בע"ה

א' שבט תשמ"ה – ירושלים

סוד ה' ליראיו – שער מג – התבודדות

פרק א

משתיקת ההתבודדות לישוב המחשבה והדיבור

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את שער מ"ג בספר סוד ה' ליראיו העוסק בסוד ההתבודדות. הרב התבונן בפסוק "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" בהקשר של ישוב ויציאה מן הישוב.

סוד ההתבודדות ("בדד") והישוב ("וישכֹן)

נגנו ניגון.

אנחנו מתחילים משהו חדש – שער התבודדות – על פי הפסוק בסוף דברים, בסוף דברי משה רבינו, אחרי שהוא מברך את העם, את כל השבטים, הוא אומר[ב]:

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב

יש כאן את המלה "בדד", בדד לשון התבודדות. יש עוד פסוק מפורש שבלעם אומר "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[ג], שעם ישראל הוא בבחינת התבודדות. יש כמה פסוקים שעם ישראל לגבי שאר העמים הוא בודד, רק שבפסוק של בלעם כתוב רק התבודדות, כתוב "הן עם לבדד ישכון".

הנקודה הראשונה כאן היא שיש שני דברים שהולכים יחד, בדד מלשון התבודדות, ו"ישכֹּן" מלשון ישוב, שהם שני הפכים בנושא אחד. ההבדל בין הפסוק של בלעם לפסוק כאן הוא ששם כתוב "הן עם לבדד ישכון", כלומר התבודדות לפני שיכון, וכאן כתוב "וישכֹן ישראל בטח בדד עין יעקב", שיש שיכון, "וישכון ישראל בטח", ואף על פי ששוכן הוא נשאר "בדד עין יעקב... אף שמיו יערפו טל".

יציאה מחוץ לישוב לשם הישוב האמתי

לָבֹא לַ״יִשּׁוּב״ הָאֲמִתִּי — בְּחִינַת ״ויִשְׁכֹּן וְגו׳״ — צְרִיכָה לִהְיוֹת הַיְּצִיאָה ״מִחוּץ לַיִּשּׁוּב״, בִּבְחִינַת ״סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה״ — הִתְבּוֹדְדוּת הַמַּחֲשָׁבָה (מַחֲשָׁבָה אוֹתִיּוֹת חָשֹׁב מָה, שֶׁלְּמַעְלָה מִלְּבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה בְּאוֹתִיּוֹת מֻשָּׂגוֹת, כְּדִלְקַמָּן) בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ — ״יְהִי לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ״.

מה כתוב כאן? יש שני מושגים: ישוב ומחוץ לישוב. מי שלמד קצת אצל רבי נחמן לגבי המושג התבודדות, הוא תמיד משתמש בביטוי שצריך לצאת מחוץ לישוב, שהתבודדות נקראת מחוץ לישוב. יש ישוב, והוא גם דבר טוב, להפך, ישוב הוא העיקר, אדם צריך להיות מיושב. כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה"[ד], שה' לא ברא את העולם שיהיה בבחינת מחוץ לישוב. מחוץ לישוב נקרא תהו, לא מיושב. רק "לשבת יצרה", שברא את העולם בשביל ישוב הדעת, ישוב האורות בכלים. ישוב נקרא המשכת אורות בכלים, שהכלים יחזיקו טוב את האורות ולא יתמוטטו כמו שהיה בעולם התהו.

אם כן, יש שני מצבים, וכאן יש לנו כמה פסוקים, אבל העיקרי הוא הפסוק של משה רבינו, שאף על פי שכולל שני הפכים, ישוב ומחוץ לישוב, הם פועלים יחד. יש איזו מן מתיחות או כח של רצוא ושוב שמחבר בין שני מצבים. הבחינה של "בדד" היא בחינת מדבר, "תהו ילל ישימֹן"[ה], וישוב הוא בחינת ארץ ישראל, "וישכֹן ישראל בטח". כאן סוד הפסוק הוא שיחד עם "וישכֹן ישראל בטח" – "עין יעקב" נשאר "בדד".

ישראל הוא מדרגה יותר גבוהה מיעקב, רק שבתוך יעקב גופא "עין יעקב" הוא החכמה שלו, כלומר הבטול, הנקודה העצמית שלו, עולה בבחינת בדד, וישראל, שהוא המשכת מוחין בבחינת "לי ראש", יורד בבחינת "וישכן בטח".

עוד פעם, יש ישראל ששוכן בטח, ויש יעקב שמלכתחילה למטה מישראל, אבל עינו תמיד עולה מחוץ לישוב בבחינת "בדד עין יעקב". עוד פעם, יש בשמות האבות פעמיים אותיות בקי-יבק. זה נקרא מעבר יבק בשני כיוונים. יש יבק באברהם ויצחק, בשניהם יש יבק אחד, כתוב. באברהם ויצחק יש יבק, ב של אברהם ו-יק של יצחק. עוד פעם, יבק הוא אחד מהשורשים של הקבלה, הדבר הכי ראשוני, מהדברים הכי ראשונים בכל ספרי הקבלה זה נקרא סוד יבק – יחוד ברכה קדושה. יש יבק אחד באברהם יצחק כתוב, שהברכה בתוך אברהם, ב של אברהם, שעליה כתוב "והיה ברכה"[ו], אתה שורש הברכות, הברכות מסורות בידך[ז]. ויחוד-קדושה ביצחק. אחר כך יש עוד יבק שלם בתוך יעקב. ומה שנשאר חוץ מאותיות יבק של יעקב הוא ע. זה נקרא "עין יעקב". "עין יעקב" הוא בדד מחוץ לישוב, ועל ידי ש"עין יעקב" תמיד בדד – הבחינה שנקראת ישראל שוכנת בטח בארץ ישראל.

עוד פעם, זה היה בקיצור כל מה שצריכים להסביר בפרק שנקרא התבודדות. צריך להבין איך התבודדות הכרחית לצורך הישוב. מה שנקרא יציאה מחוץ לישוב. מי יוצא מחוץ לישוב? "עין יעקב". היציאה הזאת מחוץ לישוב חייבת להיות תמיד כדי שישראל ישכון בטח בבחינת ישוב, כמו שכתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". התכלית היא "לשבת יצרה", שהיא "וישכֹן ישראל בטח", אבל לשם כך צריך להיות "בדד עין יעקב". זה מה שמתחילים כאן ללמוד. "לבוא לישוב האמיתי בבחינת וישכון", הישוב הוא גילוי שע נהורין, שָכן, זה נקרא שכון אמונה. יש פסוק בתהלים שצריך להשכין – "בטח בהוי' ועשה טוב, שכֹן ארץ ורעה אמונה"[ח]. גילוי האמונה הוא עצמו סוד ש"ע נהורין שמאירים מפני אריך אנפין.

משתיקת המחשבה ("חש") עד ישוב הדעת ("רעה אמונה")

"שכֹן ארץ ורעה אמונה". צריך לשכון בארץ, שזה "וישכֹן ישראל בטח", השכונה, הישיבה, ישוב הארץ, ועל ידי "שכון ארץ" יש "רעה אמונה", כמו שכתוב בזוהר, ש"רעה אמונה" היינו "רעיא מהימנא"[ט]. זו המשכת נשמת משה רבינו שמפרנס את האמונה על ידי המשכת הדעת, לחזק את האמונה. כתוב "שכון ארץ ורעה אמונה".

באמת יש ארבעה שלבים בפסוק בפרק ל"ז: "בטח בהוי'", שזה כמו כאן "וישכֹן ישראל בטח", "ועשה טוב, שכֹן ארץ ורעה אמונה". אולי נסביר יותר בהמשך. עוד פעם, יש שיכוּן של ישוב, ויש "בדד עין יעקב" של היציאה מחוץ לישוב. המשפט הראשון כאן הוא "לבוא לישוב האמיתי בבחינת וישכון וגו', צריכה להיות היציאה מחוץ לישוב".

מהי היציאה מחוץ לישוב בעבודה? שתיקה, חש של חשמל. זה נקרא "עין יעקב", ועל זה כתוב "סיג לחכמה שתיקה". יציאה מחוץ לישוב היא לצאת למדבר המקיף את הישוב.

עוד פעם, ההתבודדות היא לצאת למדבר. המדבר הוא האור המקיף את הישוב. יש ישוב באמצע ויש מדבר מסביבו. הישוב הוא החכמה. ישוב הוא בחינת אדם, "כתפארת אדם לשבת בית"[י], ואדם הוא חכמה, "חכמת אדם תאיר פניו"[יא]. מחוץ לישוב הוא "סיג לחכמה", זה נקרא שהמדבר מקיף את מקום הישוב. המדבר שמקיף את מקום הישוב הוא "סיג לחכמה שתיקה" – הסיג שמקיף את החכמה הוא השתיקה.

מהי התבודדות? היא בעיקר התבודדות המחשבה. שוב, מי שהוא מכיר הרבה את חסידות רבי נחמן, התבודדות תמיד אצלו קשורה עם דיבור, עם לשפוך את שיחו בינו לבין קונו. אבל, אולי נסביר זאת גם כן, המלה התבודדות כמו שהיא באה בכל המקורות של עם ישראל היא התבודדות המחשבה, שתיקה.

באמת מה שרבי נחמן אומר, דיבור, הוא רק מל שבא לאחר חש. אם אין חש, גם מל אינו משמעותי. עוד פעם, עיקר ההתבודדות הוא סוד החש, השתיקה. אם יש חש, שתיקה אמיתית, יש גם דיבור – חש-מל. [מדבר?] כן, מדבר, בדיוק. המדבר הוא שממה. עצם המדבר שומם, ומתוך שממה זו, שהיא שתיקה, מגיע דבור. עוד פעם, מהי שממה? שתיקה, שאין פה כלום, זה לא אומר שום דבר, חולות-חולות. הוא לא מדבר, זה שותק, ושם טמון כח הדיבור. לכן מדבר הוא לשון מְדבר, אותיות מְדבר.

