ביאורי תפלה

על דעת המקום

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.

המקור לאמירת נוסח זה הוא מנהג אשכנז קדום[א], והובא בטור ובשלחן ערוך[ב]. ומבואר שאמירה זו מתייחסת ל'עבריינים' שעברו על "גזרות וחרמות הקהל", שבדרך כלל לא מצרפים אותם (כמו שיבואר לקמן).

אמנם בדורות האחרונים, ככלל, לא משתמשים בנידוי וחרם[ג]. עיקר הנידוי והחרם הוא הרחקה מהציבור-הקהילה[ד] וזה שייך במציאות שהנהגת הציבור ככלל היא בדרך התורה ומרחיקים את הבודדים שפרקו עול, מה שאין כן במציאות של ימינו כאשר רוב גדול של היהודים (בארץ וק"ו בחוץ לארץ) הם בפשטות בגדר 'עבריינים' (כשאינם מקבלים עול מצוות בשלמות) ובכל זאת "לא ידח ממנו נדח"[ה] וחלילה לדחות חלקים מעם ישראל (כריתת אבר מכלל ישראל ח"ו[ו]).

אם כן, היום ההיתר "להתפלל עם העבריינים" מתפרש לא כלפי יחידים היוצאים מהכלל אלא במשמעות רחבה כלפי כל אחד ואחד! הרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[ז], וביום הכיפורים כולם צריכים לעשות תשובה ולהתוודות, כאשר "ימינך פשוטה לקבל שבים"[ח]. לכן אומרים בפתיחת היום שיש 'היתר' מיוחד לבוא ולהתפלל אע"פ שלפי מצבנו אנו ראויים להקרא עבריינים – מעין 'הוראת שעה' לכל ישראל, כקטון כגדול! כך מודגש במנהג שאומרים נוסח זה בקול נמוך[ט] – לא הכרזה פומבית לאזני 'עבריינים' מסוימים, ולא מודעה גלויה בכניסה לבית הכנסת... אלא קביעה של בית דין, "על דעת המקום ועל דעת הקהל", שכן הדבר בודאי.

דברי הפוסקים

נחזור לדברי הפוסקים, צעד צעד. כך כותב אדמו"ר הזקן:

ליל יום הכיפורים נוהגין שקודם שמתפללין מתירים לכל העבריינים, והן העוברים על גזירות וחרמות הקהל, מתירין להן כדי שנוכל להתפלל עמהם באגודה אחת, שאמרו חכמים כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת. וכיצד מתירין להם? הגדול שבקהל מצרף עמו שני אנשים כדי שהם יהיו משולחים של כל הקהל להתיר להם ואם הגדול שבקהל הוא ש"ץ (קבוע בעיר) אינו צריך לצרף עמו שום אדם להתיר להם לפי שידוע שהוא שליח הצבור והרי זה כאלו כל הקהל התירו להם. ויאמר בזה הלשון 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים', כלומר שהישיבות מסכימות לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר להם ולא יאמר בתחלה על דעת המקום ועל דעת הקהל ואח"כ בישיבה של מעלה כו'.

והנה, מבואר בהלכה[י] ש'עבריין' שעבר עבירה או עבר על גזירות וחרמות הקהל מצטרף למניין, כיון ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[יא], אבל אם נידוהו בפירוש אינו מצטרף למנין, וכן הקהל יכול לגזור עליו שלא יכנס לביהכנ"ס כלל. ונראה מדברי הפוסקים שעכשיו, בכניסת היום הקדוש, מתירים גם למנודה ממש להתפלל עמנו, כלשון הלבוש "שכבר ריחקום הקהל מחמת עבריינותם ועכשיו חוזרין ומתירין להם" (וגם אם יש מנין בלעדיו יתכן שגזרו עליו שלא יכנס לביהכנ"ס ולכן צריך להתיר לו)[יב]. אך יש שכתבו ש"העבריינים" היינו דווקא מי שלא נדוהו, ומודיעים לו שמותר להתפלל עמנו[יג].

