קבלת התורה במנוחה

בע"ה

אור לכ"ח אייר תשפ"א – הקלטה טלפונית

שיעור באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור-הכנה לשבועות, אותו מסר הרב בדיוק שבוע לפני "זמן מתן תורתנו", יש התייחסות לקשר בין חוית המנוחה השבתית לבין מתן תורה. פרק א של השיעור פותח במשמעות של מתן תורה דווקא בשבת, כמלמד על האופן בו ה' רוצה שנקבל ונקיים את התורה – מתוך מנוחה פנימית. סיום השיעור, פרק ג, מרחיב את ההתבוננות לכך שבעצם כל שבוע ההכנה הסמוך למתן תורה, השבוע השביעי בספירה, הוא השבוע המכוון כנגד יום השבת במעשה בראשית (לפי הכוונה שלימד הרב השנה, מהשבוע הראשון לספירה) – שבוע שכולו שבת, המגלה את המנוחה הטמונה בכל ששת ימי בראשית.

בין ההתחלה והסיום, שהם עיקר השיעור, עוסק פרק ב בעוד נושא חשוב – המשמעות הפנימית של מספר הימים מפסח עד מתן תורה, בשנת יציאת מצרים ובכל שנה ובשנה. השיעור מעמיק בכך שביציאת מצרים היו מתחלת ספירת העומר עד מתן תורה 51 ימים, שמגלים שלשה ממדים של טוב בתורה; מלמד על המשמעות של 52 יום, "הוי' הוי'", אם סופרים גם את יום יציאת מצרים עצמו; וחוזר ל"תספרו חמשים יום" ה'מקובל', תוך הסבר כוונות של שלש חלוקות אפשריות של 50 הימים.

א. "בשבת נתנה תורה"

ערב טוב לכולם. אנחנו שבוע אחד לפני חג השבועות – "זמן מתן תורתנו"[ב], הזמן בו אנו מקבלים את התורה. שכולנו נזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

"בשבת ניתנה תורה" – ביום ה-51 לספירה

חז"ל מלמדים אותנו שהתורה נתנה בשבת[ג]. באותה שנה, שנת 2448 לבריאת העולם, שנת יציאת מצרים, ראש חדש ניסן היה ביום חמישי ולכן גם היום הראשון של פסח – יציאת מצרים עצמה – היה ביום חמישי. אם עושים חישוב פשוט, מיום חמישי של יציאת מצרים עד מתן תורה, יש לא רק 50 יום, "תספרו חמשים יום"[ד] של ספירת העומר, שמתחילה יום אחרי, ב-טז ניסן (יום הקרבת העומר), אלא יותר – מתן תורה, באותה שנה, היה ביום ה-51. יש מחלוקת האם התורה נתנה ב-ו' סיון, כדעת חכמים, או שמשה הוסיף יום[ה] והתורה נתנה ב-ז' סיון, כדעת רבי יוסי.

אבל, כמו שאמרנו, לפי כל הדעות היום בשבוע היה שבת. איך יתכן שלשתי הדעות התורה נתנה בשבת? השאלה היא האם חדש אייר היה חדש מלא, של 30 יום, או כפי שהוא בלוח השנה היום, תמיד 29 ימים. אם היו 29 ימים התורה נתנה ב-ז' סיון ואם היו 30 ימים – לפי קידוש החדש על פי עדי ראית הירח – התורה נתנה ב-ו' סיון. אנחנו חוגגים תמיד את שבועות ב-ו' סיון, כי אצלנו אייר הוא תמיד רק 29 ימים, ביום ה-50 לעומר. אמנם, באותה שנה, לפי שתי הדעות, היו 51 יום ומתן תורה היה בשבת.

תורה במנוחה

יש כאן משהו מיוחד, שהתורה שייכת ומתייחסת במהותה לענין של שבת. מהי שבת? מנוחה. שבת היא יום של מנוחה אחרי ששת ימי המעשה – כפי שה' עצמו אחרי שברא את העולם בששה ימים, בעשרת המאמרות, נח ביום השביעי, כפי שכתוב בתורה. מנוחה היא מצב בו כל האנרגיה של הבריאה חוזרת למקורה[ו], זהו פירוש "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[ז]. זו משמעות המנוחה של הבורא ביום השביעי, ויש קשר בין המנוחה הזו במיוחד למתן תורה – גם התורה נתנה לנו בשביל להתאחד עם רצון ה', בתורה ובמצוותיה, ושאנחנו נעשה זאת באופן שבתי, מתוך חויה של מנוחה, של תחושה טובה ונעימה, לא להיות בשום אופן מתוח. ה' לא רוצה חויה של מתח במילוי רצונו – הוא רוצה שהכל יהיה שבתי, כל התורה היא שבת.

