רמזי תשפ"ז

לקראת השנה הבאה עלינו לטובה – שנת ה' אלפים תשפ"ז, חמשת אלפים שבע מאות ושמונים ושבע שנים לבריאת העולם – נתבונן בסימנים טובים לשנה החדשה, כמנהג ישראל, "סימנא מלתא היא"[א].

הזדמנות פז

הרמז הפשוט ביותר הוא תהא שנת פז. המלה פָּז בלשון הקדש פירושה אבן יקרה[ב] או זהב טוב ומזוקק[ג], ומכאן הביטוי 'הזדמנות פז', אפשרות נדירה לזכות בדבר גדול[ד]. כל אחד צריך לדעת לנצל הזדמנות פז הנקרית על דרכו בהשגחה פרטית (כמו "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"[ה]), ובמיוחד בנוגע לכלל הצבור יש לנצל הזדמנויות פז ולא להתמהמה, "קול דודי דופק פתחי לי"[ו].

כך אמר הרבי מליובאוויטש לאחר מלחמת ששת הימים שזו "הזדמנות פז" ויש לנצל את ההתעוררות הגדולה ולקרב את לב ישראל לאבינו שבשמים[ז]. גם היום, השנה הבאה עלינו לטובה תהא שנת הזדמנות פז לקירוב עם ישראל לה' אלהי ישראל ולתורת ישראל, מתוך הכרה ב'שלש השלמויות', שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ. גם ביחס לאומות העולם, תהא שנת הזדמנות פז לקרב את האומות לאמונת ישראל[ח], עד לקיום החזון המשיחי "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הוי' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"[ט].

תיקון המשפט

הרמזים הבאים מבוססים על חשבונות גימטריא (אחת המדות שהתורה נדרשת בהן[י]).

תשפז = חשן משפט. חשן המשפט על לבו של הכהן הגדול (ובו אבנים יקרות, "פז") שייך לתיקון המשפט בישראל[יא], "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"[יב], משפט צדק על פי תורתנו הקדושה, לפי חלק 'חשן משפט' בשולחן ערוך.

המשפט העברי הוא בהשראת 'האורים והתומים' הנתונים בתוך החשן, "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים"[יג], השראה אלקית וסייעתא דשמיא לכוון את ההלכה למעשה (ולדעת מהו ה'סעיף' בשולחן ערוך המתאים למציאות שלפנינו, כשם שהאותיות בחשן המשפט מאירות לעיני הכהן הגדול על ידי האורים והתומים[יד]).

חֹשֶׁן מתחלף בחֹסֶן (חלוף ש-ס באותיות השינים). בפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת"[טו] הרומז לששה סדרי משנה, "חֹסֶן זה סדר נשים, יְשׁוּעֹת זה סדר נזיקין"[טז], ואם כן "חשן-חסן משפט" הוא חבור סדר נשים (חלק 'אבן העזר' בשולחן ערוך) וסדר נזיקין (חלק 'חשן משפט'), המתבטא בהתחשבות מיוחדת בטענות הנשים – אשר מתוך "בינה יתרה"[יז] שבהן מחדשות חדושים מופלאים בתורתנו הקדושה[יח], כמשפט בנות צלפחד[יט] (שהיו "חכמניות, דרשניות וצדיקות[כ]) שהקב"ה הסכים לדבריהן, "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת"[כא].

אם כן, בשנה הבאה עלינו לטובה יש להגות היטב בגדרי המשפט העברי מתוך חלק חשן משפט בשולחן ערוך. ובעזרת ה' תהיה זו שנה של תיקון המשפט בשלמות, "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה"[כב].

ושמחת בחגך

תשפז = ושמחת בחגך. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"[כג], לא רק בחג הסוכות אלא בכל שלשת הרגלים[כד] "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", וגם בכל שבתות השנה, "'וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם' אלו השבתות"[כה] (שבת היא 'מוחין דאבא', חכמה, והחגים הם 'מוחין דאמא', בינה[כו], ושניהם מתחברים "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כז]).