למעשה בימינו, המנהג הפשוט והנכון הוא שבכל השנה כולה, כל שכן ביום הכיפורים, אין לדקדק כלל ו'לבדוק בציציותיו' של מי שמצטרף למניין (על שום עבירה שבעולם)[יד]. ויומתק הדבר בדרך הבעל שם טוב שיש להאמין בכל יהודי[טו], וכן יש להאמין שכעת הוא מהרהר בתשובה (וממילא הוא בגדר צדיק גמור כמבואר בהלכה[טז]). ועוד, עצם זה שאנו מצרפים אותו למנין יפעל עליו להרהר בתשובה. ועוד, ועיקר: גם אם יש ביהודי זה מעט רע, הרי הרע הזה מתבטל בהצטרפותו לצבור בעת רצון – "אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים"[יז] ובמיוחד בעת רצון של כניסת היום הקדוש "אחת בשנה"[יח]. יתרה מזו: כאשר מי שנראה רחוק מתקרב ועושה תשובה, אזי אנו (הצדיקים בעיני עצמנו) צריכים להתבטל בפניו ולחשוב עצמנו עבריינים ביחס אליו, "הוי שפל רוח בפני כל אדם"[יט] ("אפילו קל שבקלים", שהרי הוא עומד בנסיון גדול שאולי אני במקומו הייתי נכשל[כ]), וזהו הפירוש הפנימי באמירת "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

הודעה והתרה

הב"ח כתב שהנוסח הנכון הוא "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה מתירין", ללא המלה אנו, ומפרש שזו הודעה בלבד, ולכן די בש"ץ לבדו ואין צריך אחרים עמו. ותוכן ההודעה: בישיבה של מעלה הסכימו שמותר להתפלל עם העבריינים (ממה שנאמר "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית") וכן הסכימו בישיבה של מטה בכל מקום שהיא (לאו דווקא כאן בביהכנ"ס). ו"על דעת המקום ועל דעת הקהל" הכוונה שההיתר אינו מוחלט אלא על דעת שיעשו תשובה ויפסיקו להיות עבריינים.

אך הט"ז חולק ואומר שצריך עוד שנים עם הש"ץ, שיהיו שלוחי הקהל להתיר (שהרי מדובר במי שעבר על גזרות הקהל וממילא הקהל צריך להתיר) אלא אם כן יש ש"ץ קבוע שנחשב כשליח הקהל (וכן כתב אדמו"ר הזקן בדבריו שהובאו לעיל). אך מדברי הרמ"א[כא] והלבוש נראה שבכל מקרה צריך שלשה, שיהיו כבית דין ("התרת נדרים בשלשה"[כב]) וכן המנהג[כג]. על כל פנים אין זו רק הודעה אלא מעשה התרה ממש, ומתאים לנוסח "אנו מתירים" (כמו שמבאר האליה רבה[כד]).

[לפי הט"ז וסיעתו, נראה שאנו מתירים גם למי שעד עכשיו היה אסור לצרפו למניין, זהו מעשה ההתרה המיוחד. ובדעת הב"ח יש להסתפק: לכאורה זו הודעה על מי שתמיד מותר לצרפו, אלא שכעת, בזמן שכולם באים, יש להודיע ולהבהיר שיעשה תשובה כנ"ל[כה]. אך באמת יש לומר שגם לפי הב"ח זהו היתר מיוחד שנפעל ביום הכיפורים, אלא שההיתר הוא 'מלמעלה' ואנו כאן מסכימים, מודים ומודיעים.]

נמצא שלדעת הב"ח עיקר ההיתר הוא מלמעלה, "בישיבה של מעלה", ואנו רק מודיעים את ההיתר (לכן אין לומר "אנו"). ואילו לדעת הט"ז עיקר ההיתר הוא שלנו, "אנו מתירים", ומשמים מסכימים למעשה שלנו. בפנימיות, זהו הבדל בין נצח והוד, "תרין פלגי גופא"[כו], בנצח "עמק רום" ובהוד "עמק תחת". פירוש הב"ח הוא מצד הנצח, מן השמים (עמק רום) מכריעים לצרף את הפושעים ואנחנו מסכימים, מודים ומודיעים. ופירוש הט"ז הוא מצד ההוד, אנחנו מלמטה (עמק תחת) אומרים לצרף ומשמים מסכימים עמנו.

