כנודע. שור בקר פר (ותיטב לה' משור פר – היינו השור שהקריב אדם הראשון, שור בן יומו שגדול כמו פר בן שלש שנים, כך נברא השור הראשון, מקרן מפריס [מקרן = מפריס!] – היות שיצא מן הארץ קודם קרן ראשו ורק אח"כ פרסותיו-רגליו לכן נקרא מקרן קודם מפריס. נמצא שהסדר שור בקר (הבקר אור, ראשית הגילוי של החכמה) פר – בן יומו נקרא שור, בקר כשמתחיל לגדול, ואז מבקרים אותו כמה כוחו יפה כו' ושהוא תמים בלי מום לקרבן, ובסוף פר בשלמות הגדלות. שור בקר פר (ס"ת ר ר ר = 600 ועוד 488 = 1088 = לב פע' טוב-טוב. וביחד עם איל תיש = 1839 = תריג תריג תריג = תשובה תורה תפלה = גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך! 1088 עם שה כבשים שה עזים = 2197 = 13 (אחד-אהבה) בחזקת 3, היינו 1839 הנ"ל העולה גם השראת השכינה בישראל ועוד משיח!

עוד נקודה: איל ותיש זה לא רק כבש זכר ועז זכר אלא בעיקר כבש זקן ועז זקן. שניהם מ'זקני' (רבני חב"ד) ולשניהם יש זקן (לבן – בהתאם לעז הלבנה של היום). בחיות, יש ילד בחור זקן (כמו אצל האריה: גור כפיר אריה) – בשור היינו שור (שור בן יומו קרוי שור כנ"ל), בקר פר. אצל כבש: שה כבש איל, אצל עז שה עז תיש – השווי שלהם הוא דוקא בילדות כאשר שניהם שוים בשמותיהם – שה (לקרבן פסח שכשר בשניהם הוא רק עד גיל שנה, בהיותם ילדים,,שניהם שה). יש עוד מלה שהיא בעצם קטנות עבור כל הבהמות והחיות – גדי (רש"י על לא תבשל גדי בחלב אמו) [שה עזים היינו גדי עזים, רק ששה שייך דוקא לכבשים ועזים ואילו גדי שייך גם לשור וגם לז' החיות הטהורות, היונקות חלב אמן) [שה-גדי כבש איל שה-גדי עז תיש, כפולת 13, וכן שור-גדי בקר פר, כפולת 13 וביחד = 13 פעמים 223 = אחד פעמים אין עוד מלבדו! ועוד, שה גדי = כבש!]

עוד כמה פרטים חשובים: האיל נקרא בתורה זכר סתם (בארמית דכר אותיות דרך), רמז לזכרונות בר"ה ובמה בשופר (של איל).

רק בכבש יש מצוה להקריב את האליה לא בשור ועז. אליה אותיות האיל-אילה (נפתלי אילה שלחה רמז ל-הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא, הנתן אמרי שפר-שופר). אחד ר"ת אליה (המובחר שבחלב) חלב דם, שבאיל מקריבים על גבי המזבח. אליה חלב דם = 130 = 10 פע' 13 – אחד (אותיות אחד ועוד ט פעמים אחד, כתר ועוד ט ספירות הכל אחד)! והנה, אליה היינו הזנב, שרש הנוק' שבאיל הזכר, סוד בן דמה, וממילא בהקרבת האיל יש זיווג של זכר ונקבה, גם כוונה המתאימה ביותר לראש השנה וגם לשרש יצחק שהוא ביסודו נשמה דנוק' בגוף של זכר היינו זכר-נקבה בתוך נקבה-זכר (ככלל שהנשמה היא זכר והגוף נקבה), שלמות ההתכללות, ודוק.

עד כאן תוספת הסבר ע"פ דברי הרב. מכאן נחזור לנאמר בסמינר!

תיש – נחזור, כאשר אומרים "תַּיִשׁ" מה חושבים? כידוע, כל הענין שלנו זה לפתח ולתקן את "חוש המדמה" – וכאן, מיד אתה רואה שלתיש יש זקן. התיש הוא אחד עם זקן לבן ומי הכי מתאים כאן בסיפור להיות התיש? זה ודאי אברהם אבינו! ואם כן, יצא לנו שאברהם אבינו הוא ה"תַּיִשׁ", בסיפור שלנו. כאמור, יצחק שפשט את צוארו – הוא ה"יעל" פשוט. ואילו אח"כ עולה על המזבח  ה"אַיִל"! ובכל אופן נראה עכשיו שהכל זה ה"אַיִל" – איל אחד גדול! והנה, הסדר הוא שקודם יש אברהם, אח"כ יש יצחק ולבסוף יש את ה"אַיִל"!

נחזור, קודם כאן התיש שזה אברהם, ברא תיש במעשה בראשית "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" – אל תקרי בְּהִבָּרְאָם אלא באברהם! אח"כ יש את יצחק – היעל הפשוט שפושט צוארו על גבי המזבח במסירות נפש לה' מרצון, מתוך התפשטות הגשמיות! אח"כ מופיע ה"אַיִל" שנאחז בסבך בקרניו – כנגד יעקב!

נאחז בסבך – הביטוי, נאחז בסבך בקרניו אומר שודאי הקרנים שלו כפופות שהרי, אם קרניו היו פשוטות – לא היה נאחז בסבך כל כך! ושוב, קרניו שהיו בגשמיות כפופות – איפשרו את המצב הזה של להאחז בסבך – כך משמע: "אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו". כאמור, כאן זה לא פשוט כמו היעל שכנגד יצחק! כלומר, אצל יצחק זה לא עסק מסובך – אלא עסק פשוט!

