ב"ה

"בראת רשעים"

סוד הסינתזה (5)

מוצאי ט"ו תמוז תשע"ט – עוד יוסף חי, יצהר. נדפס בגליון מסעי תשע״ט.

קיצור מהלך השיעור

בחלק נוסף מתוך התוועדות בהילולת בעל אור החיים הקדוש ממשיך ומעמיק העיסוק בנושאים שעלו בסדרת השיעורים האחרונה, אודות תזה־אנטיתזה־סינתזה. היחס לרע בעולם – כולל טענת איוב "בראת צדיקים, בראת רשעים" – שעלה בשיעורים מקבל כאן עומק נוסף ומיוחד, תוך פתיחת כיווני חשיבה נוספים שדורשים עוד פיתוח והעמקה.

הפרק שלפנינו מציג עוד מבני יסוד של תזה־אנטיתזה־סינתזה כנגד שלישיות־יסוד בחסידות – עולמות־נשמות־אלקות והשתלשלות־התלבשות־השראה (שמתפרשות כשלש הסתכלויות על ההיסטוריה) – ובעיקר מעמיק בכך שהרע במציאות נובע מהעומק הנעלם של הנפש. בעוד אצל בינוני מקור הרע הוא בהעלם שישנו במציאות, הרי שאצל הצדיק מקור הרע בהעלם שאינו במציאות – מקום כה נעלם, שיכול להתגלות רק במציאות החיצונית. בשרש העליון, תכלית הצמצום היא גילוי שרש הרע בכח הגבול הנסתר בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. גילוי הרע ולקיחת האחריות עליו – "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח" – הם־הם הכח לתקן ולהעלות את הרע.

עולמות־נשמות־אלקות – השתלשלות־התלבשות־השראה

דברנו בשיעור השלישי^[1] על הכנעה־הבדלה־המתקה כתזה־אנטיתזה־סינתזה. טרם דברנו על עוד שתי שלישיות עיקריות – עולמות־נשמות־אלקות^[2] והשתלשלות־התלבשות־השראה^[3].

היום ברור במדע שנשמות הן האנטיתזה לעולמות. המדע הנוקשה טוען שאין נשמה אלא רק חומר – שכל התופעות הרוחניות־לכאורה הן רק תופעות של עולם החומר, ואין משהו נבדל בעצם שנקרא נשמה^[4]. האמירה שיש נשמות היא אנטיתזה לעולמות. החיבור ביניהם (הסינתזה)– לחזור מנשמות ולייחד־לחבר אותן עם העולמות, כברכת "רופא כל בשר ומפליא לעשות"^[5] – הוא הכח האלקי, "נתיב לא ידעו עיט"^[6], ה"שכל מופלא"^[7] של האלקות מחבר את הנשמה לגוף. זו דוגמה אחת.

כידוע^[8], גם השלישיה השתלשלות־התלבשות־השראה מקבילה לעולמות־נשמות־אלקות: עולמות משתלשלים. לכך שייך גם המושג אבולוציה^[9] – הסתגלות עולם החי לתנאי הסביבה היא גם בחינת עולמות. התלבשות היא כבר כמו נשמות – קודם הסברנו שהתלבשות הנשמה האלקית בגוף היא הפלא האלקי ("מפליא לעשות", כנ"ל), הסינתזה של האלקות, אך כאן ההתלבשות היא האנטיתזה להשתלשלות. הסינתזה היא ההשראה – לא אלקות בבחינת "מפליא לעשות" אלא פשוט הכל ה', מקיף.

שלש תפיסות היסטוריה

עד כאן דברים ידועים יחסית. אמרנו שכל שלישית המושגים תזה־אנטיתזה־סינתזה שייכת להיסטוריה, ונחדש הפעם שהשתלשלות־התלבשות־השראה היינו שלש בחינות לגבי תולדות עולם, שלש תפיסות ביחס להיסטוריה:

ירידת הדורות ממתן תורה היא השתלשלות, "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"^[10], "דור דור ודורשיו"^[11] אך הכל בירידת הדורות.

התלבשות שייכת ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"^[12] – הנשמות הגדולות, ובפרט משה, נמצאות אתנו בכל דור.

השראה היא – כפי שמסבירים תמיד – השראה מהעתיד, ממשיח, שביחס אליו יש תמיד עלית הדורות, מתקרבים־עולים לגאולה תמיד.

