זרימת הכסף
שיעור חסידי בכלכלה – תזרים מזומנים
ב"ה
זרימת הכסף
שיעור חסידי בכלכלה – תזרים מזומנים
קיצור מהלך השיעור
התוועדות יסוד שביסוד היתה גדושה ומלאה, וסיום ההתוועדות הוקדש ל'שיעור בכלכלה' – התבוננות במושג תזרים־מזומנים במבט של פנימיות התורה. פרק א של השיעור עוסק במעלת הכסף גם ביחס לזהב, כמטבע עובר לסוחר המבטא את הטבע היהודי. פרק ב עוסק ב'מתכת הסודית' המקבילה לספירת היסוד, כסף־חי (כספית). פרק ג, תכלית המהלך, מסביר על שלשה סוגי תזרים עליהם מדובר היום בכלכלה ומעמיק במבנה שלהם. שיעור שהוא סגולה להמשכת תזרים כספים טוב לכל הלומדים והתומכים, כדי שיוכלו להרבות בצדקה כחפץ לבם הטוב ולעבוד את ה' מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות. מוזמנים להצטרף לסגולה!
א. מעלת הכסף
שבע המתכות
אחת הכוונות של שבע מדות הלב – וממילא שבעת השבועות של ספירת העמר – היא הקבלה לשבע מתכות שה' ברא בעולם[1]. בתורה כתובות שש מתכות, אבל יש עוד מתכת אחת שהיא מתכת פלאית וסודית, שהיום יודעים שהיא אחד היסודות של העולם הפיזי, הגשמי. המתכות שמופיעות בפירוש בתורה הן כסף־זהב־נחשת־בדיל־עפרת־ברזל – אלו שש המתכות הידועות, המפורשות בתורה. איך הן כנגד הספירות? לפי הסדר – כסף־חסד, זהב־גבורה, נחשת־תפארת, בדיל־נצח, עפרת־הוד, ברזל־מלכות – רק שחסר היסוד.
כסף הוא חסד. טבע – לשון מטבע, סוד המטבע שטבע אברהם אבינו[2], איש החסד והכסף־כיסופין, "ארבע מאות שקל כסף"[3], ארבע מאות עלמין דכיסופין[4] – נפש האדם לכסוף לכסף. חסד הוא התחלה חדשה[5] – אז במתכות, הכסף הוא התחלה חדשה. יש אחד שאין לו כסף, לא היה לו אף פעם כסף, וכאשר פתאום מגיע לו כסף אפשר לקרוא לכך שהוא מתחיל את החיים מחדש. כשמגיע לו כסף הוא צריך ללמוד איך משתמשים בכסף, הוא צריך לדעת שה' נתן לו כסף בשביל לעשות חסד עם הבריות, היינו תפיסה חדשה לגמרי בשביל מה הוא חי. עד כה הוא היה כישן בתוך עצמו, ופתאום הכסף מעורר אותו, מאיר את עיניו לראות מה קורה מסביבו ואיך הוא יכול לעזור. עד כה הוא היה בעולם התהו (עולם הדמיונות בינו לבין עצמו) וכעת הוא בא לעולם התיקון, למודעות חדשה בשביל מה הוא חי, כדי לתקן את המציאות כולה. בכל אופן, הכל מתחיל מכסף ונגמר בברזל (בסוד "ולרש אין כל"[6]).
מעלת הזהב ומעלת הכסף
הכסף הוא ההתחלה, אבל זהב שוה יותר מכסף. מה היה החטא הפנימי של שלמה המלך, שבסוף הוא נפל, "נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ"[7]? החטא שלו היה ש"אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה"[8] – הוא בז לכסף, הכל היה זהב, "כמעלת הזהב על הכסף"[9].
