"מלוך – על העולם כֻלו"

יום ב' דראש השנה תשפ"ז – כפ"ח

"אבינו מלכנו" – אבא לישראל ומלך לכל העולם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ביום השני של ראש השנה זכו המתפללים במנין בבית הרב לדברי התעוררות לפני התקיעות והמשך להם אחרי "תשליך" – התבוננות מתוך דברי הרב המגיד ממעזריטש על כך שעבודת ההמלכה לא שייכת בעצם לעם ישראל, בניו של ה', אלא היא נעשית על ידינו מתוך האחריות להמלכת ה' על העולם כולו (פרק א). מתוך התבוננות זו מתבארות כמה נקודות חשובות ביחס למלכות בעם ישראל (פרק ב). הדברים היו המשך יסודי לשני שיעורים חשובים לאחרונה, על 'רפורמה קדושה' ועל 'אנרכיה מתוקנת', כשהם בעצם מחברים יחד את שני השיעורים – עם ישראל איננו זקוק ואיננו מותאם למלכות, יש לו טבע של אנרכיה וזהו בסופו של דבר היעוד המשיחי, אך ה'רפורמה' של הדור האחרון היא הכרה שתכלית עם ישראל היא להיטיב לעולם כולו, ולכן הוא 'מתנדב' לקבל את מלכות ה' ולהעביר את תודעה המלוכה לעולם כולו. השיעור, שנוגע בעיקר לראש השנה, שייך כמובן לכל עשרת ימי תשובה – ימי בנין המלכות והמלכת "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" – והוא חותם (בפרק ג) בהתבוננות מיוחדת על היחס בין שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים, סדר של "עול מלכות", "עול דרך ארץ" ו"עול תורה".

א. אב לישראל ומלך לעמים

משל הרב המגיד

נאמר דברי התעוררות לפני התקיעות:

במזמור שאומרים שבע פעמים לפני תקיעות כתוב "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל"[ב]. בהתחלה ה' נקרא "אלהים", אחר כך "מלכנו" ואז "מלך כל הארץ אלהים"[ג] – צריך להבין את זה. את הפסוקים האלה מסביר המגיד ממעזריטש[ד]:

מי כמוך אב הרחמים זוכר ליצוריו ברחמים (תפלת שמו"ע לעשי"ת).

הוא משמיט כאן את המלה 'לחיים'.

אפשר לבאר על פי משל, למלך שגזר על כל עבדיו שיעשו איזה דבר ולא יטו עצמן ימין ושמאל מהם, רק לעשות כחוקות המלך וכמצותיו, והנה הדבר הזה היה תיקון לכל המדינה, גם בלא זה היא צורך גדול להמלך, כי במה שהם עושין רצון המלך, ניכר גדולתו ומלכותו על בני מלכותו, ועשה לזה יום המוגבל שיעברו לפניו כבני מרון ליסר מי שלא עשה רצונו ולתן שכר טוב להמקיימים, והנה מנימוס המלכות שיעמוד במקום המשפט מליצי טוב, גם משטינים כנהוג.

והנה המלך הזה כדי לזרזם נפשייהו דבני המדינה שיעשו רצונו, גזר גם כן על בנו היחיד שגם הוא יעשה כפי התנהגות ההם, וממנו ילמדו וכן יעשו, וגם עליו יעבור כוס התרעלה אם יעבור על רצונו, ובאמת כל זה היה רק לפנים, כי הוא בן יחידו והגם אם יחטא לפניו המו מעיו עליו ויש לו אהבה גדולה.

בשביל השויון, שלא תהיה אפליה, המלך מחייב גם את הבן שלו באותם דברים – אבל החיוב הוא רק כלפי חוץ, ובודאי שהמלך לא מתכוון להעניש חלילה את בנו יחידו (וכמו שקראנו בהפטרה היום, ואומרים בפסוקי זכרונות, "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם הוי'"[ה]).

והנה המסטינים ההם הבינו שבאמת יצא הדבר מאת המלך גם על בנו, וגם הוא ענש יענש אם יעבור רצונו, והנה ביום המשפט באו משטינים ההם וקטרגו גם על בנו, כראות המלך כל זה, עשה בחכמתו הגדולה, לא חרה אפו עליהם על עשותם הדבר הזה כי כן צוה להם, רק התחיל לספר לפניהם כל המקרות אשר קרה אותו, איך גדול צערן היו עד אשר גדלו ונשאו מנעוריו עד היום, והאיך אהבתו עזה עליו הוא בנו יחידו הנחמד אשר הוא כבבת עינו, והמשטינים כשמעם זה והבינו שאין רצון המלך שישטינו עליו, ולא היה רצון המלך מתחלה [שיענש] כשיעבור על דת, רק רצה שיתפשט מלכותו ואימתו על בני המדינה ולא על בנו אשר תמיד מתעורר הרחמים עליו כרחם אב על בנים. והנה, כשרצון המלך הוא כך, ובלא זה המשטינים אינם נוטלין שכר מאת המלך, רק לעשות רצון המלך, דהיינו שישטינו כנ"ל, וכשרואין שרצון המלך שלא ישטינו עליו רק אדרבה המליצי טוב ימליצו בעדו, והנה הם בעצמם התחילו להמליץ בעדו, כיון שרואין שכן רצון המלך ועיקר מגמתם הוא גם כן לעשות רצון המלך, ממילא מה איכפת ליה, ונמתק הגבורות לחסדים.

