משפחה בצמיחה
משברים מצמיחים ביסוד בית ישראל
ב"ה
משפחה בצמיחה
משברים מצמיחים ביסוד בית ישראל
קיצור מהלך השיעור
באוירת השמחה של חדש אדר זכינו לשיעור־השלמה מופלא אודות שבעת משברי־הנפש הרמוזים במלכי התהו ועבודת הצמיחה מתוך משבר (צמיחה פוסט־טראומטית) שהוזכרו לעיל (בשיעור "צמיחה מתוך משבר", עמ' <OV>). פרק א מעמיק בכך שהשבירה בכח הדעת שבנפש – הטראומה שכנגד מלך התהו הראשון – כוללת את כל המשברים הבאים, ורומז לתהליך הצמיחה והתיקון (וגם לסגולה המיוחדת לצמיחה הזו במצות תפילין). פרק ב, באופן מפתיע, מחזיר את כל התהליך לתוך בית ישראל – מקביל את משבר הדעת ליעקב ואת ששת המשברים הנוספים לששת בני לאה – ומראה כיצד אנחנו כוללים את כל המשברים וצומחים מתוכם. שיעור עמוק ויפהפה, שכדי למצותו יש ללמוד בישוב הדעת, בלי לפספס גם את הערותיו גדושות־התוכן.
א. משבר הדעת
שבעת משברי התהו
למדנו[1] על שבעה משברים כלליים, שכנגד שבעת מלכי עולם התהו שנשברו ומתו (שבכל אחד מהם כתוב "וימלֹך... וימת")[2]:
התמוטטות עצבים, שהיא שבירת הדעת, כנגד המלך בלע בן בעור.
תחושת ניכור, העדר־אהבה, משבר החסד, כנגד המלך יובב בן זרח מבצרה.
טראומה של פגיעה, עד כדי פרנויה, משבר הגבורה, כנגד המלך חֻשם מארץ התימני.
משבר בדידות חברתי, תחושה ש'אין לי מקום בעולם', משבר התפארת, כנגד המלך הדד בן בדד.
משבר של אי־הצלחה, הרגשה שאני לא־יוצלח ו'שלימזל', משבר הנצח וההוד (שבעולם התהו הם ספירה אחת), כנגד המלך שׂמלה ממשׂרקה.
משבר שלום־בית (ושלום במשפחה בכלל), משבר היסוד, כנגד המלך שאול מרחובות הנהר.
משבר של ריקנות קיומית[3], משבר המלכות, כנגד המלך בעל חנן בן עכבור[4].
אחרי שבעת המלכים בהם נאמר "וימלך... וימת" בא המלך השמיני, המלך הדר – הנשוי למהיטבאל – בו לא נאמר בתורה "וימת", והוא המעבר מהתהו לתיקון, בסוד "ברישא חשוכא ['והארץ היתה תהו ובהו וחשך'[5]] והדר נהורא ['ויהי אור'[6]]"[7] (והוא סוד "הוד והדר"[8]: קודם טראומה של "הודי נהפך עלי למשחית"[9] – שבירת הכלים, מיתה וקבורה, במדת ההוד – ואחר כך שיקום של המלך הדר, "והדר נהורא", וד"ל). ראשית התיקון היינו האמונה שאפשר לחזור למצב שקדם לשבירה ("הדר" לשון חזרה) אך התכלית היא צמיחה ובניה חדשה, טובה יותר ממה שהיה לפני המשבר (כלומר, עיקרו־ממשו של המצב הקודם הוא רק במח הזכרון, זכרון העבר שאינו אמור לחזור בפועל – זהו שלב מעבר, חוליה מחברת שתפקידה להעביר מהעבר אל העתיד לבוא).
"מפתחא דכליל שית"
המשבר הראשון, שבירת הדעת, הוא הכלל של כל המשברים והמקור להם[10] (עד כדי כך שאחד ממובני המושג דעת בלשון הקדש הוא שבירה[11]). על כך יש לפרש, באופן מחודש, את לשון הזהר שהדעת היא "מפתחא דכליל שית"[12] (וכרמז הידוע[13] ש־דעת עולה שש פעמים דעה – הכל מושגים של דעת). בדרך כלל הפירוש הוא שהדעת כוללת את כל שש מדות הלב, ששת הקצוות של ז"א, הנולדות ממנה[14]. אמנם, לעניננו יש לפרש שהמלך הראשון שכנגד הדעת, בלע בן בעור, כולל את כל ששת המלכים הבאים אחריו[15], בהם נאמר (כמוהו) "וימלֹך... וימת" – "בתר רישא [של 'ברישא חשוכא'] גופא אזיל"[16]. כלומר, כל סוד השבירה־המשבר הוא בדעת, כאשר סוד התיקון־הצמיחה בעקבות המשבר עולה עד לכתר (שרש הדעת) – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[17] של המשיח.
