ב"ה

להודות ברע שבי

קיצור מהלך השיעור

בחלק נוסף מתוך התוועדות בהילולת בעל אור החיים הקדוש נתן הרב הסבר 'מרעיש', לפיו ה' ברא רשעים כדי שיהיה לו את מי להאשים... מנקודת פתיחה זו עובר השיעור לנושא יסודי בפסיכולוגיה – מנגנוני ההגנה של הנפש. שלשת המנגנונים העיקריים להגנה מרע שאין בנפש כח להתמודד עמו – הכחשה־השלכה־הדחקה – מכוונים כנגד העולמות התחתונים בי"ע, ותיקון כולם הוא המשכת ההודאה על האמת מעולם האצילות. נושא יסודי זה מופיע כאן רק כ'טעימה', וראה באורך בשיעור הבא.

יש הרבה דברים לומר, "אבל אין לנו פנאי". רק כדי להוסיף משהו שמח נעסוק בעוד נושא – מכאן והלאה זהו שיעור לבית ספר לתורת הנפש^[1]:

"בראת רשעים" – שיהיה את מי להאשים

דברנו^[2], על "בראת צדיקים, בראת רשעים"^[3]. שאלנו למה ה' ברא רשעים – בשביל מה צריך אותם בעולם?! – ונתנו שלשה תירוצים. השאלה למה "בראת רשעים" היתה מכיוון הצדיק – מה הרשעים עוזרים לצדיק? – אבל כעת נשאל מכיוון אחר, יותר פשוט: למה ה' צריך רשעים? הרי המשפט הוא "בראת צדיקים, בראת רשעים" – כנראה שה' צריך גם צדיקים וגם רשעים. למה ה' בורא רשעים? צדיקים מילא, אבל למה הוא צריך רשעים? התשובה פשוטה – הוא בורא רשעים כדי שיהיה לו מישהו להאשים. שואלים – למה יש יסורים בעולם? למה המשיח עוד לא בא? יש פה רשעים, הם הסבה.

מותר לומר על הקב"ה שהוא בורא רשעים כדי שיהיה לו מישהו להאשים?! בהשגחה פרטית הענין קשור לפרשת היום בחת"ת. אנו יוצאים מ"חמישי" – אותו קראנו היום, בהילולת בעל אוה"ח הקדוש – המסיים בקרבנות ראש חדש וחותם בפסוק "ושעיר עזים אחד לחטאת להוי' על עֹלת התמיד יעשה ונסכו"^[4]. כאן דווקא אין אור החיים, אבל יש את רש"י המפורסם:

ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו "להוי'", ללמדך שמכפר על [טומאת מקדש וקדשיו במי] שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד ['חטאת לה'', שרק הוא מכיר בחטא שהיה. זהו פירוש אחד, הפשט של רש"י] ושאר השעירים למדים הימנו [על אף שלא כתוב בהם 'להוי'']. ומדרש אגדה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח [שייך דווקא לר"ח, בו רואים את מיעוט הירח, והקב"ה מתחרט – הקב"ה 'עשה עבירה'.].^[5]

הייתי יכול לחשוב – איך מותר לחז"ל לומר שהקב"ה עושה תשובה? כמו שנסביר, כמו שמותר לחז"ל לדרוש שצריך להביא קרבן על ה', כך אפשר גם לומר שהוא ברא רשעים כדי שיהיה לו את מי להאשים – שלא יצטרך להביא הרבה קרבנות.

יש קשר בין פירוש הפשט ופירוש המדרש שברש"י? קשר ברור: בפשט, השעיר מכפר על חטא שאף אחד לא יודע עליו, ולכן לא יכול לשוב. אם אף אחד חוץ מהקב"ה לא יודע מהחטא, מי בעצם חטא? הקב"ה. עוד פעם "חטאת להוי'" – רק אחד יודע, אז רק הוא צריך לעשות תשובה. הוא לא רק יודע – הוא גם עושה, הוא הקב"ה, הוא הכל והכל ממנו, "ממך הכל"^[6]. אם אני לא יודע שעשיתי חטא – הוא לא שלי. כלומר, הלא־מודע שלי הוא־הוא המודע של הקב"ה. זהו קשר פשוט בין שני הפירושים.

הכחשה, השלכה, הדחקה

עכשיו נאמר שלשה מושגים חשובים בתורת הנפש: המלים בעברית הן הכחשה, השלכה והדחקה – בלועזית, מי שלמד פעם תורת הנפש, היינו denial, projection ו־repression – שלשה מנגנוני הגנה של הנפש החוטאת. רוב לימוד הפסיכולוגיה, תורת הנפש, עוסק באופן בו האדם מגיב לרע שבו, הדברים הלא־טובים שהוא עושה, ומקבל (או לא־מקבל) אותם.

