ח חשון – זריזותיה דאברהם ועצלות דעמלק

תהי זריז!

התניא פותח משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ואנו נתרגם את זה: תהי זריז ואל תהי עצלן!

תהי זריז ואל תהי עצלן = 1331, 11 בחזקת 3, משיח במספר קדמי!

דהנה כתיב ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם.

צלע אותיות עצל הצולע על ירכו.

צלע, 190, משולש 19 (10 פעמים 19), חוה, אם כל חי (אם כל חי ברבוע פרטי = 3065 = ה"פ תרי"ג = וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, חותם ששת ימי בראשית. מאד אותיות אדם – איהו אדם איהי מאד).

השי"ת בונה את הצלע-אחת (ויקח אחת מצלעתיו. אחת מצלעתיו ועוד הצלע  1250, הרבוע הכפול של 25, ב"פ אדם-מאד במילוי = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה) והופך אותה לאשה יפה (צלע אחת ועוד אשה יפה משלימים ל1000, האלף לך שלמה, שלמות בנין פרצוף רחל = לעשות, חותם מעשה בראשית).

על מנת לעשות-לבנות מצלע (190) אשה (306) צריך להוסיף חן חן (116), חן חן לה, כאשר אין אשה אלא ליפי (= תענוג, חיה ברבוע, שמה המקורי של חוה כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה), כלה נאה וחסודה, לא חגרת-צולעת-פסחת.

צלע-אשה = מלכות = אברהם אברהם, ללמד שבנין הצלע לאשה היינו הפיכת העצלות לזריזות, זריזותיה דאברהם קא משמע לן (בפסוק ויקח את המאכלת לשחט את בנו, כמבואר בגמרא. המאכלת = מלכות, אברהם אברהם. כפל השם הוא לשם חבה וגם לשם זריזות, דהא בהא תליא).

אברהם מזדרז לקיים רמ"ח מצות עשה (כמנין אברהם) בזריזות ושמחה של מצוה (גם בנסיון העקדה).

המלכות היא האשה, וישנם אצלה זמני ריחוק שבהם היא צולעת וזמני קירוב שבהם היא רוקדת - אז תשמח בתולה במחול, כפירוש הבעל שם טוב הידוע.

צלע נוטריקון אצילות עשיה, אף עשיתיו לרבות את האצילות בעשיה דוקא, והיינו על ידי מדת הזריזות, זריזותיה דאברהם, עד מהרה ירוץ דברו.

צ-ל-ע: יסוד (צדיק יסוד עולם) בינה (בינה לבא, מגדל הפורח באויר) חכמה (מעין החכמה, עיני העדה, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו לדחקין במילין דחוכמתא, מחכה אותיות חכמה). א-ש-ה: אמונה (ממוצע ג אותיות אשה) שמחה (אם הבנים שמחה) הודאה (איהי בהוד, בינה עד הוד אתפשטת). ממוצע שש תבות יסוד בינה חכמה אמונה שמחה הודאה = חן חן, סוד בנין האשה מהצלע כנ"ל, בנין המלכות (= תרי"ג כנ"ל).

בסיס סדרת צ-ל-ע (70-30-90) = 100, יפי – אין אשה אלא ליפי כנ"ל. פיתוח הסדרה ל13, אחד-אהבה, אברים (תוספת 5 מכאן ו5 מכאן – חן) = 9490 = י"פ אהבת ישראל. ממוצע ה13 = 730, י"פ חכמה, וד"ל.

ומי הוא העצלן בתורה. אפשר לומר שזה עמלק בגימטריא עצלן, עליו נאמר אשר קרך בדרך, שקררך מההלהבות-קדש שהיתה לך ממתן תורה, שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן. התלהבות-קדש היינו מיסוד האש של הנפש האלהית, קדש נוטריקון יקוד אש כנודע. העצלות באה מיסוד העפר שבנפש הבהמית כמבואר בסוף פרק א דתניא שיסוד העפר דנה"ב כולל שתי מדות רעות – עצלות ועצבות.

