בס"ד

מנוחת השבת

וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת (נוסח תפלת עמידה בליל שבת)

וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ (שחרית של שבת)

וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבָּתוֹת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָם כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ (מנחה של שבת)

חלוף הנוסחים

שינוי הנוסח בשלש התפלות השבת מובא בפוסקים על פי הקבלה, כדברי אדמו"ר הזקן "יש נוהגים מטעם הידוע להם לומר בערבית וינוחו בה ובשחרית ומוסף וינוחו בו ובמנחה שבתות קדשך וינוחו בם"[א].

בסדורי הגאונים והראשונים יש נוסחאות שונות. יש שלא גרסו כלל "וינוחו" (אלא "וישמחו" וכיו"ב), יש שגרסו "וינוחו בו" בכל תפלות שבת, יש שגרסו "וינוחו בה" ויש שגרסו "וינוחו בם"[ב]. ויש שכתבו[ג] שניתן לומר "בו" או "בה" כי שבת היא גם לשון זכר וגם לשון נקבה: "זכור את יום השבת לקדשו"[ד], לשון זכר; "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם"[ה] לשון נקבה וכיו"ב (כאשר "קדש הִוא" היינו יחוד זכר ונקבה, כמו במקומות רבים בתורה, הכתיב זכר והקרי נקבה). וכן לפי הפשט אין לחלק בין לילה ויום, ליל שבת ויום שבת, כי שניהם לשון זכר (כמו "יום אחד", "לילה אחד", ובלשון חכמים "הלילה הזה" וכו')[ו].

חלוק הנוסחאות בין התפלות השונות נמצא כבר בדברי הראשונים[ז] וכן הסכימו המקובלים[ח] (אלא שיש מהמקובלים שאומרים גם במנחה של שבת "וינוחו בו" ולא "וינוחו בם"[ט]). המגן אברהם[י] הביא את החלוקה הזו בשם כנסת הגדולה, וזה לשון כנסת הגדולה[יא]: "ומנהגינו לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום השבת וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם. ושמעתי הטעם, שבה ובו ובם, עולה למנין זן. ומכל מקום איני יודע מאן פלג לן לומר הכי ולא איפכא. ולי נראה שבליל שבת אומרים בה, ככלה בבית אביה, שעיקר השמחה היא בבית אביה. ובשחרית בשבת אומרים בו, ככלה בבית חמיה, שעיקר השמחה בבית החתן. ובמנחה אומרים בם, שאחר זה שניהם עיקר".

העליה בתפלות השבת

הפירוש העיקרי לשנוי הלשונות (כמבואר בספרים הקדושים[יב]) הוא בדרך הבאה.

שבת בכלל היא בחינת מלכות-נוקבא, "שבת מלכתא", לשון נקבה. אך בפרט, יש בשבת עליה בכמה שלבים:

• ליל שבת, "שבת דמעלי שבתא", שייך למלכות, "מדת לילה" (לילה לשון נקבה, זמן ממשלת הלבנה המקבלת מהחמה), "שמור לנוקבא"[יג]. בליל שבת העיקר הוא עלית הנוקבא עצמה, "וינוחו בה" לשון נקבה, כאשר ה של "בה" היינו ה תתאה, מלכות.
• ביום השבת, "שבת דיומא", העיקר הוא עלית הז"א (פרצוף זעיר-אנפין), בחינת הזכר, "מדת יום", "זכור לדכורא", כאשר המלכות עולה אחריו. לכן אומרים "וינוחו בו" לשון זכר, ו בשם הוי' (ז"א).
• במנחה של שבת, "רעוא דרעוין", העיקר הוא עלית אבא ואמא, י-ה, לכתר (קוצו של יו"ד, 'דיקנא דאריך'), כאשר ז"א ומלכות עולים אחריהם (ז"א נכלל באו"א והמלכות נמשכת אחריו). לכן אומרים "וינוחו בם".

בתמצית: בערבית העליה היא ל-ה, בשחרית ל-וה, ובמנחה לכללות שם יה-וה. והנה ה וה י-הוה = בם, הכל נכלל ב"בם"!

נמצא שהסדר הוא מלמטה למעלה, צירוף הויה[יד]: עלית המלכות, ה תתאה; עלית הז"א, ו; עלית או"א, יה. הכל להעלות ולחבר את אותיות וה ("והנגלות") לאותיות יה ("הנסתרות"), בסוד "בכל דרכיך דעהו"[טו], דע (יחוד) את ה ל-ו במעלי שבתא וביומא דשבתא, ואחר כך ברעוא דרעוין ל-יה וכו'.