בשנת תשפ"ז, היום הראשון של ראש השנה (א' בתשרי) חל בשבת – ראש השנה נכלל בקדושת שבת קדש, מנוחתה ושמחתה, "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג... אָז תִּתְעַנַּג עַל הוי'"[כח] (תענוג עליון הפועל את ההמשכה וההארה של תקיעת השופר[כט]). שמחת השבת בראש השנה מביאה לתשובה מאהבה רבה (ההופכת זדונות לזכויות[ל]) שהיא תשובה משמחה, 'תשובה עילאה' של דבקות בה'. תשובה בכלל שייכת לבינה, "ולבבו יבין ושב"[לא] – ובפרט תשובה עילאה, תשוב ה עילאה[לב] – והבינה היא מקור השמחה, "אם הבנים שמחה"[לג] (ולכן הבינה היא מקור כל החגים בשנה).

השמחה בה' קשורה לבטחון בה', "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ"[לד]. ורמז נוסף: "בחגך" ראשי תבות בינה חסד גבורה כתר (המשכה מהבינה, מקור השמחה, למדות חסד וגבורה, ועלייה לכתר הנעלם), והנה בינה חסד גבורה כתר = 975 = אהבה פעמים בטחון.

כיון שהכל הולך אחר הפתיחה[לה], וראש השנה כולל את כל השנה (כראש הכולל את כל אברי הגוף)[לו], על כן כל השנה הבאה עלינו לטובה היא 'שנה שבתית' – רוויה מנוחה, ענג ושמחה – וגם 'שנה חגיגית', "ושמחת בחגך".

זית רענן

תשפז = זית רענן. "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא הוי' שְׁמֵךְ"[לז] – עץ הזית הוא רענן ולח כל ימות השנה, בקיץ ובחורף (עץ 'ירוק עד' שעליו אינם נושרים), וכך תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנה רעננה, ויקויים בכל אחד מאתנו "וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד"[לח].

מפרי הזית יוצא השמן, יצהר, הרומז לסודות התורה, "רזין דרזין דאורייתא" (מעל "רזין דאורייתא")[לט]. "זית רענן" ראשי תבות רז[מ] , כאשר רז = אור, "תורה אור"[מא] בכלל ואור פנימיות התורה בפרט.

במושגי הקבלה: זית ושמן שייכים לחכמה[מב], ובפרט להמשכת היסוד מהחכמה ("יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[מג], וכן בשבעת המשקים השמן הוא כנגד היסוד[מד]), עד המשכת היסוד במלכות. המלכות היא "כנסת ישראל" (מקור נשמות ישראל), והמשכת השמן אליה היא גילוי רזין דרזין דאורייתא לנשמות ישראל – יהי רצון שיתקיים כך בשנה הבא עלינו לטובה.

רמזים נוספים: זית רענן ועוד יצהר = 1092 = מב פעמים הוי', רמז לארבעים ושנים שמות הוי' הכתובים בתפלין שלנו (של יד ושל ראש יחד)[מה] = "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"[מו], הפסוק הכתוב בתפילין של השם יתברך ("תפילין דמארי עלמא")[מז]. זית רענן יצהר שמן = 1482 = הוי' פעמים אל הוי', "אל הוי' ויאר לנו"[מח] (אור של השמן למאור).

הנותן בים דרך

תשפז = הנותן בים דרך, כנבואות הגאולה של ישעיהו "כֹּה אָמַר הוי' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה"[מט].

האר"י הקדוש לימד[נ] כי הפסוק "הנותן בים דרך" הוא כוונת חדש אלול, בו מאירים י"ג מדות הרחמים – כוונת התשובה ותקון הברית. בתמצית: "בים" היינו "מצולות ים"[נא], מקום החטאים ופגם הברית (וכן בים = בן, שם ב"ן שייך לעולם העשיה, "אף עשיתיו"[נב] לשון חרון אף[נג]). תיקון הפגם הוא בתשובה עילאה, בבינה, אמא עילאה[נד] (תשובה המתקנת גם את פגם הברית שתשובה תתאה אינה מועילה לו[נה]), סוד דרך = סג קסא, השמות המאירים בבינה (סג הוא מילוי שם הוי' בבינה, יוד הי ואו הי; קסא הוא שם אהיה במילוי יודי"ן, אלף הי יוד הי). כך עולים הנצוצות הקדושים אשר נפלו ל"מצולות ים", למקורם בבינה עילאה, וזו סגולת חדש אלול בגימטריא בינה.

עוד מוסבר כי דרך = ב פעמים יבק, סוד "מעבר יבק"[נו], ומבואר כי יבק אותיות בקי – על האדם להיות "בקי ברצוא, בקי בשוב"[נז], "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה [רצוא] וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ [שוב]"[נח].