מעשה שטן – והנה, חז"ל אומרים שבאמת האיל כן רצה להיקרב על גבי המזבח, הוא השתוקק להיקרב – רק שהשטן עיכב אותו, עירבב אותו! וכן, השטן ניסה גם לבלבל את אברהם ויצחק שהלכו לעקדה – ולא הצליח בזה! כלומר, שהפשיטות והרצון והנחישות של אברהם ויצחק, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" התגבר לגמרי וביטל לגמרי את כל הנסיון של השטן לעכב אותם! וכאמור, אצל ה"אַיִל" השטן הצליח קצת – כלומר, הצליח לסבך אותו!

בעל תוקע – ואכן, גם אצלנו, בראש השנה כאשר תוקעים בשופר – ישנה תופעה שלפעמים יש קושי לבעל התוקע להפיק את הקול הרצוי (הוא נתקע). כך גם היה אפילו אצל הצדיקים הכי גדולים (גם הרבי היה תוקע בחב"ד) – והנה, לפעמים דוקא בגלל שהוא צדיק, שלבטח התקיעות שלו פועלות הכי הרבה ומבטלות את כל הגזרות על עם ישראל – דוקא שם השטן נאחז, מסבך, מקשה, על התקיעות!

סיבוך – והנה, גם זה הוא חלק מהאיל הכפוף – ואומרים חז"ל שהוא השתוקק להיקרב ע"ג המזבח רק שהשטן עיכב אותו, סיבך אותו! וכן, השטן ניסה לבלבל גם את אברהם ויצחק – כאשר התקדמו לקראת העקדה ולא הצליח. וזאת בגלל שהפשיטות והרצון והנחיצות והנחישות של אברהם ויצחק, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (ששוה בגימטריא שרה, בהשראתה הם מתחברים) – התגברו לגמרי ובטלו את כל הנסיון של השטן לעכב! וכאמור, אצל האיל – השטן הצליח רק קצת, הצליח לסבך אותו! ואם כן, העצה היא להיות תיש ויעל כלומר, בתוך הכייף לכלול גם את הפשיט. זה בעצם עולה מהאות כף ר"ת כפוף, פשוט! ושוב, אות פ זה בעצם המילוי של אות כ – והמילוי תמיד זה הנעלם שלו, הכח הנעלם שנכלל בו!

ורמז: איל = אברהם במספר סדורי, האיל = שרה במספר סידורי. ועוד: אם נחבר את כל סוגי הגימטריות של אברהם ושרה (מספר הכרחי, מספר סידורי, מספר קטן, ומספר קטן מספרי) נקבל 870 – שהוא י' פעמים איל האיל. כזה:

אם מחשבים רק מספר הכרחי, סידורי וקטן (בלי קטן-מספרי) מקבלים 864, פעמיים רפ"ח (שהוא כאן הממוצע של אברהם – שרה).

נחזור, הפשוט הוא נכלל כאות המילוי בתוך הכפוף. וכן, כאשר אנו אומרים את המילה כפוף – אות פ היא כפולה – כלומר, שזה פשוט פשוט! כלומר, יש הרבה פשוט, הרבה אות פ יש בתוך הכף!

ואהבת – נמשיך, דברנו על תיש ויעל ואיל ונשאל את השאלה: איך רואים שהכל זה איל? אנו רואים פה תופעה מובהקת ונהדרת מבחינה מספרית האומרת כך: תיש ﬩ יעל = 820! ושוב, תיש = 710; יעל = 110 וביחד הם 820! והנה, 820 הוא המשולש של 40 כלומר, סכום כל המספרים מ 1 ועד 40! והנה, תיש ﬩ יעל = 820 = "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – "זה כלל גדול בתורה"! ומבואר בחסידות שעיקר עקדת יצחק – זה החיבור בין שורשי נשמות אברהם ויצחק כלומר, החיבור בין מידת האהבה בנפש לבין המידה ההופכית, מידת היראה בנפש! ואכן אלו שני טיפוסים שונים, שני סוגי יהודים הפוכים שבדרך כלל אינם מתכללים זה בזה – בעלי חסד ובעלי גבורה! ואם כן, עקדת יצחק זה בונה את השורש ואת היסוד – מעמיק ומכה את השורש שתהיה אהבת ישראל בין שני סוגים שונים והפוכים של יהודים!

הכל איל – כאמור, בעקדה אברהם הוא האיל ויצחק הוא התיש והיעל. תיש יעל עולים יחד 820 – שזה סכום כל המספרים מ 1 ועד 40! מה קורה שמוסיפים כאן את ה"איל" שמספרו 41? נבדוק: 820 ﬩ 41 = 861 = בית המקדש! ושוב, הסכום של כל סוגי השופרות: תיש ﬩ יעל ﬩ איל = 861, הוא המשולש של איל = 41  כלומר, הכל איל! ואכן, הפלא ופלא, המספר הזה הוא גם הגימטריא של "ראש השנה" = 861 וגם של בית המקדש! כלומר, שבראש השנה צריך את כולם!

בשמחה – נחזור, בראש השנה צריך קודם כל: את הפשיט של היעל אבל בתוך הכייף של האיל – שהוא צריך להיות בעיקר בגלוי! ובכלל יש לומר, שכאשר יש מחלוקת בחז"ל בין שתי בחינות – אזי בפנימיות "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". וכן, מסבירים שמהות המחלוקת בין שתי הבחינות – היא: איזה בחינה היא הגלויה ואיזה בחינה היא הנסתרת, הנעלמת יותר! כך גם כתוב שכמו בעבודה הפשוטה של יראה בראש השנה ויום הכפורים שהם הימים הנוראים – "עִבְדוּ אֶת הוי' בְּיִרְאָה". כלומר, שעל אותם ימים כתוב: "עִבְדוּ אֶת הוי' בְּיִרְאָה" בגלוי! לעומת זאת, "עִבְדוּ אֶת הוי' בְּשִׂמְחָה" – זה יותר מופנם, נעלם! וכידוע, שהיו שנים מיוחדות אצל מורנו הבעש"ט – שהפך את היוצרות כלומר, שהשמחה היתה בגלוי ואילו היראה ופחד היה בהעלם! ואכן, הרבי, קובע זאת בתור כלל האומר: שלקראת ביאת המשיח אפשר תמיד גם בימים נוראים שהשמחה תהיה בגלוי ואילו היראה תהיה מופנמת!

