כ' מנחם-אב ס"ט – כפר חב"ד

הילולת ר' לוי יצחק שניאורסאהן

א. ארבעה צריכין הכרזה

כבוד הורים במשנת אבי הרבי

לאבא של הרבי, רבי לוי'ק, יש הרבה ענינים. הרבי הקודם כינה אותו כמקובל הכי גדול של דור הקודם, הוא רב עם מסירות נפש שמסר את נפשו בפועל ממש על עם ישראל, על תורה ומצוות, וכמובן שיותר מהכל הוא זכה להיות האבא של הרבי. לכן, בהיותו אביו של הרבי הוא הסבא של כולנו, כי הרבי הוא האבא של כולנו. אנחנו יודעים כמה הרבי כבד את ההורים שלו. את האמא שלו הוא היה מבקר כל יום, דואג לה (גם גשמית וגם נפשית, בדאגה יוצאת מן הכלל שלא יגיע אליה שום צער ח"ו, כידוע הסיפורים בזה). עם האבא, בגלל הנסיבות ברוסיה בגלות, הרבה שנים הוא לא זכה להתראות איתו, אבל את הכבוד שרחש לו בלב אין לשער (ואפשר לחוש בזה מעט מההתכתבות ביניהם).

הערב נלמד קטע מתוך התורה שלו. עיקר מה ששפתותיהם של צדיקים דובבות זה כשחוזרים על התורה שלהם, ולר' לוי'ק יש תורה מיוחדת במינה לגמרי, שאפשר לומר שאין כיוצא בה אצל אף אחד מגדולי ישראל שקדמו לו, תורה שכוללת יחד גם נגלה וגם הרבה מאד קבלה וחסידות (והרבה רמזים מופלאים מקוריים, כפי שנראה קצת בהמשך). זה גם אחד מהפלאים, שיש פה ציטוטים כאשר על פי פשט לא היו לפניו ספרים, כי היה בגלות, וכל כתבי האריז"ל וספרי החסידות – לקו"ת של אדמו"ר הזקן וכו' – הכל פרוס וגלוי לפניו. חפשנו בתורת לוי יצחק משהו שנוגע לכבוד הורים, היות שכאמור הענין הכי עצמי אצלנו, והסיבה שאנחנו יושבים כאן יחד, היא שר' לוי'ק הוא האבא של הרבי.

"ארבעה צריכין הכרזה"

יש תורות של ר' לוי'ק על הש"ס, ונפתח בתורת לוי יצחק קרוב לסוף מסכת סנהדרין, שהנושא של הסוגיא שם – המשנה והגמרא – הוא זקן ממרא. יש בתוך הסוגיא ברייתא:

תנו רבנן ארבעה צריכין הכרזה, המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין.

הרמב"ם מביא את הברייתא הזאת להלכה, וכותב שבכל הארבעה כתוב "...ישמעו ויראו", מכאן שצריכים הכרזה כשמקבלים את עונשם (כפי שנפרוט בהמשך מה עונשם). סדר הארבעה בברייתא הוא מסית, בן סורר ומורה (אף שאין זה סדר התורה), זקן ממרא (שהוא נושא הסוגיא, אך הוא השלישי בברייתא) ועדים זוממין. סדר התורה הוא כמו סדר הברייתא חוץ מבן סורר ומורה, שבתורה הוא כתוב האחרון – בתחלת פרשת תצא.

בחרנו את התורה הזאת של ר' לוי'ק גם כי צריכים "לחיות עם הזמן", וכעת אנחנו בפרשת ראה. כ' מנחם-אב הוא 'שני', אבל אנחנו כבר אור לכ"א, וב'שלישי' של ראה מופיע לראשונה אחד שצריכים להכריז עליו – מסית. כתוב "כי יסיתך אחיך וגו' בסתר לאמר וגו'" ובסוף, אחרי שמקבל את דינו – "וסקלתו" – כתוב "וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך".

ההכרזה דמסית היא בבחינת "הכל הולך אחר הפתיחה" (כמו שמדייק הרבי תמיד ביחס לכל תופעה חוזרת בתורה) ביחס לשאר ההכרזות. כל הארבעה, מסית וכו', כתובים בתורה די בסמיכות זה לזה, השני בתורה הוא זקן ממרא, בתחלת פרשת שפטים, השלישי בסוף שפטים – עדים זוממין – והאחרון בתורה זה בן סורר ומורה, בתחלת פרשת תצא. הכל בהמשך אחד, רק שהברייתא לוקחת בן סורר ומורה ושמה אותו שני במקום רביעי. את הזקן ממרא, בו הסוגיא דנה, שמים שלישי בסדר הברייתא כנ"ל.

סדר הברייתא – רצף לשונות התורה ודירוג העונשים

הדבר הראשון שרבי לוי'ק מדייק כאן הוא הסדר, והוא מסביר פשט. מענין שזה פשט פשוט לגמרי, חלק לגמרי, ופשט שלא כתוב בשום מפרש עם כל כמה שזה פשוט. זה עוד לפני שמתחיל את הפירוש שלו, אלא בסוגריים בתוך ציטוט הברייתא:

ת"ר ד' צריכין הכרזה, המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין. בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל. (במסית ובן סורר ומורה כתיב וכל ישראל, ובזקן ממרא כתיב וכל העם. ואתי שפיר מה שהברייתא הקדימה בן סורר ומורה לזקן ממרא ועדים זוממין, אם כי בתורה הוא כתוב באחרונה בפ' תצא אחר פרשות זקן ממרא ועדים זוממים הכתובים בפ' שופטים. והוא כדי להסמיכו למסית שבשניהם כתוב וכל ישראל. גם במסית ובן סורר ומורה בשניהם הוא מיתת סקילה, כמ"ש וסקלתו ורגמוהו, משא"כ זקן ממרא הוא בחנק, ובעדים זוממים אין מיתה מיוחדת, כי מיתתן הוא כפי מיתת אשר זממו על מי שהעידו עליו, ולפעמים הוא רק מלקות או עונש ממון - אם עדותן היתה על חיוב מלקות או ממון). בעדים זוממים כתיב והנשארים, דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא. ועין פרש"י שם:

הוא אומר שהסבה שהברייתא לקחה את הבן סורר ומורה ושמה אותו ליד המסית היא מפני שבתורה כתוב בו אותו לשון – "וכל ישראל...", אבל בזקן ממרא כתוב "וכל העם..." ובעדים זוממין כתוב "והנשארים...". אם כן, הסיבה הראשונה לסדר הברייתא (שלא לפי סדר התורה) היא לשמור על רצף הלשון איך שכתוב בתורה (וכפי שנראה בהמשך אי"ה מ"וכל ישראל" ל"וכל העם" ל"והנשארים" יש סדר יורד על פי פנימיות). עוד סיבה שהוא כותב על פי פשט, שרוצים להסמיך בן סורר ומורה למסית, כי בשניהם העונש הוא זהה – סקילה. על המסית כתוב "וסקלתו", כנ"ל, ועל בן סורר ומורה כתוב "ורגמהו"[א]. מה שאין כן זקן ממרא, מיתתו בחנק – נאמר בו "ומת", וסתם מיתה בתורה זה עונש חנק.

הכרזה בעדים זוממין – תמיד או רק בעונש מות

לגבי האחרון, עדים זוממין, הוא כותב בפשטות לפי שיטת הרמב"ם שבעדים זוממין תמיד חייבים להכריז, אבל רש"י ועוד הרבה ראשונים ואחרונים חולקים. השאלה אם ההכרזה בעדים זוממין היא רק אם התחייבו מיתה או גם אם התחייבו עונשים אחרים. הרי העונש של עדים זוממין הוא "כאשר זמם לעשות לאחיו", אם העידו עדות שהיתה מחייבת את הנאשם מיתת בית דין אזי הם מקבלים עונש מות, אבל אם העידו עדות שהיתה מחייבת מלקות אזי הם מקבלים מלקות, ואם העידו עדות שהיתה מחייבת ממון גם הם צריכים לשלם ממון – הכל לפי מה שהעידו, "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". הרמב"ם אומר שבכל מקרה, בין אם נענשו מיתה, בין מלקות ובין ממון – כל פעם שיש כזה סיפור בעם ישראל של עדים זוממין צריכים להכריז כדי ש"והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך". אבל רש"י, ועוד רבים, אומרים שמצות הכרזה היא רק בדין מות – אם באו לחייב עונש מות בעדותם – ולא בדין מלקות או ממון (וראה לקמן בדיוק "והנשארים").

רצף העונשים

בכל אופן, הוא כותב שהיות שאצל עדים זוממין המיתה היא מיתה סתם, ולא מיתה מסוימת (שזה מתאים גם לשיטת רש"י), וכן יתכן אצלם עונש מלקות או ממון (שלשיטת הרמב"ם גם אז חייבים להכריז). יש רק פרט אחד – שהוא כנראה 'עצמי' אצל עדים זוממין ושונה מכל שאר המקרים – אליו נגיע בהמשך, שמ"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" לומדים חז"ל "'לאחיו' ולא לאחותו", שאם העידו על בועל בת כהן נשואה – שהיא חייבת שריפה ובועלה חנק – הם נענשים כמו האיש ולא כמו האשה (תמיד העונש זהה לאיש ולאשה, וזה המקרה היחיד שיוצא מן הכלל).

שוב, אם הפרט הזה בולט סימן שיש משהו עצמי בעדים זוממין שמסובב את המקרה הזה, עדות של בת כהן שזינתה, שיש שאלה מה מגיע לעדים זוממין – שריפה או חנק – והתורה מגלה "כאשר זמם לעשות לאחיו" וענשו חנק. לפי זה הסדר הוא סקילה-סקילה-חנק-חנק, אבל כמו שאומר רבי לוי'ק בהתחלה, עקרונית עדים זוממין יכול להיות כל סוג של מיתה, או מלקות או ממון (לדעת הרמב"ם כנ"ל). עד כאן זה רק הפשט, השלד של הברייתא.

בן סורר מורה – 'שיא' הלכות כבוד הורים ברמב"ם

אחד מארבעת הדברים הנ"ל הוא בן סורר ומורה, והרמב"ם מביא אותו בסוף הלכות ממרים (פ"ז, הפרק האחרון). בהלכות ממרים מביא קודם את דיני זקן ממרא, אח"כ בכללות את דיני כבוד הורים – שיש בהם כמה מצוות: מצות עשה של "כבד את אביך ואת אמך", מצות עשה של "איש אמו ואביו תיראו", מצות לא תעשה של הכאת הורים, מצות לא תעשה של קללת הורים, ועוד פסוק שהוא לא מצוה אבל הוא דבר חמור מאד בתורה, "ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן", בכל קלון או בזיון להוריו הוא בכלל ארור. כל זה בהלכות ממרים פ"ה ופ"ו, ואחר כך בפ"ז בא הסיפור של אי-כיבוד הורים הכי חמור (ומוזר, כדלקמן) בתורה – בן סורר ומורה.

יש מחלוקת בחז"ל[ב] אם הסיפור הזה התבצע אי פעם – יש מי שאומר שלא היה מעולם בן סורר ומורה ולא יהיה, אבל יש חולקים. הרמב"ם לא מביא בהלכה שזה לא היה אף פעם, ומשמע שבהחלט יתכן כמו כל דין בתורה שהיה והתבצע בפועל, וכמו מי שאומר בגמרא "אני ראיתיו וישבתי על קברו" (כנראה עשה לו איזה תיקון... רבי עקיבא אייגר שואל שם הרי יש דין שלא יושבים על קברים, איך זה יתכן). בין כך ובין כך, בין אם היה בין אם לא היה (ולא יהיה), הסיפור של בן סורר ומורה זה השיא של אי כיבוד הורים בתורה והרמב"ם מביא אותו בסוף, לאחר שאר כל דיני כבוד הורים. בכבוד הורים הרמב"ם מונה חמש מצוות – ארבע מצוות שממש קשורות לענין באופן ישיר, כבוד ומורא ואיסור קללה ואיסור הכאה, ואחר כך כותב גם את המצוה של בן סורר ומורה.

למה ציינו את זה? כי עוד יותר משייך את הסוגיא הזאת של "ארבעה צריכין הכרזה" לכבוד הורים. ידוע הכלל הגדול שהרבי תמיד מביא, ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", ואם יש כזה ספור כל כך עצוב וכל כך חמור של בן סורר ומורה, אז ודאי יש משהו הכי טוב שיכול לצמוח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – מבן הפוך, שמאד מכבד את האבא והאמא, כמו הרבי שאמרנו שאין לשער את כבוד ההורים שלו, שמזה צומח מלך המשיח.

פגם "הנסתרֹת" וגילוי "הנסתרת"

אחרי הדברים האלה, יוצא מאד מכוון שר' לוי'ק, שמתחיל עכשיו להסביר את כל הסוגיא של "ארבעה צריכין הכרזה" לפי הפנימיות, אומר שכולם על פי סוד נוגעים לאבא ואמא. אבא ואמא בספירות העליונות הם חכמה ובינה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – הם יה של שם הוי' ב"ה, ו-וה הם הבן והבת (או איש ואשה, חתן וכלה, כמו שנסביר). אומר שהכלל הראשון שצריך להבין שכל הפגמים כאן – ארבעה שצריכים להכריז עליהם, לגלות את הענין בכל עם ישראל, "וכל ישראל ישמעו ויראו" – זה פגם ב"נסתרֹת". צריך לגלות דבר ששייך בעצם לנסתר. אם יהודי פוגם בנסתרות, כתוב עליו "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי". זה חלק מהתיקון שלו, שאם פגמת בסתר צריך להודיע את זה ולהפרע ממך בגלוי, שזה בעצם לגלות את הנסתרות.

לגלות את הנסתרות זה כמו ששאלו את האריז"ל – איך אתה מגלה סודות עמוקים של הקבלה, שעליהם כתוב בספר הזהר הקדוש עצמו שזה "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ואתה מדבר על זה חפשי?! יש כמה וכמה תירוצים איך מגלים נסתרות, איך יש רשות. בכל דור ודור מגלים יותר נסתרות. הבעל שם טוב דבר על דברים לפני הצמצום, שאצל האריז"ל היו בגדר נסתרות. האר"י אומר שאני מגלה דברים, אבל יש מעליהם נסתרות – "גבֹה מעל גבה שֹמר וגבֹהים עליהם". הכל יחסי, כך בכל דור ודור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו. המגמה הסופית היא שהכל יהיה גלוי, הכל 'על השולחן' כמו שאומרים היום. הנסתרות בכל מקום הן אבא ואמא, הכל יחסית.

אי-כבוד הורים – פגם "הנסתרת"

ילד יודע שנולד מאבא ואמא, אבל איך הוא נולד – מה קורה בדיוק בין אבא ואמא – אמור להיות נסתר. אם ח"ו ילד עושה קלון, ההיפך מכבוד הורים, מה המקור לזה בתורה? הסיפור של חם וכנען בנו, שחם גילה את ערות אביו, את הנסתר של אביו, עד שבאו שם ויפת שקיימו את המצוה של כבוד אב והם הלכו "ופניהם אחֹרנית ואת ערות אביהם לא ראו" וכסו את ערות אביהם בשמלה. רואים שכבוד הורים זה לשמור על הנסתרות של ההורים. מי שפוגם בזה פגם בנסתרות, ולכן עליו נאמר "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי" – זה תיקון.