עושים תשובה

הט"ז השיג גם על דברי הב"ח שפירש "על דעת המקום" היינו על דעת שיעשו תשובה. וטען הט"ז שאם כן "במקום הקירוב יהיה מרומז הריחוק אם לא ישובו, וקמי שמיא גלוי העתיד, ונמצא זה לקטרוג"! לכן מפרש הט"ז ש"על דעת המקום ועל דעת הקהל" היינו שהדבר נעשה על דעת כל הקהל (כנ"ל שצריך שלוחי הקהל ולא די בעצם הכרזת הש"ץ) ומצרפים תחילה את דעת המקום המסכים לכך.

ויש ליישב את הב"ח מהשגת הט"ז ולומר שאין כאן קטרוג ח"ו, מפני שודאי יעשו תשובה! הט"ז רוצה לזכות את ישראל ולכן אומר שאין להזכיר במקום זה ענין של תשובה, שמא קמי שמיא גלוי שלא יעשו תשובה. אבל הב"ח יאמר, אדרבה, אנו סומכים על כך ש"קמי שמיא גלוי העתיד" שיעשו תשובה באמת (וממילא זו הזכרת זכותם ולא לגריעותא), שהרי "סוף ישראל לעשות תשובה"[כז]! ועוד, בעצם זה שאומרים "על דעת המקום" מחדירים בכולם הרהורי תשובה. זהו הסבר על פי פשט, בבחינת 'הכנעה' (ודאי יכנע לבם ויעשו תשובה).

ועוד בעומק, "קמי שמיא" האמת היא שגם העבירות שלנו הם חלק מ'התכנית האלקית' מראש, כדברי חז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם"[כח]. ומי ש'לוקח אחריות' ועושה תשובה כביכול הוא הקב"ה עצמו שאומר "הביאו עלי כפרה"[כט] ומתחרט על בריאת היצר הרע[ל]. הסבר זה הוא בבחינת 'הבדלה', פגם החטא מובדל מאתנו. ולמעלה מזה, בדרך 'המתקה': בסופו של דבר יתגלה שלא היתה עבירה כלל (לא רק שהיה תפקיד מסוים לעבירה)[לא].

דעת המקום ודעת הישיבות

ברוב הפוסקים הנוסח הוא "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" (לשון הטור ועוד). והוסיף הט"ז שאין לומר כמו שכתוב במחזורים "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", כי אין להקדים את הסכמת הקהל אלא להקדים את הסכמת הישיבות ("ישיבה של מעלה וישיבה של מטה"), וכן כתב אדה"ז.

ובכל זאת, המנהג הנפוץ הוא כמו שכתוב במחזורים, ולא כדברי הפוסקים! אכן, גם לנוסח המקובל יש מקור בדברי הראשונים[לב] והנח לישראל במנהגם[לג], אך ראוי לתת טעם לדבר.

ויש לומר שדברי הפוסקים הם בהתאם לסדר הפשוט, המתאים לנגלה דתורה, שהתורה קודמת לישראל (כסדר הדברים בלשון רש"י בתחילת התורה, שהעולם נברא "בשביל התורה ובשביל ישראל"). כלומר, הקשר בין ישראל לה' הוא דרך התורה, "ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקב"ה"[לד], ולכן יש להקדים את הישיבות, ישיבה של מעלה וישיבה של מטה (ישיבה היא מקום תורה) לדעת המקום, הקב"ה עצמו.

אך מנהג ישראל הוא לפי הסברא שישראל קודמים לתורה, וכן באמת "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר [גם לתורה הקדומה]"[לה]. ואמנם בדרך כלל הקשר לקב"ה הוא דרך התורה, כך הוא 'לאחר הצמצום', אבל למעלה מזה יש קשר ישיר בין ישראל לקב"ה[לו] (כפי שהוא 'לפני הצמצום') ולכן מקדימים את "דעת המקום ודעת הקהל", הקב"ה וישראל, לפני הישיבות-התורה.