המשטינים רק ממלאים את תפקידם – משלמים להם כדי להשטין וכך הם עושים, לפי רצון המלך. לכן גם המלך לא מקפיד עליהם על ההשטנה, אלא הוא פועל בישוב הדעת ופשוט מספר להם זכרונות על תולדות הבן – על צער גידולו ועל האהבה העזה אליו – והם מבינים מה רצון המלך ומשנים כיוון. בסופו של דבר, הם עובדים בתשלום ופועלים לפי מה שהם מבינים את רצון המלך – וכשהם מבינים שהמלך רוצה רק טוב לבנו הם ממליצים עליו טוב (וכך הגבורות הופכות לחסידים, המשטינים עצמם הופכים למליצי טוב – "ומלאך רע עונה אמן"[ו]).

ובזה יובן על דרך (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, ועל דרך הגמרא (ב"ב טז.) שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, נמצא הם עושים רצון המלך.

כעת המגיד מתחיל להעביר את המשל לנמשל – הבן היחיד הוא ישראל, וגם על המשטינים למעלה ולמטה (שטן ופנינה) נאמר שהם מתכוונים לשם שמים, ממלאים את תפקידם כרצון המלך, ואם המלך ירצה הם יהפכו לטוב.

וזה שאנו אומרים פסוקי זכרונות אחר מלכויות, דהיינו אחר סיפור דברים מאהבתו הגדולה עלינו, והיינו (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך, וכדומה, שזה (תפלת זכרונות) אתה זוכר מעשי עולם, דהיינו שעיקר הבריאה היה בשבילנו, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה לו, ד) בראשית בשביל ישראל כו', ואינו מתנהג עמנו בבחינת מלך.

ברכת מלכויות היא גזרת המלך על כולם בשוה, אך ברכת זכרונות שאחריה היא אותם זכרונות שמספר המלך למשטינים על בנו, כדי לספר להם על אהבתו כלפיו, וכך לרמוז להם שהוא מצפה שרק ימליצו טוב עבורו. לכן עיקר הזכרונות הוא שבח ומעלת "בני בכֹרי ישראל". הוא מדגיש דווקא את תפלת זכרונות[ז], בהתאם לכך שראש השנה כולו נקרא "יום הזכרון"[ח].

וזהו מי כמוך אב הרחמים, דהיינו שזוכר יצוריו, דהיינו ישראל שהם עיקר היצירה וראשית המחשבה, כי בחינת מלך אין צריך להזכירה הנ"ל.

בשביל המלכת ה' לא צריך להזכיר את מעלת ישראל, וב"מי כמוך אב הרחמים" מזכירים את ה' רק כאבא ולא כמלך – התכלית כאן היא לא ההמלכה, ששייכת לכל העולם, אלא דווקא היחס המיוחד של האבא לבן היחיד, עם ישראל. ממילא, אנו בטוחים בראש השנה שאנו זכאים בדין[ט], שהרי אנו בנים (ו"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים"[י]).

לאור כל זאת הוא חוזר להסביר את הפסוקים בפרק שאומרים שבע פעמים לפני התקיעות:

ועל פי זה יובן הפסוקים (תהלים מז, ז-ט) זמרו לאלהים זמרו כו', זמרו מלשון (ישעיה כה, ה) לזמר עריצים, פירוש הכריתו כח הגבורות, דהיינו שתכריתו הכח אלהים, גם זמרו למלכנו זמרו, כי הבנין שלה מהגבורות, רק מלך אלהים על גוים, ויטו הגבורות עליהם.

הוא מפרש בצורה פלאית ש"זמרו אלהים זמרו" היינו הכרתת הדינים, משם אלקים, ו"זמרו למלכנו זמרו" היינו בטול המלכות מעלינו ("מלכנו") – וכשמתבטלים הדינים מתבטלת המלכות, שהרי "בנין המלכות מן הגבורות"[יא], ונשאר רק "כי מלך כל הארץ אלהים" ו"מלך אלהים על גוים", המלכות והדינים הם על כל הארץ, על גוים, ולא על ישראל.