עצל-עצב היינו שני עצים שבגנת אגוז – עץ ל ועץ ב. כל עץ = ה"פ לב, ועם אותיות לב עולה הכל י"א פעמים לב כנגד י"א כתרין דמסאבותא דלבא דסטרא אחרא.

שתי תכונות יסוד העפר הן קר ויבש – קר מקור העצלות כנ"ל ויבש מקור העצבות. קר ויבש הן שתי תכונות של מת – כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

ביסוד האש (גם של הקדושה) יש גם תכונת היבש, אך עיקר-עצם תכונת האש הוא חם, התלהבות קדש כנ"ל המיבשת את המים הזידונים בנפש, המים התחתונים, תענוגות בני אדם (מה שהמים, דלעומ"ז, מצמיחים כל מיני תענוג דלעומ"ז).

והנה, זריזין מקדימין למצות לומדים מושמרתם את המצות-המצוות (מצוה הבאה לידך על תחמיצנה) הנאמר בחג הפסח, לשון פיסח, צולע!

אך הוא רומז לבם עור ופסח הרה וילדת יחדו של ימות המשיח. העור הוא הבעטלער הראשון של רבי נחמן שעור להבלי העוה"ז אבל פקח הרואה מסוף העולם ועד סופו, של עלמא דקשוט (מראש ועד סוף, מ-א של אמת ועד ת). הפסח הוא הבעטלער השביעי, האחרון, שאין לו רגלים ללכת בעולם הזה, עלמא דשיקרא, שאת סיפורו השאיר רבי נחמן למלך המשיח להשלים. והוא סוד וכח זריזין מקדימין, לרוץ מהר אל היעד משיח צדקנו, רץ כצבי ר"ת צדיק באמונתו יחיה כנודע. לרוץ במהירות על-טבעית, מעל לזמן הנברא בעוה"ז – להכריז (ולקיים לעיני בשר) היום!

אל הזריזות של משיח זוכים על ידי כוונה בקריאת שמע – שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד = 1118 = אלהים פעמים אחד = עור ופסח הרה וילדת יחדו (עור ופסח = 430 = ה"פ אלהים, הרה וילדת יחדו = 688 = ח"פ אלהים, חתך זהב של אחד ל-ח ו-ה, אד, ודוק)!

קוראים את קריאת שמע כעור, בעינים עצומות על ידי ה אצבעות היד – בהן אצבע אמה קמיצה זרת = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד!

כשמכריזים - בתנועה נפשית של מסירת נפש בפועל ממש - הוי' אחד! מתקנים את הפוסחים על שתי הסעפים (סעף אותיות פסח ע"י חילוף ח-ע באותיות הגרוניות) – הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים (= ג"פ אלהים)!

ויש לכוון בק"ש למלים הרה וילדת יחדו: שמע ישראל היינו קליטת (שמע) הזרע (ישראל), תחלת ההריון; הוי' אלהינו היינו שהות העובר ברחם האם במשך ימי ההריון (ככלל - תשעה ירחי לידה. אך יש יוצאים מן הכלל – ז ירחי לידת משה וי"ב ירחי לידת אליהו. 7 9 12 = 28 = 7 במשולש. הסדרה היא בעצם סדרה המשולשים פלוס 6, כאשר המספר הראשון בסדרה, לפני 7, הוא 6, וכידוע בחז"ל ששבעת ירחי לידה היינו ששה חדשים ויום, ודוק. המספר ה-12 בסדרה הוא 72, חסד, 6 פעמים 12, ועד כאן = 358 = משיח!); הוי' אחד היינו הלידה, לידת מלך המשיח, גילוי ה' אחד לכל העולם כולו, והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד (פירש"י להוי' אחד) – צעקת הציר-לחץ האחרון (המכונה בעולם "הכתרה", הכתרת-גילוי מלך המשיח. ציר לחץ – צל חי רץ, סוד השם הקדוש חתך, חתיכת חבל הטבור. במילוי, צל חי = 716 = משיח משיח, צל חי רץ = 1430, 716 ועוד 714, הכל פעמים הוי', הגילוי של מלך המשיח, וד"ל).