כמובן, יש בעבודת ה' גם דריכות, כפי שפרש מורנו הבעל שם טוב[ח] את הפסוק "שומר מצוה [לא ידע דבר רע]"[ט] על מי ששומר-מצפה מתי תבוא המצוה לידו ויקיימנה, 'דרוך' לקיים את המצוה שהיא רצון השי"ת – אך 'דרוך' אינו מתוח. הבעל שם טוב ממשיך ומלמד[י] שצריך לקיים את המצות ב"אבר חי", דריכת הקשת של ה"צדיק יסוד עולם"[יא], "ועמך כֻלם צדיקים"[יב], והיינו מה שעונת תלמידי חכמים היא בשבת דווקא[יג], מתוך מנוחה ועונג.

הרבי מליובאוויטש מאד הדגיש את הנקודה הזו, שהתורה נועדה שנקיים אותה מתוך מודעות של רגיעה, של מנוחה[יד]. ספר התניא, התורה שבכתב של החסידות, מהרבי הראשון של חב"ד, פותח בהקדמה באמירה "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו" – הלימוד של התורה בכלל ושל פנימיות התורה בפרט, נותנת רגיעה לנפש. אם כן, רואים ששבת ותורה הולכות יחד.

תורה ושבת – סוד תחית המתים

הגימטריא של כל אחת משתי המלים – תורה שבת – היא כפולה של 13. 13 הוא מספר מאד חשוב בתורה, מספר מידות הרחמים ("שלשה עשר מי יודע? שלשה עשר אני יודע. שלשה עשר מדיא..."), מספר הכחות הפנימיים של הנשמה ועוד הרבה דברים – יש משמעות לכך ששתי המלים הללו הן כפולת 13. תורה היא 47 פעמים 13 – 47 היינו בטול. 13 הוא גם אחד וגם אהבה. תורה היא אהבה פעמים בטול – זהו רמז מאד עמוק ליעוד של התורה. שבת עולה 54 פעמים 13. ביחד, שבת תורה, הם עולים 101 פעמים 13 – 1313 (כותבים זאת פעמיים 13 רצוף), שבתורה שוה לביטוי תחית המתים. ה' מחיה את המתים עם טל תורה[טו]. המן, שירד עם הטל, לא ירד בפועל בשבת בגשמיות – אבל ברוחניות המן שייך דווקא לשבת[טז].

כאשר קבלנו את התורה, את עשרת הדברות, "על כל דבור ודבור" פרחה נשמתנו[יז] – כל מלה היתה כזה גילוי אלקי כביר שהנשמה פרחה והגוף מת – אבל ה' החיה אותנו מיד עם הטל שהוא עתיד להחיות בו את המתים. כך הוא החזיר את כל הנשמות שיצאו אז מהגופים וכך הוא יחזיר את כל הנשמות מגן עדן בימות המשיח.

שוב, יש קשר פנימי בין התורה למנוחת השבת. בשבועות ה' נותן את התורה ואנחנו מקבלים את התורה – זו חויה שהמקבל הוא לגמרי אחד עם הנותן, וחויה זו גופא היא המנוחה, המרגוע, של התורה. זה מה שה' רוצה מאתנו.

ב. ימי הספירה – 50, 51 ו-52

"הוי' הוי'" – מפסח עד מתן תורה

היום הוא היום הראשון של השבוע השביעי בספירת העומר. אמרנו שיש מחלוקת בין חכמים ורבי יוסי באיזה יום בחדש התורה נתנה, אבל היא נתנה ביום ה-51 לעומר, ואם כוללים את פסח עצמו – זהו היום ה-52. 52 עולה פעמיים שם הוי' ב"ה. מה המשמעות?

יש פעמיים שם הוי' – פעם אחת לפני הבריאה, לפני הצמצום, לפני בריאת המקום והזמן (שם הוי' דלעילא), ויש שם הוי' נוסף אחרי הבריאה (השם שמהווה את הבריאה), אחרי הצמצום, בתוך המקום והזמן (שם הוי' דלתתא)[יח]. שני השמות האלה מתאחדים במתן תורה, בשנת 2448 ליצירה (כאשר מוסיפים 52 ל-2448 מקבלים 2500, שלמות של 50 ברבוע, "תספרו חמשים", גילוי שער הנון).

51 יום – "טוב לשמים", "טוב לבריות" ו"טוב לי"

בכל אופן, התורה אומרת (לדורות) שצריך שמתן תורה יהיה ביום החמשים. אנחנו סופרים 49 ימים, שבע פעמים שבע, ואז היום החמשים נספר מעצמו[יט] – משהו שקורה מעצמו, אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, לא צריכים לפתוח את פינו ולהניע את שפתינו ובאת שאר מוצאות הפה. שוב, היום החמשים נספר מעצמו, מלמעלה באתערותא דלעילא (על דרך הנאמר בקריעת ים סוף[כ] "ואתם תחרִשון"[כא], "בעתיקא תליא מילתא"[כב]).

