בע"ה

י"ג תשרי פ"ז – רשימה

לבנות את המצב

פניני זהר פרשת נח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

רבי חזקיה ורבי ייסא, חכמי הזהר, הולכים בדרך ושומעים מילד (רביא, בלשון הזהר) דרוש עמוק על בנין המזבח והעלאת העולה על ידי נח לאחר המבול. כאשר נהרס הקשר הטוב בין האיש והאשה, או בין הרב והתלמיד, אי אפשר להסתפק באהבה הזורמת שיש ביניהם בקביעות, וצריך גילוי אהבה עזה מהמשפיע כדי לעורר מחדש את תשוקת המקבל.

חכמת הרביא

רַבִּי חִזְקִיָּה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוּד. פָּגַע בֵּיהּ רַבִּי יֵיסָא. אָמַר לֵיהּ תְּוַוהְנָא עֲלָךְ דְּאַתְּ בִּלְחוֹדָךְ. דְּהָא תָּנִינָן דְּלָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּאָרְחָא. אָמַר לֵיהּ רַבְיָא חַד אָזִיל בַּהֲדָאי וְאִיהוּ אָתֵי אֲבַתְרָאי. אָמַר לֵיהּ וְעַל דָּא תְּוַוהְנָא אֵיךְ אָזִיל בַּהֲדָךְ מַאן דְּלָא תִשְׁתָּעֵי בֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא תָּנִינָן כָּל מַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא וְלָאו עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכַּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי. אַדְהָכִי מָטָא הַהוּא רַבְיָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי מֵאָן אֲתַר אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ מִקַּרְתָּא דְלוּד וְשָׁמַעְנָא דְּהַאי בַּר נָשׁ חַכִּים אָזִיל תַּמָּן וְזַמִּינָא גַרְמָאי לְפוּלְחָנִיהּ וּלְמֵיהַךְ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לֵיהּ בְּרִי יְדַעְתְּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. אָמַר לֵיהּ יְדַעְנָא דְּהָא אַבָּא הֲוָה אוֹלִיף לִי בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת וְאַרְכִינָא אוּדְנָאי לְמַאי דְּהֲוָה אָמַר עִם אָחִי דְּאִיהוּ קְשִׁישָׁא מִנָּאי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יֵיסָא בְּרִי אֵימָא לִי.‏‏

[תרגום: רַבִּי חִזְקִיָּה הָיָה הוֹלֵךְ מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוּד. פָּגַע בּוֹ רַבִּי יֵיסָא. אָמַר לוֹ, תְּמֵהַנִי עָלֶיךְ שֶׁאַתָּה לְבַד, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם יְחִידִי לַדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ, תִּינוֹק אֶחָד הוֹלֵךְ עִמִּי, וְהוּא בָא אַחֲרַי. אָמַר לוֹ, וְעַל זֶה אֲנִי תָּמֵהַּ, אֵיךְ הוֹלֵךְ עִמְּךְ מִי שֶׁלֹּא תְדַבֵּר עִמּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשׁוֹ. אָמַר לוֹ, כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי. בֵּינְתַיִם הִגִּיעַ אוֹתוֹ תִינוֹק. אָמַר לוֹ רַבִּי יֵיסָא, בְּנִי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַר לוֹ, מֵעִיר לוֹד, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה הֶחָכָם הוֹלֵךְ לְשָׁם, וְזִמַּנְתִּי עַצְמִי לַעֲבוֹדָתוֹ וְלָלֶכֶת עִמּוֹ. אָמַר לוֹ, בְּנִי, אַתָּה יוֹדֵעַ דִּבְרֵי תוֹרָה? אָמַר לוֹ, אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁהֲרֵי אָבִי לִמֵּד אוֹתִי בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, וְהִרְכַּנְתִּי אָזְנַי לְמַה שֶּׁהָיָה אוֹמֵר עִם אָחִי, שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יֵיסָא, בְּנִי, אֱמֹר לִי.]‏

אחרי דרוש ארוך של אותו רביא בענין הקרבנות שהקריב נח – שלפתיחתו נתייחס בהמשך – מסופר בזהר על ההתפעלות של רבי ייסא מדבריו:

אַתָא רַבִּי יֵיסָא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר וּמַה כָּל הָדֵין טָבָא אִית תְּחוֹת יְדָךְ וְלָא יְדַעְנָא בֵּיהּ. אָמַר אַהֲדַרְנָא מִן אוֹרְחָא, וְנִתְחַבֵּר בַּהֲדָךְ. אֲזְלוּ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָרְחָא דָא בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא נְהַךְ דְּהָא מִתַקְנָא קַמָּן. אָחִיד בִּידָא דְּהַהוּא יְנוּקָא וְאֲזְלוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אֵימָא לָן קְרָא חַד מֵאִנוּן דְּאָמַר לָךְ אֲבוּךְ.‏

