יב חשון – ארבעת הלשונות בדיני זריזות במצוות

יש להבין את ההבדל בין ארבעת הלשונות-דינים:

חביבה מצוה בשעתה.

מצוה הבאה לידך על תחמיצנה.

שהוי מצוה לא משהינן.

זריזין מקדימין למצות.

חביבה מצוה בשעתה בחכמה - אין לך אדם שאין לו שעה כמו איזהו חכם המכיר את מקומו - רק שהשעה באתכסיא והמקום באתגליא. בחכמה החוש להכיר את השעה הראויה ביותר לקיום המצוה, שהיא בעצם השעה של האדם עצמו המקיים את המצוה בבחינת יחוד קוב"ה (המתגלה בחפצא של המצוה) ושכינתיה (המתגלה בגברא המקיים את מצוה) כנ"ל.

מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא תקיימה מיד בבחינת בטול-מצה ולא בהרגשת ישות-חמץ. היינו מצד מוחין דאמא עילאה ששם הרגשת מקור הישות (בחינת גרמוהי לעומת חיוהי) וההכרח להתרחק ממנה (בהיות אמא עילאה כלולה באבא עילאה, בטול). וכן, אל תחמיצנה מתוך תחושה שכעת דוקא הזדמנות פז לקיים את רצון ה', שלשם כך ירדה נשמתי לעולם - אל תחמיץ את הזדמנות.

שהוי מצוה לא משהינן - מה שאפשר לעשות היום אל תדחנו למחר (במצוה שאין לה זמן, כמצות יבום, ששם מקור הביטוי שהוי מצוה לא משהינן בגמרא) היינו מצד הדעת, חוש היחוד, שיש בזה שהוי לעורר את השכינה, הנוקבא, להעלות מ"ן, בסוד אשה כי תזריע וילדה זכר, אך שהוי זה הוא עיקר קיום המצוה, ובזה צריך שיקול דעת עד כמה יש לשהות (ובזה מתקשר לחביבה מצוה בשעתה, בשעה שלה, בשעת העלאת מ"ן שלה).

זריזין מקדימין למצות ביסוד (המזדווג עם מלכות) כנ"ל.

בשלשת הלשונות הראשונים כתוב מצוה לשון יחיד. רק באחרון כתוב מצות לשון רבים.

מצוה ל"י רומז לעבודת היחודים בחב"ד כנ"ל, אך בסיום הו"ק, ביסוד (המתחבר עם המלכות), זריזות יש הרגשת מצות ל"ר, ע"ד פירוש הבעל שם טוב לחכם לב יקח מצות - שתי מצות במצוה אחת, מצוה המעשה ומצות הכוונה, מצות הגוף ומצות הנשמה (שהרי מצוה ללא כוונה כגוף ללא נשמה), וד"ל.