אבל באותה שנה היו 51 ימים – 51 עולה ג"פ 17, ג"פ טוב. מה זה אומר? חז"ל אומרים "אין טוב אלא תורה"[כג] (שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו"[כד]) – התורה היא הטוב המוחלט. לפעמים מסבירים שיש שני טוב – כשה' במעשה בראשית רואה כל מה שעשה "כי טוב", ושם יש "יום שהוכפל בו כי טוב"[כה], "טוב לשמים וטוב לבריות"[כו]. אבל יש משהו במתן תורה שיש שלש פעמים טוב (הרי התורה היא "אוריין תליתאי"[כז], וכל מה שקשור למתן תורה הוא 'חזקה' של שלשה). שלש פעמים טוב בקשר לתורה היינו 'חזקה' של טוב – טוב נצחי ומבוסס.

מהם שלשת ה"טוב"? יש פירוש שהם "טוב לשמים", "טוב לבריות" וגם טוב לי בעצמי. כך כתוב, "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"[כח] – "טוב לי", טוב לעצמי. שוב, התורה טובה לה' וטובה לכולם, לכל האנשים. חסיד חושב על כל האנשים לפני שהוא חושב על טובתו שלו ("חסיד שורפן"[כט]) – אבל הוא יודע שלעשות טוב לה' וטוב לכולם טוב גם לי. זהו טוב לכולנו, לשלושתנו. זו משמעות אחת של שלש פעמים טוב.

שכל טוב, לב טוב ומעשים טובים

ניתן לכך עוד פירוש – בנשמה עצמה יש שלש קומות, שלש מדרגות של "טוב" שכולן מופיעות בתורה:

מדרגה אחת היא "שכל טוב" – "שכל טוב יתן חן"[ל], "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"[לא]. זהו לימוד מאד חשוב, שהשכל צריך להיות טוב – "שכל טוב" (המלבי"ם כותב ש"שכל טוב" משמע רוח הקדש, היינו "דעת" כמו שמפרש רש"י[לב] בנוגע לבצלאל שדעת היינו רוח הקדש, ונאמר "וגם בלא דעת נפש לא טוב"[לג]). רואים משני הפסוקים הנ"ל ש"שכל טוב" מצטרף ל"חן"[לד], סוד חכמה-נבואה (חכמה נבואה בגימטריא קבלה, כנודע[לה]).

המקום הכי חשוב של הטוב הוא הלב. הרבה פעמים בתורה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, קוראים על "לב טוב"[לו]. בפרקי אבות[לז] כתוב שכל המדות הטובות כלולות ב"לב טוב", שהוא ה"דרך טובה שידבק בה האדם". "לב טוב" שוה 49, זו אחת הכוונות של 49 ימי ספירת העמר[לח] – זמן לתקן את כל שבע מדות הלב, ובסוף זוכים ל"לב טוב" בשלמות. זוהי ההופעה השניה של "טוב" – ההופעה הראשונה היא בשכל, "שכל טוב", והשניה בלב, "לב טוב". "לב טוב" הוא לב טהור – "לב טהור ברא לי אלהים"[לט].

המדרגה השלישית של טוב בנשמה היא "מעשה טוב" – מעשים טובים. מעשים טובים באים מתוך לב טוב, משכל טוב, אבל לפעמים אתה נותן צדקה – עושה מעשה טוב – שלא בא ממודעות של טוב, אלא שאנשים פשוט עושים משהו טוב. "המעשה הוא העיקר"[מ] – חשוב מה שאתה עושה, ו"מעשה טוב" הוא דבר בפני עצמו.

כל "טוב" הוא בעצם אור, כמו שנאמר בתחלת הבריאה "וירא אלהים את האור כי טוב"[מא]. מעשה טוב הוא מעשה מאיר[מב] וכן "שכל טוב" הוא שכל מאיר ו"לב טוב" הוא לב מאיר.

באופן אידיאלי, הזרימה היא מ"שכל טוב" ל"לב טוב" ול"מעשה טוב" – אבל אלה שלש מדרגות. בלשון הקבלה והחסידות השכל נקרא מושכל, חב"ד שבנשמה; הלב נקרא מורגש, עיקר מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים; ו"מעשה טוב" שייך למוטבע שבנשמה – דפוסי ההתנהגות הטבעיים של הנפש, האינסטינקטים של הנפש. ליהודי יש אינסטינקט לעשות טוב – זו ההתנהגות הטבעית, הנורמלית, שלו. זהו עוד פירוש לשלשת ה"טוב" שנמצאים ביום בו קבלנו את התורה.

"תספרו חמשים יום"

לפי הלוח הנוכחי שלנו, שאייר הוא חדש חסר – רק 29 ימים – שבועות חל תמיד ב-ו' סיון. אם סופרים את פסח ואת שבועות יש 51 יום, ג"פ טוב, אבל מתחלת הספירה 50 יום. אם אמרנו זאת, נוסיף שיש שלש דרכים עיקריות להבין את הסוד של "חמשים יום":

הדרך הראשונה, והפשוטה, היא הכתובה בתורה – ש"חמשים יום" היינו "שבעה שבועות" ואחרי שסופרים שבעה שבועות היום החמשים הוא הכולל, היום בו חוגגים את חג השבועות, זמן מתן תורתנו.