והנה, העצלות, הפך הזריזות, באה מיסוד העפר שבנפש הבהמית כמבואר בסוף פרק א בתניא. מיסוד העפר של הנפש הבהמית 'צומחים' שני עצים – עץ העצלות ועץ העצבות. העצלות היא הלעומת זה של עץ החיים (כל חי מתנועע בזריזות) והעצבות היא הלעומת זה של עץ הדעת טוב (התקשרות הנפש לטוב), היא בעצם עץ הדעת רע (התקשרות-התמכרות הנפש לרע).

כל עץ = ה"פ לב – עצל-עץ ל, עצב-עץ ב. סך הכל יא פעמים לב, יא כתרי דמסאבותא שבלב דסטרא אחרא, ודוק.

אם העצלות היא יסוד העפר אז הזריזות היא יסוד האש (הרץ לדבר מצוה, אש קדש, הרץ לדבר עברה, אש זרה. וכן בעצלות יתכן מדה טובה של עצלות מלעבור עברה, כמבואר בספרי המוסר, אך ראוי להיות שונא רע לא רק עצלן ביחס אליו), שמזדרזת מאד להתלקח מניצוץ קטן לבערה עצומה תוך שניות ולהתפשט, בדרך עליה, לכל רוחות העולם. לפי המדע, צמיחת התנועה, מקטן לגדול, ביסודות הרוח והמים היא 'צמיחה לינארית', משא"כ צמיחת האש היא 'צמיחה בלתי לינארית' אלא צמיחה אקספוננציאלית ודוק.

ומבואר שכשם שטבע האש לעלות וטבע המים לרדת, במסלול מוגדר, כך טבע הרוח ללכת, להתפשט לצדדים, אך לצד אחד בלבד, לא כמו התפשטות האש לכל הכיוונים גם יחד.

נמצא שיסוד האש, מדת הזריזות האמיתית, הוא בבחינת ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, בעת ובעונה אחת, כטבע האדם שלא כמלאכים מסוגל לעשות כמה פעולות ושליחויות יחד.

האדם החי הוא אש, זריזות, המת הוא עפר, עצלות.

על אש כתוב אשה עלה, על מים כתוב מים ירדים, על רוח כתוב רוח הולך, על עפר (שבלשון הרמב"ם ועוד נקרא יסוד הארץ) כתוב עמדת (והארץ לעולם עמדת).

[אש] עלה [מים] ירדים [רוח] הולכת [ארץ] עמדת = 1344 = 3 פעמים 448 = חש מל מל (ב"פ דרך, יד פעמים לב כו'). אש רוח מים ארץ = 896 = 2 פעמים 448. יחד = 5 פעמים 448 = 2240, י"פ דרך, 70 פעמים לב.

הזריזות של יסוד האש היא בסוד פתאום (התלקחות פתאומית כנ"ל), בחינת משיח עליו נאמר ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים = 2148 = ו"פ משיח!

אך לפני ביאתו פתאום הוא נדמה מתמהמה, מיסוד העפר, כמו שכתוב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר.

אכן תכונת העפר של משיח, ונפשי כעפר לכל תהיה, היינו השפלות-באמת שלו. ואילו תכונת האש שלו היא ההתלהבות קדש שלו לגאול, תכף ומיד ממש, את עם ישראל, והיינו הסימן המובהק שלו כמצורע היושב בשערי רומי שמתיר אחת וקושר אחת כדי לא להתעכב לבוא לגאלנו.

משיח הוא נושא הפכים – מתמהמה ומזדרז כאחת, היינו סוד ה'זריזות במתינות' שלו.

והנה ידוע שארבעת היסודות ארמ"ע הם כנגד ארבעת העולמות אבי"ע, כאשר יסוד האש כנגד עולם האצילות ויסוד העפר כנגד עולם העשיה, בו כתוב אף עשיתיו, לרבות את הארת אור האצילות במקום העשיה דוקא.

והיינו מה שפנימיות השרש עצל (עצלות, יסוד העפר, עולם העשיה) היא אצל (לפי הכלל הידוע שפנימיות-נשמת ה-ע היא ה-א, כמו אור-עור אין-עין וכו'), לשון אצילות, ודוק.

