חוק האסתטיקה
כתר שם טוב - אות עו
ב"ה
חוק האסתטיקה
שבת עוד יוסף חי ושבת־חתן מוקדמת ליונתן שי' שפירא ליל שבת קרח כ"א סיון תשפ"ג – כפ"ח. נדפס בגליון חקת תשפ״ג.
כש"ט אות עו
קיצור מהלך השיעור
בשיעור נוסף בכתר שם טוב המחיש הרב אילו אוצרות ניתן להוציא מתורה קצרה של הבעל שם טוב. השיעור הקודם נגע בהגותו של הפילוסוף עמנואל קאנט ובשיעור הנוכחי מתפתחים הדברים לאורך, לרוחב ולעומק. פרק א הוא הקדמה מרתקת – גם בפן האישי־ההיסטורי של הוראות הרבי לרב ולמוסדותיו – על המושגים צביון ומטרה. בפרק ב נלמדת תורת הבעל שם טוב עצמה, העוסקת בסוד תחום שבת והופכת את סודו לכלל גדול הנוגע לבריאה כולה. החידוש העיקרי בתורה זו, שכמעט מובלע בה, הוא היחס להנאה האסתטית, שקאנט עסק בה רבות. הדברים נאמרו בשבת־חתן, וסוד רשויות שבת קבל כאן גם משמעות בהקשר הזוגי. פרק ג קושר היטב את 'חוק האסתטיקה' ל"זאת חקת התורה" ומתוך כך מוסיף ביאור מעמיק בתורת הבעל שם טוב, כאשר 'על הדרך' יש התייחסות לחבת המספר שלש בחסידות בכלל ואצל הרבי מליובאוויטש בפרט. פרק ד חותם את הדברים בעוד התבוננות כללית על שלשה ראשים בעבודתו של קאנט, ב'פלפול' עם מבנה שלשת הראשים ב"מכללה התורנית" (על פי יסוד עמוק בקבלה) ובתוספת חשובה למקומה של ההיסטוריה במבנה המכללה התורנית. לא נכנס כאן פרק ה, החותם את הכל בהתבוננות מספרית נפלאה בשמות הקדושים שמזכיר הבעל שם טוב.
א. צביון ומטרה
התשובה הראשונה של הרבי לישיבה
הרבה פעמים הזכרנו[1] את הביטוי "הצביון והמטרה" ביחס למוסדות שלנו ובכלל ביחס לפעילות. זהו ביטוי שהרבי כתב לנו בפירוש, הנחיה עיקרית, לכן הוא כל כך יקר ויסודי בשבילי ובשביל כל התלמידים. מה הסיפור?
לפני יותר מחמשים שנה[2], ממש בשנים הראשונות שהתחלתי ללמד, למדתי עם קבוצה של תלמידים בירושלים – זו היתה קבוצה קטנה, פחות ממנין, והשיעורים עברו מבית כנסת לבית כנסת. הקימו אז את ישיבת "דבר ירושלים", שאולי היתה המוסד הראשון בארץ שהיה מיועד רשמית לבעלי תשובה, והיתה הצעה שנכנס לתוך המסגרת של הישיבה הזו. שאלתי על כך את הרבי והרבי השיב בשולי מכתב "הכללת ישיבתו במוסד אחר – תלוי באפשריות השמירה על הצביון והמטרה וכו'". ראוי לציין שבהמשך היו עוד רעיונות של שיתופי פעולה עם מוסדות אחרים שהרבי שלל מאותם טעמים.
קודם כל, עוד לפני ההדרכה למעשה שיש כאן, היה כאן חידוש מבחינתי. עד אז לא החשבתי את השיעורים לקבוצת התלמידים הקבועים כישיבה, אבל הרבי קרא לכך ישיבה. אם כן, זו בעצם הישיבה הראשונה בארץ לבעלי תשובה... מה שהרבי כותב על "ישיבתו" הוא כמובן נוגע גם לכל התלמידים כאן, התלמידים בישיבה שלנו בשכם תובב"א (שנמצאת כעת בגלות ביצהר), ישיבת "עוד יוסף חי". במשך השנים קבלנו מהרבי באופן אישי הרבה תשובות והדרכות ביחס לישיבה, והיו עוד קשרים. הרב זבולון ליברמן ע"ה – אבא של ר' הלל ליברמן הי"ד, שהיום, כ"ח סיון, הוא היום בו הוא הגיע לארץ, הגיע לשכם, והוא היה מציין אותו כל שנה – כל פעם היה מעדכן את הרבי מה קורה בישיבה בשכם ומקבל התייחסויות. בהחלט הישיבה שלנו היא ישיבה של הרבי. בכל אופן, רוצים כעת להדגיש בעיקר את המושגים "הצביון והמטרה", שבהחלט אפשר לומר שהם ההדרכה הראשונה של הרבי לישיבות שלנו.
צביון ומטרה
מהם צביון ומטרה?
לכל דבר יש את המטרה שלו, התכל'ס, מה התכלית שרוצים שתצא ממנו. מה התכל'ס של הישיבה? מה המטרה? רוצים שהתלמידים יצאו שלוחים, שליחים של הרבי לעם ישראל.
אבל עוד לפני המטרה של הדבר יש את הצביון שלו. חז"ל משתמשים בביטוי צביון בפירוש של "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[1] – "כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', אל תקרי 'צבאם' אלא 'צביונם'"[2]. יש כמה פירושים לצביון ואנחנו נתמקד כעת בפירוש שצביון הוא לשון יפי[3]. לכל דבר יש את הצביון שלו, את היפי והחן המיוחדים שלו (ורמז: צביון עולה יפי ועוד חן!). מה היפי של עם ישראל? איפה כתוב שיש לעם ישראל צביון? צביון הוא גם לשון צבא. כתוב[4] שכאשר עם ישראל ראו את מחנות המלאכים במתן תורה הם התאוו לדגלים, ליפי והסדר של המלאכים, והם קבלו את מה שהתאוו לו בסידור מחנה ישראל לדגליו. הצביון המיוחד – גם בהקשר של הישיבה – קשור להתכללות ולסדר של כל הגוונים.