ענין זה שייך במיוחד ליום הכיפורים, יום התשובה, "אחת בשנה", שעיקר הגילוי שלו הוא הקשר הישיר לקב"ה (המתגלה בכח התשובה, לאחר שהקשר דרך התורה נפגם).

דעת המקום ודעת הקהל

בפשטות, הנוסח "על דעת המקום ועל דעת הקהל" הוא מפני שחרמות הצבור נעשים מתחילה בלשון זו (כמבואר בדברי הפוסקים[לז]) ולכן גם בהתרה אומרים כך.

ועוד יש לפרש בפנימיות: דעת המקום היא "דעת עליון", מה שגלוי לפניו (מ'נקודת מבטו' מלמעלה כביכול) ש"למעלה היש ולמטה האין". דעת הקהל היא "דעת תחתון", מה שנראה לעינינו ש"למטה היש ולמעלה האין"[לח]. אכן, יש שרש עליון לשתי הדעות יחד, "אל דעות הוי'"[לט], וצריך שיסכימו הדעות זו לזו (שגם בדעת תחתון תהיה הרגשה מדעת עליון), וזהו "על דעת המקום ועל דעת הקהל" שיהיו שתיהן כאחת.

"על דעת המקום" היינו הקב"ה הנקרא "מקומו של עולם"[מ] ונותן מקום וקיום לפושעים, "אתה נותן יד לפושעים" (יד פירושו גם מקום[מא]). מקום = הוי' בהכאה פרטית (י פעמים י, ה פעמים ה וכו'). מקום במילוי, מם וו קוף מם = משיח.

⬩ עוד יש לדרוש: "על דעת המקום" ר"ת עדה, "על דעת הקהל" ר"ת עדה. היינו "ושפטו העדה, עדה שופטת [זו דעת הקהל], והצילו העדה, עדה מצלת [דעת המקום]"[מב]. "והצילו העדה את הרֹצח... והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו"[מג] – היינו אל מקומו, "דעת המקום". עדה היינו עשרה, וכשם שבית דין של מטה יש עדה כך ("מבשרי אחזה אלוה"[מד]) בבית דין של מעלה. דעת הקהל – חכמה בינה דעת.

פושעי ישראל בתענית

הפוסקים הביאו כאן את דברי הגמרא[מה]: "אמר ר' חנא בר בזנא אמר ר' שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר מהכא 'ואגודתו על ארץ יסדה'".

הלימוד מהפסוק "ואגדתו על ארץ יסדה" שייך לנוסח תפלות הימים הנוראים "ויעשו כלם אגֻדה אחת [גם הפושעים] לעשות רצונך בלבב שלם", וכן על אחדות ארבעת המינים נאמר "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו"[מו]. והנה הביטוי "אֲגֻדָּה אֶחָת"[מז] רומז ליחוד זכר ונקבה: אגדה = אחד[מח], זכר, ו"אחת" לשון נקבה. הפן הזכרי, "אחד", היינו עבודת הצדיקים, ואילו הפן הנקבי, "אחת", היינו בעלי התשובה (בתנועה נקבית מלמטה למעלה "בחילא יתיר"[מט]), שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקומם. לכן יש לדרוש על בעל תשובה ביחס לצדיק "אשת חיל [בעלי תשובה בחילא יתיר] עטרת בעלה"[נ], בבחינת "אשה כשרה [כ-שרה אמנו] עושה רצון בעלה [עושה-מעצבת את רצונו, כמו ששרה מכוונת את אברהם]"[נא]. בהקשר הכללי של מלכות ישראל (תיקון המלכות הוא עבודת עשרת ימי תשובה), הכוונה שדווקא בעלי התשובה יתקנו וינהיגו את המדינה[נב], וזהו הגילוי של יום הכיפורים. וסימנך: בעל תשובה ר"ת בת, בחינת נוקבא.