הזריז נמצא תמיד אצל ה', ה' תמיד אצלו קרוב מאד. העצלן מרגיש את עצמו רחוק מה', ללא כח לקום בזריזות ולרוץ מהר אליו יתברך, בהיותו באמת קרוב, קראוהו בהיותו קרוב.

כאשר הצלע-עצל עולה לשרשו באצילות הוא הופך להיות עליץ – עלץ לבי בה' (שירת חנה, שקודם 'התעצלה' להוליד ולבסוף 'הזדרזה'. בתחלה היתה עצובה מאד ובסוף היתה עליצה מאד).

ידוע בפירוש הארבע בבות כנגד אבי"ע שבנפש, עולם האצילות הוא עליצות הנפש.

ועוד, סוד הצלע הוא צל נע (ע"ד המלך צלמנע – צלם נע). והוא נע בזריזות עצומה, הגם שהוא בעצם לא כלום, או שמא מפני שהוא לא כלום. ללמד שהזריז באמת הוא בעצם לא כלום, רק צל בעלמא, צל של השי"ת המעורר מלמטה שהשי"ת יתגלה כצל שלו – הוי' צלך על יד ימינך (מדת אברהם, זריזותיה דאברהם), וד"ל

משיח הוא נשמה דאצילות בגוף גשמי בעולם העשיה. הוא אצל-עצל (עליץ-צולע-צל), מזדרז כאש-מתמהמה כעפר כאחד.

אך כדי להבין את זה לעומק עלינו להתבונן בשרש מהמה (להתמהמה) שמופיע שלש פעמים בתורה ועוד שש פעמים בנ"ך, כאשר הכל הולך אחר הפתיחה, הפעם הראשונה בתורה והכל הולך אחר החיתום בתהלים:

ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו...

כי לולא התמהמהנו...

ולא יכלו להתמהמה...

ואהוד נמלט עד התמהמהם...

והתמהמהנו עד נטות היום

ראו אנכי מתמהמה...

התמהמהו ותמהו...

אם יתמהמה חכה לו...

חשתי ולא התמהמתי...

והנה, מהחיתום – חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך – לומד בעל ספר חסידים את הדין של זריזין מקדימין למצות כנ"ל.

הפתיחה, ויתמהמה ויחזיקו גו' נאמר בלוט, בהמלטו, בחמלת ה' עליו, ממהפכת סדם.

להעיר שהשרש מלט מופיע בסיפור דלהלן חמש פעמים ואין עוד מלט בתורה (רמז מובהק שלוט ונמלט הם לשון נופל על לשון כנ"ל). המלט הראשון בנ"ך הוא ואהוד נמלט עד התמהמהם הנ"ל – זריזותיה דאהוד כנגד התמהמהם של עבדי מלך מואב (שכנראה בטבעם היו מאד עצלים), ודוק!

נעתיק את 14 הפסוקים שם השייכים לעניננו:

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר :

וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר :

וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה :

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי :

הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר:

הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה :

וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָיִם:

וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל ישְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה :

וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן:

בפסוקים הנ"ל יש מקור מובהק ומפורש בתורה הן לשתי המדות ההפוכות של עצלות – של לוט (לשון לאט לאט, וגם לשון קללה למי שמתעצל ומקל בקיום רצון השי"ת), ויתמהמה – וזריזות – של אברהם, וישכם – והן לשני גדרי הזמן של עלות השחר – וכמו השחר עלה – והנץ החמה – השמש יצא על הארץ!

אכן, ויתמהמה-וישכם משלימים ל882, הרבוע הכפול של 21, אמת-אמת, כאשר הכנף הוא 65, שם אדנ-י ב"ה (והנה, הזיקה וההנגדה של לוט לאברהם הוא בהיותו נקרא בשם אברם – אברם-לוט משלימים ל288, סוד רפ"ח נצו"ק, הרבוע הכפול של 12, היפוך ספרות של 882 ו21 הנ"ל. 882 ו288 = 1170 = 13, אחד היה אברהם, פעמים מהמה, שרש ויתמהמה של לוט!).