קדושת השבת

ביתר ביאור, העליה היא בדרך זו:

• שבת דמעלי שבתא היא קדושת השבת מצד עצמה, "שבת מקדשא וקיימא"[טז], בחינת מלכות-נוקבא (מקבל, נפעל), כאשר המלכות מקבלת (מקדשא) מהבינה, ה תתאה מ-ה עילאה, סוד "הא בהא תליא"[יז], אמא תתאה ואמא עילאה, בחינת הנקבות בשם הוי'.
• שבת דיומא היא עליית הז"א (הזכר, מדת יום), ו בשם הוי', לאבא, י – בחינת הזכרים בשם הוי', "מה שמו [אבא, י] ומה שם בנו [ז"א, ו]"[יח].
• מנחת שבת היא עלית אבא ואמא לכתר ("רעוא דרעוין").

ועוד, כוונת המלה שבת בקבלה[יט] היא ש-בת, שי"ן היא "אתא דאבהן"[כ] (שלשת האבות הרמוזים בשלשת הקוים), חסד-גבורה-תפארת, ו"בת" היא המלכות ("בת היתה לאברהם אבינו"[כא], הרגל הרביעית במרכבה). נמצא ש"בה" של ליל שבת היינו בחינת "בת" של שבת – בת היא גם לשון מדה, העליה בליל שבת היא "מדה כנגד מדה" של עבודת ימי החול; "בו" של יום שבת היינו בחינת ש של שבת (חג"ת הם עיקר הזכר, פרצוף ז"א) המקבלים מחב"ד (שרשי האבות, "אלהי אברהם [חכמה] אלהי יצחק [בינה] ואלהי יעקב [דעת]"[כב]); ו"וינוחו בם" היינו העליה לכתר, תכלית העליה במנחה לשון מנוחה (ובנוסח מנחת שבת יש שמונה לשונות מנוחה, ויתבאר בע"ה במקום אחר).

⬩ שבת היא יום האמונה ("מנוחת אמת ואמונה"), שרש האמונה בראש העליון של הכתר, רדל"א, והיא מאירה במיוחד במלכות ("אני ראשון [רדל"א] ואני אחרון [מלכות]"[כג]). והרמז: בה בו בם כל אחד בהכאת אותיות = אמונה. אם נוסיף עוד בו של מוסף נקבל סה"כ מדע (ונמצא שיש כאן יחוד של אמונה-מדע שעולים יחד ריו, סוד כח הזיווג דשבת קדש כנודע[כד]).

רמזי בה-בו-בם

בדרך הרמז (בהמשך לרמז המובא בכנסת הגדולה): בה בו בם = זן = אל הוי', "אל הוי' ויאר לנו"[כה] בשבת קדש, כאשר אור =207, שבת = 702, היפוך ספרות (האור 'משתקף' בשבת). הערך הממוצע של בה בו בם הוא 19, תיקון חוה, סוד הנוקבא, הכלה, שבת המלכה.

ראוי לכלול גם את תפלת מוסף, בה אומרים "וינוחו בו", ונמצא שיש: בה בו בו בם = אדני, שם המלכות, שייך לשבת המלכה. שבת = אדני ועוד יראת הוי', "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בשבת קדש בעלייתה להדבק "בו-בו", כנגד יסוד ותפארת, עד "בם" עליית חו"ב לכתר עליון, שרש המלכות דווקא. הקשר בין "בה" ל"בם" רמוז בכך ש-בה בם = בה ברבוע.

⬩ ניצור סדרה משלשת המספרים, 7 (בה), 8, (בו), 42 (בם), עד שבעה מקומות (בחינת שבת, יום השביעי, "כל השביעין חביבין"[כו]): 7 8 42 109 (מנוחה, שייך ל"וינוחו", ויוצא בפרט מבם של תפלת מנחה) 209 342 508 = 1225 = לה ברבוע = מט במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"[כז]. המספר ה-13 בסדרה הוא 2197 = 13 בחזקת 3, אחד פעמים אחד פעמים אחד, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (נוסח מנחה של שבת).

⬩ האות ב היינו 'בתוך'. אם כן, "בה" רומז למילוי (תוך) האות הא, היינו אות א. אם כן, יש א (מלוי ה"א), ו (מלוי ו"ו), ם (מילוי מ"ם), השם הקדוש אום[כח].

