כה חשון – מילתא דבדיחותא דאביי ורבא

ב"ק יז, ב:

קמהדר ליה (רבא לרבינא) בבדיחותא וא"ל אנא שנאי חדא ואת שני חדא (אני ביארתי משנה אחת, וכעת עליך לבאר את המשנה הבאה!).

והנה, אדה"ז גורס בתניא דרבא (כפי שמופיע בדקדוקי סופרים בשם כמה ספרים מדויקים, ולא רבה כפי שמודפס בש"ס וילנא) מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. והוא ענין העלאת הטוב שבקליפת נגה להכלל בקדושה (כמבואר שם בתניא).

וקודם הביא אדה"ז שבירור והעלאה זו הוא כגון ד"מ האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמא וריחא כו'.

ומתאים בכללות לתורת רבא שנמשלה בחז"ל לבישרא שמינא (אדגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא שמינא בי רבא).

ככלל, היחס בין אביי לרבא הוא בין אור ישר לאור חוזר (כמודגש באותיות אביי, סדר ישר, לעומת אותיות רבא [ולא רבה] סדר חוזר, כידוע מהה"מ בענין אביב-תשרי וכו').

אור חוזר (רבא) היינו סוד בירור והעלאת רפ"ח מנגה להכלל בקדושה עליונה.

ומזה יובן למה בכל מקום מקדימים אביי לרבא (אבעיות דאביי ורבא כו'), שבכ"מ אור ישר קודם לאור חוזר, סוד יהי אור [ישר] ויהי אור [חוזר], וסוד עצם מעצמי (עצמות דבי אביי) ובשר מבשרי (בישרא שמינא דבי רבא).

[יהי אור - אביי; ויהי אור - רבא = ג"פ יהי אור. ז.א. שאביי ורבא = יהי אור, ללמד שאליבא דאמת האור-חוזר כלול באור-ישר, וד"ל.]

תורה אור - תורה שבכתב, תורה מן השמים, אור ישר; תורה שבעל פה, אמת מארץ תצמח, אור חוזר.

ועל כן, חוץ מאשר ביע"ל קג"ם (= יא פעמים אביי) הלכה כרבא, שעיקר ענין ההלכה מעשה הוא לברר רפ"ח, להעלות הטוב שבנגה כו'.

והנה, בכל הש"ס (בבלי-ירושלמי- תוספתא) יש (רק) ארבע פעמים בדיחותא!

לפי סדר הש"ס: ב"פ (בשבת ופסחים) רבא פתח להו לרבנן במילתא דבדיחותא כו' כנ"ל. אח"כ בגמרא שלנו בתחלת פרק כיצד הרגל בב"ק (א"ל רבינא לרבא - לרבא = רגל, ממוצע רבא רבינא = רגל! ראה תוס' הראשון בפרק ששואל למה פתח ברגל ולא בשן עיי"ש).

ועוד פעם אחת בב"ב, גם בלשון אהדר ליה בבדיחותא, רב אחדבוי בר אמי לרב ששת.

שלש הפעמים הראשונות - כולן בדיחותא דרבא - הם חיוביות, העלאת הטוב שבקליפת נגה כנ"ל, אך הפעם הרביעית, של רב אחדבוי היא שלילית (ואף נענש על בדיחותיה, עיין שם כל הסיפור), היינו ירידת הטוב שבקליפת נגה להכלל בטומאה ר"ל.

פעמיים הראשונות, של שבת (מוחין דאבא) ופסחים (יו"ט, מוחין דאמא, זמן חרותנו, עלמא דחירו) הם בסוד תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, צחוק שכולו אומר מוחין - פתיחת חושי המוחין של רבנן דרבא (וי"ל שגם פועל לפתיחת מוחין דרבא עצמו, ע"ד חמרא וריחא כנ"ל).

שני מאמרי אהדר ליה בבדיחותא, היינו מה שרבא בא לתקן את חטא רב אחדבוי בר אמי (בימי רב ששת, שקדם לדורו של רבא), בחינת נרגן מפריד אלוף במלכות, על ידי המשכת אור מז"א, וד"ל.

סוד הבדיחותא דז"א הוא ענין קורא הדורות (הו"ק) מראש (מתוך אמא), דור דור ודורשיו.

והיינו מה שאומר רבא לרבינא (הדור הבא, לדעה שרבינא זה היינו רבינא סתם דש"ס, חברו של רב אשי, שבצעירותו הספיק להכיר את רבא - ולא רבינא הקדמון תלמיד רב יוסף, חבר צעיר של רבא, וצ"ע), אני ביארתי את המשנה הראשונה וכעת עליך לבאר את המשנה השניה. העברת השרביט מדור לדור היא גופא בדרך של בדיחותא, כלומר שמחה המפקחת את חושי המקבל.

ככה סוד ההסמכה בכלל - סמיכה-שמחה, לשון נופל על לשון.

ואכן, לפי המשך הגמרא כאן מי שבאר את המשנה השניה הוא רב אשי, חברו (הצעיר) של רבינא, ודוק.

והנה, מבואר במ"א ששרש בדח היינו צירוף חב"ד, צירוף הוי, המאיר בספירת הגבורה, שרש יצחק, לשון צחוק ושעשועים. האומר עשה לי מטעמים כאשר אהבתי, סוד אור חוזר, העלאת נגה, בישרא שמינא. ועל כן רצה לברך את עשו דוקא, וד"ל.

במספרים, ב-ד-ח היינו 2 4 8, חזקות עולות של ב, סוד ב רבתי של בראשית, כמבואר במ"א.

כאשר נחבר את הספרות, 248 = אברהם אבי יצחק. ה"יצחק" הראשון בתורה - הכל הולך אחר הפתיחה - הוא בפי אברהם - ויפל על פניו ויצחק, שמפני זה ה' אומר לאברהם שבנו העתיד להיולד לו יקרא בשם יצחק!

נמצא שהשמחה והצחוק, הבדיחותא דרבא, נמשך מהגבורה שבחסד, היצחק שבאברהם, וד"ל. היינו מה שאותיות ארבה=יצחק נמצאות בתוך אברהם. ארבה אותיות רבה-רבא, ודוק).

אם בונים משלשת המספרים (לפי סדר בד"ח) - 2 4 8 - סדרה רבועית (בסיס 2) אזי המספר הבא בסדרה יהיה 14 = בדח. המספר השמיני יהיה 58, חן, וסכום 13 מספרים הראשונים בסדרה יהיה 754 = 13 פעמים חן, תופעה יחודית לסדרה בעלת 'חן' נקבי (בסדרה שלנו: ...8 4 2 2 4 8...). חן הוא סוד יצחק, סוד בד"ח, כמבואר במ"א.

והנה, ב"פ רבא = 406 = 7 פעמים חן (משולש כח). 406, אתה, הוא סוד יצחק אבינו, כי אתה אבינו, וד"ל.