לדבר על עתיק ואריך
הפילוסוף שהזכרנו את הדברים שלו בשיעור שהיה ביצהר ומודפס השבת בנפלאות[1], עמנואל קאנט, התעסק הרבה במושג היפי – בהגדרות של אסתטיקה[2]. אפשר לקרוא לזה 'חוק האסתטיקה', כדלקמן. איך הוא מגדיר אסתטיקה? יש לו ארבעה היגדים שמגדירים אסתטיקה, אבל אנחנו נאמר זאת במשפט אחד – 'תכלית ללא תכלית'. אלו לא בדיוק המילים שלו – הוא לא דבר עברית, וגם לא אנגלית, אלא גרמנית – אבל כך נאמר זאת במילים שלנו[3] (לפי הביטוי שכותבים באנגלית מפרשי קאנט – purposiveness without a purpose). המטרה של כל דבר היא התכל'ס שלו, התכלית המוגדרת שלו, שהיא גם בדרך כלל תכלית חיצונית לו. אבל אסתטיקה אמתית, הצביון של הדבר, היא 'תכלית ללא תכלית' – היפי הוא יפה לכשעצמו, בלי שום תכלית אינטרסנטית חיצונית. כאשר רואים משהו יפה ברור שיש לו איזה הגיון פנימי מסוים, ארגון שנראה תכליתי, אבל בלי שהצופה יכול להסביר את הסיבתיות שלו.
לפי ההסבר הזה, לאיפה במושגים שלנו שייכים הצביון והמטרה? לשני פרצופי הכתר, עתיק ואריך, שבנפש הם כוחות התענוג והרצון[4]. המטרה של כל דבר, התכל'ס שלו, היא הרצון־המבוקש ממנו – מה רוצים מהדבר? מה המטרה? אבל הצביון הוא התענוג שיש בדבר, היפי, האסתטיקה שלו. אם רוצים לדייק, ה'תכלית ללא תכלית' היא הסוד של חפץ (נוטריקון חפץ־יפי־צביון) – רצון שמלובש בתוכו תענוג[5], החפץ בדבר מתוך הרגשת התענוג שיש בתוכו (מתאים לפירוש נוסף של צביון, לשון רצון[6]).
אדמו"ר האמצעי רצה שכאשר שני חסידים יפגשו ברחוב הם ידברו על פרצופי עתיק ואריך[7]. לפי ההסבר כעת לעתיק ואריך, צביון ומטרה, חסיד שפוגש חבר שלו צריך לשאול אותו – 'איזה דברים יפים ראית היום?' ו'מה אתה עושה עם החיים שלך? מה המטרה שלך?'. השאלות של הצביון והמטרה הם שאלות שבאות מפרצופי עתיק ואריך שבכתר.
ב. כש"ט עו: שלש מדרגות בכל דבר שבעולם
כתר שם טוב אות עו
אנחנו לומדים בליל שבת כתר שם טוב וכל מה שדברנו עד עכשיו שייך לחידוש העיקרי של התורה שנלמד היום – אות עו. זו תורה קצרה, שנקרא קודם את כולה, ואחר כך נחזור ונסביר:
שמעתי בשם מורי סוד עירוב אלפים אמה כו', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, והענין, כי בכל דבר שבעולם יש בו ג' שמות אדנ"י הוי"ה ואהי"ה, כמו בית נק' אדנ"י, ומה שמהוה ממנו כגון שיש לו הנאה מבית מקושט וכיוצא נק' הוי', ואור המקיף הבית להציל מן הקליפה נקרא אהי"ה.
כמו שנראה, בתוך התורה הזו יש חידוש מופלא, שנוגע לכל הנושא שפתחנו בו. נציין שבשנים האחרונות יוצא פירוש על הכתר שם טוב, 'כתר שם טוב המבואר', שעושה עבודה טובה – מסביר טוב, מרחיב את מראי המקומות ומביא מתוך התורות המקבילות לדברים וכו'. עדיין, הרבה פעמים אי אפשר למצוא בפירוש את ה'הרגש' הפנימי שיש בתורה, את החידוש העיקרי שצריך 'חוש' בשביל להבין אותו, וזה בעיקר מה שאנחנו מנסים להוסיף בשיעורים. גם בתורה הזו, ההסבר הכללי מצוין ובהיר, אבל נקודת החידוש שתפסה אותנו כאן לגמרי לא מוזכרת בפנים.
תחום הקדושה
אנחנו זוכים ללמוד את התורות האלה בשבת, והתורה הזו עוסקת בפירוש בנושא שבתי – תחומי שבת:
שמעתי בשם מורי סוד עירוב אלפים אמה כו', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה
על שבת כתוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי"[1]. מהפסוק הזה לומדים את הדינים של תחום שבת – "'שבו איש תחתיו' אלו ארבע אמות, 'אל יצא איש ממקֹמו' אלו אלפים אמה"[2]. יש קדושה בארבע אמות של האדם ובשבת הקדושה הזו מתפשטת אלפים אמה. אסור לצאת בשבת מאלפים אמה כדי לא לצאת מתחום הקדושה, לא להגיע למקום שיש בו יניקה לחיצונים. אם בכל זאת האדם יצא, עדיין יש לו תחום של ארבע אמות [ואז יש קדושה בארבע אמות הללו?] ארבע אמות של אדם נחשבות להתפשטות שלו, גם ביום חול, דבר המתבטא גם בדין שארבע אמות של אדם קונות לו[3].
מהי המדה בנפש של "שבו איש תחתיו" לפי חסידות? שפלות[4] (המדה של המשיח, עליו נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[5]). נוסיף גם רמז על הסוד של "אלפים אמה" – כמה הגימטריא של "אלפים"? 161 (סוד שם קסא, שם אהיה במילוי יודין – אלף הי יוד הי), שעולה 7 פעמים 23 (חיה, חדוה, זיו וכו'). "אמה" עוד פעמיים 23, כך שסך הכל "אלפים אמה" עולה 207 – אור (העולה ט"פ זיו, כנודע[6]), אין סוף, רז – הכח של התפשטות הקדושה[7].
הבעל שם טוב מתייחס כאן גם ל"אלפים אמה" של תחום שבת וגם ל"ארבע אמות", שהוא קושר כאן למאמר חז"ל[8] שמאז חורבן הבית אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. הבעל שם טוב יסביר כאן את היחס בין התחום המצומצם של ארבע אמות, שמשמע מהמאמר על "ארבע אמות של הלכה", הוא עיקר הקדושה, לבין ההיקף המורחב של אלפים אמה.
"אחת היא יונתי תמתי"
אנחנו כאן עם חתן, אז נוסיף התבוננות שיכולה להיות עוד קטע חשוב ב"יין משמח" (או בסדרה החדשה, "יין משכר"[1]...):
העבודה בשבת היא להשאר ברשות היחיד – רשות יחידו של עולם – ולהתרחק ממה שקורה ברשות הרבים (לא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים ולא להוציא[2] מרשות לרשות). שבת הוא יום היחוד בין האיש ואשתו[3] ושמירת רשות היחיד היא גם המהות הפנימית גם של חתונה – הרווק והרווקה בונים בית ועוברים מרשות הרבים לרשות היחיד.