נאמר שהתיקון הוא גם לגלות את הקבלה בעצמה. התיקון של המסית, וכל הדברים הכי נוראים האלה – כולל בן סורר ומורה, שמיד מסמיכים אותו למסית ולא מחכים עד הסוף – הוא גילוי סודות הקבלה. מסית הוא הכלל, הוא הכי גרוע, כי זה היפך האמונה, לכפור באחד יחיד ומיוחד – זה נגד השותף השלישי והעיקרי ב"שלשה שותפים באדם". המסית הוא ישירות נגד הקב"ה. אבל אחר כך מיד רוצים להסמיך למסית את ה"בן סורר ומורה", ואחר כך צריך להבין שגם השנים הבאים – זקן ממרא ועדים זוממין – הכל פוגם באבא ואמא, כי הכל מדבר בדברים נסתרים. כך הוא פותח את ההסבר שלו.

הרדב"ז: הכרזה בדינים "זרים" (של הריגה על מה שלא נדמה כה חמור)

נוסיף משהו שלא כתוב כאן, ונסביר עוד יותר את מה שהוא מסביר: הרמב"ם מביא את הברייתא הזו להלכה, ופוסק ש"ארבעה צריכין הכרזה" כי בארבעה אלה כתוב בתורה "ישמעו ויראו". כותב על כך הרדב"ז בפירושו ליד החזקה לרמב"ם – משהו פשוט ומתקבל על הדעת, אבל חידוש שלו שלא היה כתוב קודם – מה מייחד את ארבעה הדברים האלה עד שצריכים לגלותם לכל עם ישראל? הוא משתמש במלה מיוחדת, "זר", ואומר שהדינים האלה הם ארבעת הדינים הכי "זרים" שיש בתורתנו הקדושה.

למה זה זר? כי הורגים מישהו – הכל זה משפט מות (גם ביחס לעדים זוממין, עיקר החידוש שבהם הוא שנהרגים אף על פי שהם לא הרגו, ומה שהרמב"ם פוסק שגם כאשר נתחייבו מלקות או ממון מכריזים, אין בדין מלקות או ממון כל כך חידוש ו"זרות" כמו בדין מות שלהם) – על מה שממבט אנושי, בעל-ביתי (שהוא היפך מדעת תורה), על לא דבר. הורגים מישהו שלא עשה כלום. ככה מסביר הרדב"ז. לגבי מסית – מישהו בא ואומר לך ללכת לעבוד עבודה זרה, ואתה לא מסכים איתו (יתכן שמהנהן כן-לא), אלא רק מכמין שני אנשים שישמעו מה שהוא אומר (וכלל גדול שלא צריך התראה במסית, בניגוד לשאר משפטי התורה – זה המקור של לשים האזנה, שמכמינים עדים). העדים מביאים אותו לבית דין וסוקלים אותו. הוא לא עשה כלום, וגם המוסת לא השתכנע, ולא רק שלא השתכנע אלא הביא עדים (אפילו הוא ועוד אחד זה מספיק). המסית לא עשה כלום, רק דיבר – אמר שלש מלים שלא יצא מהם שום דבר, שום עבודה זרה, שום השתחויה – וסוקלים אותו.

תיקון ההסתה – הסתה דקדושה

היות שהדבר הראשון הוא מסית, והסברנו ששמים לו האזנה, צריך לומר שכל הסוגיא הזו היא סוגיא של בירור מי המסית. יש גם היום שאומרים שמישהו מסית, השאלה למה הוא מסית. אם הוא בא ואומר בשקט בא נעבוד את הקב"ה – לא כמו שמקובל כאן בחברה – זה ה"לעֻמת זה" של מסית, בקדושה. בא נאמין במלך המשיח, שאו-טו-טו מגיע משיח, בא נאמין בארץ ישראל – שארץ ישראל שייכת לעם ישראל – יכולים להעמיד אותו לדין כמסית.

רואים שהכל מתחיל כאן בבירור המסית (מעניין ששני ה"מסיתים" המפורשים בתנ"ך, שנקראו בפירוש בשם "מסית" הם חזקיהו מלך יהודה, מי שראוי היה להיות מלך המשיח, וברוך בן נריה תלמידו של ירמיהו הנביא – "יחזקיהו מסית"[ג] "ברוך בן נריה מסית"[ד] = 1711 = חן במשולש, יש כאן הרבה חן אמת – גם היום, לדאבוננו, יש כאלה שחושבים שמי שמצטרף לחברה טובה נקרא "מסית").

הזרות בארבעת הדינים

אבל שוב, המסית אומר שתים-שלש מלים, שמים לו האזנה וסוקלים אותו. אומר הרדב"ז שזה משפט מוזר ביותר. מה לגבי הדבר השני בברייתא? בן סורר ומורה לא עשה כלום – הוא זולל וסובא, גנב קצת כסף מהאבא וקנה אוכל טוב ואכל בצורה מסוימת ושתה יין – וסוקלים אותו "על שם סופו". כאילו שיש לבית דין כאן רוח הקדש, התורה משתמשת כאן ברוח הקדש שלה, שאם לא תמית אותו זכאי בסוף תצטרכו להמית אותו חייב – ישב על פרשת דרכים, ילסטם את הבריות ויהיה רוצח בסוף. יותר כדאי להרוג אותו עכשיו ילד בן 13 שנה. כל ימי בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים, מגיל שלש עשרה עד שלש עשרה ושלשה חדשים. יש כזה דבר מוזר?! כך אומר הרדב"ז, שזה דין הכי מוזר שיש בעולם, שהורגים ילד בר-מצוה שלא עשה כלום (הראוי לחייב אותו מיתה).

מה הדבר השלישי? זקן ממרא – מה זה בסך הכל? אחד שבא לסנהדרין ואומר אחרת מהם, כי מחזיק עצמו יותר חכם ונבון מהסנהדרין. אפילו אם הם מורים להקל והוא מחמיר, ולא עשה שום דבר אלא רק הורה נגד דעתם – "ומת האיש ההוא... וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד". הוא אב-טיפוס בתורה של מי שמזיד ("והאיש אשר יעשה בזדון... ולא יזידון עוד"), אבל הרי סה"כ הוא לא עשה כלום, רק הביע את דעתו בתורה. הוא ת"ח מופלא, ואומר את דעתו בתורה, וח"ו אין פה שום שמץ של חוסר אמונה בתורה – הוא מאמין מאה אחוז בה', בתורה – רק שסובר כך וכך ולא מוכן לוותר על דעתו. כמו שאמרנו, יכול להיות שנותן הוראה יותר חרדית מהסנהדרין, שהם לקולא והוא לחומרא, ולא חייב שאף אחד יעשה כמו שהורה – על עצם הדבר שהורה כך מוציאים אותו להורג. זה גם דבר מוזר ביותר.

אחרון אחרון זה עדים זוממין – "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", "'כאשר זמם' ולא כאשר עשה". "לא הרגו – נהרגין, הרגו – אין נהרגין", כך אומר בריבי (שם של חכם שנגיע אליו, כי ר' לוי'ק מדייק בשמו) במסכת מכות. אם לא בצעו את המשפט, אם לא הרגו את זה שהעידו עליו, הורגים את העדים. אבל אם כבר בצעו את המשפט, והרגו את הנאשם על פי עדות שקר של העדים הזוממין, הם פטורין – הולכים הביתה. זה ההיפך הכי גמור של השכל – אם לא עשו הורגים אותם, ואם כן התבצע מה שרצו לא הורגים אותם. האם יש כזה דבר מוזר?! לכן, אומר הרדב"ז, ארבעת הדינים האלה הם הכי זרים ומוזרים בתורתנו הקדושה, ודוקא לכן צריך להכריז ולהביא את זה לידיעת כל הצבור, כל עם ישראל, שידעו מחומרת הדברים האלה.

ארבעה דינים שלא צריכים התראה (והקושי מדברי הרמב"ם)

יש אחרונים שאומרים שמה שמחבר את כל הדברים האלה יחד זה מה שהזכרנו קודם – שלא צריכים התראה. מסית לא צריך התראה, זקן ממרא גם לא צריך התראה, עדים זוממין גם לא צריכים התראה. אבל מה לגבי בן סורר ומורה? רש"י[ה] כותב שאינו צריך התראה גמורה כשאר עבירות שבתורה (רק שאביו ואמו מזהירים אותו בפני שלשה, והוא עובר בסתר לאחר זמן; לפי זה יש עוד צד השוה בן מסית לבן סורר ומורה, טעם להסמיכם, ששניהם עוברים "בסתר"), אבל הרמב"ם לא פוסק ככה. הרמב"ם פוסק שבן סורר ומורה צריך התראה כמו בכל שאר העבירות שבתורה. לכאורה זה מפיל את הסברא שהמכנה המשותף בין כל ארבעת הדברים הוא שלא צריכים התראה.

ובכל זאת, מה יהיה ההסבר של מי שסובר ככה? ההסבר הוא שההכרזה לכל עם ישראל היא בעצם במקום התראה. אם לא צריך להתרות לפני החטא הספציפי – אם כשמישהו בא להסית צריך להתרות בו, אז למה צריך להכריז כשזה קרה? אם לא צריך להתרות, בכל אופן צריך להביא את הענין לידיעת הצבור, שיש כאלה דברים אסורים שמי שעושה אותם חייב מיתה, לכן יש אחרונים שמסבירים שההכרזה כאן היא במקום התראה. אבל אם חייבים התראה אין שום סיבה בעולם להכריז – למה להכריז אם אתה צריך להתרות לפני המעשה בזמן אמת?! זה לכאורה מסביר הכל בצורה הכי טובה, אבל עדיין נשארת הבעיה לגבי בן סורר ומורה לפי הרמב"ם, שאומר שבן סורר ומורה כן צריך התראה.

הכרזת בן סורר ומורה – התראה להורים שיחנכו כדבעי

לכן יש מי מהאחרונים שמסביר את זה על פי דיוק בלשון הפסוק. בכל אחד מהפסוקים כתוב "ישמעו ויראו", אבל כל אחד כתוב טפה אחרת מהשני. לגבי בן סורר ומורה יש משהו יוצא מהכלל לגמרי. אצל כל האחרים כתוב איזה המשך ל"ישמעו ויראו" – או "ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (במסית) או "ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך" (בעדים זוממין) או "ולא יזידון עוד" (בזקן ממרא) – אבל אצל בן סורר ומורה לא כתוב כלום, "וכל ישראל ישמעו ויראו" סוף פסוק.

מה זה מלמד אותנו? כל השאר הם הכרזה שמשמשת התראה כללית (במקום התראה פרטית לפני כל חטא), אך כאן היות שלא כתוב "ולא יוסיפו" וכיו"ב, ורק כתוב "וכל ישראל ישמעו ויראו", הכוונה היא שזה לא מתיחס בכלל לבן סורר ומורה בפוטנציאל. אם היה כתוב "ולא יוסיפו לעשות עוד" וכיו"ב הפשט היה שההכרזה היא כדי לאיים על עוברי עבירה, שאף אחד לא יבוא ויעשה אותו דבר, כמו שעשה זה שנתחייב מיתה. אבל אם כתוב רק "וכל ישראל ישמעו ויראו" בלי שום תוספת הכוונה היא שאינו בא לאיים על בן סורר ומורה בפוטנציאל, אלא שההזהרה היא להורים לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך, שלא יהיה אף פעם כזה סיפור בישראל.

כלומר, מי שאשם בסופו של דבר זה ההורים. מתפרסם בכל העיתונות שהורים לקחו ילד – הרי אם אחד ההורים לא רוצים הילד לא נהרג – הביאו כאחד את בנם למשפט מות. חוץ מזה שהם ברצון מלא מביאים את הילד שלהם לסקילה, מי בסופו של דבר אשם בכל הסיפור הזה? הסברא כאן אומרת שמי שאשם זה ודאי ההורים בחינוך הלקוי שלהם. לכן, כשכתוב בסוף "וכל ישראל ישמעו ויראו" זה לא מתייחס לילדים, שלא יהיו בן סורר ומורה, אלא לכל ההורים של כל עם ישראל, שידעו לחנך את ילדיהם על פי תורה ומצוות (ואצלנו על פי תורה ומצוות וחסידות), שיגדלו ילדים יראי שמים, ילדים חסידיים. לכן כאן ההכרזה היא לא בשביל למנוע את הילדים מחטא, אלא כלפי ההורים. אבל שלשת האחרים זה במקום התראה.

סברת הר"ן בהכרזה בבן סורר ומורה ובזקן ממרא

עד כאן ההסבר הנ"ל, יש הרבה נגלה בסוגיא הזו, אבל לא נכנס לזה יותר מדי. בחידושי הר"ן גם משתמש בסברא הזו, שאצל בן סורר ומורה עיקר ההכרזה לא בשביל הילדים אלא בשביל הציבור המבוגר – "לא מפני היראה שלא יעשו בני אדם סוררים וממרים כמותם אלא טעם ההכרזה היא מפני העם שילמדו לבניהם המדות הטובות ושיהיו נוסרים לשמוע מצות אביהם ואמותיהם וכל אחד ואחד ישתדל בתוכחת בנו". כך הוא אומר גם לגבי זקן ממרא – הרי מעט שבמעט יהודים ראויים להגיע למדת זקן ממרא, ומה זה שנאמר "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד"? אלא הכוונה היא שהדברים נאמרו כלפי כללות הצבור "שידעו כל העם כח הקבלה מתורתנו הקדושה וכל החולק עליה אפילו המופלא שבב"ד כיון שהרבים חולקים עליו יש לו לחזור בדבריו ולהודות כדבריהם כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, והיינו דלא כתיב גבי זקן ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה שאין חשש מפני זקנים אחרים שיאמרו אלא כתב 'ולא יזידון עוד' ר"ל שלא יבוא שום אדם לחלוק על הקבלה האמיתית".

לפי זה נמצינו למדים צד שוה בין בן סורר ומורה לזקן ממרא (בלשון הר"ן הנ"ל הרבים של "סורר ומורה" הוא "סוררים וממרים", לשון זקן ממרא ממש – הזקן לוקח מהבן את צד הממרא שבו, הפגם במוחין דאמא כמו שיתבאר, והיינו בסוד "כונן שמים [תפארת, זקן ממרא כמו שיתבאר] בתבונה [בחינת 'אם אין דעת אין בינה', כמו שיתבאר]" – וממילא יוצא שקיימת תופעה של "חותם המתהפך" בסדר הברייתא הנ"ל – במסית ועדים זוממין, הראשון והאחרון, שבהם כתוב "ולא יוסיפו וגו'", ההכרזה היא לאיים על אחרים שלא יעשו במעשיהם, אבל בבן סורר ומורה וזקן ממרא, האמצעיים, אין ההכרזה כדי שלא יעשו אחרים כמעשיהם אלא לחנך את העם בכלל). נמצא שהסברא שסבת ההכרזה אצל בן סורר ומורה היא כדי לזרז את העם לחנך את הילדים כדבעי היא סברא של הר"ן, אחד מחשובי וגדולי הראשונים.

