ד חשון – זריזין מקדימין למצות

זריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר.

אין גדר 'חפצא' של זמן בלשון השכמה, רק השכמה-הקדמה בזמן לא מוגדר מצד ה'גברא'.

לכן באה המלה בבקר להגדיר את ה'חפצא' של הזמן.

קדם היינו מזרח, משם זורחת השמש בבקר בבקר. אחור וקדם צרתני עם פניו של אדם הראשון למזרח, לקדם (אדם קדם לשון נופל אל לשון כנודע, וכן חילוף א"ק באי"ק בכ"ר) ואחוריו למערב, שם השכינה, האשה, דדו פרצופין נבראו, אדם פניו לצד קדם וחוה פניה לצד אחור, לים האחרון (יום האחרון, ותשחק ליום אחרון).

שכם בגוף האדם הוא הגשר בין האחור לקדם. מי שמשכים (כמו אברהם אבינו) הוא 'נוסע' מאחור לפנים-קדם, מחשכת לילה ואור יום - אברהם התחיל להאיר, מברישא חשוכא (המלכה מהיטבאל, זמן הזיווג של מ"ה וב"ן בלילה, לי-לה כנודע) להדר נהורא (המלך הדר. ומה שדרכו של איש לחזר-להדר אחר אשה, דרכו של יום לחזר אחר לילה, היינו סוד הדר-מהיטבאל בגימטריא אשה, וד"ל).

בקר לשון בקורת, הבחנה בין לבין. הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, בין קדם לאחור.

לכאורה, לפי זה, גדר בקר אמור להיות משיכיר (בין לבין) שהוא סוד הממוצע המחבר בין עלות השחר לנץ החמה.

אך להלכה, דעת הגר"א ואדה"ז בסידור ('מהדורא בתרא' שלו, לע זקנותו, זה קנה-הפנים חכמה נסתרה, וכך נוהגים למעשה) בקר - תחלת היום - היינו נץ החמה - ואילו לדעת המג"א ועוד בקר היינו עלות השחר.

בבקר בבקר מתפרש בירושלמי לקדימת עלות השחר לנץ החמה.

כל זה במובן נוגע לדין זריזין מקדימים למצות.

ושואלים התוס' למה לא להקדים (כמו בעקדה) ללילה שלפני ומתרצים שמשמעות מקדימים היינו בתוך התחום של זמן המצוה (כאשר סתם מצות יציאה לדרך בכי טוב, ביום).

והוא סוד המושג תוך שהוסבר לאחרונה באריכות (בפירוש עץ החיים תוך הגן), שענין זריזין מקדימין היינו בגדר התוך (דוגמא: ראש תוך סוף הא-ב, רגילים לומר דהיינו אותיות אמ"ת. אך לפי זריזין מקדימין בתוך היינו אב"ת, סוד בראשית אותיות שיר תאב כמבואר בתיקוני זהר כו'. ה-ב היינו סוד הבקר, סוד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד - ערב-בקר-יום [= 630, משולש 35, ג"פ 210, משולש 20, ממוצע כל תבה; ט"פ 70, ממוצע כל אות, האות ע של ערב, בתר רישא גופא אזיל] רת"ס, וד"ל).

ושוב רואים שקדם, מקדימין, היינו לרוח קדם, ממזרח שמש.

וחז"ל לומדים מעין גזרה שוה וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני הוי' (שתקן תפלת שחרית) מהפסוק ביחזקאל והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח (מקום עמידה) כעשרים וחמשה איש (כמנין יהי, הלעומ"ז של יהי אור, המזרח - יהי אור קלוש בעלות השחר ויהי אור ממש בנץ החמה) אחריהם אל היכל הוי' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש.

המפרשים מסבירים שהגזרה שוה היא בין פני הוי' דאברהם וקדמה-קדמה של עובדי השמש בהיכל ה'!