האריז"ל מסביר[18] שבלע בן בעור – המלך שכנגד הדעת – הוא־הוא בלעם בן בעור, שאמר על עצמו שהוא "יֹדע דעת עליון"[19] (מקור הקללה שה' הופך לברכה[20], הקללה מעטרא דגבורות שבדעת והברכה מעטרא דחסדים שבדעת). בלעם הוא הלעומת־זה של משה רבינו[21], הדעת דקדושה של כל עם ישראל[22], כפי שדרשו חז"ל ש"'לא קם נביא עוד בישראל כמשה'[23] אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור"[24] (ונבואת בלעם היא הנבואה המפורשת העיקרית בתורה על משיח[25], הצמיחה שבכתר, כנ"ל).
משבר הדעת ותיקונו
הדעת היא המודעות, שמתחילה כמודעות עצמית מופרזת, תחושת ה'אני' ("אנא אמלוך"[26]), שמביאה לשבירה. במשבר הדעת, התמוטטות עצבים, השבירה היא 'אני נגד עצמי' – השכל נגד הרגש (כאשר מדובר גם בשכל של תהו, ריכוז בלתי־יציב של הדעת, ללא בטול ושפלות, וגם ברגש של תהו), המח נגד הלב – קונפליקט פנימי ועצמי שלא נודע מאין בא (ותיקונו "דע מאין באת"[27]). מהמשבר הזה משתלשלים המשברים הבאים – הזולת־המציאות נגדי או אני נגד הזולת־המציאות (במשברי החסד־הגבורה־התפארת־הנו"ה), שנינו אחד נגד השני (במשבר היסוד) וה' נגדי (במשבר המלכות). התיקון־הצמיחה היינו הפיכת תחושת הניגוד, ה"נגד", ל"עזר" (שעוזר לזרע לצמוח מתוך הקבורה והרקבון במשבר), בסוד "עזר כנגדו"[28] (עיקר התיקון של המלך הדר, שזוכה למהיטבאל כעזר כנגדו[29]).
מח הדעת הוא מח האחור[30], ולכן הוא מקור השבירה, שהרי במצב של "אשגחן אפין באפין"[31], הגדרת התיקון־האיזון, אין שבירה ומיתה, וממנו צריך לצמוח בסוד "אחור וקדם צרתני"[32]. האדם נולד במצב של "אחור", בקטנות של מודעות עצמית – מקור המשבר, כנ"ל – ועליו לגדול ממנו למצב של "קדם". לפי מושגי האריז"ל, בהם יש קטנות א', גדלות א', קטנות ב' ואז גדלות ב'[33], בתחלה עולים ממודעות עצמית (קטנות א') למודעות אלקית (גדלות א'), אחריה יש משבר נוסף, נפילה לקטנות ב' – שהיא שוב מודעות עצמית עם רשימו־ריח שיש אלקים בעולם, ממית (עכשיו, במשבר) ומחיה (בהמשך, בצמיחה) – ואזי צמיחה לגדלות ב', מודעות טבעית[34].
כנגד מח הדעת, מח האחור, נמצא הקשר של התפילין[35] (וכפי שדורשים חז"ל[36] על "וראית את אחורי"[37] שה' הראה למשה קשר של תפילין). נמצא שסוד קיום מצות תפילין הוא סגולה לקום לתחיה לאחר כל משבר־טראומה – החל מהטראומה הראשית והכוללת, התמוטטות עצבים – ובכך טעם פנימי ל'מבצע תפילין' שיזם הרבי מליובאוויטש לדורנו, דור שבור, כרפואה ותיקון לכל המשברים[38] (מבצע תפילין החל בימי ההכנה המתוחים למלחמת ששת־הימים[39], 'משבר' שמתוכו באה צמיחה גדולה, והמשיך בתנופה מאז כהתמודדות עם כל הגלים והמשברים שעוברים על עם ישראל).
