בע"ה

שיעורי פסחים 2

הקדמה לסדר מועד

בסדר מועד שתים עשרה מסכתות וזהו סדרן: שבת, עירובין, פסחים, שקלים, יומא, סוכה, ביצה, ראש השנה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.

הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, מבאר את סדר המסכתות בדרך הבאה[א]. מסכת שבת ראשונה כיון שקדושת שבת חמורה, היא תדירה, ובתורה היא כתובה לפני המועדים (בתוך 'פרשת המועדות' שבפרשת אמור[ב]). אחריה מסכת עירובין, המשלימה את ענין השבת. אחריה מסכת פסחים "לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוינו על ידי משה" (ומכאן שעלינו להרגיש את עצמנו כמקבלים את התורה ממשה) וכן פסח סמוך לשבת בפרשת המועדות[ג]. אחריה שקלים, הכתובה בהמשך בתורה (בפרשת כי תשא)[ד]. אחריה יומא, הכתובה בתורה בפרשת אחרי מות. אחריה השלמת שלשת הרגלים בסוכה וביצה: סוכה קודמת כיון שבחג הסוכות מצוות רבות, וביצה עוסקת בעניני יום טוב (ונקראת גם מסכת יום טוב) בהתאמה לחג השבועות שאין בו מצוה מיוחדת מלבד היותו יום טוב. עד כאן המועדים מן התורה. אחר כך תענית, כיון שהתעניות הן מתקנת הנביאים (בחורבן הבית הראשון). אחריה מגילה, שהיא תקנת נביאים מאוחרת יותר. אחריה מועד קטן, מפני ההשוואה בין פורים לחול המועד ששניהם אסורים בהספד ותענית. ולבסוף חגיגה המשלימה את שלשת הרגלים אך אינה נוהגת בכל אדם ("יראה כל זכורך"[ה], רק הזכרים) ולכן נדחתה לבסוף.

חלוקה פנימית של הזמנים

מכאן נבוא להתבונן בכל מועדי השנה בתורה, ובמסכתות סדר מועד, בדרך של מבנה פנימי ('פרצוף').

נקדים כי הזמנים נחלקים לשלשה 'סוגים' כלליים (הן מצד הפשט והן בפנימיות): א. שלשת הרגלים הם מצד החסד, גילוי אהבת ה' לישראל, לכן הם ימי שמחה גלויה, "ושמחת בחגך"[ו]. ב. ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים, הם בכללות מצד הגבורות, ה' דן אותנו ואנו עומדים ביראה (ולכן אין אומרים בהם הלל[ז]), "שמאלו תחת לראשי" בעשרת ימי תשובה, "וימינו תחבקני" בסוכות[ח]. ג. השבת קובעת ברכה לעצמה. "שבת קביעא וקיימא"[ט] מששת ימי בראשית שלא כמו המועדים המתקדשים בידי בית הדין. מצד אחד, שבת היא "יום מנוחה"[י] וענג, "וקראת לשבת ענג"[יא], "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[יב], ומצד שני יש בה יראה עילאה, "ירא שבת"[יג], ובה איסורי המלאכה החמורים ביותר (שלא לפגוע במנוחת השבת).

אכן, כדי להגיע להתאמה מכוונת של כל המועדים והזמנים, נתבונן תחלה בשלשת הרגלים – שהם עיקר המועדים, "מועדים לשמחה" – ומהם נמשיך לסדר את שבת, ראש השנה ויום הכיפורים. כפי שיתבאר, נראה שניתן לכוון את הזמנים בארבע דרכים שונות.

סדר ראשון: שלשת הרגלים בחג"ת

הדרך הראשונה בכוונת הזמנים היא הכוונה היסודית של שלשת הרגלים כנגד חסד-גבורה-תפארת. כך עולה מהקבלת הרגלים לשלשת האבות[יד] כדברי הטור[טו]: המועדים נתקנו כנגד אבות, פסח כנגד אברהם דכתיב 'לושי ועשי עוגות' ופסח היה. שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב דכתיב 'ולמקנהו עשה סוכות'. אם כן, פסח הוא בחסד ("חסד לאברהם"[טז]), "זכרתי לך חסד נעריך"[יז] ביציאת מצרים; שבועות בגבורה, בו שמענו תורה "מפי הגבורה"[יח], "פחד יצחק"[יט] (כאשר השופר של מתן תורה הוא הקרן השמאלית של אילו של יצחק[כ]); סוכות בתפארת, מדתו של יעקב[כא]. בהמשך לזה, שמיני עצרת הוא כנגד היסוד, מצד אחד הוא "רגל בפני עצמו"[כב] ומצד שני הוא תשלומין לסוכות[כג] (ואין ארבעה רגלים אלא שלשה), כיון ש"גופא [תפארת] ובריתא חשבינן חד"[כד]. הסדר הזה מתאים לסדר הרגלים ("שלשה רגלים כסדרן"[כה]), כאשר פסח הוא "ראש השנה לרגלים".

