ג חשון – מעלת זריזין מקדימין

המשך זריזין מקדימין:

זריזין מקדימין למצות נאמר על כל מצוה שקבוע לה זמן שמצוה להקדים ולעשותה בתחלת הזמן.

והנה, רת"ס אותיות זריזין מקדימין - זמן!

שאר אותיות זריזין מקדימין = אמת.

היינו זמן אמת!

אמת - רת"ס הא"ב. תחלת זמן כנגד תחלת אמת, ה-א של אמת, סוד א (אלופו של עולם) מחיה מת.

קיום מצוה בתחלת הזמן מכניס במצוה חיות (מאלופו של עולם), ואילו המשהה מצוה, הגם שמקיים אותה בזמנה (בתוך או בסוף זמנה) מקיימה ב'אבר מת' לא ב'אבר חי' כמבואר ממורנו הבעל שם טוב.

וכפי שתחלת אמת היינו ה-א של אמת, כך תחלת זמן היינו ה-ז של זמן, ר"ת זריזין.

כך מתקיימת המצוה בסוד א"ז, קדם מפעליו (הקדמת מפעליו) מא"ז, גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום, מקור החיות החדשה הנשפעת בקיום מצוה לשמה, לשם גילוי אור אין סוף (מלכות דאין סוף) וד"ל.

בזריזין מקדימין יש 13 אותיות, צורת השראה: ארבע פנות ונקודה אמצעית - ז י מ ד ן (זמן יד, בידך עתתי) = 111 = אלף-פלא = 3 פעמים 37, הבל (ג"ר).

שאר האותיות = 427 = 7 פעמים אין (ז"ת).

בחכמת החשבון, 37 ו61 הם שני מספרי שבת רצופים.

סדרת מספרי שבת מתחילה: 1 7 19 37 61 91 127 169...

ההתחלה הוא א"ז, קדם מפעליו מאז כנ"ל, מסוד השבת שקדמה לבראשית, התהוות הזמן.

סגולת סדרת מספרי שבת היא שסכום כל מספרי הסדרה עד מקום מסוים שוה למספר אותו מקום בחזקת 3, יחוד נפלא בין זמן למקום!

זמן ר"ת זמן מקום נפש - עש"ן (עולם שנה נפש) בלשון ספר יצירה (בקדימת הזמן למקום כמו בשלשת ה'אחד' של מעשה בראשית, יום אחד לפני מקום אחד ובשר אחד).

נמצא שתחלת הזמן הוא דוקא עצם סוד הזמן, ראשית הזמן, בראשית ברא, שבכחו לברוא יש מאין, להמשיך חיות חדשה מהאין האלקי בעולם כנ"ל!

והנה, עיקר הזריזות צ"ל בקיום מצות התשובה, למחות את החטא המפריד ביני לבין אלהי שכל שמשהים את מציאות החטא כך רושם הרע משתרש בנפש וקשה לבטלה.

פנימיות הכוונה של כל מצוה היא תשובה אל ה', מצוה לשון צוותא, חיבור וקירוב מחודש אל ה' לאחר ריחוק ממנו (כל רגע שאיני מקיים רצונו יתברך, עוסק במצותיו, אני מתרחק ממנו ח"ו).

הגאולה תלויה בתשובה, כפסק הרמב"ם. מי מוכן להשהות את הגאולה אפילו רגע אחד?!

רמז: זמן מקום נפש ר"ת זמן בגימטריא תשובה. הזריז המקדים לקיים את מצות התשובה, שזמנה בכל רגע תמיד מתקן את ממד (המודעות ל) הזמן שלו וממילא גם את המקום והנפש שלו. הכל מתחיל מתיקון הזמן, מה שאני מוכן ומזומן תמיד לקיים מצות עשה, מצות התשובה בלב (פועם ברצוא ושוב, שרש התהוות הזמן כנודע).

זמן-מקום-נפש יחד עם עולם-שנה-נפש = 1644, 12 פעמים 137 = ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. סוד אברהם יצחק יעקב שבאברהם אהבי - וישכם אברהם בבקר - זריזין מקדימין, זריזותיה דאברהם - אל המקום אשר עמד שם את פני הוי'. וישכם - זמן; אל המקום - מקום; עמד שם את פני הוי' - נפש, השתפכות הנפש.