היה אפשר לחשוב להיפך, שקודם כל אחד היה יחיד וכעת הם 'רבים' ביחד, אבל על היחיד הזה כתוב "לא טוב היות האדם לבדו"[4], לבדו כאן הוא במובן של נפרד, כמו שאומרים "יש ודבר נפרד בפני עצמו"[5], הוא שייך ל"טורי דפירודא", לרשות הרבים[6]. בחתונה בונים בני הזוג ביחד את רשות היחיד שלהם ונכנסים לתוכה. יש כמה שלבים שמבטאים את הנישואין[7] – כיסוי פני הכלה, חופה – אבל בסוף נכנסים לחדר יחוד, לרשות היחיד (לפי מנהגנו, וגם מי שאין אצלו חדר יחוד בחתונה תכליתה היא כמובן "כונסה לביתו"[8] באופן של יחוד).
מה העבודה של רשות היחיד? למה מתחייבים בני הזוג בנישואין? [נאמנות.] בדיוק, בנישואין יש התחייבות של איש אחד לאשה אחת. מאז חרם דרבינו גרשום זהו הדין העיקרי, וידוע[9] שגם קודם לכן כך היה מנהג ישראל ככלל. "אלמלי לא נתנה תורה [וחסידים מוסיפים: חס ושלום![10]] היינו לומדים... עריות מיונה"[11], "שאינו נזקק אלא לבת זוגו"[12] – התכונה העיקרית של היונה היא נאמנות. בשיר השירים יש ארבע דרגות בקשר בין איש ואשה – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[13], אבל אחר כך כתוב "אחת היא יונתי תמתי"[14]. כנראה שאחיות ואפילו רעיות יכולות להיות יותר מאחת – וכלשון הפסוק הקודם "ששים המה מלכות ושמֹנים פילגשים ועלמות אין מספר" – אבל הקשר במדרגת "יונתי" (וממילא גם במדרגת "תמתי" שמעליה) הוא מתוך נאמנות מוחלטת, "אחת היא", ולקשר הזה, לנאמנות מוחלטת והתמסרות הדדית בכל הקומות של הנפש, צריך להגיע בחיי הנישואין. על חתן וכלה לצאת מרשות הרבים ולהכנס ביחד לרשות היחיד, להפוך לאחד – "והיו לבשר אחד"[15].
שלשה שמות
כדי להסביר את הענין פותח הבעל שם טוב ענין יסודי בקבלה:
והענין, כי בכל דבר שבעולם יש בו ג' שמות אדנ"י הוי"ה ואהי"ה
יש כאן דוגמה נוספת למה שאמרנו בשבוע שעבר[1], שהחידוש של קבלת הבעל שם טוב הוא בהפיכת פרטים בקבלה שלפניו, קבלת הרמ"ק ובעיקר קבלת האריז"ל, לכללים – לקחת פרט שכתוב בהקשר מסוים ולהפוך אותו לענין שנוגע לכל אדם, בכל מקום ובכל זמן. הסוד של שלשת השמות א־דני, הוי' ואהיה מופיע ככוונה בכמה מקומות חשובים[2], אבל הבעל שם טוב הופך אותו כאן לכלל הכי גדול שקיים "בכל דבר שבעולם".
מה הסוד של שלשת השמות הללו? שם א־דני שייך למלכות, שם הוי' שייך לתפארת ושם אהיה שייך לבינה[3] (ולפעמים לכל המוחין, חכמה ובינה, כמו שנראה כאן) – סוד "הולך בתֹם ילך בטח"[4], בינה־תפארת־מלכות, כנודע[5]. היחוד של השמות הוי' וא־דני, יחוד תפארת ומלכות, הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה[6]. בתניא מוסבר[7] שיחוד קוב"ה ושכינתיה הוא יחוד אור אין סוף הסובב כל עלמין עם אור אין סוף הממלא כל עלמין ולפי זה הסוד של שם אהיה הוא כבר איזה גילוי של מה שלמעלה מהסובב כל עלמין והממלא כל עלמין (ששניהם שייכים לעלמין") – גילוי של העצמות. אם כן, אלה שלשת הכללים הכי גדולים של גילוי אלקות, שמתאים לעשות אותם כלל של "כל דבר שבעולם".
אנחנו נמצאים בעולם העשיה, בשבילנו המלכות דאצילות היא אור אין סוף הממלא כל עלמין, התפארת דאצילות היא כבר אור אין סוף הסובב כל עלמין והבינה דאצילות היא כבר מה שלמעלה מהסובב והממלא. ככה מסביר רבי אייזיק מהומיל, וזהו ההסבר בכלל בחסידות, כאשר לוקחים מושגים בספירות דאצילות והופכים אותם לביטוי של דברים הרבה יותר גדולים – לוקחים את יחוד קוב"ה ושכינתיה, שתמיד הובן כיחוד ז"א ומלכות באצילות, ומסבירים שהוא יחוד סובב וממלא. הרחבנו בהסבר הזה, כי בהמשך ננסה לקחת את מה שהבעל שם טוב אומר כאן ולהתבונן בו כפי שהוא מופיע בשרש, במדרגות יותר גבוהות ממה שמפורש כאן.
מה הגימטריא של שלשת השמות? א־דני הוי' אהיה עולים יחד יבק, ראשית תיבות יחוד־ברכה־קדושה, כידוע[8]. לפי ההסבר בחב"ד[9] הקדושה היא במוחין, כנגד שם אהיה, הברכה היא בלב, כנגד שם הוי', והיחוד הוא של יסוד ומלכות, כנגד שם א־דני.
"מקדש א־דני"
את הכלל הגדול שאומר כאן הבעל שם טוב הוא מדגים דרך דוגמה של בית:
כמו בית נק' אדנ"י,
הבעל שם טוב לא בוחר כאן דוגמה סתמית. הבית הוא־הוא מקומו של האדם, קביעות ה"ארבע אמות" בהן עוסקת תורה זו (ו"כל הבית כולו כארבע אמות דמי"[1]), והוא רמוז באותיות האמצעיות של הביטוי "שבו איש תחתיו" (ממנו לומדים על "ארבע אמות" של האדם, כנ"ל).
לבית בפרט יש גם קשר מיוחד לשם א־דני, השם של ספירת המלכות. קודם כל, "'ביתו' זו אשתו"[2] (ו"אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי... אלא לאשתי ביתי"[3]) – הבית הוא האשה־המלכות. איפה כתוב שצריך לכוון שם א־דני? רבי אלימלך מליז'נסק כותב בצעטיל קטן[4] שכאשר רואים אשה יש לצייר לפני העינים את שם א־דני, וממילא מובן שכאשר רואים איש יש לצייר את שם הוי'[5]. יש צדיקים שזה נמצא אצלם בתוך המשקפים, מתחלף אוטומטית לפי מי שהם רואים... בכל אופן, רואים את הקשר המובהק של שם א־דני לאשה.