שבת משלימה את שלשת הרגלים בשתי דרכים, בבינה או במלכות, היינו שבת עילאה ושבת תתאה (ה"א עילאה וה"א תתאה, עליהן נאמר "כאמה בתה"[כו], "הא בהא תליא"[כז]). שבת נקראת כלה[כח] ויש שתי בחינות כלה[כט], כלה עילאה – כלה מלשון כליון, "כלה שארי"[ל], בטול במציאות – וכלה תתאה – מלשון תשוקה, "כלתה נפשי"[לא], בטול היש בתשוקת המלכות למעלה. שבת תתאה במלכות היא הפשט של מעשה בראשית כאשר "יום אחד" במדת החסד, יום שני בגבורה וכו' עד יום השבת כנגד המלכות (וכך שלשת הרגלים ושבת משלימים את ארבעת רגלי המרכבה, חג"ת ומלכות).

את ראש השנה ויום הכיפורים מתאים לכוון כעת כנגד נצח והוד, "תרין פלגי גופא"[לב] ההולכים יחד, וכן ראש השנה ויום הכיפורים הם יחידה אחת של ימי הדין, התשובה והסליחה, "כתיבה וחתימה טובה" בראש השנה ויום הכיפורים. בפרט, ראש השנה כנגד הנצח. הנצח הוא נצחיות הזמן, וכן ראש השנה הוא מקור הזמן, המשכת הזמן של השנה החדשה לעולם (לאחר שהאור של השנה הקודמת הסתלק לשרשו), "מרשית השנה ועד אחרית שנה"[לג]. פנימיות הנצח היא מדת הבטחון – בראש השנה יש לבטוח בה' שיוציא כאור משפטנו, כדברי עזרא הסופר "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא... אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הוי' הִיא מָעֻזְּכֶם"[לד]. הנצח הוא ענף החסד (מתחת החסד בקו ימין) – כאשר גם פסח (בחסד) הוא 'ראש השנה', שהרי "החדש הזה לכם ראש חדשים"[לה] ופסח הוא "ראש השנה לרגלים"[לו].

יום הכיפורים כנגד ההוד. הוד הוא לשון הודאה-וידוי, עיקרו של יום הכיפורים (וידוי הכהן הגדול בעבודת היום בבית המקדש, וחמשה וידויים שאנו אומרים בתפלות היום, מלבד הוידויים של חזרת הש"ץ). פנימיות ההוד היא מדת התמימות וכן עבודת היום הקדוש היא בתמימות (שמכוחה מתפללים שוב ושוב, חמש תפלות, כאשר בתפלה אנו 'מודים על ההודיה' כמו במודים דרבנן "מודים אנחנו לך... על שאנו מודים לך"[לז]). ההוד הוא ענף הגבורה (מתחת הגבורה בקו שמאל), שבועות – כשם ששבועות הוא זמן מתן תורתנו כך יום הכיפורים הוא מתן תורה של לוחות שניים ("'ביום חתונתו זה מתן תורה', יום הכיפורים שנתנו בו לוחות אחרונות"[לח]).

ולסיכום:

שלשה רגלים ושלשה אבות

אמנם ההקבלה לשלשת האבות פותחת אפשרות נוספת להקבלת שלשת הרגלים.

ידוע שהאבות מקבילים לתיקון שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, מחשבה דבור ומעשה. בדרך אחת, מלמעלה למטה: אברהם בבריאה, "בהבראם באברהם"[מ], תיקון המחשבה (המתחיל ב"הכיר אברהם את בוראו"[מא])[מב]; יצחק ביצירה, תיקון הדבור, תפלתו של יצחק, עמוד העבודה; יעקב בעשיה, תיקון המעשה, "עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי"[מג] (החידוש לא רק ששמר תרי"ג אצל לבן הרשע אלא חידוש גם בשמירת מצוות במעשה לעיני לבן, ואילו קיום המצוות של אברהם אבינו היה יחסית ברוחניות).