שלא כרגיל, כאן הסינתזה בכיוון הפוך (עלית הדורות) מהתזה (ירידת הדורות). למה? כי בשלב האמצעי כל הזמן משה רבינו נמצא אתנו וכו' – ההתלבשות היא " מה שהיה הוא^[13] שיהיה... אין כל חדש תחת השמש"^[14], המצב יציב. המצב של "תמידין כסדרן", התמדה ויציבות – "והארץ לעולם עֹמדת"^[15] – הוא בזכות ההתלבשות, שהיא אנטיתזה להשתלשלות בה "כל הוה נפסד"^[16],ירידת הדורות. הסינתזה חוזרת לתזה – שיש תנועה בדורות, רק שהתנועה היא עליה, כל הזמן לקראת עתיד.

כל פעם נותנים עוד דוגמאות שונות של "מעשה מרכבה" – תפיסת הסדר של תזה־אנטיתזה־סיתנזה.

תכלית הצמצום – גילוי העלם הרע

נחזור לשאלה ששאלנו: מאיפה הרע בא לפני הצמצום? בשיעור קודם דברנו על כח הגבול המסתתר בתוך הבלי גבול – אמרנו שאדמו"ר הזקן, שהתחיל מתורה, הצליח 'לתפוס' את כח הגבול שבתוך הבלי־גבול (של הבעל שם טוב) וליצור ממנו סינתזה. אבל בעצם כח הגבול הוא הכח של השמאל, הכח שממנו שרש הקליפות אחרי הצמצום. כלומר, "בראת צדיקים" היינו מכח הבלי־גבול שלפני הצמצום, אבל "בראת רשעים" נובע מכח הגבול שבתוכו – שרש הקליפות. לפני הצמצום כח הגבול נמצא בהעלם – בלא־מודע, כביכול – והוא מתגלה בבריאה שאחרי הצמצום.

עיקר הווארט הוא על פי המבואר בחסידות^[17] שמקיפי האדם נמצאים בחוץ. כל מה שאדם צריך לתקן קשור לחיפוש המקיפים בחוץ – "אמצאך בחוץ"^[18]. על גבי הכחות הפנימיים, הנמצאים בתוך האדם, חופפים שני המקיפים שהם העלם הנפש – מקיף החיה, המקיף הקרוב, הוא "העלם שישנו במציאות", ומקיף היחידה, המקיף הרחוק, הוא "העלם שאינו במציאות"^[19].

זו נקודה הרבה יותר פנימית ועיקרית מרק לומר ש"בראת רשעים" מאפשר להאשים מישהו ('השלכה'): כפי שהוזכר, כתוב בתניא שאצל הצדיק המחשבות הזרות באות מהחוץ, ולכן הוא יכול להעלות ולתקן אותן. אבל איך הוא מתקן? הפירוש הראשון שאמרנו לגבי "בראת רשעים" הוא שהצדיק מקבל מהם הכנעה – הוא רואה את הרשע ומבין שגם הוא רשע, על פי היסוד בתורת החסידות שכל מה שאני רואה בזולת נמצא בי^[20]. על אותו יסוד ידועים הסיפורים^[21] על גדולי החסידות שכאשר נחשפו – ביחידות – לרע שהיה זר להם לחלוטין, הם התעמקו בחשבון נפש והתענו על כך שאינם מוצאים את אותו רע בתוכם, וממילא הוא בגדר "העלם הרע" שבהם. סיפורים אלה מלמדים שגם הרע הכי חיצוני – חייב להיות בהעלם בתוך הצדיק שרואה אותו, "מצא מין את מינו"^[22]. למדנו לאחרונה^[23] גם תורה של הבעל שם טוב^[24] שכל מה שקורה סביב האדם, בחוץ, גם בא ממנו.

כלומר, הקביעה בתניא שהצדיק מקבל מחשבות שליליות מהחוץ אינה פשוטה. אם גם בצדיק יש העלם הרע, למה אני אומר שהרע שלו בא מבחוץ? כי הוא נמצא אצלו בהעלם שאינו במציאות. זהו אולי החידוש הכי חשוב בכל השיעורים האלה: "בראת רשעים" אחרי הצמצום הוא, ביחס לקב"ה, כמו אותו צדיק גמור שהמחשבות הזרות לכאורה באות לו מבחוץ. ה' יודע הכל, הכל קיים בידיעה שלו, אבל כאילו – כמו שכתוב בתניא – בא מהחוץ, ולכן הוא יכול להאשים את הרשעים ברע. אבל באמת הרע הוא כן אני, רק אני כפי שהוא בהעלם שאינו במציאות. כלומר, ההעלם שאינו במציאות מתגלה רק בחוץ – הוא אף פעם לא יתגלה כשלי. זהו הסוד הגדול של הצמצום וכל בריאת העולם – לגלות את ההעלם שאינו במציאות אצלי, שברגע שמתגלה על ידי הצמצום ובריאת העולם היינו "בראת רשעים". בסוף כביכול התיקון אצל הקב"ה הוא "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח" (הקריאה של היום, כנ"ל). הנקודה שהוספנו עכשיו היא העיקר – בלעדיה אי אפשר לומר שה' בורא רע כדי שיהיה לו את מי להאשים...

