בע"ה

פרשת וזאת הברכה – חרב גאותך

הפסוק האחרון שמשה רבינו עצמו אומר בתורה הוא "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּהוי' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ"[א]. ומבאר הקדושת לוי:

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע כו'. הענין הוא, דאסור להתגאות רק זה מותר שלא לירא משום דבר להתגאות שיש לו פטרון אביו שבשמים. ואפשר על זה רמזו חכמינו ז"ל שמיני שבשמיני מותר ועל ידי זה הורג הקליפות. וזה שאמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע כו'. ואשר חרב גאותך, רוצה לומר דזה הגאוה שאתה יודע שהשם יתברך מגן עזריך הוא לך חרב שעל ידי זה תהרוג אותם. ואתה על במותימו תדרוך, כלומר על ידי גאוה שלך הקליפות שמכונה בשם במה לשון גבהות תדרוך, דעל ידי גאותם תהרוג אותם דהם מתגאים בעצמם ולא בהשם יתברך.

תיקון הגאוה

הגאוה היא מדה מגונה ביותר שצריך להתרחק ממנה בתכלית, עד הקצה האחרון[ב]. אבל מותר, ואף מצוה, להתגאות בכך "שיש לו פטרון, אביו שבשמים" ומשום כך הוא איננו ירא משום דבר בעולם ו'הורג' את הקליפות המתנגדות. והוא סוד "תלמיד חכם צריך שיהא בו [גאוה] אחד משמונה בשמינית"[ג] – גאוה קדושה, כאשר האדם יודע שמצד עצמו 'לא מגיע לו כלום' אלא הוא "נושע בה'"[ד], הכל בחסד חנם מאת הפטרון האוהבו ללא תנאי בבחינת "ברית עולם"[ה]. גאוותנו בה' היא "מגן עזרך" ו"חרב גאותך"[ו] – ביטויים שיש בהם רמז מובהק למושג גאוה: מגן עזרך = גאוה פעמים הוי'; חרב = יד פעמים גאוה (גאוה = יה, שייך למוחין)! ועוד, חרב גאותך = 640 = 10 פעמים (שלמות) 64, שמונה ברבוע, היינו "שמינית שבשמינית"!

ועוד רמז יפה: חרב גאוה = גאוה ברבוע! = בחירה (חרב אותיות בחר). כל אחד מתגאה, אלא שעיקר הבחירה הוא לבחור במי אני מתגאה – בעצמי או בקוני. תן לה' את הגאוה שלך ('תן לו משלך', על דרך "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[ז]).

הקדושת לוי משתמש בביטוי מיוחד, "יש לו פטרון, אביו שבשמים". פטרון היא מלה המגיעה מלשון יון ונגזרת מ'אב' (כמו בהרבה שפות עד היום, פאטר וכיו"ב), ומשמשת הרבה במדרשים (למשל "שוטים היו ראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים"[ח]) וברש"י כמו "'וישימני לאב לפרעה', חבר ופטרון"[ט]. אם כן, "פטרון בשמים" הוא אבינו שבשמים בגימטריא "לעיני כל ישראל" – תכלית תורת משה לתקן את התודעה הזו בישראל. מצד אחד, משה רבינו הוא בתכלית הענוה והשפלות, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[י]. ומצד שני, משה מנחיל לנו 'גאוה דקדושה' בפטרון שהוא אבינו שבשמים.

"שלא לירא משום דבר" – זו צוואת אביו של הבעל שם טוב (רבי אליעזר) לבנו הקטן ישראלי'ק, שלא לפחד משום דבר בעולם רק מהשם יתברך[יא], ועליו יש לדרוש את הפסוק שלנו "אשריך ישראל": משה רבינו אומר, אשריך ישראל בעל שם טוב. וכן הבעש"ט על ידי הגאוה דקדושה הורג הקליפות דהיינו מבטל את קליפת המתנגדים (וכן הקדושת לוי מבטל לבסוף את כל המתנגדים לו).

גאה גאה

על ידי הגאוה והגובה של הקדושה, דורכים על גאות הקליפה: "ואתה על במותימו תדרך" (במה לשון גובה), כי הקליפה מתגאה בעצמה, לא בה' יתברך, ואילו אתה מתגאה אך ורק בה' אבינו שבשמים. "אשירה לה' כי גאה גאה"[יב], מתגאה על הגאים[יג] (ואנו אוחזים בגאותו שהיא חרב גאוה שלנו).

בעומק, כאשר אנו רואים את גאות הקליפה, עלינו ללמוד מזה גופא איך להתגאות רק בהשם יתברך, "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'"[יד], ו"מאויבי תחכמני"[טו] (כפי שמסביר הקדושת לוי פסוק זה[טז]). כך אנו משתמשים בנשק של הקליפה עצמה כדי להרוג אותה – מהגאוה שלה אנו לומדים לאחוז ב"חרב גאוה" של ה', וכך מתקיים "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא"[יז], "ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו"[יח]. כאשר הקדושה לומדת מהקליפה כיצד להתגאות בה', נמצא שהגאוה של הקליפה מלאה את תפקידה ואז הקליפה מתבטלת.