אבל יש דרך אחרת להבין את המושג "חמשים יום", כפי שכתוב בזהר[מג], שאלה חמש עשיריות ימים – חמשה חסדים שנמשכים מהדעת, מהשכל אל הלב. אלה הם "חמשים שערי בינה"[מד] – חמש פעמים עשר, כך הם מתחלקים.

ויש עוד דרך, שלישית, שבה הספירה כוללת שלשה חדשים: ממצות העומר בחדש ניסן, החדש הראשון, אנחנו סופרים חמשים יום עד מתן תורה בחדש השלישי. יש כאן שלשה חדשים, שהימים מתחלקים בהם ל-15 ימים בניסן (פסח, ט"ו ניסן הוא ה"סיהרא באשלמותא" של חדש ניסן, ומתחילים לספור את העומר ממחרת, כשנשארו בניסן עוד 15 ימים), 29 ימים באייר, ונשארים עוד 6 ימים בסיון.

בחישוב של ספירת העומר, צריך לשים לב שאנחנו לא אומרים ביום השני 'היום יום שני לעומר' אלא "היום שני ימים לעומר" – היום הראשון מצטרף, וביום השני יש שני ימים, וכך הלאה. מתמטית, ספירה כזו נקראת משולש. אם מחלקים לשלשה חדשים ומחשבים כך, בניסן יש משולש 15 – 120, סכום כל המספרים מ-1 עד 15, שנות החיים של משה רבינו. בחדש השני יש 29 ימים כאלה, שהמשולש שלהם שוה 435. בחדש השלישי 6 ימים, שהמשולש שלהם הוא 21. אם מצרפים את שלשת המשולשים האלה מקבלים 576, מספר מושלם, רבוע, 24 (מספר השעות ביממה) ברבוע.

אם כן, ראינו שלש דרכים להתייחס לכל ימי ספירת העומר.

ג. שבוע המלכות – שבוע של מנוחה

שבעה שבועות – שבע מדות הלב

היום התחלנו את השבוע השביעי של ספירת העומר – אנחנו בדיוק שבוע לפני קבלת התורה.

יש הרבה מאד דרכים להבין את שבעת השבועות. ההקבלה הבסיסית בקבלה וחסידות היא ששבעת השבועות הם השתקפות של שבע מדות הלב, מחסד עד מלכות. כל שבוע הוא אחת משבע המדות, אבל יש שבעה ימים בשבוע – המדות עצמן מתכללות זו בזו.

לכן ביום הראשון אומרים שאנחנו מתקנים בנשמתנו את החסד שבחסד, ביום השני את הגבורה שבחסד וכו' – השבוע הראשון הוא עד המלכות שבחסד, שבוע שכולו חסד, שבוע של אהבה.

השבוע השני הוא השבוע של הגבורה, שהיא גם יראה.

אחר כך בא השבוע של התפארת, רחמים.

השבוע הבא הוא שבוע של בטחון פעיל בה', יוזמה ופעילות – פנימיות הנצח.

השבוע החמישי הוא שבוע של תמימות – הליכה תמימה ומסורה עם ה', שהיא פנימיות ההוד.

השבוע הששי הוא שבוע היסוד, שהכח הפנימי שלו הוא אמת – אמת גם במובן של יכולת הגשמה, הגשמה עצמית, מימוש הבטחות במציאות. זהו הסבר חשוב ועמוק בחסידות מה המשמעות של אמת במדות הלב – היכולת להפוך את הרגש לאמתי.

השבוע האחרון הוא שבוע של מלכות, כאשר בקדושה החויה הפנימית של המלכות היא שפלות, כפי שמתבטא דוד המלך[מה], שזו הרגשתו הפנימית. המלך בקדושה הוא מחד המלך של אנשי מדינתו, אך מאידך הוא תחת האנשים – הוא פוקד על האנשים, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש השפל באנשים (כמו שאומר דוד המלך "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם"[מו]). חוית השפלות עושה אותו כלי לקבל את ההשראה האלקית להנהיג את העם בדרך הנכונה.

הקבלת שבעת השבועות לשבעת ימי הבריאה

אמרנו את ההבנה הכללית, היסודית, של שבע המדות. אבל יש הבנה פרטית שמקבילה את שבע המדות לשבעת ימי בראשית[מז]:

כל השבוע הראשון של העומר מקביל ליום הראשון של הבריאה, בו ה' ברא אור – "יהי אור"[מח]. קודם היה חשך, ואז לפתע הופיע אור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

ביום השני נברא הרקיע שמבדיל בין מים עליונים למים תחתונים.

