שבעים פני חן (א)
חן אמת ושפלות
ג' מרחשון תשמ"ב – ירושלים
שבעים פני חן (א)
חן אמת ושפלות
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. חן של אמת מול חן של שקר
התורה ובעלי החן
הנושא מבוסס על מלה אחת, שאותה נבדוק, נחקור ונדרוש, נרמוז רמזים וכו'. נשתדל לבנות בנין שלם של פרד"ס. המלה היא חן.
כל התורה נקראת חן: "אילת אהבים ויעלת חן"[ב]. חז"ל דורשים פסוק זה על התורה כולה, שהיא "מעלת חן על לומדיה"[ג]. מי שלומד תורה זוכה לחן, חן של אמת. במלה הזו, חן, יש עיקר הבירור של שכל ומדות האדם, בגלל ש"גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[ד]. בחן יש ה"לעומת זה" בצורה הכי ברורה בעולם, שעליו כתוב "שקר החן והבל היפי"[ה]. הוא נקרא חן של שקר.
"גם את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[ו], טוב לעומת רע וכו', כמו שכתוב בספר יצירה[ז]. הדבר הכי בולט בעולם מבחינת "זה לעומת זה" הוא הנושא הזה של חן. כל העולם כולו סובב סביב הציר של המלה הזו: החן והיפי של השקר, ולעומתו החן של התורה, החן של האמת. עכשיו חן האמת נמצא בגלות. כתוב בקבלה ובחסידות[ח] שגלות עם ישראל היא גלות החן, החן האמתי. עיקר התפקיד שלנו, כיהודים שזכו לחזור לארץ מולדתנו, ארץ הקודש, הוא לגלות כאן את חן האמת של התורה שלנו.
חן קשור לתורה כולה, ובמיוחד לסוד, לפנימיות התורה. פנימיות התורה נקראת חן בפי המקובלים, כפי שידוע הפתגם "כידוע ליודעי חן", או "תורת החן". כך קוראים לנסתר, מאחר שאלו ראשי התיבות של חכמה נסתרה, והרבה למעלה מזה, כפי שנראה בהמשך.
כל התורה הנסתרת, פרט לכך שאלו ראשי תיבות חן, קשורה גם כן עם חן. כתוב "ונח מצא חן בעיני הוי'"[ט]. אחר כך הוא מוזכר שוב דוקא אצל גדולי הגדולים, כמו משה רבינו ודוד המלך ע"ה, החשובים ביותר, שכתוב[י] עליהם שמצאו חן בעיני ה'. אחר כך, בסוף התנ"ך, אסתר המלכה, ש"נֹשאת חן בעיני כל רֹאֶיהָ"[יא].
משה ודוד ביחד הם הדמות של המשיח. המשיח הוא היחוד של משה ודוד – משה מצד הנשמה ודוד מצד הגוף. אצל שניהם כתוב המושג חן, שהם בעלי החן. בסוף, "אשת חן תתמך כבוד"[יב]. אנו יודעים שחן הוא תכונה מיוחדת של אשה, כמו שכתוב במשלי: "אשת חן תתמך כבוד". בקבלה זו ספירת המלכות. גם החן שבספר יצירה[יג] שייך לספירת המלכות.
בעלת החן היא הנביאה השביעית מתוך שבע הנביאות. כתוב[יד] שיש מ"ח נביאים וז' נביאות – שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל אשת דוד המלך, חולדה ואסתר. והנה מבין שבע נביאות, "כל השביעין חביבין"[טו], החן נקרא פעמים רבות השביעי על הנביאה השביעית, שאצלה כתוב חן בצורה חדשה, שלא כתובה אצל אף אחת בתנ"ך. בכל התנ"ך כתוב הביטוי מציאת חן, "ונח מצא חן בעיני הוי'"[טז], "אם נא מצאתי חן בעיניך"[יז]. רק אצל אסתר נאמר "נשאת חן".
עד כאן זו סקירה פשוטה, על פי פשט, של מי הם בעלי חן האמת בתנ"ך. התורה שלנו, מתחלה ועד סוף, היא חן של אמת, ה"לעומת זה", הבירור והתיקון של חן השקר, "שקר החן והבל היפי"[יח]. עיקר המלחמה של הטוב לעומת הרע מאז גלות ישראל, ובמיוחד בדור האחרון, היא המלחמה של חזות חן השקר, שמושכת את כל האנושות, כולל אותנו שאנחנו עדיין בגלות, לעומת חן האמת, חן התורה. לכן ראוי מאד להקדיש שיעור למלה זו. נראה שבתורה אין כמעט מושג או רעיון שאיננו קשור למושג חן. המושג הזה, חן, הוא הנשמה הפנימית של כל הקדושה כולה.