מי שמבטל את הכסף ומחשיב רק את הזהב דומה למי שמצפה לימות המשיח ומבטל את יציאת מצרים. זו סוגיא בגמרא[10], כאשר לדעת חכמים גם בימות המשיח, שהם סוד הזהב, עדיין צריך לזכור את יציאת מצרים, שהיא ההתחלה של הכל, הכסף. למה יציאת מצרים היא הכסף? על יציאת מצרים כתוב "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"[11]. הכסף הוא הכסופים של הכלה, עם ישראל, אל החתן, הקדוש ברוך הוא.
אם כבר, נאמר עוד משהו עמוק: מה ההבדל בין כסף לזהב? כסף הוא האהבה המסותרת שבלב[12]. זהב, כמו שכתוב בפרק נ בתניא, היינו "כמעלת הזהב על הכסף", כלות הנפש אליה מגיעים על ידי גבורות עליונות דבינה, על ידי התבוננות. יחסית לכסף, אהבה מסותרת, האהבה הזו נקראת אהבה שכלית. מתוך השכל אפשר להגיע לאהבה של כלות הנפש, "כמעלת הזהב", אבל היא עדיין על פי שכל. כסף הוא האהבה המסותרת שיש בלב כל יהודי, הכסופים הטבעיים לקב"ה. כמו שיש מעלת הזהב על הכסף יש גם מעלת הכסף על הזהב. מי שבז לכסף מפריד בין האהבה השכלית לאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל. הוא לא מודע למעלת הכסף, לא מבין ומייקר את עצם הטבע (ה'מטבע') היהודי. הטבע היהודי הוא לא זהב – הטבע היהודי הוא כסף, כסופים.
מה ההבדל בין כסף לזהב בהלכה? כתוב במשנה ש"הזהב קונה את הכסף" – הזהב הוא הפרי, "פירי", והכסף הוא המטבע, "טבעא". כאשר מושכים את הפרי קונים את הכסף בכל מקום שהוא. מה זה אומר? הכסף נמצא – בכל יהודי יש כסף. כשאני מושך את הזהב אוטומטית אני קונה את הכסף. זה לשון המשנה בריש פרק ד של בבא מציעא – פרק ה־זהב מתחלת מסכת נזיקין הגדולה, י פרקים של בבא קמא ועוד ד פרקים של בבא מציעא. "הזהב קונה את הכסף", הוא יקר יותר, אבל המשמעות היא לא ש"אין כסף נחשב" – הכסף הוא הטבעא, המטבע, כמו שנסביר באריכות. זהב הוא משהו יקר מאד, אבל הוא הפרי – החפץ, החפצא – והטבעא הוא יחסית הגברא. אנחנו אוהבים את הגברא יותר מאת החפצא[13]. מקור הטבעא – הטבע היהודי, האהבה המסותרת שבלב – הוא באצילות. עם כל הכבוד לזהב, ששוה הרבה יותר מהכסף, הוא לא טבעא – לא מטבע עובר ושב, זהו חסרון – והוא לא בעולם האצילות אלא בעולם הבריאה, "אמא מקננא בכורסיא"[14].
יוסף ושלמה
אנחנו ביום של יוסף הצדיק, יסוד שביסוד. מה ההבדל בין יוסף הצדיק לשלמה המלך? שניהם היו חכמים מאד וגם עשירים מאד. אבל מה יוסף ליקט? כסף – "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף"[15] (עד ש"תם הכסף"[16]) – יוסף הוא לשון כסף (יו של יוסף הן התחלה של האות יוד, שעולה – במילוי שלה – כ). לעומתו, שלמה בז לכסף והחשיב רק זהב. אם אתה רק זהב אתה יכול להתאהב באלף נשים נכריות וכך לפגום את הברית, כי אין לך הערכה ל'מיהו יהודי ויהודיה'. גדר היהודי הוא כיסופים – אנחנו כוספים לה' וגם הוא כוסף לנו, "לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף"[17]. הכסף מחבר אותנו לה', מלמטה למעלה ולמעלה למטה, אנחנו כוספים לה' והוא כוסף לנו. זהו סוד "כסף משנה"[18] – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. הכסף הוא הטבעא, הטבע היהודי האמתי.