מדרגות בהעלם הרע

למה כתוב בתניא שאצל הבינוני המחשבות הרעות עולות מתוך עצמו, ולא מהחוץ? כי אצלו הרע הוא בהעלם שישנו במציאות. כעת יש לנו הגדרה פשוטה ובסיסית לצדיק ובינוני בתניא: אצל הצדיק העלם הרע הוא העלם שאינו במציאות ואצל הבינוני הוא העלם שישנו במציאות.

גם אצל הבינוני יש העלם הרע – נדמה לו (ולסובבים אותו – "אפילו כל העולם כולו אומרים צדיק אתה כו'"^[25]) שהוא צדיק. היות שהוא עושה הכל טוב, הוא יכול לטעות ולחשוב שהרע נמצא אצלו בבחינת העלם שאינו במציאות. כשהרע עולה אצלו עליו להיות מספיק חכם, להבין שהרע בא ממנו, מההעלם שישנו במציאות, וממילא אינו יכול להעלות אותו – לעשות את עבודת הצדיק.

אבל כאשר אותו בינוני (ומי שלמטה ממנו) בא להתחנך אצל הצדיק שכן מעלה את הרע – כשהוא נכנס ליחידות ומבקש תיקון על הרע שלו – הצדיק חייב למצוא את הרע שלו אצלו. לפעמים הוא מצליח מיד לזהות את שרש הרע כפי שהוא נמצא אצלו, בדקות או בדקות שבדקות. אך לפעמים, כמו בסיפורים הנ"ל, הוא זקוק למאמץ עילאי של תשובה מעומקא דלבא כדי למצוא את שרש אותו רע אצלו.

כנראה יש כמה וכמה שכבות בהעלם שאינו במציאות, כפי שדברנו פעם. בחסידות^יט זהו ההבדל בין ניצוץ אש בצור החלמיש לגבי שם בעצם – העלם שישנו במציאות הוא שלהבת בגחלת, והמשלים להעלם שאינו במציאות הם אש בצור החלמיש ושם בעצם. הרע שהרבי יכול למצוא בעצמו בקלות יחסית הוא מרובד יותר נמוך בהעלם שאינו במציאות (אש בצור החלמיש). בסיפורים שהיו צריכים להתבודד ולעשות תשובה גדולה – הרע בא מרובד יותר עמוק בהעלם שאינו במציאות (שם הכלול בעצם).

למצוא את האנטיתזה בתוך התזה

ההסבר על מציאת שרש הרע בהעלם בתוך הטוב מעמיק בטוב טעם מה שהסברנו בשיעורים קודמים, שהסינתזה היא מציאת האנטיתזה בתוך התזה, לראות איך שהאנטיתזה צומחת מתוך התזה. אלה שאמרו שהאנטיתזה באה מהחוץ לא השכילו בסוד העמוק הזה – לעתים האנטיתזה אכן באה מהחוץ, אבל גם מה שבא בהחוץ בעצם בא ממך. יש דבר שאתה יכול להרגיש מיד שבא ממך ויש דבר שאינך יכול להרגיש שבא ממך – עד שלא יבוא מהחוץ. אז, כשהוא בא מהחוץ, אם אתה חכם ובעל תשובה – "כל ימיו בתשובה"^[26] – אתה חוזר ומזהה את ההעלם שאינו במציאות שבתוכך.

זהו פירוש עמוק למבואר בחסידות^[27] שעולם הוא לשון העלם – העולם בא בשביל לגלות את ההעלם שאינו במציאות באור אין סוף (כמובן, הכל קשור לסיפור על רבי שלמה מקרלין שהיה ב"ואביטה" השבוע^[28]: המתנגדים, שגרסו ש"הצמצום כפשוטו", לא סבלו שה' נמצא בבית הכסא – אותה נקודה, אי־הכרה בכך שהצמצום בעצם מגלה את ההעלם הכי עצמי, ההעלם שאינו במציאות).