בס"ד

העץ בתוך הגן

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת בראשית התקיים שיעור נשים מיוחד, בו התייחס הרב לסוגיה חינוכית שעלתה לאחרונה על שולחנו – מהו היסוד של חינוך הבנות. מתוך התבוננות בפרשת בראשית עלו יסודות חשובים של כח האשה היהודיה – עדינות, צניעות והיכולת להיות "עץ החיים בתוך הגן", הלב הנסתר הפועם בכל נקודה בבית היהודי.

פרשת בראשית מלאה עצים. במעשה בראשית ('הסיפור הראשון' של הבריאה) נבראו העצים ביום השלישי, וביום השישי ניתנו העצים למאכל האדם. בהמשך (הסיפור השני של הבריאה) מופיע גן עדן המלא עצים: "וַיִּטַּע הוי' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח הוי' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"[א]. האדם הצטוה "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"[ב]. הנחש מתדיין עם האשה על העצים ולבסוף האשה לוקחת מפרי עץ הדעת... האדם ואשתו מתחבאים "בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן"[ג]. ה' דן עם האדם ואשתו על האכילה מן העץ. לבסוף האדם מגורש מגן עדן מחשש "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"[ד], ומאז הכרובים שומרים "אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"[ה].

עדינות צניעות

המלה הפשוטה עץ מורכבת מאותיות עי"ן צדי"ק[ו]. מה אומרות האותיות הללו (מלבד הקשר בין עץ לעצה[ז], הנחש השיא עצה רעה ואילו מצוות התורה הן 'עצות טובות' בלשון הזוהר[ח])?

בהקשר של גן עדן, מתבקש לומר שהאות ע רומזת לעֵדֶן, המקור ממנו יוצא הנהר המשקה את הגן (ומגדל את העצים)[ט]. המושג עדן קשור לעדינוּת, תכונת נפש פנימית חשובה, כאשר עיקר תיקון האדם בדרך החסידות הוא 'עידון המדות'[י], "לעולם יהא אדם רך כקנה [הכופף עצמו בפני הרוח ולכן אינו נשבר] ואל יהא קשה כארז [מדות 'קשות' של עולם התהו שסופן להשבר ברוח עזה]"[יא], וכן דוד המלך נקרא "עדינו העצני"[יב] (קשר מובהק בין עדינות לעץ, "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ"[יג], כאשר הצד הקשה כעץ מועד ליפול, כמו היצר הגובר במלחמה[יד], והרי דוד לא זכה לבנות את המקדש בגלל מלחמותיו[טו]). עדן הוא גם במשמעות של ענג (כמו "מעדני מלך"[טז], "ויתעדנו"[יז]), וסוד ענג הוא ראשי תבות עדן-נהר-גן[יח], ענג אמתי הוא עדִין (השרשים ענג-עדן קרובים, חילוף ג-ד) ולא גס ומגושם (שאז ענג נהפך לנגע, "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע"[יט]).

[אכן, יש גם עדינות שלילית, שהרי בכל מדה בנפש יש "את זה לעמת זה עשה האלהים", כמו בנבואת ישעיהו על בבל "וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד"[כ] (ה'עדין' היחיד בתנ"ך) – עדינות מתוך 'הרגשת היש', בטחון עצמי, גאוה וזחיחות דעת. אך "מדה טובה מרובה"[כא], ו"הרע כסא לטוב"[כב], וכך יש להעלות את העדינות והבטחון של הקליפה לקדושה (ולדרוש "ועתה שמעי נא זאת עדינה" כקריאה לתשובה, "אין ועתה אלא תשובה"[כג]) כאשר במקום הרגשת היש תהיה תודעת "אין עוד מלבדו"[כד], "בלתי להוי' לבדו"[כה] ובטחון דקדושה[כו], כמו במודעות הטבעית בגן עדן מקדם לפני החטא.]