הפסוק "אין כסף נחשב" כתוב פעמיים, גם במלכים וגם בדברי הימים, אבל יש הבדל ביניהם – הפסוק שצטטנו היה מדברי הימים, "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה", ניסוח מובן, אבל במלכים כתוב "אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה"[19], בתוספת של המלה "לא", שעושה את הפסוק פחות מובן. רש"י מסביר שצריך לחלק: "אין כסף" הוא ביטוי בפני עצמו, שמשמעותו שבבנין המקדש על ידי שלמה לא היה כסף, רק זהב. ההמשך, "לא נחשב בימי שלמה למאומה", הוא נתינת טעם – מדוע "אין כסף" במקדש? משום ש"כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". המלה "כסף" עולה לכאן ולכאן. בכתובים, שנאמרו ברוח הקדש, הפסוק כתוב יותר פשוט ומובן, ובנביאים, שבמדרגה יותר גבוהה, יש את הביטוי המעניין "אין כסף לא", שלילה ועוד שלילה, כאשר שני מינוסים נותנים איזה פלוס... את "אין כסף" אפשר לדרוש שהכסף הוא בבחינת אין, בטל במציאות.
איפה רואים את ה'פלוס'? הכסף מופיע ב"שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה"[20] – שהוא "קדש קדשים"[21]. יש כמה דעות מתי שלמה המלך כתב את שיר השירים, אבל המקובל הוא שדווקא שיר השירים – שיר האהבה בין שני צעירים, חתן וכלה – הוא ההשגה של שלמה בסוף ימיו[22]. לפי זה, שיר השירים נכתב אחרי החטא שלו, שנשא אלף נשים וכו', ואפשר ללמד זכות שבסוף הוא כבר תפס את הטעות שלו, שלא החשיב את הכסף, את הכסופים שהם עיקר הקשר בין הקב"ה ועם ישראל – "כסף משנה", כנ"ל – ועל רקע כזה הוא כתב את שיר השירים. לכן החיתום של שיר השירים, שלשה פסוקים לפני הסוף, הוא "אלף כסף"[23] (בפסוק הבא נאמר "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ"[24], הכוונה לאלף כסף ומאתיים כסף)[25].
ב. כסף חי
היסוד – כסף חי
נחזור להקבלה: הכסף הוא החסד, הזהב הוא הגבורה, הנחשת היא התפארת, הבדיל הוא הנצח, העפרת היא ההוד – ל"ג בעומר, הוד שבהוד, הוא עפרת שבעפרת, ותכף נסביר מה הקשר בין העפרת למתכת הבאה, הסודית, היסוד – והברזל הוא המלכות. בית המקדש השלישי ייבנה מברזל. ברזל, בעולם הזה, קשור להפך החיים, לכן בבית הראשון והשני "כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע"[26] – בית המקדש נקרא "בית חיינו"[27], הבית הוא בשביל חיים, ולא בשביל הפך החיים[28]. לכן ברזל הוא בחינת מלכות ש"רגליה יֹרדות"[29] הפך החיים. אבל, כמו שיש שיחה ארוכה של הרבי[30], בבית המקדש השלישי יהיה (העיקר) ברזל. הסימן לכך הוא שדוד המלך כבר הכין ריבוי מופלג של ברזל[31], יותר מכסף וזהב, בשביל הבית השלישי. כתוב בקבלה[32] ש־ברזל הוא ראשי תיבות של שמות נשות יעקב – בלהה־רחל־זלפה־לאה. יום האם של רחל כולל גם את בלהה ויום האם של לאה כולל גם את זלפה.