חשיבותה הנצחית של סוגיא שבפשטות לא נוהגת בזמן הזה

מכאן נבין כמה שהסוגיא הזו – שלוקחים ברייתא מגמרא סנהדרין (שאינה מופיעה בשו"ע כי הדין שבה לא נוהג בזמן הזה) ורואים שיש כאן סוגיות עצומות של חינוך, של יחס הורים וילדים (וביחס לזקן ממרא, לסברת הר"ן, חינוך כל העם כולו ליראת הכבוד מפני קדושת הקבלה ופסקי התורה שבעל פה "אחרי רבים"), מה שיכול למנוע את ביאת המשיח ומה שיכול להביא את המשיח. בשביל חסיד זה לא חידוש, כי הבעל שם טוב לימד אותנו שכל דבר בתורה נוגע לכל אחד בכל זמן ובכל מקום. הדברים האלה לא סתם שייכים, אלא דברים שעליהם העולם עומד, עליהם משיח עומד. אחרי כל זה נחזור לרבי לוי'ק.

סברת רבי לוי יצחק בקבלה מתאימה לסברות בנגלה (ובפרט לסברת הרדב"ז)

רבי לוי'ק אומר שהמכנה המשותף של כל הדברים האלה הוא שהם פוגמים באבא ואמא. הרדב"ז אמר שהמכנה המשותף הוא שמדובר בדברים זרים, שלכאורה האדם לא עשה כלום והורגים אותו על לא כלום. הסברא השניה המופיעה בדברי האחרונים הוא שהמכנה המשותף הוא שההכרזה היא במקום התראה. אבל כאן רבי לוי'ק פותח במכנה משותף על פי קבלה. הבאנו את שתי הסברות האחרות כדי להשוות לדבריו, שמסתדרים הכי טוב עם דברי הרדב"ז (וגם לסברא השניה עולה יפה שמדובר כאן בפגיעה ב"הנסתרֹת" דוקא, ששם לא שייך להתרות באופן פרטי מראש, שהמעשה – גם מה שנראה כחלק הגלוי שלו – הוא בעצם נסתר מן העין, ודי שיהיו עדים בשעת מעשה על מנת לחייב את הנאשם, הרי ענין העדים הוא לגלות את הדבר הנסתר בעצם, וכמו שיתבאר). מתוך דברי רבי לוי'ק נבין טוב יותר את מה שכתב הרדב"ז (שדרך אגב היה מקובל גדול).

הוא כותב שמדובר כאן בארבעה דברים שקורים בתחום הנסתר, הכל פוגם ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו". כעת סברת הרדב"ז מאד מובנת – "והנגלֹת לנו ולבנינו" אלו דברים שמתיישבים בשכלנו ודעתנו, ואילו "הנסתרֹת להוי' אלהינו" זה מה שה' אומר לנו אף שנשמע לנו מאד מוזר (לפי שכלנו האנושי, שבשרש העליון ביותר היינו מוחין דז"א, אבל לא מוחין בעצם, וד"ל). היא הנותנת, בגלל שהדינים האלה פוגמים בנסתרות, ב-יה של שם הוי'. אחרי שהוא אומר את הכלל הגדול הזה, שמה שמחבר את ארבעת הדברים – מסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא, עדים זוממין – הוא שכולם פוגעים דוקא בנסתרות. אחר כך הוא מאריך לפרט אצל כל אחד ואחד איך בדיוק זה פוגם.

ב. סוד הכרוז

כוונת כרוז בחכמת הגימטריא

לפני שהוא מפרט הוא כותב כדרכו כוונה. כמו שגדול בקבלה ובחסידות וגם בנגלה, אז כדרך הגדולים בין המקובלים יש לו הרבה מאד גימטריאות מקוריות שלו (יש מקום אחד בזהר שכתוב שחכמת הגימטריא היא שביעית מכל התורה כולה; אנחנו יודעים שיש פרד"ס התורה, ארבעה רבדים, אבל יש מקום אחד שכתוב שהתורה מתחלקת לשבעה מקצועות, שבע חכמות בתוך התורה, ואחד משבעת המקצועות הוא חכמת הגימטריא).

פותח במשהו מאד יפה: אומר שסוד ההכרזה הוא דוקא לגלות דבר נסתר. המלה שצריך לנתח ולהתבונן בה היא המלה "כרוז" – זה לשון חז"ל בכל מקום, שיוצא כרוז. הוא פותח את כתבי האריז"ל ומחפש (ומיד מוצא, כי יודע הכל) כוונה למלה כרוז. אין באריז"ל כוונה ל-הכרזה – גימטריא, מספר בפני עצמו שגם אפשר להתבונן בו[ו] – והמושג שכתוב בקבלה הוא כרוז.

צירופי זכור-כרוז-רכוז בחב"ד

כרוז צירוף אותיות זכור (כמו "זכור את יום השבת לקדשו") ורִכוז. רכוז הוא בדעת, זכור בחכמה, כרוז בבינה – כל שלשת המוחין. זה דוגמה יפהפיה של חב"ד. זכור הוא מח החכמה. כרוז, לגלות את הנסתר, להוציא קול, זו פעולה של אמא (בפרטיות בתוך החב"ד). רכוז הוא כמובן פעולת הדעת. כתוב שאם אדם לא מרוכז לא יכול להתקשר ולהתחבר למשהו, וממילא לא יכול להוליד מהמוחין רגש אמיתי בלב, ואם נדמה לו שמוליד – זה הכל דמיונות שוא, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא.

כרוז – יחוד עב קסא (אבא ואמא)

שוב, פותחים את כתבי האריז"ל, מה הכוונה של כרוז?

הנה כרוז הוא מצד או"א כמ"ש במאורי אור בערך כרוז, וביאיר נתיב שם: כרו"ז גי' ע"ב קס"א - סוד או"א ע"ש.

הוא כותב שהגימטריא היא 233, ואצל האריז"ל כל גימטריא היא חיבורי שמות קדש. 233 זה חבור שני שמות ה' – עב ו-קסא. עב היינו הוי' במילוי יודין (יוד הי ויו הי) – המילוי הכי גדול, שכנגד אבא – ו-קסא היינו (בדיוק אותו דבר, בשם אחר) אהיה במילוי יודין (אלף הי יוד הי). הוי' הוא שם של אבא ואהי' שם של אמא. כמובן, הכוונה הזו היא היא הכוונה של זכור והיא היא גם הכוונה של רכוז, וגם הכוונה של "עץ החיים" העולה אותו מספר (כמו גם הבטוי אור הוי' ועוד, והוא מספר ה"אהבה" ה-13, אהבה), כאשר ד פעמים "עץ החיים", ד פעמים כרוז (של ארבעה צריכין הכרזה) = "עץ הדעת טוב ורע" כנודע (והיינו כמו שיתבאר לקמן שבכל אחד מהארבעה שצריכין הכרזה יש ממד של זנות, בסוד חלק הרע של עץ הדעת טוב ורע, ואילו התיקון של הארבעה הוא בבירור כל הטוב מהרע, שלא יישאר רע רק טוב, בסוד "כולם בחכמה [או"א עילאין] אתברירו", ולבסוף האכילה [בחינת אבא כדלקמן] מעץ החיים, וד"ל)[ז].

כרוז ההורים – להחזיר את הילדים בתשובה

מה למדנו מזה? שהכרוז יוצא בעצם מהמוחין, מאבא ואמא. עוד יותר מזה, כתוב בכתבי האריז"ל (ראה יאיר נתיב שם) שהכרוז בכל מקום הוא מה שאבא ואמא מכריזים להשיב בתשובה את הילדים שלהם. הלשון היא "להשיב בתשובה". זה עוד יותר משמעותי, ובפרט לזמן הזה – כתוב שמט"ו באב מתחילה כתיבה וחתימה טובה לשנה הבעל"ט, כבר מתחיל אלול ועשי"ת וכו'.

מי מכריז על התשובה? אבא ואמא. סתם תשובה בקבלה, בספר הזהר הקדוש, זה אמא. לכן אמרנו שסתם כרוז – ביחס ל-זכור ו-רכוז – זה אמא (אלול = בינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו", השופר של ראש השנה רומז לקול שיוצא מיסוד אמא, ביום הכפורים נאמר "לפני הוי' תטהרו", טהרה היינו מצד אור אמא, אחר כך הסכך של הסוכה היינו מקיפים דאמא). אבל זה לא אמא לבדה, אלא צריך להיות יחוד של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כתוב ש"אבא אומר ואמא עושה" – האבא נותן את הרעיון להכריז שכולם יחזרו בתשובה, ומי שמכריזה בפועל היא האמא. אבל הכרוז יוצא מיחוד אבא ואמא.

זה עוד דבר גדול, שתפקיד אבא ואמא בכל מקום הוא להכריז על התשובה, להכריז שכל הילדים יחזרו בתשובה. כולנו, כל עם ישראל, ילדים, יש לנו אבא ואמא, שכבודם הוא קודם כל לציית להם, וענינם של אבא ואמא להכריז על התשובה. "שובו בנים שובבים" יוצא מיחוד זה של אבא ואמא, כך כתוב בכתבי האריז"ל. [ומבואר בדא"ח ש"ימינך פשוטה לקבל שבים" היינו חסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך ומשם נמשך דרך החסדים דאמא דוקא, אך בהשראת אור אבא, מטה מטה לקבל את הבנים החוזרים בתשובה. הערך הממוצע של ד תבות "ימינך פשוטה לקבל שבים" = הורים, הכל בא מכח ההורים, אבא ואמא, ובפרט התשובה והקבלה בתשובה הן מצד אמא כנ"ל (בכתבי האריז"ל מובא בפשטות שב"ימינך פשוטה לקבל שבים" צריך לכוון ליחוד חסד, הוי' בניקוד סגול, ובינה, ודוק).]

תשובה וגאולה – התגברות על פער הדורות

אם כן, רואים שיש כאן ארבע דרגות של כרוז, ארבע דרגות של קריאה לכל עם ישראל לעשות תשובה. דוקא על רקע כל אחד מהדברים האיומים האלה יש הזדמנות להוציא כרוז לכל עם ישראל לעשות תשובה, וזה בא מאבא ואמא. לכן הכל כאן קשור לכבוד הורים. כמו שאמרנו, כבוד הורים מתחיל מזה שהדור הצעיר – יש פער דורות – מתייחס בכובד ראש למה שאומרים הזקנים ומציית. "שאל אביך ויגדך", וזו גם המסורת של תורתנו הקדושה. האברבנאל כותב שכל מצות כבוד הורים היא כדי להעביר את המסורת מדור לדור, "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" – בלי זה אין תורה בעם ישראל. ידוע שתורה היא לשון הריון, לשון הורים. מה בכלל המסר של הגאולה? אליהו הנביא בא לחבר בין הדורות, להתגבר על הפער שבין הדורות, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" – זו בשורת הגאולה. הכל מתחיל וקשור עם ארבעת הדברים האלה שצריכים להכריז עליהם, והכרוז יוצא מאבא ואמא.

כרוז באחורים – כפולת כרוז (תופעה נדירה)

כל זה רקע להסביר גימטריא מקורית מאד שעושה ר' לוי'ק:

והנה כרו"ז באחוריים כ' כ"ר כר"ו כרו"ז מספרו ג' פעמים כרו"ז, א"כ כרוז ואחוריים דכרוז הוא ד' פעמים כרו"ז, זהו מה שיש ד' כרוזים - במסית, בבן סורר ומורה, בזקן ממרא ובעדים זוממין.

יש צורת חישוב של מלה באחוריים – אות ראשונה, שתי אותיות, שלש אותיות וכו' (יש שלטים שרואים את הדבר הזה בראש כל חוצות על פי השם "נחמן", ובקבלה זה נקרא 'אחוריים'). אחוריים זה לא פנים, זה פחות טוב מרק לומר את המלה עצמה. זה כנראה לא כל כך ידוע לאותם חסידים שכותבים נחמן באחוריים, כי זה הרי צד האחור שלו ולא צד הפנים שלו. נקח את המלה כרוז ונעשה אותו דבר – זה מה שרבי לוי'ק עושה בתחלת הביאור שלו – כ כר כרו כרוז. כנראה שכך הכרוז באמת יוצא מאבא ואמא.

אין כמעט דוגמה בכל לשון הקדש שהצורה של האחוריים תצא כפולה מדויקת של המלה המקורית. לדוגמה, האחוריים הכי חשוב בתורה זה שם הוי' באחוריים, שעולה 72 – זה לא כפולה של 26. תנסו עם עוד מלים, עם כל השמות של אנשים כאן (לדוגמה: נ נח נחמ נחמן = 354, אין זה כפולה של 148 = נחמן) – מאד נדיר, כמעט בלתי אפשרי שצורת אחוריים תצא כפולה מדויקת של המלה המקורית. אבל במלה כרוז זה יוצא – באחוריים עולה 699 = ג"פ כרוז. כלומר, כרוז באחוריים זה בעצם שלשה כרוזים.

שוב, תופעה כזו היא נדירה ביותר. הפנים של הכרוז הם הכרוז בפני עצמו – כרוז – והאחור שלו יוצא באופן פלאי שלש פעמים עצמו. אז אם אני מתבונן בכרוז פנים ואחור, כמו שני צדדים של המטבע, כולו יחד עולה ד"פ כרוז. הוא אומר שלפי רמז זה "ארבעה צריכין הכרזה".

כרוז עיקרי (במסית) ושלשה כרוזים הנכללים בו

זה שכל הארבעה צריכים הכרזה וזה ד"פ כרוז, פנים ואחור של המלה כרוז, אומר על פי פשט שיש כרוז אחד שהוא הפנים-העיקר וכל שלשת האחרים זה האחור (את זה הוא לא אומר). לעניננו, כנראה שהעיקרי הוא המסית (החת"ת של היום), הפגיעה בה' עצמו (מה שאין כן האחרים, כמו שיתבאר) ושאצלו כתוב במפורש "בסתר" לרמוז על הפגם בנסתרות, וכל שלשת האחרים – בן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין – הם כרוז בצורת אחור שכולל ג"פ כרוז (נמצא שיש "וכל ישראל" בפנים ו"וכל ישראל" "וכל העם" "והנשארים" באחור, ודוק).

יש עוד רמז מובהק: המלה "מסית" לא מופיעה בפרשה (רק אצל יחזקיהו וברוך בן נריה כנ"ל), הפרשה פותחת "כי יסיתך", יסיתך = 500 (הערך הממוצע של 5 האותיות = 100, י פעמים י). לקמן יובא הרמז שהארבעה שצריכין הכרזה – מסית בן סורר ומורה עדים זוממין = 2000, נמצא שהערך הממוצע שלהם הוא 500 = יסיתך, ללמד שהוא בעצם כולל את הכל, ודוק. זה הרמז הראשון שפותח בו, משהו יפהפה.

יחס מסית ושלשת האחרים – "שלם וחצי" (בתבות ואותיות)

ועוד רמז מובהק ש"הכל הולך אחר הפתיחה", דין מסית, ושהוא העיקר ובחינת הפנים ביחס לשלשה האחרים: במסית נאמר "וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך", יש כאן 11 תבות ו-47 אותיות – זמ אותיות ו-זמ במספר קטן (שהוא זד) תבות (ועיין לקמן אצל עדים זוממין בסוד זמ בגימטריא הוי' אהיה, אבא ואמא). והנה אצל בן סורר ומורה נאמר "וכל ישראל ישמעו ויראו", 4 תבות ו-18 אותיות, אצל זקן ממרא נאמר "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד", 7 תבות ו-28 אותיות (בשני הנ"ל יחד יש ז-ד תבות), אצל עדים זוממין נאמר "והנשארים ישמעו ויראו ולא יספו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך", 11 תבות ו-48 אותיות – ב-ג האחרונים, שבבחינת אחור ביחס למסית, יש 22 תבות ו-94 אותיות, נמצא שבפנים יש 11-47 ובאחור יש 22-94, יחס של "שלם וחצי", בסוד מדות קדש הקדשים, החצי, ביחס למדות הקדש, השלם, וד"ל (הכל בסוד הנ"ל של זד זמ = חן. עיקר גילויי שני השערים זד זמ הוא בזקן ממרא ובעדים זוממין, יחוד תפארת-יסוד דאבא ואמא, יחסית "הנגלֹת" שב"נסתרֹת", כמו שיתבאר, אך כאן מתגלה שהכל מושרש במסית, הראשון והעיקר, דוקא).