ביום השלישי נברא הצומח.

ביום הרביעי נבראו המאורות, השמש, הירח והכוכבים.

ביום החמישי נבראו בעלי החיים הראשונים – הדגים והעופות.

ביום הששי המשיכה בריאת החי, חיות ובהמות, אבל נזר הבריאה ביום הששי הוא בריאת האדם – השיא של הבריאה בששת הימים.

אז מגיע היום השביעי, שהענין שלו הוא חזרה של כל הכחות למקורם והחויה היא מנוחה, שלוה – כמו שאמרנו קודם ביחס למתן תורה בשבת.

גם את שבעת הימים האלה צריך להבין בדרך של התכללות. כעת התחלנו את השבוע האחרון, ההכנה לקראת קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. ננסה להבין את השבוע האחרון לפי הכוונה הזו. כל השבוע האחרון של שבעת השבועות הוא שבת, שבוע שלם של מנוחה – כל השבוע נכנסים למצב של מרגוע ומנוחה, ובסופו מקבלים את התורה אותה מקיימים מתוך מנוחה:

האור שבמנוחה – חוית המנוחה כאור

היום הראשון, לפי הפירוש הנוכחי – הקבלת ימי הספירה כהתכללות ימי בראשית – היום הראשון הוא האור שבמנוחה. היום הראשון הוא היום של בריאת האור וכל השבוע השביעי הוא מנוחה, שבת (בגימטריא, שבת, 702, היא היפוך ספרות של אור, 207 – בשבת האור של יום ראשון חוזר למקורו האלקי). כשאדם בעצמו נמצא בשפלות, במצב האנרגיה הנמוך ביותר – הוא נח. זהו הסבר יפהפה ליחס בין פנימיות המלכות, שפלות, לחויית השבת שהיא מנוחה. היום הראשון של השבוע הוא היום בו חווים את המנוחה כאור – שהמנוחה היא האור של הבריאה, והיא מגיעה אחרי החשך הראשוני.

כמו שהסברנו, מנוחה היא חזרה של כל האנרגיה של הבריאה למקור ("ויכלו וגו'"). כשמשהו נברא הוא מתחלק ומתפרט ובכך מתרחק משורשו, אבל שבת הוא יום של אחדות. ביום הראשון של השבוע האחרון האור הופך להיות אחד עם החשך הקדמוני, והחשך עצמו הופך להיות אור – מה שחשבנו כחשך, כשחור, גם הוא יפה בתכלית, אור. זהו האור של שבת, שמתגלה במיוחד בליל שבת – ליל שבת מלא אור. יש בו קבלת שבת, סעודת שבת, שרים זמירות, זהו יום של יחוד – הלילה של שבת מלא אור. זהו החויה, התיקון, של היום הראשון בשבוע השביעי של הספירה.

הרקיע שבמנוחה – איחוד התענוג הגשמי והרוחני בענג שבת

היום השני הוא היום של בריאת הרקיע. בכל ימי הבריאה הרקיע הוא הבדלה – הבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. מה ההבדל בין שני סוגי המים? "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[מט] – המים העליונים הם תענוג אלקי והמים התחתונים הם תענוג גשמי[נ].

מים עליונים הם קבלת הנאה ותענוג מענינים רוחניים ואלקיים, תענוג מהנוכחות של ה' בחיי, שה' איתי. זהו תענוג אלקי – אני מאד שמח להרגיש את מציאות הקב"ה בחיי, בקיום היום-יומי שלי. זהו תענוג בכל נשימה – כל נשימה היא מתנה מה'[נא], הכל בהשגחה פרטית. זו דרך פשוטה להבין מהו תענוג אלקי.

מים תחתונים הם תענוגים גשמיים – בלי הרגשת אלקות בתוך התענוג הגשמי. כשאדם רודף אחר תענוג גשמי לבדו, בלי להרגיש את האור האלקי בתוכו, הוא מפריד בין התענוג הגשמי ובין הנשמה והמהות האלקית האמיתית שבו. אבל מה קורה בשבת? יש מצוה של עונג שבת – לאכול טוב וכו', לדעת שגם כל החויות הגשמיות הטובות הן אלקות. ההבדלה בין המים העליונים והמים התחתונים נעשית בשבת אחדות.

זהו היום השני של השבוע השביעי – שהרקיע שבדרך כלל מבדיל בין תענוג אלקי לתענוג גשמי בשבת מאחד אותם, מגלה את האלקות בתוך העולם. היום השני, מחר, הוא החיבור והיחוד בין התענוג האלקי הגבוה לתענוג הגשמי הנמוך (העולם חוזר להיות "מים במים"[נב] למעליותא).