והנה, ידועה המחלוקת מאיזה "וישכם אברהם בבקר" לומדים את הדין של זריזים מקדימים למצות. לדעת התוס', לפי גרסת הגמרא שלפנינו, הלימוד הוא מוישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו הנאמר בעקדת יצחק. אך לפי הגהות הב"ח, ילקוט שמעוני, פסיקתא זוטרתא ועוד הלימוד הוא מהפעם הראשונה (מתוך שלש) שכתוב וישכם אברהם בבקר, דהיינו מכאן – וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני הוי' (ונראה דהוא עיקר).

יוצא מהקריאה הפשוטה של הפסוקים שמהפכת סדם ועמרה היתה דוקא בבוא לוט צערה, כאשר השמש יצא על הארץ. וכן וישכם אברהם בבקר היה סמוך לאותו זמן, שהרי השקיף וראה את המהפכה בעיצומה. אך רש"י לא כותב כך עיי"ש.

ויש לישב על דרך הפנימיות שכל תהליך של המשכה והשתלשלות מרוחניות לגשמיות (מעולם האצילות, שאצל ה' תמיד כנ"ל, עד לעולם העשיה הגשמי, עולם העצלות של יסוד העפר כנ"ל) חייב לעבור שלבים של התעבות והתגשמות (דרך עולם הבריאה ועולם היצירה וגם עולם העשיה הרוחני).

התופעה הזאת מוסברת בחסידות בעיקר בנוגע לירידת המן, לחם אבירים, לעולם הזה, שהתחלת ירידתו היתה בזמן מנחה דשבת, יומא דמיניה מתברכין כולהו יומין, אך ירידתו-הופעתו בפועל היה רק ביום ראשון בבקר.

במן היינו המשכה וירידת שפע ברכה. אך כאן, במהפכת סדם ועמרה, היינו המשכה וירידת פורענות לעולם, ודוק. כאן ההמשכה היתה צריכה להיות באמצעות של מלאכים (מהעולמות בריאה-יצירה), וד"ל.

ויש בזה דיוק בקרא: כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה – לעשות דבר דוקא, היינו להמשיך-להגשים את מהפכת סדר בעולם העשיה הגשמי, הגם שכבר התחילה המהפכה, מעלות השחר, בעולמות העליונים הרוחניים.

ולגבי הפועל ויתמהמה (של לוט, העצלן) המופיע כאן לראשונה בתורה – הכל הולך אחר הפתיחה – ראה באבן עזרא שלדעת בן אפרים מדובר באי יכולת להחליט, כאשר עיקר השרש מה, לשון תמיה והתלבטות. אך ראב"ע חולק עליו (קשות) ואומר שהשרש הוא מהמה (עם מפיק ב-ה האחרונה), ואינו לשון התלבטות במחשבה (כשאלת מה לעשות) אלא עיכוב מעשה גרידא, שהיה כעין משותק מרוב פחד, עיי"ש. רש"י כותב שחס על ממונו. אחרים פרשו שחס על משפחתו, בנותיו הנשואות וחתניו שצחקו עליו. ועוד פרשו שפשוט היה מקטני אמונה ולא האמין שאכן ה' יחריב את סדום כו' (או שלא האמין שיהיה לו יותר טוב מחוץ לעיר מאשר בתוך העיר!).

מה שבאמת יוצא מכל הפירושים הנ"ל שלוט פשוט היה עצלן כרוני, כאשר כל ההסברים הנ"ל הם בעצם 'תירוצים' לעצלנותו. והראיה כנ"ל שכאן התורה מעמידה את לוט כניגודו של אברהם אבינו – עצלנות קיצונית בניגוד לזריזות, ודוק.

היות שעל פי פשט הבקר כאן של אברהם הוא הנץ החמה, השמש יצא על הארץ וגו', מכאן לכאורה צריך ללמוד שגדר זריזים מקדימים למצות שזמנן ביום הוא להקדים, לכתחילה, לנץ, ולא לפני כן. והוא כדעת הגר"א ואדה"ז בסידור שהיום מתחיל מנץ החמה (שלא כדעת המגן אברהם וכו' שתחלת היום הוא מעלות השחר).