בשם שריחו רע

לשון רש"י בפירוש התורה[נג] "חלבנה, בשם שריחו רע... ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". דייק רש"י בלשונו שהחלבנה היא "בֹשם שריחו רע", אע"פ שריחה רע היא בשם (והרי בשם הוא מה שמפיק ריח טוב ונעים)! גם אם לנו נראה שאותם פושעי ישראל מפיצים ריח רע, הרי גם מהם עולה "ריח ניחוח לה'", וכשם ש"לא מחשבותי מחשבותיכם"[נד] כך חוש הריח שלי אינו חוש הריח שלכם. וכן נאמר "'וירח את ריח בגדיו', אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו"[נה] – גם בבוגדים-הפושעים חבוי ריח גן עדן.

לזה שייכים דברי הר"ן[נו] "עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם" – אמנם אין בחלבנה ריח טוב מורגש אבל היא מעוררת ומגבירה את הריח הטוב בשאר עשרת סממני הקטרת, כמו שאור המחמץ את העיסה. שרש הסיבה הוא מעל המסובָב, ונמצא שבחלבנה יש בשם טוב נעלם מעל שאר הבשמים (כמו "כח המניע הבלתי מתנועע") שרק בחוש הריח של ה' כביכול ניתן לחוש בזה.

ורבינו בחיי כתב בטעם צירוף החלבנה[נז]: "כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבוּת, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח, רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות, בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח, ובכלל הלולב שיש בו אוכל, וההדס שיש בו ריח, ואנו מרצים להקב"ה בכלם כאחד". הערבה בארבעת המינים, שאין לה טעם וריח, תורה ומצוות, רומזת לעבריינים בתפלת יום הכיפורים (השרשים ערב-עבר קרובים זה לזה), "כל ישראל ערבים זה בזה"[נח], האתרוג עם הערבה. והנה לפי כוונות האר"י בארבעת המינים[נט], ההדסים בחכמה, י בשם הוי'; הערבות בבינה, ה עילאה; הלולב במדות, ו בשם הוי'; והאתרוג במלכות, ה תתאה. נמצא שהערבה שייכת לנסתר, אותיות י-ה בשם הוי', "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ס], מעל "והנגלות לנו ולבנינו" (הלולב והאתרוג). שרש הערבות בבינה, מקור התשובה המתגלה ביום הכיפורים ("לפני הוי' תטהרו"[סא], טהרה בבינה[סב]), וכן בבינה נעשית המתקת כל הדינים בשרשם, ב'רחם האם' של כללות נשמות ישראל (גם פושעי ישראל). בבינה נמצא הרקיע "ערבות"[סג], המרכבה לקב"ה שנקרא "רוכב בערבות"[סד].

והמהר"ל[סה], לאחר שדייק מלשון הגמרא שצריך לצרף פושעי ישראל (ולא רק כלשון רש"י "אל יקל בעינינו"), כתב: "ויש בזה קצת מן התמיה, וכי לא עדיף שיהיו כולם צדיקים? דע, כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה, שכאשר גזרו תענית, שכל תענית הוא הענוי שירחם השם עליהם, ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכך אין הצדיקים מביאים הרחמים, אבל הרשע מביא הרחמים, כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך ההכנעה הוא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו נכנע מפניו, וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינה תענית, שבו ראוי הכנעה". העיקר הוא ההכנעה המתבטאת דווקא על ידי הרשעים. הכנעה היא במדת ההוד, הוד לשון הודאה ווידוי, ענינו העיקרי של יום הכיפורים (שבו הכהן הגדול מתודה וכל אחד צריך להתוודות)[סו]. "מודה ועוזב ירוחם"[סז], בהודאתו-הכנעתו של הרשע הוא ממשיך רחמים על כולם (כדברי המהר"ל "הרשע מביא הרחמים"). גם ענין זה מתקשר לסוד הערבה: הוסבר שבמוחין הערבה היא בבינה, אך במדות הערבה היא בעיקר בהוד (שני בדי ערבות כנגד נצח והוד[סח], אך העיקר הוא בהוד, כמו "הולך בתֹם [התחלה בתמימות מצד ההוד] ילך בטח [מצד הנצח]"[סט]). אכן "בינה עד הוד אתפשטת"[ע], תשובה (בינה) מתוך הכנעה (הוד) – עיקר הביטוי של מצות התשובה (בינה) הוא בוידוי[עא] (הוד). הוידוי מתוך הכנעה פועל תשובה, להשיב-להחזיר את הפנים לה', להיות יחוד פנים בפנים ולא אחור באחור כמו שהיה קודם ("פנו אלי ערף ולא פנים"[עב]).