ואכן, אם השמחה בגילוי – זה כבר קצת חוזר ליעל הפשוט – שהוא יותר שמח לעומת האיל הכפוף! האיל הכפוף הוא יותר רציני. כידוע, על ראש השנה כתוב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הוי' הִיא מָעֻזְּכֶם"! כלומר, צריך בראש השנה גם להיות שמח וגם להיות רציני – זה הווארט בפשטות! ושוב, אם המצוה היא לתקוע בקרן האיל הכפוף – אזי העיקר זה להיות רציני בראש השנה, רציני מאד! אבל אם המצוה זה לתקוע ביעל פשוט – אזי זה להיות בראש השנה בשמחה פשוטה! ואכן, השאלה היא מה עם התיש? וזהו שהתיש אינו מוזכר בגמרא אלא רק מתחיל אצל הראשונים האומרים, שחייב להיות כאן גם תיש אבל לא מוזכר מה טבעו!

הלכה – יש מחלוקת בחז"ל ושם ה"תנא קמא" הולך על פשוט בראש השנה. לעומת זאת, רבי יהודה במשנה – הולך על כפוף בראש השנה! וכן, ר' לוי בברייתא מסכים עם רבי יהודה לגבי ראש השנה – וכך אנו פוסקים את ההלכה נגד התנא קמא!

חידוש – ואכן, עצם הפסיקה הזאת זה גם חידוש. אמרנו קודם שבראש השנה יש זמנים שהשמחה בחוץ, בגילוי – ואילו הרצינות מופנמת. בד"כ, תמיד היה הסדר שהרצינות בחוץ, שהרי אין ימים יותר רציניים מימים נוראים! ושוב, בראש השנה ויום הכפורים, בימים נוראים – הרצינות בחוץ ואילו השמחה בפנים. והנה, בכל אופן, תמיד היהודי צריך להיות שמח בפנים. ואכן, הרבי, קובע כאן כלל האומר: שלקראת ביאת המשיח אפשר תמיד וגם בימים נוראים שהשמחה תהיה בגלוי ואילו היראה תהיה מופנמת! ושוב, הרבי אומר שאפשר להפוך את היוצרות האלה – מה בחוץ ומה בפנים. להפוך בין רצינות לבין שמחה! שמחה שייכת לבינה, יראה לגבורה ורצינות להוד (בו יש גם תמימות והכנעה)!

ורמז לגבי היעל הפשוט והאיל הכפוף: במספר סידורי, תיש = 53, איל = 23, יעל = 38. אם נחבר את התיש (53) והאיל (23) נקבל 76 – שזה בדיוק פעמיים יעל (הממוצע)! אם קודם כתבנו ש'הכל איל', כאן יוצא ש'הכל יעל' – "הפוך בה והפוך בה"!

התכללות – ואם כן, לאברהם אבינו יש את הכח להחליף – שהרי הוא הלוקח את האיל במקום לקחת את יצחק – ומעלהו לעולה! וכמובן, הכל מכח וציווי ה' – אבל תכליס בשטח – יכול אברהם להחליף את יצחק באיל! כמו כן, בפנימיות, אברהם ויצחק היו שונים לגמרי אחד מהשני שהרי יצחק עיקרו היא מידת  היראה. וכאמור, ההבדל כאן הוא מה בגלוי ומה בפנימיות – וזה מה שנתגלה בעקדה, שהרי יצחק ודאי יש לו גם אהבה – וגם אצלו התהפכו היוצרות בעקדה. כאשר פשט את צווארו עשה זאת מתוך אהבה – שהיא מידת אברהם. ובו בזמן, כאשר אברהם בא להקריבו – עשה זאת מתוך מידת היראה – שהיא מידתו של יצחק!

וכן, "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" – הם היו דומים ובקושי הכירו ביניהם מי יצחק ומי אברהם והיו טועים לקרוא לאברהם יצחק – וליצחק אברהם וזאת, אף על פי שבפנימיות היו שונים ואחרים בטבעם – לגמרי! ואכן, גם כתוב בתניא שיצחק, שעיקרו מידת היראה כלומר, אצלו היראה בגילוי וזה מה שנתגלה בעקדה. ושוב, יצחק ודאי יש לו אהבה וגם אצלו התהפכו היוצרות בעקדה כלומר, כאשר פשט את צוארו – עשה זאת מתוך אהבה, מתוך מידת אברהם – וזו היא ההתכללות עליה אנו מדברים כאן! אברהם שהביא את יצחק – עשה זאת מתוך מידת היראה – כאמור: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"!

נחזור, אברהם התגלה במידת יצחק – בעקדה אברהם לבש את לבושי יצחק ואילו יצחק לבש את לבושי אברהם – התחלפו! עד כאן לגבי ה"כף" של "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" – שכך אנו פותחים את אמירת מזמור מ"ז!

סוד המים – נמשיך עם רמז נוסף – שמהוה גם המשך לנאמר בשיעור הקודם. נתחיל מסוד המים של פרשת עקב פרק י"א פסוק י"א "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"! והנה, אח"כ כתוב בפסוק י"ד: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ". אמרנו ש"מטר" הוא הכלל והכלל הזה מתפרט לשני פרטים: "יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ". והנה, ראשי התבות של מטר, יורה, מלקוש הוא מים! וכאמור, על זה היה כתוב הפסוק הקודם: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"! ושוב, המילה מים מורכבת מאות מ שורשית של מטר והפרוט שבא אח"כ: אות י של יורה ואות מ של מלקוש!

והנה, ראינו שיש כאן "משחקים" חשבוניים יפים:

מטר = 249!

יורה = 13 ∙ 17 = 221. כלומר, יורה = אהבה ∙ טוב!