היות שאנשים חלשים (חלשי אופי), או שהם מדחיקים את הרע, או שהם מכחישים אותו – לא עשיתי, כמו הכחשה בחשן משפט – או שמשליכים אותו על הזולת. כשאי אפשר להכחיש משהו – אפשר להשליך אותו, להאשים מישהו אחר. איפה מופיעה השלכה פעם ראשונה בתורה? בגן עדן מקדם, בטענת אדם "האשה אשר נתתה עמדי הִוא נתנה לי מן העץ ואֹכל"^[7] – אכלתי מהעץ אך לא באשמתי. כתוב^[8] שאם אדם הראשון היה מיד מרים ידים ומודה באשמה – ההודאה היתה מכפרת עליו. כל ההיסטוריה היתה אחרת, לא היה מות בעולם. אבל מה הוא עשה? מתוך מנגנון הגנה הוא השליך את המעשה על הזולת. אפשר להשליך על הקב"ה, כמובן^[9]. אם כן, יש השלכה, הכחשה והדחקה. הדחקה היא "אף עשיתיו"^[10], 'עשיה' לשון כפיה^[11] – אני כל כך לא מסוגל להתמודד עם המעשה, עד שאני כופה־דוחק אותו להכנס עמוק־עמוק לתוך הלא־מודע שלי, עד ל"פומא דתהומא רבה", שלא יתקיים יותר – בל יראה ובל ימצא – במציאות.

שלשת מנגנוני ההגנה כנגד בי"ע

כעת פותחים משהו חדש, נושא חשוב ויסודי שצריך להאריך בו. בכל אחד משלשת מנגנוני ההגנה הללו יש תזה־אנטיתזה־סינתזה. הסינתזה היא הודאה, "מודה ועֹזב ירֻחם"^[12]. שלשת המנגנונים מכוונים כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע, שיש בהם רע^[13]:

בעולם הבריאה הרע הוא במיעוט והטוב הוא העיקר – אני מרגיש עצמי בעיקר צדיק, ואני יכול להכחיש בקלות את העובדה שאני גם קצת רשע. מנגנון ההכחשה הוא במצב שהרע במיעוטו, שניתן להכחיש – כאילו לא קיים בכלל, אני רק צדיק, אין בי רע.

מנגנון ההגנה של עולם היצירה הוא השלכה. עולם היצירה חציו טוב וחציו רע. כבר אי אפשר להכחיש את הרע – אני חייב להודות שגם אני עשיתי את הרע, אבל מישהו אחר אשם, לא אני. כמו אותו צדיק של תניא שמקבל מחשבות זרות מהחוץ^[14]. כתוב^[15] ש"גן בעדן מקדם"^[16] – בו הופיעה ההשלכה הראשונה – היה במקום היצירה של היום.

עולם העשיה, "אף עשיתיו" שכבר הזכרנו, רובו רע – כל כך רע, כל כך חמור, שאני מדחיק. בפסיכולוגיה אומרים שאפשר גם להודות ברע ולהכחיש את חומרת הרע. אך מה עושים כאשר אתה לא יכול להכחיש את חומרת הרע – טיירע ברידער, ס'איז זייער שלעכט, זה מאד רע – ואין בכחך להתמודד ולהודות שרובך רע חמור? באמת אפשר לתקן כל מצב – זו הסינתזה בין הטוב והרע, הצדיק שבך והרשע שבך. אבל בעשיה, כשאין בכחך להתמודד – אם אתה לא רוצה לצאת מדעתך הלא־מתוקנת אתה מדחיק לגמרי. שוב, הרע יורד לנוקבא דתהומא רבא של הלא־מודע שלך.

אנחנו רק פותחים כעת נושא, שיש המון מה לדבר עליו.

גילוי האצילות – הודאה

יש דבר רביעי, התיקון – הודאה, "מודה ועֹזב ירֻחם". הודאה באה מעולם האצילות.

נחזור לקב"ה, שאומר בשעיר ראש חדש "הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח" – מה התיקון שם? ה' פועל בדיוק ההיפך ממה שתארנו – במקום להאשים, במקום להשליך על מישהו אחר, הוא לוקח אחריות. זהו תיקון עולם היצירה – אני עשיתי זאת, הכל אני, לא מישהו אחר. שוב, שעיר ראש חדש הוא תיקון ההשלכה – מנגנון ההגנה העצמית של עולם היצירה.