ארך אפים, ארך רוח

במדותיו של הקב"ה נאמר "אֶרֶךְ אַפַּיִם"[נט] (מי"ג מדות הרחמים), ועל האדם ללכת במדותיו של הקב"ה ולהיות ארך אפים, "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר"[ס]. ביטוי דומה לזה הוא "ארך רוח", "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ"[סא]. והנה תשפז = ארך אפים ארך רוח.

מדת ארך אפים וארך רוח היא יסוד גדול בעבודת ה'[סב]. כל החטאים הגדולים נבעו מקוצר רוח ופזיזות יתרה: חטא אדם הראשון שלא המתין לשבת קדש (שאז היה יכול לאכול מעץ הדעת)[סג]; חטא העגל כשישראל לא המתינו לרדת משה מהר סיני[סד] (עגל בארמית פירושו מהר, "בעגלא"); חטא המרגלים כשנדחפו בשליחת המרגלים[סה] ומיהרו לקבל את דיבת הארץ; וחטא דוד ובת שבע, כאשר דוד לא המתין לשאתה כראוי אלא "אכלה פגה"[סו].

מדת ארך אפים התגלתה למשה רבינו לאחר חטא העגל, ואז "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ"[סז], "מה ראה? ארך אפים ראה"[סח]. משה הוא "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[סט], "שפל וסבלן"[ע], שפלותו וסבלנותו הם מדת ארך אפים. בעומק, מדת "ארך אפים" שייכת לדרגת 'אריך אנפין' (תרגום המושג ארך אפים), י"ג מדות הרחמים שהתגלו בתיקון חטא העגל. ומדת "ארך רוח" שייכת לדרגת זעיר-אנפין (כנגד מדרגת הרוח), סוד תשע מדות הרחמים שנאמרו לאחר חטא המרגלים[עא].

המשכת עמודי אור

בלשון הקבלה יש סדר של חמש המשכות עיקריות – עמודים, תיקונים, נתיבות, שערים, גשרים – הכוללים את כל סדר ההשתלשלות מלמעלה למטה:

בכתר יש "תרך עמודי אור"[עב] (היורדים מכתר למלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות"[עג]), וכן "יג תיקוני דיקנא"[עד], סוד י"ג מדות הרחמים (בהם יש "מזל עליון" ו"מזל תחתון"[עה], "אאלפך חכמה, אאלפך בינה"[עו], סוד "לאלפים"[עז]). בחכמה יש "לב נתיבות חכמה"[עח] (שייך לרמז הקודם "ובמים עזים נתיבה"). בבינה יש "חמשים שערי בינה"[עט]. בחסד יש "עב גשרים"[פ] (כאשר החסד ממשיך ומלוה את כל המדות, "עולם חסד יבנה"[פא], "יומם יצוה ה' חסדו"[פב], עד המלכות המתכוננת בחסד, "והוכן בחסד כסא"[פג]). והנה סכום כל ההמשכות, תרך, יג, לב, נ, עב = תשפז.

כאשר נצרף את הסכום הנ"ל, תשפז, לתארי ההמשכות, עמוד אור, תקון, נתיבה, שער, גשר, הכל יחד שוה 3210, "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת צר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה", י"ג מדות הרחמים (תקוני דיקנא)!

מה רוצים באמת

תשפז = רצון אמת = שמו אמת = ספור אמת.

בספרי הקבלה[פד] מובא הרמז שמו גימטריא רצון, רצון ה' נמשך מבחינת "שמו הגדול". צירוף המלה אמת (שמו-רצון אמת) היינו מהו רצונו האמתי, 'מה הוא רוצה באמת'[פה], וזו תכלית הכוונה בבריאת העולם "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[פו].

לכל אדם יש 'ספור' מיוחד, ענין מיוחד שהוא (ורק הוא) מגלה בעולם[פז]. הספור של האדם הוא שמו האמתי ורצונו האמתי (שמו-רצון אמת), היעוד האמתי שלו בחיים, כחלק מהגשת רצון-אמת של ה'. כל אחד צריך לשאול את עצמו 'מה הספור שלי' וכיצד אני מגשים אותו בפועל. אם כן, שנת תשפ"ז היא שנה המסוגלת לגלות 'מה הספור שלי', 'מה אני רוצה באמת'.

לידת המשיח

תשפז = "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן". זו לשון בשורת הלידה שנאמרה בידי מלאך ה', פעם אחת להגר שפחת שרה לפני לידת ישמעאל[פח], ושתי פעמים לאשת מנוח לפני לידת שמשון הגבור[פט].