מלקוש = 28 ∙ 17 = 476. כלומר, 476 = כ"ח ∙ טו"ב = 7 ∙ חיים!

נחבר יחד את יורה, מלקוש: 221 ﬩ 476 = 41 ∙ 17 = 697. והנה, המספר 41 מורכב בעצמו משני המספרים: 41 = 13 ﬩ 28!

22, 41 – נמשיך ונחבר לשני הפרטים את הכלל כלומר, יורה מלקוש, מטר = 697 ﬩ 249 = 946. והנה, 946 זה המשולש של 43 . נבדוק ונחשב כאן את המשולש של 43 כמכפלה של 43 ∙ 22 (22 זאת הנקודה האמצעית של 43) = 946! ואם כן, יוצא לנו שהסכום של הכלל ושני הפרטים, יורה מלקוש, מטר, הוא כפולה של 22! ואם כן, ראינו כאן דוגמא פשוטה של המשחק שיש בין שני המספרים: 22,41! וכאמור, שני מספרים אלו הם עיקר הזוג של תקיעת שופר! דבר זה נראה ביתר עומק בהמשך הלימוד שלנו.

פנינים – ואכן, יש הרבה "פנינים" כאן. קודם הפנינה היתה ש"יורה, מלקוש" הם כאן זוג, זכר ונקבה. כאשר, יורה = 13 ∙ 17 = 221 הוא כאן הזכר שמתחלק למספר 13! ואילו מלקוש = 476 = כ"ח ∙ טו"ב = 7 ∙ חיים – הוא כאן המספר שמצביע על הנקבה (והוא שוה רחל-רחל) ומתחלק למספר 7! גם יורה וגם מלקוש הם כפולת 17, 17 פעמים 13 ו-17 פעמים 28, וביחד 17 פעמים איל. 13, 17 ו-28 עולים ח"ן, ועם עוד 17 עולה חן-טוב, בטחון!

תורה ומדע – אמרנו בשיעור הקודם שכדי לקרב את אומות העולם ולקרוא לאומות העולם כולם: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" – עלינו לעשות זאת באמצעות הצגת תופעות מתמטיות – על ידי תורה ומדע ביחד! שהרי, רק החיבור של התורה והמדע ביחד – יכול לקרב ואפילו לשעבד את אומות העולם שיקבלו את: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" – יקבלו בטוב, "בכיף" ועד שייתקיים בסוף: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה"!

חתך הזהב

נמשיך ונפתח את הענין כדי שאפשר יהיה לראות זאת באופן רחב יותר! כדי להבין קטע זה שנסביר כאן – שצריך לדעת מה זה הביטוי, הענין, שנקרא "חתך זהב"!

חתך הזהב – זה היחס האידיאלי שמופיע בטבע וגם באמנות. באופן הפשוט ביותר היחס הזה מודגם על ידי חלוקה של קו לשני חלקים – באופן שימצא חן בעיני הדעת של האדם, "אתה חונן לאדם דעת"! ואכן, מצאנו בטבע, במדע ובאמנות – את היחס הזה, את החיתוך הזה, באופן של "חתך זהב"! [המילה חת"ך היא שם הפרנסה – ה'זהב' – היוצא מסופי התיבות "פותח את ידיך", ובמספר קטן חתך=זהב (14). וכן, חתך זהב =  442 = טוב פעמים י‑ה‑ו‑ה.

הביטוי חתך זהב הוא אינו ביטוי מקורי – אלא ביטוי שהמציאו כדי לתאר חיתוך ביחס הכי הכי אידיאלי ויפה שיכול להיות! אם יש קו שאורכו שוה 1 אזי יש לחלקו באופן שחלקו הארוך התחתון, יהיה 0.618 וממילא, חלקו העליון יהיה:  0.382 =  0.618 – 1! ואם כן, למה דוקא היחס הזה? לענות על זה צריך להסביר יותר את היסודות של חתך הזהב (ראה בספר "חסדי דוד הנאמנים" חלקים ח'-ט' באריכות). ב"ה נסביר זאת גם כאן בהמשך, ובקיצור נמרץ!

בצלם – והנה, היות שכלל זה הוא כלל של יופי, כלל שרוצה לתאר את היחס הכי יפה שבכל מעשה בראשית. ומצאו האמנים ועוד – שחקרו את הדבר – שגוף האדם מלא ביחסים של חתך הזהב – יותר מבריות אחרות. כלומר, שהיחס בין האברים בגוף האדם – הוא כולו "חתך זהב" – יותר מכל דבר אחר בעולם! וממילא, זאת תוצאה פשוטה לזה שהאדם נברא בצלם אלוקים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"! ובלשוננו: הפרופורציות הכי יפות! וכן, מה שיפה הוא אמת! שהרי אמת ויופי הולכים יחד: אמת ﬩ יפי = 541 = ישראל!

ושוב, יפי = 100 = 10 ∙ 10 שזה גם ר"ת: י פעמים י! ואם כן, יפי = 10². וכך גם אמת זה ריבוע: אמת =441 = 21²!

וכאמור, אמת ועוד יפי שוה ישראל. זה הסוד של עם ישראל שהוא "אמת ועוד יפי" = 541 = ישראל! כאמור, האדם שנברא בצלם אלוקים – הוא הכי מלא ביחס הזה – היחס האידיאלי!

כמובן, הסוד הזה מופיע בתורה החל ממעשה בראשית ובעוד הרבה מקומות "בלי סוף" – ובמיוחד, הסיפור של מעשה בראשית מלא וגדוש ביחס של "חתך הזהב"! (הערת העורך: ראינו אצל הרב ברמז – קשר מענין ואפשרי בין הקבוע של יחס הזהב, "1.618" לבין המילה "בצלם" = 162! אם נעגל את הקבוע ונכפיל במאה נקבל גם כאן "162". כך ניתן גם לראות, בדרך אפשר, כיצד המילה בצלם = 162 פועלת על הביטוי: בצלם אלהים ברא את האדם! ובקיצור:

בצלם ועוד אלהים = רמ"ח מצוות עשה;

בצלם ועוד ברא = שס"ה מצוות לא תעשה.