הצומח שבמנוחה – "טעם עצו כטעם פריו"

היום השלישי של השבוע השביעי הוא ראש חדש, יום ה-מה, אדם, בחדש – מספר חשוב בקבלה. אם כותבים את שם הוי' במילוי (יוד הא ואו הא) הוא עולה מה. ביום הזה באנו "כאיש אחד בלב אחד"[נג] למדבר סיני, לקראת קבלת התורה. זהו יום מאד חשוב, שהוא היום השלישי בשבוע השביעי. ביום שלישי נברא הצומח – עצים ודשא וירקות וכו' – והיום השלישי בשבוע השביעי הוא הצומח שבשבת.

מה הכוונה? כשה' ברא את העולם הוא רצה שיהיה "טעם עצו כטעם פריו"[נד] – שטעם קליפת העץ (וכן העץ עצמו) וטעם הפרי יהיו שוים. אבל ביום השלישי של הבריאה הארץ לא היתה מסוגלת – או שלא יכלה, או שלא צייתה לצווי – והיא הוציאה עצים שאין בהם שויון בין טעם העץ לטעם הפרי. אבל, כאשר מגיעה שבת, שהיא "מעין עולם הבא"[נה], יום של אחדות, יש מימוש של רצון ה' הראשון – המנוחה מתבטאת בכך שגם העץ והפרי מתאחדים, השבת מעבירה אותם ממצב של הבדלה למצב של יחוד.

מה המשמעות בעבודת ה' לכך שטעם העץ וטעם הפרי שוים, שניהם טובים? היום יש תורה ובה 613 מצוות. כל מצוה היא הרצון של ה' מאתנו, עם ישראל. לאומות יש שבע מצוות ולנו יש תריג מצוות. המצוות הן הפירות, ומברכים שיהיו מצוות מתוקות. מה היא קליפת העץ? כתוב "בכל דרכיך דעהו"[נו] – כשאתה מאוחד עם ה', כל דבר שתעשה, כל צעד, בין שהוא ריצה לדבר מצווה ובין שהוא ללכת לעבודה בבוקר וכו', הוא אחד, ובכולם אתה מקיים "דעהו" (לשון התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא[נז]), יודע אותו יתברך. במצב הזה, "טעם העץ", העיסוק בעניני העולם, שוה ל"טעם הפרי", שהוא קיום תריג המצוות עצמן.

הכל השתקפות של המנוחה שיש בכל אחד מימי הבריאה – בחינת שבת בכל יום של הבריאה, שאפשר להרגיש רק מתוך מנוחה, כמו שתיכף נסביר יותר.

המאורות שבמנוחה – שויון ואחדות המאורות

היום הרביעי הוא יום בריאת המאורות בשבת עצמה. גם כאן היתה נסירה. כמו שביום השלישי ה' רצה ש"טעם עצו וטעם פריו שוין" ובסוף לא התקיימו שניהם יחד, גם ביום הרביעי ה' רצה ששני המאורות הגדולים, השמש והירח, הזכר והנקבה, יהיו שוים (וכך באמת ברא אותם) – אבל הנקבה, הלבנה, טענה ש"אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" וה' אמר לה – זה מה שאת רוצה? "לכי ומעטי את עצמך"[נח]. מיעוט הלבנה הפך אותה להיות רק משקפת-מחזירה את אור השמש. אבל כוונת ה' לכתחילה היתה שהשמש והירח יהיו שוים.

מה המשמעות של היחס בין השמש והירח הנקראים "מאורות" בעבודה שלנו? להיות מאור פירושו שהנשמה תאיר, להיות "מאיר", להיות מורה. האור של היום הראשון הוא האור המאיר את עצמנו ("אור המאיר לעצמו"). והאור של יום רביעי הוא מאורות – אור להאיר החוצה, לעולם, עד שנהיה "אור לגוים"[נט] ("אור המאיר לזולתו"). זו הכוונה בבריאת ה"מאורות" (להאיר לארץ ולדרים עליה).

המאור הגדול הוא השמש והמאור הקטן הוא הלבנה והכוכבים. מה ההבדל? כמו ההבדל בין מורה לתלמיד. במצב הנוכחי שלנו, כיום, יש הבדל בין השנים – הם לא דומים. כתוב ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"[ס]. התלמיד רק משקף את אור הרב שלו. אבל, כאשר משיח יבוא, תיכף ומיד ממש, הרב והתלמיד יהיו אחד, יהיו באותה מדרגה, "כתר אחד לשניהם"[סא] – "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי' כי כולם ידעו אותי"[סב]. אף אחד לא יצטרך לבקש מהשני ללמד אותו על ה' – כל הנשמות יחוו את ה' ישירות, כולם יהיו "למודי הוי'"[סג], יהיו תלמידים ישירים של ה'. לכל אחד יש שורש נשמה ייחודי שלו, וכל אחד ילמד ויאיר משורש הנשמה שלו. בכך כולם יהיו מכוונים לאותו דבר וממילא מאוחדים – כי כולנו מלמדים אחד את השני (וכידוע הפירוש[סד] של "כל אחד מתוקן מחברו", יסוד אהבת ישראל ואחדות ישראל, כמבואר בתניא[סה]).