[למה דומם נקרא דוקא חול?] בגלל שחול כנראה הוא הדבר הכי שותק בטבע. צריך לחשוב על זה. חול קשור לענין של חור, חול מלשון חלל, שכן ל ו-ר מתחלפות בלמנ"ר. חול הוא כמו חור. כל חול הוא חור בתוך המציאות. לך נראה חול אבל באמת הוא חור. [יש שם רק דומם, אפילו צומח בקושי נמצא וחי כמעט אין] כן, על פי פשט הוא דומם, אבל הוא שאל למה לדומם קוראים חול. בגלל שהוא חלל לגמרי, מציאות ריקה.

יש דבר שישנו, הוא משהו, אבל הוא ריק, כמו "הבור רֵק אין בו מים"[יב]. גם כן, מהפסוק אצל יוסף "הבור רק אין בו מים", מה לומדים מכאן? ["מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"[יג]] זה המדבר, נכון. ריקנות היא תמיד "ריק אין בו מים", ריק הולך יחד עם "אין בו מים". ברגע שאין בו מים ממילא יש בו גם נחשים ועקרבים, אבל עיקר המושג ריקות – רואים בתורה שלהיות ריק פרושו להיות בלי מים. זה המדבר.

הכנסת געגועי ההתבודדות לתוך הישוב האמתי

אם כן, המדבר הוא מציאות ריקה, מציאות של חלל, של חול, שהכל חור על גבי חור. יש כמה מדרגות של מחוץ לישוב. גם בסיפור הראשון של רבי נחמן, מי שזוכר את בת המלך, יש בו כמה מדרגות עד שמגיע מחוץ לישוב. כשמגיע באמת מחוץ לישוב הוא לא בתוך ג'ונגל, הוא בתוך מדבר. עוד פעם, ג'ונגל הוא גם קצת מחוץ לישוב, אבל לא כל כך כמו מדבר. מחוץ לישוב הכי גדול הוא המדבר, כמו באפריקה. לא כמו של ברזיל. בג'ונגל של ברזיל יש עדיין שבטים של אנשים.

[רבי נחמן היה ביותר ג'ונגלים מאשר..] עוד פעם, זה לא היה באופן מוחלט מחוץ ליישוב. מה זה מחוץ ליישוב? המדבר של בני ישראל לפני שנכנסו לארץ. כל הסוד של התבודדות ושיכון הוא מה שקיבלו את התורה במדבר ואחר כך היו צריכים לבוא ולהיכנס לשבת וליישב את ארץ ישראל, ישוב הארץ. עוד פעם, המדבר הוא ההתבודדות, וארץ ישראל היא היישוב.

מה כתוב? שאפילו כשתגיע ליישוב, שזה ארץ ישראל – צריך להישאר בדד, שזה המדבר. למה היו חייבים ללכת דרך המדבר? בגלל שהמדבר הוא דבר חשוב, הוא לא התכלית אבל הוא צריך להיות. מה כתוב תמיד בכל החסידות, בחב"ד? כתוב[יד] שהמרגלים חטאו בזה שרצו להישאר בתוך המדבר. מי שרוצה להישאר בהתבודדות – זו לא התכלית, זה חטא גדול מאד להישאר במדבר ולא להגיע לישוב. אבל מה משה רבינו מברך את עם ישראל בסוף? הוא אומר שתגיעו לישוב ותישארו בבחינת בדד. את החיובי שיש במדבר תכניסו גם לתוך הארץ. כמו "כן בקודש חזיתיך"[טו], כתוב בשם הבעל שם טוב[טז], שהלוואי ש"בקודש חזיתיך" כמו ש"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים", שזה המדבר. "כן", הלוואי שכאשר אגיע לקודש, שזה ישוב ארץ ישראל, ארץ הקודש – "חזיתיך" עם אותם געגועים של "ארץ ציה ועיף בלי מים" שבדבר. זה מה שכתוב בפירוש מהבעל שם טוב: למה צריכים לצאת לגלות כל פעם, ה' ישמור? בגלל שכשבאים לארץ שוכחים את המדבר, כלומר ששוכחים את הגלות. הגלות היא בחינת מדבר. מה הברכה המושלמת? רק ש"וישכֹן ישראל בטח בדד עין יעקב".

עוד פעם, השאלה שלך, יש כמה מדרגות עד שמגיעים לגמרי לחוץ. בדרך כלל כתוב בקבלה[יז] שיש בית-חצר-שדה-מדבר כנגד י-ה-ו-ה. עוד פעם, כתוב בעץ חיים שיש בית, וכשאתה יוצא מהבית אתה מגיע למקום שנקרא חצר. הבית והחצר הולכים יחד, זה נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יח], כנגד יה. החצר היא ההיכל של הבית, כמו "נקודה בהיכלא"[יט], הנקודה שבתוך ההיכל. אחר כך יש שדה-מדבר, שהם כנגד וה. זה סוד חשוב בכתבי קבלה, שיש בית-חצר-שדה-מדבר. הג'ונגל שלך הוא איזו מדרגה באמצע שם, אבל המדרגה הכי רחוקה היא המדבר, מדבר שממה.

סוד ההתבודדות בעבודה: מ"סייג לחכמה שתיקה" ועד לעצם המחשבה בבחינת "חשֹב מָה"

מה זה בעבודה? זה נקרא "סיג לחכמה", כלומר, מה שמחוץ לישוב החכמה. חכמה היא הישוב. איך אני יודע שחכמה היא ישוב? כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ"[כ]. היסוד של הארץ הוא ישוב הארץ, ויש דבר שמקיף את החכמה, כלומר שמחוץ ליישוב, הוא גם שומר עליו – הסייג הוא השומר. מי ששומר על החכמה הוא השתיקה, שנקראת התבודדות. התבודדות בעצם היא שתיקת המחשבה. חשוב מאד להבין, בגלל שכל מה שבברסלב אומרים, שהתבודדות היא לדבר עם ה' הוא מה שבא אחר כך, זה לא עצם ההתבודדות. המושג התבודדות נקרא להשתיק את המחשבה לגמרי. [זה נשמע יותר כמו המדיטציה] נדבר על זה, לאט לאט. זה פירוש המלה התבודדות: להיות לבד עם ה'. כמו שכתוב כאן בהמשך "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[כא].

נסביר יותר על המדבר בעבודה, רק נגמור את הסעיף הזה. זה נקרא "סיג לחכמה שתיקה", התבודדות המחשבה. התבודדות המחשבה גם היא מחשבה, רק שהיא במדרגה הרבה יותר גבוהה, מחשבה שנקראת חשֹב מה, כלומר שהוא חושב שום דבר. כתוב שיש מחשבה של "חשֹב מה", הוא חושב על כלום. אין לו שום דבר מסוים ומוגדר בתוך המחשבה, וכאשר הוא חושב מה הוא מחוץ ליישוב. זה נקרא התבודדות המחשבה.

מהו "סייג לחכמה שתיקה" שלמעלה מלבוש המחשבה? כתוב כאן שהוא למעלה מלבוש המחשבה באותיות מושגות. יש עצם המחשבה ויש לבוש המחשבה. בכל התניא מדברים על לבוש המחשבה[כב]. מהו לבוש המחשבה? אותיות, אותיות המחשבה. עצם המחשבה הוא כמו שכתוב בזוהר[כג] "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שעצם המחשבה הוא פנימיות החכמה, או היא אפילו הסייג של החכמה. יש בקבלה שמחשבה היא הכתר, אבל אנחנו נפרש עכשיו שעצם המחשבה הוא-הוא הסייג שמקיף את החכמה בסוד ההתבודדות. זה נקרא "חשוב מה". יש לבוש המחשבה, לבוש המחשבה הוא אותיות – אתה חושב אותיות.

שתי הירידות למצרים: צמצום המחשבה והדיבור והגעה לעצם הנפש

כתוב בחסידות, תורה חשובה של אדמו"ר הזקן שמסביר[כד], שכתוב בתורה פעמיים ירידה למצרים. בסוף פרשת ויגש בחומש בראשית[כה] כתוב שבני ישראל ירדו למצרים ואחר כך בתחילת פרשת שמות[כו] כתוב עוד פעם איך שכל השבטים יורדים למצרים. הוא מסביר למה צריך לכתוב פעמיים הסיפור של ירידה לתוך מצרים, שמצרים היא גבול, אבל יש בו שתי מדרגות – יש את גבול אותיות המחשבה, ויש את גבול אותיות הדיבור. זאת אומרת, יש שאתה בתוך המצרים של המחשבה. כך הוא מסביר, הוא אומר שיש שתי מדרגות של מצרים: מצרים ראשון היא המחשבה ומצרים שני היא הדיבור, בגלל שאלו אותיות ואותיות מגבילות. אותיות הן גלות. עצם היהודי לא צריך אותיות.

עוד פעם, במלים פשוטות, כדי להרגיש את הקב"ה, להיות אני וה' לבד, אני לא צריך אותיות. להפך, אותיות הן "משענת הקנה הרצוץ"[כז], שהיא גלות מצרים. לא צריך לחשוב על שום דבר. בשביל עצם הנפש שלי, שאני יהודי, להיות יחד עם ה', אני לא צריך לחשוב על שום דבר, אני צריך רק להיות יחד עם ה'. הירידה לתוך אותיות של מחשבה נקראת ירידה לתוך מצרים. כך מסביר אדמו"ר הזקן בתורה אור.

זו הירידה שבסוף פרשת ויגש. הוא מסביר את כל הפסוקים שם, זה דרוש ארוך. הוא אומר שכל ירידת מצרים שכתובה בפרשת ויגש בבראשית היא הירידה מעצם ההתבודדות. עוד פעם, מה היו היהודים? מה היו בני יעקב קודם? רועי צאן. גם משהו מאד חשוב, שכאן בארץ היו רועי צאן. שוב, הארץ היא מקום של ישוב ובכל זאת הם היו רועי צאן. כתוב שרועי צאן הוא מקצוע של התבודדות, כך מובא בחסידות[כח], שהמקצוע של האבות, מה שהם התעסקו כל ימיהם, היה כזה שכל הזמן יהיו בהתבודדות, אף על פי שיהיו בישוב, זאת אומרת היו בארץ ישראל, אבל במצב תמידי של התבודדות. כתוב שרק יוסף היה מסוגל להתמודד עם מציאות עולם הזה, לרדת להיות משנה למלך וכו'. אבל האבות היו בהתבודדות בארץ. אחר כך ירדו למצרים, שכתוב בפרשת ויגש. כתוב שהירידה של פרשת ויגש נקראת להתחיל לחשוב. כביכול אתה מוכרח לחשוב. מישהו ישכנע אותך – זה נקרא שיעבוד. פתאום תהיה משועבד, מישהו יסביר לך שאתה חייב לחשוב באותיות. זו הירידה לתוך מצרים שבסוף פרשת ויגש.