כרוז פנים ואחור – דעת התוספתא

[להשלמת הענין דחכמת החשבון נעיר שאם צורת האחורים של מלה יוצאת כפולה של המלה עצמה, כמו בדוגמה של המלה כרוז, אזי גם צורת ה"פנימיים" – הצורה של הפחתת אותיות המלה אחת לאחת – תהיה כפולה של המלה המקורית, היות שלפי הכלל הידוע בזה כל מלה ב"פנימיים" וב"אחוריים" יחד עולה כפולה של המלה המקורית פעם אחד יותר ממספר האותיות של המלה. ולפי הדוגמה של המלה כרוז, צורת הפנימיים: כרוז רוז וז ז = 466 = כרוז כרוז, ב"פ כרוז (הפנימיים והאחוריים יחד = ה פעמים כרוז, ה היינו אחד יותר מ-ד, מספר האותיות של המלה כרוז כנ"ל).

נמצא שביחד עם הפנים הפשוט, המלה כרוז עצמה, יש כאן ס"ה ו פעמים כרוז. והרמז הוא שבתוספתא נאמר שגם מדיח וגם נביא השקר צריכין הכרזה, סך הכל ו צריכים הכרזה, היינו הרמז של ו פעמים כרוז כאשר השנים הנוספים בתוספתא הם בסוד צורת הפנימיים של המלה כרוז, צורה שאינה שכיחה בכתבי האריז"ל, וכן לכאורה הקביעה של ו צריכין הכרזה (אף שהתוספתא אינה נוקטת בפירוש במספר) הוא דבר תמוה ביותר, הרי רק ארבע פעמים כתוב בתורה הלשון "... ישמעו ויראו" כנ"ל, וכמו שהרמב"ם מציין בהלכה (ויש לומר שבזה שולל הרמב"ם את דעת התוספתא, ודוק), אבל ראה ברי"פ פערלא שמסביר שהתוספתא סוברת שמדיח ונביא השקר כלולים, לענין זה, במסית, ששניהם בעצם מסיתים נגד ה' ותורתו יתברך. והנה, הדבר יוצא כפתור ופרח שסוד ה"פנימיים", תוספת עוד שני כרוזים, נכלל בעצם ה"פנים" שכנגד המסית כנ"ל, ודוק היטב.]

ג. מסית

הבנת התיקונים מתוך הפגמים

אחר כך הוא מסביר מה הסוד של כל אחד מהם בפרט, איך כל אחד מהם פוגם באבא ואמא. הוא לא כותב את התיקונים, אבל מתוך הפגמים נוכל להבין בדרך ממילא, בצורה פשוטה, מהם התיקונים, ואיך אפשר להגיע מזה ל"כיתרון האור מן החשך" – שדוקא מהדברים האלה, הנוראים והמוזרים והנסתרים, אפשר ללמוד איך לזרז את ביאת משיח צדקנו, איך להצמיח את ה"צמח שמו ומתחתיו יצמח", צמח = מנחם, הבן של האבא שאנחנו יושבים לכבד כאן, רבי לוי'ק.

מסית – פגם ב"אנכי" ו"לא יהיה לך"

הוא הולך לפי סדר הברייתא:

והוא כי כל אלו הד' פוגמין באו"א, מסית לעבוד עבודה זרה הוא שמסיתו לעבור על הדברות אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענום - אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי שהם לנגד חו"ב, אנכי - חכמה, לא יהיה לך - בינה, זהו ששמענום שתים, והם אחת, כי או"א הם תרין רעין דלא מתפרשין. וזהו מה שמסית - מסית בסתר כמ"ש כי יסיתך כו' בסתר, כי או"א הם בחי' סתר - כמ"ש הנסתרות לה' אלקינו שקאי על או"א. (ולכן עונש מיתתו הוא בגלוי, שמכריזין עליו, היפך מה שהוא רצה להסית בסתר, ועל דרך כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי).

הוא אומר שמסית פוגם בשני הדברות הראשונים של עשרת הדברות. הוא אומר שכל ארבעת הדברים פוגמים ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו", אבל רק במסית כתוב בפירוש שהעבירה נעשית בסתר. זה עוד סימן די מובהק שהוא הכלל כאן של כל הדברים שעושים אותם בסתר.

נשים לב לעוד תופעה לשונית: המלה מסית באה משער סת – תחלת שרש סתר (ואילו בבן סורר ומורה, השער סר הוא אותיות סר של סתר, די"ל שהוא עיקר השער של השרש סתר, וכנ"ל, אך בכל זאת המלה "בסתר" אינה מופיעה בפירוש אצל בן סורר ומורה, אלא דוקא אצל מסית). אז המסית הוא בעצם בסתר. במה הוא פוגם? כל שלש המלים שהוא אומר – נלך נעבוד פסל, או כל שלש-או-יותר מלים אחרות באותה משמעות – פוגמות וסותרות את הדבר הראשון, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ואת הדבר השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וגו'".

"אנכי" ו"לא יהיה לך" – פרצופי אבא ואמא

כתוב בתניא ששני דברות אלה כוללים את כל התורה – "אנכי" כולל כל רמח מצות עשה ו"לא יהיה לך" כולל כל שסה מצות לא תעשה. אבל כאן כותב לפי סוד ששרש שני הדברות הראשונים הוא בחכמה ובינה – "אנכי" בפנימיות אבא ו"לא יהיה לך" בפנימיות אמא. כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת" – "ראים" כנגד אבא ו"קולת" כנגד אמא. על איזה דברות בפרט כתוב "ראים את הקולת"? שני הדברות הראשונים ששמענו ממש "מפי הגבורה", מפי ה' בכבודו ובעצמו, ועל כך כתוב "וכל העם ראים את הקולת", שיש יחוד אבא ואמא בחוית שמיעת שני הדברות האלה מפי הגבורה (היינו כח העצמות – "אנכי מי שאנכי", המכונה "גבורה" כמבואר בדא"ח בפרט בכתבי רבי אייזיק מהומיל זצ"ל – לשאת הפכים. אנכי מי שאנכי = נושא הפכים). המקור של הדבר הראשון "אנכי" הוא אבא והמקור של הדבר השני "לא יהיה לך" הוא אמא.

אמרנו שלכל ילד אומרים – בתחלת ספר משלי, מפי החכם מכל אדם – "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". לפי זה, מהאבא שומע ולומד "אנכי הוי' אלהיך" ומהאמא שומע ולומד "לא יהיה לך אלהים אחרים", לא לשחק עם פסלים, לא לשחק עם דברים מסוכנים ואסורים. אם כן, המסית פוגם באבא ואמא הרומזים לשני הדברות הראשונים של עשרת הדברות.

"אנכי" ו"לא יהיה לך" בדבור אחד נאמרו

מאד חשוב שמקשר לעשרת הדברות. על עשרת הדברות כתוב "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", ובדרך כלל מפרשים על "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". אי אפשר להבין איך אפשר לומר שני דברים אלו יחד, וזה "אחת דבר אלהים וגו'". אבל רבי לוי'ק אומר שהשרש של זה הוא "אנכי" ו"לא יהיה לך", שנאמרו מפי הגבורה יחד כאחד ממש, ואחר כך התפרט באזניים שלנו כשני דברים – "אנכי", שרש כל רמח מצות עשה, ו"לא יהיה לך", שרש כל שסה מצות לא תעשה. אבל מצד אלקים זה "אחת דבר אלהים"[ח].

איך רואים את הסוד הזה בעשרת הדברות? שכל דבר קובע פרשיה לעצמו, וזה לעכובא, וב"לא תחמד" יש אפילו שתי פרשיות, ואילו שני הדברות הראשונים הם פרשיה אחת. גם בטעמים, בטעם עליון זה ודאי פסוק אחד, ובטעם תחתון יש מחלוקת האחרונים ממש איך צריך לקרוא. אבל זה כתוב כפסוק אחד, כלומר כפרשיה אחת, לכן על זה נאמר "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". "עז" זה תורה, וכח העז הוא שה' אומר דבר אחד ובאזניים שלנו זה נשמע שני דברים. התופעה הזו מתחילה מעשרת הדברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך"[ט].

חינוך מתוקן – "קול אחד" בנסתרות שנשמע כשני קולות בנגלות

איך מסביר רבי לוי'ק? הוא אומר שבכל תופעה של גילוי מאבא לבנים זה עובד ככה – כלל גדול בתורה. שאבא ואמא "זיווגיהו תדיר", הם תמיד מזווגים יחד. זה עוד סיבה להסמיך בן סורר ומורה דוקא למסית, כדלקמן, כי יוצא מאבא ואמא קול אחד בלבד. זה מוסר השכל מידי ומובהק של חנוך ילדים. המוסר הכי גדול שיוצא מכאן, משהו פשוט אבל עיקר שבעיקרים, שבשביל שהאבא והאמא יכריזו לעשות תשובה צריך שיצא ביניהם קול אחד. אבל כמה שזה קול אחד, ברגע שיורד לתחום הזו"נ – לתחום הז"א – הבן שומע את זה כשני קולות. כלל גדול בתורה שב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" "אחת דבר אלהים", אבל ברגע שזה יורד ללב, יורד למדות, זה כבר "שתים זו שמעתי". זה כלל גדול בנוגע ליחס בין "הנסתרֹת" לבין
"הנגלֹת". זה מופיע כאן בהסבר הראשון שלו, בדין מסית, שמסית הוא כנגד אבא ואמא – פוגם באמונה של אבא ואמא.

מסית – פגם באמונת אבא ואמא

כמו שנסביר בהמשך, אחרי שהוא מסביר את כל ארבעת השלבים כאן הוא מסביר איך כל אחד נוגע לאבא ואמא, אבל לא עושה סדר ביניהם. את זה אנחנו נצטרך לנסות לעשות. ברור שהסדר בתוך אבא ואמא גופא הוא סדר יורד. זה כנראה דבר כל כך פשוט שהוא לא צריך לומר. כלומר, במסית הפגם באבא ואמא הוא באמונה של אבא ואמא, בכתר שלהם. כל הפגמים כאן הם באבא ואמא, אבל המסית הוא בשרש הכי גבוה שלהם.

כמו שאמרנו לעיל, המסית הוא נגד השותף השלישי שיחד עם האב והאם, הקדוש ברוך הוא, שכנגדו מדבר המסית. בפרשת מסית יש רמזים ברורים המשייכים אותו לאבא ולפגם באמונת אבות: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך", ופירש"י:

"אחיך". מאב. "בן אמך". מאם. "חיקך". השוכבת בחיקך ומחקה בך אפקיד"א בלע"ז, וכן מחיק הארץ מיסוד התקוע בארץ. "אשר כנפשך". זה אביך, פירש לך הכתוב את החביבין לך ק"ו לאחרים. "בסתר". דבר הכתוב בהווה שאין דברי מסית אלא בסתר וכן שלמה הוא אומר 'בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה'. "אשר לא ידעת אתה ואבתיך". דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף העובדי כוכבים אין מניחין מה שמסרו להם אבותיכם וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך.

אח מאב, אח מאם, אשת חיקך, אביך (כנפשך ממש, הקירבה העצמית ביותר) הם כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, כאשר אחרון אחרון חביב (אח מאם חביב מאח מאב, הרי אבא יסד ברתא, ה תתאה שבשם, ואמא ברא, ו שבשם), ודוק. מכאן שהמסית ה'עצמי' ביותר (הקשה ביותר לקיים בו "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל ולא תכסה עליו. כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל הוי' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים") הוא האב בעצמו. ובמה הוא מסית? "בדבר שהוא גנאי גדול לך שאף העובדי כוכבים אין מניחין מה שמסרו להם אבותיכם וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך". ההסתה פוגמת קודם כל במסורת אבות, דהיינו בכתר דאבא עילאה כנ"ל (וגם אם האב בעצמו הוא המסית, הוא זה שפוגם במסורת אבות, הוא פוגם באבא שלו וכו' עד לאברהם אבינו הראשון, והיינו סוד כתר דאבא דוקא, וד"ל).

ארבעת הפגמים – נגד ה', נגד ההורים, נגד חכמי ישראל, נגד אחיו היהודי

אם כבר אמרנו את זה, נראה איך הכל מכוון: מסית הוא נגד הקב"ה, בן סורר ומורה נגד אבא ואמא פשוטו כמשמעו, זקן ממרא נגד חכמי ישראל (נגד הסנהדרין, הממסד התורני של עם ישראל), עדים זוממין נגד "ואהבת לרעך כמוך" (כשמישהו בא להעיד שקר על מישהו ולחייב אותו מיתה), נגד "אחיו" בלשון הפסוק – "שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". [באחיו לאחיו = כבוד (ב-ל) אב ואם (אחיו אחיו), ללמד ששרש הכל הוא כבוד אב ואם, מי שלא מכבד את ההורים עלול לבוא לידי עדות שקר באחיו (ברגע שמזלזל בכבוד הוריו אין חיי אדם חשובים בעיניו), ומתאים להנאמר בתנא דבי אליהו[י] שמי שאינו מכבד את הוריו כאילו מעיד שקר, עובר על הדבר התשיעי "לא תענה", כל ימיו (וכן על שאר הדברות שבלוח השמאלי, לאחר "כבד את אביך ואת אמך" שבסוף הלוח הימני, וכנ"ל שללא כבוד הורים אין חיי אדם, לא אשתו ולא רכושו, חשובים בעיניו – ללמד שערך קדושת החיים וכו' בא מההורים ומהמצוה לכבדם), ודוק.] רואים כאן על פי פשט שכל אחד מהדברים הוא נגד מישהו, וזה בהדרגה – נגד הקב"ה בכבודו ובעצמו, נגד ההורים בעצם, נגד חכמי ישראל (הסנהדרין, הגוף המחוקק), נגד אחיו היהודי.

ד הפגמים: אמונה, דעת, תפארת ויסוד דאבא ואמא

נאמר את הכלל שיסביר את זה: הכל פוגם ב"נסתרת", הכל דברים מוזרים. המסית, כמו שאמרנו, פוגם באמונה בתוך אבא ואמא גופא – פוגע בכתר שלהם. בן סורר ומורה פוגע בדעת של אבא ואמא, זקן ממרא פוגע בתפארת של אבא ואמא, כמו שנסביר, ועדים זוממין ביסוד שלהם. הכל יורד בקו האמצעי – כתר-דעת-תפארת-יסוד של פרצופי אבא ואמא.