עדיין חסר בהקבלה הזו היסוד. איך משלימים בספרי הקבלה את שבע המתכות? כתוב שהיסוד הוא מתכת סודית, עם טבע אחר לגמרי מכל שאר המתכות שה' ברא לכבודו. המתכת הזו נקראת כסף חי. היום שינו את השם לכספית, אבל לא נשתמש בכינוי הזה. השם באנגלית הוא mercury, אבל פעם הכינוי באנגלית היה quicksilver, כמו כסף־חי – זהו השם המקורי גם בלועזית, בכל השפות (ביוונית העתיקה, בלטינית ועוד). כלומר, יש בהחלט קשר בין הכסף, החסד, לכסף חי, היסוד, רק שביסוד הכסף הוא חי. האריז"ל מאריך בכמה מקומות[33] להסביר את סוד כסף חי. הוא מציין[34] שאין זהב חי, רק כסף חי.
המספר האטומי של כסף חי הוא 80, בגימטריא יסוד. זו מתכת כבדה – המתכת היחידה שיותר כבדה ממנה היא רק העופרת (שהמספר האטומי שלה הוא 82). המספר האטומי של זהב הוא 79 ושל כל שאר המתכות פחות. המספר האטומי של ברזל, לדוגמה, הוא 26 (קשור להיום, שם הוי' של חדש אייר). המספר האטומי של כסף הוא 47, בטול, יחוד הוי'־אהיה. יש במספרים האטומיים של שבע המתכות (לפי הסדר: 47 79 29 50 82 80 26) – שבעבר לא היו ידועים לכל – המון רמזים יפהפיים, שפעם דברנו עליהם[35].
כסף חי – סגולות ושימושים
מה המיוחד והשונה בכסף חי מכל המתכות? שזו מתכת כבדה ובחום הטבעי של החדר היא היחידה שהיא נוזלית – לא סתם נוזלית אלא מאד מחליקה (slippery), אי אפשר לאחוז אותה ביד. תקח כסף חי ביד – הוא מיד יברח לך. אי אפשר להחזיק אותו, הוא מתחמק מיד, לא רוצה שיתפסו אותו – 'סוד' בלתי נתפס.
לאיזו בריה בעולם שה' ברא לכבודו יש הכי הרבה כסף חי בתוך הגוף? דגים. כשאוכלים דגים אוכלים הרבה כסף חי. מהם דגים? הצדיקים[36]. כמו שכתוב בפירוש לגבי שבת, שהדג הוא ספירת היסוד[37]. אם כן, כנראה שיש איזה דג מיוחד לכבוד שבת קדש, דג גדול וטעים שבאמצעותו יוסף מוקיר שבת[38] – אנחנו ביסוד שביסוד, יוסף שביוסף – מוקיר את השבת (וכן יסוד, המספר האטומי של כסף חי, ב'חן' – יסודוסי – עולה יוסף!). אם כן, חוץ מהזיתים האלה, כדאי שכל אחד יגיע הביתה ויחפש איזה דג. דווקא בטונה יש מאד הרבה כסף חי, אז לא צריך ללכת רחוק – אפשר לפתוח קופסת טונה, וזה מאד מתאים ליסוד שביסוד, היום.
היום יודעים שכסף חי הוא גם רעיל וגם מרפא – יש בו נשיאת הפכים. הוא ממש רעיל, וגם יש לו תכונות של ריפוי – שייך לחדש איר, "אני הוי' רֹפאך"[39]. אם כסף חי שייך ליסוד, מה הרעילות שלו? פגם הברית. ומה הריפוי שלו? תיקון הברית.
איפה מוצאים אותו? איפה משתמשים בו? פעם כל מד־חום היה עשוי מכסף חי. היום, בגלל שתפסו שהוא חומר רעיל, מנסים למעט את השימוש בו, אבל המד־חום המקורי היה ממנו. מהו מודד־חום? מודד את ההתלהבות שלך בעבודת ה'. נשים לב ש־מודד שוה חום. מה מודד את החום שלך? כסף חי. גם בתאורה משתמשים בכסף חי – תאורה של פלורסנט היא כסף חי. כסף חי מקרין קרני אור אולטרא־סגול, ומבואר אצלנו[40] – לא נרחיב עכשיו – שהן קרני אור של יסוד אבא (כאשר יסוד אבא מתלבש ביסוד ז"א[41]).למה עוד משתמשים בכסף חי? הוא מהיסודות של פיתוח צילום, קשור ל"צלם אלהים"[42]. יש הרבה תכונות ליסוד הזה, שהמספר האטומי שלו שוה יסוד כנ"ל.