[תרגום: בָּא רַבִּי יֵיסָא וּנְשָׁקוֹ. אָמַר, וּמַה כָּל הַטּוּב הַזֶּה תַּחַת יָדְךְ וְלֹא יָדַעְתִּי בוֹ? אָמַר, אֶחֱזֹר מֵהַדֶּרֶךְ וְנִתְחַבֵּר עִמְּךְ. הָלְכוּ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, בְּדֶרֶךְ זוֹ עִם הַשְּׁכִינָה נֵלֵךְ, שֶׁהֲרֵי מְתֻקֶּנֶת לְפָנֵינוּ. אָחַז בִּידֵי אוֹתוֹ תִינוֹק וְהָלְכוּ. אָמְרוּ לוֹ, אֱמֹר לָנוּ פָּסוּק אֶחָד מֵאוֹתָם שֶׁאָבִיךְ אָמַר לְךְ.]

בהשראת הנשיקה שקבל הרביא הוא אמר עוד דרוש על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו". רבי חזקיה, רבי ייסא והרביא המשיכו בדברי תורה, ובסופו של דבר מסופר:

אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְהַהוּא יְנוּקָא מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ אַבָּא. אָמַר לֵיהּ אַבָּא תְּהֵא בְּכֹלָּא בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִין. קָרָא עֲלֵיהּ (משלי כג) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ.‏

[תרגום: אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְאוֹתוֹ תִינוֹק, מַה שִּׁמְךְ? אָמַר לוֹ, אַבָּא. אָמַר לוֹ, אַבָּא תִּהְיֶה בַּכֹּל, בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִים. קָרָא עָלָיו (משלי כג) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ.]‏

בהקבלה של חכמי הזהר לספירות[ב] – עליה מתבססים רבים מפירושי רבי לוי-יצחק לזהר – רבי חזקיה מכוון כנגד הנצח ורבי ייסא כנגד ההוד, שתי הרגלים ההולכות בדרך. רבי ייסא הוא הרגיש במיוחד לסיכון האפשרי להולך יחידי בדרך, בלי חברותא בדברי תורה – חשש השייך לספירת ההוד, שעלול להתקיים בה חלילה "הודי נהפך עלי למשחית"[ג], ל"כל היום דוה"[ד]. רבי חזקיה מתרץ-מסביר לו שהולך עמו, ובא אחריו, "רביא חד". הילד שייך במיוחד לספירת הנצח, כנודע[ה] שהמשך הדורות וחינוכם שייכים לנצח ("ברא כרעא דאבוה"[ו], המנציח את הדורות הקודמים וממשיך אותם), והילד ההולך אחרי רבי חזקיה הוא בסוד אחורי ספירת הנצח[ז].

רבי חזקיה ורבי ייסא הם חכמים גדולים – שכל אחד מהם נקרא רבי ("כל רבי מארץ ישראל"[ח], על שם נביעת האין-סוף שלו, כנודע[ט]) – ורבי ייסא מתפלא שרבי חזקיה לא הולך בדרך עם חכם כמוהו לעסוק בדברי תורה. אכן, מתברר שגם הרביא הוא חכם גדול – שראוי להקרא בעצמו רבי – כרמוז בכינויו רביא, אותיות רבי-א (בסופו של דבר מתברר שה-א אכן רומזת לשמו, אבא). והנה, חזקיה-ייסא-א (האותיות הנוספות בכל אחד על רבי) עולה רבי! נמצא ששלשתם יחד עולים ד"פ רבי (רבי פנים ואחור), העולה פעמיים משיח בן דוד.

תיקון המלכות מחדש

פָּתַח וְאָמַר וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עוֹלוֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, דָּא אִיהוּ מִזְבֵּחַ דְּאַקְרִיב בֵּיהּ אָדָם קַדְמָאָה... אִי הָכִי אַמַּאי וַיִּבֶן. אֶלָּא בְּגִין דְּחַיָּיבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ דְּלָא קָיְימָא בְּדוּכְתֵּיהּ. כֵּיוָן דְּאָתָא נֹחַ כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּבֶן.