קדמה-קדמה הוא ע"ד בבקר בבקר, הגם שכאן מפרשים שמשתחוים לשמש דוקא בנץ החמה, שרואים את גוף כדור השמש עולה במזרח-קדמה. היינו עובדי ע"ז שאין להם דעת השכוי להבחין כו' (אפילו מחצות לילה, הרבה לפני עלות השחר, ב'שעון הביולוגי' שלו שכעת, בחצות, תהליך חשך-אור, לילה-יום מתהפך - עד כאן מאור לחשך ומכאן מחשך לאור, וד"ל. באמת כתוב שהגבר - התרנגול, סוד גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, או הלב לפי פירוש שני במלה שכוי - קורא שלש פעמים, בחצות-לילה, בראש האשמורה השלישית, בעלות השחר).

פני הוי' (אברהם) קדמה-קדמה (עובדי השמש) = 464 = ב"פ (ממוצע) יהי אור!

אמצעי תבות פני הוי' קדמה קדמה = 149 = קדמה!

בקדושה, סוד קדמ"ה הוא קול-דבור מחשבה-הרהור כנודע, צירוף והיה, הצירוף השביעי החביב, של חדש תשרי המושבע במצות שבהן עלינו לקיים זריזין מקדימין למצות.

נחזור: קדם-שכם-בקר = 806, אל פעמים הוי' - אל הוי' ויאר לנו... עד קרנות המזבח (מזבח = אל הוי' - אין עוד אל הוי' בתנ"ך, קרנות לשון קרני אור וקרני הוד של משה רבינו, ותרא אתו כי טוב הוא, וירא אלהים את האור כי טוב). והוא עולה לעשות, אשר ברא אלהים לעשות, חותם מעשה בראשית, הכל הולך אחר החיתום, הסוף של רת"ס הנ"ל.

במעשה בראשית, הראש הוא בראשית (לשון ראש), התוך הוא ל"ה פעמים אלהים (ל"ב פעמים בששת ימי בראשית ועוד ג' פעמים ביום השבת), והסוף היינו לעשות (הבל מלים ומקום אותיות, ודוק).

והנה, לעיל הסברנו שזריזות היא חיות, סוד ועץ החיים בתוך הגן כנ"ל.

בתניא מוסבר שהזריזות באה מתוך שמחה, שמחה של מצוה (ומבואר בחסידות שכל המצות נתנו לשם שמחה של מצוה).

הזריזות מתייחסת לאברהם אבינו, אברהם אהבי, ככל שאוהבים יותר כך מזדרזים יותר כו'.

כשם שמצינו זריזות לקיים מצוה, דבר טוב, אצל אברהם מתוך אהבה, כך מצינו אותו סוג זריזות (לחבוש כו') בקליפה אצל בלעם הרשע (הלעומת זה של אברהם, ושל משה) מתוך שנאה (ורצון לקלל) המקלקלת את השורה כמו אהבה.

נמצא שיש זריזות מתוך שמחה, זריזות מתוך אהבה וזריזות מתוך שנאה (שגם את זה יש בקדושה - אהבי ה' שנאו רע, גדר הצדיק הגמור בתניא, שמתוך שנאת הרע בתכלית מזדרז מאד לבערו מן הארץ).

זריזות (חכמה, כמהירות האור, י שבשם) ועוד שמחה (בבינה, אם הבנים שמחה, ה עילאה שבשם) ועוד אהבה (בחסד, כללות ז"א, ו שבשם) ועוד שנאה (בגבורה שממנה בנין המלכות, ה תתאה שבשם) = 1352, הרבוע הכפול של 26 (אהבה אהבה, בבקר בבקר), שם הוי' ב"ה.

ואם נוסיף יראה, הכלולה תמיד בתוך האהבה, ואף מגבירה את האהבה (כמו בעקדה), שאף היא בגבורה ובמלכות, כמו השנאה כנ"ל (יראה-שנאה = 572 = 44 פעמים אהבה!), אז יעלה הכל 1568, הרבוע הכפול של 28, כח-יחי כו' = בכל דרכיך דעהו (דוקא על ידי מדת הזריזות בקיום המצות) והוא יישר ארחתיך = איל-צבי-יחמור-אקו-דישן-תאו-זמר, שבע החיות (רצוא ושוב כמראה הבזק) הטהורות (הנולדות משמחה בטהרתה), הנכללות ברץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים, היינו זריזין מקדימין למצות, וד"ל.