בהמשך לכך, האות צ רומזת לצניעות, "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"[כז], "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה"[כח]. בסיפור גן העדן, הצניעות מופיעה בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ"[כט], ומפרש רש"י "שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע", ובגימטריא: צניעות עולה בושה בושה (יחס של "שלם וחצי"). מדובר כאן בצניעות ובושה חיוביות, כמו תכונות הנפש המאפיינות את ישראל, "שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים"[ל], אלא שהבושה והצניעות הללו קשורות להבחנה בין טוב לרע ולכן לא התגלו לפני החטא (למרות שהאדם היה חכם מאד, וידע לקרוא שמות לכל הברואים, לזהות את האותיות המחיות את אותו נברא[לא]).

התכונות עדינות וצניעות שייכות במיוחד לאשה – שם התואר עדִין מופיע בתנ"ך רק בלשון נקבה, "עדינה", וכן הצניעות היא תכונה נשית מובהקת (כדברי חז"ל[לב] שהאשה נבראה מהצלע, המקום הצנוע שבאדם כדי שתהיה אשה צנועה[לג]). יחסית, הצניעות שייכת למדת הגבורה, יראה, שיש בה כח של כיסוי והגבלה, ואילו העדינות נובעת משפלות (דוד, ש"מעדן עצמו כתולעת", אומר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש"[לד]) אך יש בה גם ממד מובהק של חסד, אהבה – העדינות מעודדת הענקה לזולת מתוך אכפתיות, רגישות והקדמת הזולת לצרכי האדם עצמו (כלומר, עדינות היא היפוכה המוחלט של אנוכיות גסה).

אם חושבים על חינוך בנות, מה קודם למה – עדינות או צניעות? המחשבה הראשונה אצל אמהות ומחנכות רבות היא שקודם כל צריך להקפיד על הצניעות, אותה קל יותר 'למדוד' בלבוש וכיו"ב, ואילו העדינות היא תכונת נפש פנימית חמקמקה יותר, המיועדת ל'מתקדמות'. אבל האמת היא שכמו בראשי התבות, עדינות-צניעות, העדינות קודמת לצניעות – בת עדינה ממילא תהיה צנועה (וגם אם באופן חיצוני לבושה אינו צנוע לעת עתה, הרי זה מחוסר ידיעה והבנה, ואם יש בה עדינות ממילא תבוא גם הצניעות בע"ה, ולפעמים נערה תל-אביבית המתלבשת בלבוש שאינו צנוע – היות שלא זכתה לקבל חינוך יהודי – הינה עדינה יותר מאשר נערה 'דוסית' המקפידה על לבושה).

שני עצים

אם עץ הוא עדינות-צניעות, אזי עץ החיים ועץ הדעת הם שני סוגים של עדינות-צניעות:

עץ הדעת הוא שרש המודעות העצמית, ועץ החיים הוא למעלה מהמודעות העצמית, חיים טבעיים ועצמיים[לה]. כך בנוגע למדות-הלב, אהבה ויראה (עיקר המדות): בדרגת עץ הדעת, יש באהבה וביראה מודעות עצמית, "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא"[לו] ('אני אוהב', 'אני ירא'). ואילו בעץ החיים, האהבה והיראה הן ללא מודעות עצמית, 'מדות מכוסות' ולא 'מגולות'[לז] (אני בתוך האהבה, לא מודע לחוויית האהבה עצמה, כמו אדם הכולל זכר ונקבה ולא כמו לאחר החטא שאז נקראה חוה, שם לעצמה, מרגישה-חווה את עצמה נפרדת מהאיש).

ובנוגע לעדינות וצניעות: בעץ החיים, אלו תכונות נפש טבעיות ועצמיות. הצניעות של עץ החיים היא "צניעותא" (כמו "ספרא דצניעותא") השייכת לראש העליון של הכתר, "רישא דלא ידע ולא אתידע" (לא מודע לעצמו), למעלה מאותה "דרך צניעות" שהגיעה אחרי חטא עץ הדעת.