בצלם ועוד את האדם = תרי"ג מצוות התורה).

אומץ – והנה, היונים הם שעמדו על הכלל הזה של היופי – "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס" – שהרי הם בני יפת, לשון יופי! ואכן, כתוב שעיקר קירוב הגויים ושיעבודם תחת כנפי השכינה – זה סוד הפסוק שאומר ומברך נח, בפרשת נח: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם"! ושוב, יפת מפרשים חז"ל מלשון יופי ואילו רש"י מפרש יפת מלשון הרחבה. כלומר, בסופו של דבר היופי של יפת ישכון באהלי שם – וכל זאת איפה? דוקא בבית במקדש. ויש לומר שיאמצו, "ובן אדם יתאמץ בך". המובן כאן כמו אומץ, שהבן אדם יאמץ את עצמו! ושוב, כאשר רוצים לאמץ משהו – אזי צריך הרבה אומץ!

והנה, הדבר דומה להורים שרוצים לאמץ ילד. ובדרך אגב – האומץ הזה של לאמץ ילד – זה אומץ בנוסח הבעש"ט! הבעש"ט היה מאמץ כסדר, ילדים, יתומים, יתומות – ומגדל אותם בביתו. כלומר, אינו סתם רבי שעושה טובות עם אנשים שדופקים על פתחו – אלא הוא אחד שלוקח יתומים לביתו, מאמץ ילדים לגדלם!

מאמץ לאמץ – ואם כן, עם ישראל, בסוף, לקראת הגאולה – צריך הרבה אומץ, כח אדיר, לאמץ גם את הגויים וכאמור, צריך הרבה אומץ בשביל זה, בשביל להוציא את הפנימיות של המדע, את חכמת הגויים, "חכמה בגויים תאמין", וגם את הפנימיות של החוש האסטטי, שהתגלה בעיקר אצל היונים. וכידוע, כל דבר מושרש בתורתנו הקדושה – וגם אלו, חכמת הטבע והיופי, אלא שהשתלשלו והגיעו לתחום החול – וצריכים אנו לאמץ אותם, לקרב אותם ולהחזירם לתחום הקודש! אמנות מדע = תורה. ראשי התיבות של אמנות מדע תורה הן אמת – ואין אמת אלא תורה.

ושוב, הפסוק העיקרי בתורה שאומר את הדבר הזה הוא הפסוק: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם". והנה, "משפט פיתגורס" הוא המשפט המתמטי העיקרי של אותו יוני שהוא ראש לכל חכמת יון – והמשפט נקרא על שמו! ואם כן, אפשרי לנו לאמץ את המשפט הזה על ידי שנוכל לגלות את הזיקה שלו לתורה – וזאת בגלל שהוא כבר נמצא אצלנו בתורה שהרי, "לית מילתא דלא רמיזא באוריתא". ושוב, כאשר יש זיקה, יש קשר – יש מכנה משותף לפתח את הענין – אזי גם אפשר לאמת ולהעלות בדרכי נועם, כלשון הרבי – גם את: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ"! וכאמור, כל זה צריך להעשות בדרכי נועם – כאשר ההתחלה היא הקריאה לכל העמים בראש השנה: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה"!

סוד הטבע – והנה, כמו שצריך לאמץ את הביטוי, הפסוק, של "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף" כך צריך לאמץ גם את הדבר הפנימי יותר, הכי פנימי – הוא סוד "חתך זהב"! ושוב, במתמטיקה זה לא כל כך מסובך ובכל אופן נחזור נקרא לזה                                                                                           הסוד של כל הטבע". ויש להדגיש שוב שהיחס הזה של "חתך הזהב" שורר בכל הטבע – כך ה' ברא את העולם – וגם שייך לכל האמנות של מעשי בני אדם! וכאמור, בעיקר רואים את היחס הזה באמנות של יון העתיקה!

חנוכה – כידוע, שאנחנו נמצאים עכשיו בגלות אדום, שהרי לכאורה סיימנו את גלות יון – אבל כתוב בחסידות שהמוחין של אדום – זה עדיין המוחין של יון! וזה גם בפשטות שהרי כל מי שבקי מעט בהסטוריה יודע שהרומאים ינקו וירשו את כל השכל שלהם רק מהיונים, רק מחכמת יון! וכך גם כתוב בקבלה שאם כי שגלות אדום – היא גלות בפני עצמה וכן גלות יון היא גלות בפני עצמה – וממילא נדמה שסיימנו את גלות יון! והנה, החג של הניצחון על היונים והמתיוונים בתוכנו, חג חנוכה – הוא חג נצחי לעולם ועד, "נרות חנוכה שאינם בטלים לעולם". וזאת בגלל שבכל שנה ושנה ובכל דור ודור – עדיין צריכים אנו להתגבר על חכמת יון דהיינו, על היוונים ועוד יותר המתיוונים בתוכנו! ויש לדעת שהמתיוונים – הם אלו שבמקום להכניס את חכמת יון תחת כנפי השכינה – הם פעלו בדיוק להפך כלומר, הם יוצאים החוצה – במקום לקחת פנימה: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870!

והנה, אם פסוק זה הוא כל כך יסודי לענין תיקון העולם – שעל כן הוא גם ניתן לנו, "לתקן עולם במלכות שד"י" – ובשביל זה צריך לאמץ את היופי של יפת, וממילא, ודאי שהגימטריא שלו צריכה לומר לנו משהו!

1870 – ושוב, מספר זה, הגימטריא של הפסוק, "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870 הוא אותה גימטריא של שני הביטויים המקיפים את הפסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הוי' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". והנה, פסוק זה מוקף מצדו האחד ע"י הביטוי: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" ומצדו השני הוא מוקף על ידי הביטוי: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי". והנה, אנו רואים ששני הביטויים שמקיפים את הפסוק בו נכתב גם: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", (שמכאן לומדים שראש השנה מן התורה) – הם שוים כל אחד 1870 (כמעט אותו הדבר – רק בהפרש של 1 כלומר, הם שוים אך לא זהים)!