חן בחשון ובחנוכה
הפסוק העיקרי בתנ"ך הוא בזכריה[יט], ואותו קוראים בשבת חנוכה. חודש החן קשור עם חשון, שמתחיל ונגמר באותיות ח ן. חנוכה הוא החג של חן. האות של חשון, החודש הזה, היא נ; האות ח שייכת לתמוז[כ]. הסיום של חן הוא חודש חשון.
נח קשור עם החודש הזה: המבול היה בחשון. לכן בתנ"ך נקרא חודש חשון בשם חודש בול[כא]. בול הוא קיצור של מבול. אנחנו פוסקים[כב] כרבי אליעזר, שאומר "השני" לתשרי, ורבי יהושע אומר שני לניסן. לפני מתן תורה מנו מתשרי ורק במתן תורה כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים"[כג]. יציאת מצרים בחודש הראשון, חודש ניסן, אך לפני כן, לפי רבי אליעזר, וכך ההלכה, החודש הראשון הוא תשרי.
לכן מה שכתוב "בחדש השני"[כד] הוא טוב – גם דבר חשוב מאד – שהמבול היה ב-יז ימים לחודש זה, חודש חשון, בגימטריא טוב. נראה בהמשך שטוב היא המלה העיקרית שמצטרפת לחן. תמיד בתורה טוב הוא בן הזוג של חן. בלשון המקובלים הוא נקרא המכלול של חן. לכל מלה בתורה יש בדרך כלל מלה אחרת שהיא בת זוגה. בלשון הראשונים הוא נקרא מכלול, כמו כלולות חתן וכלה.
המבול היה ביום טוב של חודש חשון. לכן כל החודש נקרא חודש בול, על שם נח. ראוי מאד להתחיל ללמוד נושא זה בחודש זה, אבל כל חודש וכל דבר בכלל קשורים מצד פנימיות הנשמה שלהם עם חן.
חן כהקבלה פנימית
זו כאילו ההקבלה הפנימית. מהי קבלה? מלשון הקבלה, מלשון "מקבילֹת הלֻלאֹת"[כה]. השורש ק.ב.ל. מוזכר בחמשה חומשי תורה רק פעם אחת במובן של הקבלה, לא במובן של לקבל. לקבל מוזכר בפעם הראשונה רק במגילת אסתר, "וקבל היהודים"[כו]. אבל בחמשה חומשי תורה ובלשון הקבלה רק פעם אחת, "מקבילֹת הלֻלאֹת"[כז]. מכאן אנו למדים שעיקר הפירוש של קבלה הוא הַקְבלה.
גם המובן החשוב של חן הוא הקבלה, או מה שהיום קוראים בלע"ז סימטריות. זאת אומרת, הפירוש של חן בתור יפי, דבר שיש לו חן, הכוונה שיש לו צורה סימטרית. לא מבחינה מתמטית, אבל יש בו סימטריות נעלמת. כמו למשל האות א או האות ש, שתי האותיות העיקריות בתורה שצורתן בבחינת חן. יש ציר ועוד שתי צורות או שני מרכיבים בצורה סימטרית מסביב לציר המרכזי. זה נקרא חן. אין הכוונה לאותו דבר. להפך, החן האמתי דוקא איננו בדיוק אותו דבר, אבל יש בו את הסימטריות האמתית, הפנימית, הנשמתית, מצד הנשמה של הדבר, כפי שמתבטא בצורת ה-א וה-ש וכו'.
כך גם בצורת הח עצמה. נראה את הרמז הראשון, הסוד הראשון של המלה חן. כאשר למדנו על האותיות, ראינו ש-ח היא האות של חודש תמוז. ראינו שיש כאן שתי צורות: לפי האריז"ל[כח] היא מורכבת מ-ו ו-ז; על פי הכתב הפשוט כותבים שתי אותיות ז, כך על פי הכתב הפשוט של ספר תורה, אבל סופרים שכותבים תפלין וגם בספר תורה לפי האריז"ל כותבים כך.
