"קדם מפעליו מאז"^[א]

דברים שנאמרו בביתו של ר' יחיאל לשמן שי'

ביום כ"ח תשרי תשנ"ג

על-ידי הרב יצחק שי' גינזבורג וקהל המשתתפים

אנסה לבנות מהמלים שקלטתי (בפעם שעברה) 'דיסה' שתערבב ותקשר אותן – "פרצוף" – ואתייחס לשני נושאים: א) מעורבות בתור גישה לניהול. ובקשר לזה דובר גם על זרימה ואיכות.

ב) כח, כח פנימי וכח חיצוני.

אשתמש לשם כך במתודיקה של שעשועי תורה. בסגנון של דרישת פסוקים ורמזי תורה והבחנת דקויות בשפה העברית. הללו ישמשו קרש קפיצה להגיע לדברים עמוקים, לתכנים שנובעים מרזי התורה. אקוה שתהיה סובלנות לסגנון כזה, ואולי אפילו יהנו ממנו.

פרק א. מעורבות, איכות, זרימה

בספר משלי קוראת התורה על עצמה: "...ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז". לעניננו נדרוש: העצה לקדםמפעל היא מאז[ב] – מעורבות, איכות, זרימה.

אפשר לזהות בהפעלת חברה שלשה סוגי יחס:

1. בתוך החברה, בינה לבין עצמה. שם המודל האידיאלי הוא מודל של משפחה. גם החברה במובנה הכללי והציבורי היא צמיחה מגרעין משפחתי, וגם חברה במובן של עסק נראה שהיתה במקורה עסק משפחתי. ויפה קלעה העברית החדשה שקראה לעסק חברה ורמזה לחברות.

במשפחה יש ראש משפחה, ויש בן שאוהבים אותו ונותנים לו על כן הרבה חופש. יום יבוא והוא יהיה היורש, ממלא מקום אביו. ואך על פי כן, אם הבן הינו נאמן מאוד, הריהו בחינת "בן שנעשה עבד", מבטל עצמו וצרכיו לטובת המשפחה כולה, ואפילו מבטל דעתו לדעת אביו. רק כך יש חשק ורוגע לתת לו הרבה חופש, סומכים עליו שידע לכוון לרצון אביו בלא שהלה יאמר דעתו בפירוש, ובעצם רק כך סומכים גם על מקוריותו. "עבד מלך – מלך"[ג]. בלשון המקרא נקרא המשנה למלך – "עבד המלך".

האנלוגיה למפעל ברורה. גם שם מתבקש ראש (המפעל הכלכלי הוא השריד היחיד למלכות, בחברה המודרנית רדופת הדמוקרטיה), ומתבקש לתת לעובדים תחושת שייכות משפחתית, עד שירגישו לא רק נאמנות ומסירות (בחינת עבד נאמן), אלא גם אחריות (בחינת בן יורש). האיזון שבין חופש למשמעת ביחסים שבין חברי הצוות לסוגיהם ותפקידיהם הוא ענין המעורבות[ד], וכאמור, רצוי להעזר במודל המשפחה כאשר באים לדון באיזו מידה ובאיזו צורה היא רצויה.

השיקול העדין (והמתיחות הפורה) בין בן לעבד, מזכיר את ה"בינוני" שבספר התניא (בינוני בתניא זו מעלה רמה ולא דמות רופסת). בינוני עולה בגימטריא בן עבד.[ה]

2) היחס ללקוחות: בימינו בעסק גדול אין קשר של פנים אל פנים עם הלקוח, וההתיחסות אליו הינה בבחינת "שלח לחמך על פני המים", כדי להגיע אל קונים-אובייקטים שאינך מכיר. כאן התחום שחשוב מאד מאד לשמור עליו הינו – איכות המוצר.

היחס בין היחסים: היחס הפנימי בתוך החברה הינו יחס משפחתי; ולשם תקינותו יש להקפיד על הכנעה וענוה אמיתית זה כלפי זה, לדעת לא לתפוס את כל הזירה. ולעומתו היחס כלפי חוץ צריך להיות יחס מלכותי. צריך להיות גאה במה שאני עושה ונותן (בתורת הקבלה מידת המלכות היא זו שעסוקה בעולם המעשה ובבנין הארץ).