בעץ הדעת, צריך לעבוד על העדינות והצניעות – 'אני לא עדינה בטבעי, אבל אני משתדלת להיות עדינה; אני לא צנועה באופן טבעי, לא קל לי, אבל אני משתדלת להתנהג בצניעות'. חינוך לעדינות וצניעות שייך לממד הזה, שדורש עבודה ומאמץ. זהו לא דבר רע, כך צריך להיות: ככל שיש מודעות עצמית, כך גם תכונות הנפש העמוקות ביותר הן משהו ש'עובדים' עליו, עבודה מודעת לרכוש את המדות הטובות[לח], קנין שיש להתאמץ כדי לקנותו (כמו בדרך "הרגל נעשה טבע"[לט]). כך בנוגע לבושה (צניעות), כתוב שבהר סיני רכשו ישראל את מדת הבושה, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[מ], "זו בושה"[מא]. בטבע הראשון "ישראל עזין שבאומות"[מב], אך כאשר הבושה הורידה את כיסוי העזות הזו נחשפה הצניעות העצמית שהסתתרה מתחתיה.

בעומק, הידיעה שישנן עדינות וצניעות עצמיות, של עץ החיים, הופכת את המאמץ המודע לרכוש את המדות הללו לקל ומתיישב יותר – בסופו של דבר, זהו מאמץ לחזור ולחשוף את הטבע הפנימי של הנפש, לרכוש משהו שבעצם הוא טבעי, וממילא הוא לא מנוגד לטבענו והוא עתיד להצליח בע"ה. ובממד נוסף, הידיעה שעדינות וצניעות במובנן העמוק הן תכונה טבעית לגמרי, שצריכה להיות מוטבעת בנפש של בת ישראל, גורמת לבושה עמוקה יותר כשמרגישים עד כמה המודעות העצמית הנוכחית רחוקה מהתכונות הללו, בדומה ליראת-הבשת שחשים בעמידה מול צדיק[מג]. הבושה הזו בעצמה מעדנת את הנפש ומעוררת רצון להצניע-להעלים את עצמי[מד].

לאשה יש תכונה מיוחדת של דיבור, "תשעה קבין שיחה"[מה]. אם היא במדרגה של עץ הדעת, עליה להשקיע מאמץ מודע ומכוון שהדיבורים יהיו טובים ולא שליליים (כלשון הרע ורכילות וכו', ולא להרבות בדברים עם כל אחד, כמו חוה שעצם הדיבור שלה עם הנחש היה פגם-בדקות בצניעותה ומכאן שרש החטא). אך אם היא במדרגה של עץ החיים, אזי העדינות והצניעות ישתקפו, בדרך ממילא, בדיבורים שלה, ואין לה לחשוש יותר מדי מדיבור שלילי. אדרבה, מוסבר בחסידות[מו] שה"בינה יתרה"[מז] שניתנה באשה מתגלה בדיבור שלה, המגלה את הרבדים העמוקים ביותר מהעל-מודע, שהרי "נפש חיה" של האדם היא-היא "רוח ממללא"[מח].

בתוך הגן

בתיאור העצים בגן עדן נאמר "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". דווקא על עץ החיים כתוב שהוא נמצא "בתוך" הגן. בהמשך, האשה אומרת לנחש "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" – האשה לא מתייחסת כלל לעץ החיים, ובמקום זה היא אומרת שעץ הדעת נמצא בתוך הגן! אחד הפירושים הוא כדברי המהר"ל (על פי המדרש[מט]) "עץ החיים ועץ הדעת עיקר אחד להם, והעיקר של שניהם היה בתוך הגן, באמצע הגן"[נ]. ועדיין הדברים דורשים הסבר.

המלה "בתוך" מופיעה לראשונה במאמר של יום שני, "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם"[נא] ומתרגם אונקלוס "במציעות מיא". גם כאן מתרגם אונקלוס "ואילן חייא במציעות גינתא" וכן מפרש רש"י "באמצע הגן". אם כן, "בתוך" כאן פירושו באמצע (לעומת רוב המקומות בתנ"ך ש"בתוך" מתורגם "בגו" ולא "במציעות"[נב]"). אבל מהו האמצע? יש אמצע נמדד, גלוי, ויש אמצע נסתר, "בתוך" ובפנימיות. עץ הדעת – שרש המודעות העצמית – נמצא בתוך-באמצע הגלוי, לכן הוא מופיע לעיני האשה. אבל עץ החיים הוא "בתוך" בפנימיות, הוא נמצא בתוך כל נקודה בגן, אבל הוא אינו גלוי וידוע, לכן האשה לא מתייחסת אליו. ה"בתוך" של עץ הדעת מתייחס למקום, הוא 'מקומי', וה"בתוך" של עץ החיים הוא 'לא מקומי' (כמו תופעה לא מקומית בפיזיקה), נמצא בו זמנית בכל מקום[נג].