סדר זה מתקבל טוב לפי שינויי הלשונות: בכתר ובדעת, מוחין, נאמר "וכל ישראל", ישראל אותיות לי ראש כנודע. בתפארת נאמר "וכל העם" – סוד "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", יצירה היינו כנגד ספירת התפארת כנודע, וכן העבודה של "תהלתי יספרו" היא העבודה של ספירת התפארת, ודוק – כללות העם בתפארת ז"א (והנה, רש"י במשנה דסוגיא הנ"ל בסנהדרין כתב "וכל ישראל" אצל זקן ממרא, וכן כתב הרמב"ם בספר היד בהלכות ממרים הנ"ל, ותמה עליהם הרש"ש בגמרא שם וכתב שנפל טעות סופר גם ברש"י וגם ברמב"ם, ואין זה חלק כמובן. ויש לומר על דרך הפנימיות שבאו לרמוז לסוד "משה מלגאו ויעקב מלבר", שהדעת היא נשמת התפארת, והעם סתם היינו עם ישראל, לי ראש, דוקא, בחינת "תפארת ישראל", בחינת ישראל זוטא, ודוק). ביסוד נאמר "והנשארים" וכמו שנדייק לשון זה בהמשך[יא]. הפוגם בישראל, במוחין דאבא ואמא דינו סקילה וכו', ודוק. זה יהיה המבנה הסופי של כל הסוגיא שיוצאת מהתורה של רבי לוי'ק כאן:

ד. בן סורר ומורה

הדבר השני הוא בן סורר ומורה, שהוא ממשיך להסביר בפירוט (עם פרטים רבים בסוגיא):

וכן בן סורר ומורה פוגם באו"א שהם אביו ואמו, כמ"ש איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, איננו שמע בקלנו. (ומתחלה כתיב בקול אביו ובקול אמו שהם ב' קולות, קול לאב בפני עצמו ולאם בפני עצמה, וכתיב בקול מלא ו', ואח"כ כתיב בקלנו לשון יחיד חד קל וחסר ו', כדאיתא בסנהדרין דף ע"א ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר בקלנו, ומדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין, ועיין בפרש"י שם. והיינו על דרך אחת דבר שתים זו שמעתי, והיינו הבן עצמו הוא על דרך בחי' ז"א שהוא בן לאו"א, הנה בערך מה שהבן ז"א שומע הקולות דאו"א בערכו הם ב' קולות, כמו שתים זו שמעתי, ובערכו הם קול מלא ו', כי בז"א הוא קול מלא ו' - קלא דאשתמע, ועיין בזוה"ק פ' ויגש דף ר"י ע"א. אבל האב ואם כשאומרים איננו שומע בקלנו כמ"ש ואמרו כו' איננו שמע בקלנו, הנה האב ואם בערך עצמן דהיינו או"א בערך עצמן, הם תרין רעין דלא מתפרשין, בחי' אחת דבר אלקים, ולכן הם אומרים בקלנו חד קל, והוא קל חסר ו', כי הוא קלא פנימאה דלא אשתמע שהוא באו"א, ועיין בזה"ק פ' בראשית דף נ', (והוא בחי' דעת עליון המייחד או"א, שדעת עליון, אינו בחי' ו' אלא א', כידוע במ"ש כי אל דעות ה', כי אינו מתפשט, ועיין בלקוטי תורה להאריז"ל פ' שמות בפסוק כי סר לראות). ולכן גם ומרה שהאב ואם אומרים, כתיב ומרה חסר ו', משא"כ בהבן עצמו כתיב מתחלה ומורה מלא ו'.

והם אומרים זולל וסבא, זולל הוא באכילה, ואכילה הוא בחכמה (כמ"ש בפע"ח בכוונת פורים, ועיין בתורה אור בהביאור דכמעשה לבנת הספיר בפי' ויאכלו וישתו). זהו זול"ל מספר חכמ"ה, שפוגם באב דחכמה בחי' אכילה. סב"א גי' ס"ג, דבינה שפוגם באם דבינה בחי' שתיה.

וצריכים להיות שוין בקול ובמראה ובקומה, הוא כי או"א עלאין הם כחדא נפקין, פי' שהם שווין בקומתן כמ"ש בע"ח שער או"א פ"ז בד"ה ה' חלוקים יש בין או"א לזו"ן ע"ש, זהו שהם שוין בקומה. ואו"א עלאין אחר התיקון היו תמיד פנים בפנים שע"ז איתמר וכחדא שריין כמש"ש, זהו שהם שוין במראה - הוא במראה פניהם שמסתכלין זה בזה בפניהם, (וסימנך פנ"י גי' חכמ"ה בינ"ה במכוון). ואו"א זיווגם תדיר שע"ז אתמר ולא מתפרשין כמש"ש, הוא ענין ששוין בקול, כי זיווג או"א עלאין הוא זיווג חיך וגרון, אהח"ע דגרון באימא, וגיכ"ק דחיך בחכמה, ומשניהם יוצא הקול, וזהו בקלנו, קלנ"ו הוא מספר מ"ו דמלוי ע"ב דחכמה וק"מ דמלוי קס"א דבינה. (והוא זולל שפוגם בחיך יטעם אוכל דחכמה, וסבא שפוגם בגרון הנכנס לתוכו יין דבינה, כמאמר ימלא גרונם של ת"ח יין).

ונלמד מראה וקומה מקול, כי הקול שוה - הוא מה שזווגייהו תדיר דלא מתפרשין. הנה מקודם לזה הוא מה שמסתכלין זה בזה בפניהם, ומקודם לזה הוא מה שהם שווין בקומתן כמובן. א"כ מדכתיב בקלנו שקולן שוה, על כרחך שקדם לזה שוין במראה, וקדם לו שוין בקומה.

שני קולות בגילוי וקול אחד בנסתר

הפסוק פותח – התורה מספרת בגוף שלישי – "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם". בהמשך האבא והאמא עצמם מביאים את בנם לבית דין, ואומרים "בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא". חוץ מזה שהפשט הפשוט – בלי שום קבלה – שיש כאן פגיעה נוראה באבא ואמא, עד כדי כך ש"כמים הפנים לפנים" האבא ואמא עצמם מביאים את בנם לבית דין להיסקל, חוזרת כאן התופעה שאמר קודם ביתר שאת. לכן יש סיבה פנימית להסמיך בן סורר ומורה למסית – את הפגיעה בשני השותפים לפגיעה בשותף השלישי. קודם יש שני קולות, "קול אביו" ו"קול אמו". אם נדייק עוד יותר, כאן כתוב "קול" מלא ו – "קול אביו" ו"קול אמו". על פי סוד קוראים ל"קול" מלא "קלא דאשתמע", כי ה-ו היא גילוי, כמו "והנגלֹת". אז בממד הנשמע הקולות מחולקים לשנים. אבל בהמשך, כשהאבא והאמא מספרים מה קרה, מבחינתם הם מצביעים על הילד ואומרים "בננו זה [כמו 'זה' דנבואת משה רבינו] איננו שמע בקֹלנו זולל וסבא". זולל וסובא לא היה כתוב בספור הדברים בהתחלה, אלא תוספת של האבא והאמא. כאן כתוב "בקֹלנו" בלשון יחיד – לא קולותינו – אז ממש מפורש שיש להורים קול אחד.

דעת רבי יהודה – ב"נסתרת"

ככה גם כתוב בפירוש בגמרא, לדעת רבי יהודה, שאם כי שהרמב"ם לא פוסק כך להלכה, אבל בפנימיות הדברים – במיוחד איך שזה באבא ואמא – זה ככה. צריך להסביר שהלכה לא כרבי יהודה, כי הוא אומר איך שזה באמת באבא ואמא, אבל בזו"נ (מבחינתו, "אחרי רבים" החיים בעולם הריבוי לא בעולם האחדות) זה לא מתקבל כך. רבי יהודה אומר שצריך להיות קול שוה בין ההורים, גם באופן פיזי. כשהילד שומע את האבא הוא לא יודע אם זה אבא או אמא, כי יש להם בדיוק אותו קול. רבי יהודה אומר שצריך בדיוק אותו קול כדי ליישם את הדין של בן סורר ומורה, וכך לגבי המראה וכך לגבי הקומה. הילד לא יודע אם רואה את האבא או את האמא, ושניהם בדיוק אותו גובה.

הגמרא מביאה את הדעה של רבי יהודה, שצריכים להיות שוין, שלומד מהמלה "בקֹלנו" לשון יחיד (ולא מהדיוק הנוסף של רבי לוי'ק, ש"קֹלנו" כתוב חסר ו, שזה "קלא דלא אשתמע"). איך רבי יהודה מבין מזה שיש קול אחד שהם גם נראים אותו דבר ויש להם אותו גובה? זה לא מובן לפי נגלה, רק רבי לוי'ק מסביר את זה. אחרי שהגמרא מביאה את ההלכה הזו אליבא דרבי יהודה, היא אומרת שידוע מי סובר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה, כי אין כזה דבר בעולם אבא ואמא עם אותו קול ומראה וכו'. ממילא, מי אמר שאף פעם לא היה ולא יהיה כזה דבר? רבי יהודה. מחזק את זה שלפי הרמב"ם – שלא פוסק כרבי יהודה – יתכן שכן היה כזה דבר. הב"ח על הגמרא כותב איך מובן שמזה שלאב ולאם יש אותו קול אני יודע שזה לא היה מעולם – שאם קול הגבר כקול האשה הוא סריס ואם לאמא קול של גבר סימן שהיא אילונית וממילא אין ביכולתם להוליד בן (וכנראה שאם היה נולד להם בן היה בן סורר ומורה והיו צריכים להוציא אותו להורג, ואת זה חסכה מהם ההשגחה העליונה בעשות אותם אינם ראוים להוליד)! על פי פנימיות זה ודאי לא כמו הפירוש הזה (גם בפשט לא נשמע ככה, אבל כך הב"ח מסביר).

רואים אותו עקרון, שמצד אבא ואמא יש קול אחד אבל מצד הבן זה שני קולות. ועוד יותר, הדיוק של רבי לוי'ק, שאצל הבן זה "קול" מלא כי הוא שומע – שומע את האבא ולא חושב שזו האמא, וכן להיפך. על פי סוד הוא כן מפרש כרבי יהודה, אבל שם את הפירוש שלו ב"נסתרת", ששם הפגם. כמו שאמרנו קודם, שזה יכול להסתדר גם בהלכה, כי את ההלכה פוסקים לפי איך שנשמע לבן בשני קולות. הפלא הוא שרמוז בפסוק, שאומר שמצד הבן זה "קול אביו" ו"קול אמו" אבל מצד ההורים זה אותו קול, ועל זה נאמר "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי". אבל ההורים מביאים אותו לבין דין, והורגים אותו עם המשפט הזה – "בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקֹלנו".

עיקר הפגם מצד האב שלא ייסר בנו כדבעי

רבי לוי'ק מציין גם את שינוי הכתיב לגבי "ומורה"-"ומֹרה" – קודם נאמר דבר המתבקש שבבטוי "בן סורר ומורה" "סורר" הוא מצד האבא, נגד "מוסר אביך", ו"מורה" זה נגד "תורת אמך" (בשניהם לשון נופל על לשון). בפעם הראשונה כתוב "בן סורר ומורה" – מלא ו, כל מלא ו סימן שזה עלמא דאתגליא, מצד הבן, ואילו בפעם השניה "בננו זה סורר ומֹרה" – חסר, נעלם, זה באבא ואמא, בשרש, והדבר בא לידי בטוי דוקא בכינוי שמצד האם, "ומרה" (יתכן, גם על דרך הפשט, שכאשר האם מדברת בפני בעלה, הגם שצריך שקולם יהיה שוה כו', אעפ"כ היא מצטנעת במדת מה ושעל כן "ומרה" חסר כתיב רומז דוקא לצד האם שבבן, ודוק).

עוד נשים לב ש"ויסרו [אתו ולא ישמע אליהם]" רומז למוסר האב בפרט (הגם שכתוב בלשון רבים, דהיינו הכרח התכללות האם עם האב יחד ב"ויסרו אתו"), וכן שהוא משער סר כמו סורר, השער של סתר כנ"ל בקשר בין המסית לבן סורר ומורה (מעניין שר' לוי'ק מביא כאן את דברי האריז"ל על הפסוק "כי סר לראות", ודוק). ועוד, הפרשה פותחת "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" ולא "כי יהיה לאיש ולאשה וגו'", להדגיש שבכל אופן עיקר ה'בעיה' כאן הוא מצד האיש, שלא חינך-ייסר את בנו כראוי משחר ילדותו (על דרך מאמר חז"ל שכל אב שאינו מלמד את בנו בתחילת דבורו פסוקי תורה של אמונה טהורה כאילו קוברו, רמז מובהק לבן סורר ומורה. ועוד, בתנא דבי אליהו כתוב שכנגד כל אחד מעשרת הדברות היה אחד שבעט בו, ומי שבעט ב"כבד את אביך ואת אמך" הוא אבשלום בן דוד המלך. שמו רומז לכך שתמיד אביו הלך עמו 'בשלום' מבלי לחנך-ליסר אותו, וזוהי התוצאה של חינוך לקוי [כמו שנאמר בפירוש לגבי אדוניהו, וכנראה שזה התיקון שמשיח בן דוד צריך לעשות לדוד, הקיסר השלם לפלג קיסר, וד"ל], ודוק).

דעת רבי יהודה – שוים בקול ובמראה ובקומה

דרך אגב, נשים לב לעוד משהו מאד חשוב בנגלה: מי אמר "ארבעה צריכין הכרזה"? מי בעל המאמר הזה? רבי יהודה. מי חולק עליו במשנה? רבי עקיבא. בלי להכנס לזה, יש פה הרבה שקלא וטריא בין המפרשים, כי הרמב"ם פוסק כר"ע במשנה וכרבי יהודה – שלכאורה בעל פלוגתא שלו – בברייתא. זה דבר שצריך להבין. בכל אופן, אותו רבי יהודה שאומר "ארבעה צריכין הכרזה", והרמב"ם פוסק כמוהו, הוא זה שאומר שהאב והאם צריכים להיות שוים בקול ובמראה ובקומה, ושם הרמב"ם לא פוסק כמותו.

מה זה הקול והמראה והקומה? הוא צריך להסביר, וזה אחד הדברים הכי יפים ומופלאים שיש בתורה הזאת של רבי לוי'ק, שבפנימיות אם יש לאבא ולאמא קול אחד – אמרנו שהמצב האידיאלי הוא שהילדים שומעים שבשרש יוצא מההורים קול אחד (יכול להיות שקולט כל קול עם גון, אבל יש לנו מסר אחד, לימוד אחד, דרך אחת, הכוונה אחת) – אז אוטומטית יש להם מראה אחד וקומה אחת. צריך להיות איזה שכל עמוק שאפשר ללמוד ממנו לגבי הורים ביחס לילדים בכלל: צריך להיות קול אחד, ואם יש קול אחד ממילא, ודאי וודאי, שיש מראה אחד וגם קומה אחת.

קומה מראה וקול בפרצופי או"א – כחדא נפקין, כחדא שריין, זיווגיהו תדיר

כאן הוא פותח לנו את הע"ח של האר"י הקדוש, ואומר שכתוב שם לגבי פרצופי אבא ואמא – פרצופי "הנסתרת" – בלשון הזהר "כחדא נפקין וכחדא שריין וזיווגיהו תדיר". שלשה דברים שכתובים עליהם, הראשון נכון אפילו לפני התיקון, והשני והשלישי לאחר התיקון. הם יוצאים כאחד, שורים כאחד, וזיווגם תדיר. כשחתן מתחתן עם כלה – כשהם ב"והנגלֹת" – הם לא צריכים להיות באותו גובה. אבל כשנעשים אבא ואמא אז צריכים להיות – ברוחניות עכ"פ, כלפי הבן – באותו גובה. על פי פשט, בחיוב לכבד אב ואם הם שוים.