יש מקום אחד שכתוב[43] שכסף חי הוא בעצם הממוצע בין הדומם לצומח. האריז"ל הדגיש מאד[44] שבין הדצח"מ יש שלשה ממוצעים. לפי הפשט יש גם ממוצע בין האדם לאלקים – המלאכים, שגם נקראים בשם אלקים[45]. בלי זה יש שלשה ממוצעים – בין הדומם לצומח, בין הצומח לחי, בין החי למדבר. בדרך כלל מוסבר שהממוצע בין הדומם לצומח הוא האלמוג. מענין ש־אלמוג עולה 80, ששוה יסוד, המספר האטומי של כסף חי. והנה, יש מקום שכתוב שכסף חי הוא הממוצע בין דומם לצומח, שהוא מתכת, מתכת היא דומם גמור, אבל הכסף־חי חי, נע, "כל חי מתנועע"[46] – סימן שיש פה ממש חיות, יותר מכל שאר יסודות הטבע (שכולם נקראו 'יסודות' על שם אותו יסוד שהמספר האטומי שלו הוא יסוד, ושלפי הקבלה מכוון כנגד ספירת היסוד). הוא נוזלי על שם הזרע הנוזל מן היסוד המוליד חיים חדשים. שוב, עיקר החיות – סוד החיים, מאיפה החיים צומחים – מהיסוד כסף־חי. אחת התעלומות – ובעצם נכון לומר התעלומה, ב־ה הידיעה – של כל הביולוגיה, היא מאין החיים, השיא של כל הטבע. מתוך תעלומה זו של מקור החיים המציאו את האבולוציה. לפי היסוד הזה של האריז"ל החיים נוצרו מהמתכת של היסוד שנמצאת בבסיס של הטבע, כסף חי – דומם שיש בו את שרש החיות ממש.
עוד ענין חשוב: רבי נחמן מברסלב מזכיר כסף חי בספר המדות. הוא כותב חמש מלים – "כסף חי מסוגל לגבורת אנשים"[47]. קודם הסברנו שגבורת אנשים היא "זית שמן" – הסגולה המיוחדת של היום. אם כן, יש פה ממש מפורש – אפשר לומר – שכסף חי הוא יסוד, ולא סתם היסוד אלא גבורת היסוד, המשכה מהזית לשמן.
ג. תזרים
זרימת הכסף
אנחנו נסביר, עיקר הווארט – בדרך צחות, אבל יש דברים בגו – שכסף בכלל וכסף חי בפרט קשורים למושג 'תזרים', cash flow באנגלית. כסף הוא כס, כמו קש (cash), וה־פ היא פלואו (flow). אם כן, כסף הוא קאש־פלואו, בפרט אם מדובר בכסף חי. שוב, הווארט הוא שכסף חי הוא ספירת היסוד ולעניננו הוא רומז לתזרים. והוא סוד "זרע אמת"[48] – זרע היינו זרימה מן המעין.
עכשיו ניתן שיעור קצר בכלכלה – מאיפה בא התזרים. כמו שאמרנו, דווקא הכסף הוא ה"טבעא", אין תזרים בזהב. בשביל שביזנס יהיה מוצלח, שתתחיל להיות בן אדם אחר – בן אדם לענין, עם הרבה כסף (לצרכי צדקה) – העיקר הוא תזרים (הרי העניים דחוקים ולא יכולים לחכות למחר[49]...).