ב. יעקב ובני לאה
בית יעקב – עולם התיקון
עד כה ההתבוננות היתה במלכי התהו, השבירה שלפני התיקון, ובמלך הדר שהוא ראשית המעבר מהתהו לתיקון, אבל הבעלים של עולם התיקון ממש הוא יעקב אבינו[40]. לכן יש להתבונן כיצד מופיעים אצלו עצמו המשברים, שדווקא מתוכם צומח בית ישראל (כמשפחה ובהמשך – מתוך טראומת הירידה למצרים והגלות בה – כעם ישראל). כך, את הפירוש המחודש ל"מפתחא דכליל שית", שהמלך בלע בן בעור שכנגד הדעת כולל את ששת המלכים שבאים אחריו (ומכוונים מחסד עד מלכות), יש ליישם בקדושה, ולהסביר שהוא מופיע אצל יעקב וששת בני לאה:
בדרך כלל מסבירים שראובן־שמעון־לוי מכוונים כנגד חסד־גבורה־תפארת[41], הצמד יששכר וזבֻלון כנגד נצח והוד[42] ויהודה כנגד המלכותמא (כאשר יסוד ז"א נשאר פנוי ליוסף בן רחל ויסוד הנוקבא לבנימין בן רחל[43]). אך כעת נפרש שיעקב הוא הדעת (בסוד "עדות ביעקב"[44] ו"עדת יעקב"[45]) וששת בני לאה מכוונת כנגד ששת מלכי התהו הבאים ומשבריהם (שאצל בני יעקב נכרת הצמיחה שמתוכם): ראובן־שמעון־לוי נשארים כנגד חסד־גבורה־תפארת (יובב־חשם־הדד), אך זבֻלון הסוחר הוא כנגד נו"ה (שמלה) יששכר החכם כנגד היסוד (שאול[46]) – "שמח זבולֻן בצאתך [יציאה ברגלים, נצח והוד, היוצאות לסחור־להסתובב 'לבר מגופא'[47]] ויששכר באהליך [אהל היינו ו ברבוע, סוד היסוד]" [48] – ויהודה המלך כנגד המלכות (בעל חנן), כפשוט (ולהשלמת המבנה: כאשר יעקב הוא הדעת, אברהם ויצחק הם החכמה והבינה[49] – אברהם, אבר־מה[50], בסוד החכמה, כח־מה[51], ויצחק, לשון צחוק ושמחה, בסוד הבינה, "אם הבנים שמחה"[52] – והכתר הוא המשיח, "משיח אלהי יעקב"[53]).
משברי בני לאה
את ששת המשברים ה'פרטיים' של ששת מלכי התהו ניתן לזהות אצל ששת בני לאה:
משבר האהבה מתבטא אצל ראובן, הסובל מהרגשת ניכור מצד בני משפחתו, כולל אביו שמכנהו "בכור שוטה"[54] (היפך מתנת החכמה – חכמת חיים – שבחסד[55]). בעצם, חוסר האהבה מתבטא כבר בשמו, בו בטאה לאה אמו את התחושה שהיא לא נאהבת – "ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה הוי' בעניי כי עתה יאהבני אישי"[56] (ואחרי הסתלקות רחל ראובן אף מקנא לחוסר־האהבה ביחס לאמו[57]). אכן, ראובן צומח משם להיות אח מסור ואוהב באהבה שאינה תלויה בדבר לאחיו יוסף, כדרשת חז"ל בשמו "אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור"[58].
משבר הפגיעה מופיע אצל שמעון, שפוגע בשכם וביוסף, וממילא גם נפגע בעצמו. גם שם, תחושת השנאה מתבטאת כבר בשמו, בו הביעה לאה אמו את התחושה שהיא שנואה – "ותאמר כי שמע הוי' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון"[59]. אכן, מתוך כך צומחת אצל שמעון הרגישות לפגיעה, ואחרי הנקמה בשכם הפוגע ובאנשי עירו הוא הפורש את כנפו על אחותו דינה שנאנסה[60] (כמובן, גם לאה עצמה מרגישה שדווקא מתוך הטראומות, חוסר האהבה ואפילו השנאה, היא צומחת וזוכה לבנים, כפי שהיא מדגישה בקריאת השמות, ומכוונת לאמת – "וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה"[61]).
לוי, ששמו מבטא ציפיה להתלוות־להתחבר – "הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים"[62] – סובל מהמשבר החברתי שבתפארת (ורמז: תפארת בגימטריא לוי במשולש), ולא משתלב עם אחיו (חוץ משמעון, אחיו הגדול, אליו הוא מצטרף[63] – מי שלא מוצא את מקומו בחברה בוחר להצטרף דווקא למי שפוגע ונפגע, וד"ל). בסופו של דבר, הוא צומח כמי שלא מושפע כלל מלחץ חברתי – הוא לא חלק מהשעבוד במצרים[64], הוא מל את בניו גם כשכל ישראל נמנעים מלמול במדבר[65], הוא לא משתתף בחטא העגל ונשאר נאמן לה' ולמשה – וגם כשאין לו נחלה בארץ (ביטוי מוחשי להרגשת 'אין לי מקום בעולם') הוא זוכה לתפוצתו דרך כבוד[66], כשהוא מעורב בכל ישראל, מקבל מכולם גשמיות ומשפיע על כולם רוחניות[67].