קשר נוסף בין עבודת יום הכיפורים לערבות בסוכות: הושענא רבה, יום הערבה, הוא גמר החתימה[עג]. ועוד, מנהג ישראל לכנות את הערבות של הושענא רבה (מנהג נביאים[עד]) בשם "כפרות" כמו הכפרות לפני יום הכיפורים, שניהם מכונים "שלאגן כפרות", חבטת כפרות, שעל כן נוהגים גם בחבטת ערבות שאשה מעוברת (לשון עברה כנודע) לוקחת הושענא נוספת עבור עיבורה[עה].

אחדות ישראל ביום הכיפורים

הרבי[עו] מבאר את ההבדל בין ראש השנה ויום הכיפורים בהקשר הזה: "בראש השנה אפשר להתעלות מעל למקום שיש לו קשר לעבריינים ועבירות, אך אז אי אפשר להתפלל עמהם, כלומר להתחבר ולהתאחד עם מציאות של עבריינים כאן למטה. רק ביום כיפור מגיעים לאופן האמיתי של ויעשו כולם אגודה אחת שאפילו יהודים המוגדרים בינתיים כעבריינים מתאחדים עם כל ישראל ומתפללים עמם באגודה אחת".

ומוסיף הרבי[עז], שהטעם שאומרים כן דווקא ביום כיפור ולא בשאר תעניות (כלשון הגמרא "כל תענית" וכו'), מפני ש"דווקא ביום הכיפורים מתגלה אחדות של כל ישראל, ומרומז בהטעם ש'חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת', כי קטרת היא העבודה העיקרית דיום הכיפורים, וצריכה להיות 'דקה מן הדקה', הרומז לבחינת דקה מן הדקה שבנשמה, עצם הנשמה, שמצד בחינה זו נעשה האחדות של כל ישראל והם מתכפרים".

והנה יש קשר מובהק בין אות דל"ת לאות רי"ש[עח], שתיהן מלשון עניות, דל ורש, אך בדל"ת יש 'נקודת בטול' (לצד האות גימ"ל, גומל דלים[עט]) וברי"ש חסרה נקודה זו ("ולרש [רי"ש] אין כל [אין נקודת בטול]"[פ]), והוא ההבדל בין אחד ל-אחר. אך באמת יש לצרף יחד את הדל"ת והרי"ש: להיות "וזה זכרי לדר דר"[פא] "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[פב], בתחתונים העבריינים, כאשר הרי"ש של הרש-הרשע מתחברת באגודה אחת לצדיק הדל. בהמשך לזה, המלה עבֵרה (של העבריין) מתחלפת בעבֹדה – עיקר העבודה של יום הכיפורים הוא להתחבר ולהעלות את העברה, והוא 'סדר העבודה' של הכהן הגדול שבתשובתו מזדהה עם כל העבריינים, בפרט בעבודת השעיר לעזאזל, וכך מכפר על כל עם ישראל כנודע. וכן יש לדרוש שהקטרת ה"דקה מן הדקה" (המוזכר בדברי הרבי) רומזת ל"רקה מן הרקה", היינו "'כפלח הרמון רקתך', אפילו ריקנין שבך [עבריינים] מלאים מצות כרמון"[פג].

מתירים את העבריינים

הוסבר שהאמירה "אנו מתירין" אינה רק עבור הצדיקים, שיוכלו לצרף את העבריינים, אלא גם בעבור העבריינים עצמם. כן מודגש בדברי בעל כנסת הגדולה[פד], שמעדיף את הנוסח "אנו מתירין להתפלל את העבריינים", ומפרש "לומר שמתירין את העבריינין מעבריינותן כדי להתפלל עמהם".