אחד מסימני שנת תשפ"ו הוא "תהא שנת פרו ורבו" – קיום מצות "פרו ורבו"[צ] מתחיל בנישואין וזיווג האיש והאשה, ובשנת תשפז הגיע הזמן לבשורת הלידה עצמה, הנך הרה ויולדת בן (הודעה-נבואה מאת ה', המחליטה את "פרו ורבו" להתקיים בפועל ממש).

הגר ילדה את ישמעאל בן אברהם, "פרא אדם ידו בכל ויד כל בו"[צא], ובדרכו הולכים הרבה מן האומות בארצות ערב ובדת האסלאם (המכונים ישמעאלים ומייחסים עצמם לישמעאל) הלוחמים בעם ישראל עד עצם היום הזה (בפראות איומה, אכזריות וברבריות). שמשון הגבור הושיע את ישראל מיד פלשתים, והיום נקראים בשם הפלשתים (פלשתינאים) הישמעאלים הפולשים לארץ ישראל (שמעוזם בעזה, עיר הפלשתים). אכן, ישמעאל עצמו חזר בתשובה[צב], וגם הגר אמו חזרה לאברהם על ידי יצחק[צג] (= הגר, ששמה השתנה לקטורה[צד], "שנאים מעשיה כקטרת"[צה], שינוי שם של בעל התשובה[צו] שהוא גם שינוי מזלו לטובה[צז]).

בבשורה "הנך הרה ויולדת בן" יש דגש על ההריון הבא מצד האשה, "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר"[צח] – התעוררות תאוה מצד האשה ("ואל אישך תשוקתך"[צט]) מעוררת לידת בן-זכר (כמו בעלה, מושא התשוקה). אכן, יש תאוה בהמית פחותה, תאות בשר, ממנה נולד ישמעאל – הגר היא מצרית[ק], מבני חם[קא], חֹם טבעי מגושם ("ובחטא יחמתני אמי"[קב]). ואילו אשת מנוח, שזכתה לגילוי המלאך לפני מנוח, הזריעה תחלה מתוך תאוה בקדושה (להוליד בן שיושיע את ישראל), וזכתה לבן כמותה, שמה הוא צְלֶלְפּוֹנִית[קג] בגימטריא שמשון[קד]. שמשון הוא דמות משיחית, אך בפועל הוא היה 'משיח דתהו'[קה] ומהתעוררות האהבה של אמו נותרו סיגים שהתבטאו באהבתו לבנות פלשתים (שכדי להלחם בהם 'עד הנצחון' צריך לא להתפתות אליהם).

שלמות התיקון צריכה לבוא בעזרת ה' בשנת תשפ"ז, בקיום "הנך הרה ויולדת בן", "הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו"[קו] בלידת משיח צדקנו והתגלותו בפועל ממש. "אשה מזרעת תחלה" – התעוררות כנסת ישראל לקב"ה, והתעוררות כל אחד ואחת מבני ישראל (שבכל אחד ניצוץ משיח[קז]) – ועל ידי זה "יולדת זכר" בגאולה האמתית והשלמה (בחינת זכר)[קח]. במשיח יש שלמות של חם דקדושה מצד אמו (הנקראת חפצי בה[קט]), משיח אותיות יש חם, בחינת ה'יש' שלו, יחד עם בחינת ה'אין' מצד אביו (יסוד המים, תכונת הקור, מהאבא, ויסוד האש, תכונת החם, מהאמא[קי]).

אשם תלוי

תשפז = אשם תלוי. אשם תלוי הוא קרבן הבא על ספק חיוב כרת (כגון אדם שהיו לפניו שתי קערות, באחת שומן ובאחת חֵלֶב, ואכל מאחת מהן ואינו יודע מאיזו)[קיא], והוא מכפר בכפרה תלויה ועומדת עד שיוודע לו שחטא (ואז יביא קרבן חטאת, כדין אוכל חלב בשוגג)[קיב].

עצם הבאת אשם תלוי, מבלי להתכחש ולהתעלם מהמצב בתואנות שונות, היא סגולה לצאת ממצב הספק ולגלות את האמת לכאן או לכאן (חטאתי או לא חטאתי), כאשר מה שנמצא בהעלם הלא-מודע יתגלה במודע ואז "אין שמחה כהתרת הספק"[קיג]. מצב הספק מסוכן, יכול להתדרדר לספק באמונה, "היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק"[קיד] גימטריא ספק[קטו], וקרבן אשם תלוי הוא כח מחיית עמלק (שסופו להיות תלוי על העץ כהמן הרשע מזרע עמלק).