המגיד לא מפרש כאן את ה"זמרו" הנוסף בפסוק השני – "זמרו משכיל". אפשר לפרש ש"משכיל" הוא כמו 'משכיל' בחסידות, וכדי לומר את כל מה שהמגיד אומר (והמשמעות שלו, כמו שמיד נסביר), צריך להיות 'משכיל' (וכן מפורש בתרגום שה"זמרו משכיל" צריך להיות "בשכלא טבא" והאבן עזרא והרד"ק פרש שה"זמרו" פונה לכל משכיל – כשהרד"ק מדגיש "כל משכיל ומשכיל, בין בישראל בין באומות העולם, זמרו לאל" – והמלבי"ם הדגיש ש"זמרו משכיל" היינו יעוד עתידי, "שאז ישכילו כולם מלכות ה' וגדולתו"[יב]).

אנרכיזם יהודי ומלכות על הגוים

הנקודה העיקרית של דבריו היא שכל ענין המלכות בראש השנה בכלל לא שייך ליהודים מצד עצמם, בניו יחידיו של ה'. זה כמובן מתקשר טוב מאד למה שדברנו לאחרונה[יג] – ונדפס בגליון נפלאות של ראש השנה – שיהודים בטבעם הם 'אנרכיסטים', ושאחרי כל הנסיונות של המלכות, בסופו של דבר השאיפה היא לחזור לאנרכיה מתוקנת (בה רק הקב"ה הוא מלך עלינו, כאשר בכל יהודי מתקיים הנאמר בנשיא-מלך ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו"[יד], באופן של "עבד מלך – מלך"[טו] ועוד יותר מזה, בהיות היחסים של המלך עם בנו שונים לגמרי מהמלכות הרגילה, כמובן).

בכל זאת, אנחנו לא מוותרים על מושג ההמלכה בראש השנה. הרי המלך רוצה שהמלכות תעבור לכולם דרך הבן שלו – שיורש העצר ימליך את המלך על כולם. באמת, בכל מקרה המלכות עוברת לכל העולם דרך ישראל, אבל היא יכולה לעבור באופן של 'דרך מעבר' או של 'דרך התלבשות'[טז]. כאשר המלכות עוברת דרך ישראל רק בדרך מעבר, ולא בדרך התלבשות, התוצאה יכולה להיות שכל מיני גוים יכירו בכך שה' הוא מלך, אבל באופן שצריכים לדון אם התפיסה שלהם מהולה באביזרייהו דעבודה זרה או לא[יז] (ועל דרך דברי הרמב"ם[יח] על הדתות הגדולות – שעל אף שהן שקר ואף יש בהן עבודה זרה – שבאו בהשגחה פרטית לסלול דרך למשיח). כדי שמלכות ה' תתקבל אצל הגוים בצורה נכונה, מתוך הכרה שהמלך הוא אלקי ישראל – כמו שהוא מופיע בעם ישראל ובתורה – צריכים שהמלכות תעבור אליהם בדרך התלבשות, כשעם ישראל מקבל על עצמו את המלכות בפנימיות, לטובת העולם כולו. עם זאת, ודאי שהדינים של המלכות לא שייכים לעם ישראל מצד עצמם כנ"ל אלא רק לגוים – כי הנהגת מלכות כזו היא טובתם ותיקונם האמתיים. כלומר, כל ענין ההמלכה של ה' הוא בעצם חלק מהמהפכה הרביעית[יט] – ההפצה שלנו לכל אומות העולם.

פרק מז – לאומות העולם

באמת, כשמתבוננים בתוכנו של כל פרק מז – אותו חוזרים שבע פעמים לפני התקיעות – רואים שכולו מדבר על ה' כמלך דווקא על הגוים:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר. כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.

"כל העמים תקעו כף" (כמו חסידי ברסלב שמוחאים כפים ב"המלך הקדוש"...) רומז לכך שתקיעת שופר (הנתון בכפו של התוקע[כ]) היא 'תקיעת כף' לקבל את ה' כמלך יחיד[כא]. כל תקיעה היא תקיעת הדעת[כב] – התקיעה הראשונה בכל סדר היא הקריאה לכל באי עולם, כל העמים, לתקיעת הדעת במדרגת דעת תחתון, השייכת להם (בעוד התקיעה בסוף כל סדר היינו תקיעת הדעת במדרגת דעת עליון, השייכת לנשמות ישראל, אך לעתיד לבוא תאיר לכולם).

כִּי הוי' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.

רמז לקיום היעוד "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[כג] ("הוי' אחד" לישראל "ושמו אחד" בהתפשטות שמו-מלכותו לכל באי עולם, אלא שאור ישראל יאיר גם להם, כנ"ל)[כד].

יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

המלכות של ה' כמלך יחיד תגיע לעמים דווקא כאשר "ידבר עמים תחתינו", תפקיד מלך ישראל, מלך המשיח.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה. עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה הוי' בְּקוֹל שׁוֹפָר.