וכיצד באמת מתירים את העבריין מהעברות שהוא אחוז בהן? על ידי שמתעלמים מהעברה שלו! מעבירים את העברה מהמבט (כמו "מעביר ראשון ראשון"[פה]) ומביטים רק בטוב שלו, "וירא און ולא יתבונן"[פו]. כך מקיימים "עוד מעט ואין רשע" – להתרכז רק ב"מעט טוב" שיש בו, שהוא כל עיקר מהותו – ואז "והתבוננת על מקומו ואיננו"[פז] – הוא איננו שם במקומו הקודם אלא במקום החדש כפי שאתה מתבונן (כמו שמסביר רבי נחמן[פח]).

עבריין הוא מי שחי בעבר, אינו מסוגל להשתחרר מהעבירות שמלפפות אותו (במעגל חוזר של "עברה גוררת עברה"[פט]). העבריין חי בעבר הפחות של עצמו, "מאין באת מטיפה סרוחה"[צ], לא בהרגשת ענוה (כפי שראוי להיות מהתבוננות זו) אלא ניחא לו להיות כאותה טיפה סרוחה. יותר מזה, העבריין מגיע עד העבר של חטא אדם הראשון... אבל כאשר "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" אזי מתירים את העבריין מהקשר שלו לעבר, נותנים לו כח להשתנות בהווה ולהתקדם לעתיד הטוב.

יותר בעומק ובחריפות: "מתירים להתפלל עם העבריינים", היינו שהצדיקים מגלים שהעבירות הפכו להיתר. כלומר, לבסוף מתברר שכל מה שעשה האדם היה מותר – לאחר התשובה מתברר שכל העבירות היו צפויות מראש בכוונה העליונה, "הכל צפוי והרשות נתונה"[צא]. אם כן, הקב"ה הוא שמתיר להתפלל עם העברינים, כי מצדו גם העבריין אינו חוטא, מצד דעת עליון (דעת המקום כנ"ל), כפי שיתגלה לעתיד שהכל היה מותר, ממזיד יהפוך לשוגג ומשוגג למותר לכתחילה[צב], ויותר מזה לזכות ממש, מצוה גדולה (שמרוב גדולתה אינה כתובה בתורה בפירוש, תורה לשון היתר), וממילא כל היהודים קדושים.

ויש לרמז בזה: מזיד שוגג היתר ר"ת משה, משה מלמד אותנו איך ע"י תשובה הופכים מזיד לשוגג ושוגג להיתר לכתחילה, "תורה [לשון היתר] צוה לנו משה"[צג]. ולמעלה מכך, משה התנבא ב"זה הדבר"[צד], זה ר"ת זכות הראיה, תקון הראיה ע"י משה (כחתימת התורה "אשר עשה משה [עשה לשון תיקון] לעיני כל ישראל") לראות שמההיתר נעשה זכות ממש, ולהוסיף זכויות של ממש שאינן כתובות בתורה (העבירות שנהפכו לזכויות), משה הוא "איש האלהים" = בן עמרם = בת[צה] ר"ת בעל תשובה כנ"ל. כך הופך משה נותן התורה למשיח המחזיר את הצדיקים בתשובה (מגלה בהם את מעלת בעל התשובה)[צו].

שמחה גדולה

ושוב יש להדגיש: אפשר לחשוב שה"עבריינים" הם אנשים אחרים, לא אני... אך באמת כל אחד ואחד צריך לחשוב על עצמו שהוא העבריין וכעת מתירים לו להתפלל עם הצבור. ועוד, כל הצבור 'עבריין' שהרי כולנו באנו "מטפה סרוחה" (בעבר) וכולנו הולכים לאותו מקום... כולנו עדיין בגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[צז], וכאשר זוכרים זאת היטב אזי כולם ראויים להתפלל באגודה אחת.

בכל זה יש בזה שמחה גדולה מאד, ואפשר לומר שזהו הדבר הכי שמח ביום הכיפורים: כל הצדיקים בכל הדורות מתירים להתפלל עמנו, מהאבות ומשה רבינו עד צדיקי האמת היום – "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה" (ישיבה של מעלה ודאי מצטרפת לכל הצדיקים הללו, או שהם עצמם נקראים ישיבה של מעלה) – הם חפצים להצטרף עמנו וממילא בזכותם מתקבלות גם תפלותינו.