על המלך נאמר שבינו לבין עצמו צריך הוא להיות בשפלות[ו], אבל כלפי חוץ – בהתנשאות. אב ורב שמחלו על כבודם – כבודם מחול, אולם המלך אינו רשאי למחול על כבודו. כבוד המלכות אינו ענין טפל לה, אלא עצם ענינה.

והנה רמז נאה ועמוק ליחס הנכון בין התיקון כלפי פנים (תיקון המעורבות – שפלות), לבין התיקון כלפי חוץ (תיקון האיכות – גאוה): יש בקבלה מושג "ים המלכות". ובים הזה יש גאות ושפל, חשבונה של זו כחשבונו של זה (410 בגימטריא). בדיוק כמדת השפל תיתכן אחר כך גאות מתוקנת (כמו מטוטלת). בה במידה שנהיית כלי קבול, כך יש לך אחר כך תוכן להתנשא מכחו, כי "אני לכשעצמי מה אני?"[ז].

3) בימינו יש גם יחס שלישי, היחס בין ראש המפעל למשקיעים. כשהיחס מתוקן, ושוררים יחסי אמון הדדיים, אזי מתקבלת זרימה מעגלית. בעקבות האמון מזרימים ממון זה לזה (כתוב שלשון ממון נופל על לשון אמונה), ואזי טוב ונעים ויפה.

שלשת היחסים הללו הינם דוגמא לכלל היסודי של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר שבכל עבודה מתוקנת צריכים להיות שלשה שלבים: הכנעה 'הבדלה והמתקה.

בעית כל הבעיות היא רצונם של האנשים להגיע להמתקה בלא נכונות לקבל את שלבי ההכנעה וההבדלה שקודמים לה בהכרח.

אצלינו המעורבות המתוקנת צריכה להיות מיוסדת על הכנעה ופינוי מקום לזולת, כאמור.

היציאה כלפי הלקוח שבחוץ (ובעצם האפשרות היחידה להגיע אליו ולהתקבל באמת על דעתו) צריכה להיות עם בשורה של חידוש. כלומר, גאוה על איכות המוצר שהנך נותן ועל יחודיותו. יש כאן הצבה וזקיפה של דבר נבדל ושונה, והיחוד הוא הנותן את זכות הקיום[ח] וחשק הקיום. בלעדיו הסתמיות המנוכרת והלא "מפרגנת" שסביב היתה בולעת אותך.

ולבסוף בא תור ההמתקה, כאשר האחרים שמחים בך ואתה שמח בהם, והכל זורם. באמת הטוב ביותר והורוד ביותר הוא כאשר הלקוח עצמו, שעמד על טיב המוצר מחליט להשקיע, ואז מעגל הזרימה חובק את כל התהליך[ט].

בתחום המשפחה יש ירידת הדורות, העסקים אינם משפחתיים, ותכונת השפלות יושבת מבוישת בשפל המדרגה. אבל בשני התחומים האחרים קרתה התפתחות מעין זו שקרתה בתורת הנסתר: בתחילה לא היה בירור בין שני התחומים, כי לא היו כמעט משקיעים שאינם מעורבים. היחסים כלפי הלקוח היו תערובת של גאוה וזרימה. היום שני התחומים עומדים בפני עצמם, וכל אחד זוכה להתיחסות מיוחדת. כאמור יש גם מצב אידיאלי בו הכל מתחבר, כאשר הלקוח נהיה משקיע[י].

גם בתורת הנסתר היה רק סוד ה"חשמל" – עת לחשות ועת לדבר ולמלל. השתיקה – הכנעה, הדיבור – המתקה. בא הבעל שם טוב וגילה: חש-מל-מל. יש באמצע ענין נוסף ועיקרי: מל מלשון מילת הערלה והבדלות ממנה. המעבר משפלות השתיקה לבטחון הדיבור קורה דרך הפרדת הרע מהטוב בתוכך. קודם מזהים בתוך הסך-הכל העגום נקודה טובה, ודואגים ליחדה ולשחררה עד שתלך ותגבר כמעין הנובע, ובעקבות ההופעה הבהירה והבוטחת, יבואו גם כשרון ההבעה, והיכולת לחבור אל השונה שנדחה בתחילה. כבר אפשר להמתיק את הזרות והניגוד[יא].