שתי שבתות

והנה נאמר "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"[כט], ומבואר[ל] שהפירוש הפנימי הוא לשתי בחינות שבת, בתוך שבת אחת (ולכן "אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה מיד הוו נגאלין"[לא]). לזה רומזת לשון רבים בתפלת מנחה של שבת "שבתות קדשך" – כאן נכללות יחד "שתי שבתות" (מיעוט רבים שנים), שתי בחינות השבת, "בה" של ליל שבת ו"בו" של יום השבת (כנ"ל שבמנחה עולים ז"א ומלכות עם או"א), וזהו זמן הגאולה בחסד וברחמים.

ליל שבת, "בה", היינו הנוקבא. יום שבת, "בו", היינו הזכר. אם כן, יחוד "שתי שבתות" הוא כיחוד איש ואשה, כאשר במנחה הם עולים יחד ל"שותף השלישי" בכתר, רעוא דרעוין. והרמז: בה בו בם = 617, כאשר ם = 600, מספר גדול = איש אשה.

⬩ שבת ועוד זכר ונקבה = 1092 = בם פעמים הוי' = "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" שאומרים במנחה של שבת.

"והחיות רצוא ושוב"[לב] – דופק החיים (חיוֹת-חיוּת) הוא בתנועה מתמדת של רצוא ושוב. ליל שבת, "בה", הוא בחינת "רצוא", עליית הכלה. יום השבת, "בו", הוא בחינת "שוב" (השפעת הזכר, בחינת "חות דרגא ונסיב אתתא"[לג], נסיב לשון נשואין כאשר האשה "עולה עמו"[לד]). וקיום דופק החיים ("רצוא ושוב") לעד הוא ע"י מה שלמעלה משניהם, ם סתומה של מנחת שבת, "בם". והרמז: האותיות השונות ב"בה בו בם", הום = 611 = "רצוא ושוב" (= תורה).

מנחה של שבת היא זמן הדבקות העליונה, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"[לה]. והנה בפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", יש שש פעמים ם בסופי התבות, וסכום שאר האותיות שוה 741 = אחד ("אתה אחד" במנחה של שבת) פעמים 57, בה בו בם!

ויכל אלהים

רמז עיקרי בלשון התפלה "וינוחו" (בה-בו-בם), וינוחו = אלהים. בשבת בראשית נאמר "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"[לו] ומוסבר בחסידות[לז] כי "ויכל" הוא לשון התעלות וכליון. "אלהים" (מדת הדין והמשפט) הוא כח הצמצום ("כי שמש ומגן הוי' אלהים"[לח], שם אלהים הוא 'מגן' המסתיר ומעלים את האור של "שמש הוי'"), החל מהצמצום הראשון המאפשר את בריאת העולם (לשון העלם) "בראשית ברא אלהים". ממילא "ויכל אלהים" היינו כליון כח הצמצום, התגלות אור אין סוף (והגילוי כי באמת הצמצום אינו כפשוטו).

ועוד, שם אלהים שייך ל'מוחין דקטנות' (שיש בהם ג"פ אלהים), ובשבת יש העלאת מוחין דקטנות למוחין דגדלות. במוחין דקטנות נתפס שהעולם נפרד מה' ובמוחין דגדלות מבינים כי "ה' הוא הכל והכל הוא ה'".

⬩ בפרשת "ויכולו" יש 144 אותיות = קדם = נח אלהים, בחלוקה של נח אותיות עד "וַיִּשְׁבֹּת" (ההופעה הראשונה של שרש שבת) ועוד אלהים אותיות עד "לַעֲשׂוֹת".

⬩ כאשר מחשבים ם סופית במספר גדול, 600 כנ"ל, אזי בם = 602 = 7 פעמים וינוחו-אלהים.

⬩ שלש הפעמים, שבת קדשך (וינוחו בה), שבת קדשך (וינוחו בו) שבתות קדשך (וינוחו בם) = 3784 = 44 פעמים אלהים-וינוחו! אם נוסיף עוד ג"פ וינוחו נקבל אום פעמים וינוחו (ראה לעיל על "אום").

⬩ אחרון אחרון חביב, שמות התפלות והנוסח: ערבית שבת קדשך וינוחו בה, שחרית שבת קדשך וינוחו בו, מוסף שבת קדשך וינוחו בה, מנחה שבתות קדשך וינוחו בם =7208 = טוב פעמים קדשך (= חיות = משיח בן דוד), היינו ארבע פעמים קדשך ועוד 13, אחד-אהבה, פעמים קדשך.