כל תזרים מבוסס על כסף שנכנס (inflow, זרימה פנימה, 'אינפוט') וכסף שיוצא (outflow, זרימה החוצה, 'אאוטפוט') – קבלה והשפעה. אם רוצים לתת ערכים יותר פנימיים ואנושיים, הכסף שנכנס (inflow) הוא בחינת נוקבא והכסף שיוצא (outflow) הוא בחינת דכורא. היחס כאן בין הנוקבא והדכורא מתאים מאד למה שאדמו"ר הזקן כותב בלקוטי תורה[50] על הפסוק "ואפו עשר נשים"[51], שהפנימיות של עשר הספירות היא בחינת נוקבא ("עשר נשים") והחיצוניות היא בחינת דכורא. בפנימיות יש בטול כדי לקבל מלמעלה ובחיצוניות יש השפעה כלפי מטה. הרי כל ספירה חייבת לקבל את השפע מלמעלה, מהספירה שמעליה, ולהשפיע למטה, אל הספירה שמתחתיה[52]. ההשפעה למטה היא דווקא מהחיצוניות, הכלי של הספירה, והיא בחינת זכר, כי זכר הוא משפיע. הקבלה מלמעלה היא הפנימיות – כמו שרבי אייזיק מסביר[53] שפנימיות הכלי היא החלל של הכלי, עצם הכלי־קבול שבו – שהיא בחינת נוקבא.
הזרימה הזו היא בעצם הגדר של הצדיק בכל מקום – צינור פתוח[54]. הצדיק־היסוד הוא גם שליח[55], שתפקידו להביא את דברי המשפיע אל המושפע – הוא מקבל אותם מלמעלה ומשפיע אותם למטה. לפי ההתבוננות הזו כל הספירות הן בעצם יסודות – כל ספירה היא יסוד (כמו שכל יסודות הטבע הם בחינת היסוד שביסוד[ות], דהיינו היסוד שהמספר האטומי שלו שווה יסוד, כסף חי, כנ"ל), צדיק, שמקבל מלמעלה (בבחינת הנוקבא שלו) ומשפיע למטה (בבחינת הדכורא שלו). זהו כלל גדול, שלפיו היסוד (ובפרט היסוד שביסוד) כולל את כל מעשה בראשית – כך ה' ברא את העולם, זהו יסוד התהוות כל העולמות, קבלה מלמעלה והשפעה למטה. את היסוד שביסוד אפשר להגדיר כקבלה שמתלבשת בתוך ההשפעה, וזהו בעצם העצם של המציאות כולה (כמו "יסוד היסודות" של הרמב"ם[56]).
שלשה סוגי תזרים
בעלי־הכלכלה מחלקים את התזרים לשלשה סוגים. ודאי נתנו להם מלים בעברית, אבל יותר טוב להשתמש במלים המקוריות באנגלית, וגם להציע להן תרגום שלנו. שלשת הסוגים הם financing cash flow (תזרים פיננסי), שאנחנו נקרא לו גם מימון; investing cash flow (תזרים השקעות), שאנחנו נקרא לו בקיצור השקעה; והשלישי הוא operating cash flow (תזרים שוטף), שאנחנו נקרא לו הפעלה.
כאשר מישהו מתחיל עסק חדש – סטארטאפ – הוא צריך להשיג מימון בשביל להקים את העסק. כל הכסף שהוא מגייס – מבנקים, ממשקיעים פרטיים, מהנפקת מניות וכו' – שייך לתזרים הפיננסי (שכולל גם את החזר החובות, אם מדובר בהלוואות, וכיו"ב). אחר כך, צריכים להשקיע כספים בעתיד של העסק או הרעיון – לדוגמה, פרוייקט של תורה ומדע אולי צריך מעבדה – בנין מתאים, ציוד הכי מעודכן, שיהיה יעיל לטווח ארוך וכיו"ב. יש גם כספים להשקעה בפרוייקטים של אנשים אחרים, מסחר עם עסקים נוספים (כאשר ההשקעה שלי הופכת למימון של הזולת, בדיוק כמו שהמימון שלי הוא השקעה בתזרים של המשקיעים). בתחום תזרים ההשקעה בדרך כלל יש בתקופת ההקמה של העסק תזרים שלילי – יותר הוצאות מהכנסות – אבל עתיד התזרים הזה להפוך לחיובי, וגם כעת הוא עדות להשקעה ארוכת־טווח בהצלחת העסק וביסוסו. חוץ משני אלה, ישנו התזרים השוטף, ההפעלה היום־יומית של העסק – ההכנסות ממכירת המוצר או השירות וההוצאות השוטפות כמו שכירות, משכורות ותשלום לספקים. התזרים הזה אמור להיות רווחי – וצריך תמיד לייעל ולשפר אותו – והוא המעיד על זכות הקיום של העסק.