יש ארבעה דברים: ספר תורה, מזוזות, תפלין ומגילת אסתר. האריז"ל אמר לכתוב כמה אותיות אחרת מהבית יוסף. בפירוש כתב לגבי תפלין, לא לגבי השאר, בפירוש אמר רק לגבי תפלין. אחר כך הסופרים שכותבים לפי האריז"ל החלו לכתוב כך בכל הספרים. הצורה הרגילה של ח, הנקראת הכתב המקובל, גם של האשכנזים וגם של הספרדים, חוץ מאלו שכותבים לפי האריז"ל, היא שני ז. גם אלו וגם אלו כותבים לפי הבית יוסף, אך אצל הספרדים יש כמה אותיות שמתוך מנהג קדום דומות לאלו של האריז"ל.
ן היא נון פשוטה, סופית. יש נון כפופה ויש נון פשוטה, גם כן כמו ז, אך ארוכה. עליה אין מחלוקת, לפי כל הדעות. בראש ה-ח ישנה חטוטרת המחברת את שני ה-ז, או את ה-ו וה-ז. נון פשוטה היא כמו קו ארוך, הרומז על הקו בקבלה.
אם ח היא ז ועוד ז, והנון הפשוטה היא ציר באמצע שיוצא מראש החטוטרת, מתקבל מצב שהוא בדיוק חן: ציר ושני דברים שווים שמסתובבים סביבו. ציר היא מלה ישנה שיש בה הרבה רמזים בקבלה, הרבה רמזים בכתבי האריז"ל[כט]. כאן, בסוד הציר, זו הנון הפשוטה. יש לנו כביכול ז ארוכה מאד, הנון הפשוטה בעצמה, וסביבה עוד שני ז. הכל בסוד השבע, "כל השביעין חביבין". אם כן, בציור מלה זו עצמה יש רמז פשוט למושג יפי זה שנקרא חן.
ב. שמונה לשונות יפי וחן המלכות
משפר ועד חן
איזה מין יפי הוא חן? הסברנו בעבר[ל] שיש בתנ"ך שמונה שמות נרדפים ליפי. הראשון הוא שפר, כמו "נפתלי אילה שלֻחה הנתן אמרי שפר"[לא]. הוא גם קשור עם חן, ונקרא "נעוץ סופן בתחלתן"[לב]. שפר הוא עשר פעמים חן. הראשון נקרא שפר, מלשון שופר, בדיוק עשר פעמים חן, כמו בפסוק "הנתן אמרי שפר".
החיה של החן בתנ"ך היא אילה, הצבי. גם ה' עצמו הוא צבי, וגם עם ישראל נמשל לאילה. "דומה דודי לצבי"[לג]. שלשת הדברים שמתאחדים יחד בתורה, כדברי הזהר[לד] – "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא" – כולם נמשלו לצבי. ארץ ישראל היא "ארץ הצבי"[לה]. דוקא הארץ נקראת כמו ה'. יש צבי ואילה. יש הרבה דברים שהם כמו חותם המתהפך. יש גם איל בלשון זכר "כאיל תערג על אפיקי מים"[לו], ויש גם צביה. הזהר מסביר באריכות[לז] למה כתוב "כאיל תערג על אפיקי מים", למה איל הוא זכר ו"תערג" בלשון נקבה. בהמשך נלמד סוד זה.
אם כן, ה' נקרא צבי, וגם ארץ ישראל נקראת צבי ואילה היא שם של הנשמות, כמו נפתלי. כמו כל השבטים, זהו כינוי לנשמות ישראל, לכנסת ישראל, כמו שכתוב[לח] בסוף הברכות של יעקב אבינו בפרשת ויחי, שנתן ברכה מיוחדת לכולם, כלל את כולם. אם כן, אילה קשורה לעם ישראל כולו, ולאו דוקא לנפתלי, זו בחינת נפתלי בכל עם ישראל. עם ישראל, הנשמות, נקרא אילה, וגם התורה נקראת "אילת אהבים ויעלת חן", כמו שאמרנו קודם. שני אלו שבאמצע, התורה והנשמות, ה' יתברך והארץ נקראו בשם צבי.
צבי ואילה הם המושג חן בסוג החי שבטבע. קודם הזכרנו את לשונות היפי, שהראשונה היא שפר, שנאמרה לגבי נפתלי: "נפתלי אילה שלֻחה הנתן אמרי שפר". אחר כך יפי, ואחר כך טוב, כמו "טֹבַת מראה מאד"[לט] שנאמר על רבקה, או "טוֹבַת מראה מאד"[מ] שנאמר על בת שבע. זהו גם סוד בקבלה. בדרך כלל כתוב "יפת מראה", "יפת תאר", ועל אלו כתוב "טֹבַת מראה" או "טוֹבַת מראה מאד". יש טוב במובן יפי, והוא עוד סימן כמה טוב הולך יחד עם חן.