נחשב: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" = 1869 כלומר, 1870 חסר 1!

ואילו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי" = 1870!

עם הכולל – ומכל אלו אנו צריכים להבין מה כל זה אומר לנו. כמו כן, תכף גם נראה, בצורה נפלאה – שהתופעה שיש כאן, גם 1870 חסר 1 (1869) – זה לא רק כדי "להוסיף את הכולל" (ובא לציון גואל) – וכמובן שגם להוסיף את הכולל זה משהו קדוש. ושוב, מתוך התופעה שנמצאת כאן, שהמספר המדובר חסר 1 – נוכל גם להבין מה הענין הזה של להוסיף את הכולל – שהרי זה דוקא הולך על המספר 1.

נסביר, שלפני ראש השנה יש 1869 ואילו אחרי ראש השנה יש כבר 1870! וכזכור, שהמספר 1870 הוא המנין המושלם של הפסוק: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870 שממנו התחלנו את ענין היופי! זה קשור לביטוי: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" = 1869 כלומר, 1870 חסר 1!

אהבה – נחזור, אם יש לנו 1 ונרצה לחתוך אותו ב-0.618  כחלקו הגדול וחלקו הקטן יהיה אז 0.382 והשאלה היא – מהיכן אנו מביאים את המספרים האלה שהם בעצם מיצגים את הקבוע של יחס הזהב: 1.618? והנה, דבר זה נתגלה במדע יחסית בתקופה יותר מאוחרת, בימי הבינים, כאשר ראו שישנה סדרה חשבונית שמשתקפת בכל הטבע של מעשה בראשית. סדרה זאת נקראת בלועזית על שם המתמטקאי שעסק בה, שלא נזכיר את שמו. אנחנו קוראים לסדרה הזאת בלשון הקדש: "סדרת מספרי אהבה" שהרי כל אבר נוסף נולד מחיבור שני האברים הקודמים לו! ומשום שהמילה אהבה מופיעה פעמים רבות בסדרה, כדלקמן. הסדרה מתחילה כך: 1,1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89.... שלש אותיות השורש של אהבה הן א.ה.ב. (1 5 2) והן נמצאות בסדרה, וכן הערך המספרי של כל אותיות השורש (8) נמצא בסדרה. השער של המילה אהבה הוא אב, שערכו המספרי הוא 3 – וגם כן נמצא בסדרה. כמובן גם הערך המספרי של המילה אהבה בעצמה (13) נמצא בסדרה. אם נקח את המילה אהבה ונבנה ממנה משולש פרטי (כלומר, מכל אות נעשה משולש – כזה: א אבגדה אב אבגדה) נקבל 34 – הנמצא גם בסדרה. הערך המספרי של התוספת של המשולש הפרטי של המילה אהבה (אבגד א אבגד) עולה 21 – הנמצא בסדרה, וגם הריבוע הפרטי של המילה אהבה (55) נמצא בסדרה!!! וכמובן, ככל שמתקדמים בסדרה זאת היחס בין כל שני מספרים סמוכים הולך ומתקרב עד הגבול המדויק של חתך הזהב! כלומר, שהקבוע המדוייק של חתך הזהב הוא בערך כמו היחס בין 13/8 = 1.625 והוא יותר קרוב ליחס בין 21/13 = 1.615 וכך הלאה עד 89/55 = 1.618 שהוא כבר כמעט מדויק ומתאים לחישובים שאנו מבצעים!

3,5,8 – מספרים אלו הם מהחשובים בסדרה זאת שהרי: 358 = משיח! וממילא, כל ההדגשה וההבנה של היחס הזה – מאד חשוב להתגלות מלך המשיח. וכן, ידוע שמספרים אלו מציינים את חג החנוכה, מלחמת החכמות בין חכמת התורה של עם ישראל לבין חכמת הטבע של היונים שהוא בן 8 ימים ומתחלק ל-5 ימים בחודש כסלו ו-3 ימים בחודש טבת! המספר ה־יא בטור הוא 89 = חנוכה ולפניו 55 = הכל! שהרי מצוות הדלקת נר חנוכה היא המצוה האחרונה מתוך 7 מצוות מדרבנן שתקנו חכמנו המשלימה את תרי"ג מצות התורה למנין כתר!! וכן, סימן לקשר ההדוק: 1/89 = 0.011235 כל טור מספרי אהבה עד אין סוף!!

נחזור, אמרנו שהביטוי "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870. וכאמור, מה שמקיף את הפסוק: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" הם שני הביטויים: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" = 1869 כלומר, 1870 חסר 1! ואילו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי" = 1870! וכן אמרנו שזה לא בכדי שיש כאן גם המספר 1869 שהוא 1870 חסר 1!

נפרק את המספרים האלה למרכיביהם:

1870 – 1870= 34 ∙ 55. המספר 34 בעצמו הוא העשירית של שם = 340, "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם"!

1869 – והנה, 1870 פחות 1 הוא: 1869 = 21 ∙ 89.

כזכור, 1,1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89 – אלו הם מספרי טור האהבה שהבאנו ויכולים אנו לראות שישנה כאן תופעה מספרית המשחקת סביב המספרים: 34, 55 וכן 21, 89! והוא כמו שכבר הראנו שהמספר 1870 הוא הכפל של שני מספרים סמוכים בסדרה: 1870= 34 ∙ 55. וכן, המספר 1869 שהוא 1 פחות מהמספר 1870 הוא הכפל של שני מספרים שמקיפים את 34, 55 מכאן ומכאן: 1869 = 21 ∙ 89!