אני, הוא, אתה

את שלשת היחסים הללו אפשר לנסח גם כך:

היחס המשפחתי, ההכנעה, הינו תיקון ה"אני". יש לחיות את כולנו כחברה חבורה מחוברת, כאני אחד שכולנו מזדהים אתו.

הרצון לתת לזר משהו איכותי (ובעומק יש כאן התנצחות עם הסתמיות, ותוקף למלוך ולגאול אותה), זהו תיקון ה"הוא".

והשמחה של כולנו בכולנו, כאשר כל אחד מאמין במיוחד שבחברו, ורוצים לערבב את כל הדברים הטובים ולבנות מהם "פרצוף", זהו תיקון ה"אתה".

אין זה פשוט לקרוא ל"אתה" גוף שני, ול"הוא" גוף שלישי. הסדרה יותר ההגיוני – וכך ברד"ק – שקודם מזהים אובייקט מחוץ לי, והוא הינו "הלז". ורק בסוף נוצרים יחסי אמון והזדהות וההוא נהפך ל"אתה"[יב].

פרק ב. כח

למילה החשובה הזאת יש נרדפים רבים מאד (ואפשר שבפעמים הבאות נעזר בהן אם נרצה לרדת לפרטי דברים). המלבי"ם, בספרו "יאיר אור" על המלים הנרדפות, בחר לעסוק בשלש מהן: כח אֹן וחיל. יתכן כי בחר באלו מפני סמיכותן באותם פסוקים, סמיכות המעוררת ועוזרת להבחין ביניהן: "ראובן בכֹרי אתה כחי וראשית אוני" (בראשית מט). "ואמרת בלבבך כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את הוי' א-להיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח).

וכך מסביר המלבי"ם:

כח – מציין את הכח הפנימי שאצור באדם, ואינו מתגלה לחוץ ע"י פעולת מה. בלע"ז היינו פוטנציה. "בכח" שלעומת "בפועל".

און: הכח האצור באיברי בעל הכח, בהם יוציא כחו אל הפועל. "ויאמר אפרים: אך עשרתי, מצאתי און לי" (הושע יב, ט ע"ש). מצאתי בתוכי כח ויכולת להפיק מזימתי.

לפיו יתפרש: "כחי וראשית אוני" – אתה הפעם הראשונה שהצלחתי להוציא כחי אל הפועל. און הוא מלה ממוצעת בין הכח הפנימי הגנוז לבין הכח המיושם והמוחש[יג].

חיל – הכח הנקנה (היפך העצמי, כמו שאומרים: תכונה נרכשת). לכן נמצאנו כנסמך: איש חיל. לא זהה עם האיש אלא נוסף לו (ואין איש כח או איש און). חיל היינו הצלחה, בנכסים או במלחמה או ביצירה ופעלתנות (אשת חיל, בספר משלי פרק לא. ע"ש כל הפרק). חיל הינו המחשת היכולת וישומה.

לפי זה, "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" היינו שאתה עשית חיל, אבל את כחך לעשות חיל קבלת ממנו – מה' – ואל תייחס אותו לעצמך.

כעת נקביל את שלש הבחינות הללו להכנעה הבדלה והמתקה.

הכנעה – הכח האצור בפנים, טרם מרגיש חפשי להשתחרר. הכח שותק, בחינת חש. על החכמה נאמר כי היא כח מה. החכמה האמיתית – כך בחסידות – היא הכח להתיחס אל ה"מה". ביטול ומגע עם ה"אין", "החכמה מאין תמצא", שרש כל היש הגלוי. עיקר כחו של היהודי בחכמה[יד]. סייג לחכמה שתיקה.

הבדלה – היכולת להפיק ולהוציא לאור את הכח השותק היא האון. כמו שברית המילה (מל) היא תיקון האון והזרע. יש כח לזקוף את הקומה, דחף להופיע ולא עוד לשתוק, מפני שמזהים שיש נקודה אמיתית שיש לה באמת מה לחדש. אלא שלשם הופעתה הצלולה והבוטחת, לשם הבלטת הדבר האמיתי שראוי לו לבלוט, צריך להסיר את הקליפות, את הניצול של הנקודה הזאת לשם החנפה לעצמך. כל זמן ששקועים בקטנות וטרודים בתגבור האגו הפעוט, הסוד הגדול חומק מלהופיע, ואין אפילו כלי ראוי כדי לאחוז בו.