המבנה הפנימי – חב"ד
המודל הפנימי שמתאים לשלשת סוגי התזרים הוא חכמה־בינה־דעת. איש חב"ד הוא מי שיודע לשמור על התזרים שלו ולנהל את העסק שלו כמו שצריך. מוסבר אצלנו[57] שמבין מדות הלב הספירה העיקרית שמקבלת את אור המוחין חב"ד, החיות של כל מדות הלב, היא ספירת היסוד. התזרים במדות הלב הוא מהכסף שבחסד עד לכסף־חי שביסוד – כל ה החסדים נמשכים ליסוד וממנו מושפעים למלכות[58].
המימון (financing cash flow) שייך לחכמה – להברקה הראשונית כשאתה מתחיל סטארטאפ, הברקה שצריכה להמשיך את המימון, האנרגיה והכח, כדי לממש אותה בעולם הגשמי. כדי לקבל מימון צריכים 'לפתות' את המשקיעים – הנוקבא צריכה לפתות את הדכורא, המשפיע, שירצה להשפיע־להשקיע בה, שיתעורר, שיהיה לו חשק להשפיע. ראש השנה הוא סטארטאפ – שנה חדשה, השפעה חדשה. כל הכסף וכל האור של השנה שעברה בטלו ועלו לשמים, הסתלקו, ועכשיו אני רוצה להתחיל משהו חדש. שנה חדשה, אני מקבל ראש חדש, שכל חדש, ויש לי רעיון חדש – סטארטאפ חדש. לשם כך אני צריך שה' ישקיע בי, ואני צריך 'לפתות' אותו ב"מצות היום בשופר"[59], כלשון הפיוט – "אפתנו בשופר"[60] (זו הגרסה המקורית, אותה 'רככו' ל"ארצנו בשופר" מפני אלו שהיא צרמה להם). "תקעו בחדש שופר"[61], "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם"[62] – עם הרצון שלי להתחדש ולהשתפר אני מפתה את ה' להשקיע בי. ה"כלי ריקן" לקבל את ההשפעה – ה"לית לה מגרמה כלום"[63] של הנוקבא, החלל שמושך אליו את הזכר – הוא הבטול שבפנימיות ספירת החכמה. "החכמה מאין תמצא"[64], היא מקבלת מלמעלה, מהאין סוף. המימון בא גם מתוך אמונה – שהמשקיע מאמין ברעיון החדש שלי, שהוא רעיון טוב עם סיכויי הצלחה גבוהים, ומאמין בי, שאני האדם המתאים לממש ולבצע את הרעיון. האמון הזה שייך ל"חכם הרואה את הנולד"[65], מי שיש לו עין לראות את האין של הרעיון שעתיד להוות מציאות חדשה. שוב, דווקא הבטול מוצא חן ומפתה, מעורר אמון שאצליח. אם אני 'יש' – לא אצליח. מישהו יותר חכם ממני מיד יבין שה'אני' שם ועצם מציאות האני הוא 'עצם בגרון', ישות ש'תשים רגל' לכל העסק, וממילא לא כדאי להשקיע בי.