שני הפסוקים הללו מדברים במעלת עם ישראל, ש"נחלתנו"[כה] היא "גאון יעקב אשר אהב סלה", ללא אזכור של מלך עלינו, כאשר עבורנו "עלה אלהים בתרועה", שם הדין, שרש המלכות, עולה ומסתלק בתרועה שלנו (ברעות בינינו לבין אלקינו), ו"הוי'", שם הרחמים ("כרחם אב על בנים [ולא על עבדים]"[כו]), נמשך לנו "בקול שופר"[כז] ("קול" היינו המשכה ל"בני בכֹרי ישראל" ו"שופר", הרומז ל"שופריה דיעקב"[כח], קורא "שפרו מעשיכם"[כט] בעבודה בכח עצמו, ששלמותה דווקא ב"אינו מצווה ועושה").

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

הכל כפירוש המגיד שלמדנו[ל].

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

תכלית המזמור היא "נדיבי עמים", גרי הצדק, הנמשכים מכחו של אברהם אבינו שהוא "תחלה לגרים"[לא], הדמות העיקרית של המשיח בתנ"ך[לב] (בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[לג] דווקא)[לד].

"הוי' אלהי ישראל מלך"

את הנקודה הזו רואים הכי טוב בנוסח של ברכת "מלכויות", שהוא בעצם הנוסח של הברכה האמצעית בכל תפלות ראש השנה:

אלהינו ואלהי אבותינו, מלוך על העולם כלו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו הוי' אלהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.

מתחילים בבקשות מ"אלהינו ואלהי אבותינו" שימלוך "על העולם כולו", "על כל הארץ" ו"על כל יושבי תבל ארצך" – המלכות היא לא על ישראל דווקא, אלא על כל העולם. אחר כך יש עוד שלשה ביטויים שמתייחסים לכל הנבראים – "כל פעול... כל יצור... כל אשר נשמה באפו" (והם מכוונים כנגד שלשת העולמות בי"ע[לה], כנודע[לו]). והכי בולט הסיום – שכולם יאמרו "הוי' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". לא כתוב כאן "הוי' מלך ישראל"[לז] אלא "הוי' אלהי ישראל", בשביל ישראל ה' הוא האלקים שלנו, וצריך שכל אשר נשמה באפו ידע שהוא "מלך" עבורו, "ומלכותו בכל משלה" (על דרך האמור ב"שמע ישראל", חותם פסוקי מלכויות – "הוי' אלהינו", של ישראל, הוא "הוי' אחד" בכל העולם, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לח], אלופו של עולם מלך על ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם[לט]). ידוע[מ] ש"הוי' אלהי ישראל" בגימטריא תריג (וגם משה רבינו), ואם מוסיפים "מלך" הביטוי עולה 703, המשולש של יחידה (37), בגימטריא "ישמח משה", משה-משיח, העליה של משה להיות משיח[מא], שמגלה את מלכות ה' על כל העולם. גם בחותם הברכה אומרים "ברוך אתה הוי' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" – המלכות היא על כל הארץ והקדושה המיוחדת היא על ישראל ביום הזכרון (בו ה' זוכר את עם ישראל כבנו יחידו ומכריז עליו "בני בכֹרי ישראל", כנ"ל).

בכל זאת, נשים לב שבין שני החלקים המצוטטים כן נאמר "כי אתה מלכנו אמת". כמו שאמרנו, אנחנו לא מבטלים את ההמלכה של ה' עלינו – אבל הכל מתוך מגמה להמליך את ה' על כל העולם[מב], להבין שההמלכה עלינו היא כדי שיורש העצר יוכל להמליך את אביו באופן הכי טוב על כל העולם. כשאומרים שה' הוא "מלכנו" מתכוונים גם לכך שה' נמלך בנו בבריאת העולם – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[מג] ("ועמך כֻלם צדיקים"[מד]). אנחנו מכירים בכך שאנחנו יעצנו לה' לברוא את העולם, עליו הוא צריך למלוך, ויש לנו אחריות גדולה – נעבעך-נעבעך, צריך לעשות משהו בענין... ממילא, אנחנו גם אומרים לה' שהוא "מלכנו" – אתה מלך העולם רק בזכותנו, אנחנו נתנו לך את העצה...

"אין לנו מלך"

לאור זאת אפשר להסביר עוד משהו, קצת בדרך צחות:

תמיד היה לי קצת קשה לשיר את "אבינו מלכנו", כי שרים קודם כל "אבינו מלכנו אין לנו מלך", ורק אחר כך ממשיכים "אין לנו מלך אלא אתה". איך אפשר לשיר "אין לנו מלך"[מה]?! אבל לפי דברי המגיד כאן באמת "אין לנו מלך" – המלכות אצלנו היא רק "לפנים", בשביל לזרז את כל בני העולם לקבל את מלכות ה', כאשר מצד עצמנו "אין לנו מלך". לכן פונים לה' "אבינו מלכנו" – העיקר הוא "אבינו" (כמודגש בנוסח "אבינו מלכנו אבינו אתה"), וה"מלכנו" טפל, רק לטובת שאר בני העולם.