כך באמת נאצלים פרצופי אבא ואמא, "כחדא נפקין" – הכוונה שמתחילים מאותה נקודה, הראש שלהם מתחיל בדיוק מאותו גובה, מאותה נקודה. זה היה גם בראשית אצילותם של אבא ואמא עוד לפני התיקון. מה מתחדש בתיקון? שתמיד מסתכלים פנים בפנים – סוד ה"מתקלא" של ספרא דצניעותא, "עד דלא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין". זה שתמיד מסתכלים פנים בפנים, הדבר הכי פשוט הוא שתמיד יש אהבה ביניהם. מתי ההורים משפיעים טוב על הילדים? אם "כחדא שריין". זה שהם שורים יחד זה בחינת "זכו שכינה ביניהם" – זה כבר תכונה של אבא ואמא בתיקון.

"כבד את אביך ואת אמך" זה משהו עצמי, ולפי הרמב"ם זה אפילו אם הם רשעים – אם הם לא בתיקון – והמצוה לכבד אותם בשוה, "כחדא נפקין". התיקון שלהם זה "כחדא שריין", הסתכלות "אפין באפין". הילד מרגיש שכל הזמן ההורים שלי הם פנים בפנים, שרויים באהבה זה לזה. זה נקרא שהם שוים במראה (מראה = צלם אלהים, פעמיים כתוב "[ב]צלם אלהים" בתורה כנגד הזכר והנקבה המסתכלים זה בזה, פנים בפנים באהבה. שני הפסוקים: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" = 4920 = 20 פעמים צלם אלהים!).

אותו גובה זה "שוין בקומה", וזה מראשית אצילותם, אבל זה שהם באהבה ו"שכינה שרויה ביניהם" – י של איש ו-ה של אשה – זה "כחדא שריין" בלשון הזהר, ובלשון חז"ל זה שיש להם מראה אחד. יש "מראֶה" ויש "מראָה" – כל אחד מסתכל בשני וכאילו רואה את עצמו, יש "מציאת חן". "במראה אליו אתודע" – "והאדם ידע את חוה אשתו".

הדבר השלישי הוא "זיווגייהו תדיר" (כמו שיתבאר שזה ענין קולם שוה). יש כאן שלשה שלבים – קודם שוין בקומה, אחר כך שוין במראה, ובסוף שוין בקולן, שזיווגם תדיר. מתוך זה מובן כפתור ופרח ההגיון של רבי יהודה, שאם "בננו זה איננו שמע בקֹלנו" – לשון יחיד וחסר ו – אז מובן שהקומה והמראה שוים, כי זה הכשרה לקול השוה. זה מוסר השכל עמוק להורים, שהקול האחד שלהם זה הזיווג שלהם, והזיווג התדיר לא יכול להיות אם לא קדם מראה אחד, הסתכלות פנים בפנים שלהם, "כחדא שריין", ועוד לפני הכל קומה אחת, "כחדא נפקין". זה הסבר מופלא, מתוק מדבש, של בעל ההילולא של היום. הכל מתקיים, גם להלכה, במי שנמצא בדרגת אבא ואמא בשרש.

פער הדורות – מחשבת עמלק – פגם הדעת (זיווג ההורים)

במקום אחר[יב] הסברנו באריכות שכללות הפגם של כבוד הורים, קיום המצוה או הפגם בזה, הוא בדעת, היות שהדעת מחברת בין אבא ואמא – יה – לבין הבנים, וה. מקום המפגש, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", זה בדעת – שם יש מפגש, חבור, התגברות על מה שאחרת היה פער בין הדורות. הכל תלוי בדעת, ולכן הגאולה היא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". עמלק בא להפריד בין יה ל-וה, שהפירוש הכי פשוט שבא להפריד בין האבות לבנים, בין הדור הקודם לדור העכשוי. זה מעשה עמלק, העולה ספק – ספק באמונה או אפילו בהערכה של הבנים במה שהאבות אומרים (ומאמינים). האבות זה דור מיושן, לפני אינטרנט, זה לא שוה שום דבר – מי שם כזו מחשבה אצל הבנים? עמלק. מה התיקון שלו? רק הדעת של הקדושה. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – בקליפה אין דעת, אין את החיבור הזה.

כאן הפגם הוא בדעת, בכל מה ששוה כאן – שוין בקומתן, במראה, ובסוף בקול. אם הקול הוא הזיווג זה ודאי הדעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" אצל ההורים. בעצם הבן סורר ומורה פוגם בזיווג של ההורים שלו (במקום שהם שוים, סוד הדבקות איש באשתו "והיו לבשר אחד"), שזה הדעת של אבא ואמא.

זולל וסֹבא – פגם אבא ואמא – פגם ביחוד חך-גרון

נוסיף להתבונן בעוד בטוי עיקרי (שההורים מוסיפים, כנ"ל), ממנו לומדים מתי הבן חייב – "זולל [בשר] וסבא [יין]". הוא מביא מכתבי האריז"ל בכמה מקומות ששרש האכילה באבא ושרש השתיה באמא. כשהסברנו את מצות כבוד הורים, שלפי חז"ל זה "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא", שש פעולות כנגד הו"ק – מאכיל בחסד, משקה בגבורה, מלביש בתפארת, מכסה ביסוד, מוציא בנצח ומכניס בהוד. בן זולל וסובא פוגע בשרש החסדים ושרש הגבורות, שזה בעצם הדעת של אבא ואמא עילאין, הדעת של אבא ואמא שלו.

שוב, זולל כנגד אבא וסובא כנגד אמא. איך יודעים את זה? מביא גימטריא פשוטה שלו: זולל = חכמה, סֹבא = סג, השם של אמא-בינה. עוד דבר שממנו יודעים שמדובר בפגיעה בזווג של אבא ואמא, הקול שלהם – מביא כלל עמוק בכתבי האריז"ל, שזווג אבא ואמא נקרא זיווג חך וגרון, כלומר שכולו בתוך הפה. עיקר מוצאות הפה זה החך, שמשקף את החכמה – חך-מה – והגרון שבא מ"בינה לבא". האורות שיורדים מהמח, "חכמה מוחא", מתבטאים בחך, והאור וההבל שעולים מהלב, "בינה לבא", מתבטאים בגרון. עיקר סוד זיווג אבא ואמא הוא באותיות גיכק מהחך ו-אחהע מהגרון. הזיווג הוא בסוד הקול שיוצא מיחוד החך והגרון[יג]. כתוב "חך יטעם לאכל"[יד], ומזה לומדים שהחכמה קשורה בעיקר לאכילה, והזלילה פוגמת בחך. סביאת יין היא פגם בגרון, כלשון חז"ל שמי שרוצה להנות ת"ח ימלא גרונם של ת"ח יין. יש תיקון שממלאים את הגרון יין, והחך טועם את האוכל – חך זה אבא וגרון זה אמא, זה אוכל וזה יין, זה פגם זולל וסובא. שוב, הווארט הוא שהכל כאן מורה על פגם בזיווג של אבא ואמא.

פגם הדעת דאבא ואמא – סוד "קֹלנו"

כתוב "דעת גניז בפומא", הזיווג הוא הדעת, לכן אמרנו שכנקודה אחת הפגם כאן בדעת של אבא ואמא. וכן כותב ר' לוי'ק בפירוש ש"קֹלנו", "קלא פנימאה דלא אשתמע", רומז לדעת עליון המייחד אבא ואמא, סוד ה-א ד"ולא" כתיב "ולו" קרי בפסוק "כי אל דעות הוי' ולא נתכנו עללות", והיינו דאל לבן לדעת מזיווג הוריו, הלא סוד זיווג ההורים הוא דעת הנעלם שאינו מתפשט לז"א כפי שהוא (אלא מתקבל בז"א כשני קולות נפרדים, מה שמלמדים אותו אביו ואמו), כנ"ל בסוד הנסתרות, וד"ל.

ועוד כתב ר' לוי'ק גימטריא (המופיעה בהקשרים אחרים, כמו בסוד מקום כדלקמן, בכתבי האריז"ל) ש"קלנו" עולה מו (חלק המילוי של שם עב, הוי' במילוי יודין כנ"ל) ו-קמ (חלק המילוי של שם קסא, אהיה במילוי יודין כנ"ל). קלנו אותיות קלון, עיקר הפגם בכבוד ומורא הורים (לשון "ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן").

עוד רמז יפה: קלנו במילוי: קוף למד נון וו = חשמל, המשולש של זך (כנ"ל), סוד חש מל, סוד הקול אחד שיוצא מיחוד חך גרון דאבא ואמא (שבאבא ואמא יש עיקר סוד חשמל, מה שבדרגות תחתונות הוא עתים חשות ועתים ממללות, בשני זמנים שונים, כאן הכל כאחד ממש, העלם וגילוי, חש מצד אבא, "סיג לחכמה שתיקה", ומל מצד אמא, שבה עיקר גילוי הדבור, ההבעה לזולת, וד"ל).

ה. זקן ממרא

נעבור לשלישי, זקן ממרא:

וכן זקן ממרא שחולק על סנהדרי גדולה שבמקום ההוא דוקא, שעליהם כתיב ובאת אל הכהנים הלוים, פוגם בחכמה ובינה, שמחזיק את עצמו לחכם ונבון יותר מהם. והיינו זקן זה שקנה חכמה. ממרא ר"ת מקולות מים רבים אדירים, מים רבים הוא בינה, וחולק על הכהנים הלוים דסנהדרי גדולה - הכהנים חכמה והלוים בינה. ומן המקום ההוא דוקא, מקום הוא מ"ק - מלוי קס"א דאימא, ו"ם מלוי ע"ב דחכמה.

התפארות זקן ממרא – פגם בתפארת (ובכללות החג"ת) דאבא ואמא

בזקן ממרא כתוב "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר הוי' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא...". דין זקן ממרא הוא כאשר עולה למקום המקדש, לסנהדרין גדולה. הוא עולה לכהנים הלוים, חסד וגבורה, אבל בשרש – זה גם יוצא מפורש מהאריז"ל – כהנים ולוים הם גם חכמה ובינה.

נעשה עכשיו את זה בקיצור יותר: הפשט של זקן ממרא, שלכן הוא גם פוגם בתפארת של אבא ואמא, שהוא מתפאר בעצמו לומר 'אני יותר חכם ונבון מהחכמים' – הוא פוגם בכבוד חכמים.

בשיעור קודם הסברנו שככלל כבוד חכמים הוא בתפארת, כמו שככלל כבוד הורים הוא בדעת. בכלל כבוד חכמים הוא כנגד "מארי תורה" שכתוב בהקדמת תקוני זהר שהם בספירת התפארת. כאן זה פשוט זקן ממרא, שמורד בחכמי הדור בגלל הגאוה וההתפארות שלו. בלשון החסידות זקן ממרא הוא הדוגמא הקלאסית של ישות, שמלביש את ישותו בתורה, בחכמתו שלו, שהוא חכם מופלא – מתפאר ואומר שאני יודע יותר מכולם (והוא סוד קליפת תלמידי חכמים, סוד תבת "תניא" כנודע, שלכן רשב"י פתח את האידרא בתניא וכן אדמו"ר הזקן את ספרו לקוטי אמרים פתח בתניא – ועד שהתקבל שזה שם הספר כולו, התורה שבכתב של תורת החסידות, "שמע בני מוסר אביך" – הכל על מנת להחליש ולבטל את קליפת התניא, קליפת הזקן ממרא).

מחד זה פגם בחכמה ובינה של הסנהדרין, אבל בפרט הוא פוגם בכהנים והלוים, שהם חסד וגבורה, והשופט המוזכר שם ("ואל השפט אשר יהיה בימים ההם") הוא תפארת. כאן כהן-לוי-שופט זה חג"ת של אבא ואמא.

ריבוי מחלוקת – פגם הו"ק

שוב, עיקר הבעיה שלו הוא רק שהוא מורה נגדם. למה הוראתו של הזקן כל כך חמורה? כתוב גם בספרי הנגלה שהסיבה שהורגים אותו – עונש כזה חמור כשרק הורה הוראה אחרת מכולם ולא מוכן לוותר, וכמו שאמרנו קודם יתכן שהוא יותר 'פרום', יותר 'דוס' מכולם, כי מחמיר (והורגים אותו כי הוא יותר מדי חרדי, מגיע לו חנק) – כי מרבה מחלוקת בישראל. כך ראשונים ואחרונים מסבירים פשט (כן ראינו בדברי הר"ן הנ"ל), שעיקר מה שקרה כאן זה שיש אחד שמרבה מחלוקת בישראל, ומזה מסתעף תיכף ומיד שנאת חנם בין החכמים שמתפשטת כאש להבה בתוככי העם, שרק בגללה חרב המקדש.

אמרנו שהזקן ממרא עושה מה שעושה מתוך התפארות וגאוה, שאני יותר חכם מכולם, אבל תכל'ס – אם היה רק בגלל גאוה והתפארות לא היו הורגים אותו. האריז"ל אומר שרק גאוה פוגמת ב-יה, בעוד כל המצוות פוגמות ככלל ב-וה (וכאן כל הארבע פוגמות ב-יה לפי ההסבר של רבי לוי'ק, בכולם יש בחינה של גאוה). אוי ואבוי אם היו הורגים כל בעל גאוה, אז באמת היו צריכים לומר "והנשארים ישמעו ויראו", וספק כמה היו נשארים. הוא חתיכת יש – עם הרבה שכל בו מתגאה – אבל הורגים אותו כי מרבה מחלוקת. מחלוקת שייכת לו"ק, שם כל קצה נוטה לכיוון אחר. מי שקיצוני בכיוון שלו גם מעורר שכל אחד יקצין, ישנא את השני, יחזיק בעמדתו ואף פעם לא יהיה מוכן לוותר. זה בכללות פגם בו"ק, שהמרכז שלהם זה התפארת.

המתנה לעונשו עד הרגל

עוד פרט חשוב לגבי זקן ממרא: רק אצלו (לפי הפסק ברמב"ם – ולא כדברי הספרי והתוספתא שבהם כתוב שרבי עקיבא חולק על רבי יהודה בנוגע לכל הארבעה שצריכים הכרזה – והוא סברא פשוטה שרק הוא נדון ונענש בירושלים דוקא, כמו שכתבו האחרונים) יש את הדין (של רבי עקיבא במשנה) שמשמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל, כאשר כל עם ישראל נמצאים בירושלים (וי"ל דעל כן נאמר בזקן ממרא "וכל העם" ולא "וכל ישראל", להדגיש שכל העם, גם עמי הארץ, נמצאים יחד ברגל, וכולם בחזקת טהרה ברגל, חידוש גדול של חגי ישראל).

ג הרגלים הן כנגד חג"ת כנודע, כאשר "חג" סתם היינו חג הסוכות, כנגד ספירת התפארת, שלאחר ימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים, הרגל ה'מתאים' ביותר להמית בה את הזקן ממרא (בחינת קהלת של הלעומת זה) קבל עם ועדה (בשמחת בית השואבה אהבת החכמים זה לזה ואחדותם באה לידי בטוי מוחשי בריקודים בשמחה רבה ועצומה, דוקא כאשר חכמי ישראל תופסים את המקום המרכזי בשמחה, כמתואר בחז"ל. כללות ענין חג הסוכות הוא שלום ואחדות עם ישראל, "ופרוס עלינו סוכת שלומך" – "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", וכן האחדות של ארבעת המינים, כל מין בפני עצמו וכולם יחד – "ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם").