זוהי מנוחת השבת של המאורות, החזרה לכוונה המקורית של הבריאה, שהכל יהיה אחד – למרות שבמצב הנוכחי יש שני מאורות שונים (ולמעשה יש יותר משנים, כי בלילה הלבנה מלווה על ידי הכוכבים). כמו שאמרנו לגבי היום הראשון של הבריאה, שם הנסירה היתה בין היום והלילה – האור והחשך. אך לעתיד לבוא גם הם יבואו לבחינת המנוחה שלהם ויהיו לאחד.

החי שבמנוחה – תנועה מתוך מנוחה

מגיעים ליום החמישי, היום של בריאת החי. על חי נאמר "כל חי מתנועע"[סו] – החיים מתבטאים בתנועה (זה בולט באנגלית, כשהמושג בעל-חי, animal, נגזר מתנועה, animation). תנועה היא גם דופק, "רצוא ושוב"[סז], התנועה של החיים עצמם, והיא גם הליכה לאיפה שאתה רוצה ללכת. שאדם רואה משהו לפניו, רוצה להגיע לשם – והוא נע, הוא זז, הוא הולך. זו המעלה שיש לחי לגבי הצומח – הצומח נמצא מושרש במקום אחד, לא זז, אבל החיות זזות.

יש משהו עמוק, שהענין של "כל חי מתנועע" נמצא במחשבה – "המחשבה משוטטת תמיד"[סח]. המחשבה משוטטת מענין לענין, ממחשבה למחשבה. אני יכול לחשוב שהמחשבה היא מדרגה ששייכת רק לאדם, אבל לא – המחשבה שייכת לכללות החי בששת ימי בראשית. שני מיני החיים שנבראו יחד ביום חמישי הם הדגים והעופות – למה? כי הם שוחים או עפים. הדגים שוחים במים, המים הם התווך שבו הם נעים, ודומה לכך הוא האויר עבור הציפורים – התעופה של הצפורים בשמים היא חפשית כמו הדג במים – הדג שט במים והצפור שטה באויר. זוהי אותה המילה שהזכרנו מקודם, המחשבה משוטטת. כשלמחשבה יש יעד והיא רוצה להגיע למקום (הסבר) מסוים, פירוש הדבר שהיא שטה-משוטטת לעברו. גם חויית הזמן שייכת לכך – כעת אני כאן, אבל אני רוצה להיות במקום אחר תוך כמה זמן. "אסורה מכאן להתקרב לשם"[סט] – כך משה אמר לגשת למראה הסנה שבער באש ולא אוכל.

זו המשמעות העמוקה של היום החמישי, תנועה רצונית (הרצון הוא בעצם מדרגה של מחשבה, כמבואר בדא"ח[ע]) – התנועה הפיזית הפשוטה וגם התנועה במחשבה. כל התנועה הזו מתרחשת בשבת, מתוך מנוחה. מנוחה היא לכאורה ההפך מתנועה, אבל בשבת אדם יכול לנוע בטבעיות ובמנוחה ולהרגיש יציב. והוא יכול לנוע במחשבתו אפילו מהר יותר מבימות החול. תנועה מתוך מנוחה שלמה היא המשמעות הפנימית של היום החמישי של השבוע השביעי לספירת העומר, מנוחה חיה, מנוחה נעה[עא].

האדם-המדבר שבמנוחה – שירת טעמי תורה

אמרנו שהמחשבה אינה התכונה היחודית של האדם בתורה. מה היחוד שלו? כוח הדיבור, תקשורת, לבטא את עצמו לאחרים. דבור בלשון הקדש פירושו גם יחוד[עב], זווג בין בני זוג. גם לבעלי החיים יש תקשורת ראשונית כלשהי, כמו בין ציפורים ושאר חיות. אבל תקשורת מהותית מייחדת את האדם, בו נאמר "ויהי האדם לנפש חיה"[עג] – התרגום אומר "רוח ממללא", רוח שמדברת.

כתוב "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת"[עד] – היה קשה לחז"ל להתיר אפילו דברי תורה בשבת, כי כאשר ה' שובת מהדיבור שלו, בששת ימי הבריאה, גם עלינו להתדמות לקב"ה ולשבות מדיבור. יום השבת הוא יום של שירה, כפי שאמר[עה] בעל ה"באר מים חיים" שאם היה לו חוש בנגינה – הוא היה בכל ה"מעת לעת" של שבת רק שר לה'. אפשר לשיר לה' בלי מלים – השיר העמוק הוא ניגון חב"ד בלי מלים[עו]. לכך שייכים טעמי תורה (שהם המשכה מ"שמו הגדול", אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, לחכמה עילאה דאצילות[עז]). הטעמים אף הם אותיות, הדרגה הכי גבוהה של דבור, דבור זורם ללא כל מאמץ. היה קשה להתיר לדבר דברי תורה בשבת, אבל למעשה מותר ומצוה לדבר דברי תורה, בפרט דברי תורה המעוררים לתשובה מאהבה (שבת אותיות תשוב, כנודע ומבואר בתניא[עח]), כשהזמן המיוחד לכך בשבת גופא הוא רעוא דרעוין, וכמובן גם להתפלל בשבת (תפלת שבת מתוך תענוג ושלות נפש[עט], ללא בקשת צרכים[פ]).