הבית העיקרי – אותו מחליפות בגלות ה"ארבע אמות של הלכה", עליהן מדובר כאן – הוא בית המקדש, ה"דירה בתחתונים" בה מתאווה ה' לשכון[6], עליו נאמר "מקדש א־דני כוננו ידיך"[7]. באותו פסוק כתוב קודם "מכון לשבתך פעלת הוי'" ומיד אחר כך חותמת שירת הים "הוי' ימלֹך לעולם ועד" (בגימטריא שלום) – עם שם הוי' (כאשר שם הוי' בפסוק החותם את השירה הוא שם הוי' ה־משיח בתורה, כנודע אצלנו[8]) – אבל המקדש עצמו, גוף המקדש שנבנה־מתכונן בשתי ידים, שייך לשם א־דני, אלא שבו ועמו מתייחד שם הוי', כפי שמיד יוסבר.
הנאה מבית מקושט
עיקר החידוש כאן הוא המשפט הבא:
ומה שמהוה ממנו כגון שיש לו הנאה מבית מקושט וכיוצא נק' הוי',
פלאי פלאות! הבעל שם טוב אומר ששם הוי' הוא "מה שמהוה ממנו" – לכן הוא משתמש במלה הזו– והדוגמה שהוא נותן היא לא השימוש בבית, לעצם מגורי האדם או למצוות שמקיימים בו, אלא היא ההנאה האסתטית מהבית. החתן שלנו יקים בית, עם "'ביתו' זו אשתו". האשה, שיש לה 'חוש' בקישוטים, החל מ"תכשיטי כלה" שלה עצמה, אוהבת לקשט את הבית – שיהיה יפה ונעים – וההנאה מהקישוט היא סוד שם הוי' (הנאה בגימטריא אני – ההנאה של ה'אני', הסובייקט, מהחפץ, האובייקט, כדלקמן – ובקדושה היינו "אני הוי'"). רואים כאן, בהשגחה פרטית, ממש קשר לחוק האסתטיקה שהזכרנו – אסתטיקה שלא קשורה לשימושים הפרקטיים מהדבר אלא להנאה שמוצאים ביפי שלו.
מקיף השמירה
זו נקודת החידוש העיקרית, שמיד נרחיב בה עוד, אבל לפני כן נסיים לקרוא את דברי הבעל שם טוב:
ואור המקיף הבית להציל מן הקליפה נקרא אהי"ה.
כאשר נהנים מהבית, הנאה אסתטית ולא משהו תועלתני־הכרחי, מצד בריאות הגוף או מצד קיום מצוות התורה, יכולה להיות יניקת החיצונים. הרי ההנאה הזו שייכת לתחום המותר, עליו נאמר "קדש עצמך במותר לך"[1], ובשביל שהיא תשמר מיניקת הקליפות היא צריכה שמירה של קדושה. השמירה היא על ידי האור המקיף השייך לשם אהיה (שהוא עצמו סוד ה'קדושה', כנ"ל בסוד יחוד־ברכה־קדושה), שבא כאן לידי ביטוי בסוד התחום של אלפים אמה – אלפים אמה מסביב ל"ארבע אמות" של הבית, ששומרות אותו ואת הקדושה שלו מהקליפות שסובבות מרחוק.
כמו שאמרנו, שם אהיה שייך בדרך כלל לספירת הבינה, שהיא מקור מקיפי השמירה[2] – "אור המקיף הבית". אכן, כאן השמירה היא "אלפים אמה", הרומזות לחכמה ובינה יחד – "אאלפך חכמה"[3] ו"אאלפך בינה"[4] (כמו שמסבירים[5] את "אלפים שנה" שקדמה תורה לעולם – המוחין שלמעלה מהמדות, ימי בראשית, בהן נברא העולם).
כתוב באריז"ל בפירוש[6] – והסברנו בעבר באריכות[7] – ש"ארבע אמות של הלכה" קשורות לארבע אותיות שם הוי' ב"ה, "שם בן ארבע". אבל כאן הבעל שם טוב אומר שה"ארבע אמות של הלכה", הסוד של הבית, הוא יחוד השמות הוי' וא־דני – ששני השילובים שלהם הם יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמו שמוסבר בתניא שלמדו בתקופה האחרונה[8] – ושם אהיה הוא המקיף של אלפים אמה שכולל את החכמה והבינה. כלומר, בעצם יש כאן מבנה שלם של י־ה־ו־ה – בבית יש את "והנגלֹת לנו ולבנינו"[9], שמות הוי' וא־דני כנגד ו־ה (תפארת ומלכות, סובב וממלא וכו'), עצם הבית (ה) והיפי־התפארת שלו (ו), והמקיף של אלפים אמה סביב הבית שייך ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו", אותיות י־ה, שנכללות כאן שתיהן בשם אהיה (כנודע בסוד "היכל קדש הקדשים" שכנגד הבינה, אך בו נכללים כל הכח"ב, כפי שמתבטא בפרט בשם "אהיה אשר אהיה"[10] בו ה"אהיה" הראשון בכתר וה"אהיה" השני בבינה כשביניהם ועמם נכללת החכמה, וד"ל)[11].
ג. חוק האסתטיקה
חוק האסתטיקה ו"חקת התורה"
נחזור לעיקר החידוש של התורה הזו – השרש בקדושה של חוק האסתטיקה של קאנט. אנחנו משתמשים דווקא בביטוי חוק האסתטיקה, בהדגשה של החוק, כדי שמה שהשיעור יכנס לגליון של שבת הבאה, פרשת חקת... "חקת התורה"[1] היא הדוגמה העיקרית ל"חֻקים", שהם מצוות שלגמרי למעלה מטעם ודעת – "חקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה"[2]. אצל קאנט האסתטיקה היא סוג של חוק – היא לא מבוססת על התועלת של הדבר, שנתפסת לגמרי, ועל אף שיש שיטתיות שגורמת את היפי, איזה הגיון פנימי בו הדבר היפה בנוי, היא לא מובנת לנו בשכל (כנ"ל בהסבר של המושג שטבענו כאן, 'תכלית ללא תכלית')[3].
"חקת התורה" היא פרשת פרה אדומה. בכלל, אדום הוא צבע יפה ומושך[4] וכנראה שפרה אדומה, שהיא משהו לא לגמרי טבעי, היא אחד הדברים הכי אסתטיים. כנראה שכל הסדר של הכנת מי נדה מפרה אדומה, כל הטכסים שמתוארים בפרשה, הוא בשביל לשמר ולהנציח את היפי של פרה אדומה. הרי אי אפשר לשים את הפרה האדומה במוזיאון – היא לא תחזיק מעמד. כדי להנציח את הפרה הופכים אותה לאפר.