אחר כך יש עוד ירידת מצרים בתחלת שמות, בה אתה צריך לדבר. עוד פעם, יש שתי ירידות, משהו מאד עמוק, מאד חשוב, מאד יסודי לכל אחד שמתעסק ברוחניות, לא יודעים כמה ברור זה כתוב בחסידות. שוב, זה דרוש של אדמו"ר הזקן. יש שתי ירידות לתוך מצרים ואחר כך כשיוצאים ממצרים צריך לברר אותן. זה כל ההבדל בין עבודת האבות לפני מתן תורה והעבודה שלנו לאחר מתן תורה, שהאבות באמת במדרגה שלהם לא היו צריכים מחשבה ולא דיבור, ובשבילם להתחיל לחשוב ולהתחיל לדבר זו ירידה, "ירֹד ירדנו למצרים"[כט], אלו שתי ירידות. איך אנחנו יודעים שיש שתי ירידות? כי כתוב "ירֹד ירדנו" ודורשים זאת כירידה לאחר ירידה.

עוד פעם, כמו אדם שבא לכאן, לישיבה. כל עוד לא בא לכאן הוא הרגיש את הקב"ה ישר, ופתאום הוא בא לישיבה ומתחילים לומר לו: 'אתה צריך להבין ולחשוב וכו' וכו''. יש בזה ירידת מצרים, הוא יורד לתוך מצרים, לתוך הגבול ולהגבלת אותיות המחשבה. אחר כך אם תאמר לו: 'כשלמדת לימודי חול, להבדיל, רק הסתכלת על הספר ועיינת, אבל עכשיו אתה גם צריך לומר כל מלה שאתה קורא' – זו עוד גלות. זה נקרא "ירֹד ירדנו", פעמיים, שאומרים לו שצריך גם לקרוא את המלים – "'חיים הם למֹצְאיהם'[ל], למוציאיהם בפה"[לא]. אז יש עוד גלות, גלות אחרי גלות. קודם אומרים לו שאתה צריך לחשוב, זו גלות ראשונה, ירידה ראשונה, אחר כך אומרים לו שלא רק צריך לחשוב – אתה גם צריך לדבר. זה נקרא ירידה שניה.

מה קורה כשיוצאים ממצרים? צריך לברר את שניהם. כל הגלות היא שיהודי, אחד שמצד עצמו לא צריך לחשוב ולא צריך לדבר, יתחיל לעשות זאת. עוד פעם, עצם הנפש לא צריך לא לחשוב ולא לדבר, הוא לא צריך את זה. כמו שכתוב בתניא[לב] לגבי עצם הנשמה, שהיא לא צריכה תיקון מצד עצמה. ירידת מצרים היא כמו ירידת הנשמה לתוך הגוף. כתוב שהנשמה לא צריכה תיקון, כל מה שהיא יורדת לתוך הגוף הוא לתקן את הגוף. אותו דבר יהודי. יהודי מצד עצמו חייב לדעת שבהיותי יהודי, נפש אלקית, אני לא צריך לחשוב ולא לדבר. מה שכתוב בתורה, שצריך ללמוד תורה ולדבר דברי תורה, הוא רק כדי לתקן את המחשבה והדיבור, שזה בעצם לרדת למצרים, רק שצריך לרדת למצרים ולצאת ממנה ברכוש גדול, "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול"[לג]. מהו הרכוש הגדול? תיקון אותיות המחשבה והדיבור.

זה מה שהיה במתן תורה. ממתן תורה והלאה באמת צריכים לחשוב ולדבר, אבל האבות לפני שבאו למצרים לא היו צריכים את זה כלל, בגלל שהם היו בבחינת התבודדות. עוד פעם, בהתבודדות שלהם לא היו צריכים לדבר, אז ודאי שלא יעשו התבודדות עם תפלה בפה, רק היו לבד עם ה'.

על זה כתוב "יהי לך לבדך ואין לזרים אתך"[לד]. אותיות של מחשבה ואותיות של דיבור נקראות זרים. עוד פעם, לגבי עצם הנשמה, אותיות המחשבה וכל שכן אותיות הדיבור הן "זרים". כמו שאומרים מחשבה זרה, זה זר לי, דבר שאני לא צריך הוא זר בשבילי. כתוב "יהי לך לבדך". מה זה להיות עם ה'? רק אני וה', בלי הזרים, בלי חיצונים. מי הם הזרים? אותיות המחשבה ואותיות הדיבור. כתוב "יהי לך לבדך", רק אתה וה', "ואין לזרים אתך", לא צריך זרים. זה נקרא התבודדות, זה נקרא יציאה מחוץ לישוב, אבל לא זו התכלית. צריך גם את זה, אבל גם צריך להכיר בכך. אחד שלא מכיר, שחושב שנחוצות לי אותיות המחשבה והדיבור בעצם, הוא לא יודע בכלל מהו יהודי, הוא לא מצא את עצמו כלל.

מציאת העצם ותיקון המחשבה: בינה כ"עולם החירות" וסוד "אין לזרים אתך"

כך גם אצל רבי נחמן. מה הוא רוצה מהתבודדות? למה אפילו אומר לדבר? בגלל שהוא רוצה שאדם ימצא את עצמו. ברגע שמוצא את עצמו לא צריך שום דבר, לא צריך לחשוב ולא לדבר, בגלל ש"אין לזרים אתך", הוא לא צריך זרים.

[בינה לא נקראת עולם החרות[לה]?] זה כשיוצאים ממצרים. בינה היא גם מצרים. [בבינה יש משהו שלא ברור. אם בינה עצמה נקראת עולם החרות, איך היציאה ממנה היא חרות?] היא המולידה, בבחינת "אם הבנים שמחה"[לו], זה "עלמא דחירו", עולם החרות. היא עצמה "עלמא דחירו" כאשר אור אבא מאיר בה, שזהו אור ההתבודדות. אם אור אבא לא מאיר בה היא בגלות. וכאשר אור אבא מאיר בבינה והיא גם יולדת מה שהיא צריכה ללדת, היא בבחינת "עלמא דחירו". מהי חרות? שמחה. בדיוק מה שאנחנו אומרים תמיד. כתוב שמחשבה אותיות בשמחה[לז]. "עבדו את הוי' בשמחה"[לח], אותיות מחשבה כתוב. כאשר באמת המחשבה מתוקנת היא שמחה, ואז הבינה עצמה היא "עלמא דחירו", שאותיות המחשבה שמחות. אבל אותיות המחשבה מצד עצמן הן זרות.

[אז למה צריך קודם להתבודד?] בגלל שקודם צריך להיות מישהו לתקן. אם הוא לא יתבודד אין מישהו לתקן. עוד פעם, מי שצריך לתקן את המחשבה והדיבור הוא אחד שיודע שהמחשבה והדיבור זרים לו מצד עצמו. אם הוא לא מגיע למדרגה של "יהיו לך לבדך ואין זרים אתך", שלא צריך "זרים", איך הוא יכול לתקן? זה כמו שכתוב בתניא[לט] שמישהו ששקוע במשהו אינו יכול לתקן אותו, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[מ]. פשוט שכדי לתקן אותיות של מחשבה ודיבור, גם כשהוא לומד תורה, צריכה להיות הנחה בנפש שכל ההתעסקות הזאת של חשיבה ודיבור זרה בשבילי, ואף על פי כן אני חייב לרדת לתוכה, כמו ירידת הנשמה בתוך הגוף שנקראת גלות מצרים, כדי לתקן. צריך להיות "בדד עין יעקב", ש"עין יעקב" צריך להיות "בדד", ואז ישראל יהיה בחינת לי ראש[מא], שאלו מוחין איך לתקן וגם מוחין של תכלית הכוונה, שהיא למטה ולא למעלה – "לא תהו בראה לשבת יצרה"[מב]. באמת ה' רוצה לשבת. זה נקרא "וישכֹן ישראל בטח", אבל צריך להיות "בדד עין יעקב". כל זה היה הסעיף הראשון, ראשית הענין כאן.

התבודדות יהודית ומדיטציה

עַל יְדֵי שְׁתִיקַת הָאָדָם הַחִצוֹנִי [עוד פעם, מחשבה נקראת אדם החיצוני. המודעות הרגילה של האדם – גם במחשבה, גם בדיבור, גם במעשה – הכל נקרא אדם החיצוני. כל המודעות שלך היא אדם החיצוני ששותק], שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר ״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ״,

המחשבות של האדם החיצוני הן "רבות מחשבות בלב איש"[מג], שברור מפסוק זה שכל המחשבות הן דבר זר, לא טוב. בחסידות אומרים[מד] שהן נקראות "מים רבים"[מה]. כל המחשבות הן "מים רבים" שבאים להטריד את האדם ולהעבירו על דעת קונו. כמו שכתוב[מו] ש"העניות מעבירה את האדם על דעת קונו", ו"אין עני אלא בדעת", ועניות היא מי שטרוד תמיד בריבוי מחשבות, הוא באמת עני. "מים רבים" אלה באים להטביע אותו בטרדות המחשבות, במְצרים-במִצרים של המחשבות, ובאים לכבות ולשטוף את האהבה המסותרת כתוב בתורה ש"מים רבים לא יוכלו", אבל הם באים על מנת לשטוף ולכבות את האהבה המסותרת. זה נושא שכתוב בכל ספרי החסידות על הפסוק "מים רבים".