עד כאן בקיצור בפגם הזקן ממרא באבא ואמא.

ו. עדים זוממין

אחרון אחרון, שצריך קצת יותר להעמיק בו, זה עדים זוממין:

וכן עדים זוממין שהם עדי שקר, כמ"ש עד שקר כו', שקר ענה כו', פוגמין בחכמה ובינה, כי עדות מגיע בחו"ב, כמ"ש משכן העדות, שקאי על חו"ב, וכן שבטי י"ה עדות לישראל, ששם י"ה מעיד עליהם - הראובני השמעוני, הוא חו"ב, וכמ"ש בלקוטי תורה בד"ה אלה פקודי ובהביאור ע"ש. וזהו מה שאימתי עדים זוממים נהרגין, הוא כאשר זמם ולא כאשר עשה, וכמו שאמר בריבי - לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין כדאיתא במס' מכות, הוא כי עשיית הדבר שהוא גמרו של דבר - הוא בזו"ן, וזמם שהוא רק מחשבת הדבר - הוא בחו"ב. ז"ם גי' הוי' אהי' - שזהו בחו"ב. ואמר זה בריבי דוקא, הוא כי בחי' עד הוא הע' ד' רבתי הכתוב בפסוק שמע ישראל כו' אחד, כמ"ש בלקו"ת שם, הנה בחי' ע"ד הזה הם אותיות גדולים, לכן אמר זה בריבי דוקא - שפירושו גדול ורב. והדבר הזה בעדים זוממין - הוא דבר חידוש.

ובעדים זוממין כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו, דהיינו זוממי בת כהן ובועלה, נהרגין במיתת הבועל בחנק ולא במיתתה בשריפה כדרז"ל, הענין י"ל כי הנה העדים שהם בחי' ע"ד רבתי שבפסוק שמע כו' אחד, הנה בהיחוד שבפסוק שמע כו' אחד יש דבר חידוש גדול, והוא שם דשמע רומז על מלכות הנקראת שם, והוא מפני שהיא בת כהן - דחסד, כי הכהן הראשון בעולם היה שם בן נח כמ"ש ומלכי צדק כו' והוא כהן לאל עליון וכו', ותמר בתו בחי' מל' היתה בת כהן. אח רומז על ז"א כידוע, וע"ד רבתי רומזים על חו"ב. הנה סדר היחודים הרגילים הוא שחכמה מתייחד עם בינה ע' עם ד', וכמו עד ה' בכם, ואח ז"א מתייחד עם שם מלכות, וכמו אנכי אשמח בה'. (ויחוד חו"ב מייחס להקב"ה - עד הוי' בכם, ויחוד זו"ן מייחס לישראל - אנכי אשמח בה', הוא כי יחוד חו"ב הוא הנסתרות לה' אלקינו, ויחוד זו"ן הוא לנו לישראל - כמ"ש והנגלות לנו ולבנינו). הנה בפסוק שמע כו' אחד נהפך הדבר, ששם מלכות מתייחדת עם ע' רבתי - חכמה, ואח ז"א מתייחד עם ד' רבתי - בינה, והוא דבר חידוש גדול. ועיין בזה"ק פ' פינחס דף רל"ו ע"ב, ובסידור שער התפילין ובאמרי בינה שער התפילין מזה באריכות ע"ש. (והוא על דרך נשואי קטנה לגדול ונשואי קטן לגדולה, והוא מעלה גדולה מאד וכדאיתא בפרק חלק על פסוק העיר רבתי עם אמר רבב"ח אר"י שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שיהיו להם בנים הרבה, ומבואר אצלי מזה במ"א בס"ד).

והנה עדים זוממין שמעידין שקר שהם הלעומת דחו"ב בחי' ע"ד רבתי, הם מעידין שש"ם מלכות בת כהן התייחדה עם א"ח ז"א, והיינו זוממי בת כהן ובועלה - הדין הוא שנדונים כאשר זממו לעשות לאחיו - לבחי' אח דז"א, ולא לאחותו לבחי' שם דמל' בת כהן. וטעמא דהא מילתא י"ל, כי הנה באתר דדכורא לית שבחא לנוקבא, מפני שהנוקבא טפילה אל הדכורא, הנה עד"ז בעדים זוממין שהעידו שקר על הדכורא הבועל ועל הנוקבא הבת כהן, יותר גרוע מה שהעידו שקר על הדכורא ממה שהעידו על הנוקבא וכמובן. לכן נדונים בהעונש דאחיו הדכורא, ולא בהעונש דאחותו הנוקבא. גם י"ל העדתם שקר על נוקבא הוא שפוגמים בשמע, והעדתם שקר על הדכורא הוא מה שפוגמים באחד. הנה מובן שיותר גדול הפגם בתיבת אחד מהפגם בתיבת שמע, כי שמע קאי על ישראל ואחד קאי על הקב"ה.

פגם או"א הוא פגם המחשבה דוקא – "לא הרגו נהרגין, הרגו לא נהרגין"

כמו שאמרנו קודם, במכות אומר בריבי (או ברבי) – שם מוזר, גם מהדברים המוזרים, שרש"י אומר שזה כינוי לאדם גדול בתורה (לא יודעים את שמו) – "לא הרגו נהרגין, הרגו לא נהרגין". באמת צריך להיות בריבי – אדם גדול – כדאי לומר דבר כזה, שהוא נגד השכל לחלוטין, ההיפך מה'קומון סנס'. השכל הישר, 'קומון סנס' אנושי, שכל של בעלי בתים – זה מוחין דז"א, באותיות של קבלה. ז"א הוא בן עם פנים קטנות, עם צמצום, ובשכל שלו לא מסתדר כזה דבר. זה מתיישב רק בגדלות מוחין של אבא ואמא עילאין, מוחין בעצם (סוד ה-א ההופכת את הגולה לגאולה, שדרגה הכי גבוהה שלה, אלף-פלא – בחינת "פלא יועץ", דקאי על מלך המשיח – כמבואר בדברי הרבי). רק ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – הרבה פעמים מסבירים שיכול ללמוד קבלה מי שהוא בעצמו בדרגת "הנסתרֹת להוי' אלהינו" (דבר נדיר, שאתה "הוי' אלהינו" – היינו שזה מאיר אצלך – אז אתה יכול לעסוק בנסתרות) – יכול לומר ולהבין כזה דבר.

ר' לוי'ק אומר כאן כלל – "כאשר זמם" זה "כאשר חשב". הוא אומר ש"כאשר עשה" זה בזו"נ, להוציא לפועל, אבל לחשוב לעשות משהו – שעוד לא יצא לפועל, ואדרבה, הורגים על המחשבה ולא על הפועל – זו הגדרה אמיתית מה זה אבא ואמא, מה זה "הנסתרֹת". השער של השרש זמם הוא זם, והוא מביא כוונה מהאריז"ל ש-זם זה הוי'-אהיה (כמו שהיה לנו כוונה של שמות אלו במילוי יודין, כרוז, וגם כוונה על חלק המילוי ללא אותיות השרש, סוד "קלנו" העולה מקום, כך כאן הכוונה היא רק של השרש שלהם). סימן מובהק שכאן מדובר באחד שפוגע במוחין, ודנים אותו לפי המחשבה שלו, ולא לפי מה שיצא בפועל.

עדות שקר – פגם הברית

כל הדין כאן שייך למוחין. אבל מה זה עד? למה אומרים שבפרטיות הדין האחרון הזה הוא בספירת היסוד של אבא ואמא? הפגיעה, כמו שאמרנו קודם, היא פגיעה באהבת ישראל. אמרנו שיש ארבע פגיעות – בה' אלקי ישראל, באב ואם בישראל, בחכמי ישראל, בסתם ישראל אחיך ("ואהבת לרעך כמוך"). כאן אנחנו שמים את זה ביסוד של אבא ואמא. למה? בגלל שכתוב "עד שקר העד שקר ענה באחיו". כל הבעיה כאן שעובר על הדבור התשיעי של עשרת הדברות, שלפי כמה פירושים הוא כנגד ספירת היסוד – "לא תענה ברעך עד שקר". כאן כתוב בפירוש שהוא ה"עד שקר" של עשרת הדברות. וידוע שפנימיות ספירת היסוד היא מדת האמת – היסוד, הברית, הוא אות אמת – מי ששומר את הברית, מי שנאמן לבן בריתו, הוא האיש אמת, ואילו מי שבוגד ופוגם בנאמנותו לבן בריתו, דהיינו פגם הברית, הוא משקר בבריתו, מפר את בריתו. והיינו מה ששרש זמ רומז למעשה זמה בפרט, כמו במקרה של בת כהן כי תחל לזנות כו', שהוא ענין של פגם הברית (לבת כהן יש מדה מרובה של אהבה וחסד מצד יחוסה לכהונה, ועליה לשמור על קדושת התשוקה לבן זוגה ביותר, וד"ל).

כאן מוצאים אנו גם קשר בין הדין של עדים זוממין, האחרון לפי סדר הברייתא, עם דין מסית, הראשון, בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן", שהרי על "בסתר" הנאמר במסית פירש"י: "דבר הכתוב בהוה שאין דברי מסית אלא בסתר וכן שלמה הוא אומר 'בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה'", הרי דימה את המסית לנואף, ודוק (והוא סוד הקשר בין אמונה לאמת-נאמנות, בין כתר ליסוד, בסוד "מכתם [לדוד]", כמבואר במ"א).

עוד רמזי יסוד בעדים זוממין – "יספו" אותיות יוסף ו"עוד" בגימטריא יסוד

ועוד רמז שמדובר כאן אודות ספירת היסוד, על פי דיוק לשון הפסוק כאן: "והנשארים ישמעו ויראו ולא יֹסִפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך". הלשון "ולא יספו וגו'" הוא ע"ד הלשון הנאמר במסית "ולא יוספו", אך דוקא בעדים זוממין כתוב "יספו" חסר דחסר, אותיות יוסף הצדיק יסוד עולם, ודוק.

הקשר למסית הוא בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" כנ"ל, וההסבר ע"פ הפשט הוא כמו שכתב הר"ן הנ"ל ששתי הכרזות אלו באות לאיים על העם שלא יעשו כדבר הרע הזה, החטא המסוים הזה בעצמו, משא"כ לגבי בן סורר ומורה וזקן ממרא, שההכרזה מופנית לכללות העם לאו דוקא לעבריינים באותו חטא בכח. אמנם, בעדים זוממין יש תוספת תבת "[לעשות] עוד [כדבר הרע הזה]" שלא כתובה במסית, ו-עוד בגימטריא יסוד (גם בזקן ממרא כתוב "ולא יזידון עוד", היינו שיש קשר בין זקן ממרא לעדים זוממין, תפארת ויסוד – "גופא ובריתא חשבינן חד", וידוע מה שמבואר בדא"ח על הפסוק "אהללה הוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי" ש"עוד" קאי על הגוף, והיינו בחינת "גופא ובריתא וכו'" וד"ל). עוד הוא משער עד. י"ל ש"עוד" רומז לריבוי מגוון האפשריות של עדים זוממין, שלפי עדותם, "כאשר זמם לעשות", יתכן שיענשו בכל אחת מארבע מיתות בית דין, או שיתחייבו עונש מלקות או עונש ממון (אסמכתא לפסיקת הרמב"ם, ודוק).

פגם זקן ממרא בעשרת הדברות – "לא תנאף"

יוצא מכאן ש"ארבעה צריכין הכרזה" הם כנגד עשרת הדברות – בשנים זה מפורש, בן סורר ומורה כנגד "כבד את אביך ואת אמך" ועדים זוממין כנגד "לא תענה ברעך עד שקר", וכאן חידש רבי לוי'ק (זה די פשוט, אבל צריך שמישהו יאמר) שהמסית הוא גם כנגד עשרת הדברות, כנגד "אנכי" ו"לא יהיה לך". אם כן, מתבקש למצוא את הזקן הממרא בעשרת הדברות. אם זה לפי סדר הברייתא, זקן ממרא צריך להיות בין "כבד את אביך ואת אמך" ל"לא תענה ברעך" – בין הדבר החמישי לדבר התשיעי – או ב"לא תרצח" או "לא תנאף" או "לא תגנב". זה בדרך דרוש כמובן, שלא כתוב כאן, אבל אם באופן מובהק רואים ששלשה הם בעשרת הדברות מן הסתם גם הרביעי צריך להיות רמוז שם.

בלי להאריך יותר מדי, זקן ממרא רמוז בדבר השביעי "לא תנאף", שבסדר עשרת הדברות הוא כנגד התפארת. כתוב שמי שלומד תורה שלא כדבעי יש זה ממד של נאוף (ודורשים עליו[טו] את הפסוק "נֹאף אשה חסר לב"[טז]). הזקן ממרא הוא לא סתם ת"ח אלא גם מקובל, ומי שלומד קבלה שלא כדבעי זה בגימטריא נאוף. כלומר, הזווג שלו עם התורה זה נאוף – הוא לא משתדל באורייתא כמו גבר שמשדל אשה בקדושה, כמו שכתוב בספר הזהר הקדוש. זקן ממרא לא תנאף = 1000, פוגם באלף אורות שנתנו למשה רבינו בסיני.

פגם יה – זנות הפוגמת בקדושת הזיווג

נמצאנו למדים שבכל אחד מהארבעה צריכין הכרזה יש פן של זנות: בראשון, מסית, ובאחרון, עדים זוממין, כנ"ל לפני שתי פסקאות. בבן סורר ומורה הסברנו שעיקר הפגם שלו הוא בעצם הזיווג, בדעת של אביו ואמו (והוא ענין אבשלום שבא על פילגשי אביו), ועכשו אנחנו רואים שבפנימיות זקן ממרא עובר על "לא תנאף", ודוק. בכלל, כתוב ששם יה מעיד על שבטי יה (כמו שכתב ר' לוי'ק) בנוגע לקדושת הזיווג, קדושת הברית, יסוד דאבא ואמא (יה). ידוע שמילוי יה דיודין – יה דעב ו-יה ד-סג, כנגד אבא ואמא עילאין – יוד הי הוא אותיות יהודי, "עדות לישראל" על קדושת הברית דישראל. במספר קדמי, יוד הי = 156 = 6 פעמים הוי' ב"ה = יוסף, הצדיק יסוד עולם, ודוק.

פגם באהבת אחים – פגם היסוד

נחזור לעדים זוממין: המושג "עד" בכל מקום שייך לצדיק, ליסוד. "עד אמת" ולעומתו "עד שקר" הוא יסוד – "חותמו של הקב"ה אמת" זה תיקון היסוד (פנימיות ספירת היסוד כנ"ל), ופגם הברית הוא לשקר בברית. הפגיעה כאן היא "שקר ענה באחיו" – הפגיעה באחיך, ביהודי, שזה גם שייך ליסוד, וכמבואר במ"א[יז] באריכות שאהבת אחים (מבין יג סוגי האהבה שכנגד יג האורות הפנימיים של הספירות העליונות) היא בספירת היסוד דוקא. [בכתבי האריז"ל כתוב ש"אח" היינו ז"א, כמו שמביא ר' לוי'ק, אך בפרטיות כוונת תבת "אח" איתא ש-אח היינו ט ספירות דז"א מכתר שבו – סוד ה-א ד-אח – ועד ליסוד שבו (ה-ח של אח היינו ח הספירות של ז"א מ-חכמה ליסוד), כאשר המלכות נכללת ביסוד בסוד עטרת היסוד ואינה נחשבת לספירה בפני עצמה. נמצא שיסוד ז"א רמוז בחותם ה-ח, חותם אמת, "הכל הולך אחר החיתום", סוד ח ימי מילה (סוד יסוד אבא, חכמה, ארוך ומסתיים ביסוד ז"א, וכן הוא מחכמה דז"א עצמו ועד ליסודו נעוץ ראש ה-ח ד-אח בסופו דוקא), נמצא שעיקר גילוי האח הוא ביסוד ז"א, ודוק.]

"ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו" זה עד שני שכאן הפגיעה באחים. קשר בין האחים הוא ביסוד בקבלה (כנ"ל בענין אהבת אחים, הכל בסוד יוסף ואחיו, יוסף הוא הצדיק יסוד עולם). כאן הוא משקר בקשר בין האחים. לכן גם "כאשר זמם לעשות לאחיו", ולא לאחותו – לפי היסוד ולא לפי המלכות (בת כהן, כמו שנסביר תיכף). זה עיקר החידוש בדין זה, "'כאשר זמם לעשות לאחיו' ולא לאחותו".

תיקון פגם הברית של "והנשארים"

בעדים זוממין הלשון הוא "והנשארים..." העולה ברית, רמז מובהק לפגם הברית דעדים זוממין וההכרזה להנשארים לתקן את הברית. ה"שאר" הראשון בתורה, עם ש ימנית, הוא בפסוק "ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך הוא", בהקשר לאיסור עריות, פגם ביסוד, ובהקשר ל"אביך", פגם ב"כבד את אביך", ודוק ("שאר אביך הוא" = יעקב יעקב יעקב, בחיר האבות).

עיין בהעמק דבר, שלפני "והנשארים וגו'" נאמר "ובערת הרע מקרבך", לשון דקאי על פי פשט רק על חייבי מיתת בית דין, וממילא "והנשארים וגו'" פירושו הנשארים לאחר מיתת אלו (שלא לפי פסיקת הרמב"ם כנ"ל). וראה בתרגום יונתן שתרגם "והנשארים" – "ורשיעייא דמשתיירין", והוא פשט מובהק (דלא כפשט הגמרא הנ"ל לכאורה, אך יש לישב, ואדרבה מהישוב יצא לנו חיזוק גדול להסבר רבי לוי'ק) שהאיום על הרשעים, הכשרים לעדות דוקא (וכדברי הגמרא בפירוש "והנשארים" שלא כולם ראויים לעדות, יוצא שהנשארים היינו אלו שכן ראויים לעדות, אך לפי התרגום הכוונה לרשעים, המוכנים נפשית להעיד עדות שקר באחיהם, אלא שהם הם הדברים, שהוא על דרך "'כאשר זמם' ולא כאשר עשה", וכמו שפירש ר' לוי'ק שעשה היינו בזו"ן אך זמם היינו באבא ואמא, ב"נסתרֹת", שדוקא שם הנשארים הם רשעים הגם שבהנגלות הם נקייים מחטא הפוסלם לעדות, ודוק היטב), שלהם טינא בלב וחמדת ממון להעיד שקר באחיהם, להם דוקא ההכרזה, ודוק ותשכח דמתאים ביותר לקביעה שלנו שדין עדים זוממין ביסוד אבא ואמא, דשם שרש ומקור פגם הברית במחשבת הלב.

"עד הוי' בכם" – עדים זוממים פוגמים ב"שמע... אחד"

שוב, מי בעל המאמר המופלא של "לא הרגו נהרגין" – בריבי. אדם גדול, אלמוני, שקוראים לו ברבי ואומר לנו חידוש מופלא זה. ר' לוי'ק אומר שיש קשר ל-ע ו-ד רברבין. לאיזה עד הוא מתכוון? באיזה עד הפגם הזה פוגם? ב-ע ו-ד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אם כן, יש עוד משהו יפה, שהתחלנו מפגם ב"אנכי" ו"לא יהיה לך", והסיום פגם ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שבא בהמשך לעשרת הדברות בפרשת ואתחנן).

ידוע הכלל שכתוב בקבלה וחסידות, שיש ע-ד רבתי בק"ש, הרומז לפסוק "עד הוי' בכם". על פי פשט הפסוק הזה אומר שה' עד בנו, עד שאנחנו מאמינים בו ומייחדים את שמו, כמו שהשבטים אמרו ליעקב אבינו, ישראל סבא "'שמע ישראל' – כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". כשאני סוגר עינים וצועק "שמע ישראל" מי מעיד שזה אמת? "עד הוי' בכם", רק הוא יכול להעיד. זה קשור גם לתשובה, שכתוב שה' מעיד אם תשובתי אמיתית, אם איני עתיד לסור שוב לעברה שלי (בסוד בן סורר ומורה, שסר לחטאו פעם שניה ומורה היתר לעצמו, ודוק). זה שהקב"ה מעיד עלי, "עד הוי' בכם", כשאומרים פעמיים בכל יום "שמע... אחד" (מצוה אחת לפי הרמב"ם, סוד "על פי שני עדים", שבתורה נקראו "עד" לשון יחיד – סוד השותף השלישי המעיד מלמעלה – ודוק).

ע-ד-אח-שם – אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא

הוא אומר ש-ע רבתי היא חכמה עילאה ו-ד רבתי היא אמא (ד סתם זה מלכות, אבל ד רבתי זה אמא). בקבלה כתוב שה-ד כאן זה פרצוף לאה, שזה גם ה-ד בתפלין של ראש מאחורה, ושרש לאה הוא בבינה-אמא, בסוד "שם הגדולה לאה", ה גדולה זו לאה, בינה. הוא אומר שהפגם הוא ב-ע רבתי ו-ד רבתי, אבא ואמא עילאין. הוספנו לזה שבתוך אבא ואמא זה ביסוד שלהם, כי עדות בכל מקום – אמת לעומת שקר – וגם מושג האחוה שייך לספירת היסוד. לכן הפגמים באבא ואמא מסתדרים כאן לפי הסדר. זה שבכללות פוגם באבא ואמא לומד מ-ע ו-ד רבתי.

מה נשאר מאותן מלים? אח-ד שמ-ע. יש לי אח – כל עדות השקר היא "שקר ענה באחיו" ו"ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו". המקור הרוחני של ה-אח בתורה זה ב"אחד" של שמע, כאשר מכוונים את ה-ד רבתי בפני עצמה – בחינת נוקבא, רק שכאן אמא עילאה – אז ה-אח זה ז"א, ט ספירות מכתר עד יסוד דז"א, כנ"ל (שוב, הסיום ביסוד, "הכל הולך אחר החיתום", פשט על פי קבלה). מ-שמע נשאר שם. שם זה מלכות. הכהן הראשון בתורה היה שם בן נח, מלכי צדק, "והוא כהן לאל עליון". בתו היתה תמר, שנחשדה בבת כהן שזנתה, לכן יהודה אומר "הוציאוה ותשרף" (כפי שכותב רש"י בפשוטו של מקרא). אביה הוא הכהן הראשון, והיא בת כהן הראשונה, וחשבו שהיא חייבת מיתה ומגיע לה שריפה (כנ"ל מפני שהאהבה שלה היא כרשפי אש שלהבת יה).

על כל זה חושבים כשאומרים "שמע", על הסיפור הזה, ש"שם" זה שם בן נח, והיות שהמלה "שם" בקבלה בכל מקום זה מלכות, אז בכוונה זו ה"שם" הוא בת כהן שחושדים בה בזנות. מי זה ה"אח" של "אחד" אם כן? זה הבועל. אומר כאן רבי לוי'ק דבר מופלא, שעיקר החידוש של ק"ש הוא ששתי המלים שמע-אחד מתחלקות לאותיות עד רבתי, באבא ואמא, ול-שם ו-אח בזו"נ.

מהות היהודי – עדות על הנסתר והמשכתו לגילוי

כששמים את ה-שם וה-אח ביחד, כתוב בקבלה ומובא הרבה בדרושי חב"ד, זה יוצר את המלה אשמח. כמו של-עד יש פסוק, "עד הוי' בכם", כך יש פסוק "אנכי אשמח בהוי'". זה פשט, כשאומרים "שמע ישראל" צריך לכוון שה-ע וה-ד רבתי שרשם באבא ואמא, ב-יה, וצריך לחבר אותם – יסודות אבא ואמא מזדווגים יחד (כפי שהסברנו שזה ביסוד) – ונשאר אשמח. במלה זו ה"בת כהן" באמצע (שם) והאח בצדדים.

מסביר רבי לוי'ק ש"עד הוי' בכם" היינו שה' מעיד בנו. יש פירוש יותר עמוק בחסידות, שעצם היהודי הוא מה שהוא מעיד על הנסתר – ממש "עד הוי' בכם", שה' ממש בנו. רבי לוי'ק אמר שהכל מדבר על הנסתר, וזה מתבטא בסוף, שגדר עדות בתורה זה להעיד על דבר נסתר – לגלות את מה שנסתר בעצם. כשאומרים ש"עד הוי' בכם" הכוונה שיש לנו יכולת, "עם המלך במלאכתו ישבו" לפני בריאת העולם ("במי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים"), אנחנו יכולים לזכור אותו מקום שלפני הצמצום ולפני עלית הרצון לברוא את העולם, ולהעיד משם שה' אחד יחיד ומיוחד. אז הפשט הוא שה' מעיד שהכוונה שלנו אמיתית, שאיננו מזייפים, והפירוש העמוק שזה ממש בנו – זה העצם של היהודי (ו"שמע ישראל" היינו הדערהער שאכן זהו עצם היהודי). לכן זה שייך רק לעם ישראל. הפסוק השני, "אנכי אשמח בהוי'", זה מלמטה למעלה. "עד הוי' בכם" – בכל פירוש – זה המשכה ממעלה למטה. "אנכי אשמח בהוי'" זה מלמטה למעלה. אומר שזה גם כלל גדול, ש-יה זה מלמעלה למטה ו-וה ממטה למעלה, ויש מפגש בדעת.

תיקון הכל על ידי ריבוי ילודה

בכל אופן, מה החידוש הכי גדול? אומר רבי לוי'ק, בעל ההילולא היום, בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? על הפסוק "העיר רבתי עם" – יוצאים מימי אבל, מגילת איכה, שתהפוך כשהכל יהיו ימים טובים למגלה הכי שמחה, שהעיר עושה התבודדות בשמחה רבה ועצומה, "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" – עיר עם ריבוי יהודים, זה דבר גדול, עד שכתוב שמשיח יבוא רק כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף (העליון, אוצר הנשמות), ריבוי מופלג של יהודים בעולם.

נאמר עוד רמז: מסית בן סורר ומורה זקן ממרא עדים זוממין (כלשון הבריתא) = 2000, רמוז ב-ב רבתי של בראשית, כאשר הערך הממוצע הוא "פרו ורבו" (= "יסיתך" כנ"ל)[יח]. כלומר, התיקון של כל הדברים האלה קשור ל"פרו ורבו".

שמע-אחד – זקן לקטנה ובחור לזקנה

כתוב שירושלים עיר הקדש היא "העיר רבתי עם"[יט]. חז"ל אומרים[כ] איך זוכים לעם רב ועצום כזה? היו עושים קונץ, משיאים בחור לזקנה וזקן לקטנה – הפשט שלכל אחד במשך החיים היו שני זיווגים – וכך היו מרבים ילודה. זו פתיחת מגילת איכה, כנראה יש מישהו שעושה את זה ויוצאים דברים עצובים, לא שלום בית, אע"פ שזה "העיר רבתי עם", אבל יש כאן גם איזה תיקון, שזו כוונה של עם ישראל להרבות ילודה (זה גם מבצע של הרבי, להרבות ילודה, שבזה תלויה ביאת המשיח).

רבי לוי'ק אומר שהסוד הזה של "העיר רבתי עם" זו כוונה עיקרית של "שמע ישראל" – ש-שם זו בת צעירה ו-ע זה אבא (בגיל של אבא שלה) ו-אח זה צעיר ו-ד רבתי זו אחת שבגיל של אמא שלו. אומר שאם היה עד-אשמח אז זה היה זיווג בין בני אותו גיל (אשמח – מצוה לשמח את אשתו), אבל כאן כתוב "שמע... אחד", שהקטנה נשואה למי שבגיל אביה והצעיר נשוי למי שבגיל אמו. אומר שזה חידוש מופלא ביותר.

כמו שאמרנו, מ-יה יכול לצאת או חורבן – "אשר תיסרנו יה" – או בנין בית המקדש, התיקון הכי גדול, גילוי "הנסתרת" (וסוד השלום בית – שכינה ביניהם). מלחתן צעירים עם מבוגרים, כמה שיש שם איזו כוונה להרבות ילודה, יכול לצאת שכרו בהפסדו – יה בלי וה. אפילו לפי פשט יתכן שדוקא בזיווגים כאלה לא יצאו הרבה ילדים, ואז זה סותר את הכוונה על פניה. אבל יש משהו משיחי בראש הזה, שלשם ריבוי ילודה אני מוכן לסטות מהטבע הפשוט – "אחליפו דוכתייהו" – ולעשות כל פעולה על מנת להרבות כמה שיותר ילדים, כי זה עיקר התכלית שמביא את המשיח. עוד ילד חסידי, עוד ילד קטן מ"אל תגעו במשיחי" (כמו שהרבי תמיד מדגיש), עוד צבאות ה', עוד נשמה של משיח, עוד יחידה שבנפש.

הסבר היחוד ה"זר" בפנימיות

בכל אופן, זה הסיום כאן, שעדים זוממין פוגמים ב-יה, ב"עד הוי' בכם" – שקשור לבעל המאמר בריבי, שאומר דין מופלא זה, נגד השכל, שהוא ב"הנסתרת להוי' אלהינו" – ובאמת צריך להיות גם "עד הוי' בכם" ממעלה למטה וגם "אנכי אשמח בהוי'" ממטה למעלה[כא], אבל צריך אבל גם את החידוש (שמובן רק ב-יה) שאבא מתחתן עם בת ובן עם אמא. בפנימיות י"ל שעל כל בת לחפש "אברך" להינשא לו, מי שהוא אב בחכמה הגם שהוא רך בשנים, והיינו שתשוקת הבת להתחתן עם מי שהוא אב. על דרך זו, על כל בן לחפש כלה הדומה לאמא, כמו יצחק הנושא את רבקה בהיותה דומה לשרה. על כל בן להתפלל שיזכה ל"מהוי' אשה משכלת", בעלת חן ושכל טוב יותר ממנו שהרי "בינה [בחינת אמא] יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש", אשה כשֵׁרה (כשָׂרה אמנו) עליה נאמר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה [חסר כתיב, היינו בדרגת "קלא פנימיאה דלא אשתמע", בחינת מוחין בעצם, פלא עליון, כנ"ל]". ומדגיש רבי לוי'ק בסוף שהיחוד של הבן עם האם, היחוד של אחד, עולה בחשיבות על היחוד של הבת עם האב, היחוד של שמע, ודוק.

שנזכה שבזכות האבא והבן יחד – שהם חיים וקיימים – לקיום כל הכרוזים הטובים, ש"הנה הנה משיח בא" (כבר בא, כמו שהרבי מדגיש), שיהיה הרבה אור ונראה בגילוי את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.