כמו שיש אבנים שכל פעם ששוברים אותם רואים אותה צורה – אומרים שאלה האבנים שהיו בהר סיני[5] – כנראה שבכל טפה של מי חטאת יש בעצם השתקפות, הולוגרמה, של כל הפרה. כתוב[6] שהאומות מונים את ישראל, איך טפה אחת של מי חטאת שמזים על טמא מת מטהרת אותו – הם לא יודעים שבכל טפה יש את כל הפרה.
שרפת הפרה
איך הופכים את הפרה לאפר? על ידי שרפה – גם בשרש שרף יש אותיות פר אבל הפוך. כמו שבראיה כאשר האיש שרואים בחוץ הופך לאיש קטן באישון העין[1] יש היפוך – מה שרואים בחוץ משתקף בעין הפוך – ואחר כך המח הופך אותו חזרה, בשביל שהפרה תצטמצם לתוך האפר היא עוברת היפוך בשרפה[2].
מה קורה בתהליך שהפרה עוברת כדי לשמר את היפי שלה? הסוד הפשוט של שמות האותיות העיקריות כאן, פר, הוא פה (כשם האות) וראש (המובן המילולי של ריש)[3] – שרש ה"מלכות פה"[4] בתוך ה"ראשית חכמה"[5] (בסוד "אבא יסד ברתא"[6]). בספר יצירה כתוב[7] שיסוד האש נמצא בתוך הראש – צריך לשרוף את הפרה באש שבתוך הראש. יסוד האש של הנפש הבהמית הוא כעס וגאוה[8] ואותו גופא יש לשרוף ולכלות באש של מצוה, "אש אוכלת אש"[9].
אחר כך צריכים לעשות מהאפר מי־חטאת – להפוך את האש למים. בספר יצירה הסדר הוא "אחת רוח אלהים חיים, ב' רוח מרוח, ג' מים מרוח, ד' אש ממים"[10] – מהרוח, שכנגד הכתר (בו גופא שני פרצופים, עתיק ואריך, שהם שתי בחינות רוח), נמשכים המים, שכנגד החכמה, ומהמים נמשכת האש, שכנגד הבינה[11]. הפיכת האש למים היא החזרת הבינה לשרשה בחכמה, סוד "הבן בחכמה"[12] (אבא ואמא עילאין הכלולים בפרצוף אבא[13]). החכמה, שפנימיותה בטול, היא 'אין' ביחס ל'יש' של הבינה[14] (בסוד "והחכמה מאין תמצא [בבינה, ראשית המציאות[15]]"[16]). את הפרה האדומה, שבכללות כנגד אמא ("תבוא האם ותקנח את צואת בנה"[17]), צריך לאיין־לבטל ולהחזיר לשרשה בחכמה – אז ניתן לראות (בכח הראיה של החכמה[18]) את צורת הפרה בכל טפה של מי חטאת.
יחוד האובייקט והסובייקט בשלמות
בחסידות מוסבר[1] שהסוד של "חקת התורה" שייך לאותיות החקיקה. ישנם שני סוגים של אותיות – אותיות הכתיבה, בהן האותיות הן דבר נפרד שמתחבר עם החומר עליו הן כתובות, ואותיות החקיקה, שהן מאוחדות מיניה וביה עם החומר בו הן חקוקות.
החידוש העיקרי של קאנט, כפי שהתחלנו להסביר בשיעור ביצהר, הוא היחוד בין האובייקט והסובייקט, בין החפצא והגברא. זהו גופא יחוד קוב"ה ושכינתיה כפי שהוא מוסבר בתניא (כנ"ל) – היחוד בין אור אין סוף הסובב כל עלמין השורה בחפצא של המצוה לאור אין סוף הממלא כל עלמין השורה בנשמת הגברא שמקיים את המצוה. בהחלט אפשר להסביר שהחפץ בעצמו הוא האובייקט והכתיבה היא המסר־החוויה שעובר לסובייקט. באותיות הכתיבה החוויה של הסובייקט מתחברת לאובייקט 'מבחוץ' – כמו המטרה, שהיא חיצונית־יחסית לדבר עצמו ונוגעת בעיקר למי שמשתמש בו. באותיות החקיקה יש חיבור מיניה וביה של האובייקט עם חווית הסובייקט ("מה שמהוה ממנו") – כמו הצביון, שהוא היפי הפנימי של הדבר עצמו.
בשיעור ביצהר היה מובן שמבחינת האדם קיים קודם כל הסובייקט ורק אחר כך הוא מתבגר ומכיר באובייקט – קודם כל האדם מרגיש את ה'אני' ואחר כך את ה'עולם' (כפי שאמר דקארט, עוד לפני קאנט). אבל איך שהסברנו כעת בבעל שם טוב, קודם כל יש את ההכרה במציאות של האובייקט, הבית, ואחר כך את החוויה של הסובייקט, תחושת ההנאה מהבית המקושט – זהו סדר המתאים כאשר מדובר על חוק האסתטיקה, היפי החקוק מיניה וביה באובייקט (ובמושגים של השיעור הקודם: ההנאה של ה'אני' כאן אינה הרגשת ה'אני' הראשונה, של מצב העיבור בו האדם כלל לא מכיר במשהו שמחוצה לו, אלא הנאה שבאה על רקע הכרת האובייקט – הארה של מוחין שבאה אחרי העיבור והיניקה, ואכמ"ל).
קדושה משולשת
אחרי ההקדמה הזו, שהרחיבה הרבה את הסוד של שם הוי' – ה'אמצע' בשלש המדרגות שמסביר כאן הבעל שם טוב, שלשת השמות א־דני, הוי' ואהיה שיש בכל דבר – צריך לחזור ולהתבונן בכל המבנה כאן. אבל לפני כן עוד הקדמה, אפשר להגיד שהחסידות הכי אוהבת את המספר שלש:
הבעל שם טוב הכי אוהב את המספר שלש – כל התורה שלו מבוססת על היסוד של הכנעה־הבדלה־המתקה, חש־מל־מל[1], ובאגרת הכי חשובה שלו, על הדרך להביא את המשיח, הוא מסביר שכל דבר עולם מתחלק לעולמות־נשמות־אלקות (עם כל השלישיות שיש שם באגרת, כמו שלמדנו בעבר[2]). גם אדמו"ר הזקן הכי אוהב את המספר שלש – כל התניא מלא בלשונות 'משולשים', כמו שלמדנו באריכות הרבה פעמים[3]. גם הרבי הכי אוהב את המספר שלש. הרמב"ם הכי אוהב את המספר ארבע, שהמורה נבוכים מבוסס עליו[4]. הרבי אוהב את הרמב"ם, השלש אוהב את הארבע, אבל הוא בעצמו הכי אוהב את המספר שלש – הוא מסביר את המעלות שלו[5] ויש לו חבה מיוחדת לתאריך זך בחדש, שהוא 3 פעמים 3 פעמים 3, 3 בחזקת 3[6].