ובדרך אחרת, מלמטה למעלה[מד]: אברהם תיקון העשיה, בדרך של גמילות חסדים; יצחק תיקון הדבור בתפלה כנ"ל; ויעקב תיקון המחשבה בעיון תורה (יעקב הוא עמוד התורה, "יֹשב אהלים"[מה] ללמוד תורה). והנה עולמות בי"ע מקבילים לאותיות ה-ו-ה בשם הוי' – עולם הבריאה, ה"א עילאה, בינה; עולם היצירה, וא"ו, מדות; עולם העשיה, ה"א תתאה, מלכות – ממילא יש לכוון גם את שלשת הרגלים גם כנגד אותיות ה-ו-ה, או מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, וכמו שיתבאר כעת בסדר השני והשלישי.

סדר שני: הרגלים כנגד בינה-תפארת-מלכות

לפעמים מוסבר ששלשת הרגלים מכוונים כנגד בינה-תפארת-מלכות[מו] בסדר הבא:

סוכות כנגד בינה-אמא. הסוכה היא 'מקיפין דאמא'[מז], וחג הסוכות הוא "זמן שמחתנו" בהיותו שייך לבינה, מקור השמחה, "אם הבנים שמחה"[מח];

שבועות, "זמן מתן תורתנו", הוא כנגד כללות שש המדות, פרצוף זעיר-אנפין, ובמיוחד מדת התפארת ("תפארת גופא"[מט]). "עמוד התורה" הוא בתפארת[נ] ("עמודא דאמצעיתא"[נא]), וכן מבואר[נב] שבשבועות נבנה הכתר לז"א (סוד כתר אותיות בעשרת הדברות[נג], ואע"פ שיש בו גם כתר למלכות מכל מקום העיקר הוא כתר דז"א). התפארת כוללת את החסד והגבורה (כנגד מצוות עשה ומצוות לא תעשה), וכן התורה היא "אוריין תליתאי"[נד] כנגד חסד-גבורה-תפארת;

פסח כנגד המלכות. המלכות שייכת לדבור ("מלכות פה"[נה]) ופסח הוא הזמן של תיקון הדבור, "והגדת לבנך"[נו] בליל הסדר, סוד "פה סח"[נז]. וכן בחדש ניסן בכלל: החוש של החדש הוא חוש הדבור[נח] והשבט הוא יהודה, שבט המלכות[נט]. המלכות נקראת פתח[ס] ("זה השער להוי'"[סא]) ועל פסח נאמר "ופסח הוי' על הפתח"[סב] (פסח-פתח, ת-ס קרובות בהגייה האשכנזית והתימנית). לפי זה, מתפרש הביטוי "פסח להוי'"[סג] כמו "בכל דרכיך דעהו"[סד] – דע (חבר) ה ("פסח") ל-ו ("להוי'").

לפי המבנה הזה, שלשת הרגלים לפי סדרם עולים מלמטה למעלה, ממלכות לתפארת ולבינה, כאשר פסח, "ראש השנה לרגלים"[סה], הוא הפתח מלמטה לעליה של שלשת הרגלים. הקבלה זו מתאימה לכך שאברהם אבינו, כנגד הפסח, הוא תיקון עולם העשיה (ה"א תתאה); יצחק אבינו, כנגד שבועות, תיקון עולם היצירה (וא"ו); ויעקב אבינו, כנגד סוכות, תיקון עולם הבריאה (ה"א עילאה).

נשלים את המבנה: שבת קדש כנגד חכמה-אבא – החכמה נקראת קדש ("מלה בגרמיה"[סו]) וכן השבת "קדש היא לכם"[סז]. בשבת העיקר הוא הענג ("וקראת לשבת ענג"[סח]), מצד מוחין דאבא, בטול (פנימיות החכמה), ויום טוב הוא "מקרא קדש" (לא הקדש עצמו אלא הקדש מזומן ונקרא ליום טוב[סט]) ועיקרו שמחה, פנימיות הבינה, מוחין דאמא. יש קשר מיוחד בין שבת לפסח, כמו שיתבאר בהמשך, וכן לפי המבנה הנוכחי פסח הוא במלכות, במקומה של 'שבת תתאה'.