אנחנו אומרים "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". ר' פרץ מוצ'קין, משפיע חב"די חשוב, היה נוהג להתוועד ולהסביר שה' הוא גם "אבינו" וגם "מלכנו", ואנחנו מבקשים שלא ינהג עמנו בריחוק והתנשאות כמלך ("אין לנו מלך"), אלא בקירוב הדעת, כאבא שאפשר לפנות אליו פשוט "אתה" ("אלא אתה", "כי אתה אבינו"[מו]), והוא מוחל על כל העוונות וכו'[מז]. שני התוארים, "מלך" ו"אתה", עולים יחד מלכות[מח]. אצל ישראל "אבינו מלכנו" – המלכות היא בחינת 'אתה' לנוכח, מלך שאני פונה אליו 'אתה', כדבר איש אל רעהו ואוהבו (ולא 'אתם', 'כבוד הוד מלכותו' וכיו"ב).

כך אפשר להסביר גם את מאמר בני ישראל "רצוננו לראות את מלכנו"[מט] – רצוננו לראות שמלכנו הוא בעצם אבינו. אב הוא גם לשון אבה, במובן של רצון – האב רוצה בבנו והבן רוצה באביו, "מלכותו ברצון קבלו עליהם"[נ], ברצון להדבק באבא ולראות שבגדי המלכות שהוא לובש לא נועדו עבור הבן, אלא כדי לעבור דרכו לאחרים, לטובת נתיניו (העם הרחוק מצד עצמו ממהות המלך, עם לשון עוממות[נא]). דווקא כשהבן מסתכל ורואה את המלך-האבא 'בגובה העינים' – כבא מולו, והוא רואה אותו ורוצה בו – הוא מכתיר אותו למלך עבור כל בני העולם (כנודע מרבי אייזיק מהומיל[נב] שהאות כ – "אין כ אלא לכתר"[נג] – רומזת לצורת כתר נטוי על הצד, כמתגלה ממול ולא מעל, ודוק).

ב. המלכות המתוקנת בישראל

מלכות דוד (לעומת שאול)

מה שאמרנו כעת מסביר הרבה דברים. אפשר להבין מכאן למה ה' מאס במלכות שאול ובחר במלכות דוד. מלכות שאול היתה מיועדת לעם ישראל בלבד, בעקבות הבקשה של העם ל"מלך ככל הגוים"[נד]. על הבקשה הזו, למלך על ישראל – בניגוד למצב בו אין על ישראל מלך חוץ מה' – אמר ה' לשמואל שהעם מאס בו[נה]. שאול 'האמין' לבקשה הזו, וראה את תפקידו להיות מלך על עם ישראל – והרי עם ישראל באמת איננו זקוק למלך. הדבר מתבטא גם בכך ששאול 'סופר' את העם לגריעותא, כשהוא מצדיק שעבר על רצון ה' בשל טענות העם[נו].

לעומתו, דוד המלך מקבל את המלכות מתוך מחשבה על בית המקדש[נז], שתכליתו להיות "בית תפלה לכל העמים"[נח]. דוד לרגע לא חושב שהמטרה של המלכות היא למלוך על עם ישראל, והוא נוהג בשפלות גמורה עם העם – "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"[נט]. הוא מבין שבעצם המלכות מיועדת בשביל להביא את מלכות ה' לכל העולם. העיקר אצלו הוא מלחמות ה'[ס] שמטרתן לכבוש את כל העולם לה'.

אפשר להבין מכאן בצורה עמוקה גם איך יתכן שדוד, עם הסיפור של חטא בת שבע (וחטאים נוספים), הוא מלך ישראל הנצחי. דוד הוא הדמות הכי אהובה – לא רק בעם ישראל, אלא גם אצל הגוים – כי הוא דמות של מלך גבור, שגם חוטא, מלך שמתאים למנטליות של אומות העולם, שבאמת עבורם מיועדת המלכות של דוד (לעומת זאת, שאול – שתפס עצמו כמלך ישראל – עובר מהמלכות בעקבות חטא אחד[סא], ודוק).

[גם בהתאם למשל של המגיד, רואים ששאול המלך רוצה להעניש עונש מות את בנו יהונתן שעבר על החרם שלו לכל העם[סב] ולעומתו דוד מזהיר מאד שלא לפגוע בבנו אבשלום שמרד במלכות[סג] (וכך נהג גם לגבי אדוניה[סד], וגם לגבי אמנון כשפגע בתמר[סה])] כן, אמרנו שמסביר הרבה דברים.