נוסיף כאן מאמר מוסגר: אנחנו ב־כח סיון, יום מיוחד בו הרבי והרבנית נצלו מעמק הבכא האירופי, שהיה תחת הכיבוש הנאצי, והגיעו לחוף מבטחים בארצות הברית. בשיחה של הרבי חמשים שנה אחרי, ב־כח סיון תשנ"א, הוא הסביר את המעלה של היום בהקשר לכך שהוא מבטא את השלמות של היום שקדם לו, זך לחדש סיון ("ירחא תליתאי" בו נתנה "אוריין תליתאי"[7]), שהוא ג פעמים ג פעמים ג. הסוד העיקרי של שלש הוא "תלת קשרין" של "ישראל, אורייתא וקוב"ה" שבכל אחד מהם יש "סתים וגליא"[8]. הרבי מזכיר בשיחה שיש שלשה אופני התקשרות שונים בין השלשה הללו: באופן אחד, ההתקשרות היא בין מדרגות "גליא" שבכל אחד מהשלשה – ה"גליא" שבישראל מתקשר ל"גליא" שבתורה, ההלכות של התורה, וכך ל"גליא" שבקוב"ה, היינו האופן בו ה' מתגלה בעולם, ההשגחה הפרטית שלו. באופן השני, ההתקשרות היא בין שלש מדרגות ה"סתים" – ה"סתים" שבישראל, פנימיות הנשמה הלא־מודע, מתקשר ל"סתים" שבתורה, חלק הסוד של התורה, ודרכו מתקשר ל"סתים" של קוב"ה. באופן השלישי, שאנחנו קוראים לו זיג־זאג, קודם כל ה"גליא" שבישראל מתקשר ל"סתים" שבישראל – יש חידוש בעצם הידיעה שיש לי גם "סתים", חלק נעלם בנשמה, ושאני מנסה לחבר את ה"גליא" שלי איתו. אחר כך ה"סתים" של הנשמה מתחבר ל"גליא" של התורה – מכח החיבור של ה"גליא" בנשמה עם ה"סתים" שבנשמה, האנרגיה הזו, גם כשאני לומד "גליא" שבתורה אני יודע שיש "סתים", בתוך ההלכה מאיר לי הסוד הפנימי שלה. אז ה"סתים" של התורה מתחבר ל"גליא" של הקב"ה, לגילוי ההשגחה הפרטית, ודרכו מתחברים ל"סתים" של קוב"ה, לה' עצמו שלמעלה־מעלה מהעולמות (האופן הזה עומד בעצם בין שני האופנים הקודמים – בין התקשרות ה"סתים" ב"סתים" להתקשרות ה"גליא" ב"גליא" – כשהיחס ביניהם הוא על דרך פנימיות־אמצעיות־חיצוניות הכלים, וד"ל). בין שלשת הדברים, עם שלשת הקשרים, יש שלשה אופנים של התקשרות, ויש גם התכללות של השלשה – כך שבסך הכל מגיעים לשלש בחזקת שלש, זך.
זה היה מאמר מוסגר שהוא ביאור למה שהרבי אומר בשיחת כ"ח סיון.
עדות־חקים־משפטים
נחזור לנושא שלנו – תורת הבעל שם טוב שלמדנו עם השלישיה של השמות. אחרי ההסבר ששם הוי' כאן הוא בעצם 'חוק האסתטיקה', עם הקשר לכל הענין של "חקת התורה" בפרט וחוקים בכלל, מתבקש להסביר שהשלישיה כאן היא השלישיה היסודית של "העדֹת והחֻקים והמשפטים"[1] – שכולנו מכירים משאלת הבן החכם בליל הסדר, והיא מופיעה עוד קודם לפני עשרת הדברות בפרשת ואתחנן – שמוסברת כשלשה סוגים של מצוות[2]. את השלישיה הזו בעצמה נקביל כאן לשרש הכי גבוה בספירות של השלישיות – שלשה ראשים שבכתר:
המשפטים, שיש להם טעם שכלי, הם בעיקר מצוות של תיקון החברה – מצוות שמתאימות ל"משפט המלך", עליו נאמר "דינא דמלכותא דינא"[3]. כתוב בפירוש[4] ש"דינא דמלכותא דינא" – הראשון "דינא קשיא" והשני "דינא רפיא"[5] – שייך לסוד שם א־דני, שם המלכות. בכתר השרש של הדינים הללו הוא באריך אנפין – אותיות ריכא, שפירושו מלך. בהרחבה, כל המצוות הן "מצוות המלך", קיום המצוות הוא הרצון של ה', המטרה של הכל – והמטרה, כמו שהוסבר, שייכת לראש התחתון של הכתר, הרצון.
החקים שלמעלה מטעם ודעת, שייכים כאן לראש השני של הכתר, לסוד של התענוג – או, ליתר דיוק, החפץ – שהוא המקור של הצביון, של האסתטיקה, כמו שהוסבר באריכות.
לפי זה האור המקיף כאן בא מרישא דלא ידע ולא אתידע – השמירה על הכל היא האמונה הטהורה שבנשמות ישראל. האמונה מתבטאת בסוג השלישי של המצוות, עדות – "עדות הוי' נאמנה"[6]. אפשר לומר שזהו המובן הפשוט של "אהיה אשר אהיה" – התשובה לשאלת "ואמרו לי מה שמו"[7] הוא שאהיה מי שאהיה, איני נודע ולא תוכל לדעת את שמי. איך יודעים ששם אהיה שייך לאמונה? כאשר מחשבים את ה־א של שם אהיה כאלף הוא עולה 1020, עשר פעמים אמונה (בגימטריא השגחה פרטית, ה"גליא" של קוב"ה שמקשרת אותנו גם ל"סתים" שלו, כנ"ל).
ד. קאנט והמכללה התורנית
שלשה ראשים אצל קאנט
עד עכשיו דברנו על חוק האסתטיקה, שהופיע לנו מתוך הדרוש של הבעל שם טוב, והסברנו את השייכות שלו לראש השני של הכתר בתוך התורה של הבעל שם טוב. אבל קאנט, מעבר לשיטה שלו בנוגע לתבונה ולהכרה, היסודות של הפילוסופיה, לא דבר רק על אסתטיקה – הוא התייחס לעוד נושאים גדולים.