את ראש השנה ויום הכיפורים נכוון כנגד הדעת, כפי סדר הזמנים, לאחר שבועות ולפני סוכות. ראש השנה בעטרא דחסדים של הדעת הנמשכים מאבא-חכמה, "ראשית חכמה"[ע] ("רשית השנה"). יום הכיפורים בעטרא דגבורות של הדעת הנמשכים מבינה-אמא (וזו הארת הכתר, "התגלות עתיקא באמא", סוד "אהיה אשר אהיה"[עב], "לפני הוי' תטהרו"[עג], תטהרו = כתר).

ולסיכום:

סדר שלישי: הרגלים כנגד מלכות-תפארת-בינה

אמנם בפשטות יש לסדר את המועדים בדרך אחרת, כסדר הרגלים בתורה: פסח, שבועות וסוכות ("שלשה רגלים כסדרן"), הפוך מהסדר הקודם ("אלו ואלו דברי אלהים חיים"), כפי שיוסבר.

פסח כנגד הבינה, ה"א עילאה: פסח הוא "זמן חרותנו" והבינה היא "עלמא דחירו"[עד]. יציאת מצרים בכלל שייכת לבינה-אמא (ומוזכרת בתורה נ' פעמים כנגד נ' שערי בינה[עה]), במצרים ("ערות הארץ"[עו]) היו ישראל "כעובר במעי בהמה"[עז], ויציאת מצרים היא הלידה מתוך רחם האם (בינה)[עח]. וכן הפטרת פסח היא בחזון העצמות היבשות, תחית המתים מצד אמא. מכאן עולה טעם פנימי לשם המסכת, "פסחים" בלשון רבים, שכן בבינה יש שתי בחינות, שני פרצופים, אמא עילאה ותבונה (וכפי שיתבאר עוד בהמשך). לפי זה, שבת ופסח שייכים זה לזה, חכמה-אבא ובינה-אמא,: כשם ששבת ויום טוב בכלל הם אבא ואמא, כך בפרט שבת ופסח, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". לכן יום טוב של פסח נקרא בעצמו "שבת" ("ממחרת השבת"[עט]), היחיד מבין המועדים שנקרא שבת סתם (יום הכיפורים נקרא "שבת שבתון"[פ]). וכן מודגש בסדר המסכתות: פסחים אחרי שבת (כאשר מסכת עירובין שייכת לשבת), כדברי הרמב"ם שפסח הוא "מצוה ראשונה" ובפרשת המועדות הוא בא מיד לאחר השבת.

חג השבועות נשאר בתפארת, וא"ו בשם הוי' (עיקר סוד המרכבה, מתאים להפטרת חג השבועות במעשה מרכבה)

את חג הסוכות נכוון כעת כנגד המלכות, ה"א תתאה. אמנם סוכות הוא "זמן שמחתנו" ומקור השמחה בבינה-אמא, אלא שהשמחה נמשכת עד למטה, למלכות. פנימיות המלכות היא מדת השפלות, והיא היא כלי-הקיבול לשמחה האמיתית[פא]: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּהוי' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ"[פב] (כמו דוד המלך השמח בכל עז לפני ה' מתוך חווית השפלות, "והייתי שפל בעיני"[פג]). הכלי לשמחת חג הסוכות הוא השפלות של מגילת קהלת, "הכל הבל"[פד]. ועוד, עיקר השמחה בתנ"ך הוא בהעמדת המלך[פה], שמחת המלכות כשמחת חג הסוכות. אמנם מקור השמחה הוא בפסח, בינה, אך בחג הפסח עצמו השמחה אינה מפורשת בתורה, היא מתחילה להתגלות בחג השבועות בו נאמר לשון שמחה פעם אחת ("ושמחת לפני ה' אלהיך"[פו]), ומגיעה לשיאה בחג הסוכות בו יש שלש לשונות שמחה[פז] – ה"א עילאה נמשכת ומתגלה בה"א תתאה. קשרים נוספים של סוכות למלכות: ארבעת המינים וסכך הסוכה הם מן הצומח ומבואר באר"י[פח] שכל מיני הצומח שייכים לארץ, מלכות. סוכה רומזת ליסכה[פט], היא שרה אמנו[צ], לשון שררה ומלכות (וכן יסכה = מלכה).