קלקול שלמה

דוד מעביר את הכיבושים שלו לשלמה בנו, שמלך על כל העולם[סו], ושלמה הוא הבונה את המקדש, מוציא מן הכח אל הפועל את כל חשקו של דוד אביו. החסרון של שלמה הוא שהוא נשא אלף נשים נכריות ו"נשיו הטו את לבבו"[סז] – הן הטו את לבבו לטשטש את ההבדל בין ישראל לעמים בענין המלכות. שלמה היה צריך להבין שעיקר המלכות שלו היא בשביל להשפיע על כל העולם – כמו מלכת שבא שבאה לראות את חכמתו והתפעלה מאד ממנה[סח] (אך במקום להעביר לה את המסר הנכון, שתקבל על עצמה ועל עמה את מלכות ה' אלקי ישראל, הוא נתן לה את כל חפצה[סט], והיא התעברה ממנו[ע], פנתה ערף לחזור למולדתה ודתה, וילדה ממנו את נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש שבנה שלמה[עא]). הוא צריך לדעת שהעיקר אצלו איננו המשפט בעם ישראל (כבקשתו מה' "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה"[עב]) – זו לא התכלית. רק אם מפרשים שהכוונה ל"משפט רחמי"[עג], על בנו יחידו של המלך צריך תמיד להמשיך רחמים.

הטית הלב של שלמה גרמה לכך שהוא מכביד את עולו על העם[עד], הוא חושב שהוא המלך של עם ישראל וצריך לשלוט בהם ביד קשה – בכפיה (אתכפיא) של "מלך בכפה"[עה] (אכן, באמת האתכפיא היא רק בשביל הגוים, בעוד בשביל ישראל המלך צריך "אתהפכא" באמת – להשגיח על עמו ישראל שהכל יהיה אצלם הכי טוב בגשמיות ורוחניות, לאהפכא חשוכא דילהון לנהורא, וד"ל).

דוד המלך הוא לא 'אנא-אמלוך'ניק בכלל, הוא בשפלות גמורה עם העם (כנ"ל), אבל לשלמה בנו כבר כן יש "אנא אמלוך"[עו]. לכן ה' לוקח ממנו את המלכות על עם ישראל – ה' מעדיף שממלכת ישראל תהיה לבד, עם כל העבודה זרה שלה, על פני המחשבה שעם ישראל באמת צריך מלך (המולך בכפה-בכפיה, כנ"ל)!

מלחמות רשות

עוד נקודה שמובנת מכאן היא מה שאמרנו לאחרונה[עז] שרוב המלחמות של המלך הן מלחמות הרשות. המלחמות כדי להגן על עם ישראל הן פחות הענין של המלך – שה' ישמור על העם שלו, האבא שומר על בנו יחידו – ובאמת די לשם כך שיקום שופט בכל עת צרה ויושיע את העם (כמפורש בספר שופטים[עח]). הנקודה של המלך היא להלחם מלחמות רשות, שהתכלית שלהן היא להרחיב את גבולות הקדושה – להביא את המלכות של ה' לכל העולם (זו תכלית בריאת העולם, לשמה מותר למלך גם לסכן חיי חיילי ישראל, צבאות ה', אך כאשר זוכים באמת – ונלחמים מתוך הכוונה הנ"ל – מובטח לנו שיתקיים בנו "לא נפקד ממנו איש"[עט]). כך, שאול המלך מתחיל את ההצלחה שלו כמלך במלחמה להציל את תושבי יבש גלעד מבני עמון[פ], בעוד דוד המלך נלחם מהתחלה במלחמות סביב הארץ ועיקר מלחמותיו הוא כיבושים חדשים בחו"ל (כיבוש סוריא, שיש אפילו בקורת על כך שהוא נעשה לפני כיבוש כל הארץ, "סמוך לפלטרין שלך לא הורשת"[פא]), כנ"ל. תכלית המלחמות היא שמשיח ישלוט על כל העולם – בשביל למסור את המלוכה על הכל לה'[פב], "בלתי להוי' לבדו"[פג].

עם דברי המוסר וההתעוררות הללו נלך לתקיעות – ונמליך את ה' על כל העולם!