כן היה בעימות בין דוד המלך לגלית הפלשתי: גלית מחרף ומגדף בגובהו וגאותו, ודוד מתגאה בשם ה' ואינו מפחד, כאשר "חרב אין ביד דוד"[יט] אלא רק שם ה' שהוא הוא "חרב גאותך". לבסוף, לאחר שדוד מכה בגלית, הוא שולף את חרב גלית וכורת בה את ראשו. דוד מעלה את חרב גלית, גאות הקליפה, ומשתמש בה בקדושה. והנה חרב = גאוה פעמים דוד!

סוד רבי טרפון

נחזור לביטוי פטרון[כ]. והנה פטרון אותיות טרפון, רמז לנשמת התנא רבי טרפון. מבואר בספרי הקבלה[כא] כי רבי טרפון הוא גלגול ירמיהו הנביא[כב] – שניהם כהנים, ירמיהו הושלך לבור[כג] ור' טרפון כמעט הושלך לנהר (במעשה שיובא לקמן) – כאשר ירמיהו עצמו הוא גלגול משה[כד], וכן טרפון בגימטריא משה – משה רבינו הוא הפטרון הגדול של ישראל, וכן רבי טרפון נקרא "אביהם [כמו פטרונם] של כל ישראל"[כה].

כשם שמשה רבינו מיוחד במדת הענוה, "עניו מאד מכל האדם", כך רבי טרפון שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ולהנות ממעמדו, במעשה שהוזכר קודם, כאשר שומר הפרדס חשד בו שהוא גנב, תפס אותו בתוך שק ורצה להשליכו לנהר, ור' טרפון לא רצה לגלות את זהותו ורק אמר "אוי לו לטרפון"[כו] והשומר הניחו, ואף על זה הצטער ר' טרפון כל ימיו[כז]. יתרה מזו, נראה שמשה רבינו ור' טרפון לא נהגו בעצמם אפילו "שמינית שבשמינית" גאוה, אלא כפי הדעה בגמרא "לא מינה ולא מקצתה" (וכמו שפסק הרמב"ם[כח], "ממשה [רבינו] עד משה [בן מיימון] לא קם כמשה"[כט]), ולכן גם ר' טרפון התחרט על אותה שמינית שבשמינית במה שרמז לשומר. ועוד, כיון שמשה הוא "עניו מכל האדם" לכן הוא סובר שאמנם ל"כל האדם" ראוי לנהוג בשמינית שבשמינית גאוה, אבל הוא גרוע מכולם ואין לו להתגאות כלל. ידוע הרמז[ל] כי "שמינית שבשמינית" רומז לפסוק השמיני בפרשה השמינית בתורה, דברי יעקב אבינו "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת"[לא], ונמצא שליעקב היתה שמינית שבשמינית אך לא למשה – "משה מלגאו, יעקב מלבר"[לב], ובהיות משה 'פנימי' יותר הוא לא רוצה לנקוט בגאוה כלל. יעקב הוא עיקר התיקון של אדם הראשון, "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם"[לג], אך משה עניו יותר מזה, "מכל האדם" (אדם הראשון).

אכן, בסופו של דבר, העיקר הוא שודאי צריך שמינית שבשמינית גאוה, כדברי הקדושת לוי שצריך את 'גאות הפטרון' כדי להתגבר על הקליפה, ולהוציא מהגאוה של ה"לעומת זה" את הניצוץ שבה, הגאוה שבקדושה. זו 'מסקנת' משה רבינו בסוף התורה, דבריו האחרונים עלי אדמות "חרב גאותך ואתה על במותימו תדרך" (כאשר המלה האחרונה "תדרך" מלשון דרך, זוהי דרך ה'[לד]).

וברוך ה' שרבי טרפון הציל את עצמו על ידי אותה שמינית שבשמינית, וכיון שהוא גלגול של משה הרי בכך משה קיים בעצמו את דבריו האחרונים לנקוט בחרב גאוה (גלגול משה נרמז ב"מה שהיה הוא שיהיה"[לה] ר"ת משה[לו], "אהיה אשר אהיה"[לז], אהיה משה אשר אהיה טרפון[לח]).

ועוד, הצלת רבי טרפון את עצמו, מתוך לבוש השק שכמעט מושלך לנהר, רומזת לבירור רפ"ח ניצוצות מעמקי הקליפות ("לבוש שק"). השרש של טרפון הוא טרף[לט] = רפח עם הכולל, רבי טרפון 'טורף' את הניצוצות, כל ניצוצי הגאוה מאומות העולם, וכך הוא הורג אותם תוך-כדי שהוא 'משחרר' את הניצוצות הקדושים שבקרבם ("חיל בלע ויקיאנו"[מ]). ניצוצות הקדושה העולים מן האומות הם סוד גרי הצדק היוצאים מן הקליפה ומצטרפים לישראל, שבזה תלויה הגאולה, "ובא לציון גואל"[מא] – "גואל ראשון [משה, שעסק בגיור וקיבל את הערב רב] הוא גואל אחרון [משיח]"[מב].