נמצא שפסח הוא האם המולידה את שבועות וסוכות (בן ובת), ושניהם כלולים בה. הרי כל המועדים הם "זכר ליציאת מצרים", ופסח הוא יציאת מצרים עצמה! חג השבועות 'נולד' מפסח, כאשר מתקיים "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[צא], תכלית יציאת מצרים במתן תורה; וכן סוכות 'נולד' מפסח, "כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"[צב]. ורמז יפה: ביצה (המסכת של שבועות) ועוד סוכה = פסחים!

לפי זה נכוון שוב את ראש השנה ויום הכיפורים כנגד נצח והוד, כמו בסדר הראשון לעיל. הנצח וההוד מתקנים את הברית, תיקון היסוד, ולבסוף מחברים את ה-ו, שבועות, ל-ה תתאה, סוכות.

ולסיכום:

סדר רביעי: התכללות המועדים במוחין

בדרך נוספת, יש לכלול את כל המועדים במוחין. כך עולה בפשטות מהקבלת ששת ימי החול כנגד ו"ק (מיום ראשון בחסד עד יום שישי ביסוד), ואילו בשבת ומועד נעשית עליית העולמות, עליית המלכות למוחין. ופירוש הדבר בפשטות, יהודי השומר שבת וחגים חי 'מעל הבריאה'!

כדי לערוך את ההקבלה בפירוט, נחלק את החכמה והבינה, אותיות י-ה בשם הוי', לכמה מדרגות. החכמה, אות יו"ד, נחלקת לשלשה, "קוצא, גזעא, שבילא"[צג]: קוצא (קוצו של יוד) רומז לכתר (הקוץ מעל האות נקרא תג-כתר); גזעא (גוף האות) היינו החכמה עצמה; ושבילא היינו מה שהחכמה נמשכת לבינה[צד]. גם הבינה, ה"א עילאה, נחלקת לשלשה חלקים, כמו ציור האות ה"א המורכב משלשה קוים, וכן בפנימיות החלוקה לבינה ושתי מדרגות של תבונה, שהן מושכל-מורגש-מוטבע של הבינה הכללית. ומכאן נגיע לגוף ההתבוננות:

שבת כנגד 'קוצא'. בכללות, שבת שייכת לחכמה, אות יו"ד, אך יש משמעות מיוחדת לקוצא. מבואר שבכניסת שבת ("שבת דמעלי שבתא") המלכות עולה לבינה (זוהי בחינת השבת "דמיקדשא וקיימא"[צה]). בקידוש, המלכות עולה לחכמה ("זכור את יום השבת לקדשו"[צו], מה שישראל מקדשים את השבת מעל מה שהשבת מקדשא וקיימא). ולבסוף, במנחת שבת, רעוא דרעוין, המלכות עולה לכתר, ונמצא שתכלית העליה של השבת היא לבחינת קוצא. בהיותה בדרגה עליונה זו, יש בשבת יראה עילאה של בטול במציאות, "ירא שבת ("ויכלו... ויכל אלהים"[צז], לשון כליון) אך עיקרה של שבת קדש הוא "אהבה בתענוגים", ענג שבת, אליה מגיעים דווקא על ידי יראה עילאה[צח].

ראש השנה כנגד 'גזעא', ובפרט מצד גבורות דאבא (שהם גופא נעשים חסדים דאמא, סוד "חדות הוי' היא מעזכם"[צט] שנאמר בראש השנה). ראש השנה נקרא כך מפני שהוא כולל את כל השנה (כמו הראש הכולל את כל אברי הגוף, ולא רק 'ראשית השנה', כמבואר בחסידות) וכן הוא כולל את כל החגים הבאים. זהו ה'גזע' הכולל את כל האילן הגדול. שייכות שבת וראש השנה מודגשת בשנה בה ראש השנה חל להיות בשבת (כמו שנת תשפ"ז הבאה עלינו לטובה), שאז כל השנה היא 'שבתית', בחינת קדש, 'שנה בקדושתה' (על דרך 'שמחה בטהרתה' כדלקמן).

שבועות כנגד 'שבילא'. בשבועות מגיעים לשער הנו"ן מ"חמשים שערי בינה"[קא] ("תספרו חמשים יום"[קב] להגיע לשער החמשים לאחר מ"ט ימי הספירה). בחכמה יש "ל"ב נתיבות חכמה"[קג], וכאשר "אורייתא מחכמה נפקת"[קד] אזי הנתיב הל"ב של החכמה – 'שבילא' – יוצא להתחבר בשער החמשים של הבינה. בשבילא יש גילוי החסד (החכמה בצד ימין, מעל החסד), מתאים לשלשת הרגלים שבכללות בקו החסדים והאהבה.