‏[תרגום: פָּתַח וְאָמַר: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ – זֶהוּ הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן... אִם כָּךְ, אָז לָמָּה וַיִּבֶן? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁרִשְׁעֵי הָעוֹלָם גָּרְמוּ שֶׁלֹּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא נֹחַ, כָּתוּב בּוֹ וַיִּבֶן.]‏

אדם הראשון הקריב קרבן תודה על המזבח[י] ועל אותו מזבח הקריב נח קרבן עולה, אך לפני כן הוא נדרש לבנותו מחדש. מדוע? המזבח הוא סוד המלכות המתייחדת עם ז"א דאצילות. בעוונות אדם הראשון והדורות הבאים אחריו נהרס המזבח – המלכות ירדה מאצילות לבי"ע וניתקה מהיחוד העליון בין זרועות ז"א, ונדרש לבנותה מחדש.

ביחוד עצמו, כשהכלה בין זרועות החתן, יש אצל כל אחד מהם התכללות של החסדים והגבורות (הימין והשמאל, שתי הזרועות), והגבורות נמתקות בחסדים. אמנם, כשהמלכות התרחקה מבעלה היא גם התקררה ואבדה את החשק והתשוקה להדבק בו – היא פשוט נרדמה – וכדי לעוררה עליו להמשיך בה תשוקה מחדש. לשם כך העיקר הוא "שמאלו תחת לראשי"[יא], בהתגלות אהבה עזה ממנו אליה – לא רק אהבה כמים, אהבה 'זכרית' של חסד (בסוד "זכר חסדו"[יב]), אלא אהבה כאש, שמעוררת העלאת מ"נ 'נשית' ברשפי אש של גבורה. נמצא שהאשה מקבלת שתי גבורות מן הז"א – עצם בנינה, "בנין המלכות מן הגבורות"[יג], ואש-הקדש הנמשכת אליה מז"א כדי לעורר את תשוקתה.

כך מבואר בחסידות[יד] המשך דברי הזהר, המסביר מדוע הקריב נח דווקא קרבן עולה[טו] (ולא קרבן תודה, כמו אדם הראשון) – העולה נקראת "אשֶה"[טז], רמז לאש הקדש של האשָה, אך היא דווקא "זכר תמים", רמז לכח האש-הגבורה הנמשך מן הז"א כדי לעורר את המלכות. דווקא לנח הבא אל התבה – סוד יחוד יסוד אבא ביסוד אמא[יז] – יש את כח לבנות מחדש את יחוד הזכר והנקבה, יחוד ז"א ונוקביה (שמקבל כח מיחוד או"א עילאין וכו', כנודע[יח]):

וַיַּעַל עוֹלוֹת עֹלַת כְּתִיב חָדָא. כְּתִיב עוֹלָה הִוא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ. עוֹלָה סַלְקָא דְּכַר וְלָא סַלְקָא נוּקְבָא דִּכְתִיב זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. אַמַּאי כְּתִיב אִשֶּׁה דְּהָא אֵשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן.‏ אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעוֹלָה אִתְקְרִיב דָּכָר. וּלְאַתְרֵיהּ אִתְקְרִיב. נוּקְבָא לָא בָּעְיָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ, אֶלָּא בָּהּ אִתְקְרִיב בְּגִין לְחַבְּרָא דָּא בְּדָא. דְּסָלְקָא נוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא לְאִתְחַבְּרָא כְּחֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִשֶּׁה לְשׁוּם אִישִׁים.‏ נֹחַ אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמִקְרַב עוֹלָה. דְּאִיהוּ בְּאֲתַר דִּדְכוּרָא. עֲבַד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְחַבְּרָא וּלְאַעֲלָאָה בַּתֵּיבָה. וְעַל דָּא אַקְרִיב עוֹלָה. עוֹלָה הוּא אִשֶּׁה. אֵשׁ ה' דְּאִתְחַבַּר (בה) שְׂמָאלָא בְּנוּקְבָא. דְּהָא (כל) נוּקְבָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא קָא אַתְיָא וּדְכוּרָא מִסִטְרָא דִימִינָא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דָּא בְּדָא. וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי נוּקְבָא אִשֶּׁה. אִשֶּׁה קְטִירוּ דִּרְחִימוּ דְּאָחִיד בָּהּ שְׂמָאלָא לְסַלְקָא לָהּ לְעֵילָא וּלְאִתְקַשְּׁרָא כְּחֲדָא. וּבְגִין כָּךְ (ד"א כתיב) עוֹלָה הִוא אִשֵּׁה. קְשִׁירוּ דִּדְכַר וְנוּקְבָא דָּא בְּדָא.