אחר כך יש פאר, נוי, הוד, הדר וחן. לשונות היפי האלו, עד חן, הן כנגד שמונה נרות חנוכה. החג העיקרי של חן הוא חנוכה. שמונת ימי חנוכה באים לגלות בנרות החנוכה את הלשונות האלו.
הנר הראשון ביום הראשון כנגד שפר. כתוב בספרי החסידות[מא] שבנר הראשון של חנוכה ישנה התגלות במוחש של השופר שתקעו בראש השנה. קול השופר שתוקעים בראש השנה ממשיך המשכה רוחנית שיורדת לאחר כמעט שלשה חודשים, מראש השנה ועד חנוכה, והתגלותו הראשונה בנר הראשון של חנוכה. הוא נקרא שפר מלשון שופר.
אחר כך ממשיך והולך בכל שמונת ימי חנוכה וכשמגיעים ליום השמיני מגיעים לחן. היום שלפני האחרון נקרא הדר. יש משהו מיוחד בחנוכה שקשור עם הדר, נקרא "מהדרין מן המהדרין"[מב]. בחנוכה יותר מבכל חג אחר יש ענין של הידור. המנהג החשוב בישראל הוא מהדרין מן המהדרין, פעמיים. בעצם כל הלשונות האלו קשורות עם חנוכה: נוי הוא היפוך אותיות יון, וכך הלאה. לכל אחת מלשונות אלו יש קשר עם חנוכה, עד שמגיעים ליום האחרון, לנר השמיני, זאת חנוכה.
מהי זאת חנוכה? "זאת" היא עצם החנוכה, עצם המלכות של חג החנוכה, מה שמתגלה ביום האחרון שנקרא "זאת". בלשון הקבלה[מג] זאת היא מלכות, "בזאת יבא אהרן"[מד]. לשונות יפי אלו, על פי הקבלה, הן מבינה עד מלכות. כשמגיעים ליום האחרון, למלכות, שנקראת זאת חנוכה – היינו החן. התכלית המכוונת לתקן את החן, להפוך את "שקר החן" לחן אמת. תיקון החן נקרא חן אמת.
חן אמת: שלש אותיות ז
השורש של אמת הוא 21. כאמור, בחן יש שלש פעמים ז, שהן 21, שורש אמת. בפיוט שאומרים בראש השנה "וכל מאמינים שהוא דיין אמת, הֶהָגוּי באהיה אשר אהיה"[מה]. השם של יציאת מצרים נקרא "אהיה אשר אהיה"[מו]. כתוב בקבלה[מז] ש"אהיה אשר אהיה" הוא אמת, כא בריבוע, אהיה פעמים אהיה. השורש של אמת הוא 21. בציור של חן שלש אותיות ז, שהן 21, הן שורש אמת, ויחד הן חן אמת. כתוב בקבלה[מח] ש"אהיה אשר אהיה" הוא כתר, חכמה ובינה. אהיה הראשון הוא כתר, השני בינה, ו"אשר" חכמה. עד כאן כמה הקדמות למשמעות של חן.
ההקדמה האחרונה היא שחן הוא מצב של יפי אמתי, סימטריות אמתית, מלכות. יפי אמתי הוא כאשר לדבר עצמו אין מעצמו כלום. למה היפי האמתי בא תמיד במלכות, באשה? מפני שיפי זה הוא מצב ברוחניות שאין לו מעצמו כלום. ברגע שאין לו מעצמו כלום, הוא נראה כציר שהכל משתקף סביבו בבחינת יפי אמתי, והוא האין באמצע.
שפלות מתקנת את הגוף
איפה רואים זאת בתנ"ך? ישנם שני פסוקים דומים זה לזה בספר משלי, ומהם לומדים גזרה שוה בין המושג חן, או "אשת חן" במיוחד, לבין בטול המלכות שנקרא שפלות. דיברנו כמה פעמים שיש בחסידות בטול בחכמה – חכמה נקראת כח מה[מט] – אבל במלכות, כמו אצל דוד המלך, הבטול נקרא שפלות.