ג. מראש השנה ליום כיפור

עול מלכות, עול דרך ארץ ועול תורה

כתוב בפרקי אבות – שלמדנו כל הקיץ, עד ראש השנה – "כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עוֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עוֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ"[פד]. לא צריך לקרוא את זה כעונש – שמי שפורק ממנו עול תורה מענישים אותו בעול מלכות ועול דרך ארץ – אלא כתיקון. זהו התיקון שלו – או "עול תורה" או "עול מלכות ועול דרך ארץ", אפשר לבחור. יותר מזה, כתוב "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"[פה], אלא תורה וגמילות חסדים[פו]. ידוע[פז] הרמז היפה שתורה בגימטריא גמילות חסדים. אותו מספר, שהוא הגימטריא של שניהם, שוה גם "רצוא ושוב"[פח], כאשר באופן יחסי התורה היא "רצוא", לימוד תורה ה' שקדמה לעולם[פט], וגמילות חסדים היא "שוב", לעשות טוב לעם ישראל ובעצם לעולם כולו. באופן דומה, צריכים גם "עול תורה" (ב"רצוא" שמעביר מהאדם עול מלכות ועול דרך ארץ) וגם "עול מלכות ועול דרך ארץ" (ב"שוב" לעולם, שזקוק לשתיהן).

"עול תורה" שייך בפרט ליום כיפור, "'יום חתונתו' זה מתן תורה"[צ] של הלוחות האחרונים (היינו תורה של בעלי תשובה, בהם מתקיים "כפלים לתושיה"[צא]). מתי אפשר לקבל עול תורה? ביום כיפור, כשאי אפשר לאכול, יש זמן ללמוד תורה (גם עם כל חמש תפלות היום)... בראש השנה כמעט אין זמן ללמוד[צב], ואז הזמן של "עול מלכות ועול דרך ארץ". על שני ימי ראש השנה ועל יום כיפור דורשים[צג] את הפסוק "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו"[צד] – רק ביום השלישי מגיעים ל"ונחיה לפניו", לעולם ועד, "כי הם חיינו"[צה] של התורה, אבל גם לפני כן צריך "יחיינו מיומים", צריך חיות גם בעבודות של ראש השנה.

היום הראשון של ראש השנה הוא יום של "עול מלכות". לפי כל מה שהסברנו, "עול מלכות" היינו שיש עלינו את העול (אנו עולים בקדש לקבל כח) להמליך את ה' על כל העולם – לא רק עול שה' יהיה מלך שלי, אלא עול של העבודה שלי להמליך את ה' על העולם כולו. כתוב ש-עולם אותיות עם-לו, "אין מלך בלא עם"[צו] וכל העולם צריך להיות עם לה', אבל יש בעולם גם אותיות עול – צריך לקבל עול (עול מלכות). כמו שאמרנו[צז], הבעל שם טוב הדגיש שה' ברא את העולם בשביל ישראל, אבל אנחנו צריכים לדעת שישראל הם בשביל העולם[צח] – האחריות שלנו היא להמליך את ה' על כל העולם, לטובת העולם. איך אני יודע שזו העבודה של היום הראשון של ראש השנה? זהו היום של בריאת אדם הראשון, שהפעולה הראשונה שלו היתה להמליך את ה' על כל העולם, לומר לכולם "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו"[צט]. כך הוא עשה במודעות טבעית יהודית, מיד כשנברא, לפני החטא[ק] (מה שהסברנו[קא] כתקופה הראשונה של האנושות כולה).

ביום הראשון, בו עסוקים בהמלכה של הקב"ה, ויש מתח ופחד עד שאפילו אין זמן לעשות תשובה כדבעי (בדרך פרט, מתוך חשבון נפש מה בדיוק עלי לתקן). רק ביום השני – יום של "דינא רפיא"[קב] – אפשר לעשות תשובה (היום השני של ראש השנה הוא שבת של מעשה בראשית, היום בו עשה אדם הראשון תשובה על חטאו[קג]). ומהי התשובה? "עול דרך ארץ", להיות יותר מענטש. יש כמה פירושים ב"דרך ארץ"[קד], אבל הפירוש הפשוט והעיקרי הוא להיות בן אדם – להתחשב באחרים, להזהר שלא לפגוע ברגשות של אחרים במעשים שלי ובמיוחד בדבורים שלי (שהרי "מלכות פה"[קה], ואלו ימים של בנין המלכות). בעומק, זו היא תשובתו של אדם הראשון – תיקון הטבע הראשון של האדם, שיבין כיצד 'להיות בן אדם', בעבודת "בין אדם לחברו" (עבודה שמתחילה ביום השני של ראש השנה וממשיכה, "מחיל אל חיל"[קו], עד ערב יום הכפורים – בו על כל אחד לפייס את חברו, שהרי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר[קז] – והיינו עיקר בנין פרצוף רחל בעשי"ת, וד"ל)[קח].