אך ראוי להתבונן במלה בקר: בקר הוא לשון בקורת, לבקר בין אור לחשך (בין טוב לרע, בין אמת לשקר), ולכאורה זמנו הוא "משיכיר" בין תכלת ללבן (דהיינו משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירנו), היינו לדעת ת"ק אך לדעת רבי אליעזר משיכיר בין תכלת לכרתי.

משיכיר בין תכלת ללבן (רמז להסתכלות בציצית מיד בקומו בבקר, חבת מצות ה', שענינה של מצות ציצית היא קבלת עול מלכות שמים כמבואר בתניא. וכן הכרת חברו כו', היינו קיום מצות אהבת ישראל, כלל גדול בתורה, מיד על הבקר – זה גדר הבקר!) הוא זמן ביניים בין עלות השחר לנץ החמה. דעת ת"ק, בין תכלת ללבן, הוא זמן מוקדם יותר, קרוב לעלות השחר, שאז אנשים מתעוררים, אך דעת ר"א, בין תכלת (כחול כהה) לכרתי (ירוק כהה), הוא זמן מאוחר יותר, קרוב לנץ החמה, שאז אנשים קמים ויצא אדם לפעלו.

בכל אופן, לכאורה השם בקר מתאים לזמן משיכיר, הממוצע המחבר בין עלות לנץ. אך כנ"ל וישכם אברהם בבקר אל המקום כו' משמע בזמן שהשמש יצא על הארץ. אלא אם כן נאמר שהשכמתו בבקר היתה מעלות או משיכיר ועד שהגיע אל המקום גו' היה כבר בזמן הנץ, והוא נכון.

וישכם אברהם בבקר = 928, יו פעמים חן = תורה חדשה כו'. אברהם בבקר = 552, יהלום 23 (תלמיד חכם כו'). במילוי, אברהם בבקר = 2639 = 7 פעמים 13 (91) פעמים 29 (חצי חן) – יסוד 49, 7 ברבוע כו', מקור 385, שכינה (פירמידה 10 כו').

והנה, מי שישן וקם אחר חצות מברך ברכות השחר, שהרי פתיחת ברכות השחר מהנותן לשכוי (תרנגול, או לב האדם, כידוע שני הפירושים במלה שכוי, לשון סוכה, מסתכל בעין השכל שבלב) בינה להבחין בין יום ובין לילה, והוא בחצות לילה, שאז השמש פונה מתחת לארץ לעלות ולהאיר את הארץ. השכוי (התרנגול) מרגיש זאת בחוש הפנימי שלו (ה'שעון הביולוגי' שלו).

נמצא שתהליך 'הבקר אור' מתחיל בעצם מחצות. אך אז הבקר באתכסיא מעיני בשר, בעל-מודע, בכתר. עלות השחר היא ראשית הגילוי של אור בקר – חכמה (ברק – אותיות בקר – המבריק על השכל הגלוי). משיכיר בין כו' היינו מצד הבינה, כח ההבחה בין לבין, כאשר הכרה היא פנימיות הדעת – אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת. השמש יצא על הארץ, הנץ החמה, היינו סוד התפארת (המכונה שמש, של יעקב אבינו כנודע), תחלת והנגלות לנו ולבנינו. אח"כ ארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום – מלכות, עלמא דאתגליא לגמרי, וסוף זמן ק"ש.

סוד הוי' ליראיו:

קוש"י – חצות הלילה

י – עלות השחר

ה – משיכיר

ו – הנץ החמה

ה – נכון היום

מפסוק זה וישכם אברהם בבקר לומדים חז"ל זריזין מקדימין למצות. יש כאן שני שרשים: שכם (השכמה) וקדם (הקדמה). שכם, 360 = 2.5 פעמים קדם, 144. שכם = ה"פ חסד, קדם = ב"פ חסד, יחד, ז פעמים חסד, בחלוקת ז-הב. סימן מובהק שמדת הזריזות, זריזותיה דאברהם אבינו, היינו מצד החסד לאברהם, עד מהרה ירוץ דברו, כטבע המים היורדים במהירות רבה ממקום גבוה למקום נמוך. שכם = ד"פ מים, מים פו"א = כמים לים מכסים = פלג אלהים מלא מים!