מה ההבדל? במלכות האדם מרגיש את מציאות עצמו, אלא שמרגיש עצמו שפל מכל. דוד המלך אומר "והייתי שפל בעיני"[נ], "ואנכי תולעת ולא איש"[נא]. אלו בטויים של שפלות, לא של בטול או ענוה. אצל משה רבינו כתובה[נב] ענוה. ענוה גבוהה קצת יותר משפלות, אבל יש מעלה בשפלות אפילו יותר מבענוה, יותר מבבטול, כי יש בה יותר תיקון היש על ידי בטול היש, תיקון גשמיות הישות על ידי הרגשת השפלות.
יש אחד במצב של בטול, כלומר שאיננו מרגיש עצמו כלל. מצד הנשמה שלו הוא בדרגה גבוהה מאד, אבל הבטול המוחלט הזה איננו מתקן את הגוף שלו, את החלק שלו בעולם – אין בו תיקון העולם כל כך. מה שאין כן שפלות. הוא מרגיש את הגוף, את עצמו ואת העולם החיצוני כמציאות, ובכל זאת יש לו שפלות. השפלות מתקנת את הגוף וגם את החלק בעולם, יותר אפילו מהבטול ממדרגה גבוהה יותר.
לכן משה רבינו, שהוא הבטול הכי גבוה, לא זכה לעלות באש בסערה השמימה, רק אליהו הנביא[נג], שעל פי הקבלה[נד] הוא כמו דוד המלך, קשור למלכות, קשור לגוף על ידי תיקון הגוף[נה]. יש במדה מסוימת מעלה בהרגשת הגוף, שבה אפשר לזכך את הגוף לגמרי, על ידי שפלות דוקא. היא נקראת בטול היש, לא בטול במציאות, שהוא אי-הרגשת עצמו לגמרי. יש בכך מעלה לגבי הבטול הגבוה מאד, כמו הבטול של משה רבינו.
כתוב בגמרא שהמשיח נקרא "בר נפלי"[נו]. דוד המלך היה צריך להיות נפל, אין לו שנים מעצמו בכלל[נז], ולכן בכל נשימה מחייו הוא מרגיש שאיננו חי בזכות עצמו, אין לו חיים עצמיים. מהרגע הראשון הוא מת, וכל חייו הם חסד חנם, כל רגע. זהו מצבו של דוד המלך. במצב כזה הוא מגלה את החן האמתי, חן המלכות. הוא הממוצע בין משה לאסתר. משה הוא גם חן, חן רוחני, כמו שנסביר, אבל החן הגשמי יותר הוא של דוד.
אשת חן ושפל רוח
ענין החן הוא היפי המתגלה מתוך שפלות, מתוך "והייתי שפל בעיני". איפה רואים זאת? בשני פסוקים במשלי: "אשת חן תתמֹך כבוד"[נח], "ושפל רוח יתמֹך כבוד"[נט]. זו גזרה שוה: אשת חן ושפל רוח הם אותו דבר. ההתגלות המושלמת של החן שנקראת אשת חן, היא על ידי שפלות רוח. כמו דוד המלך בפסוק "והייתי שפל בעיני".
מציאת חן היא תמיד בעינים. כל חן, גם של אסתר, הוא "בעיני כל רֹאֶיהָ"[ס]. עיקר תיקון המלכות הוא להמשיך לעינים. זהו סוד עמוק בזהר: המלכות בתחלתה נקראת "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין"[סא], עלמה יפה שאין לה עינים. על פי פשט הזהר אין לה עינים כלל, אבל מוסבר באריז"ל[סב] שיש לה עין אחת.
מהן עינים? דעת, גם חכמה. שתי עינים הן התחלקות הדעת. בדעת יש ה' חסדים וה' גבורות. כל חסד וכל גבורה נקראים בקבלה הוי'. שם הוי' בגימטריא 26, חמש פעמים הוי' הן עין. חמשה שמות הוי' של חסדים הם עין ימין וחמשה שמות הוי' של גבורות הם עין שמאל. בתחלת היווצרות המלכות יש רק גבורות, לפני שהיא מתמתקת מהתפארת ומהיסוד, הספירות העליונות.
"נשים דעתן קלה"[סג] וקל בגימטריא עין. כתוב בזהר[סד] שכך הוא כשיש רק קל אחד, ולא פעמיים קל, קלקל. שתי עינים הן "לחם הקלֹקֵל"[סה], שהן המשכת הדעת על ידי המן. המן נקרא לחם הקלקל, פעמיים קל, כמו שתי עינים, אבל האשה בתחלתה היא רק קל אחד, בלי קל השני. התיקון נקרא המשכת והמתקת הגבורות שבמלכות, להמשיך את העין השניה.