אברהם הוא הזמן (עצם הזריזין מקדימין כנ"ל); יצחק הוא המקום (גור בארץ); יעקב הוא הנפש (כללות שבעים נפש יוצאי ירך יעקב).

והנה, שני השרשים של זריזין מקדימין - זרז קדם = 358 = משיח!

במ"ס זרז קדם = 70 שהוא ההפרש בין זרז לקדם (במ"ה) - עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים, וד"ל.

זרז קדם כל תבה בהכאת אותיות = 25800 = 86, אלהים, פעמים 300, אלהים במילוי: אלף למד הי יוד מם.

שם הוי' ב"ה הוא היה הוה יהיה כאחד, מעל הזמן. בראשית ברא אלהים, בזריזות, ברגע הראשון שנתהווה הזמן (בראשית).

זריזות אלהים = משיח משיח.

אלהים-זריזות ר"ת אז כנ"ל - קדם מפעליו מאז.

זריזין מקדימין נוגע בעצם לשאלת-חקירת האריז"ל בתחלת עץ חיים, למה ה' לא ברא את העולם רגע אחד קודם?!

והתירוץ הוא שעוד לא הגיע זמן המצוה!

לפי רש"י וראב"ע בראשית ברא גו' היינו בראשית ברוא כאשר הארץ היתה תהו ובהו וחשך, ואז הרגע הראשון של ההתהוות החדשה יש מאין (לשון ברוא) היינו ויאמר אלהים יהי אור.

והיינו ככל מצוה שזמנה ביום שתחלת הזמן, לענין זריזין מקדימין, הוא בתחלת היום, ולא בחשכת לילה, כך תחלת מצוה הבריאה היא באמירת יהי אור (אברהם, הזריז, התחיל להאיר).

נמצא שבראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ היא מצוה שקבוע לה זמן = 3468 = 3 פעמים 1156, רבוע 34, טוב-טוב - וירא אלהים את האור כי טוב - סוד שלשת פסוקי האור בתנ"ך (כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים) שבכל אחד מהם 6 תבות ו23, זיו, אותיות (אור = ט"פ זיו, ולאור ששה צירופים): ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור; בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'; אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה!

והנה, יש כמה דעות מאין עיקר הלימוד שזריזין מקדימין למצות, ממה שנאמר:

א. וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני הוי', שהשכים למצות תפלה.

ב. וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו... וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים.

המשותף בשני הפסוקים הנ"ל הוא וישכם אברהם בבקר - אל המקום אשר = 1651 = 13, אחד-אהבה, פעמים 127, חיי שרה - אחד היה אברהם, חכמה ששם שורה אחד האמת, ראשית התהוות הזמן - זמן ק"ש באחד, וישכם אברהם בבקר; אל המקום אשר היינו שרה, מקום בינה שבו גילוי האושר, יחוד הזמן, אברהם, והמקום, שרה, וד"ל.

ג. ושמרתם את המצות א"ת המצות אלא המצוות שמצוה הבאה לידך על תחמיצנה אלא קיימה מיד - כל (מצוה) הבא ליד יש לקיים מיד!

כאן הדגש הוא על אין-אסור להחמיץ (ושמרתם, שמירה לנוק'), 'ראש' של לאו. ואילו וישכם אברהם הוא 'ראש' של הן. יש מקום בראש להניח שני תפילין (ויש גם מי שיש לו שני ראשון, על איזה ראש מניח תפילין?), של חסד לאברהם, הן, ושל פחד יצחק, לאו, וד"ל.

ובספר חסידים מובא פסוק בתהלים שבעצם מחבר את שני הראשין של הן ולאו: חשתי (הן) ולא התמהמהתי (לאו) לשמר מצותיך (לשמר-לאו מצותיך-הן, חותם המתהפך). ושם מוסיף: וכשיעשנה יחישנה ויעשנה בזריזות. משמע שעיקר הזריזות הוא בשעת מעשה המצוה בפועל שיעשה את המצוה בחיות כמראה הבזק, מרוב התלהבות של אש קדש. לפי זה עיקר הזריזות להקדים את קיום המצוה הוא מצד השמירה, הלאו, אסור להחמיץ אך עיקר ההן של הזריזות הוא הזריזות-חיות בשעת מעשה. היינו סדר של לא-כן עבדי משה, משה ר"ת משה שמאי הלל, וד"ל.