מה תיקון עולם הבריאה? פשוט להודות שיש רע. איני צדיק גמור – יש בי רע (כתוב^[17] שעולם הבריאה הוא המקום של "צדיק שאינו גמור", שעדיין יש בו מעט רע^[18], אך באמת קשה להבחין אצלו במציאות הרע – הרע אצלו נמצא בחשך, בעולם של "בורא חשך"^[19] אותיות כחש – ועל כן קל להכחישו), "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"^[20], יש בי חטא. עצם ההודאה הוא, כמאמר המגיד ממעזריטש, "אצילות איז אויך דא".

יש כאן מבט חדש מהי סינתזה – הורדת הארה מעולם האצילות, קיום מאמר המגיד "אצילות איז אויך דא"^[21]. אם אדם הראשון היה מודה – היה מתכפר אוטומטית, לא היה רע. מי שמודה מוחלים לו מיד^[22], כאילו שבאמת לא היה רע – רק צריך להודות שכן היה רע, שאני הייתי רע, ואז לא היה ולא נברא. פטנט מעולה. הדרך היחידה ממש שלא היה ולא נברא, הכל מחול לך, היא המשכת אור האצילות – "מודה ועֹזב ירֻחם" – בכל עולם לפי ענינו. בעולם הבריאה – לא להכחיש. בעולם היצירה – לא להשליך. בעולם העשיה – לא להדחיק, לחשוף את ה"תהום רבה" של הרע בכל חומרתו.

ולסיכום:

העיקר הוא הגימטריא – אם הניתוח טוב צריך לצאת מספר מכוון: ארבעת העולמות (ממטה למעלה) – הדחקה השלכה הכחשה הודאה – משלימים ל־841, מספר שהוא גם רבוע (29 ברבוע) וגם השראה (21 בהשראה), מספר מאד מושלם. יש על מה לחשוב עד הפעם הבאה – להוציא את כל מה שמודחק.

לזקוף זכויות ולהשליך האשמות – או להיפך

פתחנו משהו חדש, ש"אצילות איז אויך דא" היינו המשכת האצילות לעולמות התחתונים – הודאה המבטלת את מנגנוני ההגנה של הפסיכולוגיה שקיימים, כביכול, אפילו אצל ה'. אם ה' בורא צדיקים ובורא רשעים – סימן ששניהם קיימים בתוכו, שהרי "כי ממך הכל". אם הוא בורא את הרשעים כדי שיהיה מישהו להאשים – מנגנון ההדחקה של עולם היצירה – סימן שהרע בא ממקום מאד גבוה בתוכו, עוד לפני הצמצום הראשון. מאותו מקום הוא בורא מישהו להאשים אותו בכל ה'לא טוב' שהוא עושה. למה הוא בורא צדיקים? כדי שיוכל לקחת קרדיט – 'למה הוא צדיק? אני עשיתי שיהיה צדיק'. "בראת צדיקים" בשביל לזקוף את זכות הצדיקים לעצמך ו"בראת רשעים" בשביל להאשים מישהו אחר (כמו בנית אותו בית כנסת שאף אחד לא נכנס אליו...) – צריך לברוא את שניהם.

הווארט הוא שיש סינתזה שפשוט הופכת את היוצרות^[23]: "בראת צדיקים" – הכל הצדיק עשה, לא אני, כל הכבוד לו. "בראת רשעים" – "הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח". יש שני דברים שעומדים בעימות, והסינתזה – שהיא בעצם ההתכללות – היא הפיכת ההתייחסות. הווארט שכך עובד אצל הקב"ה – בתחלה הוא לוקח לעצמו את זכות הצדיקים, "ישראל אשר בך אתפאר"^[24], ומשליך את כל האשמה על הרשעים, בגללם כל הלא־טוב בעולם. אבל 'נו־נו, מאיפה הגיעו הרשעים? אתה בראת אותם!'. בסדר, "בראת רשעים" בשביל שיהיה מישהו להאשים, כמו ש"בראת צדיקים" שיהיה מישהו להתפאר בו, להשויץ שבראתי אותו. מה התיקון? עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה^[25], ללמוד ממנו – התיקון הוא שלצדיק מגיע כל הכבוד, כל השכר הטוב, הכל הוא פעל בכח עצמו, ואת הרשע אני עשיתי, הכל אני. ברגע שהקב"ה יגיע למסקנה הזו – כבר "ובא לציון גואל"^[26].

נאחל שהקב"ה תיכף ומיד ממש יגיע למסקנה של הסינתזה בין הצדיקים שברא לבין הרשעים שברא – הכל לכבודו יתברך. [מה זה נותן שהוא יחשוב ככה?] נותן הרבה.