[התבודדות היא מדיטציה?] זה בדיוק מה שאמרו כאן, וזה מה שאנחנו רוצים לתקן. אם זו התבודדות בלבד – זה לא זה, היא תהו, זה נקרא מדבר. כל היא זה איזו מן שאיפה למדבר ולגמור שם. אצלנו זה כמו חטא המרגלים, בדיוק הנושא כאן, אבל כל הענין ביהדות הוא איך לתפוס את החבל משני הצדדים. זה נקרא פרדוקס, נושא הפכים.

[החלק הראשון שייך גם לאינו יהודי?] קודם כל גם הרצוא לא נקי אצל האינו יהודי והשוב לא קיים כלל. [צריך לנצל את הרצוא] ודאי. אם אפשר שההתבודדות תהיה סטרילית – זה "בדד עין יעקב". כמו שהעין היא המקום הכי סטרילי בגוף, "עין יעקב", כך צריך להיות בהתבודדות של יהודי, שבאמת הוא בבחינת "אין לזרים אתך", ואז הוא חוזר עם מוחין של ישראל איך לתקן את המציאות. זה נקרא "וישכון ישראל בטח".

[מזכיר את החזון של "עם לבדד ישכון"] זה אמרנו בתחלת השיעור. דיברנו על זה, שזה כמעט אותו הדבר, אבל כאן עוד יותר. מכל פסוק אפשר ללמוד משהו. בפסוק של בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" צריך לפרש את המלים "ובגוים לא יתחשב" מה זה "ובגוים לא יתחשב"? שאין לו מחשבות של גויים, אין לו 'גויש'ע מחשבות', כלומר אין לו "רבות מחשבות בלב איש", שהן המחשבות של הגוים.

בבחינת "הן עם לבדד ישכון", גם כתוב בחז"ל ש"הן" היינו לשון אחד[מז] – פירוש המלה הן הוא אחד. כלומר שיש לו רק אחד. "הן עם" היינו עם אחד, כמו "גוי אחד בארץ"[מח]. "ובגוים", ומה שמטריד את הגוים, "לא יתחשב", לא קיים במחשבה שלו, כלומר, הוא משוחרר ממחשבות של גוים. כך אפשר לפרש את הפסוק ההוא. אבל בכל זאת כאן נראה שיש בפסוק זה ענינים עוד יותר חשובים, בפסוק של משה רבינו שאומר בסוף התורה "וישכֹן ישראל" כאן יש ישראל ששוכן בטח, ויחד עם זה נשאר "בדד עין יעקב". עוד פעם, הפסוק הכי חשוב ל"בדד" הוא "יהי לך לבדך ואין לזרים אתך".

שתי השתיקות וסוד האצילות: מהשקת החיצוניות ועד לגילוי "דירה בתחתונים"

בְּחִינַת ״מַיִם רַבִּים״ הַבָּאִים לְכַבּוֹת וְלִשְׁטֹף אֶת הָאַהֲבָה הַמְּסֻתֶּרֶת [מה האהבה המסותרת של היהודי?], ״בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״ [יש ליהודי אהבה מסותרת "בלתי להוי' לבדו"[מט], כמו "יהיו לך לבדך". ו"המים רבים" באים לשטוף אותה, לכבות את האהבה המסותרת], אֲשֶׁר בְּלֵב כָּל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל [ואם האדם מסוגל להשתיק את האדם החיצוני הזה, שזה נקרא התבודדות], אֶפְשָׁר לָבֹא לְהִתְבּוֹנְנוּת עֲמֻקָּה בִּגְדֻלַּת ה' יִתְבָּרַךְ וְשִׁפְלוּת הָאָדָם;

זאת על ידי התבודדות שתהיה לו קודם, כלומר כח נפשי להגיע ל"סייג לחכמה שתיקה". אם שמתם לב, אמרנו פה שני דברים של שתיקה: יש שתיקה מצד הנפש האלקית, שלא זקוקה לשום אותיות מורגשות, ויש משהו אחר, שתיקה והשתקת אותיות של "רבות מחשבות בלב איש", של האדם החיצוני.

עוד פעם, יש השתקה, להשתיק את החיצוניות, את האדם החיצוני, ועל ידי כך אתה מגיע לשתיקה העצמית החיובית של הנפש האלקית שהיא בבחינת "סייג לחכמה שתיקה". כמו שבכל דבר צריך להיות "סור מרע ועשה טוב"[נ], כך יש שתיקה שבבחינת "סור מרע", שהאדם פועל על עצמו להשתיק את החיצוניות, ועל ידי כך הוא מגיע לשתיקה חיובית, שהיא פשוט גילוי עצם הנשמה שלו ואיך אינה זקוקה לאותיות כלל, לא צריך שום דבר זר, בגלל ש"יהי לך לבדך ואין לזרים אתך". זה נקרא מדרגת "סייג לחכמה שתיקה".

רק שבכל זאת אמרנו ש"סייג לחכמה שתיקה" הוא למעלה מאדם, והתכוונו למה שכתוב בחסידות שיש חכמה שהיא ראשית השכל, כמו "ברק המבריק על השכל"[נא], ויש חכמה שהיא בטול[נב]. שתיקה היא בחינת הבטול של החכמה, שאינו ראשית השכל כלל. החכמה של האצילות היא בבחינת התבודדות. מהו העולם של התבודדות? עולם האצילות. אצילות נקראת התבודדות לגבי העולמות התחתונים בי"ע.

מאד מעניין, כמעט כמו תרתי דסתרי: לגבי הקב"ה – כתוב בכתבי האריז"ל[נג] – נקרא עולם האצילות רשות היחיד והעולמות התחתונים נקראים רשות הרבים. מכאן משמע שעולם האצילות הוא הישוב, ורשות היחיד נקרא הבית. עוד פעם, לגבי ה' כתוב שעולם האצילות הוא הבית שלו, הרשות היחיד שלו כביכול, ועולמות תחתונים בי"ע הם החוץ, רשות הרבים. אבל לגבינו זה בדיוק להפך. לגבינו עליה לאצילות נקראת יציאה מחוץ ליישוב שלנו, מחוץ ליישוב של שלשה עולמות תחתונים בי"ע. העולמות התחתונים האלו הם הישוב. באמת ה' רוצה את ההשקפה שלנו, לא את ההשקפה שלו. התכלית היא "דירה בתחתונים"[נד]. הוא לא 'מבסוט' בבית הזה שיש לו בינתיים בעולם האצילות. הבית שלו עכשיו, זה שבעולם האצילות, שנקרא בכתבי האריז"ל רשות היחיד, הוא לא לנצח, ה' לא רוצה להישאר באותו בית. הוא רוצה שאנחנו נעשה לו בית כאן למטה, "דירה בתחתונים", שכאן יהיה הישוב. בכל זאת, זה שההתבודדות שלנו בינתיים, שנקראת עולם האצילות, היא דבר חשוב – היא-היא היישוב של ה'.

מכאן נוכל להבין בעומק מהי מדרגת החכמה, שיש בה גם חכמה וגם "סייג לחכמה שתיקה". על החכמה של ה' כתוב "אבא מקנן באצילות"[נה]. לגבי הקב"ה עולם האצילות הוא החכמה, אבל לגבינו עולם האצילות נקרא "סייג לחכמה שתיקה", בגלל שעולם האצילות הוא למעלה מאותיות, אין בו אותיות. עבודת הבינוני שקשורה עם אותיות מתחילה מבריאה ולמטה, אפשר לדבר על זה. עבודת הצדיקים ששייכת לעולם האצילות, אנחנו לא יכולים לדבר עליה כלל, כך כתוב בספר התניא[נו], בגלל שהיא ההתבודדות שלנו, ובכל זאת, היא הישוב של ה'. רק שתכלית הכוונה היא לעשות את הישוב – גם הקב"ה רוצה שנעשה את הישוב שלו – כאן למטה, "דירה בתחתונים", שהבלי גבול יתגלה בתוך הגבול של מטה.

מ"יגיעת בשר" ל"יגיעת נפש" – מהתבודדות להתבוננות

עוד פעם, מה רצינו לומר כאן? לפעמים אנחנו נאמר כאן ש"סייג לחכמה שתיקה" אינה חכמה, ולפעמים נאמר ש"סייג לחכמה שתיקה" היא החכמה. למה? בגלל שכאן אנחנו מדברים על הבטול של החכמה, לא על ההברקה שלה. הברקת החכמה נקראת ראשית הגילוי והיא חיצוניות החכמה, כתוב בחסידות. מה שהחכמה היא "ברק המבריק על השכל" נקרא חיצוניות החכמה, ו"סייג לחכמה שתיקה" הוא פנימיות החכמה. אלו גם כן שני דימויים הפוכים.

אמרנו שהיא סייג, כמו מקיף, אבל המקיף הזה הוא פנימיות החכמה, שנקרא הבטול של החכמה. החכמה של עולם האצילות לגבינו היא הבטול, בגלל שכתוב שחב"ד כולן, במובן של שכל, שייכות לעולם הבריאה. ברגע שמתחילה ההברקה, שהיא כבר תחלה וראשית הגילוי של שכל – זה נקרא נשמה, שהיא בעולם הבריאה. הבטול של החכמה הוא חיה, שבעולם האצילות. "סייג לחכמה שתיקה" הוא בבחינת חיה שבנפש, נקרא מקיף הקרוב, והחיה היא בעולם האצילות. ראשית הגילוי, שנקרא ההברקה של החכמה, היא נשמה, היא לא חיה. נשמה היא בעולם הבריאה.

עוד פעם, זה כלל גדול בחסידות, שכל חב"ד מצד השכל שבהם, כולל גם החכמה, הן נשמה דבריאה. מה שאין כן חכמה של אצילות היא חיה, והיא-היא השתיקה. החיה שבנפש היא למעלה מנשמה, כלומר למעלה מאותיות, והיא בבחינת "סייג לחכמה שתיקה", החכמה האמתית-פנימיות של החכמה, י שבשם.