בשבת אני מדבר – אבל אני לא מדבר. זו התמצית, שבת אין משמעותה שאיני עושה שום דבר, אלא שהכל נעשה ללא מאמץ, הכל טבעי, ספונטאני.

מנוחה שבמנוחה – מנוחה ללא מאמץ

כעת מגיעים ליום השביעי, היום האחרון של הספירה, שהענין שלו הוא מנוחה שבמנוחה. מה פירוש? לפעמים אדם נח – הוא הולך לישון, לנוח, כי הוא מאד עיף – הוא מוכרח לנוח, הוא מתאמץ לנוח. אבל מנוחה שבמנוחה היא לנוח בלי שום מאמץ – זהו היום השביעי של ספירת העומר. שיהיה כל השבוע שבתי והשבת היא שבת שבשבת.

ולסיכום:

קבלת התורה במודעות טבעית

למדנו כעת איך כל ימי ומדרגות הבריאה מופיעים במנוחה, מה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית"[פא]. כשמגיעים לכך אנחנו מוכנים לקבל את התורה, ש"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה" – לקבל את התורה בשבת, לקיים את רצון ה' מתוך מנוחה.

שנזכה כולנו לקבל את התורה מחדש, לקבל אותה באופן שהסברנו כעת, ולקבל את התורה מפי משיח עצמו – "תורה חדשה מאתי תצא"[פב] – ואז לא יהיה צורך עוד ברב ותלמיד אלא "כולם ידעו אותי" באופן ישיר. זו התכלית הבסיסית של התורה – להחדיר את התורה במנוחה ב-יג כחות הנפש.

שיהיה חג שמח, שנקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. שנזכה להפנים את כל התורות, את כל הלימודים, בתורה שה' נותן לנו באהבתו המוחלטת אלינו. עלינו להחזיר אהבה אליו ("כמים הפנים לפנים"[פג]). שוב, חג שמח!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "בשבת נִתנה תורה" – ה' רוצה שנקיים את התורה במנוחה, ללא מתח.
• מנוחה היא חזרת האנרגיה למקורה – במתן תורה אנחנו חוזרים להתאחד עם ה'.
• הדריכות הראויה בעבודת ה' אינה מתח, אלא קיום מצות ב"אבר חי" מתוך מנוחה וענג.
• על חוית התאחדות מקבל התורה עם נותן התורה נאמר "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו".
• מתן תורה בשבת הוא סוד תחית המתים – טל תורה בו ה' החיה אותנו ועתיד להחיות אותנו.
• במתן תורה התאחדו הוי' דלעילא (שלפני הצמצום) והוי' דלתתא (שלאחר הצמצום).
• "אין טוב אלא תורה" – "טוב לשמים", "טוב לבריות" ו"טוב לי".
• החסיד חושב קודם על הזולת – אך יודע שטובת ה' וטובת הזולת היא גם טובתו.
• על הטוב להתגלות במושכל-מורגש-מוטבע – "שכל טוב", "לב טוב" ו"מעשים טובים".
• שפלות המלך הפנימית עושה אותו כלי להנהגת העם בהשראה אלקית.
• כשהאור חוזר למקורו מתגלה שהאור והחשך הם אחד.
• ליל שבת כולו אור.
• ענג אלקי הוא תחושת נוכחות ה' בכל רגע מחיי.
• ענג גשמי ללא חיבור למקורו מסתיר על הענג האלקי.
• ב"ענג שבת" מתאחד הענג הגשמי עם הענג האלקי.
• לעתיד יהיה "טעם עצו כטעם פריו" – ידיעת ה' בחיי היום-יום כבקיום תורה ומצוות.
• שויון המאורות הוא כאשר "כולם ידעו אותי" – כל אחד יאיר את השגת ה' היחודית לו.
• המחשבה היא בחינת החי שבאדם – "כל חי מתנועע" ו"המחשבה משוטטת תמיד".
• תנועה מתוך מנוחה מהירה ויציבה יותר.
• שבת היא יום של שירה – דיבור זורם ללא מאמץ.
• ברעוא דרעוין יש לעסוק בדברי תורה המעוררים לתשובה מאהבה.
• עשיה שבתית היא עשיה ספונטאנית, ללא מאמץ.
• מנוחת שבת היא מנוחה ללא הכרח וללא מאמץ.
• תכלית התורה היא קיומה במנוחה – תורה במודעות טבעית.