קודם ראינו שמדת הזריזות שייכת ליסוד האש (ומדת העצלות ליסוד העפר). האש עולה בזריזות והמים יורדים בזריזות. היינו סוד הרצוא ושוב שיש במדת הזריזות, רצוא כאש לשמים, להיות אויס וועלט, ושוב כמים לארץ, להיות אין וועלט, וד"ל.

גם הרוח מזדרזת, במישור, לעשות את רצון ה' – רוח לשון רצון כנודע. כשם שהרוח היא רצון כך מים הם תענוג (המים מצמיחים כל מיני תענוג) והאש המכלה כל, בזריזות, היינו סוד האמונה, אש ר"ת אמונה שלמה כנודע. והיינו ג רישין שבכתר עליון, סוד אמ"ר של עשרה מאמרות של מעשה בראשית.

רק העפר הוא עצלן. אבל יש גם עפר של קדושה (יקוד אש), העפר המנצח של אברהם אבינו, עפר זריז ביותר (לא העפר של שב ואל תעשה עברה, שגם הוא בסדר כנ"ל, אלא עפר פעיל בזריזות רבה, כעפר האילים של שיר השירים)! והוא העפר של נחום איש גם זו, אוצר בלום היקר מזהב ומפז כו'. המלך מבזבז את כל אוצרותיו כדי להשיג עפר זה ולנצח מלחמותיו וד"ל.

נשוב לשכם – ויעבר אברם בארץ, בזריזות כדרכו, עד מקום שכם (שם הוא התעכב, התמהמה...). קודם כל צריך להגיע לשכם, להקדים להגיע להשכמה בבקר דאברהם:

שכם קדם בהכאת אותיות: ש פעמים ק (30000) כ פעמים ד (80) ם פעמים ם (1600) = 31680 = 220 (הכל פו"א) פעמים 144, קדם! זריזין מקדימין לקדם מפעליו מאז, וד"ל.

והנה, וישכם אברהם בבקר = 928, תורה חדשה (יו פעמים חן) כנ"ל. כל הפסוק הבא (סיום יד הפסוקים הנ"ל): וישקף [= מלכות = אברהם אברהם] על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן = 3712 = 4 פעמים 928, יחס של 1:4!

שני הפסוקים יחד: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני הוי'. וישקף גו' = 6384 = ד"פ 1596, משולש 56, יום כו'. יש בשני הפסוקים 28 (משולש 7) תבות, נמצא שממוצע כל תבה = 228, ברוך – ברוך אתה הוי', פתיחת תפלת שחרית של אברהם אבינו בהשכמת בקר.

בפסוק הראשון 38 אותיות, בשני 62, חתך הזהב של 100 כנודע. נמצא שיש לצייר את שני הפסוקים כרבוע של 10 על 10. פנות הרבוע: רו"ס וישכם אברהם (השורה העליונה של הרבוע) ורו"ס כקיטר הכבשן (השורה התחתונה של הרבוע): ו מ כ ן, אותיות מכון (הרקיע שממנו יצאו האש והגפרית של מהפכת סדם ועמרה, כמבואר בגמרא חגיגה) = חן חן!

וישכם (376)... הכבשן (377, וישכם ע"ה) = 753 = אברהם שרה (דוד לוט ואחות לוט).

כקיטר הכבשן רומז לאותו כבשן-אש אליו הושלך אברהם בצעירותו על ידי נמרוד, הנסיון הראשון שלו.

כקיטר הכבשן = משיח משיח. משיח = נס אברהם, נס הנסיון הראשון שלו בכבשן האש.

ועוד רמז אחד לסיום: קיטר הארץ כקיטר הכבשן = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי = תהי זריז ואל תהי עצלן כנ"ל!