יום הכיפורים כנגד בינה-עילאה עצמה (המושכל של פרצוף הבינה הכללי), ובפרט גבורות עליונות של בינה עילאה (עד "כלות הנפש ממש" כמבואר בתניא[קה]). ביום הכיפורים מתקיים "לפני הוי' תטהרו" וטהרה שייכת לבינה-אמא. הבינה היא גם מקור השמחה, וביום הכיפורים השמחה כלולה בטהרה, כביטוי 'שמחה בטהרתה'[קו] (שמחה טהורה בתוך הטהרה העליונה). שיא עבודת היום הקדוש הוא עבודת הקטרת בקדש הקדשים, הקטרת נקראת טהור ("ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור"[קז] – שמן, פנימיות אבא, בשבת וקטרת, פנימיות אמא, ביום הכיפורים, "שבת שבתון") ורמז מכוון: קטרת הסמים = "עבדו את הוי' בשמחה"[קח]= שמחה במילוי (שין מם חית הא).

חג הסוכות כנגד תבונה א'. בסוכות השמחה של הבינה מאירה ממש בלב, המדות הנולדות מ"בינה ליבא" ("נתתה שמחה בלבי"[קט]), עד השיא בשמחת תורה. תבונה שייכת לחסדים דאמא, מתאים לשלשת הרגלים בקו החסד כנ"ל.

פסח כנגד תבונה ב'. תבונה ב' שייכת ליסוד אמא, מקום הלידה, כמבואר שפסח הוא זמן הלידה (לידת העם, לידת הנשמות), תחלת הלידה בליל הסדר וסיומה בקריעת ים סוף בשביעי של פסח. גם תבונה ב' היא מצד החסדים, מתאים לשלשת הרגלים. תבונה ב' היא סוד הרגל של ה"א עילאה, סוד עיבור זו"נ בתוך אמא כאשר הנוקבא היא "פסיעא לבר"[קי] – פסח לשון פסיעה!

ולסיכום:

לפי זה, הקשר של שבת ופסח (שבת-עירובין-פסחים) הוא "נעוץ סופן בתחלתן", השבת בראש החכמה ופסח ביסוד אמא ('סוף' הבינה, "סיומא דגופא" דפרצוף אמא הכללי). גם הקשר בין שבועות לפסח מובן היטב, דבקות יסוד אמא, פסח, ביסוד אבא, שבועות.

נמצא שיש כאן שלש יראות – יראה עילאה בשבת, גבורות דאבא בראש השנה, גבורות דאמא ביום הכיפורים – וארבע אהבות – אהבה בתענוגים בשבת, ואהבה בכל שלשת הרגלים מצד החסדים. בכל קו היראה יש סוד "יחוד יראה נורא" (כדברי הבעש"ט)[קיא], יחוד תחושת היראה של האדם (הגברא) עם גילוי ה' הנורא, כפי שנאמר ביעקב אבינו "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[קיב] – יעקב הוא בעל מדת התפארת הכוללת חסד וגבורה, ולכן היראה כאן באמת כוללת את שלשת הקוים.

סיכום

ארבע הדרכים שהוסברו מכוונות בעצמן כנגד שם הוי':

הדרך הראשונה, שלשת הרגלים כנגד חג"ת, היינו כנגד אות ו בשם הוי' (המדות);

הדרך השניה, שלשת הרגלים כנגד בינה-תפארת-מלכות, כנגד הבינה (ממנה מתחיל הסדר), ה עילאה;

הדרך השלישית, שלשת הרגלים כנגד מלכות-תפארת-בינה, מלמטה למעלה, כנגד המלכות, ה תתאה;

הדרך הרביעית, העלאת הכל למוחין, כנגד י בשם הוי', "חכמה מוחא". נמצא שסדר הדברים כפי שנתבארו כאן (לפי סדר המחשבה המתפתח) הוא צירוף וההי, צירוף שם הוי' המאיר בחדש חשון, סוד החג הכולל של חנוכת הבית השלישי בימות המשיח בחדש חשון[קיג].