השלב הבא הוא השקעה (investing cash flow). השקעה היא גם מלשון שקע ("חותם שוקע", בלשון החסידות) – משקיעים בשקע. זו גם בחינה של בטול, אבל זהו השקע של יסוד אמא. המימון הראשוני נקרא 'זרע' (seed money), זרע האבא, אבל בשלב השני צריכים לתת לו כלים – לעבור מ"חיוהי" ('כסף חי' שזורם לתוך העסק שלי, מימון) ל"גרמוהי", מהאורות־הרעיונות של החכמה לכלים של הבינה[66], שצריכים להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[67]. בשביל להשקיע נכון בעתיד של החברה צריך להיות 'מבין', "מבין דבר מתוך דבר"[68], וצריך מבט נכון על העתיד, ששייך לבינה (וכדלקמן עוד).
התזרים השוטף (operating cash flow) שייך לדעת, שנדרשת במיוחד בשביל האיזון השוטף – יחסי האנוש המתאימים בתוך הצוות, עם הלקוחות ועם הספקים, ובכלל ה"שמאל דוחה וימין מקרבת"[69] שנדרשים בשביל יעול של העסק. חכמה־בינה־דעת הן אותיות י־ה־ו שבשם, שמקבילות גם לחומר־צורה־פועל – המימון הוא חמר גלם ממנו מפתחים את העסק, ההשקעה היא הצורה שנותנים לו והפועל הוא ההפעלה השוטפת שלו – כאשר הכל צריך להמשך אל התכלית, המלכות, ה תתאה[70].
חכמה, בינה ודעת הן גם עבר ("עומק ראשית"), עתיד ("עומק אחרית") והוה[71]. החכמה צריכה לשכנע את העבר – את מי שיש לו הון מעסקי העבר שלו – להשקיע בעסק החדש שלי. הבינה היא התכנון שלי לעתיד. הדעת היא היכולת לנהל את התזרים בהוה, ההפעלה היום־יומית השוטפת.
ברכת התזרים
כל זה עוד פרק ששייך לפקולטה לכלכלה במכללה התורנית[72]. היתה לנו כבר חוברת על החברה הדינמית (The Dynamic Corporation)[73], וכעת יש לנו עוד פרק על תזרים. איך הגעתי לנושא בכלל? יש כמה חבר'ה שלנו שיש להם בעיות בתזרים והם באים להתלונן מה עושים – אני מקדיש את הקטע הזה לאותם אנשים ומברך את כולם, את כולנו, שכל אחד יהיה גביר בעצמו, כמו שהרבי אומר[74], עם תזרים תמידי המהווה חיים חדשים. זהו יום מסוגל לכך, יסוד שביסוד.
נחזור למה שפתחנו בו: הזהב הוא תוספת ביחס לכסף. אם יש לך כסף, והכסף שלך זורם כדבעי, ה' יתן לך גם זהב. את הזהב ה' ברא רק בשביל לבנות את בית המקדש[75]. הבעיה היתה ששלמה בנה את המקדש רק זהב, לא היה שם כסף. הוא לא למד ממשה רבינו – אצל משה רבינו במשכן היסוד היה כסף. האדנים, שנעשו מתרומת מחצית השקל[76], היו מכסף – כולם תרמו את מחצית השקל, זהו היסוד, הצד השוה לכולם. גם נדבת הלב של כל אחד מתחילה מהכסף, עוד לפני הזהב. כתוב[77] ש"אדן" – שעשוי דווקא מכסף, ולא מזהב – הוא בגימטריא "מודה", ה"מודה אני" של היהודי (לשון הודאה, "הפעם אודה את הוי'"[78]) כל בקר. כתוב גם ש־אדן הוא הפנימיות של עדן (לפי הכלל שה־א היא בכל מקום הפנימיות של ע[79]) – "ונהר יוצא מעדן"[80]. הנהר הוא נהר של כסף, תזרים־זרימה מעדן להשקות את הגן, ורק "ומשם יפרד", מתוך הפירוד יש את שאר המתכות (החל מ"אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההיא טוב"[81]).
עד כאן, לחיים לחיים, שיהיה הרבה קאש־פלואו והרבה מכל שאר הדברים שדברנו עליהם. לחיים לחיים.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.