בעומק, קרבן אשם תלוי מלמד על תיקון למצב בנפש של 'ספק קיומי'. הספק הקיומי העמוק ביותר הוא 'האם בכלל אני קיים', והיא השאלה ששואל חסיד אמתי את עצמו, שהרי "אין עוד מלבדו"[קטז] ואין מציאות אמתית חוץ ממנו. אם הנני קיים בפני עצמי, מנותק מה' ח"ו, הרי זה כרת (כרת פירושו נתוק, נתוק 'חבל הנשמה' ממקורה[קיז], "יעקב חבל נחלתו"[קיח]), ולכן אני במצב של 'אשם תלוי' (ספק כרת). תיקון הכרת הוא כריתת ברית חדשה עם ה' (כברכת "זוכר הברית" בראש השנה), מתוך הכרה שהוא הכל ואני באמת לא-כלום, וכך נפשט הספק הקיומי.

על בריאת העולם נאמר "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה"[קיט], בגימטריא בראשית – העולם נברא מתוך ספק קיומי בתחושת היותו 'תלוי על בלימה'. והנה בלימה = פז, תהא שנת פז-בלימה. הספק הקיומי של הבריאה יגיע לפתרונו (התרת הספק) בבנין בית המקדש השלישי והנצחי (שקיומו אינו בספק כלל) – לאחר מחיית עמלק על ידי המשיח (כסדר שלש מצוות הציבור[קכ]) – שאז תתקיים "דירה בתחתונים", תאות ה' לדור במה שקודם היה הספק הקיומי של המציאות (עד ש"היש הנברא ישקף את היש האמתי"[קכא]), ואנו מצדנו "נעשה לפניך כמצות רצונך"[קכב] עבודת ה' בשלמות "בלתי לה' לבדו"[קכג].

מכאן לרמז אחרון חביב: תשפז = אמנון תמר. "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן"[קכד]. אמנון התעצם עם התאוה, היצר של הנפש הבהמית (ורצה דווקא "מים גנובים ימתקו"[קכה] אע"פ שהיה יכול לשאת את תמר בהיתר[קכו], כפי שהיא התחננה לפניו[קכז]) המגיע מ'העלם הרע' שבנפש שהוא גם מקור הספק של אשם תלוי, לכן אשם תלוי מתקן את אהבת אמנון ותמר[קכח]. אם כן, הסגולה של שנת תשפז היא לחשוף את העלם הרע שבנפש ולבערו מן הארץ, "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ"[קכט] שאז בא משיח.

סיכום

נחתום בברכה.

• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת הזדמנות פז שבעזרת ה' נדע לנצל "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה"[קל].
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת חשן משפט, בה נעסוק בתיקון המשפט, מהלימוד העיוני ועד כינון מערכת משפט צדק לעם היושב בציון, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[קלא].
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת ושמחת בחגך, שנה שבתית חגיגית ושמחה, מתוך תשובה מאהבה רבה ושמחה.
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת זית רענן, שנה של רעננות והתחדשות תמידית וגילוי רזי התורה, "המאור שבתורה" לכל ישראל.
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת הנותן בים דרך, בתשובה שלמה המתקנת את כל הפגמים, "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם"[קלב].
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת ארך אפים ארך רוח, בה נתעצם במדת השפלות והסבלנות החיובית (מבלי לוותר על אף 'הזדמנות פז') והקב"ה יגלה לנו את מדות הרחמים.
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנה של המשכת האורות מהכתר ועד המלכות, דרך תרך עמודי אור, יג תקוני דיקנא, לב נתיבות חכמה, נ שערי בינה ועב גשרי החסד.
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת רצון אמת, בה יתברר לכל אחד 'מה הוא רוצה באמת' ו'מה הספור שלו' בעולם.
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת הנך הרה ויולדת בן, "זרעא חיא וקיימא" לכל משפחה בישראל, ישועת ישראל מאויביהם ('גלגולי' ישמעאל ופלשתים), ולידת-התגלות מלך המשיח במהרה בימינו.
• תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת אשם תלוי, שמחה של התרת הספקות, מחיית עמלק-ספק ובניין בית המקדש בו תתקיים תאות ה' לדירה בתחתונים.