מה כתוב כאן? לאחר שאדם הגיע לשתיקה, שהיא ההתבודדות, עוד פעם, יש בה שני דברים, פעולה חיצונית וגילוי מדרגה עצמית-פנימית. הפעולה החיצונית היא להשתיק את המחשבות. השתקת המחשבות, מה שנקרא "רבות מחשבות בלב איש", שהיא השתקת תודעת האדם החיצוני – זה נקרא "יגיעת בשר" בספר התניא[נז], לעבוד עם הגוף. לכן כל הדתות, להבדיל, שמדברות על השתקת המחשבה, כולן עבודה עם הגוף. זה לא נקרא "יגיעת נפש". "יגיעת נפש" היא להתבונן, וזה מה שבא אחרי התבודדות.

[תענית דיבור גם נחשבת "יגיעת בשר"?] אם אתה מרגיש שאתה מתענה זו ודאי יגיעת גוף. עינוי יכול להיות רק מצד הגוף. אם אתה מרגיש שזה עינוי אז רק הגוף מרגיש. [ושתיקה?] שתיקה חיצונית היא לגמרי עבודה רק עם הגוף. עוד פעם, האדם החיצוני נקרא גוף, כל התודעה החיצונית היא הגוף, ולשתקת מחשבות נקראת "יגיעת בשר". רק מה, על ידי "יגיעת בשר" של שתיקת המחשבה מתגלה ממילא ה"יהי לך לבדך ואין לזרים אתך" שזו בחינת החיה שבנפש, מדרגת האצילות. אחר כך הוא יכול לבוא ל"יגיעת נפש", שבתניא היא עבודת ההתבוננות. והיא באמת כבר ירידה לתוך מצרים, לתוך אותיות, אבל כמו שאמרנו על מנת לתקן את האותיות. זה כבר מתחיל להיות ישוב.

התבודדות האצילות בין צדיק לבינוני: מ"יגיעת בשר" ד"עין יעקב" ל"יגיעת נפש" ד"ישראל"

נסביר את זה עוד יותר: בשער הקודם[נח], כשלמדנו על דבקות, הסברנו שחיה היא הסתכלות, אבל יש הבדל בין צדיק לבינוני. צדיק באמת מגיע לשתיקה הזאת הוא מסתכל "ביקרא דמלכא"[נט], יש לו חויה של הסתכלות. בינוני גם צריך את ההתבודדות, אבל אין לו את חוית ההסתכלות. מה יש לו? יש לו באמת הרגשה של "יהי לך לבדך", הוא יודע שהוא נמצא עם ה', אבל זה בלי אור של הסתכלות. זאת אומרת, הוא באצילות אבל הוא לא רואה זאת, הוא לא בבחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא".

עוד פעם, בשער הקודם שלמדנו על דבקות אמרנו שיש התבוננות עד עולם הבריאה, אחר כך בעולם האצילות יש הסתכלות, ועוד יותר בכתר של האצילות יש דבקות. אבל אז דיברנו על מדרגות של גילוי, כמו שהסברנו באריכות. מי שבמדרגה של הסתכלות גלויה בעולם האצילות, זה כמו צדיק. כאן אנחנו מדברים על התבודדות, ואנחנו אומרים שגם היא שייכת לאצילות. באמת אם היית צדיק בהתבודדות היית כבר במדרגה של הסתכלות. אבל כל אחד צריך להגיע להתבודדות, ולא מחייב שהוא באמת יסתכל ויראה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". רק מה, יש לו רגע אחד שהוא באמת מצליח בסיעתא דשמיא להשתיק את האדם החיצוני, יש רגע אחד של הרגשת "יהי לך לבדך ואין לזרים אתך".

יש הרגשה כזאת "יהי לך לבדך", שאני עם ה' יחד "ואין לזרים אתך". זה עדיין לא נקרא שיש חוית הסתכלות, זה נקרא שיש לו התבודדות, והתבודדות היא באצילות. איך הוא מגיע להתבודדות כזו ששייכת לאצילות? על ידי "יגיעת בשר", שזו עבודה חיצונית, להשתיק את החיצוניות. זו עדיין אינה עבודה פנימית. לכן היא עדיין שייכת ליעקב, רק שהיא נקראת "עין יעקב". אחר כך הוא יכול עכשיו לבוא להתבוננות שנקראת "יגיעת נפש", שהיא כבר ירידה מאצילות לבריאה. אבל כאן בבריאה הוא כבר מתחיל לפעול, לעבוד, לתקן משהו.

[אי אפשר שיהיו שני הדברים יחד? גם יגיעת הבשר וגם יגיעת הנפש?] אנחנו מסבירים איך שהם באים אחד מהשני, אז בסופו של דבר הם לא בניגוד אחד לשני. אנחנו מסבירים אותם רק כשלבים, אבל לא בתור ניגוד. אומרים שקודם צריכה להיות "יגיעת בשר", אחר כך באים גם ל"יגיעת נפש", אז יש לו הכל. הפסוק אומר שצריך הכל יחד, "וישכֹן ישראל בטח", ואנחנו מסבירים שזו כל הירידה. "וישכֹן ישראל בטח" היינו הירידה מאצילות לבי"ע, עד למטה-מטה. זה נקרא "וישכֹן ישראל בטח" על ידי "בדד עין יעקב". "וישכֹן ישראל בטח" היינו "יגיעת נפש", התבוננות, אבל "בדד עין יעקב" מתחיל מ"יגיעת בשר", שזה להשתיק את המחשבות.

["יגיעת נפש" היא כבר ירידה מ"יגיעת בשר"?] כן, "יגיעת בשר" היא השתקת האדם החיצוני, שהיא כביכול לעבוד-להילחם-להאבק עם הבשר. אדם חיצוני הוא הבשר, הגוף. על ידי כך ממילא, אם הוא השתיק, אז בלי יגיעה מתגלה לו משהו, הוא מרגיש משהו שנקרא "יהי לך לבדך ואין לזרים אתך", שיש לי משהו בקשר עם הקב"ה ואין שום זרים כאן. זרים הכוונה שום אותיות של מחשבות, לא זקוק לשום דבר לקשר אותי, אין שום ממוצע. לא צריך שום קשר, בגלל ש"יהי לך לבדך ואין לזרים אתך". זה ממילא. אחר כך הוא צריך להתחיל עוד פעם להתייגע, יגיעה פנימית, "יגיעת נפש". "יגיעת נפש" מתחילה מהירידה מהמצב של "יהי לך לבדך ואין לזרים אתך" להתבוננות שבעולם הבריאה, היא כבר שכל, לא אצילות.

מהתבודדות להתבוננות בהתכוננות: מ"בדד עין יעקב" ועד לישוב הדעת והדרישה

החכמה איך לרדת על מנת לתקן היא חכמה עוד יותר גבוהה, זה נקרא ישראל. הבחינה הראשונה היא "בדד עין יעקב". "יגיעת נפש" היא העמקה בהתבוננות על ידי שלמד הרבה, כמו שלמדנו בשער הקודם, אם היית כאן. יש כל מיני מדרגות התבוננות, של "יגיעת נפש". התבודדות באה על ידי "יגיעת בשר". יש דבר שנקרא התבוננות והיא "יגיעת נפש", אבל על ידי "יגיעת בשר" של שתיקת המחשבות, שזה נקרא בחיצוניות "יגיעת בשר", האדם בא להתבודדות האמתית שנקראת "בדד עין יעקב", "יהי לך לבדך ואין זרים אתך". רק שאסור להישאר שם, בגלל שזהו המדבר, "לא תהו בראה לשבת יצרה", וצריך להתחיל ליישב. זה נקרא תחלת הישוב, זה ישוב הדעת. תחלת הישוב נקרא לישב את הדעת, וזאת על ידי התבוננות. זה נקרא "יגיעת נפש".

[איך מתבטאת הירידה?] בהתבוננות. יש מאמץ של התבוננות, בהתבוננות יש דרישה, לדרוש את ה', "בכל לבי דרשתיך"[ס], יש לו הרגשת דרישה וחיפוש. ב"יהי לך לבדך ואין זרים אתך" כבר אין חיפוש, הוא שם. התבוננות היא להתחיל לחפש אחרי משהו, חיפוש בנפש. זה נקרא דרישה.

כשאדם מצליח לתפוס משהו זה נקרא השגה. בכל ספרי הקבלה להשיג פרושו לתפוס. השגה באה לאחר דרישה, הוא דרש והשיג. להשיג זה כמו להצליח. אם יש לו השגה בהתבוננות – הוא שמח. זה נקרא בינה, בינה היא שמחה. השמחה היא באמת הסימן שהדרישה היתה באמת, שהיה קשה לו, הוא יגע על מנת להתבונן-לחפש משהו, ואם הוא מצליח הוא ממילא שמח. אם הוא לא שמח סימן שהוא לא יגע, לא דרש הרבה וגם לא השיג. ממילא, כמו כל אחד – אם הוא עבד קשה והצליח משהו הוא ממילא שמח, וזהו גם הסימן למפרע שבאמת עבד כמו שצריך, שהוא שמח, אחרת לא היה שום דבר. [שמח בה' ובחסד שנתן לי] נכון, זהו חסיד. זה נקרא "בינה עד הוד אתפשטת"[סא], השמחה של הבינה מתבטאת תמיד בתודה. אם הוא לא מכיר בה' ולא מודה לו על ההשגה ודאי שאין זו שמחה של הנפש.

אנחנו מדברים על בטול של הסתכלות?] לא, השגה היא בהבנה. השגה היא שכל, היא תמיד בינה, לא הסתכלות. בהשגה הוא שמבין משהו, הוא מבין, הוא תופס וקולט את זה נכון. אנחנו כבר לא נגיע פה יותר להסתכלות, רק אמרנו שההתבודדות היא בכח עין, לכן היא נקראת "עין יעקב". המדרגה של התבודדות היא בבחינת הסתכלות בכח, רק שלא כל אחד ממש יקבל חוית הסתכלות, אבל היא בדרגה של הסתכלות, לכן אותו "בדד" נקרא "עין יעקב". מה שכן שייך לכל אחד הוא לרדת לתוך ההתבוננות, כמו שהסברנו בפרק הקודם, שישנה התבוננות ששייכת לכל אחד.