על מה הוא עוד דבר? [אתיקה.] נכון, נושא שלם אצל קאנט הוא "תורת המדות" – נסיון לקבוע ערכים מוסריים על יסודות פילוסופיים. אם האסתטיקה – שמבטאת יפי ואושר 'טהורים', בלי להתייחס לתועלת של האדם ובלי לדרוש ממנו דרישות – שייכת לראש השני של הכתר, לתחום של התענוג, הרי שהאתיקה, ש'רוצה משהו' מהאדם ומנסה לכוון אותו לעשיה מסוימת, שייכת לראש השלישי של הכתר, לתחום של הרצון. כמובן, אין מה להשוות בין תורת אמת, שכל מצוותיה הן רצון ה', לבין מוסר אנושי המבוסס על השכל. אבל בתוך התורה האתיקה הזו הכי דומה ל"משפטים" המובנים גם בטעם ודעת של האדם – אותם שייכנו לראש השלישי של הכתר (אלא שעלינו לקיים אותם כחוקים, כי הם רצון ה', ולא כנובעים משכלנו והבנתנו[1]).
עוד תחום שלם שקאנט עסק בו הוא הדיון במה שאינו נתפס בחושים שלנו – קיומו של אלקים, קיום הנשמות וכו' – תחום שבהחלט אפשר לשייך אותו ללימודי האמונה, הראש העליון שבכתר. אם רוצים לתת גם כאן את המלה הלועזית, כמו בשני המושגים הקודמים, קוראים לכל התחום הזה מטפיזיקה.
אם כן, הוספנו כעת מבנה יפה של שלשה ראשים בכתר אצל קאנט – מטפיזיקה (שבהחלט אפשר פשוט לקרוא לה לימוד האמונה), אסתטיקה ואתיקה.
[למה עושים כזה 'עסק' מקאנט? האם דקארט לא השפיע הרבה יותר על החשיבה המדעית?]
קודם כל, גם קאנט עצמו היה מדען רציני – מתמטיקאי ופיזיקאי. העבודה המדעית שלו עסקה בנסיון ליישב את המחלוקות בין ניוטון ללייבניץ. בכל אופן, צורת החשיבה שלו משפיעה מאד עד היום על החשיבה בתחומים רבים.
[פעם הבאתי לדניאל שי' שליט ספר של רבי אייזיק מהומיל והוא אמר לי 'הוויות דקאנט קחזינא הכא'...]
באמת, הסברנו הרבה פעמים שלכל תופעה חדשה בעולם בקדושה יש גם השלכות דומות בעולם החיצוני – ל'פנים' של הקדושה יש 'אחור' בחשיבה החילונית. כך אנחנו מסבירים[2] שבאך, מוצרט ובטהובן הם בעצם ה'אחור' של הנגינה החסידית שהתחדשה בדורות האלה. הרבה פעמים ה'אחור' הרבה יותר משוכלל ומובנה, מבחינה חיצונית, מאשר התופעה של ה'פנים' – המוזיקה הקלאסית שלהם משוכללת ומרהיבה מאד בחיצוניות שלה[3]. באותו אופן אפשר בהחלט לומר שקאנט – שחי בתקופה המתאימה – הוא ה'אחור' של חידושי החסידות, של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן (עם כל ה'שכלול' וכלי החשיבה וההסברה שמאפיינים את עולם ה'אחור').
שתי השיטות בשלשה ראשים
על ההסבר שאמרנו כרגע אפשר להקשות: במבנה של המכללה התורנית[1] – שעסקנו בו לאחרונה[2] – שלשת הראשים של הכתר הם אמונה־תורה־אמנות. האמונה – כולל כל לימודי האמונה – שייכת באופן הכי פשוט לראש העליון, רדל"א, שהפנימיות שלו היא כח האמונה. התורה, עליה נאמר "ואהיה שעשעים יום יום"[3] ו"לולי תורתך שעשֻעי"[4], שייכת לראש השני, שפנימיותו כח התענוג. והאמנות, שמביאה לידי ביטוי את החושים שמעל השכל, שייכת לראש השלישי, שפנימיותו כח הרצון. במבנה שעשינו כעת האמונה נשארה אותו דבר, אבל נראה ששני הראשים הבאים התהפכו – האסתטיקה, שקשורה כמובן לאמנות, היא בראש השני ואילו מה ששייך להנהגה של האדם, המטרה שלו ומה שרוצים ממנו בקיום המצוות (וגם האתיקה במונחים של קאנט), בראש השלישי של הכתר.
השאלה הזו היא הזדמנות פז להסביר ענין יסודי בקבלה: בנושא של שלשת הראשים שבכתר יש שתי שיטות[5]. לפי השיטה של רבי חיים ויטאל הראש התחתון הוא "מוחא סתימאה" (חכמה דאריך אנפין בה מלובשת גבורה דעתיק יומין); הראש האמצעי הוא "גלגלתא" (כתר דאריך אנפין בו מלובש חסד דעתיק יומין); והראש העליון הוא רדל"א. לפי השיטה במובאת בעמק המלך – אותה למד רבי ישראל סרוג מהאריז"ל – הראש התחתון הוא "רישא דאריך", שכולל את כל פרצוף אריך אנפין, וממילא העיקר בו הוא ה"גלגלתא"; הראש האמצעי הוא "רישא דאין", פרצוף שלם נוסף; והראש העליון הוא עדיין רדל"א. כמובן, רבי חיים ויטאל הוא בר־הסמכא העיקרי בין תלמידי האריז"ל, אבל גם "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – גם רבי ישראל סרוג שמע את הדברים מהאריז"ל וגם בשיטה שלו יש צדק פנימי (וכידוע, רבי הלל מפאריטש היה דבוק בספר "עמק המלך" עד שהוא שכן בקביעות בתיק הטו"ת שלו). יש משהו יותר אסתטי בשיטה של רבי ישראל סרוג, ולכן במבנה היסודי שלנו אנחנו משתמשים במושגים שלו (הגם שאנחנו מסבירים אותם לפי מושגי רבי חיים ויטאל בהסבר הכללי של מבנה פרצופי עתיק יומין ואריך אנפין, בלי להזדקק ל'פרצוף נוסף', ואכמ"ל).
לעניננו, כפי שכבר הוסבר, האמנות שייכת למה שנקרא "חפץ" – התלבשות התענוג ברצון, שההתחלה והעיקר שלה הוא התלבשות חסד דעתיק יומין בגלגלתא דאריך אנפין. לפי שיטת רבי חיים ויטאל, ההתלבשות הזו היא הראש השני של הכתר, אבל לפי שיטת עמק המלך ההתלבשות הזו שייכת לראש התחתון של הכתר. כלומר, במכללה התורנית, שבנויה לפי הפרצוף העיקרי אצלנו, האמנות שייכת לרישא דאריך, הראש התחתון של הכתר לפי שיטת בעל עמק המלך. אבל במבנה שעשינו כעת השתמשנו במושגים של רבי חיים ויטאל, ושם גלגלתא דאריך אנפין עם התלבשות חסד דעתיק יומין היא הראש השני של הכתר, ולכן שמנו שם את האסתטיקה.