[תרגום: וַיַּעַל עֹלֹת, כָּתוּב עֹלַת, אֶחָד. כָּתוּב עֹלָה הִוא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. עוֹלָה – עוֹלָה זָכָר וְלֹא עוֹלָה נְקֵבָה, שֶׁכָּתוּב זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. לָמָּה כָּתוּב אִשֶּׁה, שֶׁהֲרֵי אֵשׁ צְרִיכָה לְהִמָּצֵא שָׁם? אֶלָּא אַף עַל גַּב שֶׁעוֹלָה נִקְרֶבֶת זָכָר וְלִמְקוֹמָהּ נִקְרֶבֶת, הַנְּקֵבָה לֹא צְרִיכָה לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, אֶלָּא עִמָּהּ נִקְרָב, בִּשְׁבִיל לְחַבֵּר זֶה עִם זֶה. שֶׁעוֹלָה הַנְּקֵבָה אֶל הַזָּכָר לְהִתְחַבֵּר כְּאֶחָד, וְאַף עַל גַּב שֶׁאִשֶּׁה לְשׁוּם אִישִׁים. נֹחַ הָיָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב עוֹלָה, שֶׁהוּא בַּמָּקוֹם שֶׁל הַזָּכָר, עָשָׂה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִתְחַבֵּר וּלְהִכָּנֵס לַתֵּבָה, וְעַל זֶה הִקְרִיב עוֹלָה. עוֹלָה הוּא אִשֶּׁה. אֵשׁ ה'. שֶׁהִתְחַבֵּר (עמה) הַשְּׂמֹאל בַּנְּקֵבָה. שֶׁהֲרֵי (כל) נְקֵבָה מִצַּד הַשְּׂמֹאל בָּאָה, וְזָכָר מִצַּד הַיָּמִין בְּהִתְדַּבְּקוּת זֶה בָּזֶה, וְלָכֵן נִקְרֵאת (עולה) נְקֵבָה אִשֶּׁה. אִשֶּׁה – קֶשֶׁר שֶׁל הָאַהֲבָה שֶׁאוֹחֵז בָּהּ הַשְּׂמֹאל לְהַעֲלוֹתָהּ לְמַעְלָה וּלְהִתְקַשֵּׁר כְּאֶחָד, וְלָכֵן כָּתוּב עֹלָה הִוא אִשֵּׁה, הַקֶּשֶׁר שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה זֶה עִם זֶה.]

לבנות את המצב

‏הזהר מדגיש את המלה "ויבן" – האמורה כאן בנח – על בנין המלכות מחדש ("ויבן" עולה חיים, ד"פ טוב[יט]). "ויבן נח מזבח להוי'" הוא ה"ויבן" השני בתורה, אחרי "ויבן הוי' אלהים את הצלע"[כ] (ובהמשך חומש בראשית נאמר כמה פעמים "ויבן שם מזבח"[כא]). בהמשך נאמר ביעקב "ויבן לו בית"[כב]. כל אלו – צלע-מזבח-בית – הם כינויים למלכות, לנוקבא שצריך לבנות (בנין המלכות בגימטריא תריג, כנודע[כג]).

ובדרך רמז, צריך לתקן-לבנות את המצב – ר"ת מזבח-צלע-בית (שאר האותיות, מזבח-צלע-בית, עולות לא פעמים טוב, סוד "לא טוב היות האדם לבדו"[כד] שהביא ל"אעשה לו עזר כנגדו... ויבן הוי' אלהים את הצלע"). כשבונים סדרה עולה – מזבח (57, ג"פ חוה), צלע (190, י"פ חוה), בית (412, "'ביתו' זו אשתו"[כה], "ויקרא האדם שם אשתו חוה"[כו]) – הבסיס, יסוד הבנין, הוא גוף (89)[כז], כינוי נוסף למלכות-הנוקבא (בסוד "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[כח]).

הכח לבנות את המלכות (נוקבא תתאה) בא מהבינה (נוקבא עילאה) – "ויבן" לשון בינה (כדרשת חז"ל על "ויבן הוי' אלהים את הצלע", "מכאן שבינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[כט]). והרמז: יש בינה פעמים "ויבן" בכל התנ"ך! הבנין הוא בשביל הקרבן – ההתקרבות שאחרי ההתרחקות (ויבן לשם קרבן עולה 420, יחוד יעקב-רחל, כנודע).

כמובן, משל הזכר והנקבה יכול להתפרש גם בקשר בין רב לתלמיד (המשל העיקרי בחסידות[ל]): כאשר התלמיד-המקבל 'ישן' – כשהוא מרוחק ואין בו רצון טבעי מצד עצמו ללמוד מהרב – צריך הרב-המשפיע לעוררו על ידי גילוי אהבה מצד המשפיע (ולא ניתן להסתפק באהבה הטבעית של הרב לתלמידו, אהבה כמים).