כאן כתוב שהתבוננות יכולה להיות כל אחת משלש ההתבוננויות שהסברנו בשער הקודם, בגלל שכאן ההתבוננות היא פשוט "יגיעת נפש" של התבוננות. כל מה שהסברנו בשער הקודם כנגד בריאה-יצירה-עשיה כאן הכל כנגד בריאה, רק מה שמתאים לך. יש התבוננות שמתאימה לך – או שהיא התבוננות "מעשה מרכבה" או "מעשה בראשית" או נכונות למסירות נפש, כמו שהסברנו בשער הקודם. כאן הכל כשיורדים מהתבודדות להתבוננות.

אם תסתכלו קודם, רק שנבין מה שהולך כאן, תסתכלו בפרצוף שם הוי' שבסוף השער ותראו מה שאנחנו רוצים לעשות כאן. יש התבודדות שמגיעה עד אצילות כנגד י; ואחר כך צריכה להיות התבוננות של בריאה; ואחר כך צריכה להיות השתפכות הנפש, תכף נגיע, כמו שרבי נחמן מדבר על דיבור, לשפוך את שיחו בינו לבין קונו, שכנגד יצירה; ואחר כך צריכה להיות התכוננות למעשה.

בשער הקודם הסברנו שבעשיה יש התבוננות בנכונות למסור את נפשו על קידוש השם. זו היתה התבוננות של עשיה. כל ההתבוננות כאן עולה למקום העצמי של התבוננות, שהיא בינה-בריאה. הרי כתוב שיצירה היא דיבור[סב]. מה כתוב בדרך כלל בחסידות בריאה-יצירה-עשיה? בדרך כלל כתוב שבריאה-יצירה-עשיה הם כנגד שלשה לבושים – מחשבה, דיבור ומעשה, זה הכלל בכל החסידות. כאן אנחנו מדברים לפי כלל זה, אחרי התבודדות של "בדד עין יעקב" צריכה להיות עבודת מחשבה, שנקראת התבוננות, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", כל אחד ואחד לפי שיעורו, לפי ההתבוננות שמתאימה לו. אחר כך יש עבודת דיבור, שהיא השתפכות הנפש. צריך הרבה להבין מהי השתפכות הנפש. אחר כך יש עבודת מעשה. מהי עבודת מעשה? התכוננות, כמו שהבעל שם טוב אומר שעיקר העבודה הוא הכנה.

בהתבוננות נקראת ההתכוננות נכונות, שייך למעשה ממש, כמעט אותה מלה, רק שבמח זו נכונות, עם נ הנפעל, וכשבאים ממש למעשה זו התכוננות למעשה. כאן היא כנגד ה תתאה שבשם. נגיע לזה, אני רק אומר שכדאי תמיד לפתוח ולהסתכל על הספר מהסוף ולראות לאן רוצים להגיע. אחר כך אפשר להבין יותר מה הולך כאן. [יוצא מכאן שההתבוננות שלנו מזויפת כמעט תמיד לאורך כל הדרך] אם לא היתה נקודת "יהי לך לבדך", נכון.

מ"בפיך ובלבבך" ועד ארבעת השלבים בנפש: מהשתקת החיצוניות ב"עין יעקב" ועד לירידת התבוננות "ישראל"

[בתניא של אתמול מופיע הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו". למה מופיע "בפיך" לפני "בלבבך"?] בדיוק כמו שרבי נחמן אומר, שההתבודדות כוללת, כמו י שכוללת ו. כיוון שהוא חש אז הוא גם כולל מל. על פי פשט מה אפשר לעשות עם הפה? לדבר ואפשר לשתוק עם הפה. הפה שותק. כמו שהפה מדבר, הפה גם שותק. "בפיך" פרושו גם לשתוק וגם לדבר, זה חשמל. נסביר את זה. זה מה שאמרנו, שלהשתפכות הנפש כאן, יצירה, ו, יש קשר יותר עם התבודדות מאשר התבוננות. ה-ו נמשכת מה-י בעצם, כמו הבן שנמשך בעצם מהאב[סג], "מה שמו ומה שם בנו"[סד]. כל הדברים האלה יסתדרו אם נבין את הסדר כאן.

[הרב, יש בפרק של היום בתניא[סה] ש שבנפש האלקית היא אור אין סוף] כן, זה התבודדות, החכמה שבנפש האלקית. [ועל זה כתוב "ואני בער ולא אדע"[סו]] נכון, בדיוק, זה נקרא "יהי לך לבדך ואין זרים אתך". לא צריך לחשוב. זה בדיוק הענין הזה. [זה מצב פנימי בנפש] ודאי, אבל צריך לגלות את זה קצת. איך? שמשתיקים את החיצוניות פתאום מתגלה היהודי האמתי, והיהודי האמתי לא צריך אותיות. הוא "בער", חיה. החיה שבנפש היא פשוט חיה, הוא לא בן אדם, הוא חיה. ["כי חיות הנה"[סז]] כן, זה נקרא בחינת חיה.

[אדם שעושה כל זה זוכה לגילוי רזין?] אם הוא עושה כל מה שכתוב כאן – הוא בסדר גמור... לא צריך לחשוש שאנחנו כבר עושים מה שכתוב פה... רק ודאי, זו המטרה. המדרגה העליונה היא ודאי מקור הרזין, כמו שלמדנו בשער הקודם, שמדרגת י היא מקור ההסתכלות ברזין דאורייתא, מי שזוכה לה.

[אז האצילות קשורה עם חשמל?] החול הוא מקור החשמל. משם יוצא חשמל. [אפשר לנסות עם מכת חשמל...] קודם תנסה את זה על עכברים במעבדה, אם זה עובד, אחר כך על בני אדם... כך השיטה היום. שוב, אמרתי שיש להשתיק ויש את השקט העצמי. צריך להשתיק את האדם החיצוני כדי להגיע לשקט. אלו שני דברים שתלוי בזה.

[חשמל במספר קטן עולה חי] יש גם "חשמלה"[סח], שהיא חיה. יש חשמל ויש חשמלה [יש חי-חיה] כן. [אם אדם השתיק את המחשבות שלו, ואחר כך שוב הוא חוזר להתבוננות, הוא ביטל אותן?] לא, הוא השתיק את האדם החיצוני, עכשיו הוא מתחיל להתבונן בנשמה, מתחיל ישראל.

כשהוא מגיע להתבודדות זה ה"עין יעקב", כשאחר כך הוא מתחיל לרדת זו בחינת ישראל, הוא פועל, הוא עושה את העבודה האמתית, מה שה' רוצה, להמשיך אור למטה, אבל זה גם קשה, לא פשוט, בגלל שהוא יורד למצרים, לכן ברגע שהוא יורד למצרים, לתוך ההתבוננות, הוא צריך יגיעה, לחפש. הוא יורד למקום כזה שצריך לחפש הרבה.

כמו אחד שהכל היה פשוט וברור אצלו, לא היה צריך לחפש שום דבר. עכשיו הוא עצמו מכניס את עצמו לאיזו מן סביבה שעכשיו הוא צריך 'לשבור את הראש', כמו שאומרים, כדי לחפש אחר אותו דבר שקודם היה לו בקלות, היה טבעי. קודם היה לו משהו טבעי, מגע טבעי לגמרי. עכשיו הוא מכניס את עצמו, כמו להכניס את עצמו לניסיון, למקום כזה שהוא צריך לדרוש אותו, לחפש אותו קשה, וזה לא בא לו, מאד קשה לו למצוא בתוך אותיות המחשבה, אבל הוא חייב. זה נקרא התבוננות, "יגיעת נפש". ככל שהוא עושה זאת יותר הוא משלים את כוונת הבריאה, שהיא להוריד את האור למטה.

[שלב ההתבוננות שמוריד אורות וממשיך אותם למטה נעשה באותו אופן של לימוד תורה?] הכל תלוי איך. אתה לא יכול לומר לימוד תורה סתם. לימוד תורה בעיון האמתי הוא כמו התבוננות. אם הוא אמר ברכת התורה בבוקר כמו שצריך, "נותן התורה", הוא הגיע להתבודדות לפני שהוא התחיל ללמוד. כתוב[סט] שלא גלו ישראל רק "שלא ברכו בתורה תחלה". מה זאת אומרת? שהברכה בתורה תחלה היא בבחינת התבודדות, "נותן התורה". אחר כך אם הוא ברך בתורה תחלה הוא יכול ללמוד תורה בבחינת התבוננות, ואחר כך דיבור, ואחר כך מעשה. הכל תלוי איך הוא עושה זאת, אם הוא עושה זאת נכון אז זה בסדר.

[אבל אם אדם לומד תורה ומוציא בפה הוא ממשיך] כמו כל מצוה. כל מצוה אם אין בה עבודה האדם ממשיך אורות בעולם האצילות והם נשארים שם. הוא עושה יחודים בעולם האצילות והם נשארים, אבל הוא לא מגלה שום דבר למטה. לא מתגלה שום גילוי. רק בעולם האצילות יש יחודים בכל המצות, אם יש לו כוונה. אם אין לו כוונה זה נקרא "מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה"[ע], והוא נשאר למטה. כל המצוות נשארות למטה בעולם הזה, הן לא מתחברות עם היחודים שנמשכו למעלה. אם יש לו אהבה ויראה טבעיות כתוב שהן "פרחא לעילא"[עא], העבודה עולה עד עולם היצירה, ואם יותר עד עולם הבריאה וכך הלאה.

[מה עם ההתבוננות בדברים שלאו דוקא דברי תורה, זאת אומרת לא חידושים ש..] עוד פעם, זו גם מצוה. הרי כתוב[עב] בכל ספר התניא שהתבוננות באלקות היא מצוה, כמו להניח תפילין, ואדרבה, כתוב שהיא עולה על כולנה, שהיא מצוה הכי גדולה מכל המצוות. הוא מתבונן באלקות. יש מצוה, "וידעת היום". עוד פעם, היא לקראת הסוף. התבוננות באמת צריכה לבוא לדיבור וצריכה לבוא למעשה. [בדיבור במה? בדברי תורה? במצוות מעשיות] גם דברי תורה וגם מצוות. עיקר עבודת הדיבור הוא מה שנקרא השתפכות הנפש. [התבוננות לכאורה סותרת את "ואני בער ולא אדע"] נכון, ולכן צריך את שני הדברים. לא צריך להיות "בער" כל החיים ולא חיה, צריך גם להיות בן אדם, גם מוחין. צריך גם את זה וגם את זה.