לפי הפירוש הזה, החשש של "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"[נד] הוא שמא האדם "ישלח ידו" לאשר לפניו בגן ובהיסח-הדעת (עליו נאמר "משיח בא בהיסח הדעת"[נה]) יגיע לנקודה הפנימית שלו, ל"עץ החיים בתוך הגן" – לעץ הדעת מגיעים בדעת ולעץ החיים מגיעים בהיסח הדעת[נו] (וממילא נדרש להרחיק את האדם מהגן כולו, ולא די לגדר את נקודת-המרכז של הגן בה גדל עץ החיים).

בתוך הלב

במלים אחרות, "בתוך" הוא הלב. עץ שייך ללב[נז], כאשר יש חיצוניות הלב ופנימיות הלב. עץ הדעת הוא חיצוניות הלב (בו יש שני חללים, משכן היצר טוב ומשכן היצר הרע, עץ הדעת טוב ורע)[נח]. עץ החיים הוא פנימיות הלב, רעותא דלבא, "בתוך" הלב ממש (כאשר על העבודה של חיצוניות הלב שייך הכלל הגדול "מח שליט על הלב"[נט] ואילו בפנימיות הלב נאמר "פנימיות הלב שליט על המח"[ס]). ברמז: עץ = ה פעמים לב – יש ה חסדים בדעת המתפשטים בלב, כנגד עץ החיים, ו-ה גבורות כנגד עץ הדעת, דווקא בגבורה-צמצום יש הרגשת עצמו (וגם "יש מי שאוהב" היינו גבורה שבחסד).

בכל דבר יש שלש מדרגות: ראש-תוך-סוף (והסימן בראשי התבות למפרע, סתר, "אתה סתר לי"[סא]). בגוף האדם, הראש הוא הראש, הלב הוא התוך, והסוף יכול להיות הרגליים (או הברית, "סיומא דגופא"[סב], או הפה-מלכות, "סיפא דכל דרגין", או הכבד כמו במח-לב-כבד[סג]). באופן פשוט, הראש הוא החשוב ומעלתו מעל כולם, אבל יש מעלה בלב שאין בראש. במבנה המשפחה: האבא הוא הראש (ראש בית, אותיות בראשית[סד]) והאמא היא הלב[סה] (כמבואר במפרשים[סו] שאדם-חוה-נחש הם מח-לב-כבד, וממילא אבא אדם הוא הראש ואמא-חוה היא הלב). הראש חשוב מאד, אבל הוא בפני עצמו, כמו אבא הנמצא בחדר הלימוד (או חדר העבודה) לא ממש נוכח ומעורב בבית. ואילו האמא נמצאת ממש 'בתוך' כל מקום בבית, היא הלב הפועם בבית (בין אם רואים זאת ובין אם לא).

שני מאמרי חז"ל המתייחסים ל"תוך" מהווים אבני יסוד בחסידות: א. על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" מובא בשם הזוהר "מאן דנפח מתוכיה נפח"[סז] (יסוד ספר התניא בהסבר הנפש האלקית). ב. על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[סח] מובא (בספר ראשית חכמה[סט] ועוד) בשם חז"ל "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד מישראל" (שני מאמרים אלו אינם נמצאים בידינו במקורם בדברי חז"ל ובזוהר, כאילו הם משרש עץ החיים, "בתוך" נסתר ונעלם). בשני מאמרים אלו, ה"תוך" הוא פנימי ונסתר: בריאת נשמת האדם לא היתה רק במאמרו-דיבורו של ה', כמו שאר הנבראים, אלא ב'נפיחה' של הבל פיו כביכול, נפיחה היוצאת "מתוכו", מהפנימיות שלו. וכן השראת השכינה בישראל: המשכן נמצא אמנם ב"תוך" הגלוי, באמצע המחנה, אבל השראת השכינה "בתוך כל אחד מישראל" היא בתוך הפנימי שבכל מקום, בכל אחד.