לכן בתחילה יש הכנעה, בגלל שסך כל הבליטה מעורר גועל, מה לך כי תרגיש שהאגו הפעוט שלך צריך להתנשא על אחרים. ודוקא הנקודה האמיתית המיוחדת אינה מלאה לכשעצמה טיפוח הישות הפרטית, כפי שכל אחד יודע כי בהיותו עוסק בענין חשוב הוא בטל לענין, ותחושת הסיפוק מן האגו עשויה להיולד רק כשכבר ניתק עצמו מעצם העיסוק.

תיקון האון הוא תיקון ה"אני". אין תודעת "אני" מיוחדת ומתנשאת לפני שעומדים לצאת ולהפגש עם "הוא". ובדרך רמז נאמר כי במצרים יש "כהן און", סגידה ל"אני", ודי לחכימא. בעניננו שלנו האון הוא הרגשת איכות המוצר לכשעצמו, לפני שנמכר בהצלחה.

המתקה – ההצלחה בפועל ממש. כאשר הזרע נקלט ברחם האם ונהפך לעובר של ממש. חיל פרושו גם ציבור – מחנה גדול. "החיל אשר נגע א-לקים בלבבם". אפשר לפרש "ילכו מחיל אל חיל", יגדילו את המעגלים. כאשר יש זרימה טובה הריהי גם מדבקת והמעגלים הולכים וגדלים.

ועוד נקודה בקשר לכח: שלשה שורשים מיסודים על אותיות כח (והאות השלישית נופלת. אצל המדקדקים הקדמונים היו נחשבים שרשים אלו לשרש אחד משותף):

יכח: מזה תוכחה וויכוח. ובלשון חכמים הוכחה שכלית.

נכח: מזה נוכחות ונוכח (היינו מול).

כח: הכח לסוגיו[טו].

הקשר בין יכח לנכח פשוט ויפה. להוכיח מישהו על חטא היינו להוכיח ולהראות לו את טעותו, שיעמוד נוכח (מול) האמת במערומיה בלא יכולת לחמוק. גם ויכוח פורה מתקיים דוקא בין שנים העומדים זה מול זה ומבינים זה את זה.

ובדומה לזה הקשר בין לקבול ולומר טענותיך, לבין "מקבילות הלֻלאֹת אשה אל אחֹתה". אפשר לקבול דוקא כשעומדים מול, והרוצה לקבול מתאמץ לעמוד נוכח אותו שרוצה להשמיע בפניו קובלנותיו.

אבל מעניין ביותר הוא הקשר של כל זה לכח. נראה כי עיקר הכח האמיתי של האדם הינו להעמיד עצמו מול השני, לשם יחס, לשם קשר. כתוב כי עד שלא נהיה עולם התיקון "לא משגיחין אפין באפין", לא השגיחו ולא שמו לב פנים אל פנים[טז]. לא היה כח להתעניין באמת אחד בשני ולהזדהות זה עם זה. היתה הסתכלות רק כלפי עצמך או לכיוון אחר, אל "הלז", מה שלא מצריך לצאת מעצמך ולחוש את השני. אבל כעת, בעולם התיקון, מביטים זה בזה וחודרים זה אל זה ואף נהנים זה מזה. שוב אין השני "הלז", אובייקט ראוי לניצול, אלא חלק ממך, מן הסובייקט שבך. ואתה נמשך אליו ומשתעשע איתו בשעשועי קרוב וריחוק.

לצאת אל השני, הוא עיקר הפריצה לצאת מגדרך, שם נצרך עיקר הכח. ואז, כאשר יש כח ליצור יחס תקין עם השני, לעמוד נכחו, יש מקום לויכוח מתוקן ולתוכחה מתוקנת.

חסידים מתוועדים בעיקר תוך תוכחה זה לזה. כך מתגלית האהבה והאכפתיות (וכשאין את הללו, ולא נכנסים 'לשדר על הגל' של השני, ההתועדות קורסת). גודש מיותר של דברי חיבה מפורשים הינו חנופה אשר כחה עימה דוקא להכניס את השני לתוך עצמו ו/או להתקשר אל המשבח בקשר של תלות. וסימנך: תוכחה עולה תוך אהבה בגימטריא[יז].