זבֻלון, שכנגד משבר הנצח וההוד, מרגיש חסר־מזל ולא־יוצלח – "זבולון מתרעם על מדותיו הוה... אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות" וכאשר הקב"ה עונה לו שיש בחלקו חלזון, טרית וזכוכית לבנה (יש לו מזל) הוא חושש שלא יצליח ויגזלו אותו, "אמר לפניו רבונו של עולם מי מודיעני" (וגם על כך עונה לו ה' שההצלחה מובטחת לו ואי־ההצלחה יהיה בחלקו של מי שלא ישלם לו, "סימן זה יהא לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום")[68]. אכן, בסופו של דבר הוא צומח כסוחר המוצלח ביותר, שמצודתו פרוסה על פני תבל ומעבר לרווחים בגשמיות, המאפשרים לו לזון את אחיו יששכר[69] וגם לעסוק בעצמו בתורה[70], הוא גם סוחר מוצלח שמקבץ ניצוצות־גרים מכל העולם[71].
יששכר, שנולד מחיזור אמו אחרי אביו (לכאורה לא בדרך הצניעות המקובלת), משקף משבר בשלום הבית שביניהם[72] – הוא 'יורש' את תחושות חוסר־האהבה והשנאה שבין הוריו[73]. אכן, מתוך כך הוא צומח כתלמיד חכם בו נאמר "ומבני יששכר יודעי בינה [סוד לאה אמו] לעתים לדעת מה יעשה ישראל [יעקב־ישראל אביו]"[74] – תלמיד חכם היודע לתקן את כל כח העתים שבספר קהלת ולאזן את הבית היהודי בתקופות השונות, "עת לחבוק ועת לרחֹק מחבק"[75], ומתמסר להבאת שלום בין איש לאשתו[76].
אצל יהודה מורגשת הריקנות הקיומית כאשר אחרי מכירת יוסף הוא יורד מאת אחיו – 'אין לו מה לעשות בחיים' חוץ מלהתרועע עם איש עדולמי. מתוך משבר הריקנות הוא מוליד את ער ואונן (לשון חרבן ואבל) שפגמו בברית ומתו (שיקוף של המשבר שלו, הרגשת חוסר המשמעות לחיים). מתוך המשבר הזה ה' מסובב שהוא עצמו ייבם את כלתו, להקים שם לער ואונן ולהקים אותם לתחיה בפרץ וזרח[77], שמהם צומחת הגאולה האמתית והשלמה[78] – צמיחה פוסט־טראומטית מובהקת.
משברי יעקב
אכן, כפי שהוסבר המשבר הכולל את הכל הוא משבר הדעת – מרכז העצבים[79], שעלול לסבול מהתמוטטות עצבים ברמות משתנות – שבקדושה הוא יעקב אבינו, אבי ששת הבנים, שכל חייו דאגות ומשברים[80]. לכן אפשר למצוא אצל יעקב את כל ששת המשברים שמופיעים אצל בניו:
יש לו משבר של חוסר־אהבה, עד כדי ניכור, מכך שאביו אוהב דווקא את עשו.
הוא חווה פגיעה מעשו, תאומו (הפוגע בו ובכל סובביו[81])[82].
הוא לא מתחבר כלל עם העולם הזה, עולמו של עשו (בעוד עשו מסתדר יפי עם כולם...), ומתבודד לו כ"יֹשב אהלים"[83].
הוא "תם" ולא מוצלח בעסקים (שאינם מעניינים אותו כלל, אך הוא מרגיש שבעיני הבריות זו בעיה חמורה שלו).
הוא לא נשוי – 'רווק זקן' עד גיל 84, שאין לו שלום־בית (תהליך השידוך שלו מורכב ומסובך, ובמובנים רבים כך גם ממשיכים חיי הנישואין שלו[84]) – וממילא גם אין לחייו משמעות (עד שהוא מתחיל לעסוק בהקמת בית ישראל).
כפי שהוסבר בפרק הקודם, משבר הדעת הוא קונפליקט שלא ברור מאין הופיע, ותיקונו ב"דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – ההכרה שהמשבר הוא נקודת מעבר, רקבון ומתוכו צמיחה, בדרך מהעבר אל העתיד (כאשר מקיימים "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי"[85], בבטחון שה' יצמיח את העזר מתוך המשבר). והנה, יעקב בגימטריא מאין־לאן העולה ז"פ (ממוצע כל אות) הוי', שלפניו עתידים ליתן דין וחשבון, והוא לשון התהוות יש מאין, צמיחה והויה חדשה לעתיד לבוא.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.