לגבי התחום של התורה הישוב עוד יותר פשוט: על התורה כתוב "אורייתא מחכמה נפקת"[6] וכתוב בפירוש[7] שהכוונה לחכמה סתימאה דאריך אנפין. במדרגה הזו כתוב שיש "טעם כמוס לרצון"[8], מה שמסביר גם למה לכאן השתייכו בפרט המשפטים של התורה, שיש להם גם טעם שכלי המובן לנו. על המדרגה הזו דברנו כעת, כששמנו את כל הרצונות וההנהגות של האדם בראש התחתון של הכתר. אבל במכללה התורנית מדובר על מדרגה אחרת לגמרי של התורה, על שעשועי תורה – שהם בעיקר פנימיות התורה – שלמעלה־מעלה מהמצוות, רצון ה' המתבטא בהלכות כפי שהן ב"גופא דאורייתא". המדרגה הזו, של השעשועים, שייכת לתענוג – הראש השני שבכתר לפי שיטת בעל עמק המלך, "רישא דאין". גם בראש הזה יש חכמה – חכמה דעתיקא – שהיא המקור של התורה במדרגה הזו.
שלשה סיפורים של הבריאה
אם כבר הזכרנו את המבנה של המכללה התורנית נוסיף עוד נקודה חשובה:
אחרי שלמדנו את החלוקה של כל תחומי הידע שיש היום במדע לפרצוף הזה שאלו אותנו איפה ההיסטוריה – לא הקדשנו את אחת הספירות ללימודי ההיסטוריה. התשובה – שהיא גם נספח שלם למכללה התורנית[1] – היא שההיסטוריה היא מעין 'חוט מקשר' בתוך כל התחומים. שלשת הראשים של הכתר, כמו שאמרנו גם בשיעור האחרון בנושא, מבטאים את הסדר של יציאת מצרים (אמונה), מתן תורה (תורה) ועשית המשכן (אמנות), ואפשר להתבונן כך גם בכל הפרצוף.
נוסיף לכך עוד הערה, נושא חשוב שכרגע איני זוכר אם הוא כבר כתוב: ידוע[2] שישנם בפרשת בראשית שלשה 'סיפורים' של הבריאה. הסיפור הראשון, שמתחיל מ"בראשית ברא אלהים" עד "אשר ברא אלהים לעשות"[3]. הסיפור השני, שמתחיל ב"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[4], ובתוכו מופיע גם חטא עץ הדעת. הסיפור השלישי הוא "זה ספר תולדֹת אדם וגו'"[5] (שפותח את השתלשלות הדורות עד סוף הפרשה, ואפשר לומר שהיא גם פתח הסיפור עד סוף החומש ואפילו עד סוף התורה, ולא בכדי אמר בן עזאי ש"זה ספר תולדֹת אדם" הוא "כלל גדול בתורה"[6] עוד יותר מ"ואהבת לרעך כמוך"[7]). אפשר בהחלט להסביר ששלשת הסיפורים הללו הם שלש זויות של הסיפור: הסיפור הראשון הוא סיפור של מדע – הוא כולל פיזיקה, ביולוגיה, אסטרונומיה וכו', את כל המדעים המדויקים. הסיפור השני הוא סיפור של נפש, סיפור מנקודת המבט של הפסיכולוגיה, שעוסק באריכות במה שקורה עם אדם וחוה (והנחש) סביב החטא. הסיפור השלישי הוא סיפור של היסטוריה – תולדות האנושות. אחרי שיש מדע ותורת הנפש יכולה להיות גם היסטוריה, שהיא בעצם היסטוריה של התפתחות התחומים האחרים.
'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':
לכל דבר יש צביון (יפי וחן מיוחדים, הקשורים לסדר והתכללות הגוונים) ומטרה (התכלית הנרצית ממנו).
אסתטיקה (צביון) היא 'תכלית ללא תכלית'.
צביון ומטרה מקבילים לפרצופי עתיק ואריך.
כשחסידים נפגשים עליהם לדבר על עתיק (צביון, 'איזה דברים יפים ראית היום?') ואריך (מטרה, 'מה אתה עושה עם החיים שלך?!').
בחתונה עוברים בני זוג מרשות הרבים ("טורי דפירודא", כשכל אחד מהם היה 'נפרד') לרשות היחיד שהם בונים יחד – קשר־נאמנות של "אחת היא יונתי תמתי".
הבעל שם טוב מגלה שיחוד השמות א־דני־הוי'־אהיה נמצא "בכל דבר שבעולם".
השמות אהיה־הוי'־א־דני הם בסוד בינה־תפארת־מלכות, עצמות־סוכ"ע־ממכ"ע, יחוד־ברכה־קדושה (מלמטה למעלה).
א־דני־הוי'־אהיה הם הדבר עצמו, ההנאה (האסתטית) ממנו והשמירה עליו.
הנאה אסתטית צריכה שמירה מיניקת החיצונים – "קדש עצמך במותר לך".
'חוק האסתטיקה' – שמעל השכל – מתקשר ל"חקת התורה".
כל מעשי הפרה האדומה נועדו להנציח את היפי והחן שלה – לשמר את הפרה בכל טפת מי־חטאת.
אותיות החקיקה הן חיבור הצביון לאובייקט (מיניה וביה) ואותיות הכתיבה הן המטרה (החיצונית) שלו.
החסידות – מהבעל שם טוב, דרך אדמו"ר הזקן ועד הרבי – אוהבת את המספר שלש.
ישראל־אורייתא־קוב"ה מתחברים בשלשה אופנים – גליא בגליא, זיג־זג של גליא וסתים, סתים בסתים.
עדות־חקים־משפטים הם כנגד אמונה־תענוג (צביון)־רצון (מטרה).
אמונה־תענוג־רצון אצל קאנט הם מטפיזיקה־אסתטיקה־אתיקה.
כל חידוש בקדושה (פנים) מתבטא באופן משוכלל גם בעולם החול (אחור) – קאנט הוא ה'אחור' הפילוסופי של תורת החסידות.
ההיסטוריה היא החוט המקשר של כל תחומי הידע האנושי.
סיפור הבריאה חוזר שלש פעמים בפרשת בראשית – כסיפור מדעי, כסיפור פסיכולוגי וכסיפור היסטורי.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.