סדר העבודה

"עול מלכות ועול דרך ארץ" הם הקדמה הכרחית ל"עול תורה" – ההקדמה לכל עבודה היא קבלת עול מלכות שמים[קט], ו"דרך ארץ קדמה לתורה"[קי] (ביטוי שאנחנו מאד אוהבים – "דרך ארץ קדמה לתורה" בגימטריא אשה, כאשר מחשבים את האות אלף כאלף, 1000 (שלפי חשבון זה אשה עולה 1305), שעולה "אשה כי תזריע וילדה זכר"[קיא] (כלומר ש"כי תזריע וילדה זכר" עולה 999, שכבת זרע, כנודע[קיב])[קיג]. אותו "זכר" (בחינת זכרונות של יום הזכרון) רומז למשיח[קיד]. שוב, יש כאן סדר של שלשת הימים לכתחילה – "יחיינו מיומים [עול מלכות ועול דרך ארץ בשני ימי ראש השנה] ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו [עול תורה ביום כיפור]"[קטו], עד שיום כיפור עצמו גם נקרא "ראש השנה"[קטז].

הסדר הוא חש-מל-מל (הכנעה-הבדלה-המתקה): "עול מלכות" הוא הכנעה לפני ה'. "עול דרך ארץ", תיקון המדות, הוא כאן "מל" מלשון ברית מילה – להסיר את ערלת הלב ולתקן את המדות. "עול תורה" הוא ההמתקה, "מל" מלשון דבור. ביום כיפור אנחנו מדברים הרבה – מתוודים כל היום. כמו שהסברנו פעם[קיז], הוידוי נועד להביא לודאות – "הודאי שמו כן תהלתו"[קיח] (ודוי עולה הודאי). ביום כפור יש מלחמה בעמלק, מנצחים את הספק ומגיעים לודאות, "הודאי" בגימטריא הוי' ("שם שלם", אחרי שנמחה זרעו של עמלק[קיט]). הוידוי מבטא את ההכנעה והשפלות שלנו, כאשר דווקא על ידי הכנעה ושפלות מגיעים לעמידה פנים אל פנים עם ה' – כמו שראינו[קכ] בעוד תורה של הרב המגיד[קכא] – ועמידה פנים אל פנים היא תורה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• המלך מצוה על בנו לקבל את מלכותו בשביל השויון והזירוז של העם – אך לא מתכוון להענישו.
• בפסוקי זכרונות מזכיר המלך את אהבתו לבנו וכך גורם למשטינים להפוך למליצי טוב.
• גם אם בן המלך שכח את זהותו – כשהלך להמליך את המלך במרחקים – בקול השופר הוא מזכיר מיהו וחוזר אל המלך.
• יהודים הם אנרכיסטים והם מקבלים עול מלכות לטובת שאר העולם.
• המלכות עוברת מישראל לשאר העולם – בדרך מעבר (שעלולה לגרום לקבלת מלכות מעוותת) או בדרך התלבשות (בה מתקבל באופן פנימי ש"הוי' אלהי ישראל מלך").
• המלכת ה' היא חלק מהמהפכה הרביעית.
• בפרק מז בתהלים (שאומרים לפני התקיעות) ובנוסח תפלת ר"ה מודגש שהמלכת ה' היא על כל העולם (ולא במיוחד על עם ישראל).
• כל ברכה (כח אברהם אבינו) צריכה שם (כנגד ישראל) ומלכות (כנגד האומות).
• ה' הוא "מלכנו" – הוא נמלך בנו על בריאת העולם, ויש לנו אחריות לתוצאות העצה שלנו.
• "אבינו מלכנו, אין לנו 'מלך'" – איננו זקוקים למלך – "אלא 'אתה'", אבינו שאנו פונים אליו ישירות.
• "רצוננו לראות את מלכנו" – לראות אותו כאבינו, שהוא רוצה בנו ואנו רוצים בו.
• שאול טעה לחשוב שישראל זקוקים ל"מלך ככל הגוים", ולכן פסקה מלכותו. דוד הבין שתכלית המלכות היא עבור העמים, בבנין "בית תפלה לכל העמים", ונהג בשפלות עם ישראל, ולכן זוכה למלכות נצחית.
• דוד – עם גבורתו וגם עם נפילותיו – הוא דמות המלך המתאימה והחביבה לאומות העולם.
• נשיו של שלמה היטו את לבבו לטשטוש ההבחנה בין ישראל לעמים – וכשהכביד את המלכות על ישראל הפסיד את המלכות (תוך העדפת מלכות ישראל עם כל העבודה הזרה שבה!).
• המלך המתוקן לוחם בעיקר מלחמות רשות – להרחיב את גבול הקדושה.
• ביום א' דר"ה מקבלים "עול מלכות" – עול המלכת ה' על כל העולם; ביום ב' דר"ה "עול דרך ארץ" – תשובה 'להיות מענטש' (תיקון בין אדם לחברו); ביום כפור מקבלים "עול תורה" – עמידה מול ה' פנים בפנים בלימוד תורתו.
• עול מלכות-עול דרך ארץ-עול תורה הם סדר של חש-מל-מל – "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו".