שו"ת חינוך

ו' תשרי פ"ז – כפ"ח

מפגש עם צוותי מוסדות החינוך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בסמוך לכינוסי תלמידי ותלמידות המוסדות הוקדש גם זמן לשו"ת של הצוותים החינוכיים בשאלות המונחות לפתחם (פרק א עם מוסדות הבנים ופרק ב עם מוסדות הבנות) – שו"ת שגם כלל התייחסות לכינוסים שקדמו לו. מטבע הדברים, יש כאן יותר שיחה קולחת – לעתים אפילו בנימה מבודחת – ופחות שיעור מובנה וקביעת מסמרות. עם זאת, יש כאן אוירה כללית משמעותית והרבה 'פנינים' שאפשר לדלות. בולטת במיוחד הדגשת העבודה הפנימית בחינוך ובלימוד – שהכל יהיה מתוך שמחה, טוּב טעם ודעת וחיזוק הבחירה החפשית – כאשר דווקא היא תחזק בסופו של דבר גם את המסגרת החיצונית. מפגש מרתק שמתאים לקריאה נינוחה וזורמת של ימי חול המועד.

א. מפגש צוותי מוסדות בנים:

צריך שמישהו ינהל את השאלות. אם אין שאלות אפשר גם להסתכל אחד על השני – זה מספיק....

טוּב טעם ורכישת ידיעות

שאלה: שאלה שמלווה אותנו הרבה היא – איך לעורר את הרצון? עומדים מול כתה, משתדלים לדעת ללמד, אבל השאלה איך לגרום לתלמידים שהם ירצו ללמוד?

כתוב שהרצון הוא החיצוניות של הכתר[ב], ובאמת צריך לעורר את הרצון. מעוררים את הרצון רק עם הפנימיות שלו, עם חפץ, שהוא התלבשות התענוג, פנימיות הכתר, בתוך הרצון[ג]. בלי טוּב טעם – "טוּב טעם ודעת למדני"[ד] (כמו בספר החדש שזה עתה יצא לאור, "טעם מצוה") – אתה לא מעורר את הרצון. כדי לעורר את הרצון צריך געשמאק, תענוג. לכן המושג געשמאק הוא משהו יסודי ביותר בחסידות[ה]. לדוגמה, אם תדבר יותר על הזרזיר[ו] – תעורר את הרצון. אני אומר כך רק בגלל שאותי זה מעורר – אני לומד מעצמי.

שאלה: הרבה פעמים נתקלים בתלמיד שלומד טוב, משתתף, מחדש – אבל בלי חשק להרחיב את הידע שלו, לרכוש מסכתות ולזכור את הלימוד. זה לא נובע מכך שלא רואים חשיבות בלימוד?

אתה כן זוכר? [לא.] גם אני לא...

השאלה אם לעודד השקעה כזו באופן מגמתי, או ללמוד כל יום מה שיוצא?

העיקר שיהיה "חדשים לבקרים רבה אמונתך"[ז], כל יום יעשה את שלו, ממשיכים הלאה. כמובן שאפשר גם לעודד, לעשות מבחנים, לתת פרסים למי שבקי בכך וכך דפי גמרא – אבל זהו דבר משני, לא עיקר החינוך. צריך שהדברים יהיו שמחים, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[ח], כאילו לא שמעתי מעולם – משהו חדש, משהו שמשמח אותי. ממילא, אם תתמיד בכך, גם תזכור. הרי התורה של רבי עקיבא – שהוא משה רבינו של התורה שבעל פה, עמוד התווך שלה[ט] – נקראת "זמר בכל יום, זמר בכל יום"[י] (זמר הוא ה-ז של שנת פז, כמו שדברנו בשיעור לבנים – תהא שנת פסוקי דזמרה). ככה צריך ללמוד תורה, ולבקש מה' להבין ולזכור. החידוש הוא ההברקה של החכמה ("ראשית הגילוי", יש מאין – "והחכמה מאין תמצא"), ההבנה היא בבינה והזכרון בדעת (זכר אותיות רכז, ריכוז הדעת), צריך לפי הסדר, חב"ד, הרי אנחנו חב"דניקים.

ודאי שגדולי ישראל אמרו שצריך לחזור על הלימוד, אבל החזרה היא לפי הכח של הדור בכלל, ויש ירידת הדורות, ושל הפרט, כמה שהוא מסוגל. צריך להמליץ באופן אישי. יש מי שאומר שצריך כל דבר ללמוד ארבע פעמים[יא], או עשר פעמים[יב]. פעם הרגילות היתה מאה פעמים[יג]. הכל לפי היכולת.

אז חזרה היא רק המלצה?

ודאי שלא לוקחים מקל... את "חשך שבטו שונא בנו"[יד] אנחנו מפרשים על מי שחושך-מונע מהבן את השבט שלו, החוש שלו. העיקר שהלימוד היום יהיה שמח, שהדברים יהיו "שמחים כנתינתם מסיני"[טו] – בסיני לא היה שום רקע קודם, היה משהו חדש. לימוד כזה נותן שמחה. "שמחים כנתינתם מסיני" ר"ת שכם – על ידי שמחת לימוד התורה, דבר יום ביומו, זוכים לעבוד את השי"ת "שכם אחד".

פנימיות וחיצוניות בחינוך

שאלה: נראה לי שחינוך הוא סוג של ריקוד בין פנימיות לחיצוניות. חייבים להתייחס גם לחיצוניות, כי התייחסות רק לפנימיות הרבה פעמים לא עושה פרי, אבל מהצד השני נורא ואיום להיות רק חיצוני. מהו האיזון הנכון ביניהן?

איך אתה מבין חיצוניות ופנימיות – מהי חיצוניות?

לדאוג להתנהגויות חיצוניות של הילד, למשל איך הוא לבוש, להיות עסוק במסגרת, משמעת וכד'.

בסדר, אלו כלים, דוגמאות לדברים שהם באמת חיצוניות. אפשר לאמץ את הכלל של הבעל שם טוב[טז] "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[יז]. כלומר, החיצוניות היא יותר ה"סור מרע", כללים וחוקים של התנהלות והתנהגות, והפנימיות היא "עשה טוב" – אור דוחה חשך. לכן צריך כמה שיותר להתחיל מה"עשה טוב", וממילא, לא שתוותר על ה"סור מרע", אבל שהוא יבוא מתוך ה"עשה טוב". ברור שהעיקר של התורה הוא ה"עשה טוב" (רמח מצות עשה[יח], כמנין אברהם, היהודי הראשון, ראש "שני אלפים תורה" כאשר "בתר רישא גופא אזיל").

צריך גם להוות דוגמה אישית. המחנך צריך להיות דוגמה למה שהוא מחנך – שגם אצלך העיקר יהיה ה"עשה טוב". בנוסף, כמו במשפחה, על המחונך-הילד, להרגיש בלב שלו שאתה אוהב אותו – זהו היסוד של ה"עשה טוב" – שאתה כמו אבא שלו. אם אתה אוהב אותו – "שמע בני מוסר אביך"[יט], "אביך" לשון אהבה – אז הוא גם ישמע, יקבל את המוסר שלך, אם הוא משוכנע שאתה אוהב אותו וכל מה שאתה אומר הוא לטובתו. אבל גם זה, גם המוסר, הוא מסגרת. צריך להתחיל, כמו שאמרנו קודם, מכך שירגיש את הפנימיות, שהיא הגעשמאק. כל ה"סור מרע" הוא כדי שהרע לא יפריע לעונג[כ]. מה שאני רוצה הוא רק שיהיה לך טוב, שיהיה לך "טוב טעם"[כא], ואם אתה מתנהג לא כדבעי זה מפריע. אז זה כאילו בדרך אגב.

אז אני עסוק בפנימיות שלו או שלי?

צריך שיהיה לו טוּב טעם, לא טוב טעם שלי – צריך להשכיל מה עושה לו טוב. גם בלימוד, איזה ווארט, כמו הדוגמה של הזרזיר – להבין אם הוא עושה לו שמח או לא. צריך לחפש דברים שיש לך חוש שיעשו את התלמיד שמח, לפי המוחין שלו – לא לפי המוחין שלך.

אולי הוא יותר מתחבר לפיל...

מצוין. בתשפ"ז הפיל קודם לזרזיר.

קשה לו לקום בבקר, לפיל.

"אשכים ואשנה"[כב], 'אשכים ואשתנה'. צריך לחנך אותו לאהוב את ברכת "המפיל" לפני השינה – שהפיל יפול על המטה ויקום רענן, פלאי פלאים, "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך [באפלת לילה] ה' אור לי [בבקר]"!

אוכלוסית תלמידים מגוונת

שאלה: מה עושים כשיש פער מאד גדול בתוך הכתה? אני מרגיש שיש לי זרזירים, שמבינים מהר וזוכרים, כאלה שתופסים מעט ובערך, ופילים 'כבדים', שבסוף השיעור לא יודעים מה היה נושא השיעור. אני מנסה להעביר את הכל בצורה מאוד חווייתית, ועדיין, יש ילדים שאני לא תמיד מצליח לגעת בהם – זה נורא קשה, מתסכל.

'פִיל' באנגלית היינו להרגיש, ובהברה פולנית פירושו גם מלא. אכן, בטבע הפיל הוא חיה מלאת רגש, משמחה בזמן שמחה לאבל בזמן אבל על איבוד חבר מהעדר. עיקר שמחת הפיל הוא מחיי חברה רגועים במרחבים.

מבחינה פיזית, מה ההבדל בין הזרזיר לפיל? הזרזיר הוא רזה. למה קוראים לו זרזיר מתנים? כי יש לו מעין חגורה במתניו, שמרזה, מצמצמת, והצמצום נותן לו את המהירות שלו. הפיל הוא שמן, הוא 'פול'[כג]. יש ילדים שהם באמת פילים (ילדי פלא) ויש ילדים זרזירים (גם לשון זרים). [מה עושים? לא אותו זן...] זו שנת פ"ז, צריך לחבר אותם. [איך? יש עצה? כלאיים...] העצה היא ללמד הרבה את פסוקי דזמרה ופרק שירה, להקדיש את השנה הזו לפרק שירה – יש פה משימה. [זה ישפיע גם על שיעור הגמרא?] זה ישפיע על הכל. כל דף גמרא הוא שירה אחרת, של חיה אחרת. [כשמלמדים פרק שירה צריך להכנס לפרטי החיות, שיעור טבע, או שלא לזה הכוונה?] בדיוק כמו שכתוב בהולך בתום. אתה קורא? [לפעמים, צריך להתחזק בכך.] תתחזק!

שאלה: יש שאלה מרכזית שעולה שוב ושוב – מהם גבולות הגזרה שלנו מבחינת תלמידים? מצד אחד, אני מנסה לעודד את הגישה שאנחנו שליחים ורוצים להגיע לכמה שיותר תלמידים. מצד שני, המלמדים מציבים מולי הרבה פעמים מראה, שבסוף יש ילדים שמזיקים, מכניסים תכנית לא טובים ופוגעים באחרים. איך מתמודדים עם הפער הזה?

קודם כל, זה בדיוק כמו משפחה. במשפחה ברוכה, יש הרבה ילדים, כל ילד הוא אופי אחר. בכתה הפער יכול להיות יותר מוקצן, אבל גם במשפחה יכול להיות ילד אחד כך וילד שני טבע הפוך, אבל אבא ואמא אוהבים את כל הילדים ומעניקים לכל אחד מה שהוא צריך לפי האופי שלו, על פי הבנתם. ככה צריך, זו השגחה פרטית, ה' יתברך נתן לנו במשפחה ברוך ה' הרבה ילדים, כל אחד עם הכיוון שלו, וצריך לנסות – וכמובן לבקש מה' – שיתן לי את התבונה להתייחס נכון לכל אחד לפי מה שהוא צריך.

אפשר גם למצוא מכנה משותף בין שנים, משהו שכן מחבר בין השניים השונים ולתת להם משימה או מבצע שמתאים לשניהם. יש כלל גדול בחסידות שאחדות בין הקצוות היא רק על ידי פעולה משותפת. כתוב[כד] שאורות לא מתחברים, רק כלים מתחברים. כלים הם מבצע, פעילות, כמו מצוה מעשית. צריך למצוא 'מבצעים' או פעולות שיחברו את הקצוות. לכן כל כך חשוב המבצע.

אחדד את הדברים, יש שאלה את מי נכון להכניס למשפחה. אחרי שהילד במשפחה – ודאי שאבא ואמא צריכים לאהוב אותו. במוסד יש גם שאלה – את מי אני רוצה להכניס למשפחה. מהם הגבולות?

דברנו על הנושא הרבה פעמים. הכלל הוא, מתוך רחמנות, להכניס כמה שיותר. אבל אם חושבים ומרגישים שמישהו מסוים ממש יכול להזיק לכללות הכתה, צריך לחשוב איזו מסגרת מתאימה לו ולהמליץ. לא לזרוק אותו לרחוב, להמליץ לו על מסגרת שיותר מתאימה לו. אם בהשגחה פרטית הוא הגיע לפתחנו כנראה שה' רוצה שנקח אחריות עליו (במדה מסוימת), שנעזור לו להגיע למקום הטוב עבורו. ובדרך צחות – "איזהו חכם המכיר את מקומו" של אותו ילד שלא מתאים לכאן!

לימוד אמונה ופנימיות

שאלה: כשלומדים חסידות עם תלמידים, לפעמים מזכירים גם ענינים של קבלה, או יסודות באמונה – האם יש גבול עד איפה להכנס עם התלמידים? אולי יש דברים שפחות מתאימים לגיל צעיר?

יסודות החסידות אמורים להיות גירסא דינקותא. כמו שראשית החינוך היא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[כה], כך חכמה-בינה-דעת כו', ובפרט התרגום החסידי של מונחים אלה לשפת הנפש – בטול-שמחה-יחוד כו' – וכל מונחי היסוד של החסידות, כמו הכנעה-הבדלה-המתקה, צריכים להיות גירסא דינקותא אצל חניך חסידי, שפת האם שלו (וכשהוא קצת יגדל וידבר עם ילד חדש שנכנס לכתה על הכנעה-הבדלה-המתקה ופתאום יתפוס שאותו ילד לא מבין מה הוא סח, נורא ירחם עליו...). אם הוא עדיין לא יודע ומבין לגמרי מה שהוא אומר – לא נורא, זה בסדר, הוא ילמד. כמו כל המילים – ילד לומד מילים, ואחר כך לאט לאט הוא קולט מה אומרת המלה הזו, מה המשמעות.

אני מלמד ילדים בכתה ד', גיל עשר, ולפעמים אנחנו נכנסים לשאלות יסוד באמונה שאני תוהה אם זה נכון. אולי לא כדאי לגרד איפה שאין פצע...

כתוב "בן עשר למשנה"[כו] – אפשר לפרש גם על הספר משנת חסידים, אחד המקורות שהחסידות סומכת עליהם. לא צריך לפחד מחסידות... זהו המשל של אדמו"ר האמצעי[כז], שמאש בורחים, אבל כאן מביאים את האש ונוגעים בפנים ורואים שהיא לא שורפת, רק עושה נעים, זו אש נעימה. אבל בכלל, כמו שאמרתי, המושגים הללו הם יסוד אצל הילד, יסוד בנפש של הילד. לגבי שאלות עמוקות באמונה, צריך לצייר איך אדמו"ר הזקן היה עונה לבנו הקטן, אדמו"ר האמצעי, או אדמו"ר הצמח-צדק לנכדו הרש"ב. כמובן שאין לעורר ספקות באמונה שלא עלו על דעת הילד כלל ח"ו (שמשום כך, גם ביחס למבוגרים יש כאלה שנמנעים מללמוד מורה נבוכים, שכשמו כן הוא, הוא נכתב רק עבור 'נבוכים', לא עבור 'תמימים').

וכשעוברים מלשון של חסידות לענינים קבליים יותר?

גם דברים 'קבליים' צריך ללמוד איך לומר בשפה של ילד. למשל עתיק ואריך, אדמו"ר הזקן רצה שכאשר שני חסידים נפגשים ברחוב השיחה שלהם תהיה על עתיק ואריך[כח], אז צריך להסביר אותם במלים עונג ורצון – משהו שכל אחד יכול לקלוט. לא צריך את הסטיגמה שהמושגים האלה הם מיסטיקה – זו לא מיסטיקה, זו ריאליה, דברים פשוטים. הכל פשוט, רק תאמר אותו במילים הנכונות. וכפי שהוזכר לעיל, מנסים מאז לתת את המילה הטובה-נכונה בשביל כל ספירה – בטול, שמחה, יחוד, אהבה, יראה, רחמים וכו'. צריך לדעת מה הן אהבה, יראה ורחמים עוד לפני שמתחילים להתעמק באיזה סוגיא בנגלה – שידעו שיש כזה דבר שנקרא אהבה ויראה וכו'.

התוועדות וניגונים

שאלה: איך מחזקים את הקשר בין המוסדות לרב, שכל תלמיד שנכנס יבין שהוא במוסד של הרב?

המשמעות היא שהתלמיד יבין שאתה הצינור, זה הכל. לפחות פעם בשנה הוא בא לקבל לעקאח ולשמוע על פילים וזרזירים... [לא מספיק, רוצים עוד.] צריך להביא את התלמידים, אפילו הקטנים, לאירועים – כמו י"ט כסלו, שמחת בית השואבה, לנסות להביא כמה שיותר, שישתתפו, שיהיו חלק מהשמחה, חלק מהמשפחה[כט]. אפילו כאן, כשיש פה מנין, כמו שהיה בראש השנה – מי 'עשה' את המנין? הילדים, הם שרו וכו'. זה עושה את כל ההתלהבות, כל השמחה, אחדות כל המשפחה.

הדבר הכי חשוב, שגם מחבר מאד, הוא הניגונים. צריך הרבה ניגוני חב"ד, וגם יכולים להיות ניגונים שלנו, ניגונים טובים, שמחים – אם הילד ישן תשיר לו "תתעורר תתעורר" [נגנו.] כמו שצריך ללמוד הרבה חסידות, צריך הרבה ניגונים – לא יודע אם יש בכל מוסד שיעור שבועי בנגינה, גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. זהו ממש הדם של החינוך. גם שילמדו את הניגונים העמוקים של חב"ד וגם את הניגונים השמחים. היה כדאי שבכל מוסד תהיה גם תזמורת של המוסד, הרכב מוזיקלי. זה גם דבר שמאד מחזק. אם יש ילד עם חוש מוזיקלי צריך לעודד אותו לפתח את החוש.

עד כאן. שיהיה הכל שמח. העיקר להתחבר בינינו לבין עצמנו, בראיה, שכל אחד ואחד יהיה עד ראיה לאחדות ה', המשתקפת באחדות המשפחה[ל].

ב. מפגש צוותי מוסדות בנות:

אתכפיא בכיף

שאלה: מצד אחד, הרבי מאד כיוון לעשות "דירה בתחתונים", שעבודת ה' תגיע עד למטה. מצד שני יש אצל חלק מהבנות הרבה דיבור של המתקה – הן רוצות להיות מחוברות לעולם ולא להיות במלחמה איתו. מבחינתנו, זו גישה שעלולה לגרום לטשטוש גבולות ולהכניס דברים שאנחנו לא רוצות שיהיו בתיכון, גם אם לא מדובר בדברים אסורים הלכתית באופן מובהק, אבל הצד השני של המטבע הוא שהויתור על דברים כאלה גורם לחלק מהבנות תחושה של מלחמה, שהן 'מוחקות' את עצמן.

לכתחילה הכל צריך לנבוע מבחירה חפשית. כלומר, שהבת צריכה לדעת שהדברים האלה לא עוזרים לה, לא עוזרים לחברה, ולכן שהיא בעצמה תבחר בטוב – "ראה נתתי לפניך" את זה ואת זה, את התורה הקדושה ואת כל הפיתויים של העולם הזה מסביב, "ובחרת בחיים"[לא]. צריך לדבר על הכח של הבחירה[לב], כאשר מכירים את שתי האפשרויות – יש פה זה ויש פה זה, והנה יש לך כח לבחור, לבחור בטוב וככה להשפיע גם על החברה שלך לבחור בטוב.

אלה לא תמיד דברים שברור לבת באופן מובהק שהם לא קדושה.

זה תלוי בך, בחינוך. [גם לנו לא ברור...]

לבת, אפילו יותר מבן, יש תודעה של קבלת עול[לג]. מהי קבלת עול? יש שני פירושים בחסידות, או שהפשט שמתוך קבלת עול אני מתגבר ועושה אתכפיא, כמאמר חז"ל[לד] שאין לומר "אי אפשי", שאני לא רוצה את הדבר האסור, אלא שאפשי, אני רוצה, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי שאסור. זה נקרא קבלת עול – שאני מקבל את הגזרה בדרך של אתכפיא דוקא (אתכפיא לכתחילה, היינו בחירה רצונית לעשות אתכפיא). אבל יש קבלת עול יותר פנימית, שגם מבוארת בחסידות[לה], שהיא בכלל לא עול – שיש לי 'חוש' לעשות דברים שאני לא חייב להבין אותם, כמו "נעשה ונשמע"[לו]. הקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא לא אתכפיא, אלא פשוט הטבע היהודי, שיש לי כיף לעשות אפילו דברים שאני לא מבין אותם (וכאן גם הבחירה טבעית ולא מורגשת ככח כופה).

את הסוג הזה של קבלת עול צריך להסביר ולהחדיר בבנות, כי לבת, יותר מבן, יש חוש בקבלת עול. לא צריך להבין הכל. אדרבא, יודעים שהעולם הוא פלא – גם העולם הגשמי – ואני לא יכול להבין כל מה שקורה. צריך להאמין, ומתוך אמונה אני עושה דברים שאני לא מבין אותם. אחר כך אני כן אזכה לקבל טפת הבנה (בפרט אצל בנות, ש"בינה יתרה נתנה להן), ולכך קוראים "נעשה ונשמע". קודם כל, חוש שזה כיף לעשות דבר שאני לא מבין אותו. התודעה הזו, שגם נקראת קבלת עול, יכולה לפתור הרבה בעיות. שוב, לא חייבים להבין – אדרבא, הכי טוב לא להבין, אלא להרגיש שהדבר שאני עושה מגיע ממקור שמעל לטעם ודעת בעצם, מעצמות אין סוף ב"ה.

כתוב שהתפלה כל יום היא מלחמה, "שעת צלותא שעת קרבא"[לז]. אבל אפילו מלחמה יכולה להיות – כמו שהרבי אומר – בדרכי נעם, מתוך טוב טעם (במובן של עונג נפשי, לא במובן של שכל). העיקר הוא לתת הרבה חיוב – האור דוחה את החשך. זהו עיקר העיקרים. אם יש הרבה חיובי, הוא גם מטפח ומפתח את החוש הזה שלא חייבים להבין הכל. זהו עיקר העיקרים – שיהיה כיף להיות ביעלת חן, עם כל החסידישקייט שמקבלים שם.

עוד בענין הזה – האם נכון לשדר לבנות שכמה שפחות ללכת עם האופנה זה יותר חסידי?

ודאי. לא הבנתי מה הבעיה.

אם הדבר אופנתי, אבל כן מסתדר עם ההלכה...

יש הרבה הכשרים לדברים שהם מותרות ממש או סתם תאוות. החינוך הוא לשלול דברים כאלה – אבל גם בכיף, בדרכי נעם. לשלול – לא צריך, הדבר מיותר, הוא נותן יניקה לחיצונים[לח] (כפתגם החסידים הראשונים של אדמו"ר הזקן, המובא בלוח "היום יום" – "מה שאסור אסור ומה שמותר לא צריך!"). הביטוי לדבר מיותר הוא "סרח העודף"[לט], כמו שאם הבגד ארוך מדי נכשלים ונופלים.

הכל מתחיל מנגינה, כמו שדברנו הרבה פעמים. אם יש לבת 'חוש' שהנגינה הטובה, שהיא עושה טוב לנשמה, היא ניגונים חסידיים – ולא מה ששומעים ברדיו, בתקשורת – בטוח שהיא תגדל להיות בת חסידית.

הוצאת אנרגיות והתוועדויות

שאלה: נתקלים הרבה, בעיקר בטיולים ובמפגשים עם זרים, בהתנהגויות תוקפניות בצידוק של 'קנאות קדושה'. מה היחס הנכון לכך?

אלו סתם אנרגיות שצריך להוציא בפעילות חיובית – דבר בריא. האם יש חדר ספורט בבית הספר? צריך להוציא שם את כל האנרגיות... [ויש אמירה שלנו על הטענות האידיאולוגיות?] האמירה שלנו היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"[מ].

כל עשרת ימי תשובה הם בשביל "בת השובבה"[מא]. אנחנו, עם ישראל, הבת השובבה. כל גדולי ישראל – גם הבנים וגם הבנות – היו ילדים שובבים. העיקר בעשרת ימי תשובה הוא בין אדם לחברו[מב]. שהאנרגיות לא יבואו לידי ביטוי בפגיעה בזולת – זה מצריך חינוך, רק לא לפגוע במישהו אחר. הסברנו לאחרונה[מג] שכל עשרת ימי תשובה הם "דרך ארץ קדמה לתורה"[מד] – את התורה מקבלים ביום כיפור, תורה של בעלי תשובה, וכדי לקבל אותה צריך לעשות תשובה על עניינים של דרך ארץ, פשוט.

כמובן, על כל הנושאים האלה צריך הרבה להתוועד עם הבנות, חוץ מהלימודים. גם בנים וגם בנות – כולם זקוקים להתוועדויות של המחנכים, כל כתה עם המחנך שלה, או עם המשפיע של המוסד החינוכי. האופי של ההתוועדות הוא שכל הזמן חוזרים על אותם דברים, רק שאם אפשר טוב לחדש, לתת עוד זוית, שיהיה מענין, שלא יהיה משעמם לשמוע אותו דבר מליון פעמים. המשפיע הטוב יכול לחזור על אותם דברים מליון פעמים בלי שהם ישעממו – זהו התפקיד שלו.