הזריזות בשעת מעשה המצוה גם נלמדת מאברהם: וימהר אברהם (הן דזריזות, עשיה בפועל) האהלה אל שרה (לאו דזריזות, שמירה מלהחמיץ) ויאמר מהרי.

והוא סוד ברכת כהנים - אתה, אברהם, כהן לעולם - עד מהרה ירוץ דברו, ואל הבקר (אור בקר, וישכם אברהם בבקר) רץ אברהם (אברהם רץ ממש, שרה ממהרת, במצות אברהם, אך לא רצה בגשמיות - זריזות במתינות).

ישנם שני מאמרי חז"ל: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה דקאי על איש ואשה כאחת (הלימוד הוא דוקא מאשה, בת לוט); לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה (לגירסת הרי"ף והרא"ש. לפנינו - לדבר הלכה), דקאי בעיקר על איש, ודוק. בשניהם מדובר לא בזמן קיום המצוה אלא לפני המצוה (שיקדים המצוה לכל דבר אחר, מתוך הרגשת קדימת המצוה במעלה, וירוץ אליה בפועל מרוב חשק אליה בלב - קדימה ממח ללב, ריצה מלב לרגלים = 999, לפני אחד מה אתה סופר, תכלית הזריזות, וד"ל).

והנה, שלשת המקורות הנ"ל לדין זריזין מקדימין הם כנגד חג"ת (אברהם-יצחק-יעקב שבאברהם אהבי, זריזותיה דאברהם כנ"ל):

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני הוי', תפלת שחרית, לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, אהבת ה' של אברהם אהבי - חסד לאברהם.

ושמרתם את המצות-המצוות, הלימוד הוא מחג המצות שכנגד אברהם אבינו בשלש הרגלים, חג האמונה והאהבה של אברהם, אך ושמרתם היינו מתוך מדת הגבורה, היראה לא להחמיץ (וכמו שמבאר רבי לוי יצחק אביו של הרבי שכל פרטי ההלכות של חג המצות, חסד, הם בעצם מצד היראה, גבורה). היינו יצחק, יראה, שבאברהם, אהבה.

וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו - אהבה מקלקלת השורה שהוא בעצמו חבש את חמרו (חמר = אברהם, הוא חבש את עצמו), היינו אהבה עזה מאד, הנצרכת כדי לעמוד בנסיון. תפלת הבקר היא מטבע הטוב של אברהם, שכבר הכיר את בוראו ופנה אליו יתברך בתפלה מגיל שלש. בנסיון העקדה, אין כאן רצון עצמי-טבעי כלל אלא אדרבה צריך להתגבר על הטבע ולהופכו ממש מן הקצה אל הקצה, ולזה נצרך אהבה עזה ביותר. אהבה עזה היינו התגברות האהבה מצד הגבורה. אין זה התכללות הגבורה בתוך החסד-אהבה כנ"ל אלא מיזוג עצמי של חסד-גבורה (רפח, ד"פ חסד), אהבה מוגברת עד מאד, עד דוד (שבנינו מהגבורה-יראה) הגדיל, עצם סוד עקדת יצחק, יחוד עצמי של שתי המדות ההפוכות של אברהם ויצחק, מצד התפארת דוקא, סוד יעקב אשר פדה את אברהם לתת לו את הכח לעמוד בנסיון העקדה (ולהתיחד ממש עם יצחק בנו, וילכו שניהם יחדו ממש). והוא סוד מדת הרחמים, שמקורה ברחמים העצומים דרדל"א כנודע, גילוי העצם הנושא הפכים. היינו אברהם בגימטריא רחם (אותיות חמר כנ"ל), אבינו אב הרחמים שדוקא הוא יכול לעמוד בנסיון העשירי, המקודש, להעלות את בנו יחידו על גבי המזבח כו'. הרגש שלו כלפי בנו בשעת העקדה לא היה אהבה וגם לא יראה - היראה היתה כלפי שמיא, ירא אלהים - אלא דוקא מדת הרחמים, שבה דוקא היכולת הנושאת הפכים לעשות דבר שאיני מבין כלל ואף מנגד לטבעי העצמי. בעקדה אברהם אהבי ירא את ה' אך מרחם רחמים עצומים על יצחק בנו, ומתוך רגש זה הזדרז להקדים במצוה, וד"ל.