ד חשון – ארבע שיטות בדין זריזין מקדימין

לדעת המאירי אין זריזין מקדימין חיוב גמור אלא מעין מדת חסידות (שייך לחסד לאברהם) שראוי לאחוז בדרכי אבות.

ויש לדרוש: עצם מהות-גדר האב הוא להוליד תולדות - מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות (תחלת נזיקין, הרוצה להיות חסיד יעסוק בנזיקין). ונאמר בבקר זרע את זרעך, אותו בבקר של וישכם אברהם בבקר, שממנו לומדים זריזין מקדימין למצות.

הנה, מצות פרו ורבו קודמת לכל שאר מצות התורה, והיא נקראת מצוה רבה, וממילא בקיומה שי להזדרז ביותר.

ומה עוד, לימוד דין זריזין מקדימים הו בנוגע למצות ברית מילה (של אברהם, שנאמר בו וישכם אברהם בבקר כנ"ל).

ברית מילה, המצוה השניה בתורה, לאחר פרו ורבו, היא לשם קיום מצות פרו ורבו בקדושה (מכריתת ברית בין האדם, האיש היהודי, לה' לכריתת ברית בין האיש לאשה להוליד על פי תורה לשון יורה כחץ ואותיות ותהר, כנודע).

יחוד-זיווג אבא ואמא (להוליד בקדושה וטהרה) הוא ענין זריזות במתינות (יורה כחץ כברק המבריק בזריזות, והריון של תשעה חדשה במתינות, וכן בקצב העצמי של האיש והאשה בזיווגם יחד - מהירות האור לעומת מהירות הקול, שהיא מתונה מאד ביחס למהירות האור, על מנת לתפוס ולקלוט את האור כי לגונזו ברחם האם).

ומוסיף המאירי, וכשיעשנה יחישנה ויעשנה זריזות, היינו כמבואר לעיל שצ"ל זריזות לא בענין ההשכמה-הקדמה אלא גם בזמן אמת של קיום המצוה בפועל (בחיות, באבר-חי).

ויש שהסבירו בטעמו, מה שלא מתיחס לכלל זריזין מקדימין כחיוב גמור דאורייתא, או דרבנן (כמו שנראה שיש סוברים כך) הוא משום שאין למדים מקודם מתן תורה (והלימוד שלו הוא מוישכם אברהם בבקר, לא מושמרתם את המצות - המאירי הוא חסד, הן).

גם כתבו שהפסוק וישכם אברהם בבקר לא נאמר כציווי מאת ה', רק סיפור של מדה טובה שהיתה בו.

וביחס למצות ברית מילה כותב המאירי שיש להזדרז כדי שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על בנו - מזכיר את לימוד זריזין כו' מוישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו, של עקדת יצחק (ויש להוסיף שאין רוצה לומר ח"ו שיראה כמתאכזר על בנו כדי לקיים את מצות בוראו, אלא כמרחם, היפך האכזריות, על בנו ברחמים עצומים שאינם נתפסים בשכל כלל, וכנ"ל, וד"ל).

אך כל זה הידור מצוה כנ"ל.

אך בשו"ת רד"ך ובספר החיים למהרש"ק (בהסתמכם על רש"י בגמרא דחגיגה) כתבו שזריזין מקדימים הוא חיוב גמור מדאורייתא, ומי שאינו מזדרז לקיים מצוה עובר על איסור תורה ונחשב כאילו מבטל את המצוה!

ובשבות יעקב כתב שהוא מדין הש"ס ויש לו סמך דאורייתא (וישכם אברהם).

ובטורי אבן כתב שזריזין כו' הוא חיוב דרבנן.

נמצא שיש כאן ארבע דעות ביחס לדין זריזין:

א. חיוב מדאורייתא.

ב. דין הש"ס עם סמך דאורייתא.

ג. חיוב מדרבנן.

ד. מדה טובה לאחוז בדרכי אבות.

ויש לכוונן כנגד י-ה-ו-ה:

אורייתא (מצוה-חיוב דאורייתא) מחכמה נפקת.

ואל תטש תורת אמך היינו דין הש"ס עם סמך דאורייתא.

דרבנן היינו סוד תולדות דאו"א, יה הנסתרות להוי' אלהינו.

מדה טובה במלכות שכולה דרך ארץ שקדמה לתורה, ובסוד חסדי דוד הנאמנים, מדת חסידות.

ובפנימיות, יש לומר שישנם ארבעה סוגים ('דינין') בזריזות.

יש חיוב זריזות שבלעדה יש משום ביזוי בחפצא של המצוה, שהמצוה לא מתקיימת כתיקנה, שאינה מתקיימת באופן של לכתחילה אלא בדיעבד (כגון בלולב שאם לא יטול בהשכמה הערבות עלולות להתיבש או כיוצא בזה).

יש חיוב זריזות שבלעדה יש משום ביזוי מצד הגברא המקיים את המצוה, שמראה את עצמו כמתרשל בקיום רצונו יתברך וכמקיים מצוה כמצות אנשים מלומדה, ללא כוונה לשמה כלל.

יש חיוב זריזות שבלעדה מקיים המצוה (הגברא) אינו מראה את עצמו כמתרשל ואדיש כנ"ל אלא שהמצוה לא עומדת בראש סדר העדיפויות שלו, ויש לו עוד דברים (טובים) לעשות לפני קיום מצוה הבאה לידו.

ויש זריזות שכולה רק חיובי (לא מניעה של חסרון), גילוי אהבה ורצון ושמחה כנ"ל. אין בזה שמץ של גנאי ביחס למצוה או ביחס לגברא המקיים את המצוה, רק שאין כאן שמחה של מצוה כו'. זה הטעם החסידי לזריזין מקדימין למצות (כדעת המאירי).

ודוק היטב בכל הנ"ל איך זה מתאים לארבע השיטות הנ"ל, שלש דרגות של חיוב ודרגה אחת מדת חסידות, רשות (הרשות נתונה, להיות חסיד!).