והנה, השאלה שנשאל כאן היא: האם יש בזה כלל – או שזאת תופעה בודדה? התשובה היא שחייב להיות בזה כלל ולא יתכן שזאת תופעה בודדה!

מהו הכלל? – כדי לעמוד ולהבין מהו הכלל – נקח בסדרה זאת כל ארבעה מספרים רצופים: 1,1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89. נקח לדוגמא (א) את ארבעת המספרים הקודמים "3, 5, 8, 13! נכפיל: 13 ∙ 3 = 39 ; 5 ∙ 8 = 40! כלומר, שמכפלת השנים פנימיים נותנת את התוצאה 40 ואילו מכפלת השנים החיצונים נותנת את התוצאה 39 – כלומר, 1 פחות מ 40! כמו בחישוב שלנו לגבי המספר 1870 והמספר 1869!

חתך הזהב – כללים מופלאים

ואם כן, נשאל שוב: האם זה תמיד יהיה ככה? נקח 4 מספרים קודמים בטור, נתחיל מהמספר 2: 2, 3, 5, 8 . דוגמא (ב) נחשב: 2 ∙ 8 = 16 ; 3 ∙ 5 = 15. ואם כן, ראינו שבכל ארבעה מספרים רצופים בטור אם נבצע כפל של המספרים החיצוניים והפנימיים נקבל שתי תוצאות בהפרש של 1! דבר נוסף נתגלה לנו בחישוב האחרון הוא שהתוצאה הגדולה מבין שתי המכפלות – משתנה לסרוגין. בדוגמא (א) ראינו שמכפלת הפנימיים נותנת את המספר הגדול: 5 ∙ 8 = 40 ואילו מכפלת החיצוניים 13 ∙ 3 = 39  נותנת את המספר הקטן. לעומת זאת, כאן בדוגמא (ב) שלפנינו מכפלת החיצוניים 2 ∙ 8 = 16 נותנת את המספר הגדול ואילו מכפלת המספרים הפנימיים 3 ∙ 5 = 15 נותנת את המספר הקטן!

הפוך בה – ושוב, אם נתחיל ממספר מסוים בטור אזי הכפל של החיצוניים יהיה 1 יותר מהכפל של הפנימיים. אם נתחיל מהמספר הבא אחריו בטור – אזי הכפל של הפנימיים יהיה 1 יותר – זהו הכלל! ושוב,  כאשר נתחיל ממספר מסוים בטור אזי הכפל של החיצוניים יהיה 1 יותר מהכפל של הפנימיים וכאשר נתקדם מספר אחד בטור – היחס הזה יתהפך – וכך עד אין סוף!

ואם כן, זהו רק אחד מרבים מאד של כללים מופלאים שנמצאו בסידרה הזאת הקשורה לכלל של "חתך הזהב" שהוא בעצם "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870 .

נראה כלל מופלא נוסף. מה קורה אם נחשב את סכום הריבועים של מספרי הטור – עד מספר מסוים? 1,1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89. למשל, נקח את שלושה המספרים הראשונים: 1,1, 2. נעלה כל מספר בריבוע: 1² = 1; 1² = 1; 2² = 4! כלומר, קבלנו טור: 1,1, 4. כמה הם שוים ביחד: 1 ﬩ 1 ﬩ 4 = 6. והנה המספר 6 = 2 ∙ 3. 3 זה המספר הבא!

מה יהיה אם נקח עוד מספר מהטור: 1,1, 2, 3 ונעלה את כל המספרים בריבוע? 1² = 1; 1² = 1; 2² = 4; 3² = 9; קבלנו: 1,1, 4, 9, וביחד הם עולים 15 = 3 ∙ 5! וכמובן, 5 זה המספר הבא בטור מספרי האהבה! ומה יצא אם נוסיף עוד 1? 1,1, 2, 3, 5 – ונעלה כל מספר בריבוע: 1,1, 4 , 9, 25 – הסכום של כולם יחד הוא 40 ! וכמובן, 40 = 5 ∙ 8!

ריבועים – ואם כן, מהו הכלל? הכלל הוא שסכום הריבועים עד מספר מסוים בסדרה זאת, הוא תמיד שוה אותו מספר כפול המספר הבא! כלומר, שהמספר שלנו: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870. ולא רק שהוא 34 ∙ 55 אלא שהוא גם סך כל הריבועים של הסדרה מ 1 ועד 34!

ושוב, אם נחשב את כל הריבועים של אברי כל הטור עד "34" ועד בכלל: 1,1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34 – סכום כל הריבועים יהיה 34 ∙ 55 = 1870! וכאמור, 55 הוא המספר בטור שבא אחרי 34! ושוב, "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" = 1870 = "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי"! וכאמור, 1 פחות מזה: 1869 = "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם"!

נסכם: אפשר לומר שזה רמז קצת רחוק – אבל כידוע אצלנו – שאנו עובדים במקיפים רחוקים שזאת היחידה שבנפש, "המקיף הרחוק"! ואכן, אנו רואים כאן שהסוד הזה של ראש השנה – גם הוא חלק מהאומץ שלנו בראש השנה, בחודש תשרי – לאמץ את אומות העולם! וכאמור, כל המגמה הזאת אינה שייכת לחודש ניסן. והנה, אפילו באימוץ ילד – מיהו עיקר המאמץ? אנו אמרנו שזאת פעולה נוסח הבעש"ט שהיה מאמץ ילדים ומגדלם. ובכל אופן, מיהו עיקר המאמץ? האמא היא בעצם המאמצת את הילד ולכן המילה אימוץ, אמץ – מתחילה מ"אם" – אמא צדיקה! ושוב עיקר המאמץ בתהליך האימוץ נופל על האמא ולכן וכמו שגם אמרנו קודם, שחודש תשרי זה חודש של מאמץ לאמץ גם את אומות העולם!