[למה ה' צריך חיה?] הפשט של חיה הוא כמו במרכבת יחזקאל. באמת היא חיה אבל דבר חי בבחינת מלאך. שורש כל דבר נקרא המזל שלו, והמזל של כל דבר הוא המלאך שלו, כמו "המלאך הגאל אותי"[עג]. המלאכים נקראו חיות[עד], הם באמת חיות, איזה מן חי רוחני. בקבלה הכי ראשונה כתוב שבין המח לגלגולת יש אויר באמצע, ושם משכן החיה. יש איזו מן חיה, מן מלאך, שמסתובבת בין הגולגולת לבין המח. חיה היא באצילות, והיחידה לפני אצילות.

מהשתפכות הנפש ועד מקיפין דאבא: סוד "בדד" והתקשרות הכתרים בחסידות

לְהִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ — ״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אַדֹנָי״ — מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק; לְהִתְחַזְּקוּת פְּנִימִית בְּהִתְכּוֹנְנוּת לַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב — ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ — בִּבְחִינַת ״זְרִיזוּת בִּמְתִינוּת״ (שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה — בִּלְשׁוֹן מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי״ע).

כֹּחַ הַשְּׁתִיקָה בַּנֶּפֶשׁ הוּא מִבְּחִינַת ״מַקִּיפִים דְּאָבָּא״ [מאיפה בא כח השתיקה? השתיקה כלומר ההתבודדות. אין הכוונה כאן להשתיק כל כך, כמו מה שקורה אחר כך, שזו השתיקה עצמה של] — ״סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה״ — [זה נקרא מקיפין דאבא] בְּחִינַת י שֶׁבְּשֵׁם ב״ה (בְּגִימַטְרִיָּא בָּדָד), שֶׁעִנְיָנָהּ צִמְצוּם וּשְׁתִיקָה.

זו הגימטריא הראשונה, שבדד עולה י. כתוב שבדד היא י שבשם, מקיפין דאבא. כמה עולה בדד בהכאה? לב, 32. הכאה זה כפל – 2 כפול 4 כפול 4.

יש דרוש שלם של המגיד ממעזריטש על אותיות בדד[עה]. מאד מענין בדד, בגלל שבדד הוא מלשון לבד, כמו "יהיו לך לבדך", והייתי חושב שלבד צריך להיות אחדות, וכל האותיות של בדד הן שניות. ב זה 2 ו-ד היא ב בריבוע. המלה בד היא לבד. דבר מאד חשוב, בחסידות לבד הוא מדרגת יחיד. התבודדות באמת, אף על פי שאנחנו מדברים כאן על אצילות, והאצילות שלפני הצמצום נקראת "אחד", בכל זאת כתוב שלבד, כיוון שהוא מקיפין דאבא. קודם הסברנו שהוא פנימיות אבא, אבל בפנימיות אבא יש עוד מדרגה. אולי נבחין ביניהן: יש באמת פנימיות אבא, שהיא בטול, ובטול הוא שתיקה לכאורה, עדיין לא ההברקה. אבל יש משהו עוד יותר גבוה באמת, שזה נקרא מקיפין דאבא. מקיפין דאבא הם כמו הכתר של אבא, פנימיות אבא היא כמו חכמה דאבא. הבטול של החכמה הוא החכמה של החכמה.

כל פעם שאנחנו אומרים שחכמה היא בטול, הכוונה היא לחכמה שבחכמה, עצם החכמה, ומקיפין דאבא הם כתר דאבא, זה נקרא עומק דאבא, מה שאבא יונק מהמזל העליון. זאת כיוון ש-י וקוצו של י מחוברים, לכן פנימיות אבא שהיא חכמה דאבא והמקיפין דאבא שהם קוצו של י של אבא מחוברים, הולכים יחד, כמו ה-י וקוצו של י לגבי הוי' דאבא.

כיוון שהמקיפין דאבא הם כתר דאבא, יש סוד גדול בקבלה ובחסידות[עו] שהשתלשלות הכתרים היא מיניה וביה, כל הכתרים הם דבר אחד. במיוחד הכתר של אבא שנקרא מקיפין דאבא, ליתר דיוק צריך גם להבהיר שבכתבי האריז"ל יש כתר של הפנימיות ויש מקיפין, הם גם לא אותו דבר, יש מקיפין חוץ מהכתר, ובכל זאת בדרך כלל – לא נפרט יותר מדי – בדרך כלל הכתר הוא המקיף.

כל המקיפים הם במדרגת כתר. יש הרבה דברים במדרגת כתר, כמו שיש אצלנו שלש מדרגות של כתר. המקיפין הם במדרגת כתר. לכתרים יש בינם לבין עצמם השתלשלות, עד כדי כך שהכל נחשב ממש דבר אחד. לכן מקיפין דאבא מגיעים לא רק לבחינת "אחד" שלפני הצמצום, הם מגיעים גם לבחינת יחיד. כתוב בחסידות שזהו הלבד האמתי.

עוד פעם, בחסידות כתוב[עז] שהמלה לבד היא יחיד. כמה עולה לבד בגימטריא? הכוונה היא ככה: בדד בריבוע פרטי עולה בגימטריא לבד. ההכאה של בדד, ב-ד-ד, היא לב, "ל"ב נתיבות פליאות חכמה"[עח]. בדד עצמו עולה י שבשם, שזו החכמה, אבא. כמה עולה בדד במשולש, מה שנקרא מספר קדמי , המשולש של כל אות? חיה, שהוא גם הראשוני העשירי. זה משהו מאד יפה במספר. בדד הוא 10, המשולש שלו, כלומר המספר קדמי שלו, הוא הראשוני העשר, שהוא החיה. זה כל סוד החיה, שהיא הראשוני העשירי, ה-י. ההכאה שלו היא לב, והריבוע פרטי שלו הוא לבד.

סוד "בדד" והיחיד: מאהבה שאינה תלויה בדבר ועד ל"ויותר יעקב לבדו"

קודם כל, אצל מי כתוב לבד? על יעקב כתוב "ויותר יעקב לבדו"[עט], תמיד מביאים על הפסוק הזה, קשור עם יבק שהתחלנו לרמוז בתחילת השיעור. קודם כל תעשו את הגימטריא, זה פסוק מאד חשוב, "ויותר יעקב לבדו" כתוב. קודם כל, איפה בחז"ל כתובה המלה "לבד", מאמר חז"ל הכי חשוב? "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[פ]. כתוב בחסידות שהוא ושמו הן בתוך ה"לבד". כמה זה? אריאל, אתה יודע מה זה? נשאיר לך עבודת בית, משהו חשוב מאד, "ויותר יעקב לבדו".

איפה כתוב לבד בתורה? "לבד" הכי חשוב בחז"ל הוא "עד שלא נברא עולם היה הוא ושמו בלבד" והפירוש העמוק בחסידות הוא ש"הוא ושמו" אלו שתי מדרגות בבחינת אחד, נקראות כתר של "אחד", שהוא עצם האור והמלכות של אחד, או כל י-ה-ו-ה של "אחד". עוד פעם, יש "הוא ושמו". "הוא" נקרא עצם האור, או עצם הרצון הפשוט, לפני השעשועים העצמיים, ו"שמו" כולל מהשעשועים העצמיים עד מלכות דאין סוף שנקראת "אנא אמלוך"[פא], שאלו כל שם הוי' של אחד. זה נקרא "שמו", ו"הוא" היינו עצם האור, הכתר של אחד. כתוב שלפני שנברא העולם היו "הוא ושמו" – גם "הוא" וגם "שמו" – "בלבד", בתוך "לבד". מהו "לבד"? העלם העצמי של אור במאור. זו בחינת יחיד.

אם כן, "לבד" הוא המדרגה הכי גבוהה. מה רצינו בזה? שעם זה ש"לבד" הוא הדבר הכי גבוה – כל האותיות הן עם שניוּת. למה הן אותיות של שניוּת? בגלל שהכל בבחינת נושא הפכים. זאת אומרת, ה"לבד" הוא אני ואתה לבד, כמו כאן, "יהיו לך לבדך". לבד האמתי, להיות לבד באמת, פרושו כמו שני בני זוג שהם לבד. מתי שייך לומר לבד, "ויותר יעקב לבדו"? מהו לבד האמתי? לבד שייך לומר רק אם יש שנים, כמו בני זוג שני אוהבים, שרוצים שכל האנשים יצאו מהחדר והם יוכלו להיות לבד. עוד פעם, המושג לבד הוא כאשר שני אוהבים, שני בני זוג, רוצים להיות לבד, מה שנקרא פרטיות. הפרטיות האמתית, "לבד" האמתי, הוא אנחנו והקב"ה – "הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב". הפרטיות זאת, שאנחנו אתו לבד, מגיעה עד בחינת יחיד שעליה כתוב "במי נמלך". אנחנו בת הזוג של העצמות, בתוכה כביכול. זהו "לבד" האמתי, וזה נקרא "הוא ושמו בלבד". גם על פי פשט ב"הוא ושמו", "הוא" היינו ה' ו"שמו" היינו עם ישראל, ושניהם בבחינת לבד. כל זה היה להסביר למה המלה "בדד" כולה עם כפולות 2. אף על פי שהמשמעות שלה כולה אחדות, לא סתם אחדות, אפילו יותר גבוה מאחד, היא יחיד.

[מה זה ה"לא טוב היות האדם לבדו"[פב]?] בגלל שזהו "לבד" בלי בת זוג. אמרנו שלבד האמתי הוא להיות לבד עם הבת זוג. "הוא ושמו בלבד" הכוונה ששניהם לבד, אבל אם זה "היות האדם לבדו" זהו ה"לא טוב", כמו שלמדנו ב"רע כסא לטוב"[פג], ש"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו". מהו הטוב? "אעשה לו עזר כנגדו", ואז כשהם יהיו לבד יהיה "טוב מאד". מה באמת היה החטא? שלא היו לבד. כתוב[פד] שהם שימשו לעיני כולם, לכן הנחש ראה אותם והתגרה בהם, הוא קינא בחוה. אם האדם נשאר בהתבודדות זה ודאי לא טוב. זה עוד פירש שאפשר לפרש.