זו גם הדרך לגעת בבנות שנמשכות אחרי האופנה. זהו נושא להתוועדות. צריך לדבר דוגרי, פתוח – למה זה מענין אותי? מה יש בזה? לפתוח את הנושא, לדבר אל לב הבנות.

שאלה: אני מחנכת של כתה ט'. יש הרבה בנות שנכנסו עם הרבה רצון וחיות, אבל בפועל קשה להן לשבת ללמוד.

לכן צריך גם חדר ספורט וגם טיולים – לא חייבים כל הזמן לשבת...

שאלה: הרב אמר שעיקר התיקון הוא דרך ארץ. שמעתי פעם שבחב"ד לא מבקשים סליחה, מה הטעם?

סומכים על כך שאם מדובר בחבר חסיד, הוא מוחל לחבר מעצמו. אבל אני חייב לחזור בתשובה, להתבונן, לעשות חשבון נפש אם פגעתי במישהו. אם אפשר לבקש מחילה – זה לא אסור[מה] (ואם הנפגע הוא לא חסיד המוחל מעצמו אזי מעיקר הדין עלי לבקש מחילה)... אבל העיקר שהפגיעה לא תחזור עוד פעם, באמת להתחרט שפגעתי ומכאן ולהבא להיות מענטש, להיות בן אדם טוב (הרי עיקר מצות התשובה מן התורה הוא קבלה לעתיד, לא לשוב לכסלה). לכך קוראים דרך ארץ. זהו ודאי נושא הכי פשוט שאפשר גם להחדיר לבנות, אפילו מגיל הרך – שלא פוגעים בזולת (גם משום "מה דסני לך לחברך לא תעביד", ואפילו במקום שאני מצטדק לומר שאני לא הייתי נפגע בכך, לא היה אכפת לי כלל – אין יצר הרע גדול מזה!). שיבינו מה בכלל נקרא פגיעה, שתהיה רגישות לפגיעה, וממילא קבלה לא לפגוע.

תפקידי המורה, סמכות ועבודה עם הורים

שאלה: מה היחס בין ההגבהה של הבנות החסידיות וההתנהגות הרצויה, לתשומת הלב לכל אחת ואחת, גם לחלשות, כמו שמשה רבינו דואג לשה הנדח. אחד קצת מצרני לשני – חיזוק החלשות לוקח המון אנרגיות, ואז לפעמים הצד החזק מרגיש ש'שוה' להיות לא בסדר. מאידך, אם מזניחים את החלשות – הן נופלות מהר. מה היחס?

צריך צוות כפול... [למנות חלק מהצוות על הענינים האלו וחלק מהצוות על אלו?] כן.

שאלה: ביחס למה שהרב דבר בכינוס לתלמידות על "זכור כי עפר אנחנו" וסמכוּת – איך מורה מחזיקה את נשיאת ההפכים של שפלות וסמכות? פעם אמרו אצלנו ששפלות קודמת לסמכות, אבל בפועל ראינו שאם לא באים עם סמכות כפשוטו נוצרות המון בעיות של חוסר דרך ארץ.

הסברנו עכשיו שהכרה בצורך בסמכות באה מתוך השפלות. גם בבית, אמרנו שהאמא מאשרת שהאבא הוא הסמכות – רק היא יכולה לעשות זאת, והדבר מתוך השפלות שלה. זה היה הווארט. חז"ל אומרים[מו] שבכיבוד אב ואם – כיבוד אב קודם, כי האמא מכבדת את האבא. הכל מכחה ובזכותה, זו השפלות שלה.

שאלה: מה עושים אם בנות מגיעות עם שדר מסוים מהבית אבל אצלנו מחנכים אחרת? איך מסתדרים עם כיבוד הורים?

צריך לקיים הרבה מפגשים עם ההורים. ודאי שאצל כל תלמידה או תלמיד שמתקבלים למוסד צריך הכרות ודבור עם ההורים – להסביר מה האופי של המוסד.

יש הרבה הורים שזהו הרצון הפנימי שלהם, אבל בפועל הם עדיין לא נוהגים ככה.

הכל בדרכי נעם. צריך להסביר להורים שחשוב שהם יתנו את הגיבוי לאופי של המוסד. [נכון לדרוש מהאמהות להגיע בלבוש יותר מכבד? יש בעלי תשובה על כל הסקאלה, מתלבטים מאד – מחד, לתת לכולם תחושה ששייכים, ומצד שני לשמור.] הכל אפשר להשפיע בדרכי נעם. אפשר להעיר ולהשפיע לטובה.

להשקיע בזהב – לכתחילה אריבער

שאלה: בשם המדריכות של התיכון – יש לנו ארבע בוגרות, שלש מהשנה הקודמת ועוד אחת מהשנה שלפני – הן מבקשות לדעת על מה ללכת השנה.

צריך ללכת על הנושא של פז, שדברנו עליו כעת עם הילדים, ובעזרת ה' יהיו עוד שיעורים עליו. שתהיה שנה של זהב. אמרנו – יותר לגברים, אבל גם לנשים – שהשנה היא שנה מיוחדת בה צריך להשקיע בזהב. גם האשה וגם המוסד צריכים להשקיע בזהב. נִתן דוגמה, כל המודרנה בכלכלה היא שטרות של כסף שהערך שלהם יורד ויורד – עד שהם כבר לא שווים שום דבר. כל מי שיש לו דעת יודע שהדבר היחיד שיציב, וערכו גם עולה, הוא הזהב. כך גם התורה ביחס לאופנות החולפות. את כל הדברים שעכשיו מתמוטטים צריך לעזוב – ורק להשקיע בזהב, "כמעלת הזהב על הכסף"[מז].

אפילו שכבר נגמרה השנה הקודמת, אנחנו עדיין באוירה – צריך להתבונן – "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"[מח]. כל הסממנים הלא טובים הם היניקה מהשנה שעברה, שעליה אומרים "תכלה שנה וקללותיה". צריך "תחל שנה וברכותיה" – להאמין ביכולת לחדש, להתחיל משהו אחר. מה פירוש "קללותיה"? הקוּלוֹת שלה. כל הדברים האופנתיים – שלא אסורים לפי ההלכה – הם קוּלוֹת (לשון קולא). מאחלים שכל הקולות של השנה הקודמת יגמרו, וכעת צריכות להיות ברכות (שדורשים בחסידות מלשון רכות, הכל בדרך של רכוּת, המדה המיוחדת של הבת).

ברכות הן על דרך לכתחילה, "לכתחילה אריבער". כל המגמה לקבל את המודרנה היא מתוך ראש שאומר שאם אי אפשר מלמעלה חייבים להתכופף, אבל זהו בדיוק ההפך מהשקפת חב"ד, שלא צריך להכנע, להרגיש שאני חייב להתכופף, אלא "לכתחילה אריבער", לכתחילה ללכת מלמעלה[מט]. "לכתחילה אריבער" הוא "תחל שנה וברכותיה". זו בעצם הנהגה של אורות דתהו. יש פה הרבה נשים שיש להן הרבה אורות דתהו, רק צריך שהם יהיו בכלים דתיקון, ובעצם כל אחת אצלנו חייבת להיות כזו... אז אפשר לדלג מלמעלה ו"תחל שנה וברכותיה".

שאלה: על מה כדאי לתת דגש בשליחות של הבנות? מבצע נש"ק, שפרה ופועה, להיות מדריכות?

הרבי אומר שצריך זמן מטעם המוסד שמוקדש לשליחות. [מתוך כל התחומים, מה הכי חשוב בגילאים האלה, נגיד ו-ז והלאה, התיכון. איזה מבצעים?] אני סומך על שיקול הדעת שלך, את יודעת מה הכי מתאים.

שאלה: איך אנחנו יודעים שאנחנו בכיוון הנכון? פעם הרב אמר שהסימן הוא בית ספר שמח – ב"ה יש שמחה. אבל איך יודעים שאנחנו על הנקודה?

האילן נבחן בפירות שלו. אם רואים שיש פירות טובים, מתוקים, זה הסימן שאנחנו בכיוון הנכון – כן ירבו פירות מתוקים. שכולנו נזכה להרבה נחת מכל התלמידים והתלמידות. זה הסימן המובהק. וגם הכמות, יש הווארט ש"כמות עושה איכות". זו גם ברכה – ברכה בכלל היא לברך בהתרבות, והברכה העיקרית – שיהיו הרבה-הרבה תלמידים ותלמידות, מתוקים מדבש, יקרים מזהב ומפז, כל ילד יהיה א גאלדענע קינד, ילד זהב. כך צריך לחנך אותו, שיהיה חינוך זהב. [צריכים גם ברכה שיהיה הרבה צוות.] אם יש הרבה זהב, כפשוטו, יש הרבה צוות. עיקר הברכה הוא שיהיה הרבה זהב, בגשמיות וברוחניות.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה, שנה פוריה ורק נחת וטוב מכולם.