הדבר נעשה על ידי היפי הפנימי, כשהיא מוצאת חן בעיני ה', בעיני האורות העליונים יותר, התפארת, הכתר וכו'. מציאת חן בעיני ה' איננה העינים שלה, אלא העינים העליונות. על ידי מציאת חן בשפלות שלה, שהיא הבטול שלה, היפי שלה, החן שלה, היא מוצאת חן בעיני ה' וממשיכה לה את העין השניה, הימנית. קודם היא "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", אלא עין אחת, אבל אותה "עולמתא שפירתא" מוצאת חן ונושאת חן בעיני ה', ומכך נמשכת לה העין השניה. זו המתקת הגבורות על ידי החסדים.
ג. חן, תחנונים ואבן הראשה
מתנת חנם
אם כן, החן בעבודת ה' תלוי בשפלות. זהו ההבדל בין חן אמת לבין "שקר החן". "שקר החן" הוא תמיד חן של התפארות חיצונית. כל חן של שקר הוא התפארות, גאוה וכו', ובלשון החסידות בליטה חיצונית, שורש כל הקליפות בעולם. לעומתו, חן השפלות קשור עם חנם, עם הרגשת מתנת חסד חנם.
תפלה שמוצאת חן בעיני ה' נקראת "ואתחנן"[סו], תחנונים. חן ענינו תחנונים, "רוח חן ותחנונים"[סז] שנאמר לגבי המשיח. המשיח מבקש מתנת חנם, יודע שלא מגיע לו דבר, לא משנה כמה הוא צדיק, הוא יודע שאין לו זכויות. הכל מתנת חנם, תחנונים, "ואתחנן", כפי שמפרש רש"י[סח].
חן קשור תמיד עם חנם. התפלה פועלת רק אם אותיות התפלה שאדם מוציא יורות חצים. בקשת מתנת חנם היא החן. אותיות התפלה הן בחינת בקשת חנם. חן בנפש הוא השפלות.
תשאות חן חן לה
כאמור, פסוק יסודי בענין החן הוא "תשֻאות חן חן לה"[סט], העוסק ב"אבן הראשה". זהו הפסוק האחרון של הפטרת שבת חנוכה. הנביא זכריה מנבא לזרובבל שיבנה את הבית השני, וכתוב שזרובבל מוציא את אבן הראשה, "תשֻאות חן חן לה". זו הפעם היחידה בתנ"ך שכתוב "חן חן", פעמיים. היום כשרוצים לומר תודה בדרך יפה אומרים "תשואות חן חן", או רק "חן חן". הרבי שליט"א בדרך כלל כותב "תשואות חן חן".
מהן "תשֻאות חן"? קולות של הבעת חן. חן לה קשור לנחלה. יש מנוחה ויש נחלה. חז"ל אומרים ש"מנוחה זו שילה ונחלה זה ירושלים"[ע]. כשהמשכן היה בשילה הוא נקרא מנוחה, וכשנבנה בית המקדש והשכינה שכנה בבית עולמים, זו נחלה.
מהי "אבן הראשה"? רש"י מפרש[עא] שהיא אבן הבדיל. באבן זו בונה האדריכל את כל הבנין, כמו באנך. לפי רש"י אבן הראשה איננה אבן הפינה או אבן היסוד, אלא אבן הבדיל. אמירת "חן חן" היא הבעת חן לאבן הראשה, הכללית לכל הבנין, אִתה בנו את כולו.
חן וטוב, חן חן וחי חי
בן הזוג של "חן חן" בתנ"ך הוא "חי חי"[עב], וכמו שאמרנו, בן הזוג של חן הוא טוב, ו-חי הוא הכולל של טוב. לפי הקבלה שניהם שייכים לצדיק, לספירת היסוד. היסוד נקרא חי, אבל מצד האור הזרוע בו הוא נקרא טוב. ספירת היסוד בקבלה נקראת תמיד "צדיק חי עלמין"[עג], חיי עולמים, והאור שזרוע בו נקרא טוב – "אור זרֻע לצדיק"[עד], "וירא אלהים את האור כי טוב"[עה]. לכן כתוב "אמרו צדיק כי טוב"[עו]. חי, שערכו יח, הוא הכולל של טוב, שערכו יז. הטוב נכלל בתוך חי.
עד כאן.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.