מובא שיחיד עולה בדד בהכאה. חוץ מזה שבדד בהכאה עולה לב נתיבות חכמה, הוא גם עולה יחיד. יחיד הוא העלם העצמי, שאין בכלל עדיין התעוררות לברוא את העולמות, לפני עלית הרצון – זה נקרא יחיד. כאשר מתחיל להיות משהו, מה שנקרא רצון מוחלט, ואחריו השעשועים העצמיים וכו' וכו' – זה אחד. ההשערה לבריאת העולמות היא קדמון.

הָרַב הַמַּגִּיד נ״ע מְפָרֵשׁ ״בָּדָד״ — ב דד, ב בְּחִינוֹת שֶׁל ד־ד. ד הוּא בִּטּוּל וְצִמְצוּם, ״דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם״,

[חסר קצת בהקלטה]

...משפיע ומקבל נעשים במדרגה אחת. ממש זה בדיוק הסוד שנקרא בדד, שגם המשפיע וגם המקבל נעשים ד. עוד פעם, זה הפירוש של הרב המגיד ממעזריטש. מתי מגיעים לשלמות האחדות שנקראת לבד? כאשר רק שנינו לבד. יש פה שנים שכל אחד מהם הוא בבחינת ד. זה "בד בבד יהיה"[פה]. מהי ה-ד? "דלית ליה מגרמיה כלום"[פו]. כלומר, הוא מצמצם את עצמו לגמרי, שאין לו שום דבר בלי השני.

פעם הסברנו מה נקרא "אהבה שאינה תלויה בדבר"[פז]. יש "אהבה שתלויה בדבר" ויש "אהבה שאינה תלויה בדבר". כתוב בחסידות[פח] ש"אהבה שאינה תלויה בדבר" היא אהבה שהיא תלויה בעצם, לא בשום דבר חוץ ממנו. מה זה העצם? שאני לא יכול להתקיים בלעדיך. אם כן, אני לגמרי שום דבר בלעדיך. יש מה שנקרא "אהבה שהיא תלויה בדבר" שאני אוהב אותך בגלל משהו, שאני רוצה להשיג על ידי האהבה הזאת משהו, תענוג, תאוה, מה שלא יהיה, כסף. זו "אהבה שתלויה בדבר". מהי "אהבה שאינה תלויה בדבר"? זו אהבה שאני זקוק לך בעצם, שאין לי שום קיום ושום מציאות בלעדיך. זה נקרא "אהבה שאינה תלויה בדבר", אלא שהיא תלויה בעצם, שהעצם תלוי בעצם.

אהבה כזאת, שהעצם תלוי בעצם, נקראת בדד, ואז שניהם לבד בגלל ששניהם שום דבר בלי השני, שניהם בבחינת ד. זה נקרא ב-ד-ד, שכל אחד כלום. כביכול ה' הוא כלום בלעדינו ואנחנו כלום בלעדיו. כלום אינה המלה האמתית. צריך לומר לא-כלום, לא כלום ולא כלום.

עוד פעם, זה פירוש מאד-מאד עמוק מהמגיד, מהדברים הכי חשובים ויפים. אם רוצים להסתכל, הוא באור תורה בתחלת פרשת בלק. הוא באמת מפרש אותו על הפסוק "הן עם לבדד ישכֹן".

סוד צמצום המשפיע והמקבל בתיבת "בדד": מ"יותר ממה שהעשיר עושה" ועד לענג האמתי

וּ־ב בְּחִינוֹת ד־ד מְרַמֵּז לְצִמְצוּם הַמַּשְׁפִּיעַ עַל מְנַת לְהַשְׁפִּיעַ בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל הַמְּקַבֵּל לִסְבֹּל וְלִקְלֹט [אמרנו שבדד הוא צמצום ושתיקה, ויש כמה דברים שהמשפיע צריך לצמצם את עצמו. קודם כל צריך לצמצם את עצמו, להקטין את ריבוי האור על מנת שהמקבל יוכל לסבול ולקלוט] אֶת הַשֶּׁפַע בְּכִי טוֹב (וּכְמוֹ כֵּן צִמְצוּם תַּעֲנוּג הַמַּשְׁפִּיעַ אֲשֶׁר בְּעֶצֶם פְּעֻלַּת הַשְׁפָּעָתוֹ, עַל מְנַת לְהַשְׁפִּיעַ בְּאֹפֶן כַּנַ״ל,

כדי להשפיע באופן שיקלט בכי טוב הוא צריך לצמצם, לא רק את השפע, אלא את התענוג שלו בפעולת השפע. עוד פעם, כמו בזיווג, יש תענוג של פעולת השפע-ההשפעה. יש השפע ויש תענוג המשפיע כשהוא משפיע והוא צריך לצמצם את שניהם. הוא צריך לצמצם את השפע וצריך לצמצם את התענוג שלו, שלא יקבל יותר מדי.

למה הוא צריך לצמצם את התענוג שלו לפעולת השפע? כדי להשפיע כמו שצריך במדה ובגבול חייבים לצמצם את התענוג, אחרת הוא יחטא ויחטיא את המטרה. מה צריך להיות בסוף התענוג האמתי שלו?

שֶׁהֲרֵי רַק כַּאֲשֶׁר יֻקְלַט הַשֶּׁפַע בְּכִי טוֹב בִּכְלֵי הַמְּקַבֵּל אֲזַי יְקַבֵּל הַמַּשְׁפִּיעַ אֶת עֹמֶק הָעֹנֶג הָאֲמִתִּי — ״סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה״ — מֵהַמְּקַבֵּל דַּוְקָא,

הענג האמתי הוא רק כשהדבר נקלט בכי טוב אצל המקבל. לכן במשך פעולת השפע חייב המשפיע לצמצם את התענוג. כמו שהוא מצמצם את השפע כך הוא צריך לצמצם את התענוג כדי שידע בדיוק איך לצמצם את השפע ועל מנת שתהיה קליטה אמתית. אז באמת יתגלה הענג האמתי, שבא מהמקבלרק כאשר הוא קיבל את השפע בכי טוב.

בִּבְחִינַת [מה שכתוב[פט]] ״יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהֶעָשִׁיר עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם הֶעָשִׁיר״),

יותר ממה שיכול העשיר להרגיש תענוג בכך שהוא משפיע – העני עושה עם העשיר, שזהו התענוג שבא לו מקליטת השפע בכי טוב. לכן הוא צריך לצמצם את התענוג. בידיעתו, שנקראת ש"דלית ליה מגרמיה כלום", הוא מבטל את תענוג ההשפעה לשם הענג האמתי שהוא יקבל מהמקבל עם קבלתו את השפע.

אם כן, בינתים אין לו כלום, הוא לא מקור תענוג, רק שהתענוג בא מהמקבל. אם כן, "לית ליה מגרמיה כלום", אין לו שום דבר בעצמו. זה נקרא ה-ד של המשפיע.

מהי ד של המקבל?

וּלְצִמְצוּם הַמְּקַבֵּל, בְּהַפְשָׁטַת צִיּוּר עַצְמוֹ לְגַמְרֵי [שהמקבל כדי לקבל צריך להפשיט את ציור עצמו לגמרי, מה שבינו לבין עצמו, התדמית האישית שלו. זה נקרא ציור עצמו], עַל מְנַת לְקַבֵּל [משום שכדי לקבל הוא צריך להיות אדם אחר. עוד פעם, המקבל צריך להרגיש שהוא צריך להיות מישהו אחר על מנת לקבל, שהוא כל כך נמוך ולכן הוא לא יכול להיות הוא ולקבל. הידיעה שלא יוכל להישאר הוא וגם לקבל מהמשפיע, שצריך לבטל את עצמו לגמרי, היא הבטול של המקבל. אין לי כלום, אין לי שום דבר. זהו הצמצום מצד המקבל על מנת לקבל] אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב מֵהַמַּשְׁפִּיעַ שֶׁמְּאֹד נַעֲלֶה מִמֶּנּוּ בְּעֶצֶם.

סיכום מדרגות "בדד" והשתלשלות האורות מחכמה ועד המעשה

אם כן, כל הסעיף הזה היה להסביר את המלה בדד, שהיא התבודדות. [קשור לדדים?] צריך לחשוב, זה גם נכון. כתוב שהאמא יותר צריכה את התינוק מאשר שהתינוק צריך אותה. זה מה שכתוב בחז"ל[צ] ש"יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". התענוג הוא בעצם רק מהקליטה. אם יש אמא שצריכה להוציא חלב בגלל שכואב לה, אז חוץ מהכאב להוציא את החלב סתם, גם כואב לה שהוא הולך לאיבוד, אין בו שום תענוג. מה שאין כן אם הוא לא הולך לאיבוד, אפילו שקצת תכאב לה היניקה, אבל יש לה תענוג גדול שהחלב נקלט. זו דוגמה.

אם כן, מה שהיום למדנו הוא בעיקר פירוש המלה "בדד". התבודדות היא באצילות, כמו שנמשיך. אחר כך צריך להשלים לפי כל מה שכתוב כאן. אם תסתכלו בציור שבסוף פרק ב' תראו עוד מדרגות. חשוב מאד להתבונן בזה, בגלל שזו דוגמה מצוינת למה שנקרא אצלנו "לפי ערכין", מדרגות שלפי ערך, בגלל שאם אתם זוכרים, בשער "הרע כסא הטוב" חיים הם כנגד חכמה וטוב כנגד בינה. כאן תראו לכאורה אחרת, שחיים הם בבינה וטוב ב-ו. אבל זה בגלל שכאן אין "רע" ו"לא טוב", כאן יש "ברכה".

זה סתם, רק תשימו לב, שבהתבוננות כאן לכאורה ישנם בדיוק אותם מושגים: החיים בפני עצמם הם בינה; והטוב במדות הלב, זה פשוט. בכל הקבלה חיים הם סתם כך בבינה[צא]. ברכה היא כאן למטה, ב-ה, ו"בדד עין יעקב" כנגד י.