70 פרים – כידוע, בחודש תשרי בכלל ובחג הסוכות ששייך למקיפים דאמא בפרט – באה מגמה זאת של אימוץ אומות העולם לידי ביטוי מעשי שהרי בחג הסוכות אנו מקריבים 70 פרים כנגד שבעים אומות העולם! ורמז: פר = 4 פעמים 70, 70 פעמים פר ("שבעים פרים") = 19600 = 1402 (140 – הערך הממוצע של שתי האותיות פר! ואכן, כל החגים בחודש תשרי הם בינלאומיים. מצד אחד אנחנו בגדר אשרי מי שלא חטא (לפני חטא העגל) – אך מי שחטא ישוב בתשובה וימחול לו! ושוב, בניסן, אנחנו בגדר "אשרי מי שלא חטא" – עדיין לפני חטא העגל!

אבל היא הנותנת שבגלל החטא, בגלל הבושה, בגלל הצורך עכשיו להתקשר לצדיק בדימוי שלנו – זה גופא משייך אותנו לאומות העולם! ואכן, זה המאפשר לנו לאמץ ולהחזיר בתשובה גם את אומות העולם!

פוחת – כתוב, שיש אחד שעושה תשובה – ומושך איתו את כל הסובבים אותו! כלומר, אם אנחנו עושים תשובה אזי בזה אנו מעוררים את כל הניצוצות שמסביבנו להתעורר, לצאת מן הגלות ולחזור לה' – וזה כולל גם את אומות העולם! וכמובן, בשביל זה צריך הרבה אומץ, אומץ של ימים נוראים, אומץ של כל חודש תשרי! מצד אחד אנו מקריבים 70 פרים בחג סוכות – וכתוב במקום אחד דבר והיפוכו: מצד אחד כתוב שהשבעים פרים מוקרבים בזמן שבית המקדש קיים – ודבר זה ממשיך פרנסה ומזון לאומות העולם, מקיים אותם. ועל זה נאמר שאם היו אומות העולם יודעים כמה טובה אנחנו עושים איתם – היו מודים לנו שהרי אנחנו אלה שממשיכים להם את כל השפע! והנה, מצד שני כתוב שע"פ סדר ההקרבה של הפרים – בכל יום מספרם הולך ופוחת וגם אומות העולם הולכים ופוחתים. ביום הראשון של חג סוכות הקריבו 13 פרים. ויש בזה גם קשר מובהק בין 13 לבין 7. ושוב, ביום הראשון מקריבים 13 פרים, ביום השני 12 וביום השביעי מקריבים 7 פרים!

ושוב, ביום השביעי מקריבים 7 פרים – ובסך הכל 70 פרים הקריבו בחג הסוכות! ואם כן, מצד אחד אנו מפרנסים את אומות העולם – ומצד שני אנחנו ממעטים אותם? ויש לומר, שיש לנו איזה מן כח של ויסות ואיזון פנימי – שאנחנו רק מזינים את מי שראוי, את מי שאפשר לקרב. ואכן, ככל שאנו מקרבים ומגיירים, בגלוי או בהסתר – כך "הקליפה" של הגוי הולכת ומתמעטת, פוחתת והולכת! ..

להאכיל את האויב – והנה, כל זה לכאורה תוך כדי שגם מאכילים את מי שנראה כאויב לפעמים. ואכן, האם עושים זאת היום בקדושה? לא, לא יודעים מה זה "להאכיל את האויב"! וזהו, שהיום עדיין מאכילים אותו – אבל לא על מנת למעט אותו שזאת הפעולה האמיתית של התורה!

תקעו כף – זהו אם כן הסוד של בית המקדש, הבא לידי ביטוי רק בזמן שהבית עומד על תילו – שאז, תוך כדי שמזינים גם ממעטים את הקליפה! וכך, לאט לאט מה שנשאר, נשאר מאומץ ותחתינו, "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" ואז מגיע: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה"!

נסכם – כל זה היה רק תרגיל למי שאוהב מספרים – אבל זה גם מה שנאמר שזאת גם מעין דוגמא ליכולת הגישה הראשונית שלנו לקרב את אומות העולם בדרך של "תורה ומדע" וכו'! שהרי, כבר נאמר שזהו החוק האסטטי של כל העמים – ושל כל הבריאה כולה. וכאמור, צריכים אנו לאמץ את החוק הזה, קודם כל לשמוע אותו, באיזון הנכון, בקשב הנכון, לשמוע אותו "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". מרשית, חסר א ועל זה נאמר: כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה". כל החוטאים חוזרים בתשובה וזה המכנה המשותף עם אומות העולם. תחילה נדמה שהם שולטים עלינו אבל לאט לאט אנחנו מסוגלים לקיים "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ"!

שלמה המלך – היה החכם מכל אדם – ולכן נשאלת השאלה למה הוא רצה נשים נכריות, בנות מלכים? כתוב בקבלה שהוא לא הצליח בפעולה שלו – אבל הוא אמר שהחיות של כל עם ועם בעולם – זה היופי שלו וכידוע, היופי ניתן לנשים! ושוב, החיות של כל עם זה היופי שלו יותר אפילו מהאמת שלו! אין לעמים כל כך אמת שהרי אמת זה רק תורה, "אין אמת אלא תורה". וכן, "תורה בגויים אל תאמין" ובכל אופן יש איזה "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" – ולשאת את הבת מלך זה בגדר "חכמה בגויים תאמין" – להוציא מהם את היופי, את העיקר שלהם – מכל עם ועם – ובזה מוציאים מהם את כל החיות הפנימית שלהם ובזה מחזירים את הכל לקדושה!

וכאמור, שלמה המלך לא הצליח בזה שהרי כתוב אומר: "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם הוי' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו"! ושוב, במקום שהוא יאמץ מלשון אומץ – נשיו אמצו אותו כלומר, השפיעו עליו לרעה – נשיו הורידו אותו במקום שהוא יעלה אותן!

עד כאן שיעור ה' – התאמצנו, אבל עדיין לא הגענו לסיום עשרת הטעמים של רבינו סעדיה גאון!